בני ברק - בני ברק - העצה לראש השנה - ובחרת בחיים!

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרב". דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה. בא דוד והעמידן על אחת עשרה. בא ישעיה והעמידן על שש. בא מיכה והעמידן על שלוש. חזר ישעיה והעמידן על שתיים. בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה".זה גמרא במכות כד. ופירש רש"י: שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצוות הרבה. אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך. ואם באו לשמור כולן, אין לך אדם שזוכה. "ובא דוד והעמידן על אחת עשרה"- זאת אומרת בדורו של דוד כבר לא יכלו לעמוד על כולן עד שבא דוד והעמידן על אחת עשרה, כדי שיזכו אם ייקמו מצוות הלל. מזה נראה כי הנביאים ביקשו עצות כל אחד לפי הכרתו במצבם של אנשים דורו. איך לכלול את תרי"ג המצוות במספר מצומצם. כדי שיהיה אפשר לאדם לקיים את התורה.

וראוי לנו לדעת מה היא הצעתו האחרונה של חבקוק הנביא שהוא אומר "וצדיק באמנותו יחיה". מה היא האמונה ומה פירושה? שתי דרכים יש בתכלית אמונה זו:

בדרך הראשונה הלכו אבות העולם, אבותינו הקדושים. לא הייתה להם תורה, כי אם מצוות ספורות. ואם קיימו את התורה, היה זה על ידי הכרתם באמונה. הכירו את בורא עולם, את גודלו וטובו, עד שעמדו על חוכמתו שהוא רצונו יתברך. זאת אומרת השיגו את חוכמת ה' ורצונו כדי לקיים. והיא מקיפה את כל המצוות שבתורה. אז זו הדרך הראשונה. זאת דרך שהלכו בה אבותינו הקדושים, ולא הייתה להם תורה, רק מצוות ספורות. ואם הם קיימו זה רק על ידי הכרה באומנה. הכירו את בורא עולם, גודלו וטובו, עמדו על חוכמתו שזה רצונו יתברך. זה מקיף את כל המצוות שבתורה. זה דרך אמונה אחת.

הדרך השנייה היא של כל ישראל אחר קבלת התורה. על ידי לימוד התורה והבנת העומק שלה, על ידי קיום המצוות ושלמות המידות, עומד אדם על הכרת ה'. על חסדו הגדול אשר מעולם עד עולם אשר זוהי תכלית האמונה. זאת אומרת הדרך השנייה היא אחרי מתן תורה. ואחרי תן תורה יש כבר מצוות סדורות, יש תורה, צריך ללמוד את התורה. צריך להבין את עומקה. וכשמקיימים את המצוות ומתקנים את המידות, האדם זוכה לעמוד על הכרת ה'. ועל חסדו הגדול אשר מעולם עד עולם. וזוהי תכלית האמונה.

עכשיו נתבונן בדבר העצה של חבקוק הנביא. אם הכוונה שלו לאותה הדרך שאנחנו הולכים בה, הלא אין זו עצה. כי העבודה היא לקיים כל מצוות התורה בפרטיהן ודקדוקיהן. ועל ידי עבודה זו נגיע לאמונה. אמונה זו הלא מעצמה תהיה. אז זאת אומרת מהעצה שהוא נתן. הרי כשקיבלנו את התורה במעמד הר סיני זה על מנת לקיים. ועבודה היא לקיים את כל המצוות כולם בפרטות ובדקדוק. ומזה בלאו הכי מגיעים לאמונה. אז האמונה תצא מעצם העבודה. אז מה הוא תיקן לנו? מה אמר לנו? מה חידש לנו? ואם כוונתו לאותה דרך שהלכו בה אבות העולם, איך אפשר שנגיע לזה? מאין תבוא לנו אמונה כזו? הכרה בגדולת השם וחסדו אם לא על ידי תורה? וכי אנחנו בדרגה האבות הקדושים שהשיגו הכל משכלם?! אז כדי להבין את העניין הזה, עלינו לבאר את עניין הבחירה של האדם. בחירה זו שהתורה מדברת עלייה. "ראה נתתי לפנייך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע", שיש לאדם שתי דרכים, אך רצון ה' שיבחר בחיים. בחירה זו מהי? מהו הצעד השני שאפשר לאדם לעשות? לברוח מן האמת ולבחור בשקר? בשביל מה? בשביל הרצון הבהמי שלו? הבחירה מהסוג הזה פירוש הוא: או להיות איש ככל האנשים או ללכת על ארבע כבעל חי. איש כזה שחי לפי מהלך רצונו, בלי דעת, בלי חשבון, אפשר לקרוא אותו אדם? האם עליו מדברת התורה? התורה לא מדברת בשוטים. התורה לא מדברת על מתים. זה אמת שיש אפשרות שאדם יהיה כבהמה שהוא יהיה כמו חיה רעה לטרוף ולרמוס ככל יכולתו ואפשרותו, אבל אפשרות זו כאפשרות ללכת על ארבע.אבל אין לתורה, תורת ה', לצוות על זה. ולתת שכר למי שבחר להיות איש ולא בהמה. אז לא ייתכן שהבחירה זה בחירה בן אדם לבהמה. בין אדם צדיק לאדם רשע. על זה לא מדברים. מי מדבר מי זה? מי אומר שאדם יכול לבחור בדבר כזה והתורה תגיד לו אם תבחר בטוב, תקבל כך, ואם לא תקבל כך, מה? אלא נראה לומר כי בחירה אמתית היא. ושעה שאדם מקיים את התורה, כי בקיום התורה עצמו יש אופן שהוא טוב., כמו שאמרו חכמים: "עושה מצווה כמאמרה", ויש אופן שהוא רע. כגון: "מצוות אנשים מלומדה". אז מדברים בין אנשים שבאמת מקיימים תורה. אבל יש שמקיימים אותה בשלמות  כל מצווה ומצווה כמאמרה, כמו שאמר הבורא וכרצונו. ויש עושים את אותה המצווה ולא מחסירים במצוות, רק עושים את זה "מצוות אנשים מלומדה". גם השני לומד תורה ומקיים, אבל בכל זאת הוא נתבע על זה ונענש עלייה עונש גדול. מקיים את התורה, כולה. אבל מלומדה. נתבע ונענש עונש גדול. למה? מפני שאינו עושה מצוות כמאמרה. עושה את משעה המצוות, לובש ציצית, מניח תפילין, אבל אינו יודע לשם מה הוא עושה. שוכח כי ה' יתברך מצווה אותו על זה. אך הוא עושה זאת כדי לקיים את העניין שהוא רגיל בו. מי שעושה מצוות כאלה, נענש עליהן כמו עושה עבירות ועוד יותר. על קיום מצוות כזה, אומר רבנו יונה שהוא נקרא מכת עוזבי ה' שאין להן חלק לעולם הבא. חמור ביותר. אף אחד לא ידע שיש דבר כזה. עד כדי כך? מכת עוזבי ה' ואין לו חלק לעולם הבא. העושה מצוות אנשים מלומדה. אם לעשות מצווה כמאמרה או לעשות מצוות אנשים מלומדה, זוהי בחירה של התורה. זה מה שהתורה דיברה : "ובחרת בחיים", לעשות מצוות כמאמרן. לבחור במוות פירושו לבחור במצוות מלומדה.

