בני ברק - תשובה מאהבה ותשובה מיראה

 

 

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקרי 2 הדרשות ע"פ הספר 'תשובה דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן - - - 

 

מאמר א: 'עיקרי התשובה'

תוכן ענינים: עיקרי התשובה / פתח דבר: / רבינו יונה זצ"ל: עיקרי התשובה: חרטה וידוי ועזיבת חטא / רבינו בחיי זצ"ל: מעיקרי התשובה - גם קבלה לעתיד / עיקרי התשובה להרמב"ם זצ"ל / מדברי הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל / "תשובה איננה דוב"... / העיקר הראשון: חרטה / על ידי החרטה העוון סר מהמציאות למפרע! / מדברי הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל / "חרטה, אבל חרטה"! / חרטה - כמי שאיבד כל רכושו בבת אחת! / מה למדנו מהצאר ניקולאי? / "חרטה" אצל אחד מהאמוראים הקדושים / העיקר השני: עזיבת חטא / קודם כל "סוּר מֵרָע" ואחר כך "וַעֲשֵׂה טוֹב" / העיקר באמירת הסליחות - לקבל על עצמנו שלא נשוב עוד לכסלה / עזיבת החטא כדוגמת הכשרת כלים... / התגובה המאלפת של הרבי מקוצק זצ"ל / מעשה עם בעל הבית ישראל מגור זצ"ל / אין להביא עצמו לידי ניסיון! / העיקר השלישי: קבלה לעתיד / הקבלה לעתיד מגדלת את האדם! / מעלות ה"קבלות" / דגשים חשובים בקבלת קבלות / העיקר הרביעי: וידוי.

 

פתח דבר:

במאמר זה נעסוק בעזרת השי"ת בעיקרי התשובה - כלומר מה מעכב להלכה במי ששב בתשובה לפי רוב הראשונים זצ"ל. 

ואלו הם: חרטה, עזיבת החטא, קבלה לעתיד ווידוי. נבאר מה מהותם וכיצד יש לעשותם, ובמאמר אחר נבאר בעזרת השי"ת כמה מעיקרי התשובה [בושה, הכנעה ושבירת התאוה] המובאים בדברי רבינו יונה זצ"ל.

רבינו יונה זצ"ל: עיקרי התשובה: חרטה וידוי ועזיבת חטא 

כותב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער א' אות י"ט): 

"וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח , יג) פירוש: אף על פי כי יסודות התשובה שלושה: החרטה, הוידוי, ועזיבת החטא - החרטה והוידוי בכלל "מודה", כי המתוודה מתחרט, ואין תשובה פחותה משלושה אלה, כי המתחרט ומתודה ואיננו עוזב החטא דומה למי שטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה, אכן מודה וְעֹזֵב יְרֻחָם, כי הוא בעל התשובה, אף על פי שיש לתשובה מדרגות רבות. כאשר ביארנו".

הרי שלדעת רבינו יונה זצ"ל עיקרי התשובה המעכבים את התשובה - שנים שהם שלוש: חרטה, וידוי ועזיבת החטא.

רבינו בחיי זצ"ל: מעיקרי התשובה - גם קבלה לעתיד

מאידך גיסא רבינו בחיי זצ"ל כותב בספרו חובות הלבבות (שער התשובה פרק ד') שעיקרי התשובה הם ארבעה. 

וכך כתב: גדרי התשובה הם ארבעה. הראשון, שיתחרט על העוונות שעשה. השני - שיעזוב אותם ויסיר מהם. השלישי - שיתודה שעשה אותם ויבקש סליחה עליהם. והרביעי - שיקבל על עצמו בלבו ובמצפונו שלא יעשה אותם עוד, עכ"ד.

וכאשר בעל התשובה מקיים את ארבעה עיקרים אלו, על כללותיהם פרטיהם ודקדוקיהם, הבורא מכפר לו על עוונו וסולח לו על פשעו. ואפילו אם עשה חטא שעליו נאמר "לֹא יְנַקֶּה" (שמות לד, ז) כגון שנשבע לשוא או שחטא עם אשת איש, התשובה פועלת שהבורא מקל את עונשו בעולם הזה ומטיב לו בעולם הבא, והוא חוזר להיות בגדר צדיק.

הרי שהוא זצ"ל הוסיף כי גם הקבלה לעתיד היא מן הדברים המעכבים בתשובה.

עיקרי התשובה להרמב"ם זצ"ל

ואותם ארבעה עיקרי התשובה מבוארים גם בדברי הרמב"ם זצ"ל בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב), אך הסדר מעט שונה, וז"ל: 

"ומה הוא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר וגו', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר וגו', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר וגו'. וצריך להודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו".

והאמת שארבעה עיקרי תשובה הללו כבר רמוזים בפסוק בספר ישעיה (א, טז): "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ". 

וביאר הגר"א זצ"ל (ליקוטים מכת"י שם) כי בפסוק זה רמוזים ארבע דרכי התשובה - "רַחֲצוּ" - היינו חרטה על העבר, "הִזַּכּוּ" - שיתוודו בפיהם על מה שעשו, "הָסִירוּ" - שיתקנו מכאן ולהבא את דרכיהם, ו: "חִדְלוּ הָרֵעַ" - שיקבלו על עצמם לחדול מכל חטאיהם.

מדברי הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל

הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל כותב בסגנון מעט שונה בכתר ראש (אות ק"ל), וז"ל: 

"עיקר דרכי התשובה מדאורייתא: חרטה, עזיבת החטא בלב שלם, וקבלה על להבא. וחז"ל החמירו גם בצום ובכי ומספד ושאר דברים. ובזמנינו מקיימים צום ובכי ומספד, והעיקר - עזיבת החטא - אינן מקיימים". 

ומבואר מדברי רבינו זצ"ל שאף על פי שצריך להתוודות בפיו מכל מקום אין הוידוי לעיכובא בעיקר התשובה, אלא החרטה בלב, עזיבת החטא והקבלה מכאן להבא.

"תשובה איננה דוב"... 

ומפורסם הוא המעשה עם החפץ חיים זצ"ל שפעם אחת עלה לדבר לפני בני הישיבה בראדין כמה ימים לפני ראש השנה, ועמד ותמה על ענין החרדה הנוראה אשר מקובל לפחד ולחרוד בהתקרב ראש השנה, וכך היו דבריו: הלא מהי תשובה? חרטה על העבר וקבלה על העתיד, ואם כן אפשר להתחרט על העבר ולקבל על העתיד, והכל יבוא על מקומו בשלום, ומהי כל החרדה?!...

וכך הוה מרגלא בפומיה של מרן החפץ חיים זצ"ל: תשובה איננה "דוב" ואין מה לפחד ממנה! כי אין צריך אלא חרטה על העבר וקבלה על העתיד, ואלו הם עיקרי התשובה לעיכובא.

נמצא אם כן מדברי הראשונים כי עיקרי התשובה המעכבים הם - חרטה, עזיבת החטא, קבלה לעתיד ווידוי, ועל כן נעסוק בהם בשורות הבאות ונשתדל לבארם בעזרי"ת.

העיקר הראשון: חרטה

נבאר את ענין החרטה. וראשית כל עלינו לדעת את דברי הבן איש חי זצ"ל: 

אדם צריך להתחרט על מעשיו הרעים מפני מיאוס החטא, דהיינו שהוא יבין שהחטא הוא רע ולפיכך הוא מואס בו, אבל אם יתחרט רק מפני יראת העונש, דהיינו שהוא מתמלא פחד שאם לא ישוב יבואו עליו צרות וכיו"ב, זו איננה תשובה אמיתית.

