בני ברק - בני ברק - נישואין ושידוכין על פי האמת

ערב טוב. הערב הזה יהיה לטובת נשמת שירלי בת אורה. ולעילוי נשמת הורי וחמי המנוחים, מנוחתם עדן.

בפרשת השבוע אנחנו לומדים כמה דברים על עניין הנישואין והזיווגים, ומה יש לנו ללמוד מהם. מצא ומוצא. "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני ממר ממוות את ה". בגמרא בברכות ס"א אמרו שמנוח אבי שמשון, עם הארץ היה . שנאמר: וילך מנוח אחרי אשתו. ושנינו: "לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפילו היא אשתו". אמר הרב אשי אפילו בתלמוד תורה לא למד. רש"י אומר: שמנוח אבי מנוח שמשמון אפיל ובתלמוד תורה לא למד. שנאמר: "ותקום רבקה ונעוריה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש". אחרי האיש. אז מה נאמר כאן? שמהכתוב הזה מנוח הל אחרי אשתו, זה מראה שהוא היה עם הארץ, כי שנינו: "לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפילו היא אשתו". אז כולם מבינים שזה מטעם צניעות. שטוב ללכת אחורי ארי ולא אחרי . ורב אשי אמר :אפילו בתלמוד תורה לא למד. ומביא את הפסוק שכולם לומדים אותו בתלמוד תורה, וכתוב: "ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש". ותמה הסבא מסלובודקה זצ"ל: אנו ודאי למדנו בתלמוד תורה, אומר הסבא מסלובודקה, ולמדנו את הפרשה הזאת ואנו שבים וקוראים אותה מידי שנה ושנה, אבל מי מאתינו דייק את הדיוק הזה ללמוד מכאן שהדרך היא שהאיש הולך בראש? ומה אראה מכאן שמנוח לא למד בתלמוד תורה? מה מורה הפסוק הזה שהוא לא למד בתלמוד תורה? אז זאת אומרת אם נבדוק, אנחנו קראנו את הפרשת השבת, מישהו עבד על זה שמפה לומדים ש תלך אחרי איש ולא איש אחרי ? מיהו דייק את זה השבת? אז מה יגידו שלא למדנו בתלמוד תורה? אלא ענה הסבא מסלובודקה שרואים מכאן איך למדו בזמן בתלמוד תורה. מתוך ידיעה שהתורה היא מלשון הוראה, ויש לשאול בכל פסוק ומילה מה באה ללמד אותה, אז מדוע כתבה התורה: "ותלכנה אחרי האיש"? למה לא כתוב "עם האיש"? ללמדנו שזו הדרך וזו ההוראה ויותר שאם למד ודאי קיים וישם את מה שלמד.ואם לא נהג כך, זו ראייה שלא למד. עד כאן דברי הסבא מסלובודקה והם כמובן מחייבם אותנו.

אומר הרב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: אבל לי יש שאלה אחרת: מנין לנו שהוא לא למד בתלמוד תורה? אולי הוא למד וחלם. לא כל הזמן כמון. אבל בדיוק שלמדו את הפסוק הזה. אולי חוץ מכבודכם הוא יצא לשירותים בדיוק, אולי הוא יהיה חולה באותו יום. למה לפסוק שהוא לא למד בתלמוד תורה? כדי לענות על כך עלינו ללמוד פרשה קצרה בנביא: ידוע שהגאולה קשורה במחיית עמלק, אין ה' שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה שמו של עמלק מן העולם. שאול העולם נשלח למחות אותו וכשל. ביקש דוד המלך להשלים את הייעוד שולח את יואב שר צבאו, ככתוב : "כי ששת חודשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום". והגמרא שואלת בתרא כ"א אומרת: כאשר שב יואב מן המערכה, שאל אותו דוד: מדוע לא הרגת את הנקבות מהעמלק? הרי נאמר: תמחה את זרע עמלק. מה ענה לו יואב? "נאמר תמחה את זכר עמלק". אמר לו: אשה אבל כתוב "זכר". אמר לו: אותנו הקריאו "זכר". הלך ושאל לריבו: אמר לו: "איך לימדתנו?", אמר לו: "זכר". לקח חרב לו להורגו, באומרו: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם". ויש כאן שאלה: אם הרב טעה ולימד כטעותו, זו לא רמיה. וכי על הרב לדעת את כל התורה כולה בלי כל טעות? ואם טעה פעם אחת חייב מיתה? אז כתבו התוספות בשם רבנו חננאל שהרב לא טעה ולימד "זכר". ופשיעתו הייתה שלו ווידא שכולם שמעו היטב וקוראים נכון. זה נקרא רמיה. אם אתה לא בודק את כל התלמידים שהם יודעים את מה שצריך לדעת, זה נקרא רמיה, "וארור עושה מלאכת ה' רמיה". נו, אז אנחנו רואים שללמוד צריך ללמוד כמו שצריך וצריך ללמד כמו שצריך ולבדוק ולבחון שלמדו אכן בתלמוד הכל, כמו שצריך.

עכשיו יש להבין: מה ההקפדה שלא להלך אחרי אשה ואפילו היא אשתו? יותר מכך שבגמרא מבואר שגם לדעה שאדם הראשון נוצר דו פרצופי, זאת אומרת אדם הראשון, מאן דאמר, נברא כמו תאומים סיאמיים. ככתוב זכר ונקבה ובראם. אחר כך הקב"ה ניסר אותם וחילק אותם לשניים. והלך צד האיש בראש. לפי המאן דאמר הזה גם כן, כשהם הלכו, שהם דבוקים יחדיו, אז מי שהוביל זה היה גבר, אדם. וחוה הלכה אחריו. זאת אומרת צד בראש של אדם הוא זה שהוביל. אז מוכח מפה, לפי המאן דאמר הזה, שלא ההקפדה ההסתכלות והצניעות היא הגורמת. לא רק מטעם צניעות, ולא להסתכל אחורי . שהרי פה הם הדבוקים, גם אם הוא רוצה לראות הוא לא יכול לראות. והוא הלך בראש. והרי היו דבוקים בגבם. אלא כתב המהרש"א שאין זו דרך ארץ שהקטן הולך לפני הגדול. אך אם נבראו יחדיו ובבת אחת, מדוע נאמר שהאיש הוא הגדול? אלא אומר הרב גלינסקי: אני אומר לכם: בגמרא בסוטה י"ז אמרו: "שאיש ואשה אם זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם". פירש רש"י: שהרי חילק את שמו ושכנו ביניהם: יו"ד באיש, וה"א באשה. איש- אל"ף, יו"ד, שי"ן, אז יש את היו"ד של שם יו"ד וה"א אצל האיש. ואשה אל"ף, שי"ן, ה"א, יש את ה"א של יו"ד וה"א בשמה. ואם הם לא זכו? מה זה לא זכו? זה לא פיס. אם הם לא זכו, לא היו זכים. לא זככו את עצמם, לא נטהרו, לא היו ישרים מספיק. אם הם לא זכו, ה' מסלק את שמו מביניהם ומה שנותר זה אש ואש. מחלוקת, מריבות וכו'. תוציא מאיש את היו"ד נשאר אש, תוציא מה את ה"א, נשאר אש. סילק ה' את היו"ד וה"א, שמו מביניהם ויש מחלוקת וקטטה וגירושים. מה עניין של יו"ד וה"א? אלא שאמרו במלכות כ"ט על הפסוק: כי ביה ה' צור עולמים". "כי ביה" זה שם ה', שהוא האותיות יו"ד וה"א. הקב"ה צר את העולמים, יצר את העולמים. את העולם הזה הוא יצר בה"א, באות ה"א, ואת העולם הבא הוא יצר באות יו"ד. אז "כביאה, באותיות האלה יו"ד וה"א, צור עולמים. הקב"ה צר את העולמים. אמרו שהמברך על כוס מלא, זוכה ונוחל שני עולמות, שנאמר: "ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה". אם אדם מברך על כוס של לברכה והכוס מלא, אז כתוב "ומלא ברכת ה' ים בדרום ירשה". "ירשה" פירושו שהוא ירש שני עולמות. יו"ד וה"א. ""ירשה", התוספות אומרים שזה אותיות רא"ש, יו"ד, ה"א. ואלה האותיות שבהם נברא העולם הזה ועולם הבא. אז מפה שמי שמברך על כוס מלא, זוכה ונוחל שני עולמות. אז רואים עולם הזה והעולם הבא ביו"ד וה"א. שואלת מציעא נ"ט כתוב: "כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנום". שנאמר : "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה', אשר היסתה אותו איזבל אשתו. הייתה לו אשה מרשעת, ידוע מאוד, רצחה את הנביאים, הסיתה אותו נגד נבל הכרמלי, מה לא שעתה! מרשעת גדולה! והיא הסיתה אותה והוא נשמע לה. אז כתוב "רק לא היה כאחאב", מפה לומדים שהולך בעצת אשתו, נופל בגיהנום. והקשה רב פפא לאביה: והלא פתגם שגור הוא אשתך נמוכה התכופף להאזין לה. כי תותח גוצה גחין לה. אז מה זה? איך זה מסתדר? מצד אחד לא לשמוע בקולה מצד שני להאזין לה. וענו: לא קשיה. זה לא קושיה. הא במילא דשמיא והא דמילי דעלמא. "במילא דשמיא"- בדברים שנוגעים לרוחניות הבעל קובע, בדברים של העולם הזה ה קובעת. אז "השומע לאשתו יורש גיהנום" זה השומע לה בענייני רוחניות. כמובן שמדברים שהבעל הוא בסדר.אם הבעל לא בסדר, אז הוא צריך לשמוע בקול אשתו. כי אם לה יש יותר רוחניות ממנו, אז צריכים לשמוע למי שבאמת מבין שהעולם הזה הוא רק מעבר לעולם הבא.

