לכלב תשליכון אותו | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

נציב יום

שפריר בן אורה, רפואה שלמה בכל איברה וגידה ומהרה.

האם יש מצווה להשליך טרפות לכלבים?

הפסוק אומר, ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו,

לכלב תשליכון אותו.

רש״י, זיכרונו לברכה, כתב

אף הוא ככלב

או אינו אלא כלב כמשמעו.

רש״י אומר,

האם הגוי הוא גם כן נקרא כלב או שהכוונה פה כלב

רק לכלב ממש?

תלמוד לומר בנבלה או מכור לנוכרי,

בנבלה אנחנו שומעים שאם יש לך נבלה אתה יכול למכור אותה לנוכרי.

קל וחומר לטרפה,

ונלמד מזה לעניין טרפה.

אם כן, מה תלמוד לומר לכלב?

למה כתוב לכלב?

למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה.

נמצא מדברי רש״י נמצא מדברי רש״י שאין מצווה ליתן הטרפה לכלב דווקא.

זאת אומרת, אפשר לתת את זה גם לגוי.

אז למה כתב כלב?

בשביל ללמד שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה.

אבל בתוספות במסכת יומא דף ל״ו מבואר שיש מצוות עשה,

להשליך טרפה דווקא לכלב.

וכן, משמעות לשון המחילתה שאין זה נתינת רשות גרידא,

אלא מצוות עשה ליתן טרפה דווקא לכלב.

אז זאת אומרת, מהתוספות

ומהמחילתה משמע שזה מצוות עשה לתת טרפה דווקא לכלב.

כמו שאנחנו קיימנו כשזרקנו את כל הבשר והעופות לכלבים,

והכשרנו את המטבחים וזכינו במצווה הזאת.

אבל להלכה פסק הרמבי יורד דעה בסימן קוף יוזן,

שאין צריך להתנע דווקא לכלב, אלא מותר למוכרע לנוכרי.

אבל בספר דרכי תשובה הביא שלל אחרונים שפסקו שיש חיוב להשליך הטרפה לכלב דווקא.

ואכן, בשאלות ותשובות חקרי לב, יורד דעה סימניות ט',

עמד על מה שנוהגים היתר,

ומוכרים בשר טרפה לנוכרי.

בעלו כתוב, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו,

לכלב תשליכון אותו,

ונשאר בצריך עיון.

וכן, בספר מנחת חינוך תמה,

למה מוני המצוות

לא חישבו המצוות עשה להשליך כל טרפה לכלב?

הרמב״ם, הרמב״ן ועוד,

שמנו את

תרי״ג המצוות, לא מונים בכלל.

התרי״ג מצוות, מצוות עשה להשליך לכלב.

אמנם הדרכי תשובה הביא דברי האבן עזרא,

זיכרונו לברכה, בספר יסוד מורה בשער השני, כתב

מה שכתוב לכלב תשליכון אותו אינו מצווה רק רשות.

כתב הדרכי תשובה,

שמן הסתם הביא האבן עזרא מדברי המחילתא,

שאינו ציווי

אלא רשות.

זאת אומרת, יש מי שמבין

מהמחילתא שזה חיוב,

ואבן עזרא למד משם שזה רשות,

או שמצא מאמר חכמים, זיכרונו לברכה, במקום אחר, שמבואר שם שאינו אלא רשות,

וסיים את דרכי תשובה,

שאולי על זה שמחו מוני המצוות,

ולא מנעו לכלב תשליכון אותו למצוות עשה,

כיוון שאינו ציווי

אלא רשות.

רש״י,

בשם המחילתא,

אומר לי, מדחא כתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפעה שכר כל ברייה,

שנאמר לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

אמר הקדוש ברוך הוא, תנו לו שכרו.

או בגדר מצווה, או בגדר רשות.

אבל לפי הרש״י זה רשות ולא חיוב ומצווה.

רק השם רוצה ללמד אותנו

למה הזכיר את הכלא פה לעניין הטרפה,

לא לקפח את שכרו,

כי הוא לא חרץ את לשונו במצרים,

לא נבח ולא הפחיד את בני ישראל במכת בכורות.

על המצרים היה נובח,

ועל בני ישראל אינו נובח.