הצד הרע של בחירה זו הוא חסרון העיון באופן חיוב המצווה. חוסר העיון בשעת עשיית המצווה. חוסר הרגשה אחר הידיעה. אז יש כמה שלבים. שלב אחד זה חסרון העיון באופן  חיוב המצווה. לא לומדים בכלל את המצוות כיצד לקיים אותן כראוי. רוב האנשים העתיקו מה שאנשים אחרים עושים. איך הוא מנענע את הלולב, הוא ראה איך עושים. מסתכל איך הם עושים, עושה. למדו את התקיעות, למדו כל דבר. עושים כמו שאחרים עושים. אז הוא לא למד ולא עיין באופן חיוב המצווה. יש גם חוסר עיון בשעת עשיית המצווה. ושי חוסר הרגשה אחר הידיעה. התביעה הראשונה על מלומדה הייתה בימים שעם שיראל היה במצב הרוחני היותר נעלה.קיימו את כל המצוות  שבתורה. אפילו התלויות בארץ. ובמקדש זה היה בימי הנבואה בישראל. שהייתה שלמות בית המקדש. על הימים האלה אמר ישעיה הנביא: "ותהיה יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה". מלומדה זה היה כמובן באופן דק מאוד הראוי למדרגתם. אבל כיוון שלא היה אצלם קיום המצוות כמו שראוי להיות, לכן נכנסו גם הם בסוג של "מלמודה" שהוא נגד רצון ה'.

סתם ניתן דוגמה: מי שלמד נהיגה אמרו לו כיצד צריך לאחוז את ההגה, מתי צריך להביט, כמה צריך להיות מרוכז וכו'. והבן אדם נוהג ומדבר תוך כדי, אפשר להגיד שהוא לא נוהג? נוהג. בנתיב. בנתיב. הוא מבחין ברמזורים? מבחין. אבל זה נקרא נהיגה בשעה שהוא מדבר ומטה את פניו לעבר זה שמדבר איתו? זה לא נקרא שהוא מעיין בנהיגה עכשיו. זה מצוות אנשים מלומדה. מידי פעם הוא מסתכל, אבל אפילו אם הוא לא יהיה האשם ויבוא רכב ממולו שיסטה קצת, הוא גם לא יוכל לברוח. ובפרט אם הוא קצת יסטה ויגרום למישהו אחר להתנגש בו. לא צריך יותר מטעות פעם אחת בחיים, אפשר לנסוע חמישים שנה ומתוכם פעם אחת לשגות, ואז הא נוסף למספר ההרוגים בכבישי ישראל בכל שנה ושנה. אדם עשוה מצווה, מי שלא עושה מצווה , והוא מסיח את עצמו מן המצווה. מסיח לגמרי! לגמרי! יכול להיות מוכתר בתפילין ולדבר לשון הרע. מה הוא לא מקיים את המצווה, הנה על הראש ועל היד. אבל איפה הראש שלו? איפה השכל שלו? מה עם המצווה? שלא יסיח דעתו מן המצוות וכו'. אז הוא לא מקיים כמו שצריך. דוגמה רק וכאלה יש הרבה.

אבל כיוון שאצלם, בדור ההוא של דור הבית, קיום המצות כמו שראוי להיות לא היה, לכן הם נכנסו גם בסוג של "מלומדה" שהוא נגד רצון ה'. ועל עבודת בית המקדש שהיא תכלית התורה כולה, כבר אומר להם הנביא "מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצרי". אני ביקשתי מכם שתבואו לבית המקדש לרמוס את חצרי, את חצרות קודשי? ועל הקורבנות אומר להם הנביא ישעיה: "למה לי רוב זבחיכם חודשיכם ומועדכם שנאה נפשי". מביאים קורבנות, ראשי חודשים, במועדים והקב"ה אומר "שנאה נפשי. למה לי רוב זבחיכם. ולמה? הלא כמה פרשיות של התורה מחייבות את המצוות הלוו, אלא מפני שנותר קנה לפי ערכן הרם, צורתן של המצוות, מעשה המצוות היו עושים,אבל לא כמאמרם. ובכן נהפכו המצוות לעברות. ובשביל זה נאבדו חכמי ישראל. שגדול סילוקן יותר מחורבן בית המקדש.  אז נסתלקו הצדיקים וגדולי הדור בגל לזה. אתם שומעים מה אנחנו מדברים? הרי זה מפחיד! דורות מבוחרים שזכו שיהיה בית המקדש בנוי ושכינה גלויה ועשרה ניסים שנעשו במקדש, ובאים ומקרבים קורבן ומתכפרים כל יום בקורבן תמיד של השחר, קורבן תמיד של בין הערבים. אנשים שזכו להיות במחיצתם של נביאים. ואם כל זה, מצוות אנשים מלומדה זה עבירות שנענשים בסילוקן של צדיקים.

ויש אופן של בחירה ברע. והוא מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה על הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה". זכה נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה.וזאת התורה אשר שם משה. יש בה סם. סם דחייא וסם דמותא. באותה  תורה מדובר לא על מי שלא מקיים, מדובר על המקיים, והמקיים שלא כראוי. דבר כזה נאמר גם על לימוד התורה. שהיא הגדולה מכל המצוות. וגם בלימוד התורה יש אופן של רע. רע זה הנמצא בקיום המצוות. גרוע הוא. מפני שאדם מתקלקל והולך על ידי תורה ומעשים טובים שלו. כמו שנאמר: "הלומד לתלמיד שאינו הגון, כאילו זורק אבן למרקוליס". מה זאת אומרת? לימוד התורה זאת גדולה בכל המצוות, ויש אופן רע בלימוד כשאדם לומד ולא לומד כראוי, ולא מקיים כראוי, מפני שאדם על ידי זה מתקלקל והולך על ידי תורה ומעשים טובים שלו. ונותנים לנו דוגמה: אדם שמלמד זה זיכוי הרבים. אבל הוא מלמד לתלמיד שאינו הגון. למה הוא דומה? כאילו זורק אבן למרקוליס. זריקת אבן זו אינה כבונה בית לעבודה זרה. אלא כעובד עבודה זרה עצמה. כי מרקוליס דרך עבודתה בזריקת אבנים. וכל דבר שאדם מלמד לאינו הגון, הוא עובד עבודה זרה בזה. מי זה אדם שהוא לא הגון? אדם שמידותיו לא מתוקנות או שאינו בא על מנת לקיים. וכן פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: אפילו שהתורה היא תבלין ליצר הרע, והמאור שבה מחזיר את האדם למוטב, אך זה רק אם התלמיד הגון הוא, בא על מנת ללמוד ולקיים ולעשות. אבל האינו הגון, הוא מתקלקל מלימודו עד הדיוטה התחתונה כזורק אבן למרקוליס. הוא עוד יצא מהלימוד ויפרש את התורה כאוות נפשו. מכל זה נראה כי אופן יש בתלמוד תורה שאדם יתקלקל על ידו. אז יש אדם שיכול ללמוד תורה ויצא מקולקל מזה. לא מודבר מחילוני. מדובר באדם שיושב ללמוד, לא שיעור, לא בא לשיעור פעם אחת. מדובר באדם שיושב ללמוד תמיד.

מכל זה נראה שיש אופן בתלמוד תורה שאדם יתקלקל על ידו, וכן מובא בגמרא שבת פח, עמוד ב': למה נמשלו דברי תורה כנגיד? לומר לך כי מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות. נגיד זה שר וחשוב, שר יכול להחליט אדם לחיים או למיתה. אז נמשלו דברי תורה כנגידים. ובכן יש במצווה רבה זו שתי הדרכים הכתובות בתורה: "את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע". ולפי פירוש אחד של רש"י בשבת ס"ג, ובכן ביומא ע"ב: הטוב והרע שבתורה זה הלימוד לשמה, ושלא לשמה. זאת אומרת הלומד לשמה זה החיים והטוב, הלומד שלא לשמה זה המוות והרע. לבחירה זו ראויה להיות כוונת התורה. אז כשהתורה מדברת מה זה נקרא חיים ומה זה מוות, מה זה טוב מה זה רע, היא מדברת על הבחינות. קיום מצוות כמאמרה או מצוות אנשים מלומדה. או לפי פירוש רש"י אחד: לשמה או שלא לשמה. מדובר במי שמקיימים ולומדים תורה תדיר. לא מדברים מבעלי חיים. \

