ערד - ערד - מלון 'נוף ערד'

 - - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדרשה מהספר 'חכמת המצפון' - - -

מאמר תתל

 ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו וירא אליו (בראשית מ"ו כ"ט).

 ופירש"י וירא אליו יוסף נראה אל אביו, וצריך ביאור כוונת דברי רש"י אלו, כי כשנפל על צוואריו בידוע  שנתראו יחדיו, וכבר עמד בזה הרמב"ן שם, כשעלה יוסף לקראת ישראל אביו, ודאי היתה הכמיהה  להתראות עם אביו גדולה מאוד, ואכן כשהתראה עמו נפל על צוואריו ובכה, ויש להבין כי היו בלב יוסף  שתי סיבות להפגש עם אביו, א) הרצון לראות את אביו שלא ראהו זמן רב.

 עוד רצון נוסף כי ודאי שיער בדעתו גודל צערו ואבלו של אביו על הפרידה הארוכה, ידע יוסף שהוא הבן  האהוב על אביו, והבין כמה גדולה תהא שמחת אביו כשיראה אותו, מקרא מפורש מעיד על גודל הנחת  רוח שהיתה לאביו בראותו את יוסף, ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, וכן  אחרי שבשרוהו בניו אודות יוסף שהינו חי, ויאמר ישראל אלכה ואראנו בטרם אמות, כי זה היה שאיפתו  העיקרית של יעקב לראות את בנו.

 והנה העיד הכתוב וירא אליו, יוסף נראה אל אביו רצונו היחיד בזה היה שיראה אל אביו, ע"מ שאביו  יראהו ותהיה לו קורת רוח בראותו אותו, וזהו היתה מטרתו היחידה, ולא היה מעורב במעשה הזה מטרה  למלאות רצונו שלו לראות את אביו, אלא שכל מגמתו בזה היתה אך למען הסב נחת רוח לאביו.

 והנה ודאי שיוסף רצה לראות את אביו, כי כשם שאהבו אביו אהבה מיוחדת, כנאמר וישראל אהב את  יוסף מכל בניו כן אהבו יוסף, וכמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם, והנה יעקב היה גם רבו מובהק  וכמ"ש (ברש"י מז, ג) כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, והיה רצונו לראות את אביו גדול  מאוד, והיה זה רצון כשר בתכלית, ובכל זאת התגבר על רצונו זה, והיתה מטרתו היחידה לראות את אביו  אך למלאות רצון אביו.

 ונראה להבין זה בגדר שלמות המעשה, כי ענין מיוחד הוא לעשות מעשה מצוה בשלמות ללא פניות  אחרות, ושתיעשה המצוה אך לשם שמים ללא שום כוונות ליהנות מהמעשה, ויהיה מעשה המצוה קודש  לה', וגדולה מזו כי העושה מצוה ואין כונתו טהורה ונוטל לעצמו עובר איסור חמור ונענש על כך. 

 ולכן הכניע יוסף את רצונו הגדול לראות את אביו, הגם שרצונו כשר בתכלית, אולם כיון שסוף סוף הוא  הרואה את אביו, שוב יש במעשה משום 'נטילה לעצמו' ואין המעשה כולו לשם מצוה, מעורב בו שמץ  של נגיעה עצמית, ולכן הקפיד יוסף לעלות ולהתראות עם אביו בכונה יחידה למען יראהו אביו. 

 כשנתבונן בהנהגת יוסף נמצא כי כבר נהג יוסף בהנהגה זו, כי הנה נאמר ויכר יוסף את אחיו, וברש"י  בשם המדרש כשנמסרו בידיו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, ויש לתמוה היכן מצינו כי ריחם עליהם,  והרי דיבר עמם קשות ואמר להם מרגלים אתם, אכן נראה כי מה שדבר עמם קשות היה כדי שיכירו  בחטאם וישובו בתשובה ולא משום נקמה ח"ו, אמנם אף שכוונתו היתה להיטיב עמהם, הנה בטבע הדברים  לא ימנע שיתלווה למעשה מעין זה גם מרגש הנקמה, אולם בכל זאת נזהר יוסף לבל תתערב רגש זה ולבו  נקי מפניה זו.