ועכשיו נשמע מעשה פלא,

מישהו שלקח את זה, כמו שאומרים,

עד הקצה,

ולמד מזה שכתוב, למדחא כתוב,

שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה.

אז אנחנו צריכים ללמוד מהקדוש ברוך הוא לא לקפח שכר של שום ברייה.

כל מי שעשה לך טובה,

אז אל תקפח אותו.

למדחא כתוב.

בא כתוב מפורש בתורה,

שבגלל שהכלבים לא חרצו את לשונם,

אז צריך לשלם להם שכר.

תנו לו שכרו, אומר הקדוש ברוך הוא.

מעשה פלא,

בעניין הכרת הטוב לכלב,

מובא בירושלמי

במסכת תרומות,

פרק ח' הלכה ג'.

איש

הזמין

רב אחד לסעוד אצלו.

כשהגיע הרב

האורח לסעודה,

הושיב אותו בעל הבית אצל השולחן

והושיב את הכלב שלו ליד הרב האורח.

שאל הרב לבעל הבית,

איזה ביזיון עשיתי לך שאתה מבזה אותי,

מושיב כלב לידי.

ענה לו הבעל הבית, חס ושלום,

אלא שאני רוצה שהכלב שלי יתכבד לשבת לידך

ולשלם לו גמול הטוב

שגמל לי והציל את חיי אשתי.

פעם אחת הגיעו שבעים

שחוטפים בני האדם לשבייה,

והיו רוצים לקחת את אשתי לשבייה.

ובא זה הכלב

וסרס את השבי.

ורק אז הניח את אשתי בשלום.

לכן אני רוצה עתה לכבד את כלבי

ולשלם לו על ידי זה את שכרו.

למדך הכתוב

שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריאה.

אז למה שאני אקפח את השכר של הכלב?

מגיע לו להיות מכובד.

אז אני שם אותו ליד כבודו.

במסכת יומא בדף כא מובא שהייתה אש יורדת מן השמיים

על גבי המזבח.

בבית

ראשון בבית המקדש הראשון

הייתה האש שעל גבי המזבח רבוצה כדמות אריה.

בבית שני הייתה האש רבוצה כדמות כלב.

במערשה,

בחידושי אגדות שם,

באר,

והבית הראשון שנבנה על ידי שלמה המלך,

שהוא נצר משבט יהודה,

הנמשל לאריה,

כתוב גור אריה יהודה,

ומזרע יהודה,

והוא בנה את הבית הראשון, הייתה האש בצורת אריה.

אז זה גם כן הכרת הטוב שהאש שירדה נתדמתה

כדמות אריה.

שלמה בנה את הבית ומזרע יהודה שנקרא גור אריה יהודה,

אז האש על גבי המזבח מסמלת

את שבט יהודה וכו'.

אולם בית שני נבנה על ידי מלכות פרס,

ומצינו מסכת ראש השנה שמלכות פרס נדמה לכלב.

על כן הייתה האש רובצת על המזבח כדמות כלב.

זה כתוב במערשה.

עוד נראה לי לבאר, על פי מה שכתב בחידושי גאונים, שעל כן יעקב במסכת ראש השנה דברים נפלאים בשם אברבנאל,

זיכרונו לחיי העולם הבא.

שם הוא מסביר מדוע כורש מלך פרס נדמה לכלב.

וזה לשונו.

עניין כורש,

התחלתו ומעשהו,

לא זכרו יוסף בן-גוריון.

דיבר ממנו מעט מזער.

וראיתי להגיד לך פה מה שכתוב מעניינו בספרי מלכי פרס,

כפי מה שהביאו הסופרים הלטינים בספרי הימים שלהם.

אז אברבנאל אומר,

לא כתב הרבה ההיסטוריון יוסף בן-גוריון

על כורש,

איך הייתה התחלתו.

זאת אומרת, איך הוא הגיע למלכות, כל ההשתלשלות ומעשהו.

אז אני אספר לך, אומר אברבנאל,

מה שכתוב

על ידי הסופרים הלטינים בספרי ההיסטוריה שלהם.

הנה מלך פרס אחד היה,

נקרא אשטריאגיש.