אז על הבחירה הזו דנו הנביאים וביקשו עצות.  איך להבטיח את עשיית הטוב של אדם, שאדם הזה יעשה טוב ולא רע. וכל אחד מהם מצא לפי אפשרות דורו, עצה של כללים. שאם ישמור אדם אלה הכללים על הצד יותר טוב, יהיה בטוח שלא יטה לצד מן הצדדים, הנקרא בחירה ברעף, לפי מושגי תורה. ואם בא חבקוק ואומר: כי אמונה היא הבטחה לבחירת הטוב שבטוב, אז צריכים לפרש שני דברים: מצד אחד שתהיה האמונה באופן כזה שכל ישראל יכולים להשיג אותה, אחרת מה העצה? אם העצה ולא כל ישראל יכולים לקיים אותה, אז מה העצה? אז חייבים שהעצה של חבקוק הנביא תתאים לכל ישראל, ויוכלו להשיגה אותה. ומצד שני, תהיה האמונה כוללת כל התורה כולה ובצורתה האמיתית. וכדי שתהיה האמונה עצה על בחירה בטוב, דרושה עבודה מיוחדת. הרי מההמטרה של חבקוק הנביא? כדי שעם ישראל יוכלו לקיים את התורה ולבחור בטוב, ולזכות לחיים ולכל הבטחות של התורה, בן בעולם הזה והן בעולם הבא, צריכים לקיים את זה כמו שצריך. אז צריך שהאמונה תהיה כוללת את כולם, וגם כוללת את כל התורה כולה כמאמרה, ושיוכלו לקיים אותה כל ישראל. ואז זה נקרא שבוחרים בטוב וזוכים לכל. אבל לזה צריכה עבודה מיוחדת. עבודה זו לא כל בני אדם שווים זה. אבל בעבודה הראשונה באמונה היא שהאמונה תשתתף בכל דבר טוב. אין לאדם לעשות מאומה בלתי אם יזכור מקודם אודות אמונה. אם אתה עושה מצווה בלי להתבונן בנקודת האמונה, שתכך נבאר, אז את העושה מצוות בהרגל, מלומדה. אם אתה ניגש לזה באוטומט, אתה עושה מלמודה. אז אומר העבודה הראשונה באמונה היא שאמונה תשתתף בכל דבר טוב. אין לאדם לעשות מאומה בלתי אם יזכור מקודם אודות אמונה. הרמב"ן אומר כי מה שנזכרה יציאת מצרים בהרבה מצוות שבתורה מפני שיציאת מצרים היא יסוד האמונה. כמו שאמר הכתוב: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וביארנו את זה כבר בדרשות רבות.  ובכן תתחזק האמונה בעת הזכירה ביציאת מצרים. שבקב"ה הכל יכול ומשגיח על הפרטים. הוא הוא שגוזר טוב ורע, הוא הוא שמסייע, הכל טוב תלוי בו וממנו. אדם צריך לזכור את זה לפני כל מצווה וכל מעשה טוב שהוא עושה, ולהאמין באמונה שלמה שהקב"ה משגיח ומסתכל מעשיו ורוצה בהם כמו שהוא רוצה בהם, במאמרו. לפי העצה של חבקוק הנביא ראוי להכיר האמונה בכל מצווה שאדם עושה. קודם המצווה ובעת המצווה ולאחר המצווה. לפני מצווה, בשעתה ולאחריה.

ברכת המצוות זו זכירה ראשונה של אמונה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו... כך וכך. אז אני זוכר שישי בורא שהוא המצווה והוא המקדש אותי על ידי המצוות,והוא ציווה אותי לעשות את המצווה. ואני מקיים עכשיו ברגע זה את ציוויו לקיים מצווה זו וזו. אז זאת אומרת ברכת המצוות זוהי זכירה ראשונה של אמונה. המברך שומע (אם הוא שומע בכלל)...המברך שומע כי משעה המצווה מאת ה' יתברך הוא, וכי יש אושר רב במצווה, שהוא עומד לעשות. "אשר קידשנו במצוותיו", אתה מתקדש. אתה מתקרב לבורא, אתה עושה נחת לבורא. וכי יש אושר רב במצווה שהוא עושה? עד שראוי לברך על זה. להכיר טובה להקב"ה על שזיכה אותו במצווה הזו. יש מצוות שאנשים באמת לעשות שזכו להגיע וכו', תראו את ההתרגשות של בר מצווה, תראו את ההתרגשות של חתן. תראו. יש כמה מצוות שמתרגשים שמברכים, ממתנים לזה וכו', וכו'. אבל יש מצוות שבן אדם בכלל לא חש ולא מרגיש. כלום. דוגמה: ברכת הנהנין. הוא הולך להנאות ממנגו, משהו משהו! מאשכול ענבים, משהו משהו! והוא בולע את המילים עם הענב. למה אתה לא מברך וכו'? שבן אדם הולך לקבל מתנה ממשיהו, והוא ניגש אליו, אומר לו הבאתי לך מתנה, אז הוא מתבונן על מה שהוא מחזיק בידו, וממתין, ויש לו סבלנות, והוא מתרגש, ויש לו אור בעיניים, והוא כבר חושב מה יכול להיות פה. יכול להיות שמקופל בפנים רק מוצץ בסוף. אבל הוא כל כך מתרגש, כי הוא הרבה עטיפות ושקית וכל מיני דברים. ומה זה שווה לעומת מצווה אחת שכל חללו של עולם לא יספיק ליתן לך שכר בעבורה? ואת זה אנחנו שוכחים כל הזמן. כל הזמן שוכחים. לכן מברכים ככה, פולטים ברכות. ובפרט שמתביישים לברך עם כוונה. הרב האנשים מתביישים לברך עם כוונה. למה? כי הוא צריך להתעכב. "ברוך את ה'..", ולחשוב "אדון הכל היה הווה ויהיה". זה לוקח זמן. אז הוא משחק אותה כאילו הוא יודע כבר, הוא כבר רגיל בזה, והוא כבר אומר מהר, והוא התכוון, זה בסדר התכוונתי. התכוונתי. מה אתה מתבייש? למה אתה מתבייש? אתה מתבייש לעשות מצוות? למה אתה מתבייש? אז זה ודאי שאדם כזה עושה מצוות אנשים מלומדה. אבל אדם צריך לשמוח כמוצא שלל רב שהוא זכה לקיים מצווה. השמחה באה לאחר עשיית המצווה. נכון אחרי החופה כולם מתחבקים, מתנשקים, פוצחים בריקודים וכו. בבר מצווה אחרי הדרשה, וואי! כולם מחבקים, מנשקים, סוכריות. אז צריך להיות שמח אחרי כל מצווה, כי מה השוני בין מצווה למצווה? קיימת את רצון הבורא, ואם עשית את זה כמו שצריך אתה צריך לשמוח שזכית לעשות מצווה. אז השמחה צריכה לבוא מיד אחרי המצווה. וזה סימן על מידת האמונה שיש לבעל המצווה.

