יש עבד ויש עבד | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

הרמב״ן אומר חג הפסח וחג השבועות קשורים זה לזה וצמודים זה לזה

וצמודים זה בזה

חג הפסח

הוא הקדמה והכנה לחג השבועות

בלא זמן חירותנו שזה בפסח אין לבוא אל זמן מתן תורתנו

שזה בשבועות.

כבר כתב הרמב״ן זיכרונו לברכה

שפסח

ועצרת

עצרת זה חג השבועות דומים

ליום טוב ראשון

ויום טוב אחרון

כאילו פסח זה יום טוב ראשון

ועצרת זה יום טוב אחרון

והימים שבינתיים ימי חול המועד

זה כאילו חג ארוך

מפסח עד שבועות

כל הימים הללו

הם פרק אחד ארוך

שתחילתו בפסח

וסופו בעצרת

כי רק אחרי הגאולה והחירות

אנו מוכשרים ומסוגלים

לבוא אל המעמד

של קבלת התורה

אז כל הימים האלה הם פרק אחד ארוך

התחלה בפסח, הסוף בעצרת

ורק אחרי הגאולה והחירות שהיה בפסח

אז אנחנו מוכשרים ומסוגלים לבוא למעמד של קבלת התורה

כך נאמר בפירוש בתורה

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים

מכוח יציאת מצרים

אנו נטבעים לאמונה

ועל ידה, על ידי האמונה,

על ידי יציאת מצרים אנחנו מסוגלים לאמונה וממנה לתורה

יציאת מצרים גרמה שאנחנו נאמין

באמונה חושית

כי ראינו את כל המכות ואת ההבדלה בינינו לבין המצרים

וכל מה שעשה השם בשביל שניצל

ועל ידי זה,

על ידי יציאת מצרים אשר הוצאתיך מארץ מצרים נהיה אנוכי אדוני אלוהיך

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, על ידי ההוצאה ממצרים נהייתי אדוני אלוהיך

כי האמנת בחוש וראית שאני המוציא אותך מארץ מצרים

ועכשיו מכאן תוכל להגיע לתורה

אלא שגוף הדבר צריך עיון

מפני מה באמת תלויה קבלת התורה

ביציאת מצרים דווקא

הרי ראו ישראל מראות ומחזות גדולות

יותר משל יציאת מצרים

כי בקריעת ים סוף נפתחו להם ארובות השמיים

והם חזו מראות אלוהים

שלא ראה אפילו יחזקאל בן בוזי

הנביא לא ראה אפילו במעשה המרכבה שהוא ראה

שפחה ראתה יותר על הים

והיה מן הדין

לתלות את קבלת התורה דווקא במראות האלה של קריעת ים סוף

למה אומרים שדווקא של יציאת מצרים?

ועוד מפני מה אין האמונה הנתלאת בבריאת שמיים בארץ?

למה לא נאמר אנוכי אדוני אלוהיך אשר בראתי שמיים בארץ?

מה יותר גדול יציאת מצרים?

שזה פרט כאילו בבריאה לעומת כל הבריאה כולה.

אבל עמדו בזה כבר הראשונים ומי שרוצה יעיין בא עם אבן עזרא בשמות כף בית.

אבל התשובה לזה היא

ודאי האמונה תלויה בבריאת שמיים בארץ.

שהשם ברא את השמיים ואת הארץ וכו'.

אבל איפה ראו זאת ישראל?

הם היו בזמן בריאת שמיים בארץ?

איפה למדו את תורת האמונה הגדולה והשלמה?

זה הם למדו ביציאת מצרים.

שם

התגלתה לעם ישראל

אלוהותו התברך

בגילוי גמור ומוחלט.

שם

חזו עין בעין

שאין טבע בעולם בכלל,

אלא הכל תלוי ועומד במאמר פיו של הקדוש ברוך הוא.

ושם הוא שינה את סדרי הטבע, שינה את סדרי הטבע.

אז ראו שהקדוש ברוך הוא הוא הבורא, הוא השולט, הוא הריבון, הוא האדון,

הוא עושה ככל אשר רוצה

בכל זמן ובכל עת, ואין מי שימנע בעדו.

הוא אומר, זמן זה זמן.

ועל כן האמונה,

אמנם היסוד שלה הוא בבריאת שמיים בארץ,

אבל ביציאת מצרים הייתה שעה גדולה זאת

לראות את האמונה בחוש,

בבירור ובבהירות.