ולא הייתה לו, כי אם בת אחת

יורשת מלכותו,

והיא חשקה נפשה בשר אחד משרי המלכות,

ותנשא לו בסתר.

כאשר שמע המלך הדבר הזה,

חרא אפו מאוד על השר,

וייתנהו בסוהר

עד שמת שם,

וכן הניח את ביתו במאסר.

ויהי בלידתה,

ויאמר המלך לו, יקום ולא יהיה,

שבנה יירש מלכותי.

ויקח את הנער הנולד,

וייתנהו ביד אחד ממשרתיו,

ויצווהו לו לכל ארץ גזירה המדברה.

ויעש כן האיש,

ויישא את הנער היולד ליער,

שהיה מלא חיות רעות טורפות,

ויעזוהו שם.

וימן אדוני אלוהים כלבה אחת,

שבאה לשם אז,

ותמצא את הילד,

ותחזק בו,

ותניקהו מחלבה.

ותהי לו לאומנת,

עד אשר הניקתו וגדלתו.

ויגדל הילד,

ויהי רובה קשת גיבור ציד.

וייאספו אליו אנשים ריקים ופוחזים,

ויהי להם לשר.

וכשמו המלך,

שהיה כבר

זקן

את עניינו של אותו השר,

איך קראו לו?

אשטרי הגיש, המלך הזקן,

שלח אנשים רבים להורגו.

והוא, אותו הילד, נקרא כורש,

עם אנשיו,

באו אל עיר המלוכה,

ויילחם עם המלך זקנו,

ויכבוש את העיר, ויהרוג את זקנו, את הסבא שלו,

וימלוך על כל הארץ.

ומפני שהיה גידולו

על ידי הכלבה הנזכרת,

נקרא שמו כורש.

כי בלשון פרס,

כורש זה כלב.

וכל זה נגלה מבואר בכל ספרי דברי הימים אשר ללטינים.

כורש זה כלב,

הוא אפשר לבנות את הבית השני,

לכן האש הייתה רבוצה בבית שני, על המזבח הייתה בדמות כלב.

שהקדוש ברוך הוא לא מקפח שכר שום מריה.

לא יאומן כי יסופר.

תודה רבה.

איי, איי, איי, יש פה חוסר.

חסר פה דף.

רגע, אולי זה פה.

לא.

לא יאומן.

פעמיים, אותו דף.

אז בשביל לראות עד כמה, יש לך?

כן. לא.

אוצר פלאות התורה.

טוב.

בואו תראו עד איפה זה מגיע.

בבית החיים שבעיר

וינה

יש מצבת פלא שנחרט עליה פה נטמן הדג שצעק שמע ישראל.

בפנקס החברה קדישא של וינה מתואר המעשה שהיה.

פעם אחת קנה יהודי מתושבי וינה דג שמן לכבוד שבת קודש.

הביא אותו לביתו, לקח את הסכין בידו לחתוך,

והדג צעק בקול גדול שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד.

בעל הדג נבהל

ונשתומם

מפלא כזה שלא נשמע כמותו.

תכף ומיד קרח את הדג בבגד

והביא אותו לפני האב בית דין הגאון הקדוש רבי שבטיל בן השלה הקדוש.

זכותו יגן עלינו.

אמן.

וסיפר לו את המאורע הנורא.

ציווה אב בית דין

לקבור את הדג

ולהקים מצבה על קברו ולחרות עליה.

פה נטמן הדג שצעק שמע ישראל.

עד היום

קיימת מצבה בדמות דג

במקום מנוחתו בבית החיים בעיר וינה,

והיא סמוכה

למקום מנוחתו של הרב הקדוש רבי שבטיל.

זכותו תגן עלינו שהוא הבן של השלה הקדוש.

אז אם אנחנו מדברים על כלבים ועל טרפות,

בואו תשמעו

מה שאנחנו זכינו כל כך.

בספר עזר מיהודה,

בתולדות המחבר, מובא מעשה נורא

מהגאון הצדיק רבי עזריאל יהודה ליבוביץ',

זיכרונו לחיי העולם הבא,

אב בית דין דקהל קדוש עדת ירעים בין.

מהי גודל הזהירות שמוטלת על מורה הוראה בישראל שלא ייכשלו ישראל חס ושלום באכילת טרפות?