הקושי בכל דבר הוא קודם העשייה. שאז עומד לפני האדם להכריע בין הפסד מצווה כנגד שכרה. יצר הרע עומד ומנסה לפתות את האדם לא לקיים את המצווה. לא מצליח אז לדחות את המצווה, לא מצליח אז לעשות אותה ככה... בהחמצה. מחמיץ פנים כזה. וגם שאחרי זה ודאי שלא ישמח. והא מנסה, הוא... משהו צריך לצאת, עם משהו, עם משהו חייב לצאת יצא הרע. ולנצח אותו בכל התהליך המצווה,, מהתחלה ועד סוף, זה לא פשוט, זה לא ק.. צריך לתרגל את זה הרבה, צריך לזכור את זה. אז חבקוק הנביא אומר האמונה היא תעזור לך. האמונה. אם יש לך אמונה שאת היודע שאתה מקיים את רצון הבורא והוא מסתכל עלייך הרגע שאתה הולך לקיים את המצווה, והוא בוחן אותה איך אתה עושה אותה. והוא כבר מכין את השכר הרב שהוא הולך לתת לך, ואת היודע שהנה אם אני עושה את זה כמו שצריך, הרי כמה זה? כהרף עין, תכף אני אהיה עשיר אדיר. אם הצלחת לעבור את זה. איך לא תהיה שמח בשמחה גדולה שזכי, לא בפיס זכית בעולם הבא, בזכות המצווה. כי אם עשית בשלמות אתה בן העולם הבא, כמו שאמר הרמב"ם. אז צריך להתבונן האדם הקושי בכל דבר הוא קודם העשייה. שאז עומד האדם לפני הכרעה בין הפסד מצווה כנגד שכרה. אבל לאחר שכבר עשה, אין לו לאדם אלא להתענג שעשה. הוא הצליח! נגיד אדם החליט לקבל על עצמו תענית, אז לפני כן הוא מתחבט אם לקבל עליו, לא לקבל, מה זה ייתן, האם כשאי, אולי משהו אחר, אולי ככה, אולי נפדה את זה, אולי ככה..., אולי ככה..., בסוף הוא החליט להתענות. שסיים את התענית והכל עבר בסדר, הוא צריך להיות שמח שהוא עמד בקבלה שהוא קיבל על עצמו , והמצליח לעבור את התכנית. אתה לא צריך להיות עצוב עכשיו שהתענית. לפני הייתה לך התחבטות, עברת את זה! אז אתה צריך לשמוח. ראיתם פעם בטח ספורטאים שהם מסיימים את המרוץ על המסלול, אז בדרך הם יגעים ועייפים ומתאמצים, ואחרי שהם עוברים את החוט או החבל או מה שיש שם, אז פתאום הם מנפים את הידיים ומחייכים לכל העולם ועושים כל מיני פרצופים וכו'. למה? הם הצליחו לעבור את המשימה שהם הציבו לעצמם. אם אנחנו היינו צריכים לרוץ 100 מטר או 200, או 400, או מרוץ  שליחים, או 5,000, או זה... וזה היה נקרא מצווה, לא יודע אם היו הרבה מקיימי מצוות. רק אלה שבאולימפיאדה. אבל המצוות שאנחנו נדרשים כל כך קלות, כל כך קלות! אלפים ורבבות ביום אתה יכול לעשות. כל כך קלות! רק להתכוון בהם כמו שצריך. ולהתבונן באמונה הנפלאה מה אתה זוכה בעצם לשעות. מה אתה עושה.

אז אחרי שאדם סיים את המצווה הוא צריך לשמוח ולהתענג על מה שעשה. אבל אם אין לאדם שמחה זו, ראייה מוכחת היא כי אדם זה הוא ריק מדרישת רוחניות. כי דרישה יותר קטנה של האדם מביאה אותו לשמחה זו. ובאמת מדרגת שמחה יכולה להביא אדם למדרגת רוח הקודש. כמו שהיו סופגים ב"שמחת בית השואבה". שמחה כזו בעשיית מצווה היא הוכחה על גדול האמונה שיש באדם. אם אתה שמח לאחר כל מצווה ומצווה, זה הוכחה שאת המאמין גדול בה' יתברך. וכבר ציינו מספר פעמים שהאר"י הקדשו אמר שכל מה שהוא זכה לכל המעלות שהיו בו, שלא נראו אפילו בימות התנאים, זה היה בגלל שהוא קיים כל מצווה בשמחה. הוא לא חידש שום דבר בזה. זה בדיוק מה שאנחנו לומדים. ויש פסוק מפורש שאדרבא מי שלא מקיים משמחה יקבל עוד עונש שאין כדוגמתו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויבך בערום ובחוסר כל" וכו'. זאת אומרת, חובה לקיים את המצוות מתוך שמחה. מה פירוש את המקבל אומר כזה בלום בעשיית מצווה ולו הקטנה ביותר, שהרי תינוק מאיזה שעה בא לעולם הבא? משעה שענה "אמן" פעם אחת. אמר "אמן" פעם אחת ונפטר התינוק, הוא בן העולם הבא. אז ב"אמן" אחד מקופל כל העולם הבא. כמה "אמנים" יש לך ביום? כמה מצוות שיש לך ביום אתה יודע מה אתה יכול לקנות לעולם... איך אתה לא שמח?  ובכן זוהי הצעתו של חבקוק הנביא. שיעשה אדם את האמונה למטרה לפניו בכל מעשה טוב. ואם אמונה תלווה אותו קודם המעשה, בשעת המעשה ולאחר המעשה, כל אחד לפי דרגתו, אז בטוח שהוא יבחר בטוב בעת עשיית הטוב. ולימוד התורה כשהוא ילמד הוא ידע שזה דרישת רצון ה'. שאני לומד תורה, אני לומד מה שאין דורש ממני, לעשות את רצונו. וקיום המצוות של אדם כזה יהיה מילוי רצונו של ה' יתברך. אני הולך לעשות את רצונו יתברך. ואז לא יהי מקום לחסרון של "מלמודה". לא יהיה פה "מלמודה". כי הוא חי בהתבוננות בכל מצווה ומצווה, הוא יודע מה הוא הולך לעשות- "לעשות רצונך חפצתי", והוא יודע את זה לפני כל מצווה ומצווה. לא למהר לגשת למצוות, להתעכב טיפה ולהתבונן. לכן תיקנו לנו חכמים לפני כל מצווה להגיד: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא...", מה אני הולך לעשות- לייחד קודשא בריך הוא ושכינתה בדחילו וריחמו ביראה ובאהבה לעשות נחת רוח להקב"ה וכו',וכו'.  אבל היום גם אומרים את זה מהר. גם כן מלומדה. זה הבעיה! שאומרים רק מלומדה... ונכנסים למרוץ וגומרים את מרוץ השליחים וישר מתחילים לשוחח בענייני הא ודא וכאילו לא עשינו שום דבר ולא היה פה כלום. איך בן אדם אם הינו רואים אותו יוצאים מאצל ראש העיר, קבע  לו פגישה והוא בא עם רשימה, 18 בקשות. ואחר כך נוסף בזה עוד אחת. וראש העיר אומר לו כן..., כן..., כן... איך הוא יצא משם אם הוא הבטיח לו מגרש והוריד לו את הארנונה ויעשה לו ככה... איך הוא יצא משם? ואתה נכנס להקב"ה אומר לו 18  בקשות ועוד אחת, 19, והוא אומר אם אתה מתכוון ברצינות אני גם מתכוון לתת לך. אז למה אתה אחרי התפילה לא נראה שמח כאילו נתקבלו כל תפילותיך? למה? כי את הלא מאמין מה שאתה אומר. צריך להתפלל! צריך להתפלל! מה אכפת לך בכלל! אכפת לך בכלל מה את האומר? העיקר להתפלל. אז זאת אומרת אם אדם ישעה את זה כמו שלמדנו, לא יהיה לו חסרון של "מלומדה". ולאט לאט יוכל להתרומם ממידות ודעות נשחטות, וכל שכן מאלה שאין להם חלק לעולם הבא, והוא יהי איש ראוי והגון לקבל סם חיים מתורת חיים כרצון ה' יתברך.