אתם ראיתם

את אשר עשיתי במצרים, אתם ראיתם.

עיניכם הרואות ולא זר,

אוזניכם השומעות ולא אחרת. אתם הכל ראיתם, חשתם, עברתם.

זו אמונה חושית.

טוב,

עכשיו יש עניין שהוא יותר עמוק.

שנינו

במחילתא בפרשת יתרו.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,

למה נאמר, משה?

קדימה.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, למה נאמר?

לפי שהוא אומר,

אנוכי אדוני אלוהיך,

אז למה צריך להגיד?

לא יהיה לך אלוהים אחר פניי.

משל למלך.

נכנס למדינה.

אמרו לו, עבדם,

גזור עלינו גזרות.

אמר להם, כשתקבלו מלכותי,

אגזור עליכם גזרות.

שאם מלכותי

אינכם מקבלים,

גזרותיי,

האך אתם מקיימים?

מה יחייב אתכם?

אם לא קיבלתם מלכותי, אז גזרותייך תקיימו.

מתי אדם מחויב?

כשהוא יודע שיש מלך.

אבל אם אתה רוצה רק גזרות בלי שאתה מקבל את המלכות,

אז ברצונך תעשה, ברצונך לא תעשה, כי לא קיבלת מלכותו עליך.

אז לכן הוא אומר, קודם כל, תקדימו.

קבלו מלכותי,

ואחר כך אגזור גזרותיי.

כך אמר המקום לישראל.

אנוכי אדוני אלוהיך,

לא יהיה לך אלוהים אחרים.

אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים.

אמרו לו, הן.

כן, כשקיבלתם מלכותי, קבלו גזרותיי. עכשיו אני אומר לכם, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניהם. עכשיו אני מתחיל לגזור גזרות.

זה רק אחרי שאנוכי אדוני אלוהיך, כשקיבלת מלכותי.

מה הביאור של הדברים?

אין מצוות בלי קבלת מלכות.

הפירוש של מצווה זה צו.

צו. ציווי.

שאתה מוכרח לקיים.

צו חייב להתקיים. צו המלכות חייב להתקיים.

ציווי שאין כל ספק בקיומו.

אם עדיין יש ספק,

אם יתקיים הדבר או לא,

אז השם מצווה לא הולם.

מצווה זה דבר שצריכים לקיים.

צם.

לפיכך,

כשביקשו ישראל מהקדוש ברוך הוא שיגזור עליהם גזרות,

אמר להם, קבלו מלכותי.

כי כל עוד לא נתקבלה מלכותו יתברך, אין כאן מקום למצוות ולגזרות.

לפיכך, רק אחרי שקיבלו מלכותו יתברך,

כלשון המחילתא,

אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים.

כשקיבלתם מלכותי, קבלו גזרותיי. אז יש מקום למצווה.

כמו שבאו אל יפתח,

יפתח בדורו כשמואל בדורו. יפתח היה המסתובב עם אנשים ריקים. ובאו אליו, הייתה מלחמה, והיו צריכים אותו.

אמר להם, למה באתם אליי עכשיו?

מה קרה?

אמרו לו, תשמע, מלחמה, אנחנו צריכים אותך,

רק אתה יכול לחלץ אותנו מהמצב.

אמר להם, בתנאי,

שתשימו אותי עליכם לראש כולם.

אם כולם יקבלו שאני הראש,

אז אני מוכן.

ואז הם הסכימו והלך וניצח וכו'.

אז זאת אומרת, גם הוא הבין,

יפתח,

שבלי הסכמה בקבלה שמקבלים עליהם מלכותו,

לא יעזור שום דבר, פתאום זה יגיד ככה, זה יגיד ככה, זה יגיד ככה, לא יתקיים שום דבר.

אמנם אנחנו לומדים מדברי חכמים, זיכרונם ברכה במחילתא, חידוש גדול

בנעשה ונשמע שבקבלת התורה.

עם ישראל אמרו, נעשה ונשמע בקבלת התורה, נכון?

הנעשה ונשמע,

היסוד שלו

בהתחלה שלו, לא במעמד הר סיני,

אלא זה התחיל כבר במצרים.

ועוד במצרים קיבלו בני ישראל עליהם את המלכות של הקדוש ברוך הוא.

שם נבנה,

נתחזק ונתבצר היסוד הגדול של קבלת עול מלכות שמיים.

וזה היה במצרים.