וכך היה המעשה.

אחר שניצל

הגאון הצדיק

מגצל מוות במלחמת העולם השנייה,

נדד ממקום למקום.

ביום ל״ג בעומר,

שנת תש״ז, הגיעה למרוקו,

ושם נתקבל בכבוד

לכהן פאר קו בדין בקהל קדוש טנג'יר.

ביום הראשון ששימש ברבנות

ביקש מראשי הקהילה

שברצונו לבקר למחרת בבוקר בבית השחיטה,

כדי לשום עינו על מה שנעשה שם.

כאשר הגיע בהשכמה לבית השחיטה,

נחרד למראה עיניו

בראותו שהשוחט

מקלף וחותך שרחות לרוב,

כמו שהיום עושים.

כאשר

שאל אותו על פשר הדבר,

השיב לו השוחט, כך מקובל אצלנו.

זה ההוראות שקיבלנו מהרבנות.

מיד עזב הרב את המקום

וליבו עליו דווי

שישראל קדושים נאכלים באכילת רפות, רחמנא לצלן.

וכשהגיע לבית הכנסת לתפילת שחרית,

ציווה להכריז מיד קודם התפילה

שידעו כולם שהשחיטה אסורה ומחויב כל אחד להגעיל כל הכלים שברשותו,

וכלי חרס אין להם תקנה, רק שבירה.

ולכן, כל בני הקהילה צריכים לקבל על עצמם תשובה

על המכשול הנורא שאכלו בשר טרפה, רחמנא לצלן.

ורק אחר שהכריזו כך,

עמד להתפלל תפילת שחרית.

בסיום התפילה נכנסו אליו נכבדי הקהילה,

שאלו אותו על פרטי המכשול הנורא,

ושאלו אותו גם בדרך כבוד,

ילמדנו רבנו,

צדיק מה פעל להכריז על פסול השחיטה תכף ומייד עוד קודם התפילה?

וכי לא היה יכול להמתין להכריז עד לאחר התפילה?

ענה להם במתק לשונו,

אספר לכם מעשה שהיה אצל הגאון הקדוש,

בעל דרכי תשובה ממונקאץ',

זכותו תגן עלינו,

ומעשה שהיה ככה.

פעם הגיע לגאון הקדוש בעל דרכי תשובה אדם,

הוא ביקש לקבל כתב שמיכה על שחיטה.

בחן אותו היטב על דרכי תשובה לעמוד על ידיעותיו,

לא כמו שהיום עושים קורסים שלושה חודשים, ובסוף לא יודעים כלום, העיקר לקבל את התעודה.

בעלה אישית בשפה ברורה,

וידעת החומר.

טרם שהתחילה דרכי תשובה לכתוב לו כתב קבלה,

שאל אותו,

מה תעשה אם תיכשל בדרסה?

דרסה זה שהוא מניח את הסכין ודוחף כלפי מטה.

זה נקרא דרסה.

אומר לו, ענה שוחט,

בשעת השחיטה לא אומר כלום.

כדי שלא יאשים אותי בעל הבהמה,

שטרפתי את בהמתו.

אם אני מטריף לו בהמות, הוא ירצה להחזיק אותי?

אני לא אגלה לו, מה פתאום שאני אגלה לו? אם אני אגלה לו,

אז הוא יפטר אותי.

אבל בשעת בדיקת פנים,

אני אומר שמצאתי סרחה.

על זה הוא לא יכול להאשים אותי, זו הבהמה, היא טרפה.

יש סרחה בפנים. הוא לא יודע אם יש, אני אגיד לו שהייתה.

בא, אז אני אטריף את הבהמה. זאת אומרת, אין בעיה.

אני כמובן אטריף אותה. אני לא, חס ושלום, אני אגרום,

חלילה, שאנשים ייכשלו.

אבל מה, שאני אפסיד את התפקיד?

הרי זו הסיבה שאנשים מעבירים-מעבירים.

כי אם יהיה בודק סכינים יותר מדי טוב,

הוא יפסול המון.

יורידו, ומי יחזיק אותו?

אם יהיה משגיח שיותר מדי יקפיד, יעיפו אותו. אדוני, אתה מפסיד אותנו כסף.

זאת הבעיה.

