פתח תקוה - קללות או ברכות

 

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב, בעזרת השם, נעשה ונצליח

בהשם עלינו, ברחמה והרבייה.

הערב יהיה לעילוי נשמת יהושע בן זכריה ומזל טאוויל,

שולמית בת אבנר ואסתר, ועדי בן שאלתיאל ומזל.

מזל חי טאוויל, בריאות ושמחה.

איתי בן שאלתיאל ומזל, בריאות, שמחה וחזרה בתשובה.

יחיאל בן יהושע ושולמית,

בריאות, שמחה ונחל מהמשפחה.

ולעילוי נשמת הוריי, מנוחתם עדן.

יש דינא רפיא ודינא קשיא,

דין רפה ודין קשה.

מה ארבעת ההבדלים בין הקללות בפרשת בחוקותיי,

לבין הקללות בפרשת כי תבוא.

מה הכוונה כשאמרו חכמים שמשה רבנו אמר את הקללות מפי עצמו?

איך משה רבנו מוסיף פסוקים בתורה וממתי הוא מקלל?

מה עומק ההבדל בין דינא קשיא ביום הראשון של ראש השנה,

לבין דינא רפיא ביום השני של ראש השנה?

מה הקשר המופלא בין הקללות השניות

שבפרשה לבין היום השני של ראש השנה?

מדוע קוראים בתורה פרשת עקדת יצחק רק ביום השני של ראש השנה?

שאלות שצריך עליהן מענה.

בשני המקומות בתורה יש תוכחה ארוכה,

קשה ביותר,

הנאמרת לעם ישראל.

שתי הפרשיות הן פרשת בחוקותיי ופרשת כי תבוא.

כל המעיין בהן,

ואפילו במהירות,

מתכווץ מפחד,

חרדה בכל הגוף,

פנים נפולות,

שמחה ושלוות הנפש מתפוגגות ונעלמות.

למה צריך לחזור על קללות פעם שנייה?

האם 49 קללות בפרשת בחוקותיי לא מספיקות?

למה צריך להוסיף את הקללות ולהכפיל אותן בפרשה הזו

לתשעים ושמונה קללות?

הגמרא במגילה ל״א מבארת,

יש הבדל בין ארבעים ותשע קללות

בפרשת בחוקותיי לתשעים ושמונה בפרשת כי תבוא.

בארבעים ותשע הקללות

אסור להפסיק באמצע את הקריאה,

ולכן מי שעולה לתורה קורא את כל הקללות ביחד.

בפרשה כי תבוא זאת שלנו יכולים לחלוק את הקריאה לשני אנשים,

וכל אחד קורא חצי מפרשת התוכחה.

בפרשת בחוקותיי,

הקללות נאמרו בלשון רבים.

וזרעתם לריק,

וניגפתם,

ונשאתם ואין רודף.

ובפרשה שלנו נאמר בלשון יחיד.

ארור אתה בעיר,

וארור אתה בשדה,

והיית ממשש בצהריים,

שורך טבוח לעיניך.

בפרשת בחוקותיי,

כל הקללות נאמרו מפי הקדוש ברוך הוא.

ושם נאמר, ונתתי, והפקדתי, ושברתי.

בפרשה שלנו, כי תבוא הקללות נאמרו מפי משה עצמו,

שהוא אומר, יכך השם,

ידבק השם, יתנך השם.

אז יש לנו הבדלים.

אמרנו, בחוקותיי קורה רק אחד.

דבר שני, הקללות בלשון רבים.

ודבר שלישי,

המקלל זה הקדוש ברוך הוא.

בעוד שבפרשה שלנו יכולים לקרוא שני אנשים,

הקללות בלשון יחיד,

ומשה מפי עצמו אמרן.

למה בפרשה שלנו יכולים שני עולים לקרוא בתורה?

אצלנו היא נאמרת, אמרנו, בלשון יחיד,

ומשה אמר אותה מפי עצמו.

לכן אין לה תוקף גדול

כמו 49 הקללות שנאמרו על ידי הקדוש ברוך הוא.

כי 49 הם חמורים ביותר,

נאמרו בלשון רבים מפי הקדוש ברוך הוא,

ולכן חייבים לקרוא אותם ברצף.

עולה אחד, קורא את הכול.

אם הוא יפסיק באמצע,

אז הוא יצטרך לברך ברכה אחרונה.

כן? יש ברכה לפני, שואלים, ואחרי שמסיימים.

מה יצא?

יוצא שהוא מברך על הפורענות.

איך אפשר לברך על פורענות?

הרן,

רבנו ניסים אומר,

אמנם חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

אז הוא שואל, אז למה שלא יברכו גם פה על הקללות?

הרי אם אדם נפטר לו אבא או אמא,

הוא מברך ברוך דיין האמת.

אז הוא מברך

על דבר שהוא נחשב כאילו קללה, על צרה, על יגון.

אז למה פה לא?

יש הבדל.

מה ההבדל?

שם, מתי מברכים דיין האמת?

אחרי הפורענות.

האבא נפטר או אמא נפטרה, ואז מברכים.

וזה נקרא שהוא מצדיק עליו את הדין.

זה דבר ראוי ונכון.

אבל פה עסוקים בקריאת פורענות.

קוראים על פורענות שחלילה תבוא על ישראל אם לא יעשו א', ב', ג', ד',

ואז לא ראוי לשבח ולהלל את השם יתברך כשקוראים על פורענות?

אז לכן קוראים את הכול ברצף.

והתוספות אומרים שצריך להוסיף שלושה פסוקים לפני ושלושה פסוקים אחרי,

לא להתחיל ישר עם הפורענות ולא לסיים איתה.

והמרשע אומר שקללות שנאמרות בלשון רבים חמורות יותר,

וקללות שנאמרו מפי הקדוש ברוך הוא, אז התוקף הוא חזק יותר.

ואם כן, התשעים ושמונה קללות של הפרשה הזאת, כי תבוא,

הן לא נקראות פורענות,

כי אתה יכול להפסיק באמצע ולברך.

וזה אומר,

דורשני,

האם הקללות באמת אינן רעה כי אם טובה שאתה יכול לברך באמצע?

מה פירוש משה אמר את הקללות מפי עצמו?