לפי זה לא רק ההכשר היה במצרים,

לא רק הכנה שהכינו ישראל את עצמה,

אלא העיקר של הקבלה עצמה, לקבל עול מלכות שמיים,

נתייסד ונבנה במצרים.

אבל לכאורה יש שתי קצוות.

מחד גייסה חירות,

יציאת מצרים מתוך הכבלים של השעבוד

בהליכה קוממיות.

מאידך גייסה עבדות וקבלת מלכות.

אז יש שתי קצוות.

ביציאת מצרים הם נפטרו מכל הכבלים של השעבוד שהמצרים שעבדו אותם והם יצאו משם קוממיות.

עם קומה זקופה.

בני חורין.

אבל מצד שני

הם קיבלו על עצמם עבדות

וקבלת עול מלכות.

אבל לאמיתו של דבר אין פה קצוות.

אין פה קצוות בכלל, אדרבה.

העבדות שקיבלו,

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם,

העבדות הזאת שהם קיבלו,

זה היה מתוך חירות.

מתוך חירות.

במצרים הם היו עבדים באונס, בכפייה,

על ידי בשר ודם.

פה ישראל קיבלו עבדות מרצון, מתוך חירות.

והחירות משלימה את העבדות.

כי יש עבד

ויש עבד.

יש עבד בכפייה

ויש עבד של אהבה וחירות.

כמו משה עבדי.

שמשה עבדי זה מרצון.

אלוהים כפה אותו.

הוא החליט.

הוא ביטל את כל רצונותיו

לשם יתברך.

ומתוך חירות.

מדרגה של עבד זכו רק יחידים בדורות.

אברהם עבדי, משה עבדי, דוד עבדי.

יחידים בדורות זוכים להיות עבד.

משה, נאמר, עבד השם.

לכאורה,

מדרגה של עבד היא פחותה ממדרגה של בן.

בנים אתם לשם או עבדים?

אז

בן מדרגתו יותר גבוהה מעבד.

למה? בן עובד את האבא מאהבה,

משמחת הלב.

ועבד, הוא עובד מתוך כפייה והכנעה עצמית.

אז איזה יותר גדול, ואומר הבן.

אז מה זה שנשתבח משה רבנו שנקרא עבד?

אלא יש עבד

ויש עבד.

יש עבד של כפייה והכנעה,

הוא ודאי פחות מן הבן,

אבל יש עבד שהוא למעלה מהבן.

הוא לא בן.

הוא החליט להיות עבד

מתוך אהבה וחירות

לדרגה יותר גבוהה מהבן.

כשזכה אדם לגילוי אהבתו התברך

אחרי שהוא נכנס בפרדס האהבה האלוהית,

ניטל ממנו כל רצון

וכל תנודה עצמית,

הכל קודש לרצונו יתברך,

הכל משועבד

לשם יתברך מתוך אהבה,

והאהבה כובשת את כל ישותו

ולא מניחה לו שריד של רצון עצמי.

הכל משועבד לבורא שמיים, יוצר הכל.

מתוך רצון,

מתוך בחירה,

מתוך אהבה,

בלי כפייה.

עבד כזה הוא הרבה למעלה מהבן,

ובזה נשתבחו יחידי הדורות.

זה מה שאמר הכתוב במלאכי ג'

וחמלתי עליכם

כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

העבודה הזו של הבן

היא עבדות,

אבל אחרת לגמרי.

זו עבדות שעולה מתוך אהבה,

עבדות מתוך חירות.

זו ודאי

עולה לאין ארוך על דרגת סתם בן,

שלא זכה לכך.

ביציאת מצרים זכו כל ישראל

לבחינה הזו של עבד.

ביציאת מצרים קיבלו מלכותו, התברך מתוך חירות

ומתוך מדרגה של בן,

בנו העובד אותו.

ורק אז אפשר היה לקדוש ברוך הוא לתת להם את הגזרות

והמצוות

כשקיבלתם מלכותי קבלו גזרותיי וזהו אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

כי רק הקבלה הגדולה שהייתה במצרים הייתה יכולה להביא לאנוכי אדוני אלוהיך,

ואחרי זה לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.

להשלים את זה,

הגמרא בפסחים קט זן

אומרת

מתחיל בגנות

ומסיים בשבח.

מהי גנות?

הרב אמר,

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ושמואל אמר, מה זה הגנות שמתחילים?

עבדים היינו לפרעו במצרים.

מובא במחילתא,

פרשת בוא,

פרשה ה',

כשהגיעה השעה לקיים שבועתו של הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל,

לא היה בידם מצוות שעסקו בהם כדי שיגאלו.