בואו נראה דוגמה: מסופר שלפני הנישואין התנה הגאון רבי ישראל מסלנט, זצ"ל, עם אשתו שהוא יקבע במילא דשמיא, והיא תקבע "במילא דעלמא". כמו שהגמרא אומרת. אז הוא אמר לה זה התנאי. את רוצה להתחתן, אין בעיה. אני קובע בעניינים הרוחניים, את קובעת בעניינים הגשמיים. אח"כ הוא לא סיפר שהוא לא מצא דבר שאינו שייך למילא דשמיא. אין דבר בעולם שהוא לא קשור, לא שייך למילא דשמיא. הכל רוחני. גם הגשמיים שאנחנו רואים,ז ה כלים לעבודת הבורא, בשביל להשיג רוחניות. על כל פנים אנחנו מבינים מדוע שתל הקב"ה אותיות ב"איש", כי זאת האות שבה נברא העולם הבא. והאיש הוא הקובע במילא דשמיא. ואת האות ה"א הקב"ה נתן באשה, כי היא הקובעת בענייני העולם הזה. כי ה"א נברא העולם הזה, יו"ד נברא העולם הבא. אז ה' נתן את היו"ד ב"איש" ללמד הוא הקובע בענייני העולם הבא, וה קיבלה את ה"א, בשביל לומר היא קובעת בענייני עולם הזה. אבל יש עוד נקודה נוספת וחשובה מאוד. איפה היו"ד אצל האיש? באמצע, במרכז. ואיפה האות ה"א אצל ה? בסוף. מה בא ללמד אותנו? שידעו שניהם שהרוחניות היא המרכז של הבית היהודי. הכל סובב סביב היו"ד הזאת. והגשמיות גם אם היא נצרכת , שהרי אם אין קמח אין תורה, אבל מגל מקום היא טפלה לרוחניות ומקומה בסוף. וזהו העניין שהיו"ד הולך בתחילה. בלבד מכשולות. הראייה שאמרנו, יש כאן סדר קדמיות. וכדברי המהרש"א שאין זו דרך ארץ שהקטן הולך לפני הגדול. דהיינו התפקיד של ה הוא יותר קטן מהתפקיד של הגבר. הרי אם נזכור שבאר הקב"ה ברא את העולם לבדו. זאת אומר, עיקר תכלית הבריאה זה הגבר. אחר כך אמר ה': "לא טוב היות לבדו אעשה לו עזר כנגדו". אז היא צריכה לעזור בשביל שהוא יתפנה לעבודת הרוחניות. אז לכן, אין זו דרך ארץ שהקטן הולך לפני הגדול, כי אין להקדים את הגשמיות לרוחניות. והעולם הזה אי אפשר לקדים אותו לעולם הבא. לכן על היו"ד להיות לפני הה"א. היו"ד היא פי שתיים גם מהה"א. בדרך לפה דיברתי עם מישהו אמרתי לו: "למה אני לא רואה אותך בנץ?". חבל! הרי מובטח לו שהוא בן העולם הזה וגם שלא יהיה ניזוק כל אותו יום. "אני אשתדל" הוא אמר. אמרתי לו: "אבל לעבודה שאתה הולך 8 שעות אתה לא משתדל, אתה הולך ואתה עובד 8 שעות, ומה תקבל? פרוטות. ויהיה לך ליום אחד להחזיק מעמד. אבל לא שריינת והבטחת את העולם הבא. הרי כל מה שבאת לפה זה בשביל העולם הבא. ופה כל בוקר שאתה קם, אתה מבטיח את העולם הבא, וגם לא תזוק כל אותו יום. אלא כנראה שאתה לא מאמין שיש עולם הבא". "לא! חס ושלום! בטח אני מאמין". אמרתי לו: "איך אתה מאמין? אם אומרים לך בקל שאת היכול להבטיח בעולם הבא ושלא תהיה ניזוק, יש לך דבר יותר מזה שאתה יכול לעשות על הבוקר? אז את המאמין יותר שאם עובדים יהיה כסף ואפשר לקנות במכולת, ממה שאתה מאמין שאפשר לקנות את העולם הבא". אשה  

"ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה". פירש רש"י: גילה לו ניסים שנעשו לו. שקפצה לו הארץ, ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו. אז אליעזר עבד אברהם, חוזר בחזרה ומספר ליצחק את כל הדברים אשר עשה. אשר הוא שעה. ורש"י אומר שהוא אשה גילה לו, ליצחק, את הניסים שנעשו לו. מה הניסים? שקצפה לו הארץ, דרך שהיה צריך ללכת בה בעשרה ימים, הגיע ביום אחד. ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו. וקשה, מילא נזדמנה לו רבקה בתפילתו, אלה הדברים אשר עשה. הוא התפלל בעצמו והתפילה נענתה. הוא התפלל ובחן אותה. אבל שקפצה לו הדרך מה הוא עשה בזה? איך אתה מספר שקפצה לך הדרך כאילו זה דברים שאתה עשית. קצפה הדרך זה לא אתה עשית? אלא שהגמרא במועד קטן י"ח מספרת שרבא שמע אדם מתפלל בעומק ליבו: "רבונו של עולם, תן בלב פלונית שתסכים להינשא לי". אמר לו: "אל תבקש כך. אם היא ראויה לך היא לא תשתמט ממך, ואם אינה ראויה לך, מה לך ולצרה הזאת". לא ציית, והתפלל ונענה. ונשא אותה ל. אשה כעבור זמן שמע אותו רבא משווע מנעמת ליבו: "ריבונו של עולם או שתיקח אותי מן העולם או שתיקח אותה". "מה' אשה משכלת", הקב"ה מזווג זיווגים. זה עיסוקו של הקב"ה מאז הבריאה. כתב החת"ם סופר, זצ"ל, בשם רבו בעל ההפלאה, זצ"ל: שזהו שאמרו בברכות ח': כאשר היה אדם נושא אשה היו שואלים אותו: "מצא או מוצא". "מצא" שכתוב במשלי י"ח: "מצא אשה מצא טוב". מי אומר את זה? שלמה המלך, עליו השלום. או "מוצא", זה בקהלת ז'. דכתיב: "ומוצא אני ממר ממוות את ה". והביאור הוא: שמעולם מצא אשה מצא טוב. כי מה' אשה לאיש. אבל אם "מוצא אני", כלומר פעל בתפילתו שיזכה בפלונית ובאמת היא לא בת זוגו, ואינה מתאימה לו, אז היא תהיה לו מרה ממוות. לפעמים אדם נותן עיניו ב או הפוך, וחושבים שזהו, זה מה שמתאים לי. מי אמר? לפי כך, ממה שנזדמנה לו רבקה בתפילה, זה לא ראייה. ועד רבא, אולי זה בגדר "ומוצא אני". מה שאליעזר מספר ליצחק מה הוא שעה, שהוא התפלל וקפצה לו הדרך, אז איך אתה מספר כזה דבר? הרי אם אתה התפללת זה לא אומר שקיבלת את הראויה. כמו שלמדנו עד עתה. ואז חלילה זה יכול להיות מר ממוות. אבל ממה שקפצה לו הארץ, משמע שדרכו רצויה, ואז זה בחינת "מצא אשה מצא טוב". יש שתולים את השוני בין הפסוקים במילה "אני,. כמו הפירוש של בחל ההפעלה: שאם אדם ינסה למצוא בעצמו את ה, אז היא תהיה לו מרה מוות. כמו שסיפרו במדרש שמטרונה אחת שאלה את רבי יוסף בר חלפתא "לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו?". אמר לה: "לשישה ימים". אמרה לו: "ומה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו". אמר לה: יושב ומזווג זיווגים". אמרה לו: "וזהי אומנתו אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגם". אמר לה: "אם קלה היא בענייך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף". הלך לו רבי יוסף בר חלפתא, מה עשית? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותם שורות , שורות ואמרה?: "פלוני יישא את פלונית, ופלונית תינשא לפלוני". וזיווגה את כולם בלילה אחד. למחר באו לפנייה. זה מוחו פצוע. זו עיניה שמוטה, זה רגלו שבורה. אמרה להם :"מה לכם". זו אמרה איני רוצה לזה, וזה אמר איני רוצה בזו. מיד שלחה והביאה את רבי יוסף בר חלפתא ואמרה לו: "אין כאלוהיכם ואין כתורתכם". אמר לה: "וכי לא כך אמרתי לך שאם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף? והקב"ה מזווגם בעל כורחם". ככתוב: "מושיב יחידים ביתה": הפסוק אומר: מושיב יחידים ביתא: מוציא אסירים בקושרות. המהר"ל מפרג מסביר מה זה "מושיב יחידים ביתה", מוציא אסירים בקשוות. פסוק זה מדבר על זיווג שני. ידוע שבזיווג שני אין מזווגים לאדם, אלא לפי מעשיו. אז כמה שהוא יתחזק יותר, יזכה ב חזקה יותר. אז מה זה "מושיב יחידים ביתא"? בשביל לבנות בית של גרושים, כי זה זיווג שני, אז צריך שיתגרשו הזוג הזה, ויתגרשו הזוג הזה, ויהפכו ליחידם, ואז צריך להושיב את היחידים ביתא, לבנות בית איתם, עם שני היחידים. אבל זה צריך לעשות מוציא אסירים בקושרות. קודם הם היו אסירים, חיו במצב לא מתאים, סחבו שנים, מריבות, קטטות, הכל, בסוף התגרשו. אז הם היו אסירים. וצריך להוציא אותם בקשורות. מה זה בקושרות? בזמן המוכשר והמתאים אם זאת תתגרש שבע שנים לפני, והוא אחר כך, איפה הם ימצאו אחד את השני? אז צריך לתאם גם. שזאת תתגרש וזה יתגרש ויהיה בסמן מכושר כדי שהיחידים האלה יבנו בית. זה לא פשוט. ולמה זה קשה כמו יציאת מצרים? מה היה קשה להקב"ה ביציאת מצרים? מה היה לו קשה? יש קושי לפני הקב"ה? אלא שאומרים ביציאת מצרים, עם ישראל היו על שפת הים, והם נכנסו לתוך הים, אבל הם לא יצאו בצד הנגדי. הקב"ה עשה להם 12 גזרי מים ובסיבוב, והם יצאו עוד פעם באותו חוף. חזרו לאותו מקום. שעושים 12 גזרים בעיגול, בכיפה, אז השבט שהלך בנקודה הפנימית, הלך דרך קצרה, והשני הלך דרך יותר ארוכה. והשבט האחרון הלך בהיקף של הכיפה הגדול ביותר. אז זה לא שווים כולם. אז אחד הלך מהר, ואחד הלך אחרוך. אחד פחד פחות ואחד פחד יותר. אז זה היה ביציאת מצרים, לכן זה לא שווה לזווג זיווגים לא כל אחד באותו זמן. יש אחד תכף שיתגרש מיד יתחתן, ויש אחד לוקח שנים, הוא תקועה והיא תקועה ואני לא יודע מה. דבר שני, בקריעת ים סוף היה קשה להקב"ה גם כן להטביע את מצרים. כי מעשה ידיו טובעים בים. בשביל להציל את בניו, הוא היה צריך להטביע את מעשה ידיו. אז זה גם קש לפני ה', שהרי המלאכים רצו לומר שירה והוא לא נתן להם. אמר להם: משעה ידי טובעים בים, ואתם רוצים לומר שירה. אז לפעמים בשביל לשנות בית חדש הורסים שני בתים. אז זה לא קל. והרי כתוב שמזבח בוכה על גירושים ראשונים שאדם מתגרש. אז זה מורכב. מכל מקום, המטרונה חשבה שזה לא בעיה, מדביקים. חיש גד. אבל זה לא עובד ככה.

מכל מקום, ביתר עמוקות נראה ביאור של המהר"ל מפרג בחידושי אגדותיו ביבמות ס"ג: באמת על פי השכל אין סיכוי להתאים בין שני מזגים שונים כל כך של אשי ו. והם באמת יחידים. כל אחד מהם שונה ומובדל כל כך מהשני. זהו שאמר שלמה המלך,עליו השלום, שהיה חכם מכל אדם ובעל ניסיון,אלף נשים, הוא כבר יודע יותר מכולם, אמר: "ומוצא אני". "מוצא אני"- שאני חוקר זאת בשכלי אין מנוס מהקביעה כי "מר ממוות את ה". ואם זאת, הרי בפועל "מצא אשה מצא טוב", אז איך זה מסתדר? מצד הבדיקה והבחינה של החכם מכל האדם נישואין של גבר עם ה זה "מר מוות" כי הם שונים בתכלית. אז איך זה בסוף רואים ש"מצא אשה מצא טוב? הוא אומר: אין זאת אלא מעשה אלוקים". וזה ניסים שבכל יום עימנו. "על ניסך ונפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהריים". עברת ארוחה אחת איתה, לא קרה כלום? נס! אתה יכול לרקוד! אפשר לעשות סעודת מצווה. זה לא פשוט! שני ניגודים לגמרי! ונראה לומר... עוד ביאור נוסף בהבדל שבין "מצא אשה" ל"מוצא אני את האשה": שכתוב ב"מר ממוות", יש גם את ה"אני" וגם את "ה", בה"א הידיעה. זאת אומרת בפסוק שכתוב: "ומוצא אני". אז תזכרו שיש את המילה "אני", "אני". ויש גם את המילה "ה". לא מצא אשה, "האשה".