מה פירוש? מה, הוא ממציא קללות? הוא נהיה מקלל? מה, חס ושלום?

מה, הוא בלעם?

מה זה?

ממתי משה רבנו מקלל?

מושיען של ישראל הציל אותם ממצרים, מים סוף, בעגן,

הושיע אותם כל צרה וצוקה?

מה פתאום הוא מקלל?

ואיך נאמר שמשה רבנו אמר בעצמו, הרי כל מילה ומילה יצאה מבראשית עד לעיני כל ישראל, מפי הקדוש ברוך הוא.

התוספות מבארים באמת משה אמר,

אבל ברוח הקודש.

טוב, עדיין קשה.

מה הכוונה שהוא אמר מפי עצמו אם זה נאמר ברוח הקודש?

המהרל הקדוש מוסיף עומק רב.

בכל התורה כולה השם יתברך

נתן את הדיבור שלו בתוך הפה של משה רבנו.

משה ידבר והאלוהים יעננו בקול.

ששכינה הייתה מדברת מתוך גרונו של משה רבנו.

אז לכן,

כיוון שהשכינה דיברה מתוך גרונו, אז ברור שהקללות בפרשת בחוקותיי, 49,

נאמרו מפי הגבורה.

אבל בפרשה שלנו משה רבנו דיבר באופן מעט שונה.

הוא דיבר כמו שליח,

שהמשלח ציווה אותו לומר.

וזו הכוונה מפי עצמו, המרן. הוא המרן מפי עצמו כשליח.

אומר המגיד מדובנה בשם הגאון מווילנה.

זה ההבדל

בין ספר דברים החמישי לארבעת החומשים הקודמים.

בכל התורה,

עם ישראל שמעו את קולו של הקדוש ברוך הוא בוקע מפיו של משה רבנו.

זה בארבעת החומשים.

בספר דברים נאמר בצורה שונה,

הוא נקרא משנה תורה,

שהוא כעין חזרה וסיכום

בדברי תוכחה של משה רבנו שאמר בשלושים ושבעה ימים האחרונים לחייו,

מראש חודש שבט

עד שבעה באדר.

אז, ספר דברים, עם ישראל שמעו

את קולו של משה רבנו

כמו ששמעו נבואות

מכל הנביאים שהיו אחר כך.

השם יתברך אומר לנביא נבואה,

והנביא משמיע את הנבואה לעם ישראל.

בזוהר חדש מקשה קושייה.

למה לא נזכרו כמה פסוקי נחמה אחרי הקללות

שמופיעים בפרשה שלנו?

אמרנו שבחוקותיי יש שלושה פסוקים לפני ושלושה פסוקים אחרי שהם לא שייכים לקללות, לפורענות.

למה פה בפרשת כי תבוא אין את זה להקדים שלושה פסוקים ועוד שלושה פסוקים?

שם נאמר, ואף גם זאת,

בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם.

וזכרתי להם ברית ראשונים.

אחרי הקללות שבחוקותיי,

השם מבטיח שהוא לא ימאס בעם ישראל בשום מחיר.

אבל פה לא צריך בכלל תנחומים.

משה רבנו מסיים את הדברים כך, והתמכרתם שם לאויביך, לעבדים ולשפחות ואין קונה,

אלה דברי הברית.

זאת אומרת, לכאורה דברים קשים.

אז למה אין פה פסוקי נחמה?

אתם לא מאמינים.

מישהו יודע, אני נותן לו 200 שקלים.

זכיתי.

הזוהר הקדוש מחדש חידוש שגילה אליהו הנביא כשבא למערת רבי שמעון בר יוחאי.

הוא אמר שכל ההבטחות והנחמות של עם ישראל

כולן מרומזות

התשעים ושמונה קללות הללו.

ולכן לא צריך פסוקי נחמה.

עוד פעם,

מה אומר אליהו הנביא?

הוא אומר, תדעו לכם,

כל הקללות האלה זה הבטחות ונחמות לעם ישראל. איך יכול להיות?

איך זה מסתדר?

זאת אומרת, כלפי חוץ זה פורענות,

אבל באמת בכולם צפון

ברכה גדולה מאין כמוה.

טוב, עכשיו אנחנו מחפשים איפה הברכות

בתוך כל הקללות.

בשוט הרדב״ז מביא את דברי ריבותינו,

שדרשו על הקללות את הפסוק בתהילים,

רבות רעות צדיק

ומכולם יצילנו אדוני.

אם נספור מדוקדק

את מספר המילים

בפרשת הקללות,

קודם כל נגלה שבפרשה מופיע שם השם,

י' וה' וו' וה'

כמספר שם השם,

עשרים ושש פעמים

מופיע שם השם.

כמה זה שם השם?

י'

עשר ואה חמש עשרה, וו'

עשרים ואחד

ואה עשרים ושש.

כמה פעמים מופיע בפרשת הקללות?

עשרים ושש פעמים

שם השם כשם השם.

כביכול,

משה רבנו שתל עשרים ושש פעמים את השם של רחמים,

והטמין בכל קללה וקללה רמז לברכה.

עכשיו בואו נעשה חשבון.

אם ניקח את הסכום, עשרים ושש כפול עשרים ושש,

נקבל שש, שבע, שש.

שש מאות שבעים ושש.

כמניין רעות,

אותו מספר,

רעות זה שש, שבע, שש,

ועשרים ושש פעם,

שם השם שזה עשרים ושש,

שש, שבע, שש.

אז הרעות,

זה עשרים ושש פעם, שם הרחמים של הקדוש ברוך הוא.

וזה פלא פלאות,

שהרעות

זה עשרים ושש פעם, שם השם של רחמים.

אז איזה רעות זה יכול להיות?

הפסוק אומר, רבות רעות צדיק.

משה רבנו הצדיק,

אמר,

קללות רבות

כמספר המילים

רעות,

אבל מכולם יצילנו אדוני.

כל הרעות האלה שכתובות,

שם השם שהוא עשרים ושש פעם, עשרים ושש,

הוא יצילנו מכולם.

אז משה רבנו החביא את ההצלה בתוך כל אלה הקללות.

בכוח שם השם

התבטלו כל הרעות הקללות.

כותב החידה הקדוש,

זה נאמר בפרשה הבאה,

וחרה אפי בהם ומצאוהו רעות

רבות וצרות.

