בני ברק - המתייצב על דרך לא טוב

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב בעזרת השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמבו ירוויח הערב הזה להצלחת כבוד הרב

למפלת בילי הדה בילי אנטוני פאוצ'י

ביבי לא חביבי

וכל חבריהם הרשעים

בלג גאולת עם ישראל מהרה שנה אמן

הערב גם לעילוי נשמת הורי וחמים מנוחתם עדן

רבנו יונה אומר ודע כי האיש המתייצב על דרך לא טוב תמיד

ושונה בהיבלטו פעמים רבות

וכל עת אוהב הרע ומכשול עוונו ישים נוכח פניו

רצה לומר התאווה והיצר

ראשית תשובתו היא

לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה

והמשל בזה למי שאוחז השרץ

ובא לטבול ולטהר

צריך להניח קודם השרץ מידו ואחר כך יטבול ויטהר

שערי תשובה לרבנו יונה

איך אנחנו לומדים דברים אלו?

האם באמת חפץ הוא האדם בחטא

ורוצה לעשותו גם להבא, שהוא שם את זה לנוכח פניו?

הלא כזאת לא תיקרא תשובה כלל.

מה שייך תשובה

אם הוא רוצה תמיד לחטאו?

לטבול ולאחוז שרץ בידו.

הרי זה פשוט מחסה ליצנות.

על הזה ייקרא הולך לטבול?

ורבנו יונה זכרונו לברכה לא מדבר באיש שעושה תשובה באמת,

באיש שבא לטבול באמת.

אז מה הוא מחזיק את השרץ בידו? איך הוא מחזיק שרץ בידו? איך טוב לב עם שרץ? צריך לעזוב את השרץ ולטבול.

אז על מה מדבר רבנו יונה?

ובכן, נגלה לכם מה זה סוד גדול.

אם מדקדקים בדברי רבנו יונה זכרונו לחיי העולם הבא,

רואים שהוא לא מדבר כאן כלל במעשים,

במעשים של חטאים,

בחטאים שהבן אדם בא לעשות עליהם תשובה,

אלא מדובר במי שמתייצב על דרך לא טוב.

זאת אומרת, יש לו בעיה עם הדרך.

הוא נמצא בדרך לא טובה.

ישנם דברים שהם נקראים דרך.

לא עבירות,

לא חטאים.

דרך.

וזה לגמרי אחרת מחטא שאדם חוטא במקרה.

ייתכן שאדם יעשה חטא גדול מאוד,

וגם הרבה פעמים,

ועדיין זה יהיה בבחינת מקרה.

כל פעם הוא נכשל

מתוך שחזק עליו יצרו,

ונפל

ברשתו לפי שעה.

אבל באמת הוא לא מכוון לזה,

ולא כלום, וזה לא לנוכח פניו, ולא כלום.

עד שבא לידי מצב

שהתהווה אצלו מכל אלה החטאים מצב של דרך.

זאת אומרת, אם הוא נכשל מספר פעמים,

אפילו שהוא לא התכוון אף פעם לחטוא,

והוא נפל במכמורת

של יצרו עליו,

בכל אופן,

מכל זה מתהווה לו בסוף, מכל החטאים, מצב של דרך,

מצב של חוק-יסוד,

וזה הופך להיות דרך שעוברת כבר מאבות לבנים.

במצב כזה,

האדם לא רואה ולא מתבונן כלל על מעשיו,

כי אצלו הכל פשוט שכך צריך להיות,

כי זאת הדרך.

למשל,

עניין אכילה ושתייה.

יש אנשים שעדיין רואים שבעצם זה שאנחנו צריכים לאכול ולשתות,

יש בזה גנות,

קצת גנות.

אתם רואים איך אנשים אוכלים,

יש בזה גנות.

אבל אם יביט על זה,

נגיד אדם מגיע למצב שהוא מביט על זה כבר כדבר מתועב,

כאילו מי צריך בכלל לאכול? הלוואי ולא היינו צריכים לאכול.

אבל מי זה שיחשוב על עיקר עניין האכילה והשתייה,

שזה הפוך מכל המטרה של החיים,

הפוך מכל התכלית.

יש אנשים שכל עניינם זה לאכול, כל עניינם זה לאכול.

יש אנשים שזה כל עניינם לאכול.

בעניין אכילה ושתייה כבר נעשה חוק יסודי,

בהנחה ברורה,

עד שכמעט אינו רואה בזה שום גנות.

וזהו כל נוראות הדבר, שאחרי שהתייצב ועומד על דרך כלשהי,

הרי כבר בלי משים הוא נוסע תמיד הלאה על הדרך הזאת שהוא דורך בה.

וכבר אין לו שאלה, מה, לאכול? בוודאי צריך לאכול. מה זה? זו מין שאלה זאת.

זה מה שכתב רבנו יונה, זיכרונו לברכה.

כי מי אשר חטא על דרך מקרה,

אפילו אם יעשה חטאים גדולים עד לשמיים,

בכל זאת יוכל עדיין לעמוד במצב של תשובה.

אך האיש שמתייצב על דרך לא טוב תמיד,

אם נעשה אצלו כבר בחינת דרך,

בכל עת הוא אוהב הרע,

שזה כבר התוצאות של הדרך,

כי ככה הוא הולך, זה דרכו כבר.