 זהו שהעיד עליו הכתוב ויכר את אחיו, גם בדבריו הקשים הרגיש להם רגש אחוה, כי לא היה מעורב בזה  צל הרגשת נקמה, והנה ודאי שמאוד היה הדבר קשה ליוסף לפעול בנפשו שיהיו רגשותיו טהורים מרגש  נקמה, אך כיון שמעשה מצוה חייב להיעשות בכוונה טהורה ללא פניות אחרות, ולא יטול העושה לעצמו  מאומה ואז יחשב למעשה שלם, לכן התאמץ יוסף בקרבו להמית כל רגש של נקמה, ולהחיות בלבו אך  ורק רגשי אחוה.

 והנה כל זה פירשנו בחומר העושה מצוה ונוטל לעצמו, כי צריך שיעשה המעשה בשלמות, אכן נראה כי כן  הדבר בכל הנוטל לעצמו מעוה"ז ודבר זה מצינו ביוסף, שהנה אמר הכתוב ויהי יוסף יפה תואר ויפה  מראה, ופרש"י כיון שראה את עצמו מושל התחיל לאכול ולשתות ולסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך  מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב מיד ותשא אשת אדוניו (רש"י שם), ונראה שגודל  העונש בזה הוא כי בעת שאביו מתאבל, ההנהגה כבימים כתיקונם נטילה לעצמו תחשב ולכך גירה בו את  הדוב.

 והנה הנזהר מליטול לעצמו, לבד כי הינו נמנע מעון כבד ומר הנה מעלתו רבה, ויש בו גם ממידת המלכות,  כי הנה בועז זכה ליסד מלכות בית דוד, ולא מצינו מפורש במה היה כחו גדול, אך מעיקרי גדלותו הוא מה  שאמר לפלוני אלמוני אם תגאל גאל (רות ד'), והנה ידע בועז כי אם יגאל הגואל לא תצא מלכות בית דוד  והגאולה העתידה ממנו, ובכל זאת כיון שזכותו של הפלוני אלמוני קודמת לזכותו, היה נכון לוותר על הכל  ולא היסס לומר אם תגאל גאל, כח זה של ויתור הינו ההיפך מנטילה לעצמו, וכח זה מכוחה של מלכות  הוא.

 וכן מצינו גם אצל יוסף, כשאמר לו פרעה ואני שמעתי עליך תשמע חלום לפתור אותו, לא התמהמה יוסף  ואמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה, וברש"י אין חכמה משלי אלא אלוקים יתן עניה בפי לשלום  פרעה ע"כ, ומזה היה גודל התפעלותו של פרעה ולכן מינהו כמושל ארץ מצרים, והטעם כי כאן הוא כוחה  של מלכות כי מנע יוסף מעצמו גדולה וכבוד, לא ויתר לעצמו שום מעלה, ואמר בפה מלא כי אין החכמה  שלו, וכח זה לא 'ליטול לעצמו' הינו כח מלוכה.

 ואכן כזו היתה הנהגת יוסף לעת היותו משנה למלך מצרים, שהיה נאמן לפרעה ולא נטל לעצמו מאומה,  וכן אמרו חז"ל שהממון שקיבץ יוסף הצדיק במצרים מילא שלוש מגדלות, וכל מגדל ומגדל עומקו מאה  אמה ורחבו מאה וחללו מאה, וכולם נתנם לבית פרעה ולא נתן לבניו אפילו חמשה כסף, מפני שעשה  באמונה (מדרש אל יתהלל), כי גדול היה כח יוסף באי נטילה לעצמו. 

(קובץ שיחות)

מאמר תתלה

 ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף. ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה (בראשית מ"ז י"ב).

 מה משמיענו בזה הכתוב כאשר צוה פרעה? וגם במה שכתוב לחם לפי הטף? גם ויבא את הכסף ביתה פרעה? אבל הענין ללמדנו דרכן של צדיקים וישרותם, כי הנה יוסף הציל את כל מצרים מלגוע ברעב, בלי יוסף לא היו יודעים שיהיה רעב שבע שנים, ולכן לא ידעו אפילו להכין, ואחרי שיוסף הודיע על שנות הרעב הכל נרקב כמ"ש ויצעק העם אל פרעה ללחם, ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו.