ואמר,

ביום ההוא,

הלא על כי אין אלוהי בקרבי.

מתי יבואו רעות

וצרות רבות? מתי?

כשלא יש שם אלוקים בקרבי.

אבל אם יש שם השם בקרבי,

לא יבואו הרעות.

במסכת מגילה

אמרו חכמים שעזרא הסופר תיקן לקרוא את הפרשה הזאת, כי תבוא,

של השבת הקרובה,

כדי שתכלה שנה וקללותיה.

לפני ראשון שנה אנחנו קוראים את הקללות.

ואנחנו אומרים, תכלה שנה וקללותיה.

מי תיקן לקרוא ככה?

עזרא הסופר.

והקריאה עוזרת

לעשות סוף לקללות.

בתפארת שלמה מבאר

שעצם זה שאנחנו קוראים בתורת הקללות

זה בחינה של ונשלמה פרים שפתנו.

זאת אומרת, אם נגזרה, חלילה, גזרה קשה,

אנחנו יוצאים ידי חובת הגזרה על ידי

הקריאה והכל מתהפך לטובה ואז אם בשעת קריאת התורה אדם נאחז בפחד ואימה

ומתלבש ביראת השם בתשובה שלמה לא צריך יותר עונש מעשי וממילא תכלה שנה וקללותיה.

חכמים גילו לנו שפחד מוות זה כמוות

כשאתם שמעתם הרבה אזעקות ושמרו טילים בדרך

ואנשים פחדו על עצמם ועל הילדים ועל הכל ונסו

לחדר המוגן, הפחד מוות נחשב מוות. זאת אומרת, לכאורה

נתחייבו ישראל

עונש קשה ביותר, אבל בזה שמפחדים פחד מוות

זה נחשב כמו מוות.

ידוע המעשה עם הארי הקדוש

שהיה איזה שר טורקי שהגיע אליו ופה ושם. בקיצור,

הוא אמר לו, אתה חייב מיטה,

הוא אמר לו, אני מוכן,

ואז הוא אמר לו, תפתח את הפה ואני אזרוק לך עופרת לתוך הזה, אז הוא אמר לו, אין בעיה,

תעשה,

ובסוף הוא נתן לו דבש.

הוא אמר לו, למה לא ביצעת את זה?

הוא אומר לו, זה שהסכמת לקבל ופחדת את הפחד של מוות,

נחשב כאילו אתה מת, לא צריך יותר שתמות בפועל.

אז כשאדם מפחד באמת מהקללות בשעת קריאתן,

והוא חוזר בתשובה,

לא צריך שיחולו עליו שום קללות.

עצם הקריאה כבר מבטלת אותן.

עכשיו, בראש השנה יש שני ימים.

היום הראשון נקרא דין הקשה,

והיום השני הוא נקרא דין הרפה.

רבי משה קורדוברו, המקובל האלוקי, ריבו של הארי הקדוש,

אומר הקללות שבפרשת בחוקותיי, 49, שאמר השם,

זה דין קשה.

למה?

הם נאמרו מפי הגבורה, וגבורה זה דין,

זה דין קשה.

הקללות בפרשה הזו, כי תבוא,

משה מפי עצמו אמרן.

ומה שורש נשמתו?

רחמים.

אז לכן זה נקרא דין רפה.

אומר כף החיים,

יש בני אדם שנידונים ביום הראשון של ראש השנה, וזה דין הקשה.

אבל מי שהשם יתברך חפץ לרחם עליו, הוא דן אותו ביום השני,

שאז הדין הוא רפה.

מוסיף ואומר,

בעצם נאמר בתורה, שראש השנה הוא רק יום אחד,

ככתוב בחודש השביעי, באחד לחודש,

אחד לחודש, לא יומאי.

חכמים הוסיפו יום שני לראש השנה.

הטעם הפשוט,

מכיוון שבימי קדם היו קובעים את ראש השנה על פי עדים שרואים את הלבנה בחידושה,

ואז רוב עם ישראל לא ידעו מתי נתקדש החודש.

לא היה אז טלפונים להודיע,

או טלוויזיה, או רדיו שאפשר להודיע.

ולכן עשו שני ימים שראש השנה מספק.

אפילו אלה שגרו בירושלים הקדושה,

איפה שהיה בית הדין, גם הם לא ידעו אם יתקדש החודש,

כיוון שפעמים רבות

שלוחים לא הספיקו להגיע ולהודיע.

אז גם בבית המקדש נהגו שני ימים של ראש השנה,

כאשר העדים איחרו ולא הגיעו בבוקר,

אלא נשתהו ובאו מן המנחה ולמעלה.

כך פוסק הרמב״ם.

מכל מקום, בזמננו, יש לנו לוח,

שנה,

ולא צריך עדים

בבטל הטעם הזה.

אז למה צריך יום טוב שני?

רבנו חיים ויטל,

בספר שער הכוונות, אומר את הזוהר הקדוש,

שראו חכמים בעומק בינתם, בלי יום שני שהוא דין רפה,

העולם היה חרב.

לכן,

אחרי החורבן לא היה מנוס,

והיו צריכים להוסיף יום טוב ולעשות שני ימים ראש השנה.

ביום הראשון

עדיין העולמות לא התבשמו,

וזה דין קשה.

לכן צריך ליצור מציאות של דין רפה.

והזוהר הקדוש מחדש, שזה נאמר באיוב,

ויהי היום,

ויבואו בני האלוהים

להתייצב על השם,

ויבוא גם השטן בתוכם.

ויאמר אדוני אל השטן,

מאין תבוא?

אומר רבי שמעון בר יוחאי, ויהי

ולשון צער.

ויהי היום.

על איזה יום מדובר?

יום ראשון של ראש השנה.

יום הרת עולם.

זה דין קשה.

ואז נגזר על איוב ייסורים קשים ונוראים.

יום הראשון

זה כנגד הקללות בפרשת בחוקותיי,

שהם דין.

יום שני של ראש השנה זה דין רפה,

כנגד הקללות בפרשה הזו שאמר משה, שזה רחמים.

ביום הזה

השם יתברך רואה ברוב רחמם כמה אדם התאמץ לחזור בתשובה

וכמה הוא מתחרט על מה שעשה,

ואז הוא דן אותו ברחמים מרובים.