אז ראינו בעצם מה העצה שלימד אותנו חבקוק הנביא. אתם תצטרכו לחזור על זה, אפילו שהבנת את הפרינציפ, לחזור על זה עוד פעם. אבל יש פה דברים איומים ונוראים שמקיים התורה בכללות. ואפילו לא מחסיר מצווה אחת, ולא עובר עבירה אחת, יכול להיות שהוא מכת עוזבי ה' ואין לו חלק לעולם הבא. למה? כי הוא מקיים את הכל "מצוות אנשים מלומדה". אתם שומעים דבר כזה? אז האמונה, אומר חבקוק הנביא, יכולה לעזור לנו מאוד, מאוד להינצל מן האפשרות שבחרנו בטעות, כן? לא התכוונו. אבל בחרנו בטעות במה? בסם המוות! במקום לבחור בסם החיים, אנחנו עלולים לבחור בסם המוות. זה מה שכתוב "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", ויש סם דחייא ויש סם דמותא. באותה תורה צדיקם ילכו בם ופושעים יכשלו בם. לא מדברים על מהלכי על ארבע, לא מדברים על אנשים מושחתים. שהרי המלמד לתלמיד שאינו הגון... אינו הגון זה לא רשע, לא הגון זה שמידותיו מקולקלות עדיין, הוא לא תיקן אותם. הוא יוציא את דברי התורה לענייניו. לאינטרסים שלו. הוא יסביר הכל כמו שהמידות שלו יכוונו אותו. אם הוא רוצה למלא תאוותו, הוא ישעה וימצא פסוקים ומאמרי חכמים בשביל למלא תאוותו. כל מה שהוא ירצה, הוא ימצא בתורה. הוא ידרוש אותם מ"ט פנים טמא.

 איך עובד יצר הרע. "ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלוקים אחרים ועבדתם". פירש רבנו יצחק קארו זצ"ל, והוא היה דוד של מרן הבית יוסף, הוא פירש שעבירה גוררת עבירה. ומפניית לבבך שלא תשמע לדברי התורה, תיתן מקום ליצר הרע להדיחך. ובוודאי ידיחך. כי התבלין שבראתי ליצר הרע הוא התורה. ואם אתה לא שומע לתורה, אז התבלין לא פועל. זה כמו אחד ייקח את התבלין וישים אותו מחוץ לסיר. אז זה ימתיק את התבשיל? לא ימתיק. כמו שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא, מתפוצץ. ואתה פינת לבבך מלשמוע, אז הוא ידיחך. ואומר הפסוק "ונדחת"- מעט. ותבוא לבסוף להשתחוות לעבודה זרה ולעובדם. מחזור על הפסוק: "ואם יפנה לבבך ולא תשמע", זאת אומרת הפנייה לא נעשת במעשים החיצוניים, הפנייה נעשת בתוך הלב, ושמה כבר יש את ה"לא תשמע", אז כבר ירגיש בזה יצר הרע, "ונדחת", וודאי שהוא ידיח אותך, עד "והשתחוית לאלוקים אחרים ועבדתם". על כיוצא בזה אמרו בגמרא בשבת קה: שהמקרע בגדיו והמשבר כליו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהיה בעינך כעובד עבודה זרה. למה? שכך דרכו של יצר הרע. היום אומר לך עשה כך ולמחר אומר לך עשה כך, עד שאומר לך עבוד זרה והולך ועובד. וזה על הדרך שכתוב באיוב: "כי יוסיף על חטאתו פשע". זה פשוט שאם התחלת בחטא, אתה תגיע לפשע. כי יוסיף על חטאו פשע. ועוד פסוק שמוכיח לנו זאת: כתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", אמרו חכמים אפילו מאה פעמים. במי מדובר? באותה אחד. "הוכח תוכיח", אפילו מאה פעמים. במי מדובר? מדובר שאתה רואה עובר עבירה קלה, דע לך שהוא יגיע ממנה לחמורה יותר, ותצטרך להוכיחו שוב ושוב.  עוד פסוק: "הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". פסוק בישעיה. הגמרא בסוכה נב דורשת: יצר הרע דומה בתחילה לחוט של עכביש ולבסוף לכבל עבה של עגלה. ככה הוא מתחיל. יצר הרע מתחיל לאט לאט. מה זה קרום דק של עכביש עד שזה נלפף, נלפף, נלפף, ונהיה כמו חבל שמושך את העגלה.

ואני אספר לכם סיפור, אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: המתיחות בין גרמניה לפולניה געתה בערב מלחמת העולם השנייה. גרמניה דרשה את העיר דנציג, שהייתה מובלעת פולנית בתוך גרמניה, מוקפת משלוש רוחותיה. מה שדומה היום שפוטין עשה עם קרים. פולניה סירבה. אנגליה וצרפת עמדו לצידה. גרמניה הציבה אולטימאטום. כמו שפוטין היום הציב אולטימאטום לאומבמבה שאם האמריקאים כמו שאמרו יתקפו את הסורים, המזרח התיכון יבער. שנה קריטית. מי יודע מה ילד יום? היטלר האשים כדרכו את היהודים,ש הם מחרחרי המלחמה, והם המסיתים את הפולנים ולפולנים הרי לא חסרה שנאת יהודים גם בלעדיו. ראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפן זצ"ל, ניגש אליי ואמר: אין לחם ואם אין קמח, אין תורה. המאפיות היהודיות הבטיחו לספק לחם לישיבה, אבל איני יכול לשלוח בחורים להביאו, כי הגויים עלולים לעשות  כעת שפטים ביהודי שיראה ברחוב, אבל אתה נמוך ויכול להתחזות כנער צעיר ולא יגעו בך לרעה. לך אל המאפייה היהודית, תבקש שימלאו שקך בלחם כהבטחתם. יצאתי לדרך, וניתן היה לחוש את המתח באוויר. שאלתי גוי, עובר אורח: מה העניין? אמר לי בכיכר המרכזית מועבר ברמקול נאומו של נשיא פולין, תשובתו להיטלר. בעוד חמש דקות יתחיל השידור. וכולם מתוחים. האם הנשיא הפולני יקבל את האולטימאטום הגרמני וסכנת המלחמה תחלוף, או שידחה את הדרישה למסור את דנציג. הכל נהרו לכיכר, ונסחפתי גם אני. וברמקול נשמע קולו של הנשיא: אזרחים יקרים, הקנצלר הגרמני דורש את דנציג. ואם לאו, הוא מאיים במלחמה. ויודע אני מה פישרה של מלחמה. מחיר דמים תרתי משמע. ישפך דם של חיילים ונפסיד הרבה כסף. מיליארדים. אילו משוכנע הייתי שדנציג היא כל מבוקשו, הייתי מוסרה. יש לנו עיר נמל חלופית, אבל יודע אני שהוא אינו יודע שובעה. הוא רוצה את וורשה. דנציג זו רק ההתחלה. והוא ימצא כבר את האמתלה. אז מדוע נוותר ונוותר? ולבסוף נלחם על עיר הבירה? נלחם כבר עתה! זה היה הנאום שבו החלה המלחמה. המאפייה הייתה סגורה, כי גם הבעלים שלה הלכו לשמוע את הנאום הגורלי. שבתי לישיבה בידיים ריקות. לאו ידיים ריקות. אמרתי לראש הישיבה: לחם לא מצאתי, אבל כתחליף הבאתי שיחה מוסרית. שיחה מוסרית? היכן שמעת אותה וממי? שמעתי עכשיו בכיכר בשידור חי מנשיא פולין. כולם צחקו, אבל אני הייתי רציני. הלא יצר הרע הוא היטלר, הוא בא בדרישות צנועות. דנציג. הוא רוצה רק את דנציג סה"כ. אבל החכם עינו בראשו. יודע שהיום הוא אומר לך כך, למחר אומר לך כך, עד שאומר לך וארשה. הוא רוצה שתלך ותעבוד עבודה זרה, ותפסיד את הכל. זה שיחה שאמר נשיא פולי. וכבר אמרתי שעל כן נאמר: "לפתח חטאת רובץ". אתם זוכרים את הדרשה על הכלב הרומאי? זה "לפתח חטאת רובץ". הוא רובץ, הוא כאילו מנמנם. כן, כן, מנמנם. רובץ הוא. אבל אם יתפתחו בפניו את הפתח, הוא ירחיב אותו ויכבוש את הכל.