ואז ייתכן שכאשר הוא תופס את עצמו במעשה גנות,

אז באמת הוא לא רוצה בו.

והוא מתחרט ועושה תשובה.

והוא גם בוכה ומתמרמר באמת.

והנה הוא בא לטבול.

אבל עדיין הוא עומד בזה.

כי הוא עדיין על אותה דרך.

ואז ייתכן כי גם בעת שהוא בוכה ומתמרמר,

הוא נוסע עדיין באותה דרך.

זאת אומרת, אם הוא לא יעקור

ויסלק עצמו מן הדרך, אותה דרך ממנו,

לא יעזור אפילו שהוא בוכה ומתמרמר,

הוא נשאר כי זו דרכו כסל למו.

זהו הסוד של טובל ושרץ בידו.

ואת המכשול של העוון בזמן הטבילה עדיין ישים נוכח פניו.

אומנם,

כי בעוון הוא לא רוצה.

אבל ממכשול העוון הוא לא מושך את ידו בשום אופן.

המכשלה זה הדרך, והדרך הזאת הוא לא עקר אותה.

לכן הוא יחזור שוב ושוב.

לדוגמה,

רבנו יונה אומר, הגאווה מסבבת כמה עבירות.

וייתכן שבפרטים ממידת הגאווה,

אינו רוצה כלל.

וחפץ הוא לשוב עליהם בתשובה.

לדוגמה, אדם הוא בעל גאווה,

והגאווה גורמת לכעס, ופעם מישהו הכעיס אותו, והוא התפרץ לפני כולם, ועשה בושות לעצמו.

ועכשיו הוא רוצה לפייס את הבן אדם, ובאמת הוא רוצה לשוב בתשובה.

אבל מהדרך של הגאווה הוא לא פרש, כי עדיין הוא חושב

שהוא צריך להתגאות, מי שהוא.

אבל בשעת מעשה הוא עדיין נוחס במכשול שמביא לידי החטאים.

אז מה יועיל לו התשובה?

אם הוא לא מסלק מעליו את הגאווה,

הרי הוא הולך על דרך לא טוב.

ואז ממילא,

בפרטים של הגאווה, שגורם לו לכל מיני התפרצויות וכל מיני דברים רעים,

הוא לא רוצה.

אבל אם אתה לא עוזב את הדרך,

אז אתה תמיד תחזור לאותו דבר.

רבנו יונה מבאר ונותן שם למכשול.

רוצה לומר, התאווה ביצר.

ומהו יצר?

אנחנו אומרים על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע.

איך ייתכן יצר בלי חטאים?

אלא סוד הדבר שיש יצר בלי חטאים.

וזה כשנעשה לפניו איזה עניין?

חוק יסודי,

בחינת דרך.

זה בלי חטאים עדיין.

לדוגמה, אהבת עצמו, אדם אוהב את עצמו.

זה בחינה של דרך.

האדם שמידה זו של אהבת עצמו בקרבו,

אצלו עניין פשוט שכך צריך להיות. מה זה? מה, אני לא אהבתי את עצמי?

מה, אני לא דואג לעצמי?

עד שלמדן אחד אמר פעם

למחבר המאמר הזה,

נו, מה לא עושים בשביל בנים?

הלא הכל בשבילם.

אוי אוי אוי אוי אוי אוי, מובן כבר מה יכול לצאת מהעמדה הזאת.

מה זה הכל עושים בשביל בנים?

זאת אומרת, הכל עושים בשביל בנים?

בכל מצב עושים בשביל בנים?

לא יאומן כי יסופר.

זה כבר דרך

שנוסעים בה במנוחה ובשקט, כאילו זה ברור,

הדרך ברורה, הכל עושים בשביל הילדים.

המידות הן דרכים,

הן חוקים יסודיים,

ומה שכלול בהם לא יסוד.

אבל מי שהולך על דרך לא טוב, מי שמתייצב על דרך לא טוב, והולך בתמיד,

יהיה לו מכשולים כל החיים,

וגם כשהוא בא לעשות תשובה הוא בא עם השרץ בידו.

אז הוא לא יכול לתאר אם הוא לא יסלק את הדרך שהובילה אותו לזה.

עכשיו מובן היטב החילוק הגדול.

מי שחותכת במקרה,

אז הוא יכול לחזור בתשובה, וגמרנו,

לא יחזור לזה עוד פעם אם הוא מתכוון ברצינות בתשובה.

אבל מי שרוצה לחזור בתשובה והוא מתייצב על דרך לא טוב תמיד,

לא יעזור לו. הוא תמיד יגיע למקווה, כמו שאומרים,

אם השרץ בידו,

אז איך תעלה לו תמידה?

איך יועיל לו התשובה?

חייבים לעקור את הדרך,

והדרך נטועה במידות הלא טובות,

בהבנות, בהנחות יסוד שאנשים הניחו לעצמם

וחושבים שזו הדרך.

דרך לומדים מהתורה,

מחכמים הגדולים,

ממשנה באבות.

שמה לומדים את הדרך,

איך צריך ללכת בדרך השם, בדרך התורה,

ולא להמציא דרכים

שאחר כך טובלים בשרץ בידו.

תודה.