ואם נשאל לשם מה צריך

דין רפה,

הלוא בזמן התקיעות

הקדוש ברוך הוא כתוב קם מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים.

התשובה היא

שבוודאי שונה יום הראשון

שהוא רחמים אבל בדין קשה,

לעומת רחמים בדין רפה. נכון,

הקדוש ברוך הוא עומד מכיסא דין לכין רחמים, אבל ביום קשה זה אחרת מאשר

כשהדין רפה.

עכשיו נבין למה הוסיפו לנו קללות פעם שנייה?

למה משה גם אמר מפי עצמו?

ולמה מופיעים שם רעות מילים? זאת אומרת, בכל הפרשה יש שש, שבע, שש מילים בקללות.

ממש כמניין רעות. למה?

ולמה יש עשרים ושש פעם, עשרים ושש שם השם?

ולמה אין שם פסוקי נחמה?

אלא באותן הקללות שזורים רחמים מרובים.

לכן משה רבנו אמר אותם מפי עצמו,

והוא למעשה הצפין בתוכם רחמים מרובים,

כי משה רבנו לעולם לא מקלל.

והוא יצר מציאות חדשה של דין רפה כנגד היום השני של ראש השנה.

ולכן הקללות נאמרו פעם שנייה.

על המקור הזה נשענו חכמים והמציאו לנו את היום טוב השני מדרבנן.

היום השני של ראש השנה הוא ההכרחי להציל את עם ישראל שיזכו לרחמים בדין רפה.

וזה לא קללות של ממש,

אלא כל הטובות שבעולם מרומזות בהן, כמו שהוא מבואר בזוהר הקדוש.

לכן לא צריך לסיים אותן בפסוקי נחמה.

לא צריך תנחומים.

על ברכות שהן נסתרות

והן גם לא פורענות

אלא הן שבירת הדין

והעמדה ברחמים ממתיקים את הדינים

כשיוצאים מהפה של משה רבנו שכל כולו רחמים.

עכשיו רואים שכל ארבעת ההבדלים בין שתי הפרשיות

יש להם

יסוד אחד

הבדל בין דין קשה לדין רפה.

זה שנאמר עלי אלוהים בתרועה,

אלוהים זה מידת הדין.

ותרועה

זה אותיות הרעות שדיברנו עליהן,

זה פרשת הקללות שיש בה רעות מילים.

אדוניי,

זה שם רחמים, בקול שופר.

ונהפך הקול,

ממצב של אלוהים

בתרועה שזה הרעות,

הופך להיות אדוניי, שזה שם ה' רחמים,

בקול שופר, ואז הקול מתהפך

לרחמים גמורים.

והמאור בשמש מבאר

ביותר את קריאת התורה בראש השנה. ביום הראשון קוראים, ואדוניי פקד את שרה.

מדברים על הודות לידת יצחק.

יצחק, הידוע, מהו?

גבורה.

הוא דין קשה.

ופחד יצחק.

יצחק אבינו היה דין קשה, אברהם היה חסד

והוא היה גבורה.

ביום השני אנחנו כבר קוראים את פרשת העקדה,

שאברהם עוקד את יצחק.

מה זה אומר?

שאברהם, שהוא חסד,

עוקד את הדין,

כי יצחק הוא דין,

הוא גבורה.

ואז זה כבר דין רפה.

ובזכות העקדה אנחנו קיימים.

בלי העקדה

אין לנו קיום.

ואז נחשב שכאילו נפטר ונשרף

יצחק אבינו.

ואז זה מרמז שכל הדינים נמתקים,

ולא יהיו ייסורים בפועל.

זה עומק העניין של יום שני של ראש השנה,

שתיקנו לנו חכמים,

על פי זה שמשה רבנו אמר את הקללות, 98 קללות,

אמר אותן,

אבל ברחמים, והסתיר בהן

את כל הטובות.

הברכות הנסתרות שיש בפרשה.

נקודה נוספת חשובה בשביל לנצל ביום הדין ולצאת זכאים,

אנחנו אומרים בתפילה של ראש השנה, ותשובה, ותפילה, וצדקה,

מעבירים את רוע הגזירה.

בסדר, תשובה אנחנו מבינים, חייבים לעשות.

תפילה ודאי שצריך להתפלל ולבקש רחמים.

וצדקה,

למה בחרו לנו מכל התרי״ג מצוו דווקא את זה? למה לא שבת?

למה לא מצווה אחרת?

איך מרומז שם השם בצדקה?

ולמה צדקה הופכת דין לרחמים?

ואיך זה יכול להיות שמי שאומר סלע,

זה מטבע,

סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני?

הרי זה צדיק גמור.

איך הוא צדיק גמור?

הרי הוא עושה בשביל לקבל פרס.

ואנתיגנוש איסוחו אמר,

היוו משמשים את הרב שלו על מנת לקבל פרס.

האם מצוות צדקה

היא היחידה שעושה אותה לא לשמה,

כי הוא רוצה בשביל שיחיה בני.

אז זה נקרא צדיק גמור?

ולמה העולם נברא שהרוב הם עניים ומעט?

הם עשירים גדולים מאוד.

הזוהר הקדוש אומר יסוד חשוב במצוות הצדקה. כשאדם נותן פרוטה לעני,

ידע שהוא עושה מעשה שמרומז בו שם השם יוד והא ווו והאין.

כשאתה מושיט את היד, הנה וו.

היד שלי זה חמש, זה כנגד ה.

היד שלו שהוא מקבל, זה גם ה.

במטבע זה יוד.

יוד, והא, והא, ווו, שם השם.

אז ברגע שאתה נותן את הצדקה,

אתה צריך לכוון בשם השם כשאתה נותן אותה.

עכשיו,

חקירה מעניינת.

בפרשת משפטים כתוב, אם כסף תלווה את עמי

את העני עמך,

לא תהיה לו כנושה.

אל תהיה לו כסף.

הפשט של הפסוק,

אדם מלווה כסף,

את העני עמך,

זאת אומרת, נתנו לך כסף יותר של העני שהוא נמצא אצלך,

ואתה צריך לתת לו את זה.