אמנם דרגות רבות יש בתשובה זו למעלה מזו, וכמו כן גם בענין החרטה, כי למרות שכתוב בגמרא במסכת חגיגה (דף ה.): כל העושה דבר עבירה ומתחרט בו מוחלין לו מיד, עלינו להבין כי יש חרטה ויש חרטה, יש המתחרט על חטאיו כמי שאיבד כמה פרוטות, לעומתו יש שחש כאילו איבד את כל רכושו! 

ולא הרי חרטה זו כחרטה זו!

על ידי החרטה העוון סר מהמציאות למפרע!

כותב הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (מאמרי התשובה עמוד שפו): צער החרטה מנקה את טמטום החטא. 

והוא מביא שם את דברי הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (סוף פרק ד'): "שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר, במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע".

דבר זה ניתן לתפוס גם במושגים האנושיים שלנו כפי שכבר העיר בספר חובות הלבבות (שער התשובה פ"ד): 

כאשר יחטא האדם לרעהו, ואחר כך יביע בפניו חרטה אמיתית על מה שחטא לו, זאת תהיה הסיבה העיקרית שחברו ימחל לו. וכן הוא אצל הבורא יתברך שמו, מי שמראה לו שאיכפת לו על החטא והוא מתחרט על מעשיו, הדבר יועיל לסליחה וכפרה.

מדברי הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל 

ומה נאה להביא את לשונו הזהב של הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספר יעלזו חסידים (אות מ"ב), דברים כדרבונות בענין החרטה:

"התשובה - צריך שיתחרט חרטה גמורה על עוונותיו וחטאיו ופשעיו אשר פעל ועשה. ולא כמי שמתחרט אם עשה דבר שהפסיד על ידו אדום זהב וכדומה, אלא יתחרט יותר ממה שמתחרט מי שהרג בנו יחידו! יותר מזה יתחרט ויצטער על אשר מלאו לבו ויצא מתחת ידו להכעיס למלך רם ונישא איום ונורא אשר לגדולתו אין חקר, וגמל עמו טובות אין חקר".

לאחר דברים מעין אלו אין צורך להפטיר מאומה!

"חרטה, אבל חרטה"!

ואכן כל המוטל עלינו הוא להגיע לידי חרטה כמו שאמר החפץ חיים זצ"ל, אבל הגאון רבי נפתלי טראפ זצ"ל פירש את דבריו ואמר: "אבל שתהא חרטה"! וחזר שוב ואמר, "אין אנו צריכים אלא חרטה, אבל חרטה"!

כלומר: על החרטה להיות אמיתית מעומק הלב. ולהלן ננסה להמחיש מעט מהי חרטה אמיתית.

נתאר לעצמנו: אדם שיש ברשותו כרטיס מספר מסוים להגרלת הלוטו של מדינתו, אשר מי שזוכה בה יכול להתעשר בפעם אחת באלפי מיליוני דולרים. והנה היו חסרים לו חמישים דולר כדי לקנות דבר מה והוא נאלץ למכור את הכרטיס לרעהו. 

לאחר יומיים התקיימה ההגרלה ונודע לו שהכרטיס שהיה ברשותו הוא הזוכה בהגרלה הגדולה!

איזו חרטה תתקוף אדם כזה? הלוא הוא איבד סכום עתק במו ידיו. והחרטה תמשיך ללוות אותו בכל פעם שיראה את רעהו סוגר עסקאות, קונה בתים, נוסע ברחבי העולם, מפזר כסף לרוב ועושה חיים... החרטה העצומה תבעבע בו במשך כל ימיו חייו! 

על זה אנחנו מדברים! זו קרויה חרטה!

חרטה - כמי שאיבד כל רכושו בבת אחת!

מסופר על הגאון רבי דוד מזלאטיפאלי זצ"ל שפעם דיבר בעניני תשובה - עד היכן מגיע שיעור ה"חרטה", והוא הסביר זאת בדרך משל. 

עשיר אחד השקיע את כל כספו ורכושו בסחורה אחת בלבד, והוצרך להעביר את הסחורה בספינה למדינה אחרת, באמצע הדרך נטבעה הספינה. נתאר לעצמנו מה עומק וגודל החרטה של אותו אדם על כך שהעביר הכל בספינה אחת ובכך העמיד את כל הונו בחזקת סכנה.

נקיפות מצפון שכאלו הם הנקראים חרטה, וכך אמורה להיראות החרטה על עוונותיו של אדם.

מה למדנו מהצאר ניקולאי?

ומסופר שהגאון רבי שמואל מסלונים זצ"ל נשאל פעם אודות תשובה וחרטה, הלוא לכאורה מי אינו מתחרט לאחר שפשע נגד קונו?...

נענה המהר"ש זצ"ל ואמר: האם אתם יודעים מה נקרית "חרטה"? רוצים לשמוע פירושה של חרטה מהי? אספר לכם דבר ממנו ותיקחו לקח עד היכן הדברים מגיעים.

היה זה בעיצומה של מלחמה של רוסיה הגדולה, והצאר ניקולאי ציווה לשלוח ספינה עם מטען אסטרטגי למקום מסוים. אמרו לו השרים כי דרך זו מועדת לפורענות והם אינם בטוחים שהספינה תצלח את דרכה ולא כדאי להסתכן בכגון דא...

ענה להם ניקולאי כי הוא המלך ועליהם לציית לפקודתיו ולא להמרות את פיו.

השרים עשו כפי פקודתו והורו לשלוח את הספינה. כעבור ימים בודדים התקבל מברק המיועד לשרי הצבא שהשונא הטביע את הספינה, והיא ירדה למצולות ים עם כל המטען שבתוכה...

כשהגיע המכתב לידיו של ניקולאי, הוא התעלף במקום מרוב רגשי החרטה שתקפוהו...

זוהי חרטה, ועל כגון דא דיברו בספרי היראה.

"חרטה" אצל אחד מהאמוראים הקדושים

בספר שיחות חכמה ומוסר הביא דוגמא כיצד נראתה "חרטה" אצל אחד משרפי מעלה הקדושים מתוך מעשה המובא בגמרא קידושין (דף פא:).

אחד מגדולי האמוראים, כל פעם שנפל על פניו לאחר התפילה, היה רגיל לבקש ולומר: "הרחמן יצילנו מיצר הרע".

יום אחד אשתו שמעה את מילות בקשתו. אמרה בלבה: והלא הרי זה כמה שנים שפרש ממני מחמת זקנתו, ומה טעם שיאמר כך. יום אחד כאשר היה יושב בגינתו ושונה, קישטה את עצמה בתכשיטיה ובקישוטי בשמים ואפרסמון, ועברה לפניו פעם אחת ושניה.

אמר לה: מי את? השיבה לו: אני זונה פלונית מפורסמת והיום הזה חזרתי לכאן. 

תבע אותה. אמרה לו: אם תביא לי את הענף הקטן שבראש הדקל אשמע לבקשתך, קפץ והביא לה.

לאחר מעשה בא לביתו, ואשתו הסיקה את התנור. עלה וישב לו באש שבתוך התנור המוסק והתכווין להמית את עצמו.

אמרה לו אשתו: מה המעשה שאתה עושה? אמר לה: כך וכך היה מעשה. אמרה לו אשתו: זו הייתי אני. לא השית את לבו לדבריה, עד אשר נתנה לו סימנים לאמת את אשר אמרה.

אמר לה: מכל מקום אני לדבר איסור התכוונתי. וכל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה.

הרי לנו כי אותו צדיק, מחמת עוצם חרטתו על המעשה שכביכול עשה, רצה להשליך את עצמו לכבשן האש שעל ידי זה יתכפר לו עוונו. גם לאחר שהתברר לו כי מעשהו לא היה אסור כלל וכלל, לא נחה דעתו ועד סוף ימיו לא חדל מלעסוק בתיקוני תשובה.

זו דוגמא לחרטה אמיתית.