אז נקדים את דברי המשנה בסוף מסכת תענית, כתוב שבנות ירושלים היו יוצאות ומחוללות בכרמים בבגדי לבן שאולים. שלא תבוא כל אחת ותתיפייף לפי יכולתה, לפי עשירותה והכל, אשה אלא כולן היו צריכות לשאול. לא בגדים שלהן אישיים. לשאול בגדים וכולם לבנים. זאת אורמת אף אח ת לא בולטת יותר מהשני. כולן נראות זהות פחות או יותר עד כמה שאפשר, וככה הן באות וחולות במחולות, והבחורים באים והיו צנועים, לא מתסכלים. עד שהיו אומרות להם "שא עינייך וראה". תגביה את העיניים, תראה מה אתה בוחר. אז כתוב שבנות ירושלים היו יוצאות ומחוללות בכרמים בבגדי לבן שואלים , וכל מי שאין לו , נפנה לשם אשה ומוצא זיווגו. נו, שאלו את הרב גלינסקי: איך אפשר למצוא זיווג בפגישה אחת? ואנחנו יודעים שיש דבר כזה שנקרא "מעוכבי שידוך". יש נערים ונערות "תקועים" מה שנקרא. הנה יש פה שדכן הוא יודע כמה תקועים אצלו. ויש כאלה שמצויים בשוק, מה שנקרא, בשוק הזיווגים, וכבר הם מעלים אבק על המדפים. ומפעם לפעם הם מתייפים עוד פעם ויוצאים לפגישה, ולפעמים זה אפילו נמשך מספר פגישות, והתקווה מתחילה לפעם, אולי הפעם, ושוב אכזבה ומפח נפש וחוזר חלילה. הכרתי בן אדם שהיה לו 100 פעמים פגישות! וכאן כל מי שאין לו , המונים נוהרים, וכולם מוצאים ומיד. וכמה צלחות נשברו. לא היו ימים טובים לשיראל כמותם, כמו ט"ו באב ויום הכיפורים, אשה שהיו יוצאות בנות ישראל בבגדי לבן שאולים והבחורים היו באים ועל המקום היו זיווגים. אז איך זה יכול להיות שבפגישה אחת? וענה הרב גלינסקי כך: התשובה פשוטה והיא כתובה בפירוש: "בגדי לבן שאולים" . אם לא מתהדרים במחלצות פאר, אם יודעים שאין לנו כלום משלנו, הכל אצלנו לבן, חלק, והכל שאול משל אחרים. אז למה מגיע לנו? מה יש לנו חוץ מחסרונות? אלא באמת שלנו. החסרונות זה שלנו. גם שחורים וגם לא שאולים. יש מידות רעות בשפע, יש עוונות למכביר, יש טיפשות בגודש. נהיה כנים עם עצמנו, מה כבר מגיע לנו?! אז אם זה המבט, אנו מאושרים אם משיהו בכלל חפץ להשתדך איתנו! יש מישהו שמוכן. אז לא יהיה שום עכבה. אשה כל זה כמובן שצריכים להסכים מהר לפני שיגלה שגם הלבן אצלנו שאול. אבל אם "מוצא אני", אם אני מנופח מחשיבות עצמית ואני סבור שאני מרכז העולם, והכל חג מסביבי, ואני בטוח שכולם מוקסמים מחוכמתי וכישרונותיי, מאישיותי הקורנת ומידותיי הנאות, אז אני מחפש מישהי שווה לי במעלותיו. והלא אדם שכזה אינו בנמצא. היש איפה פלא בכך שאני בורר ובורר ופוסל ודוחה? לכן אתה לא מוצא, אבל זאת הצרה הקטנה. הצרה הגדולה זה כשאני מוצא לבסוף את אשה "ה". זאת שהייתה בפסגת חלומותיך. שמה הצרה, שאת המוצא את ה",. בה"א הידיעה. זה מה שחיפשתי! מישהי שתהיה דומה לי ושווה לי. ידוע אשה שמכל מקום שמתווספת הה"א מדובר על דבר הגדול בסוג שלה. "הא". ואז קורה אחד משניים: או שהיא באמת "גדולה", ואז אחרי החתונה היא מגלה כמה אתה "קטן", ואם מי התחתנה, כולך בלון נפוח, והיא תוציא לך את האוויר. או שהיא גם הציגה את עצמה, גם היא עשתה הצגה, ואחרי החתונה אתה מגלה עם מי התחתנת. ואז זה "מר ממוות". ואז לא נשברת אחת, אלא עפות צלחות.

יש עוד פירוש. "ומוצא אני מר ממוות את ה", "מצא אשה מצא טוב". אם ה שאתה מוצא זה בגדר מציאה, אתה לא חיפשת במיוחד, ואתה לא תכננת במיוחד ולא חלמת חלומות, אלא מצא . כמו שאדם מצא מציאה, מצא. אם מצא , מצא טוב. למה? כי מציאה זה מאת ה'. את הלא יכול לתכנן שאני אמצא עכשיו מציאה, אני הולך למצוא עכשיו 200 שקל. את הלא תמצא 200 שקל. אבל אם מצאת, ה' המציא לך 200 שקל. אז מצא , מצא טוב. אבל אם "מוצא אני" , פה זה הבעיה. אתה לא סומך ה'. משהו שולח את הזיווג שמתאים לך את הלא רוצה, מה שאתה רוצה. זה דבר אחד. ודבר שני "ה, זה גימטריה "איש". ה זה גימטריה איש! אם מצאת אשה שהיא איש, מר ממוות! עכשיו שני גברים בבית. אין . שני גברים. מי יבשל? מי יעשה כביסה? מי ירד למכולת? כל אחד מצווה על השני. יש פה שני גברים. אז זה בעיה.

אבל זה לא רק בענייני נישואין. כל מי שמצוי בענייני חינוך יודע שהדור שלנו הוא דור של משברים. אשה מילה חדשה יש: "אני במשבר". במשברים. בחור לא מוצא חברותא כלבבו, הוא במשבר. הוא לא תופס מקום בחברה כצפייתו, הוא במשבר. המגיד שיעור התעלם ממנו, הוא במשבר. גיחכו על שאלה ששאל, או זלזלו בתירוץ שלו. אין ספור סיבות להיות במשבר. ולכן, לכולם מכנה משותף וזה פסוק מפורש: כל משבריך וגליך עליי עברו". אבל פה כתוב: אם את המחשיב את עצמך לגל, לגל, אז תדע שאחרי זה יש משבר. מה לעשות?! כל הגלים נשברים בסוף. גל סופו להתנפץ, להתפרק ואחריתו משבר. אבל אם היית לבוש בכלי לבן שאולים, אם הייתה בך צניעות טבעית היית מבין שלא מגיע לך כלום. אז היית מקבל את הכל בתודה, והיית שמח בחלקך. אבל אם אתה בטוח שאין כמוך בעולם, אתה פאר היצירה, אתה מבחר המין האנושי, אתה ואין בלתך, ואיך כולם עיוורים לא רואים את זה, איך הם לא מסתנוורים מהאור הבוהק היוצא מפרצופך?! אז יש פלא שהחיים שלו מרים ממוות?