כמו שכתוב את, עירום ועירייה.

אין מצוות.

באיזה זכות הם ייצאו?

הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.

באיזה זכות?

לכן נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות.

דם פסח,

בדם מילה.

כדי שיעסקו בהם ביגאלו?

ואם נתעמק נשאל

למה היה צורך בשתי מצוות קשות,

שהן כרוכות בסכנת נפשות?

לקחת את הפסח

זה השה.

זה האלוהים של מצרים.

ולשחוט אותו לעיניהם

זה להתריס.

זה אומר שהמצרים יקומו ויהרגו את היהודים.

מהשם מצווה, כן, קחו את האלוהים מהעבודה הזרה של מצרים, ואני רוצה שתשחטו את זה בחוץ ולא תשברו עצם.

לשים את הכול במנגל,

שיראו את האלוהים, שיהיה ברור שזה האלוהים שלהם, שיזהו אותו.

לא חתיכות, חתיכות בשר, שהם יחשבו חמורים וסוסים.

זה השה.

שיראו.

מארח, נודף בכל ארץ מצרים.

זה מסירות נפש, זה מצווה מסובכת וקשה.

מצווה שנייה זה ברית מילה,

זה גם סכן נפשות. זה לא כולם ילדים בני שמונה ימים, זה אנשים זקנים גם.

וצריך לצאת

למדבר.

אז ודאי שהאדם אחרי ניתוח כזה הולך למדבר במקום לא סטרילי וכולי, סכנת נפשות.

למה בחר השם בזה? למה הוא נותן להם מצוות קלות?

תגידו, ברכת המזון? תגידו, זה מה? זה כמה דברים קלים. למה?

אבל האמת היא,

כל זמן שהיה על ישראל שהם עבדים,

לא היה בכלל שייך

שיקבלו על עצמם שום מצוות.

היות והם היו נתונים תחת

ידי המשעבדים,

והייתה רשות אחרים עליהם,

אז המצוות הראשונות שניתנו להם,

היה להם מטרה כפולה.

דבר ראשון, לנתק

את עול

השעבוד והעבדות.

ואיך זה?

אני לא עבד שלך.

נגמר.

אתה לא עבד?

כן, הנה, אני שורף את האלוהים שלך.

זהו.

אז אני פורק

מעליי את העול שלך.

אם את האלוהים שלך אני שורף, קטן עליי אתה.

זהו.

דבר שני,

צריך להכניס אותם תחת מלכותו של הקדוש ברוך הוא, זה הברית.

הברית בינינו לבין השם. על ידי עשיית הברית נכנסים בברית המצוות.

אז אנחנו מקבלים עול מלכות שמיים, מחליפים

את העבדות

לבשר ודם

אל השם יתברך.

פסח,

קורבן הפסח,

זה להתמרד, התמרדות גמורה נגד שלטון המצרים.

משמים

את המצרים באלוהים שלהם ללעג ולקלס לעיני כולם בפרהסיה כששוחטים אותם.

עוד לא היה מרד כזה.

אפילו שיש מרידות בכל מיני עמים וכולי וכולי.

אז כזה דבר עוד לא היה.

לפעמים הולכים, שוברים את הטלוויזיה למדינה מסוימת, לפעמים שורפים פה, עושים שם, אבל זה בקטנה,

ולקחת את האלוהים של זה ולקחת...

זה, דבר כזה עוד לא היה בהיסטוריה.

ובדם הברית נכנסו תחת כנפי השכינה.

עכשיו העבד

הוא בבחינת עירום ועריה.

אבל מה זה? זה לא במקרה,

אלא זה בעצם, עצמותו הוא עבד.

עצמותו הוא עבד. זה לא מקרה שיש לו שם שידביקו לו עבד.

זה כמו, נגיד, עבד זה אחד שעובד.

אחד עובד אצל מישהו, קורא לו הבוס.

הוא עובד.

זה במקרה.

זה לא בעצם.

הוא לא תמיד

משועבד לו ועבד לו כל ימיו, והוא קניינו והוא קנה אותו.

ולא,

זה במקרה.

אבל שמה זה היה בעצם,

בעצמותם.

למה?

היות והעבדות זה לא רק שעבוד של הגוף,

אלא גם שעבוד לנפש.

העבד משועבד גם לרצון של האדון,

והוא מפסיד את האופי שלו,

הוא מפסיד את הרצון שלו.