העיקר השני: עזיבת חטא

נעבור לבאר את העיקר השני - עזיבת חטא.

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל המשיל את האנשים המחפשים ועושים תיקונים שונים טרם עזיבת החטא, לאדם שהרים גחלת וידו מתמלאת כוויות, והוא מתחיל לחשוב לאיזה בית חולים כדאי ללכת בכדי לקבל טיפול רפואי, וכל זה כשעדיין הגחלת בידו... 

הלא לשוטה יחשב! קודם זרוק את הגחלת, אחר כך תחשוב מה לעשות!

כך גם בענייננו - ראשית כל יש לעזוב את החטא אחר כך ניתן לחפש כל מיני תיקונים...

קודם כל "סוּר מֵרָע" ואחר כך "וַעֲשֵׂה טוֹב"

הגאון בעל החתם סופר זצ"ל עורר על זה בדרשת שבת שובה (דרשות חת"ס ח"ג) והוכיח את העם לאמר: 

יש רבים שטועים בענין התשובה, מרבים בתהלים ונסגרים בבית הכנסת ומוסיפים מעשים טובים ואינם שבים מרוע מעלליהם, זהו מפיתוי היצר הרע, שהיצר מפתה להם לומר תהלים ומעמדות כל היום וכל הלילה בלי הפסקה, אבל האנשים הללו לא למדו הלכות תשובה ברמב"ם, שעיקר תחילת התשובה היא שיקבל עליו האדם לעזוב את חטאיו, עד שיעיד עליו הבורא ית"ש שלא ישוב עוד למעלליו הרעים. ועל זה נאמר (תהלים לב, טו): "סוּר מֵרָע" ואחר כך "וַעֲשֵׂה טוֹב".

העיקר באמירת הסליחות - לקבל על עצמנו שלא נשוב עוד לכסלה 

כעין זה דרש החפץ חיים זצ"ל ברבים: 

היה זה בימי התשובה ובישיבת ראדין אמרו סליחות, החפץ חיים זצ"ל השתיק את המתפללים ואמר: "וכי הסליחות נתקנו כדי לספר להקב"ה שחטאנו? הרי לפניו הדבר גלוי וידוע יותר מאשר לנו, אלא העיקר שבאמירת הסליחות צריכים לקבל על עצמינו שלא נשוב לכסלה עוד". כך עורר את העם לתשובה.

ואלו דברי הרמב"ם זצ"ל האמורים (הלכות תשובה פ"ב ה"ב): ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשנו עוד וכו'.

כי עזיבת החטא הוא מעיקרי התשובה.

עזיבת החטא כדוגמת הכשרת כלים...

ויש להביא על כך לימוד נפלא מהסבא מנובהרדוק זצ"ל הממחיש לנו את הכורח שבעזיבת החטא, וכך הוא מתאר בשפתו הציורית.

כי אומנם מוכרח שיבוא עת אשר יעזוב העבר ויצא לחיות על דרך התורה, והעת הזאת רגע הוא, כי איך יעשה, היום מעט ומחר מעט?

הרי הדבר דומה למי שיש לו מטבח טריפה, ורוצה לשוב ולעשותו כשר. ואמר הלא איך אשוב ברגע אחד לשבר את כל הכלים ולקנות בפעם אחת כלים חדשים, הרי הפסד גדול הוא. אני אעשה מעט מעט, בתחילה אשבור כלי אחד, ואקח כלי אחר כשר, ואחר כך השני, השלישי והרביעי עד גמירא. הלא לשוטה יחשב! כי מיד שיתערב הכלי עם השאר והיה הכל טרפה, ואף אם יחיה חיי מתושלח וישבור ויקח, וישבור ויקח, לא ינצל מן הטרפה לעולם! 

ובעל כרחך אם ירצה לשוב צריך לשבור בפעם אחת כל הכלים ולקנות חדשים לגמרי.

וכן ממש בחובת הלבבות. אם לא יפקיר ויעזוב מיד מה שמפריע לו, אותו המפריע לא יניחנו לשוב לעולם. ונמצא כי מי שרוצה לשוב ולהתרומם מנפילתו בהיותו במקום עבירה, הוא כטובל ושרץ בידו, ובהכרח שצריך לעזוב עוד את מקום העבירה, כי איך יתפשר אז, להניח רגל אחת בתוך המקום ורגל אחת אחר המקום? אם לא יעזוב לגמרי את המקום, אין לו עצה להימלט.

הרי לנו שבכדי שיוכל החוטא לחזור בתשובה, עליו קודם כל להשתחרר מהעבירות, כי כיצד אפשר לשוב כל עוד שעדיין הוא שקוע כל כולו בעבירות?!...

התגובה המאלפת של הרבי מקוצק זצ"ל

פעם בא לפני הרבי מקוצק זצ"ל אדם בעל מידות רעות אשר היה מרבה בתעניות. 

אמר לו הרבי זצ"ל: אתה יודע למה אתה דומה? למי שרוכב על סוס, בידו רובה קשת בהם הוא הורג בני אדם, ולכפרה - לסוס שלו, הוא אינו נותן לאכול...

אין לך טיפש גדול ממנו! הוא - עובר את העבירות החמורות ביותר, ואת סוסו - גופו - הוא מענה...

הפטיר הרבי מקוצק זצ"ל: אל תענה את גופך טרם שאתה פושט את העבירות החמורות מעליך...

מעשה עם בעל הבית ישראל מגור זצ"ל 

כך מסופר על הגאון בעל הבית ישראל מגור זצ"ל. 

היה זה אחר התפילה בשבת קודש, הוא ניגש לבחור שעמד על ידו, ואמר לו: דיברת באמצע התפילה? שבועיים לא תיכנס לביתי. ענה הבחור: מישהו דיבר אליי ולא עניתי... אמר לו הבית ישראל זצ"ל: אם כך - לא תיכנס ארבע שבועות!

אז ניגש לבחור שני ואמר לו: דיברת באמצע התפילה? שבועיים לא תיכנס לביתי. ענה הבחור: אני מתחרט ומבטיח שיותר לא אדבר באמצע התפילה!

הגיב הבית ישראל זצ"ל: אם כך אני מזמינך היום לקידוש!

כך חינך הגאון בעל הבית ישראל זצ"ל את תלמידיו - תירוצים והצטדקויות הן מעשה היצר הרע! חרטה, עזיבת חטא, קבלה לעתיד - מבית מדרשו של היצר הטוב!

אין להביא עצמו לידי ניסיון! 

יש להבהיר נקודה חשובה.

חז"ל שואלים במסכת יומא (דף פו:) היכי דמי בעל תשובה? והם עונים: באותו הפרק ובאותו מקום ובאותה אשה. 

כלומר, כדי שתשובתו תהיה שלימה, צריך לעבור עליו אותו "ניסיון" בו נכשל, ועכשיו הוא התגבר על יצרו, זהו שאמרו חז"ל: באותו פרק באותו מקום ובאותה אשה.

וחלילה לחשוב שעל מנת לעשות תשובה שלימה עליו להתקרב לאותם נסיונות שהיו לו בעבר על מנת שיוכל להתגבר עליהם. ועל כגון דא כבר כתב בספר חסידים (סי' קסז) בזה"ל: "אל יאמר (האדם שחטא) הרי אמר רבי יהודה "באותה אשה באותו מקום ובאותו פרק", אקיים זה. כי שמא האשה תחפוץ להזדקק ויהיה לו חטא, ולא אמרו שיביא אדם עצמו לידי עוון".

היינו, שכוונת רבי יהודה שאם קרה ונזדמן לו אותה אשה באותו מקום ולא חטא - זהו "בעל תשובה", אבל אסור להביא עצמו לידי ניסיון על מנת להתגבר על יצרו.