עכשיו בואו נראה עוד בעניין הזה איך אברהם אבינו התנהג. כתוב "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". מי זאת קטורה? זאת הגר. הוא גירש אותה והחזיר אותה. "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. זו הגר, והיא נקראת "קטורה" על שם שנאים משעיה כקטורת ושקשרה פתחה. שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם. וזה תמוה. לחולי, רחמנא לצילן, משנים שם. במה היא חלתה הגר שהיו צריכם לשנות את השם שלה לקטורה? התשובה היא שבאמת היא חלתה בחולי מסוכן. החולי היה שגירשו אותה מהבית של אברהם. לגרש אותה מהבית של אברהם זה חולי מסוכן מאוד, מאוד. אשה ונסביר בכמה דוגמאות:

הגמרא בסוטה מ"ז מספרת שכאשר הרג ינאי המלך את החכמים, כמבואר בקידושין ס"ו, ברחו רבי יהושע בן פרחיה ותלמידיו לאלכסנדריה של מצרים. ששכח כעסו, פנו לחזור לארץ ישראל. לנו באכסנייה אחת במצרים, ובעלת האכסניה כיבדה אותם מאוד, מאוד. התפעל רבי יהושע בן פרחיה ואמר "כמה נאה אכסניה זו". הוא כמובן התכוון על בית הארחה הזה, איך מארח אותם. אמר לו אחד מתלמדיו, אתם יודעים מי זה? ישו. ימח שמו וזכרו. אמר לו :"רבי, עיניה טרוטות. יש לה עיניים ככה מחפפות. אמר לו: "רשע בכך אתה עוסק?". הוציא 400 שופרות ונידהו. זאת אומרת עלמה נידהו? מנדים על כבוד הרב. מכיוון שלא זו בלבד שעסק בכך שהסתכל על המארחת, והיא הייתה אשת איש, אלא חשד ברבו. אומר לו איך את האומר שהיא נאה? והוא מתכוון לאכסניה, אז הוא חשד אותו כאילו הוא מסתכל עלייה. לכן נידהו. והגמרא בירושלמי בחגיגה, פרק ב', הלכה ב' מזכירה את המעשה הזה שאמר רבי יהודה בן טבאי שתלמידו ישו חטא במה שחשד בו, רבו. מה שהוא חשד בריבו. טוב, בכל יום בא אל ריבו ולא קיבל אותו. הוא היה בנידוי. יום אחד בא ורבו היה בקריאת שמע. היה כבר בדעתו לקבלו והראהו בידו שימתין, והוא חשב שזו תנועת דחייה. יצא וזקף לבנה והשתחווה לה וכישף, והסית והדיח את ישראל. מה אירע כאן? הרי היה אדם חשוב, לא כל אחד יכול להיות תלמיד של רבי יהושע בן פרחיה. הוא מהזוגות. ואם נתן דרור לעיניו, אז הרי נידוהו, והוא שב בתשובה, וביקש לשוב ולהימנות על התלמידים הנאמנים. ורבו דחהו יום אחר יום, עד שראה שתשובתו תשובת אמת, וסבר לקבל אותו. אלא שהוא בטעות חשב מתנועת יד שהוא נדחה. וכבר מיד זקף לבנה והשתחווה לה. וכבר כישף והסית והדיח. איך ייתכן? לפי שעה מוכן היה לציית לכל תנאי, ובלבד שיקבלהו. אכן כן. דחייה יוצרת משבר נורא. והכל עלול לקרוס בעקבותיו. אז לגרש את הגר זה דחייה נוראה! נוראה! איך החזיר אותה המלאך? אמר לה, להגר: "אם מזה באת?". לאן את תלכי? תגידי את יודעת מה את עושה? שובי התעני, תחת יד גברתך. והיא חזרה. "אם מזה באת?", מבית של אברהם, גדול הדור, שמלאכים נמצאים אצלו, הנבחר שבעולם, האדם הגדול בענקים. ואן תלכי? למקום טומאה וגילולים ועבודה זרה. מה את מחליפה. לא עדיף להתענות בבית הזה תחת גברתך וללכת לשם? זה משבר גדול לעזוב את הבית של אברהם. אז ראינו שמה שיצא? נצרות יצאה מהדחייה אחת הזאת. בין רגע! ברגע שהוא הבין שאין לו שום תקנה, איזו התדרדרות! בין רגע!

"מי לנו גדול משבטיה", והייתה תנועה על ראובן, ראובן הבכור, תביעה שכל האומר אבל ראובן חטא אינו אלא טועה. והוא אדרבא כיוון למצווה, ותבע את כבוד אמו. וכמה שב בתשובה. ועסק בשקו ובתעניתו והודה במעשהו, ויעקב אבינו לא הוכיח אותו. עשר, ועשרים, ושלושים, וחמישים שנה עברו. כחמישים שנה עברו. סמוך לפטירתו הוכיח אותו יעקב אבינו ואמר לו: "בני אני אומר לך מפני מה לא הוכיחתך כל השנים הללו, כדי שלא תנחני ותלך ותדבק בעשו אחי". אתם שומעים במה חשד יעקב אבינו את ראובן, בכור השבטים? שאם היה מוכיח אותו על בלבלו יצועי בלהה, יכול להיות שהיה עוזב את אביו והולך ונדבק בעשו הטמא, הרשע. אתם שומעים? אז אבא שלו, החכם הגדול, דחה את זה עד לפני פטירתו. שאז מקבלים את התוכחת. גם זקן וגם לפני פטירה, אז הדברים הם אחרת. וזה מזעזע! ראובן שהיה ראוי ליטול כתר בכורה, כתר כהונה, כתר מלכות, כל אלה ביחד היה ראוי לו, עלול היה לנטוש את בית יצחק אבינו, את הסבא שלו ואת יעקב אבינו, אביו, ואת אחיו הקדושים, וללכת להסתפח לעשו הרשע. אבל תוכחה יש בה דחייה. ומי יודע מה תהיה התגובה. לא כל אחד מסוגל לקבל תוכחת, לצערנו הרב.

הנה נראה דוגמה נוספת: אלישע בן אבויה היה ממעתיקי השמועה, ומהנכנסים לפרדס ומהצופים במרכבה, וטעה במה שראה ופירש באופן מעוות. יצאה בת קול ואמרה "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". מה היה עליו לעשות? להתחנן. שיקבלו אותו. ומה עשה? הואיל ונדחתי מהעולם הבא, אהנה מהעולם הזה, ויצא לתרבות רעה. איך זה יכול להיות. זה עלול להיות פרי הדחייה.

עוד דגמה מזעזעת: עורפה ורות אחיות היו, בנות מלך מואב. שתיהן ביקשו לשוב עם נעמי. היו מוכנות לחיות חי צער ועוני, ובלבד שיסתפחו לדת האמת. נעמי דחתה אותן. כפי שדוחים את הגרים כדי לעמוד על רצינות כוונתם. ראתה עורפה שנדחתה, ונפלה לתהום ההתפקרות. וילדה את גוליית מחרף מערכות אלוהים חיים. ולא נספר לכם מה היא עשתה באותו לילה שהיא נדחתה. לא יאומן כי יסופר! ורות דבקה בנעמי, וייסדה את שלשלת מלכות דוד עד למלך המשיח. בחירה. שתיהן שמעו אותו הדבר. אחת בחרה בדחייה, ואחת נדבקה. לא וויתרה! זאת זכתה למלכות וזאת להפקרי הפקרות.

דוגמה נוספת: לוט נדחה על ידי אברהם אבינו בשעה שאר לו "הפרד נא מעליי". והנה עד כה הוא ראה את עצמו כיורש של אברהם והיה זיו דיוקנו דומה לאברהם אבינו. מכיוון שנדחה הסיע את עצמו מקדמונו של עולם. מהקב"ה. ואמר: "אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו". והלך לסדומים וגר איתם בסדום ועמורה. מאברהם אבינו, שיא הטהרה והקדושה לשיא הטומאה והעריות הלך לשם. ואמר אי אפשי באברהם ובאלוקיו,. אתם שומעים מה זה הדבר?