אל תהיה לו כנושה,

אל תבוא ועכשיו תבקש ממנו את הכסף וכל זה, נו, מתי אתה מחזיר, נו, מתי אתה...

אל תהיה לו כנושה.

אמר רבי ישמעאל,

כל אם שמופיע במקרא

הוא רשות.

אם,

כמו אם תבוא, אז זה רשות, אתה לא חייב,

אבל אם תבוא אליי, אז אני אתן לך משהו ככה, ככה.

יש שלושה מקומות שכתוב אם, וזה לא רשות,

אלא חובה.

למה

בעניין המהותי שעשיר ילבל העני,

התורה נוקטת בלשון אם, כאילו זה רשות?

וזה לא רשות,

חובה.

אומר אור חיים הקדוש,

אחת החידות של האנושות

המטרידת הבריות,

שהעולם לא פרופורציונלי,

מצד אחד רוב העולם

טרודים בקשיי פרנסה.

רבים סובלים ממחסור ממש,

עד עניות משוועת.

אמרתי באחת הדרשות האחרונות,

שאני לא מבין את המדינה הזאת,

איך יכול להיות

שמביאים 500 משאיות של מזון וכל טוב, וסיגריות, ויין,

לעזתים הרוצחים.

אם היו משקיעים 500 משאיות כאלה כל יום בעניי ישראל, שהם מלקטים בפחים,

לא היה אף אחד עני, כולם היו מאושרים.

ודאי שהיה שלום בין הבריות, כולם היו מחייכים,

לא היה חסר לאף אחד כלום.

איפה זה?

איפה זה?

איפה זה? למה להשליך

שיש לך פירות יתרים והכול אשליך לים? למה?

למה צה״ל זורק את כל מה שפתחו, איזה שקית וזה, לקחו פרוסה אחת, אז זורק את כל הלחם

ואת כל הבשר ואת כל מה שנשאר? למה?

אין פרופורציה, משהו לא מסתדר פה.

רוב העולם, למעלה מ-90 אחוז עניים.

ואומרים, עשירון, מאיון, אלפיון.

שיש כמה שאוחזים במיליארדים.

אין להם מה לעשות עם זה.

חוץ מרושם,

אין להם מה לעשות עם זה. הם לא יאכלו 15 שניצלים ביום.

הם לא יכולים לנסוע עם שתי מכוניות ביחד.

הם לא יכולים.

אז מה הם עושים עם כל זה?

רק עונש הם יקבלו,

כי נתנו להם בשביל לתת.

והם אוספים, ואוספים, ואוספים, ואוספים, ובסוף יבוא איזה אחד צעיר.

ויקבל ירושה, וזהו, הוא ישתגע על כל הכסף.

אומר אור החיים הקדוש, בהתחלה קוצב הקדוש ברוך הוא,

זן ומפרנס את כולם,

פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון,

שפע הוא נותן,

והוא קוצב לכל אדם די מחסורו עד היום האחרון.

אבל אחרי שבני אדם חוטאים מדי יום ביומו,

אז הוא ממעיט להם.

כל פעם מוריד להם.

מוריד להם.

כמו שתגיד, סגרו 15,000 משכורת,

אתה עובד משמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים.

אתה בא פחות שעה, מורידים לך.

אתה בא חצי יום, מורידים לך.

וככה מורידים, מורידים, מורידים. אותו דבר.

השם קוצב, אם אתה שומר את כל המצוות,

אני נותן לך פול.

אתה מתחיל לחרטט, לא עושה את הכל כמו שצריך, אז אני מוריד לך ככה, באטן.

ולאט לאט אדם מידרדר.

אז זאת אומרת, אם אדם חוזר בתשובה באמת,

הקדוש ברוך הוא משפיע עליו,

אין לו בעיה. הייתה אחת עכשיו שהתפרסם

שהיא מכרה את הדירה שלה, לא היה לה מה לשלם,

חובות והכול, וקנתה לוטו והרוויחה עשר מיליון.

אה?

מתאים, לא? זה רק הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות פטנטים כאלה.

מוכרים דירה, אין כסף,

פשיטת רגל, מה שנקרא,

אבל יש כסף לקנות איזו הגרלה,

קונים ומקבלים עשר מיליון. נו, נפלא.

יש בעיה לקדוש ברוך הוא לזון פרנס? בן רגע הוא יכול להוריד, להשפיל, לעשות מה שהוא רוצה.

אז מלבד הייסורים שיש לאנשים בבריאות, שיש להם בעיות בחינוך הילדים, שיש להם בעיות בשלום בית,

שיש להם ביזיונות בעבודה, בחברה, בכל מיני מקומות,

כל מיני ייסורים, יש גם ייסורים בפרנסה.

ולכן נחסר שפע מאנשים.

לאן הולך השפע?

לאן הולך?

הרי הקדוש ברוך הוא קצב כמות,

כמו שכתוב.

אם בראש השנה אנחנו היינו בסדר,

הקדוש ברוך הוא החליט

שהוא ייתן לנו השנה שפע של גשמים,

אבל טובים, לא זלעפות.

גשמים טובים.

ואחרי ראש השנה מזייפים.

וראש השנה חוזרים כאילו בתשובה, ואחרי זה מזייפים.

הוא לא מקטין את השפע שהוא הבטיח.

השפע יישאר. אבל איפה הוא יוריד אותו?

בהרים,

באגמים, במקומות שהם לא נצרכים.

מה עושה הקדוש ברוך הוא? הוא השפיע על כולם המון המון שפע.

אבל הם חוטאים.

אז הוא לוקח את כל מה שזה, ונותן לאנשים מסוימים

את כל מה שהיו צריכים לקבל כל הבודדים.

חכמים אומרים, כל השקפה שכתובה בתורה היא לרעה.

עכשיו, כשהיו מביאים

ביקורים לירושלים,

מה היו אומרים?

השקיפה ממעון קדשך מן השמיים, וברך את עמך ישראל.

כל השקפה זה לרעה.

כתוב, הישקף על פני סדום.

כתוב, הישקף על מצרים, והם טבעו בים.

אז למה פה כתוב גם כן השקפה?

זה לשון מידת הדין.

אבל זה הכוח של הצדקה. הצדקה יכולה להפוך דין לרחמים.