בוא וראה מה שהוסיף על כך בלקט יושר (ח"א): "שמעתי דרך שמועה, לא ידעתי ממי, שאחד רצה לעשות תשובה כדלעיל ועשה העבירה שנית".

נורא!

העיקר השלישי: קבלה לעתיד

נדבר עתה על העיקר השלישי - קבלה לעתיד.

נאריך לבאר בעזרת השי"ת את חשיבות ה"קבלה" בכלל, ונביא מפי ספרים וסופרים כמה נקודות שכדאי לשים לב עליהם על מנת שהקבלה תהיה ברת קיום, וכאשר יעשה זאת אדם כיאות - ייחשב לבעל תשובה גמור.

הקבלה לעתיד מגדלת את האדם!

מסופר על ילד שהוריו העניים השקיעו עמל רב להשיג מעות על מנת לקנות לו חליפה ראויה ומתאימה ליום ה"בר מצוה". 

מה רבה הייתה השמחה כשראו שהחליפה הולמת אותו בצורה מושלמת והיא עשוייה לפי מידתו המדוייקת. מאידך הם התעצבו מעט, כי הם הבינו שהחליפה כבר לא תהיה ראויה ללבישה בעוד שנה...

בתום השנה השלוש עשרה ביקשו מהבן שילבש שוב את החליפה, ומה גדול היה אושרם כשראו שהחליפה עדיין הולמת לו, והם אינם זקוקים להוציא הוצאות על מנת לקנות חליפה חדשה...

כאשר גם בשנה שלאחריה החליפה עדיין התאימה למידותיו, הם התחילו לדאוג לבריאות הילד מדוע הוא איננו גודל...

כך גם ברוחניות! כל שנה עלינו להשתפר ולגדול בתורה, ביראת שמים, במעשים טובים, בענייני בין אדם למקום ובענייני בין אדם לחברו. 

מי שלא גודל ונשאר באותה קומה - סימן הוא שמשהו לא בסדר אצלו ויש לדאוג על זה...

ואופן הגדילה הוא על ידי קבלות!

מעלות ה"קבלות"

נביא מעט מקורות לחשיבותן העצומה של ה"קבלות":

א) בספר יסוד ושורש העבודה (שי' פ"ד) כותב: מי שלא מקבל דבר מה על עצמו ביום כיפור - נחשב כ"טובל ושרץ בידו".

ב) בספר לקט רשימות מביא מהמשגיח רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל: 

"כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום אינו תענית", דהיינו - אפילו שיתענה לשם שמים בכל זאת אינו נחשב לו לתענית. וכן מצינו ש"צדיקים נודרים בעת צרה", מדוע הם לא נותנים לצדקה? התירוץ הוא כי קבלה היא שינוי בגברא וזהו ראשית הכל! 

אם רוצים שיום כיפור יותיר עלינו איזה שהוא רושם - זה רק באמצעות קבלה לעתיד!

ג) המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל סיפר: 

הכרתי בית הכנסת שלא נצבע שנים רבות, ואז נכנסתי אליו לאחר שסויד ונצבע אותו והוא היה נראה כאילו נבנה מחדש. 

התעוררתי מכך ואמרתי בלבי: "ומה סיוד שאינו אלא שכבה קטנה כקליפת השום ובכל זאת בכוחו להפוך את כל הצורה והוא נראה כאילו בנו אותו מחדש, אם כן על אחת כמה וכמה כאשר אדם מתקן ומשנה את דרכו ומקבל על עצמו קבלות חדשות - הוא הופך להיות כמו בריה חדשה".

דגשים חשובים בקבלת קבלות

עתה נעמיד בפני הקורא כמה דגשים חשובים בנושא ה"קבלות", עליהן ראוי להקפיד.

א) התבוננות מה לקבל - כל אחד זקוק להתבוננות רבה כדי לקבל דבר מתאים וראוי, ויש להתבונן על כך כשהוא לבד ובמנוחת הנפש. והדבר עלול להימשך שעות שלימות!

ב) לקבל דבר שמסוגל לקיים - מרן הרב שך זצ"ל היה אומר: צריך לקבל דבר שיוכל לקיים, משום שאם מקבלים קבלות רבות או קשות מידי - אזי מזניחים את הכל, והכלל בזה הוא: "תפסת מרובה - לא תפסת".

ג) קבלת גדרים וסייגים - כמאמר החתם סופר זצ"ל על הפסוק: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב, ח) כלומר - כשתבוא לעשות דבר חָדָשׁ, וכל שכן כאשר אדם הופך ע"י התשובה לבריה חדשה, אזי הוא צריך מַעֲקֶה, כלומר: גדרים וסייגים.

וידועים דברי הגאון מוילנא זצ"ל: כל מה שאדם יכול לשלוט על יצרו הרע הוא דוקא לפני שהוא מצוי בתוך ה"מצב" של העבירה אבל אם הוא כבר ב"מצב" של עבירה - שום דבר לא יועיל לו, ולכן חשוב מאוד לקבל גדרים - עוד לפני שנמצאים לעיצומו של הניסיון.

ד) לקבל דברים קטנים - הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל שאל פעם את רבו ר' לייב חסמן זצ"ל מה לקבל לקראת יום הדין? אמר לו הגר"ל חסמן זצ"ל: "תחשוב על דבר קטן מאד שבודאי תוכל לעמוד בקיומו כל השנה". כשאמר ר' שלום זצ"ל ואמר "חשבתי על דבר מה", אמר לו רבו: "עכשיו תחלק אותו לחצי ואותו תקבל על עצמך"...

ה) קבלה לזמן גם היא נחשבת קבלה - מרן הרב שך זצ"ל היה אומר: אפשר לקבל דרך משל קבלה עד חנוכה וכדומה, וכן ניתן לקבל דבר רק לימי בין הזמנים, או לאירועים שונים כמו חתונות וכו'. גם לקבלה לזמן מסוים יש השפעה רבה לקראת יום הדין.

ו) לקבל "מקסימום ומינימום" - בשפתי חיים (ח"א עמ' רע"א) מובא שהמשגיח הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל היה אומר בשם אביו, שיש לקבל באופן כזה שגם אם לא יעמוד ב"מקסימום", לפחות יעמוד ב"מינימום" ועל ידי זה ימשיך הלאה וכשיתאפשר לו - יעמוד שוב ב"מקסימום". 

לדוגמא: ללמוד ארבע שעות ברציפות אבל לפחות שעה וחצי. או ללמוד בבין הזמנים שבע שעות ולכל הפחות שלוש, וכך גם אם יש לו איזו מניעה, לפחות הוא עמד על המינימום ולמחרת ימשיך ביתר שאת משום שהוא לא "שבר" את הקבלה. ו: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ"! (קהלת ב, יד)

ז) לקבל דבר בפרטות ולא בכללות - דוגמא: מי שמקבל "להתחזק בלימוד" - לא יחזיק מעמד ובאיזה שהוא שלב הוא יפול מקבלתו. ולכן יש לקבל דרך משל "ללמוד רצוף בסדר א', או בתחילת הסדר, או ב"שישי שבת" וכדומה. 

כמו כן אם יקבל על עצמו "שמירת העיניים" - לא יוכל לעמוד בזה, אלא אם כן אומר בפרטות ד"מ: לא להביט לפחות ג' פעמים ביום, או לא לעבור ברחוב פלוני שיש בו פריצות וכדומה.

ח) לקבל על ה"ראשית" - המשגיח רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל היה אומר על פי דברי רבינו יונה זצ"ל על המשנה באבות (פ"ד מ"ב) "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" - שהכל תלוי בהתחלה, כי אחר כך אין כבר "בחירה" אלא מוליכין אותו, וכל ההצלחה תלויה בהתחלה.

ועל כן יש לעשות קבלות על נקודות ה"ראשית" כי שם האדם עדיין בעלים, כגון על תחילת הסדר, פתיחת הזמן, ראשית השנה, ברכה ראשונה בתפילה.