עכשיו תשמעו דוגמאות איפה הוא הצליח. כמה דוגמאות קטנות, אבל תראו כמה הוא מוכשר, היצר הרע.  זוכרים כולם את אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר בעל הנס. אדם גדול מאוד שהתנפץ כליל. שאלו בגמרא: מה היה תחילתו? למה הם שואלים מה היה תחילתו? מאיפה היצר הרע הצליח לחדור עם הפרצה הקטנה שממנה הרחיב והרחיב והרחיב, עד שעשה אותו כופר בעיקר. מאיפה הוא הגיע? מאיפה הוא התחיל? מה היה תחילתו? גילו שספרי מינים נשרו מחיקו. עיתונים של היום, רדיו של היום, אתרים של חדשות, כל מיני דברים כאלה. ספרים של מינים נשרו מחיקו. וזמר יווני, זמרים פסולים ומוזיקה פסולה נשמעה מפיו. ודאי שהוא עיין בספרי מינים כדי לדעת מה להשיב. דע מה שתשיב לאפיקורוס. סיפרתי פעם שדיברו על אבולוציה ובלבולוציה, אז הלכתי לשאול את הרב חיים גריינמן זצ"ל: האם אני צריך ללמוד גם את התשובות מתוך ספרהן כדי לענות להם. אמר לי: לא! אתה תגיד מה אנחנו באנו מהקופים? ותעשה ככה כל מיני צחוקים, ליצנות דעבודה זרה מותר. לא לענות להם ברצינות. לא כמו הידרדרות. לא ברצינות! בזלזול. בליצנות דעבודה זרה. זה היה פסק של גדול הדור. לא לתת להם במה, לא להעמיד את זה מול זה, לא להגיד שדומים דברי התורה לדברי המדע, שזה מסכים לזה, וזה שווה לזה, וזה דומה לזה, לא! בליצנות. ושישמעו שאתה מתלוצץ. כן! בליצנות. אבל הוא ודאי, אלישע בן אבויה, רצה לקרוא בספרי מינים בשביל מה? להשיב לאפיקורסים. והזמר היווני זה היה פשוט קליט ומשמח. יוונית זה מושך זה.. חנג'ורי בסטרי. אז אפילו אלישע בן אבויה נמשך אחרי זמר יווני. תקשיבו טוב! תקשיבו טוב מה אומר רש"י. וברש"י: מה העבירה שהוא שמע זמר יווני? מה העבירה? תקשיבו טוב! היה עליו להימנע משום אבלות בית המקדש. ואני אומר את זה שנים וכולם מלעגים. הם לועגים על רש"י, לא עליי. רש"י אומר אבלות בית המקדש, גזירת החורבן. אסור לשמוע זמר יווני.  אתם שומעים? אתם שומעים? מי הלך לאבדון בגלל זמר יווני? וזה כבר הפתח שהביא אותו לקצץ בנטעו. אתם שומעים? לא שומעים במאכלות אסורות, לא שומעים בזמרים פסולים, לא שומעים בדברים שנראים כאילו מוגזמים ושהגזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. יצר הרע צריך פתח. עם כל ההסברים והטענות אין בעיה, תגידו מה ש אתם רוצים, הוא כבר יחדור. משם הוא יחדור, ייכנס יפרק לכם את הכל.

כך פירושו בנובהרדוק... שאדם לא יכול להיזהר מהדברים האלה שאנחנו מעוררים, הוא יכול גם בסוף לפסוק שבדיקה של תולעים זה ביטול תורה.  למה? יצר הרע כבר השתלט עליו. אבל למה אנחנו צריכים להתווכח מה צריך לבדוק, מה צריך לא צריך, בואו ונעקרו את הכל, זה ביטול תורה! נגמר שלום! מה יש להתווכח בכלל! לא צריך להתווכח. נגמר!

וכך פירשו בנובהרדוק את דברי הרמב"ם, בהלכות תשובה פרק ה', הלכה ב': יכול כל אדם להיות צדיק כמשה או כרשע כירבעם בן נבט. אז מה מסבירים בנובהרדוק. שגם צדיק כמשה עלול להידרדר עד לתהום כירבעם בן נבט. שהרי ירבעם עצמו תורתו אין בה דופי. עד שהוא פקר. למה? הייתה בו מידת הגאווה. הוא ההפך הגמור ממשה רבנו. זה סמל הענווה, זה שכל הגאווה. רצונך שאני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן? מי בראש? בעל גאווה. לא היה בתורתו דופי. כל חכמי דורו היו כאזובי קיר לידו. וזכה להיות מלך על עשרה שבטי ישראל. בגלל תוכחת שהוא נתן לשלמה המלך. אבל ברגע שהוא הבין שהוא יצטרך לעמוד כמו עבד, ליד מלך מבית דוד, אהה! יאמרו שאני עבד והוא המלך? אז לא צריך לעלות לרגל. והעמיד עגלים. לא יאומן כי יסופר! איזה סיבוב יכול לעשות בן אדם, 360 מעלות. זה כוחו של יצר הרע. זהו שאמרו בסוכה נ"ב שהיצר הרע נדמה לרשעים כחוט השערה. ולצדיקים כהר. אז מה הוא באמת? כחוט השערה הוא. הוא מבקש לפרוץ פרצה רק כחוט שערה. אבל חכם עיניו בראשו ורואה את הנולד שפרצה כזאת התרחב ותהיה כהר.  לכן החכם שעיניו בראשו לא נותן לו פרצה אפילו כחוט השערה.

עכשיו נזכיר סיפור מן הגמרא בנדרים ט'. נעמוד על נקודה אחת מתוכו: אמר שמעון  הצדיק פעם אחת בא נזיר מן הדרום. יפה עיניים, וטוב רואי, וקבוצותיו סדורות לו תלתלים. והנזיר חייב לגלח שערותיו במלאות נזירות. תמו 30 יום של הנזירות, הוא בא לגלח את שערותיו. אמרתי לו: "בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה?". אמר לי: "רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבואה שלי...", זאת אומרת זה פעם ראשונה בחיים שלו שהוא ראה את הבבואה שלו. "ופחז עליי יצרי. וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במה שהוא עתיד להיות רימה ותולעה, הרי אני נודר שאגלחך לשמים". מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל". נזירות.

ואיני מבין, אומר הרב גלינסקי. אני רואה נערים רבים שמחמירים ומביטים בראי לראות האם התפילין בין עיניהם ומעל מעלה מעיקרי השערות, ומעולם לא שמעתי צרחה "רשע! מבקש אתה לטורדני מן העולם?" ובצדק. כי מה הם רואים בסה"כ? פרצוף מוכר, נאה למדי, אז מה נזדעזע אותו נזיר? הוא ראה בבואתו, התגאה בשערו שהוא סדור תלתלים. אז מה? אז מה יש?! אבל הוא היה חכם שרואה את הנולד. הוא הבין שניצוץ גאווה זה עלול להתלהט ללהבה שאם לא יכבה אותו מיד, מהפתח הצר הזה, הוא יטרד מן העולם. ונחרד! כמה אנשים יודעים להבחין בחוט השערה הראשון שמנסה להידחף שמה היצר הרע. אצלנו כבר קנה שביתה. הוא לא צריך להידחף, הוא לא צריך לחפש פרצה, הוא נמצא בפנים. הוא היועץ.הוא אומר איך, מה, מו, מי, ואנחנו חשובים שזה אנחנו מדברים. ולא יודעים שהוא השותף העיקרי בכל החלטתנו.