כששמע דרכי תשובה, מה שהוא השיב,

אמר לו, לא אוכל לתת לך קבלה על שחיטות.

אתה לא יכול לקבל מני.

למה?

מדבר שקר תרחק.

הוא לא אמר לו, מדבר שקר תרחק.

הוא לא אמר לו. מה הוא אמר לו?

הוא אמר לו, כי מה יהיה אם חס ושלום

לא תספיק לך השעה ותמות בטרם שתעשה בדיקת פנים?

הלא יבוא אחריך שוחט אחר,

יבדוק את הבהמה, יראה שאין בה סירך, יכשיר את הבהמה בחזקת שהשחיטה שלך הייתה כשרה ונמצא את המכשיר טרפות לישראל, חס ושלום.

שמעתם?

וסיים מורי וריבי,

זכר צדיק לברכה ראשי הקהילה, זהו טעמי ונימוקי

על מה שציוויתי להכריז על פסול השחיטה.

תכף ומיד עוד קודם התפילה.

כי אדם לא יודע את קיצו.

וחששתי פן תטרוף על הישעה הפתאומית, חס ושלום,

ולא אספיק לצוות על פסול השחיטה בטרם אמות.

ונמצא שהכשלתי קהילה קדושה בישראל

באכילת טרפות, רחמנא לצלן.

על כן חשתי ולא התמהמהתי להכריז עוד לפני התפילה.

אתם שומעים? זה תפקיד של כל בעל הוראה.

וכל אלה שלא עושים זאת.

ועוד אומרים שהכל בסדר. בלי לבדוק

הם הגרועים שבגרועים שיכולים להיות מחטיאי הרבים שאין כדוגמתם.

ואוי להם, לרבנים הראשיים לישראל,

מה תלוי בצווארם,

כמו שאמר לי הרב עובדיה יוסף בהקלטה,

למה אתה מתערב?

זה תלוי ברבנים הראשיים. זו אחריות שלהם.

הבן שלו, הרב הראשי,

יא ביי ביי בימי מרן

הבית יוסף זכר צדיק וברכה

בעיר הקודש צפת תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.

אמן. נחלקו גדולי ההוראה בעניין בהמות של

במעיהן ושלשלו דם.

מרן הבית יוסף סבר שאסור לאוכלן,

והגאון רבי משה מטרני המביט,

זכר צדיק וברכה, חלק עליו

והתירן באכילה.

כאשר ראו הקצבים

של דעת המביט מותר לאכול מבשרן,

בחרו להם בכוחא דהיתרא עדיף.

אתם מכירים את זה, לא? כוחא דהיתרא עדיף.

ורצו לסמוך על המביט אפילו שלא בשעת הדחק.

הוא התיר, התיר, אז אני יכול לאכול,

אבל יש לך אפשרות לקחת?

לא כאלה ששלשלו דם.

לא, הוא התיר, כוחא דהיתרא עדיף.

ואכילות ישראל מהבהמות האלה.

כתב הבית יוסף בספרו

שות אבקת רוכל, סימן ר' יג'

ויד אדוני הייתה בעם

וחלו כמה וכמה מאוכלים מהבהמות ההם

מהחולי ההוא בעצמו אשר היה לבהמות האלו

כי היה להם שלשול דם.

לאנשים שאכלו גם.

ומתו בעוונות

עשרה נפשות.

והנשארים הגיעו לנקודת המוות.

וכי ראות החכם

המביט זיכרונו לברכה כי כן נעשה,

חזר החכם הנזכר מההוראה

והודה לדבריי.

והסכמנו ביחד לאסור כל בהמה שנמצא בהן לקיות במעיה אפילו קולדו.

וכן פשט שם המנהג כמה שנים.