עוד דוגמה: "ויצא בן ישי ישראלית והוא בן איש מצרי".שלומית בת דברי, הייתה אוהבת לדבר, להגיד שלום, שלום, מה שלומכם, מה שלומך וזה-וזה, ובא מצרי ועשה מה שעשה ונולד החנג'ורי הזה. "ויצא בן ישי ישראלית והוא בן איש מצרי וינצו במחנה ויקוב את ה' ויקלל". רחמנא ליצלן! תצלנה אוזניי! מהיכן יצא? "ויצא" כתוב. שואל רש"י. מעולמו יצא. איבד את העולם. כיצד קורה שיהודי בדור דעה, דור מקבלי התורה, שהוא אשה ניזון באותו יום, במן שיורד מן השמים, שהוא שותה מים מהבאר, שהוא ראה הכל ניסים, איך הוא יכול לקלל את הבורא המיטיב, ויוצא מעולמו? כי הוא בא לטע את אוהלו בתוך מחנה דן. ואמרו לו "מה טיבך לכאן". אמר להם: "מבני דן אני". אמרו לו: אבל כתוב "איש על דגלו באותות לבית אבותיו", זה הולך לפי האבא, לא לפי האמא. ואביך מצרי. נכנס לבית דין אצל משה רבנו, ויצא מחויב. אמרו לו הם צודקים ולא אתה. עמד וגידף. אתם שומעים מה זה דחייה?

בתשובת הרשב"א בחלק חלק סימן תקע, דן באשיה שהתקוטטה עם בעלה ויצאה לחוץ וגילתה ראשה וזרועותיה. מעצבים. והוא דן האם דינה כעוברת על דת והפסידה כתובתה? וכתב: ועוד, שבשעת הכעס היה. ובשעת הכעס הרי היא כשוטה (לא שותה מים, כן?). ואין ה' ומצוותיו כנגדה באותה שעה כמו שאמרו שהכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. עכשיו נגיע להגר. שהגר גורשה ובציווי הבורא, כי הקב"ה אמר לאברהם "שמע בקולה", של שרה, שהיא אמרה "גרש את האמה ואת בנה", בגלל שהוא מצחק ומקלקל את יצחק. אז היא גורשה בציווי הבורא, ואברהם אבינו השכים לגרש אותה בבוקר בהשכמה. כמו שהשכים לעקדה. ולא נתן לה אלא לחם וחמת מים. "ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה, והשיאה לבנה לישמעאל אשה מצרית, לא מבנות שם. על זה אמרו "זרוק חוטרה עבירה העיקרא קאי". אם אתה זורק מקל, עץ, למעלה הוא יורד כלפי השורשים שלו. חוזרת לטבעה. אבל מיד היא התאזרה עוז וזכתה לגילוי מלאכים במדבר. ולנס של חשיפת הבאר. והגיע לדרגה כה מרוממת, חמישה מלאכים דיברו איתה. והיא הייתה בכזאת מדרגה מרוממת ,שהיא נתבעה על שמילאה את החמת. כתוב שהיא הלכה למלא את החת ברגע שהקב"ה פקח את עיניה "ותראה והנה באר מים", הייתה שמה באר, רק היא לא ראתה, ה' לא פקח. כי כל העולם בחזקת סומים, עד שהקב"ה פוקח את עיניהם. זה מה שאמר רבי בנימין. אז היא הלכה למלא את כל החמת בעלה, הבן שלה גוסס. הבטיח לה המלאך שהוא יתרבה. ,הרבה ארבה את זרעך". אז למה את הולכת למלא את החמת? עד שתמלאי את כל החמת, הוא יכול למות בינתיים. אלא היה לה חוסר בטחון. אפיל שהמלאך אמר לה. היא מילאה את החמת, היא הייתה קטנה באומנה. תובעים אותה על זה גם. זה כמה לוקח עוד קצת שיתמלא הזה וללכת. זה ייקח פחות מחצי דקה, דקה, תובעים אותה במדרגות כאלה של בטחון. כי היה לה לבטוח שאם היא תצטרך עוד, תתגלה לה עוד באר נוספת. אבל היא שמרה על עצמה בצניעות ולא פרקה עול כמו כל אלה שלמדנו. אלא היו מעשיה נאים כקטורת. נו, אז זו לא חולה אנושה שנרפאה? וראוי לשנות את שמה. לכן, נקראה קטורה. אשה מי יודע אם לא בזכותה שהיא החזיקה מעמד בדחייתה, החזיק גם ישמעאל מעמד וחזר לבית אברהם וחזר בתשובה. יום אחד התברר לי שיש יהודי שאשתו שמה הגר, והלכתי לרב קניבסקי ושאלתי אותו: "כבוד הרב, הגר זה שם טוב או צריך להחליף?". אמר: "הגר הייתה צדקת". הוא לא אמר להחליף. היה זה בחול מועד סוכות תשע"ב, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, היה בבית הכנסת לדרמן לתפילת מנחה. הרבנית התפללה ועלצה לביתה. לא חשה בטוב, פנתה לנוח מעט. ביקשה ספר תהילים לומר בעת המנוחה. שהביאו את הספר, מצאו שפרחה נשמתה. שהגיע הביתה מצא אותה בלא רוח חיים ההלם היה נחלת הכל. בעלה הגדול, בנייה, נכדיה וניניה והמונים שנהנו ממעשי החסד וממאור הפנים וחג. אז האבל אסור. זה בחול המועד. מה אפשר לומר? מי ירפא את השבר? נתנו לרב גלינסקי לדבר. והוא פתח ואמר: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכתה". "ולבכתה" ה-"כ" קטנה. כתב הרא"ש וכן כתב בנו "בעל הטורים", שלא בכה, אלא מעט. לפי שזקנה הייתה. וכבר תמהו מפרשים רבים. ראשית מה בכך זקנה הייתה? והלא רבי יוחנן נפטר בסבה מופגת, כמו שכתוב בבא קמא קי"ז. ומשום שנפטר בלא עיתו, כמו שכתוב בבא מציעא פ"ד ספדו עליו שבא השמש בצהריים, כמו שכתוב במועד קטן כ"ה. אשה ושנית הלא אברהם אבינו חי 175 שנים, וגם זה בקוצר ימים, הרי הורדו לו חמש שנים שיצא לתרבות רעה, שלא יראה אותו. ויצחק אבינו בן 180. אז איך היא תחשב לזקנה שאין להרבות עלייה בבכייה בגיל 127? זה צעירה. ובכלל אם שרה ששמעה שבנה כמעט שמת, פרחה נשמתה, אברהם אבינו כשחזר מהעקדה, ומצא את אשת נעוריו מתה, לא כל שכן שהייתה נשמתו צריכה לפרוח? אבל התשובה היא פשוטה. אברהם אבינו לא חי עם העבר. אברהם חי עם העתיד. שרה איננה, מה אני צריך לעשות? אין פנאי לבכי רב. סתם לידיעה: חכמים התירו לבכות שלושה ימים. שלושה ימים לבכי. שבעה להספד, 30 לתספורת. אין פנאי לבכי רב. צריך לדבר עם בני חית. יש לארגן את חלקת הקבר, יש לקנות את מערת המכפלה. "ויקם אברהם מעל פני מתו". ומשעה אבות סימן לבנים: מהי דהוה הוה, מה שהיה היה, וצריך לחיות עם העתיד. יש כה הרבה לעשות ולהספיק. אל תביט אחרייך. על המבט להיות מופנה קדימה.