קצת חיזוק עכשיו, אחרי כל זאת מה כדאי לקבל לשנה החדשה: שננו בקהלת רבה שאב חייב ללמד את בנו אומנות. שנאמר: "ובחרת בחיים". שמעתם פסוק? שמעת פסוק? אתם מאמינים? "ובחרת בחיים", זה ללמד את בנו אומנות. בישיבה בחדרה, מספר הרב גלינסקי, היה בחור נפלא, מעמיד ומתמיד, בעל מידות תרומיות וירא שמים. יום אחד הגיע שבור ורצוץ. כי הוריו מפעילים עליו לחצים כבירים ודורשים ממנו שיעזוב את הישיבה. הם לא רואים בזה עתיד, שילך לעבוד. ירכוש מקצוע.  אמרתי לתלמיד שב! תלמד, אני אשוחח איתם. נסעתי למקום מגוריהם. קיבלו את פניי בכבוד, באמת. הרב לא היה צריך לטרוח, היה מזמין והיינו באים. אנו מוקירים מאוד את הישיבה. בננו פורח ברוך ה', אבל הרב יודע כשם שאביו חייב ללמדו תורה, כך חייב אביו ללמוד אומנות. ואנחנו כהורים אחראים מחויבים לעתידו של בננו. ודאי! ודאי! אומר הרב גלינסקי. ועל איזה אומנות חשבתם? חשבנו שיהיה רופא, דוקטור, פרופסור. הוא מוכשר מאוד, והוא יגיע לזה. הוא יגיע רחוק. והרב גלינסקי: ודאי! ודאי! הרי הוא לא יהיה דוקטור מהיום למחר. אה! ודאי שלא! קודם עליו לעשות צבא שלוש שנים. אבל זה כדאי, כי אחר כך הוא יהיה דוקטור ופרופסור. ודאי! ודאי! אבל גם כשיסיים את הצבא הוא לא יהיה מיד רופא. כן, אנחנו יודעים! כבר בררנו. עליו לעמוד בבחינות, להתקבל לאוניברסיטה והדרישות מאוד גבוהות, עליו להשלים את המבחנים ולהגיע לציונים גבוהים. אבל זה בסדר, בטוח שנה הוא יעבור את המשוחה הזו. ודאי! ודאי! אבל הגענו כבר לארבע שנים. שלוש שנים צבע ועוד שנה בחינות לאוניברסיטה. אבל גם אז עדיין הוא לא יהיה רופא. כעת הוא יתחיל ללמוד. 4 שנים רפואה כללית, ועוד שלוש שנים התמחות. טוב, הגענו כבר לאחת עשרה שנים מהיום. ואז הוא כבר יהיה רופא מושלם. את הלימודים הוא סיים, מה שנשאר כעת זו רק ההתמחות. צריך כמה שנים של כוננויות, 30 שעות רצופות בבתי חולים, במשכורת דחק, אבל אחר כך, אחר כך הוא יהיה רופא קופת חולים באיזה מרפאה. ואני לא מזלזל חלילה, להפך! אני מאוד, מאוד מעריך. אפילו מזדהה! זו ממש השקפתי. ההורים חשבו שהם לא שומעים טוב. הרב, מזדהה? כן! אמרתי. אני מזדהה איתכם, אינכם חשובים על עכשיו ועל הרגע. אתם חושבים על העתיד. ולא על העתיד הקרוב לשנה ושנתיים, אלא מוכנים להתוות דרך של הקרבה לחמש עשרה שנה! אני מזדהה. אבל אתם לא תרצו שהוא יישאר בינתיים רווק עד אז, נכון? הוא יצטרך גם לפרנס אישה וילדים. במהלך הלימודים והתורניות המתישות במשכורת אפסית. ובלבד שאחר כך ירכוש מעמד ויהיה מבוסס. אז תרשו לי לספר להם סיפור. וסיפור כולם אוהבים, גם אתם.

בי"ז באלול תרצ"ט, פתחו הגרמנים במתקפה על פולין. מטוסיהם הבעירו את הערים, שריונם המיס ורמס את פלוגות הפרשים הנלעגות. בערב ראש השנה הגיע לעירנו ביאליסטוק כל הפקידות הפולנית, התאדתה בבניין בעיירה שמה. הצבא הגרמני הגיע לביאליסטוק וכולם נעלמו וברחו. היהודים ברחו מזרחה לעיר הגבול ברנוביץ', ומשם לליטא. נמלטו מהכיבוש הגרמני. גם רוב בני הישיבה ברחו. 80 בחורים היינו שהחלטנו להישאר עד לאחר ראש השנה. הרי זה היום שבו קוצבים חיים. בואו נקבע את השנה החדשה. איך נוכל לברוח בערב ראש השנה, ולהתפלל בדרכים בחטף. הייתה רק בעיה אחת: מבטח הישיבה כבר לא פעל, המאפייה לא סיפקה לחם, העובדים נמלטו או הסתגרו בבתים. האם נאלץ לנהוג כשטית הסוברים שראש השנה הוא יום תענית? כמובא בבית יוסף אורח חיים תקצ"ז בשם הכל בו ותרומות הדשן? בערב הוכרז עוצר משש בערב עד שש בבוקר. כדי למנוע ביזה. אם כן, בלית ברירה התפללו ערבית בפלג המנחה. הלכתי לבית הכנסת הגדול בעיר, מצאתי שם את החזן הראשי. רבי מאיר פודרבניק. מה זה "פודרבניק"? בפולנית זה חצי רב. כזה היה המעמד של חזן בביאליסטוק. חצי רב. הוא עמד שם לבדו בבית הכנסת הענק, סידר את הספסלים והמפות. הסביר שגם השמש ברח, גם הגבאים, הוא ממלא גם את מקומם. שמח לעזרתי , ועזרתי בכל ליבי. שאלתי אותו האם אוכל להיות אורח אצלו, ונעה בשמחה. נשארתי לתפילת מנחה וערבית. הנוכחות הייתה דלילה, האווירה הייתה כבדה. לאחר התפילה מבעוד יום התלוותי אליו ואל בנו רבי משה זצ"ל, לביתם. ניסתי להצהיל את רוחם בשירים, לרומם את רוחם באמרות מוסר. לא נראה שהצלחתי. הקדרות אפפה. אי הוודאות גם הם עמדו לברוח מזרחה, לאחר ראש השנה. ואז הוא נענה ואמר: אשרי הסנדלרים. אשרי מי? שרצו לומר שמשיהו נמצא בתחתית סולם הפרנסה ומכל הבחינות פרנסה דחוקה, קשה, נחותה, תמיד הזכירו את הסנדלר. חזנות הייתה מקצוע נעלה. אומנות נקייה וקלה. "כבד את ה' מגרונך". גם אם הכנסות צדדיות בחתונות ובמסיבות, הדבקת השטרות על המצח, כידוע. וכעת, שאני שומע מהחזן הראשי, פודרבניק, חצי רב, אני שומע שאומר אשרי הסנדלרים? מה הכוונה? נאנח והסביר: המונים בורחים לברנוביץ' ומשם לרוסיה. הנעליים של הם מתרפטות, והם יצטרכו סנדלרים. הפרנסה שלהם תהיה מובטחת. אבל מי יצטרך ברוסיה חזן? כולם בורחים במלחמה, מישהו רוצה לשמוע חזן? כמה צדק! מה רציתי לומר להם הורים יקרים? אני מעריך אתכם כל כך, אני מבין אתכם כל כך, שאתם רוצים לרכוש לבן מקצוע, לא לטווח הקצר, אלא לטווח הארוך. כדאי להשקיע, אני מזדהה אתכם, כדי שהמקצוע יפרנס אחר כך בכבוד. לזמן ארוך. כמה זה זמן ארוך? 50, 60 שנה שיש לו עוד לחיוץ. ומה אחר כך? יש נצח נצחים. אבל אם תניחו לו ללמוד עכשיו בהתמדה ובשקידה, לא 15 שנים, 7 שנים, מקסימום 10. אני בטוח שהוא יהיה רב וראש ישיבה. מרביץ תורה נערץ. וזה מקצוע שילווה ואתו בשני העולמות. כי שם לא צריכים למעלה דוקטורים. ולא פרופסורים. שמה צריכים רבנים. תלמידי חכמים. אשרי מי שבא לכך ותלמודו בידו. נו? זה לא יותר כדאי מלהמתין 15 שנה בשביל שהוא יהיה דוקטור? ההורים הסכימו וזכו לראות נחת מהבחור. הוא שמח, הם שמחו, אני שמחתי, והקב"ה שמח.