וידוע בשם הגר"א זצ"ל: מי שמקבל על עצמו "עול תורה" בתחילת היום - יצליח כל היום וינצל מביטולים וכו'. 

ט) לכתוב הקבלות בפנקס - כך נהגו הרבה גדולים, והענין בזה כדי שיוכל לזכור את הקבלות ובמשך השנים יוכל לעקוב אחר ההתקדמות הרוחנית שלו. 

ויש בידינו "פנקס קבלות" של הרבנים הגאונים זצ"ל - החפץ חיים, רבי חיים עוזר, הסבא מקלם, הסבא מסלבודקה, רבי ישראל סלנטר, רב לייב חסמן, ר' שלום שבדרון, ר' יצחק בלאזר, הרב שך, ר' חיים פרידלנדר, ר' נתן וואכטפוגל, ר' יהודה זאב סגל, ר' מרדכי צוקרמן זכר צדיקים לברכה ועוד ועוד. 

וכך היה הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל אומר: עדיף לכתוב הקבלה בכתב מאשר לקבל בעל פה, מכיון שהקבלה בכתב מחייבת יותר.

י) חיזוק הקבלות - מומלץ מאוד שפעם בחודש או חצי חודש יעבור על הקבלות שלו בכדי לראות מה מצבו ומה ניתן לתקן. 

ר' יחזקאל סרנא זצ"ל אמר: ה"מחזור" של יום כיפור צריך להיות מונח על השולחן כל השנה כדי שיזכור מה קיבל עליו ביו"כ ומה יצא מכל זה בפועל. 

ואכן כך שמעתי מרב אחד שראה שאצל המנש'סטר ראש ישיבה זצ"ל היה מונח על שולחנו ה"מחזור" של יום כיפור במשך כל השנה.

יא) לקבל הכל "בלי נדר" - בעל החידושי הרי"ם זצ"ל נהג לומר: ביום כיפור אין יצר הרע לעבירות, אבל מה עושה היצר הרע? ברגע שבן אדם מחזיק ספר תורה ומקבל על עצמו להוסיף בלימוד, בכונה בתפילה וכו' וכו', ולא אומר "בלי נדר", הרי זה בגדר "שבועה בנקיטת חפץ", וכשאינו עומד בזה עובר על עוון חמור מאוד של שבועת שקר. ולכן יש להיזהר מאד לקבל הכל "בלי נדר", והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים.

העיקר הרביעי: וידוי

החלק האחרון בעיקרי התשובה המעכבים את התשובה הוא הוידוי. 

ישנם אנשים החוזרים בתשובה במחשבת הלב, אמנם הם אינם מתוודים בפה, והם חסרים את עיקר התשובה - וידוי בפה דוקא!

רבינו בחיי זצ"ל כותב בספרו כד הקמח (ערך וידוי): מעיקרי התשובה הוא וידוי דברים - שיתחרט האדם בלבו ויתודה בפיו. ולכן אמר הכתוב בפרשת הקורבנות (שמות כט, א): "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם" והוסיף מילת "הַדָּבָר" רמז לעתיד כי מי שאין לו קרבן יביא דברים ויתכפר לו. וצריך להתוודות על כל חטא.

וכך נפסק ברמב"ם בהלכות תשובה (פ"א ה"א): "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הקל ברוך הוא, שנאמר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ו-ז) - זו וידוי דברים. ווידוי זה מצות עשה.

ממשיך הרמב"ם זצ"ל ואומר: "כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, זהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח".

ומבואר דלא סגי במה שיפרט בלבו את מעשיו, אלא צריך להיות דוקא בדיבור בפה.

הביאור בזה הוא על פי דברי הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל: כאשר האדם מוציא את הדברים בפיו, נקבעים הדברים בלבו, כי הדיבור הוא הגומר והקובע את המחשבה. דזהו גם עניינם של ה"חלויות" שחלים בדיבור, שהדיבור הוא הגומר את דעת האדם לפעול ה"חלות" ההוא. וזהו ביאור לשון הכתוב (במדבר יד, כ): "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" היינו, שהסליחה היא כפי ערך דבריך.

ביארנו אם כן את עיקרי התשובה המעכבים את התשובה לפי רוב הראשונים זצ"ל, והם: חרטה, עזיבת חטא, קבלה לעתיד ווידוי.

נשתדל תמיד לחזור בתשובה באמצעות עיקרים הללו וכך נזכה שהתשובה תהיה שלימה ונוכל להתקרב להקב"ה באמת ובתמים.

 

מאמר ב: 'תשובה מאהבה ותשובה מיראה'

תוכן ענינים: תשובה מאהבה ותשובה מיראה / פתח דבר: / מהי תשובה מאהבה? / מהי תשובה מיראה? / תשובה מיראה חביבה ורצויה גם היא לפני הקב"ה / תשובה מאהבה - זדונותיו נעשות לו כזכויות / "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" / "הקב"ה רואה אותי" או ש"אני רואה את הקב"ה"? / כיצד העבירות הופכות לזכויות?! / הגר"ח מבריסק זצ"ל: העבירה הופכת ל"הכשר מצוה" / הגר"א קוטלר זצ"ל: "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר" / הגאון רבי נטע פריינד שליט"א: יש בידו מצות התשובה / בעל השם משמואל זצ"ל: העבירה הגדילה בו את הצימאון להשי"ת / "מצוות לאו ליהנות ניתנו"... / "במקום שבעלי תשובה עומדים" - בתשובה מאהבה / השב מאהבה - אינו צריך לד' חילוקי כפרה! / תשובה מאהבה מתקנת גם את הזמן שנאבד! / דברים נוראים מהחתם סופר זצ"ל / חטאי האבות הם זכויותינו! / מעשה עם הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל / מהו "דין וחשבון"? / מוסר השכל ממעשה דרבי אלעזר בן דורדיא / איזו "נדוניה" עדיפה? / "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ".

 

פתח דבר:

ידוע לכל ואין לאף אדם ספק בכך שתשובה היא דבר גדול ועצום. אלא שיש לדעת כי ישנם כמה דרגות בתשובה. 

במאמר זה נעסוק בחלוקה בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה, כי חילוק גדול יש ביניהם. נבאר בעזהי"ת את השוני ביניהם, וכן מה קרוי תשובה מאהבה ומה תשובה מיראה. נעמוד גם על הסגולות והמעלות המיוחדות של תשובה הנעשית מתוך אהבה.

מהי תשובה מאהבה?

ראשית כל עלינו לדעת מהי תשובה מאהבה ומהי תשובה מיראה.

תשובה מאהבה היא שהחוטא מתנחם על גוף העבירה שעשה כנגד הבורא יתברך, וכמו שאמר הסטייפלר זצ"ל - השב מאהבה הוא המצטער על עיקר החטא מה שהיה בענין העבר, ונפשו עליו תאבל על שעשה נגד רצונו יתברך.

כעין זה ביאר מרן הרב שך זצ"ל: האהבה באה מתוך ההכרה שהוא בריה שפלה וקטנה נגד הבורא עולם, הוא מכיר בשפלותו מול רוממות הבורא יתברך, ולבו נבהל בקרבו "איך עשיתי כדבר הזה, כיצד יכולתי לחטוא נגדו". 

וכעין מה שכתב הרמב"ם זצ"ל בהלכות יסודי התורה (פ"ב ה"ב): "האיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" (תהלים מב, ג) וכשמחשב בדיבורים האלו עצמן מיד נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות", עכ"ל. כך גם השב מאהבה - היינו מתוך התבוננות בשפלותו מול רוממותו של הבורא יתברך שמו.

הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל כתב לבאר בסגנון קצת שונה: תשובה מאהבה היא תשובה שעושה החוטא בשעה שטוב לו ושעתו שוחקת לו. תשובה כזו מעלתה גדולה עד מאוד, כי היא מלמדת על הכרה שהכיר האדם במלכות ה' בלא כפיה, הכרת האמת הנובעת מן החלק הפנימי שבו, ולא מחמת הצרות שדחקו אותו לכך.

במילים קצרות: תשובה מאהבה היא כשהאדם חוזר אליו יתברך מתוך הכרת גדולתו יתברך ורוממותו, לא מתוך סיבות אחרות, וזה מה שגורם לו להתחרט על מעשיו.

מהי תשובה מיראה?

תשובה מיראה לעומת זאת היא כאשר הוא אינו מכה על חטא בשל גוף העבירה שעשה, רק שב ונאנח על חטאו מחמת חומר עונשו המיועד לבוא עליו. ולו יתואר שהיה בטוח כי אינו נענש בשום עונש, אזי לא היה מתחרט על עצם מעשה העבירה.

הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל לדרכו כותב בסגנון קצת שונה: 

תשובה מיראה היא שהחוטא שב עקב צרות הבאות עליו ומעוררות אותו. תשובה כזו למה הדבר דומה? לאב המקבל מכתבים מבנו הלומד בישיבה, אם דורש הבן בשלום אביו גם כאשר לא חסר לו מאומה, הרי שהתענינותו אמיתית וכנה. אך אם ישאל לשלום אביו רק בעת שאזלו לו דמי הכיס והוא מעונין שאביו ישלח לו מעות, הרי שאין התענינותו באמת בשלום האב אלא נימוס חיצוני, ואך טובת עצמו לנגד עיניו.

תשובה מיראה חביבה ורצויה גם היא לפני הקב"ה

והגם שתשובה מיראה אינה דומה ולא קרובה במדרגתה לתשובה הנעשית מאהבה, עם כל זאת היא חביבה ורצויה לפני ה', וכמו שכתב רבינו יונה זצ"ל: התשובה מקובלת גם כשישוב החוטא מרוב צרותיו.

וראיתי שבספר שיחות חכמה ומוסר האריך לבאר הענין של תשובה מיראה, וראיתי לנכון להביא חלק מדבריו שם.

כיצד נראית תשובה מיראה? כאשר מתקרב יום הדין, ואדם יודע כי ביום הכיפורים הוא נחתם לטוב או להיפך בכל הדברים שהוא טורח בהם ולמענם בכל ימות השנה, בכל מה שנראה בעיניו כהצלחה או כאסון, לפתע מתחיל לחלחל בו הפחד. הרי הקב"ה מעניש הן בעולם הזה הן בעולם הבא, והטובות או היסורים שיבואו עליו הם תשלומי שכר או עונשים, והכל תלוי כיצד יגזר הדין ביום הזה.

תשובה מיראה היא באמת תשובה חלשה. משל למה הדבר דומה? למי שגנב דבר מה, ומאחר שהיה נדמה לו שהנה כבר התחקו על עקבותיו וזה ענין של זמן עד שייתפס והוא ייענש בחומרה, הוא ממהר להודות על הגניבה ולהחזיר את החפץ הגנוב. וכי לזאת יקרא תשובה? האם חלף במוחו של הגנב הזה איזה הרהור בגנות מעשה הגניבה? הלא אין חפצו כלל לתקן את מעשה הגניבה, והחרפה והגנות שבמעשה אינם מטרידים את מנוחתו. מקנן בו רק החשש שמא יתפסוהו, והוא מפחד מהביזיונות או מהעונשים שיהיו מנת חלקו.

דוגמת זה ממש היא התשובה מיראה. אדם חוטא, מדבר לשון הרע או שמבטל מדברי תורה, ועכשיו כאשר מתקרב יום הכיפורים הוא חושש כי בשל עבירות אלו ייגזרו עליו עונשים והוא ממהר לחזור בתשובה...

אולם על כל פנים, תשובה זו על אף חולשתה, כלולים בה עיקרים גדולים. הוא מאמין במציאותו יתברך, הוא מכיר כי הקב"ה משגיח ויודע, ועיניו משוטטות בארץ לתת שכר לעושי מצוותיו ולהעניש לעוברי מצוותיו, הוא מודה במלכו של עולם שהוא מלך ואסור להמרות את פיו, והוא מודע לכך שיש דין ויש דיין.

אמנם מה שהחטא עצמו פוגם באדם, מה שדבק בנפש ומכתים אותה, זה לא נאבד בתשובה מעין זו, כי בזה עדיין לא הכיר, ועל כך לא חזר בתשובה.

תשובה מאהבה - זדונותיו נעשות לו כזכויות

עלינו לדעת שחילוק רב יש בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה ולא ראי זה כראי זה בכלל, ונבאר את הדברים בעזהי"ת.

הגמרא במסכת יומא (דף פו:) אומרת: "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" הא עוון מזיד הוא וקא קרי ליה "מכשול". איני, והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט): "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה״! לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה", עכ"ד הגמרא.

למדים אנו מדברי הגמרא שהשב מאהבה זוכה להפך את זדונותיו לזכויות, ואילו העושה תשובה מיראה אין זדונותיו נהפכות לו לזכויות אלא רק לשגגות.

יש כאן דבר נפלא ונורא - מי שחוזר בתשובה מתוך אהבה, לא זו בלבד שהקב"ה סולח ומוחל לו על העבירה שעשה, אלא שהיא עצמה מתהפכת למצוה!

נפלא ממש!

"הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא"

ובספר משנת יוסף (מאמר י') מוכיח חילוק זה מן המקראות.

על הפסוק בפרשת וישב (בראשית לז, כט): "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר" אומר המדרש רבה (בראשית פ"ד יט): "אמר ליה הקב"ה לראובן: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, ואיזה זה הושע שנאמר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ". 

והתמיהה מפורסמת, הרי אדם הראשון וקין עשו תשובה לפני ראובן, וכיצד איתא במדרש שראובן היה הראשון בעולם שחטא ועשה תשובה?

אמנם ביאור הדברים הוא כך: כאשר ראובן הגיע לבור ולא ראה את יוסף הוא קרע בגדיו ואמר: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא". ופרש"י זצ"ל: "אנה אברח מצערו של אבא".

ונראה שבכאן מרומזים שני מיני התשובה. כשאמר לאחיו: "אָנָה אֲנִי בָא" הכוונה - מה יהיה איתי? הלוא אדם צריך לתת דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואם יחטא האדם ייענש, וזו תשובה מיראה.

אבל בסתר דבריו נרמזה גם תשובה מאהבה - "אנה אברח מצערו של אבא"? כיצד מריתי פי ה' אבי אהובי המטיב לי תמיד מעודי ועד היום הזה? 

זו התשובה שראובן חידש, ועד אליו לא מצאנו שהחוטאים יתעוררו להתחרט על מעשיהם מפני אהבת ה', הכרת גדולתו, ומפני הבושה לפניו, בשל התחושה שבמקום להכיר טובה לבורא עולם, הייתי כפוי טובה אליו והמריתי את פיו.

זו גם התשובה שבן בנו הושע לימדנו: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ" כמי שאומר, אל תהי תשובתך רק במה שנוגע לך, שרצונך שיתכפר עוונך ולא תיענש, אלא שוב "עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ" וחשוב מה עשית נגדו וכיצד לא שמעת בקולו, אשר זו היא התשובה המשובחת - תשובה מאהבה.

"הקב"ה רואה אותי" או ש"אני רואה את הקב"ה"?

הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל כותב בדרכו האופיינית לבאר את החילוק בין התשובות: 

תשובה מיראה היא שהקב"ה רואה אותי, ותשובה מאהבה היא שאני רואה את הקב"ה...

נפלא!

כיצד העבירות הופכות לזכויות?!