וסיים הבית יוסף בסוף התשובה בזה הלשון

וכתבתי זה להיות מזכרת לדורות

נאום הצעיר יוסף קארו

ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ב' הלכה ג',

מעשה בקצב אחד בעיר ציפורי

בגליל העליון

היה מאכיל ומכשיל את בני ישראל בנבלות וטרפות

כמו הידוע והמפורסם

ופעם אחת בערב יום כיפור

שתה יין הרבה ונשתכר

ועלה לראש הגג ונפל ומת

התחילו הכלבים מלקקים בדמו

יום כיפור

ובאו ושאלו רבי חנינה אם מותר טלטלו ביום כיפור

ולעבירו מלפני הכלבים

השיב להם רבי חנינה

כתוב

ואנשי קודש תהיו לי

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו

לכלב תשליכון אותו

הקצב הזה גזל את הכלבים

והאכיל את ישראל נבלות וטרפות השייכים לכלבים

ובכן הניחו לכלבים ללקק שמשלהם הם אוכלים

את הנבלב הטרפה הזה

הם אוכלים

על פי דברי

הירושלמי הזה

פסק בהגהות אשרי במסכת חולין

פז,

סימן תז,

בהגה השנייה

שהמוכר טרפות בחזקת כשרות

ומת

קודם שעשה תשובה

אסור להתעסק בקבורתו אפילו ביום חול

ואפילו כלבים אוכלים בשרו ולוקקים את דמו אסור להבריחם מעליו

אסור

אבל אם עשה תשובה

אין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה

וכך נקט גם הרמה להלכה בספרו דרכי משה ורדיחה סימן סד

אות יו דלת

במסכת בבא קמא

דף סמך תנור רבנן כלבים בוכים

מלאך המוות בא לעיר

כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר

דבר פלא כתב בפירוש ריקנטי פרשת בו

ראיתי שכתב אחד מתלמידי רבי יהודה החסיד

כי פעם אחת היה כלב זועק

וזנבו מונח בין ירחותיו

והיה מהלך לצדדין

מאימת מלאך המוות

ובא אחד ודחף את הכלב למקום שהיה בורח משם

ומת הכלב לאלתר

אספתי הכהן

בפרשת בו

על הפסוק והייתה צעקה גדולה

דאר על פי דברי הריקנטי האלה

טעם הדבר שקיבלו הכלבים שכר טרפה ולא שכר של נבלה

כדרך שכתוב בגר לא תאכלו כל נבלה

לגר אשר בשעריך תתננה

למה?

מפני שהכלבים מתרחקים מן הנבלה

איך היא נהיית נבלה? נתנבלה על ידי מלאך המוות

ומפחדים הם ממלאך המוות

כמבואר בריקנטי

לכן לא נותנים להם נבלה רק טרפה כי מזה הם פוחדים מהנבלה כי מלאך המוות זה

בדעת זקנים מבעלי התוספות כתבו מאחר שהכלב מסר נפשו על הטרפה

כשבא זאב לטורפה

לא תהיה כפוי טובה כנגדו

שכשיהיה לך טרפה תשליך אליו

לשכר ששמר עד עתה שהיא לא לטרפה

והוא גם שומר על האחרות

כי כך דרך העולם להעמיד כלבים לשמור רצון מן הזאבים

אז היות שהכלב שומר שלא יטרפו לך מן העדר

מן הצון

אז מגיע לו אם נטרף מגיעה לו את הטרפה

אז זאת אומרת אנחנו רואים

שלא לקפח שכר שום בריא

יש אומרים שלכורש היה זיכרון

גדול מאוד

היה בעל זיכרון

ומסבירים למה? בגלל שהוא ינק מהכלבה

והכלבה, הכלב, יש לו חוש זיכרון

חזק מאוד וחוש רע חזק מאוד

אז כיוון שהוא ינק מהחלב שלה

זה השפיע עליו שהוא נהיה בעל זיכרון

אם כן אנחנו רואים

כלל

לא לקפח שכר שום בריא

וכמובן אם זה לבעלי חיים

כל שכן לבני אדם

והקדוש ברוך הוא

לא מקפח אפילו שכר שיחנה שאם בן אדם אפילו אמר דברים

נעים למישהו

הרגיע אותו,

שיבח אותו,

עינג אותו,

תמך בו, שימח אותו,

אפילו שכר שיחה נאה הקדוש ברוך הוא לא מקפח.

נו, אז גם אנחנו צריכים לשים לב על זה ולהתבונן סביבותינו שלא נהיה כפויי טובה

אלא

לא לקפח שכר שום בריאה, אמן.

רבי חנניהו בן אשור מארוסון גוז ומחוז וקוז וקוז וקוז וקוז וקוז, אין לה פיכוח.