יש עתיד, לא של לפיד, יש עתיד רבותי. אם אדם יודע לכוון אל הנקודה ואל המטרה. כמה מכם חשבו שהם יעיזו לחשוב שהם מסוגלים להיות רב אמיתי שמקיים את התורה והמצוות, ודע את הדינים וההלכות, ולכוון את עם ישראל באמת? לא נראה לי שיש פה הרבה שמכוונים על זה. אז הנה תשמעו. מה אתם תוכלו למצוא יותר טוב מזה? איזה מקצוע? והאם המקצוע יבטיח לכם את העולם הזה ואת העולם הבא? איזה מקצוע יכול להבטיח את זה?

אז התחלנו בהתחלה ואמרנו שחייב אדם ללמד בנו אומנות, מאיפה לומדים? מהפסוק: "ובחרת בחיים".ותמהנו איך אפשר להגיד שזה נקרא בחירה בחיים? לכן רבי נהוראי, רבי מאיר בעל הנס, הוא בחר לבן שלו ולימד אותו אומנות. איזה אומנות? תורה! הוא עשה אותו אומן בתורה. למה? שהיא לא עוזבת אותו בין בצעירותו בין בזקנותו. אבל רופאים, פרופסורים, בגיל מסוים, בית החולים העיף אותם ונותן להם את הפנסיה, ואומר להם עד כאן! יש צעירים בדרך, וכו'.  עם כל זה הם יבואו לעולם האמת, זה יעזור להם? לא יעזור להם! הם לא שונים מהסנדלרים. זו מקצוע וזה מקצוע. זה עשה להתפרנס וזה עשה להתפרנס. זה חיפש יותר כבוד, אז גם הפסיד בגלל הכבוד, כי הוא כבר קיבל שכר בעולם הזה. אז גם אם היה לו משהו, כבר אכל בחייו את עולמו. אבל אם בן אדם לומד תורה לשמה, כמו שלמדנו בהתחלה, שומע לעצה של חבקוק הנביא ורצה ללכת בדרך ה', ממלא גם אם הוא לא מכוון להיות רב, הוא לא יהיה. למה? כי אם הוא יודע  את כל התורה, הוא לא צריך תעודה. לא צריך תעודה מהרבנות. אם אתה יודע תורה ומקיים אותה, אתה רב. אז זאת אומרת, צריך אם לכוון בראש השנה שלא הולכים הפעם על קטן, כאילו להיות דתיים, לשמור תורה ומצוות ולא לחזור על עבירות, שזה חארטה שאומרים כל שנה. צריכים להגיד משהו רציני. שהולכים על זה שרוצים להיות רב. רב בתורה, רב במעשים. רב! לא פחות מרבץ. לא מעט, רב! אבל בשביל זה צריך להשקיע. אבל לא באנו פה בשביל לשקוע, באנו בשביל להשקיע. באנו בשביל לעשות כמה שיותר ולנצל כל רגע שרק אפשר. כל רגע שאפשר. אז לכן כל יהודי ייתן על ליבו להתחיל ללמוד תורה ברצינות על מנת להיות רב. אתם חושבים שלא יכולים? טעות בידכם. גם אם קשה בהתחלה וחושבים שלא מבינים, ולא זוכרים, וכל הקשקושים שיצר הרע אומר לאנשים שאין להם שום סיכוי, זה רק יחידי סגולה ואנשים פנויים מכל עניין, שקר וכזב! הרבה מגדולי התורה ומגדולי עולם שהיו לנו, היו עוסקים במלאכה: הלל הזקן, יוחנן הסנדלר ויהושע הפחמי, וכולם. ובדורות האחרונים היו בעלי מכולת, והיו כאלה שהיו סופרים, והיו כאלה שהיו עוסקים.. מעבדי עורות, כל מיני בעלי מקצועות, ואם כל זה זכו אפילו לכתוב ספרים שלומדים אותם כל בית ישראל. מחייה האדם היה חנווני. ובין ובין, בין נכנס לנכנס ויוצא, הוא היה לומד. והיה לו זמן אפילו ללכת ולנסוע למקומות לבדוק את ההלכה אם זה ככה וככה, ומזניח את העסק והולך. כמו שהוא כותב בהקדמה. זה לא סתירה. יש יותר מידי פנאי שאדם יכול לנצל.

לדוגמה: תשאל אדם הוא יגיד אני עובד 8 שעות, אתה יודע איך אני בא הביתה? גמור! גמור! אז אין שום סיכוי שהוא ילמד. אבל הוא עובד, נגיד מרוויח 7,000 ועכשיו יציעו לו  עוד עבודה, בשעות שאחרי העבודה שלו ויצאו לו 17,000 שקל, יהיה לו כח או לא יהיה לו כח? ועוד איך שיהיה לו כך! ועוד איך שיהיה לו כח! אז איך זה פתאום יש לך כח? כי את הרואה 17,000 שקל. זאת אומרת שאתה לא מאמין בתורה ובמצוות. כי את הלא רואה בזב שום דבר. רק עייפות. מצוות זה עייפות. כל יומא לא ליה עובד בשוק צועק, הכל, לא עייף. מגיע לתורה, עייף. נרדם בשיעור. הרוג, אני הרוג! אני הרוג! זאת אומרת אם בן אדם יפנים את הדברים שאמרנו ויחליט ברצינות הפעם, כי אין הרבה זמן, לא יודע עוד כמה זמן נשאר. העולם הזה תוסס, תוסס מאוד. תוסס מאוד. אפילו שנראה כאילו שקט יחסית כמה שנים פה בסביבה, אבל זה תוסס מאוד. זה תוסס מאוד. מדגדגים אותנו בצפון, כבר כל פעם נופלים כל מיני פגזים כאלה טועים כאילו. בודקים אותנו עד כמה. וזה יתפרץ. הרי אני הבטחתי לכם שזה יתפרץ יום אחד. זה יתפרץ. אבל לא יודע כמה זמן יש. אז צריכים אבל לפחות עם כוונות. הרי אדם שחב לשעות מצווה ונאנס ולא עשה, כמי שעשה. אז אם אתה רוצה להיות רב, אתה רוצה לקיים את התורה והמצוות כמו שצריך, אז בעזרת ה' אפילו אם קרה שאתה לא תישאר בעולם אפילו, בשמים יודעים שהייתה כוונתך להיות מושלם. שלם. מה לא טוב בזה? אם הכוונה אמיתית. עכשיו למה שהקב"ה לא ייסע לך לקיים את זה? מי רוצה יותר מהקב"ה שאתה תהיה כזה? מי ביקש את זה? לא הוא? הקב"ה ביקש! אז למה שהוא לא ייתן לך סיוע. ודאי שהקב"ה ייתן סיוע לכל מי שרוצה ומעוניין. עכשיו צריך רק החלטה , שכל אחד ואחד יחליט, או בתוך ליבו, כיוון שהוא ענו וצנוע ולא רוצה לפרסם, הוא לא רוצה להיתפס שחלילה אחר כך הוא לא קיים, ואם יש אדם אמיץ שלא פוחד, הוא בחור מאוד רציני, הוא יכול גם להצביע עכשיו ולומר אני הולך על זה! כמה יש כאלה? הנה יש אחד, שתיים ושלוש וארבע.... לא בגלל שהשני מרימם גם אתם. ויש פה בלי עין הרע, לפחות 20 רבנים עתידיים. בלי עין הרע! ישתבח הבורא!

אז אני מברך את כל הקהל בעזרת ה' יתברך שאכן יזכו לעמוד ברצונות האמיתיים שנובעים ממקור טוב, וה' ייסע להם שיצליחו. ושאדן נזכה שבקהילות פז יהיו רבני אמת! שיעמידו את התורה בכל אתר ואתר! ונתחיל דור חדש, נקי, נקי מכל חריגות וחריקות. ושיעשו שמחה לבורא יתברך באריכות ימים, בבריאות שלמה ובפרנסה רבה! אמן ואמן!