לאחר שביארנו את החילוק בין שתי התשובות, מה שנותר לנו להבין - מדוע וכיצד העושה תשובה מאהבה זוכה שעוונותיו נהפכים למצוות. 

ניתן להבין כי על ידי התשובה העבירות נמחקות ונעלמות כאילו לא נעשו מעולם, אבל איך יתכן לומר שמעשה עבירה יתהפך למפרע למעשה מצוה?! 

ומצינו בביאור הענין כמה מהלכים.

הגר"ח מבריסק זצ"ל: העבירה הופכת ל"הכשר מצוה"

הגאון בעל הברכת שמואל זצ"ל ביאר בשם רבו הגר"ח מבריסק זצ"ל: 

מכיון שלא ניתן לקיים במציאות את מצות התשובה אלא אם כן חטא מתחילה, נמצא בדיעבד כי העבירה עצמה נעשתה "הכשר מצוה" כי היא היא המאפשרת לו לקיים את מצות התשובה. 

אמנם כל זה בתשובה מאהבה שהצער מפני החטא גרם לו לשוב בתשובה, אך בתשובה מיראה על אף שקיים מצות עשה של תשובה, מכל מקום לא החטא הכשיר את התשובה אלא העונש המזומן לו, ולכן בתשובה מיראה אין הזדונות נעשות לו כזכויות.

הגר"א קוטלר זצ"ל: "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר" 

הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל ביאר גם הוא את הענין על פי דרכו (משנת רבי אהרן ח"ב), וכתב בזה"ל: 

נראה לי דעיקר הטעם שהזדונות עצמם נעשות כזכויות הוא על פי מה דמבואר במסכת קידושין (דף לט:) דישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, ואוקמיה בגמרא כגון שבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה, ואחרי שחוזר בתשובה בכל גדריה, ובאותו דרגת הנסיון כבשעת החטא, וכמו שאמרנו (שם) באותו מקום וכו', והוא עכשיו בתכלית החרטה והעזיבה עד שיעיד עליו ידוע תעלומות שלא ישוב לחטאו עוד, ובזה נעקר החטא מעיקרא ונחשב כאילו מעולם לא חטא. 

ונמצא דבא דבר עבירה לידו ועכשיו נחשב למפרע כאילו לא חטא אז, ונותנים לו שכר כעושה מצוה, וזו הזכות דנחשב לו, עכ"ד הקדושים.

וכעין זה כתב בספר המקנה בקידושין (שם): הרי אמרו "באה עבירה לידו ולא עשאה" כאילו עשה מצוה, וכל העבירות שעשה באו לידו וחטא בהם, וכיון שעשה תשובה נמחקו כל עוונותיו, אבל סוף סוף באו לידו וקיים מצוה מצוה של "באה עבירה לידו ולא עשאה".

הגאון רבי נטע פריינד שליט"א: יש בידו מצות התשובה 

עוד ראיתי בספר "חיי עולם נטע" מאת הגאון רבי נטע פריינד שליט"א שביאר בפשיטות אופן הבא.

הלוא מצוה לשוב בתשובה, וכשישוב בתשובה נמחקו כל עוונותיו, אבל על כל עוון שעשה נשארה בידו מצות התשובה, ואלו הן ה"זכויות" שבידו.

בעל השם משמואל זצ"ל: העבירה הגדילה בו את הצימאון להשי"ת

וראיתי שהגאון בעל שם משמואל זצ"ל כתב לבאר באופן אחר מדוע השב מאהבה זדונותיו נהפכים לזכויות. 

הלוא השב מאהבה תשובתו נובעת מכך שהוא חש כמה התרחק ממקור החיים והוא מבין מה איבד בעוונותיו, וככל שיש לו יותר עוונות הוא יותר מרגיש ומתמרמר בנפשו, וכך גודל אצלו הצימאון והכיסופים לשוב למקור חיותו.

נמצא אם כן שהזדונות בעצמם הם הם הסיבה שיגדל אצלו הצמאון ותתרבה בו האהבה לבוראו ויוסיף בתשובה, על כן נעשים הזדונות לזכויות.

"מצוות לאו ליהנות ניתנו"...

ואם ישאל השואל: גם אם נניח שהעבירות עצמם הופכים לזכויות, אבל הלוא ישנן עבירות כאיסורי הנאה וכיוצא בזה, ומכל מקום הוא נהנה מדבר עבירה.

הא לא קשיא, כבר תירץ האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל: הרי קיימא לן "מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן אחרי שנעשה מהם מצוות לא איכפת לן מה שנהנה מהם בזמנו, שהרי מ"מצוה" מותר ליהנות ד"מצוות לאו ליהנות ניתנו"...

נפלא מאוד!

"במקום שבעלי תשובה עומדים" - בתשובה מאהבה 

עתה נרחיב את הדיבור במעלות ובסגולות של מי שחוזר בתשובה מאהבה.

ראשית כל יש לזכור את מה שכותב השל"ה הקדוש זצ"ל: מה דאיתא בחז"ל (מסכת ברכות דף לד:): "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", שמדרגת בעלי התשובה גדולה יותר אפילו מצדיקים גמורים, אין הדברים אמורים רק במי ששב בתשובה מאהבה, אבל בשב מתשובה מיראה צדיקים גמורים עדיפי מהם.

השב מאהבה - אינו צריך לד' חילוקי כפרה!

עוד כותב הגאון בעל הבני יששכר זצ"ל בספרו (במאמר "גדולה תשובה" אות ל"ט): 

יש לפרש על פי מה שכתב הרב הגדול מורינו הרב חיד"א זצ"ל שד' חילוקי כפרה אינם רק להשב מיראה אבל השב מאהבה אין צריך לד' חילוקי כפרה. ולא נודע לי מקומו, אבל כיון שפסק כן רב מובהק בדינו בבית דין של מטה, פוסקין כן להלכה בבית דין של מעלה.

זוהי המעלה והמדרגה הגדולה של השב בתשובה מאהבה - שהוא עדיף מצדיק גמור והוא אינו תלוי בד' חילוקי כפרה!

נפלא!

תשובה מאהבה מתקנת גם את הזמן שנאבד!

בוא וראה מה שכתב הגאון הצל"ח זצ"ל במסכת יומא (דף פו:): 

כאשר אדם עושה תשובה מאהבה - התשובה מתקנת את הזמן האבוד, את אותם ימים שהיה שרוי בעבירה. וזהו ביאור דברי חז"ל (שם): "גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם", שנאמר (יחזקאל לג, יט): "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וגו' הוּא יִחְיֶה". כלומר, עד עתה היו הימים "מתים" בלי שום חיות, כיון שעשה בהם עבירות, אבל היות שעשה תשובה מאהבה וזדונותיו נעשים כזכויות, הימים קנו חיות למפרע בגין הזכויות.

דברים נוראים מהחתם סופר זצ"ל

החתם סופר זצ"ל מאריך בכמה מקומות (ע' חת"ס פר' תצא עמ' קד) כיצד דברי חז"ל שאמרו ש"נעשין זכויות" הם כפשוטם ממש. 

וכה הוא כותב: אדם שהיה רגיל ללכת לתיאטראות ובתי קולנוע רח"ל, וחזר בתשובה שלימה - הכל מתהפך לזכויות, על כן ביום הדין יבואו ויעידו שביום פלוני הלך אדם זה לבית הכנסת או לישיבה ועסק בתורה, למרות שבאותו יום הוא הלך לתיאטראות ועבר עבירות חמורות, כי הדבר נהפך לזכות ונעשה ממנו הליכה לבית מדרש וללימוד התורה. כמו כן מי שגזל ממון מחבירו, ואחר כך זכה לעשות תשובה והשיב את הגזילה, נתהפך לו החטא לזכות והרי הוא כאילו נתן צדקה לנגזל.