שרפות בכל הארץ, כולם מגיעים רואים הכל שרוף. הכל שרוף. למעלה מאלף שש מאות נשרפו, רק בחיפה.למעלה מ-500 מיליון נזקים. זה יעבור מיליארד, שתיים. עד שזה יגמר. אל תסתכל אחורה, תסתכל קדימה. מה יעזור שישבו ויבכו עכשיו ליד העפר. זה לא קומזיץ, נגמר הקומזיץ. עכשיו אפשר להוציא רק את הקרטופל'ה מה שנשאר במטבח ולאכול. אבל אין מה לעשות, עכשיו צריך להסתכל קדימה. אבל אם היו שומעים את הדבר הזה בשריפה הקודמת, ולא היו מסתכלים אחרוה אלא מתסכלים קדימה, לא היה צריך להגיע למה שקרה עכשיו, עם העפיפונים של ביבי. וביבי מתהדר, הוא לא שעה שום שגיאה. הוא אומר שבדו"ח של המבקר אפילו לא היה כתוב שצריך להקים טיסת, והוא עשה מה לא כתוב אפילו. מי יכול לבוא אליו בטענות. אבל מה עם חישוף? היה צריך לעשות חישוף. לחשוף בין הבתים לבית היערות, חורשות וכו', לעשות שטח שגם אם יתמרו הלהבות לראשי הברושים וכו', לא יכלו ברוח של אשה 150, 200 שקמ"ש להגיע לבתים אפילו. זה אתה היית צריך לאוג, למה לא דאגת? זה דבר פשוט לא? הנה ואני נותן עכשיו לביבי עצה: תקשיבו טוב, בסוף יעשו אותה אנשים אחרים מכל העולם, רק לא הוא. מחר יש לו קבינט, נראה אם יגידו לו. העצה שלי היא פשוטה. הרבה יותר זולה מחמש מאות מיליון. כל ישוב, בין אם עשו חישוף בין אם לא עשו חישוף, כל מקום שיש גדר חיה של עצים, שיחים וכו', יעשו כמו ספרינגלרים. אתם יודעים יש פה ספרינגלרים שאם הם מרגשים חום, אז ישר נפתחים ושופכים אבקה או מים ואבקה, ומכבים את כל האש. לעשות צינורות גדולים של מכבי אש מסביב לכל מקום כזה שהוא בסכנה. אם הפנים של הברזים של הספרינגלרים, עומדים, עומדים ככה עם הפרצוף לכיוון החורשה, וברגע שיזהו חום ברמה מסוימת, הם יפתחו אוטומטית וכמו ממטרה הם ימטירו לכיוון ההוא קדימה, ירטיבו את כל מה שיש, ואם נדלק גם יכבו, ויעשו גם טפטפות למטה, לא קטנים, כמו הצינורות הגדולים שיזלפו מים שילכו ככה למטה, למטה, למטה, וירטיבו את כל האשמה, ממילא האש לא תוכל להתקדם. כמה זה יכול לעלות כבר? ברזלים וזה ולהתקין את המים? יש מים בכל מקום. אז יעשו כאלה בגובה מסוים ויעשו גם גבוהים במקום שישי עצים גבוהים. חלק קטנים, וחלק בינוניים וחלק גבוהים, שלום על ישראל. כל שרפה שלא תבוא בכל מצב שלא תהיה, יכולה לשרוף חורש, יכולה לשרוף יער, אבל לא תשרוף אנשים ובתים. פשוט. יותר זול מ-500 מיליון. הנה נתתי עצה ותראו אחר כך מה יקרה. אשה כל הזמן יש פה מצבים של יובש. נכון שבתקופה האחרונה אתם מרגישים חשמל סטטי? נכון? כולכם מה קרה פתאום? אתם יודעים מה קרה? שיש יובש אז האלקטרונים מתרבים, החשמל השלילי, ואז הם צריכים לשעות איזון בין הפרוטונים שזה החיובי, זה תמיד נעשה טוב ואז אין חשמל סטטי, אבל שיש יובש אז זה גורם שמתרבים האלקטרונים, ממלא הם צריכים את הפרוטונים והם מתפרקים. זה נעשה מצמר, מגומי, מכל מיני דברים. ואז שאתה נוגע "טזזז", "אי! אי!". עכשיו, אם אתה נוגע בשטח קטן, בשטח קטן באצבע, זה יותר חזק. אבל אם תעשה את היד שלך על כל הידית, זה יתפזר, יהיה לך פחות חשמל סטטי. אבל זה בגלל מזג האוויר. אז אם אתה כבר מרגיש חשמל סטטי, צפה לשריפות. אז זאת אומרת אדם צריך להיזהר לדעת. אם אתם רוצים בבית להקטין את החשמל סטטי, יש כמה עצות. יש ריסוסים מיוחדים, אפשר לשים סיר עם מים, אדים, שזה לחות, היא מונעת את החשמל סטטי יותר ויותר וכו'. יש על זה... תוכלו לראות באינטרנט כל מיני עצות. אז בכל אופן יש עצות מה לעשות אבל את מי זה אכפת. קניתי כמה פייפרים כאלה שמפזרים שחור והם בצהוב, שיהיה קצת יפה. ככה כמו פורים. אבל מה זה עוזר? סופרטנקר אחד כיבה את כל השרפה בפעם אחת. 95 אלף ליטר, זהו! ואלה הולכים וחוזרים , הולכים וחוזרים, הולכים וחוזרים, וביבי מבסוט "הטייסת שלי שלא כתוב בדוח המבקר, ראיתם? ראיתם? 17 חבר'ה!". עולם גולם.

אז מעשה אבות סימן לבנים, ומה שהיה היה וצריך לחיות עם העתיד. יש הרבה להספיק ואל תביט אחרייך, אלא תמיד צריך להסתכל קדימה. ויש להשיא את יצחק והבית צריך להמשיך ולתפקד. לכן "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". החיים חייבים להמשיך. ומביא אברהם ממנה עוד שישה ילדים. את זימרן, ואת יקשן ואת מדן וכו'. אשה 

תנו רבנן: כשחרב הבית בשנייה, בית שני נחרב, רבו פרושים בישראל לא לאכול בשר ולא לשתות יין. נטפל אליהם רבי יהושע ואמר להם: "בני, מפני מהי אתם אוכלים בשר ואי אתם שותים יין". אמרו לו "נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בטל. איך? נשתה יין שמנסכים על גבי מזבח ועכשיו בטל. איך יש לנו לב לאכול ולשתות בשעה שהמזבח בטל? אמר להם: "אם כן, לא נוכל גם לחם. כי בטלו המנוחות". אמרו לו: "אמת. אפשר בפירות". אמר להם: "גם פירות לא נאכל. כיוון שבטלו ביכורים". אמרו לו: "אין מביאין ביכורים אלה משבעת המינים, אז אפשר לאכול פירות אחרים". קלמנטינות... אמר להם: "אם כן, מים לא נשתה. שכבר בטל ניסוך המים". שתקו. אמר להם: "בניי, ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר. שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מידי אי אפשר. שאין גוזרים גזרה על הציבור, אלא אם כן, רוב הציבור יכול לעמוד בה. אבל נעשה זכר לחורבן". אתם שומעים מה כתוב פה? כתוב פה שאסור לשמוע מוזיקה, שירים בכל שיר. זה הגזרה שנגזרה בגזרת החורבן. וזה חייבו את כולם, וזה כתוב בשולחן ארוך. שאסור לשמוע מוזיקה בכלי שיר כל ימות השנה. חוץ מסעודות מצווה. זה כן נגזר! זה בגזרה שהציבור יכול וחייב לעמוד בה. מה שהם רצו הפרושים זו גזרה שאי אפשר לעמוד בה. לכן, רבי יהושע אמר להם הגזמתם, צריך לעשות משהו זכר, אבל מה שאתם מציעים, לא. מה שנגזר, כן. אותם הפרושים הם כוננו על העבר. ורבי יהושע עורר להם שהמבט צריך להיות לעתיד. כמו שביאר בלב אברהם את דברי המדרש, תנא דבי אליהו רבא ל'.