אם אתה מחלק צדקות,

אתה הופך את הדין לרחמים.

השקיפה ממעון קדשך מן השמיים, וברך את עמך ישראל.

זה צריך לדעת, שהכוח,

הכוח של צדקה,

הוא שונה מכל המצוות.

אתם יודעים שכל מצווה צריך להתכוון.

אתה רוצה לעשות מצווה מסוימת, אתה צריך להתכוון. אתה הולך לקיים מצוות ציצית, אתה צריך להתכוון לקיים מצוות ציצית. מצוות תפילין, נכוון.

במצוות צדקה,

אפילו שעשית לא לשמה,

היא נחשבת.

איבדת כסף בכיס, היה לך חור, נפל כסף.

תודה רבה.

הרים אותו אני,

אתה זכית במצוות צדקה,

לא התכוונת,

ואם היו שואלים אותך אתה רוצה לתת לו, לא.

אז איך זה שאתה זוכה במצווה?

בגלל שבמצווה הזאת מישהו נהנה.

המצווה הזאת גורמת להנאה למישהו אחר.

אם אתה עושה מצוות לא לב ולא התכוונת מצוות תפילין, לא התכוונת, לא עשית כלום.

כי יש מצווה,

יש ציווי,

ולא קראת את זה בגלל המצווה.

סתם, לקחת, עשית ככה וזהו.

אבל פה מישהו נהנה,

אפילו שאתה לא התכוונת.

מה המטרה של מצוות צדקה?

לתת לשני.

וזה הגיע לשני.

אז אפילו שלא התכוונת, זה נחשב.

לכן צדקה היא כל כך חשובה,

בשביל שתתקבל התשובה שלך. עם התפילה צריך גם את הצדקה, ואז מעבירין

את רוע הגזירה.

אם הייתה על בן אדם גזירה שימות,

צדקה תציל ממוות.

ממש צדקה תציל ממוות.

הבת של רבי עקיבא אמר לה חוזה בכוכבים שהיא תמות ביום החתונה.

ביום החתונה

נגמרה החופה, נגמר הכול, היא הלכה לחדר שינה לישון, הייתה לה הינומה

עם סיכה,

והיא תקעה אותה בקיר.

רבי עקיבא בא לראות אם היא באמת נשארה או אם החוזה ההוא בכוכבים צדק או לא צדק.

הוא נכנס אליה בבוקר ורואה שהיא חיה.

מושכים ת' ההינומה, מה יוצא נחש?

היא תקעה

את הסיכה בתוך

הראש של הנחש, והוא מת.

שאל אותה, מה עשית?

אמרה לו, אתמול

הגיע עני ונתתי לו את הארוחה שלי.

אמר לה, צדקה תציל במועט.

זה מה שהציל אותך.

זאת אומרת,

אדם לא יודע אפילו מה מעלת הצדקה עד כמה היא חשובה,

ובפרט בימים האלה.

אז זאת אומרת, אדם צריך לדעת.

יש לנו הזדמנות

לתקן את הכול,

ואם נעשה תשובה,

ואם נתפלל באמת ונשנה את דרכינו,

ונעשה צדקות כל מה שאפשר, וכל אחד כפי יכולתו, בשמיים מסתכלים

לפי היכולת ולפי הלב של הבן אדם,

רחמנא ליבא בעי, הוא מסתכל

מה באמת רוצה הבן אדם.

יכולים למחוק את כל הדברים הרעים של לא רק השנה הזאת,

לא רק שנים קודמות,

גם גלגולים קודמים.

ואדם הופך להיות כמו תינוק שנולד.

כאילו, הוא שם חדש, אין תיק,

אין תיק הרשעות, אין שום דבר.

השטן לא יכול לקטרק עליו שום דבר, הוא מוגן.

ולכן,

מי שנותן צדקה,

הבן שלו חולה, והוא אומר שיהיה בשביל שיחיה בני,

אמרו חכמים, הרי זה צדיק גמור.

איך צדיק גמור?

הוא מתכוון בשביל שיחיה הבן שלו.

כן, אבל יש הבדל.

גם אם הבן לא יחיה,

הוא לא יתחרט שהוא נתן צדקה.

אז שיהיה לו לעילוי נשמתו.

אבל גוי,

אם הוא לא נענה, הוא מקלל את אלוקיו.

אז זאת אומרת,

חסיד הוא לא,

אבל צדיק הוא כן.

כי כשהוא נותן את הצדקה, הוא נותן אותה באמת בשביל שיחיה הבן,

אבל הוא גם נותן את הצדקה כי הוא רוצה לתת את הצדקה. וגם אם היא לא הועילה,

הוא לא מתחרט על זה.

אז זה נקרא צדיק.

במסכת עבוד לימדו אותנו לשאוף לעבוד את השם מאהבה,

אבל לא אסרו עלינו לעבוד את השם מיראה.

מדוע אדם שעושה בשביל שכר גשמי הוא נקרא צדיק גמור?

הרי הוא כאילו עושה בשביל עצמו,

לא בשביל הבורא.

אלא, אומר רשי,

כשאדם נותן צדקה שיחיה בנו, יש לו שתי כוונות.

לקיים את מצוות הבורא, לתת צדקה,

ודבר שני, שיחיה הבן.

זה שהוא רוצה גם שיהיה לו שכר מזה שהבן שלו יינצל,

זה לא פוגע בכוונה שהוא מקיים מצוות צדקה.

ולכן

האדם הזה זוכה.

אתם יודעים שאם אחד הולך לגייס

כספים בחוץ לארץ,

ואפילו שהוא מקבל

אחוזים גבוהים

מכל מה שהוא מתרים,

אם הוא הולך לשמה בסוכות,

הוא פטור מסוכה

כי עוסק במצווה

פטור.

לא הבנתי, אבל הוא מקבל שכר על זה.

כן,

אבל הוא עסוק במצוות צדקה

ועוסק במצווה פטור ממצווה

והוא פטור מסוכה.

היה חפץ חיים נכנס אצל רוקח חילוני.

אצל רוקח חילוני.

והיה אומר לו, אשריך, איך אני מקנא בך?

חפץ חיים מקנא ברוקח חילוני?

הוא אמר לו, כן,

אתה מחלק תרופות לאנשים.