ובדרשות לשבת תשובה (דרשות ח"א עמ' יט ד"ה הוא) כתב עוד: השב מאהבה, נעשים לו זדונות זכויות, וכל כזית נבלה שאכל הוי ליה כאילו אכל קרבן פסח בירושלים!

חטאי האבות הם זכויותינו!

דברים מתוקים עד מאוד כתב בספר לקט יושר. 

אנו אומרים בוידוי: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו", וכופלים כמה פעמים את חטאי האבות. מדוע? 

מפני שאמרו חז"ל שהעושה תשובה מאהבה עוונותיו נעשים לזכויות, ואבותינו בודאי עשו תשובה מאהבה, אם כן אנו מזכירים את חטאיהם שהם הם זכויותינו.

נפלא מאוד!

מעשה עם הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל 

הגאון רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל סנגורם של ישראל פגש פעם רשע העובר עבירות על מנת להכעיס. פנה אליו רבי לוי יצחק זצ"ל ואמר לו: דע לך שאני מקנא בך! תמה הכופר ואמר: במה יש לרבי לקנא בי?

השיב לו רבי לוי יצחק זצ"ל: הרי לכל יהודי יש סיכוי ותקוה לחזור בתשובה שלימה. כשאתה תחזור בתשובה וכל עבירותיך יהפכו לזכויות, מי יוכל להתחרות בדרגה הגבוהה אליה תגיע! יש לך הזדמנות לקבל שכר כה גבוה, מה שאין לי ולאחרים שלא חטאו כל כך הרבה...

נמצא אפוא כי יהודי צריך להיות שרוי בשמחה והתרגשות עצומה בשעה שזוכה לעשות תשובה מאהבה, שברגע אחד נהפכים עבירותיו למצוות והוא זוכה בין רגע ללא כל מאמץ במצוות ומעשים טובים שבשמים נחשב כאילו הוא קיים.

מהו "דין וחשבון"?

ידועים ומפורסמים דברי הגר"א זצ"ל על המשנה במסכת אבות (פ"ג מ"א): "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ש"דין" הוא על עצם מעשה העבירה, ו"חשבון" הוא על כך שבאותה שעה שעשה את העבירה היה בידו לעשות מצוה תחתיה, ודנים את האדם מלבד על עצם העבירה גם על המצוה שנמנע מעשייתה.

ולנתיב דרכנו נוכל לבאר ולומר שה"חשבון" היינו שאחרי ששב בתשובה מאהבה מחשבים בשמים איזו מצוה נמצא למפרע שעשה בשעת עשיית העבירה.

מוסר השכל ממעשה דרבי אלעזר בן דורדיא

המשגיח הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל אמר על דרך זה רעיון נפלא. 

הגמרא במסכת עבודה זרה (דף יז.) מספרת על רבי אלעזר בן דורדיא שנעשה בעל תשובה גמור, והלך וישב בין שני הרים וגבעות, ואמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים וכו'. והניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת.

והקשה המשגיח זצ"ל: כיצד זוכה ה"קונה עולמו בשעה אחת" בעולם הבא, הרי עדיין היו נעדר מצוות מעשיות שעליו היה לקיים? 

ותירץ: 'לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות' כי בלי מעשים אין האדם מסוגל להשתנות, אבל העושה תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכויות, הרי הוא נחשב כאילו קיים מצוות בקום ועשה.

ולא זו בלבד אלא שמצוות אלו שנופלות בחלקו תחת העבירות הם מצוות עם כל השלימות על פרטיהן ודקדוקיהן, ויש להם חשיבות גדולה ומדרגה נפלאה.

איזו "נדוניה" עדיפה?

בספר מלל לאברהם הביא המחשה לדברים באמצעות משל. 

למה הדבר דומה? בחור עשיר גדול חשק באשה ענייה יפת תואר, אך היא סירבה ולא רצתה בו בשום אופן, וכל מה שהעשיר שידל אותה והציע לה - עלה בתוהו. לימים קרוביה השפיעו על דעתה ושכנעו אותה כי סירובה להשתדך עמו אינו אלא שטות, כי הבחור מתאים לה מאוד, הוא יפה תואר, שלם בהשכלתו ועשיר גדול.

לבסוף התרצתה האשה והתחרטה מאוד על סירובה, והתחילה לבכות. תיכף שלחה לבחור מכתב שהיא מוכנה להינשא לו עתה.

הבחור שקיבל את המכתב שמח מאוד והם קבעו זמן לחתונה. היא הכינה נדוניה במשך כמה חודשים כפי כוחה, אך קודם החתונה פרצה בביתה שריפה והכל עלה באש, היא נאלצה לבוא אל החתן רק בבגדים שעליה, כשפניה היו נפולים ועצובים והיא דאגה מתגובתו של החתן... 

כאשר שמע החתן מה אירע, הרגיע אותה ואמר לה: אל תדאגי כלתי, אני אתן לך נדוניה חדשה כיד המלך, ברוך ה' עשיר גדול אני. 

הוסיפו קרוביה לדבר על לבה ואמרו לה: מזל גדול יש לך שהנדוניה נשרפה, כי אם היית מגיעה עם הנדוניה שלך, הלוא העשיר ומשפחתו היו מן הסתם מעקמים את אפם על איכות הנדוניה, והיו מוצאים בה חסרון ופגם לעוצם גדולתם ועושרם.

הנמשל: גם מי שכל ימיו עבד את ה' ועשה מצוות ומעשים טובים, מכל מקום כאשר פמליה של מעלה - מלאכי עליון יבואו לבדוק את מעשיו בודאי ימצאו איזה פגם או חסרון בכל מצוה. אך החוזר בתשובה, אם עושה תשובה מאהבה שאז הזדונות הקב"ה הופך לו אותם לזכויות, ואם מלך מלכי המלכים הקב"ה מעניק לו "נדוניה" חדשה, אין ספק שתהיה שלימה כיד המלך מלכו של עולם ולא יהיה בה שום דופי, פגם או חסרון.

נמצא שהמצוות שנהפכו מן הזדונות, הם מצוות נקיות וטהורות להפליא. ולכך אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", וכבר נתבאר דהיינו בתשובה מאהבה.

הפלא ופלא!

"וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ"

לסיום נביא את חידושו של הכתב סופר זצ"ל: מי ששב בתשובה מאהבה - הקב"ה פורע לו גם עבור מה שהיה מצטער בגין עוונותיו עד שחזר בתשובה.

איתא במדרש רבה (לה, א): אמר רבי אבון: אם זכיתם הריני הופך לכם הקללות לברכות, הדא הוא דכתיב "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג). 

וצריכים להבין מה הכוונה "הופך קללות לברכות", הלוא הקללות כבר עברו ומביא אחר כך ברכות מלבדם? 

מסביר הכתב סופר זצ"ל על פי מה שאמרו חז"ל שבתשובה מאהבה הזדונות נעשים לו כזכויות, ואם כן נמצא צדיק למפרע ולא היה ראוי כלל לעונש, לכן מהפך לו ה' הקללות לברכות, ומשלם לו תחת אשר עינה אותו עד ששב בתשובה.

וזהו כוונת המדרש כאן, אמר רבי אבון אם זכיתם הריני הופך לכם הקללה לברכה. זו כוונת רבי אבין במדרש, וזה פירוש הפסוק (דברים כג, ו): "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ". 

עמדנו אם כן על החילוק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, הסברנו גם מדוע וכיצד השב מאהבה נהפכים עבירותיו לזכויות, וכן הבאנו כמה מעלות וסגולות השמורים למי שעשה תשובה מאהבה.

יה"ר שנזכה להיות מן החוזרים בתשובה מאהבה שעוונותיהם נהפכים לזכויות!

מעמד תשובה מאהבה ברבים!