 איתא במדרש (ב"ר צה ה), כיון שחזק הרעב בארץ נתקבצו המצרים ובאו אצל יוסף, א"ל תנה לנו לחם אמר להם אלהי אינו זן את הערלים, לכו ומולו את עצמכם ואתן לכם, הלכו אל פרעה והיו צועקים ובוכים לפניו, ויאמר לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, א"ל הלכנו אצלו ומדבר אלינו דברים ריקים ואומר מולו עצמכם, א"ל שוטים וכי לא היה קורא לכם כל אותן שני השבע שרעב בא לעולם. 

 מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שלש וארבע שנים? אמרו לו כל תבואה שהיתה בביתנו הרקיבה, אמר להם לא נשתייר לכם קמח מאתמול? א"ל אף פת שהיה בסל הרקיבה, אמר להם אם גוזר על התבואה ונרקבת שמא יגזור עלינו ויהרגנו, לכו אל יוסף אם יאמר לכם חתכו מבשרכם שמעו לו, שנאמר אשר יאמר לכם תעשו ע"כ.

 יוסף כלכל אותם בלחם בעד כספם, ואחר כך בעד מקניהם, ואחר כך בעד עבודתם, והציל אותם ממות בטוח, ואיש אחר היה מרשה לעצמו שיפרנס את אביו ואחיו בריוח ולא בצמצום, גם כסף שאסף היה גונז לעצמו ולמשפחתו כידוע בעולם, והתורה מספרת ויושב יוסף את אביו כאשר צוה פרעה, לא עשה מעצמו רק על פי פרעה, וכן ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף, לא בפזרנות אלא לפי הנחיצות, וכן אומר הספורנו וז"ל, לחם לפי הטף אף על פי שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במדה מספקת כאמרם ז"ל (פ"ק דתענית), בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי.

 וכן הכסף הביא הכל ביתה פרעה ולא גנז לעצמו כלום, וכן פי' הרד"ק וז"ל'ויבא יוסף' להודיע אמונתו של יוסף, כי היה יכול לגנוז הכסף בביתו, כי לא מחשב פרעה אתו כי ידע כי נאמן הוא, ואעפ"כ הוא היה שומר את עצמו מן החשד, וכשבא לו הכסף הביאו ביתה פרעה ע"כ, והנה פרעה הכיר היטב את יוסף את יושרו ונאמנותו, ובשביל זה נאמר ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם ואתה צויתה, פירש רש"י צוית מפי לומר להם זאת עשו, כך אמור להם שברשותי היא ע"כ.

 קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם, אמר לו בלשון צו כי ידע שאחרת לא יקח יוסף, ויעויין ברמב"ן וז"ל, ואתה צויתה זאת עשו אמר הדבר בצוואה לו, מדעתו מוסר יוסף כי אינו שולח יד בהון המלך, על כן חשב פרעה אולי לא ירצה לשלוח לאביו דבר, על כן אמר לו אני מצוה אותך שיעשו זאת על כל פנים ע"כ, וכן אחיו היו ישרים כמוהו, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי הכיר שלא יזלזלו בשום דבר, כדרך צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם כי הם רחוקים מגזל (סוטה יב.).

 ואחר כך נאמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, התורה מעידה שעשה הכל ע"פ פרעה ולא הרשה לעשות זה מעצמו, ומי שהוא מתנהג בצדקות וחסידות רק בנוגע לבין אדם למקום, אבל בעניני כסף ובמצוות שבין אדם לחברו איננו מדקדק, הוא מחלל ש"ש כי לא זה רצונו יתברך, זו תורה שלמה איך שאדם צריך להיות בישרות ונאמנות אפילו בנוגע לכסף של גויים וכ"ש של יהודים, וזהו דרך הצדיקים האמיתיים דרכו של יוסף הצדיק. 

(זכרון מאיר)

שאלות ותשובות