בזכותך אנשים מתרפאים, חיים, ניצלים.

אבל רק חסר דבר אחד קטן,

שתתכוון שאתה עושה את זה בשביל להציל יהודים.

זה הכול.

אם אתה מתכוון, אפילו שאתה מקבל שכר על זה, ומשכורת והכול,

אותו דבר.

אדם מנגן בחתונה, כמובן, כשרה,

אם הוא מנגן בשביל שמח, חתן וכלה, נכון שזה מצווה לשמח, חתן וכלה.

אפילו שהוא מקבל שכר,

אפילו שהתווכחו איתו על השכר,

ובסוף הסכימו בלית ברירה,

עם כל זה, אם הוא יכוון לשמח את החתן וכלה, הוא מקיים מצווה גדולה.

זה שאדם נהנה ומקבל שכר,

זה לא אומר שהוא מפסיד את עצם המצווה.

אז לכן, מי שנותן צדקה, ובשביל

שיתרפא פלוני אלמוני,

או כמו שעושים אצלנו בשופר נציב יום,

אז נותנים לרפואת זה, ולטובת זה, ולעילוי נשמת זה, וכו' וכו'.

ודאי שהם מקבלים שכר. צדיק גמור נקרא. צדיק גמור.

אז את אומרת, כל בן אדם מאיתנו, אם ישכיל

להשתמש בעצות הנפלאות שנתנו לנו חכמים זיכרונם לברכה,

הוא יכול ממש בראש השנה שייגזר עליו חיים טובים,

יחזירו לו את כל מה שלקחו לו בגלל כמה חטאים וזה ופה ושם שהוא הפסיד בעצמו.

והשנה הבאה, איך אומרים?

תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.

איזה קללותיה?

של פרשת כי תבוא.

כל הרעות

יהפכו לטובות.

הרי אם בן אדם חוזר בתשובה מאהבה, מה הדין?

כל הסדונות שלו הופכים להיות זכויות.

אתם שומעים דבר כזה?

אדם חייב לבנק

מיליון שקל,

מנהל הבנק קורא לו,

הוא אומר לו, תשמע, אם מהיום תנהל את החשבון כמו שצריך,

אין לך מינוס מיליון, אני מפקיד לך מיליון.

אבל מהיום

אתה תקיים את זה ותעמוד בזה.

עסקה טובה?

איזה בנק יעשה כזה דבר?

ישר יפטרו אותו.

מה זה, אתה השתגעת?

מה זה, אתה מכניס כסף לאלה שחייבים לך כסף?

אבל בורא העולם אומר, כן, אני כן.

אני כן.

אם אתם חוזרים בתשובה מאהבה,

כי אתם מבינים כמה אני מטיב לכם, בכלל שאני מחזיק אתכם חיים,

ובריאים,

ונושמים,

בלי אסתמה,

ורואים,

ושומעים,

והלב דופק, והכול בסדר. אם אתם מבינים כמה טובה אני עושה לכם, למרות שאתם מזייפים,

אם תכירו בזה ותאהבו אותי,

כמו שאתם אומרים בשמע ישראל,

ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבביך, בכל נפשך, בכל...

אם אתם תאהבו אותי ותחזרו בתשובה באמת,

את כל הזדונות שעשיתם, כל ימי חייכם, בזדון עשיתם, דווקא עשיתם.

אני הופך לכם את זה לזכויות.

נו, מי טמבל לא ננצל דבר כזה?

אבל יש מלא טמבלים.

עולם מלא שותים.

אתם מאמינים בבורא?

הוא אומר את זה.

איך אתם לא עושים?

מישהו יכול להבטיח לכם משהו ויעמוד בזה?

בני אדם משנים בדיבורם מה שרואים מפה, לא רואים משם, כל מיני חרטות.

אבל הבורא אומר, אני השם לא שניתי, מה שאני אומר, אני מקיים.

ונאמן בעל מלאכתך לשלם לך שכר.

אם השם מבטיח,

הוא מקיים.

ואני אומר לכם, עדות מעצמי.

לא מסיפורים ולא מספרים,

שאני לא מזלזל חלילה בשום דבר, אבל אין יותר טוב מאשר עדות אישית.

שבע שנים הייתי עני, עני, מרוד.

אוכל לחם

עם מרגרינה,

לחם עם ריבה,

לחם עם דבש,

וזהו.

אין בשר, אין עופות, אין תפוח אדמה, שום דבר. שבע שנים.

עם ילדים

שרצו לקחת אותם מהרווחה בגלל שהיו להם בהרות

לבנות בפנים מחוסר תזונה.

אבל אני האמנתי שמה שכתוב זה אמת.

כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר.

ואני קיימתי את התורה, למדתי בלי הפסקה מעוני.

לא הרגשתי, לא הרגשתי בכלל שאני עני ושאין לי.

גם אשתי לא עניין, אף אחד לא התלונן,

ולא קיבלנו מאף אחד כלום, וההורים לא ידעו בכלל מה מצבנו.

ואמרתי לה, זה יהיה שבע שנים.

אחרי שבע שנים השם פתח.

מה שהשם מבטיח,

הוא מקיים. וזה החכמים אמרו,

וזה מתקיים.

כי הקדוש ברוך הוא מדבר מתוך גרונם.

אז מי שמאמין,

מרוויח. מי שלא מאמין, או מסתפק,

או מהרהר,

מפסיד.

אין לך דבר יותר בטוח ממה שהשם אמר.

פסוק בתורה זה ערובה של 100% למה שנאמר.

100%. אבל כולם עושים שיקולים של יצר הרע.

כן, אבל אם אני לא, אבל איך זה זה? ומה עם החוות? ומה אני אעשה עם זה?

האלוהים

ברא את האדם ישר,

והמה ביקשו

חישבונות רבי, מי זה המה?

אדם וחמבה.

אלוקים ברא את האדם ישר, ישר, פלס.

בא השטן,

תאכלי, לא יקרה כלום, וזה, ואתם תהיו כמו אלוקים, מדחה טוב ורע, וזה, זה, זה, זה, ואכלו מהפרי והביאו מיטה לכל העולם,

כי המה

ביקשו חישבונות רבים. מי ביקש ממך לעשות חישבונות? אם אני אומר לך,

אשלך על השם יהבך והוא יכלכלך, מה אתה דואג?