כתוב בפסוק בתהילים קל"ז: "על נהרות בבל שם ישבנו , גם בכינו בזכרוננו את ציון". לא כתוב שם "ישבנו ובכינו". שם ישבנו וגם בכינו. מה פירוש? שהמבט מכוון לעתיד. קדום כל ישבנו, ואחר כך גם בכינו. כי כתוב בפסוק: "כה אמר ה' לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ויאכלו את פריהן". ככתוב בירמיה כ"ט. קודם כל שם ישבנו, אחר כך וגם בכינו. זהו משהו אמרו בברכות ו': "כל המשמח חתן כאילו בונה אחת מחורבות ירושלים". היינו, לא להתמקד בעול על לשעבר, אלא לבנות לעתיד. להקים בתים נאמנים. כלפי מה הדברים אמורים. כל יהודי מאיתנו בונה מקדש בלב שלו. כפי שהקב"ה ביקש: "ושעו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בכל יהודי ויהודי בלב. וכתוב: "היכל ה' המה". אבל אם עושים עבירות, מגרשים את השכינה. כי אם עוונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלוהיכם הום גורמים לחורבן הבית. אז ה' רוצה שהיכל יהיה פה, הלב שלך, המקדש פה, והוא ישכון בתוכך. אבל אם את העושה עבירות אתה מגרש את השכינה. אם אדם שב בתשובה צריך שהמבט שלו יהיה מופנה קדימה ומשנה את שמו, כלומר אני אחר. כמו קטורה. אני אחר, כך אומר הרמב"ם. שאדם חוזר בתשובה משנה שמו משנה מקומו. לומר אחר אני. אז צריך להיות עם פנים קדימה. משנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה. זה לשון הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב', הלכה ד'. אז "כי שם ישבנו" זה קודם כל, בראשית הכל, להתבסס בדרך החדשה. חוזר בתשובה, מתחיל ללמוד מה צריך לעשות בדרך התשובה. אלא גם "גם בכינו". צריך שיהיה גם בחינה "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". שלא בכה אברהם אבינו על שרה אימנו, אלא מעט. כי מה שהיה, ומכאן והלאה חושבנא טבא. צריך להמשיך את החיים.

לצערנו הרב, הערב היה אמור להיות לרפואת שירלי בת אורה, השבת היא נפטרה. וצריך שזה יהיה לעילוי נשמתה. וצריך להסתכל עם המבט קדימה. מה שהיה היה. ניסו לעשות הכל, אחיה בא לפה בוכה מספר פעמים, והקדמנו את ההרצאה שהייתה צריכה להיות בעוד שבוע או שבועיים, הקדמנו למוצאי שבת כדי להשתדל לעשות משהו לפני, אבל מה שהקב"ה גזור, אין אנחנו יכולים להשיב. אז לפחות זה יהיה לעילוי נשמתה. מכל מקום, אני רק רוצה להגיד לכם עוד דבר: פטור בלא כלום אי אפשר. אנחנו יושבים פה בבני ברק ויש מישהו שאומר תודה רבה לראשי הערים של בני ברק שלא גידלו פה צמחייה ולא עשו פה פרדסים , ולא כלום, שלא יחזו בהם הלהבות. אז מודים. אז אנחנו יושבים פה ושמה נשרפים וכו'. אני אמרתי... אשה אני לא רוצה לפתוח פה, סכנה פה יותר גדולה. כי בין בית לבית יש עוד בית. ואם חס ושלום יקרה משהו, ה' ירחם. אבל מכל מקום, מה שאנחנו עושים בשביל לעזור. אין לנו מכליות שלמים, ואין לנו סופרטנקר. אבל אנחנו יודעים דבר אחד: שהקב"ה רוצה שנתקן את המעשים. ועלה בדעתי לומר לציבור הקדוש שנקבל על עצמנו 595 איש, כמניין שריפה, תענית. מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, בשביל שהקב"ה יוריד גשמים לפני יום רביעי שאומרים החזאים, ונראה לעולם שהקב"ה, לא הם קובעים, הוא קובע! אז אנחנו נעשה זאת עם שעה לימוד מוסר ותיקון מידות, במשך היום. נתחיל מהבוקר, גם אני הראשון, נתחיל מהבוקר עד צאת הכוכבים, ונבקש מהקב"ה ב"עננו" שהקב"ה יקדש שמו בעולם ויוריד גשמים ויראה לעולם שהוא מתנהל על פיו ולא על פי החזאים והחוזים בכוכבים. אז מי שרוצה יכול להרים יד ולהצביע, גבוה מאוד בבקשה.

שואל: מחר?

הרב: מחר, כן. על הבוקר. אכלת כל השבת? את כבר בפיצוץ.

שואל: שואלים אם זה גם נשים.

הרב: גם נשים, וודאי גם נשים.

שואל: אשה עם תענית דיבור?

הרב: לא תענית דיבור, תענית אכילה ושתייה. כן. תרימו גבוה, אני רואה פה עשרות רבות, אבל אני לא מסתפק בזה. תקשיבו: אתם תעשו...

שואל: מחר?

הרב: מחר, כן!

שואל: שואלים אם צריך לקבל...

הרב: לא צריך לקבל כלום. קיבלנו עכשיו. עכשיו תקשיבו טוב: בתר שופר עשו אפליקציה מיוחדת, נכנסים, כתובים את השם, משפחה וטלפון, אם יש אימייל, ומקשים. וככה האתר סופר כמה אנשים כבר קיבלו על עצמם, שנדע שיש כבר את ה-595 לפחות. זה טוב גם בשביל תיקון עוונות, זה טוב גם בשביל כלל ישראל שאנחנו משתתפים בצער. הרי מישהו צריך לעשות משהו, כל אחד יעשה מה שהוא יכול. אז יש אלה שהם "לוחמי האש" קוראים להם, ויש כאלה שהם "אש התורה", יכולים לכבות את כל הגזרות. אז אנחנו נשתדל על ידי שאנחנו מכבים את התאוות ואנחנו נהיה מחר ביובש, כנגד היובש שיש בחוץ, בעזרת ה' נרטיב מן השמים את הארץ, והעולם יבכן שיש אלוקים חיים בישראל, בעזרת ה' יתברך. בזמנו עשינו את זה בטבריה. וביקשנו מהציבור, היה שנה שכונה מאוד, וביקשנו מאוד שיוציאו 26 טמבלויזיות, והיה עוד משהו שביקשתי, 26 מה.. תעניות או לא זוכר מה, למחרת, ירד גשם עז מאוד, מאוד, מאוד. אז באו נעשה משהו לכבוד ה' יתברך. וגם אם תוכלו לכוון שזה יהיה לעילוי נשמתה של המנוחה שירלי בת אורה, שהערב היה לזכותה, ובזכותה נפגשנו היום, שמענו דברי תורה, וקיבלנו על עצמנו לשעות את זה בשביל כלל ישראל, ושה' יזכה אותה שתוכל לעמוד בדין, בזעתר ה' יתברך. ושנזכה כולנו לבשורות טובות, זיווגים הגונים, בתים נאמנים, חיים טובים וכל מיני דמיטב. אמן ואמן!