מי נותן לך לראות?

מי נותן לך לשמוע? מי מפמפם את הלב שלך בכלל?

אתה?

אתה מתחבר לבטריה בערב?

איך אתה קם בבוקר?

מי החזיר לך את הנשמה?

עם כל זה שאדם מבין והכול, אבל בסוף יצר הרע אומר לו, כן, כן, אבל המציאות תופעת לך על הפנים. אתה לא יודע, הבנקים יבואו, זה ואחר כך.

הו, כמה סיבוכים מכניס לבן אדם,

כמה ספקות.

אבל יש מאמר השם, מאמר השם,

זה מה שקובע.

יצר הרע תפקידו לבלבל אותך. אתה רוצה להתבלבל? בבקשה.

הוא ניסה לבלבל את אברהם אבינו,

אמר לו, מה קרה לך? השתגעת? אתה הולך לשחוט את הבן? מה, אתה לא מבין שהקדוש ברוך הוא רוצה לראות אם יש לך שכל או אין לך שכל? איך אתה הולך לעשות כזה בן?

אתה בעצמך אמרת לכולם שאסור לשחוט אנשים וילדים וזה?

איך אתה הולך לעשות אותו? לא הלך, לא.

הלך ליצחק, אבא שלך הולך לשחוט אותך. אתה יודע איפה הסט? תראה, איפה הוא? הוא לוקח אותך, מה הולך איתכם אתם? אתה.

וילכו שניהם יחדיו.

שניהם הולכים בדעה אחת.

אחד לזבוח ואחד לזבח.

הולכים יחדיו.

ואברהם עושה בשמחה

עין במרבוכה ולב שמח.

שמח שיש לו אפשרות לקיים את רצון הבורא.

נו, מי בדור הזה יהיה מוכן לשחוט את הבן שלו אם הוא יקבל הוראה מהקדוש ברוך הוא?

והשם באמת רצה שהוא ישחט, מה פתאום?

אבל הוא רצה לירות.

הוא עמד בניסיון ואנחנו מתפרנסים מהקדה הזאת

עד היום בזכותו אנחנו חיים.

ואין הרבה ניסיון.

שהקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו.

כל המצוות שאנחנו נדרשים לעשות זה לא פקיריות.

לא לישון על מיטה עם מסמרים, ולא לטפס הרים, ולא לרדת גאיות.

דברים פשוטים.

אתה אוכל, תברך,

אתה שותה, תברך,

ברכת המזון,

תתפלל, תבקש.

יש לך הרבה בקשות שמה.

שכר, ובריאות, וחיים, ופרנסה, דברים טובים.

תבקש ממי? מלך העולם.

מה ביקשו ממך?

שבת, תנוח.

מה אתה חמור? אפילו חמור כתוב, שאת החמור שלך צריך לנוח בשבת.

מה מסובך?

אבל לא מקשיבים למה שהקדוש ברוך הוא אומר בדיוק. אם עושים בדיוק,

עוברים את ראש השנה הקשה והרפא,

ומעבירים את כל העבירות ואת כל הגזרות על אחרים,

אויבי ישראל,

ויוצאים עם זכויות במקום עוונות,

וכמו תינוק שנולד,

וחיים חדשים יכולים להתחיל מה שלא חלמתם כל ימי חייכם.

ברגע אחד אפשר לצאת.

מי לנו יותר מאלעזר בן דורדיה,

שהיה הולך לכל מיני נשים טמעות,

ובאחרונה כשהוא הגיע,

היא ביזתה אותו ואמרה לו דברים קשים,

הוא תפס את הראש ואמר, אוי, מה עשיתי?

מה עשיתי? בכה, בכה, בכה בתשובה,

ומת.

מרוב צער.

יצאה בת כל מן השמיים ואמרה,

ריבי אלעזר בן דורדיה מזומן לחיי העולם הבא.

היה רשע, רשע שעובר עבירות איומות, שאפילו בני נוח

מתחייבים עליהן.

ו...

קוראים לו ריבי.

לא כל אחד מהתנאים קראו לו ריבי.

מהמוראים קראו.

מזומן לחיי העולם הבא, זאת אומרת, בלי דין ובלי עונש.

בלי... ישר לגן עדן.

למה? כי הוא עשה תשובה אמיתית,

עם חרטה גמורה,

שהוא לא יכול לשאת את חייו בידיעה

מה הוא עשה.

אז הוא נקרא רבי, הוא הרבה של כל הבעלי תשובה ללמד שאפילו אדם טמא כזה יכול ברגע אחד לעלות מכאן

ישר לגן עדן.

מי לנו יותר מרחב,

שלא צריך להגיד את ההמשך,

40 שנה הייתה במקצוע הכי עתיק בעולם,

והיא הכירה את הבורא ממה שהיא שמעה שהוא

קרעה את הים לעם ישראל והוציאה אותה ממצרים,

ואמרה שהאלוקים הוא גדול?

מה היא זכתה?

להתחתן עם יהושע בן נון,

והביאה שמונה נביאים.

מה?

גויה שעסקה בזה 40 שנה יכולה לעלות מהאפס המוחלט

עד לפסגה

של העם היהודי? להתחתן עם המנהיג של עם ישראל יהושע בן נון ולהביא שמונה נביאים?

הקדוש ברוך הוא לא חוסם אף אחד.

רבי עקיבא בן גרים.

רבי מאיר, צאצא של נירון קיסר.

תשמעו יא ואבטליון גרים.

הרבס של הלל ושמאי.

הקדוש ברוך הוא, כל מי שרוצה להתקרב אליו, בין אם אתה יהודי,

בין אם אתה גוי,

לא משנה,

בין אם אתה רשע גמור,

ברגע אחד אתה יכול לצאת מכל הברוך,

תעשה תשובה שלמה.

תשובה?

תפילה?

בצדקה?

מעבירים את רוע הגזירה.

שיהיה לכם בהצלחה.

למי שיש שאלות, בבקשה.

כן, הגברת פה רוצה לשאול.

תן לגברת פה.

מי רוצה עוד לשאול?

כן, אז אין שאלות, אני מודה לכם. תבואו לפה, אני אתן לכם כמה דברים טובים.

ברוכים תהיו.