השעבוד משכח אותו מהתרבות שלו,

במשך הזמן הוא נוטה לקבל את התרבות של הנוגסים,

ואחרי תקופה העבד יכול להגיע למצב שהוא לא רוצה להשתחרר ולצאת חופשי. אפילו אומרים לו, יאללה, לך הביתה. אומרים לו,

אהבתי את אדוני,

את אשתי ואת בניי, לא אצא חופשי.

לא יאומן כי סופר. ביטל את האישיות שלו, אין לו אישיות.

ויש לו קושי

להתמודד עם החיים לבד.

הוא אומר, מתאים.

נותן לי לאכול, תן לי לשתות, יש לי מיטה,

מה, מה, זהו, שלום.

אז רואים שהעבדות שם הייתה בעצם,

לא במקרה.

עכשיו השם רוצה להוציא את ישראל ממצרים,

שיהיו בני חורין

עם גינוני מלכות,

יוצאים לצבאותם.

נחוץ היה לשבור את מוטות עולם לגמרי,

את מוטות העול שלהם, עולם,

שלא יישאר שום רושם

של עבדות, לא בגוף ולא בנפש.

ורצה הקדוש ברוך הוא שלא ידבק בהם שום זכר של התרבות המצרית,

שזה נקלט בהם.

לכן נתן להם

מצוות עם מסירות נפש.

על ידי זה שהם יעמידו את נפשם בסכנה ויזלזלו במצרים כשיקריבו את הפסח.

בזה שהם ישפכו את הדם שלהם בברית קודש,

אז הם יעקרו מן השורש לגמרי את זכר העבדות,

ורק אם יהיו מוכנים למסור עצמם על קידוש השם,

יוכלו להגיע למדרגה שהשם יוציא גוי מקרב גוי.

השם אומר בתורה, או הניסה אלוהים

לקחת לו גוי מקרב גוי. תארו לי מישהו,

איזה אלוהים, איזה כוח, איזה מישהו

שיכול לקחת גוי מקרב גוי, להוציא עם מתוך עם.

זה לא סתם להוציא גוי מקרב גוי,

זה כמו להוציא עובר מהבטן של האמא.

גוי מקרב, מהקרביים, מהמעיים, בני מעיים של הגוי. זאת אומרת,

עם ישראל היו ממש כמו עובר

מבטן האם.

הם היו חלק בלתי נפרד מהמצרים.

עכשיו לך תפריד אותם ותוציא אותם החוצה, כאילו,

עכשיו בוא,

הם אותו דבר בעצם,

אתה הולך להוציא אותם, אבל הם אותו דבר.

איך תוציא?

איך אתה יכול להוציא אותם?

על ידי שתי המצוות האלה ברר הקדוש ברוך הוא אותם

מן המצרים.

וזה קשה,

קשה.

עובדה,

80% לא רצו לצאת מישראל.

לא רצו, נייחא להם, להישאר עבדים.

12 מיליון לפחות

מתו מבני ישראל מכת חושך, כי לא רצו לצאת.

מה שיצאו זה רק חמישית,

שנאמר, והחמושים עלו בני ישראל מארץ במצרים, חמישית.

אז זה לא פשוט להוציא גוי מקרב גוי.

ועל זה תיקנו לנו חכמים, זיכרונם לברכה, לאכול מצה

ולשתות ארבע כוסות בליל הסדר,

אבל דווקא בהסיבה,

בדרך חירות,

ואם לא הסב, לא יצא ידי חובתו.

בלי דרך חירות של יציאת מצרים אין גאולה שלמה,

משום שעדיין לא תמה בחינת העבדות.

ובכל זאת הונצח גם זכר העבדות,

כחלק בלתי נפרד מהסדר, על ידי אכילת המרור,

על שהם ימררו את חייהם.

צריך לזכור

מאיפה באנו.

ובזמן המקדש החיוב היה מן התורה.

ובאמת מצאנו שהבחינה של עבדות היא יסוד גדול בכל התורה.

עבדי הם,

אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.

ונזכרה כמה פעמים בתורה עבדות מצרים כדי לחייב אותנו על קיום המצוות.

אם היינו עבדים לפרעה,

עד כדי כך שאפילו 80% לא רצו לצאת ורצו להישאר עבדים,

אותה בחינה שהיה להם,

אם היה להם אצל הקדוש ברוך הוא, הם היו כמו משה רבנו.

עבדי השם.

אבל הם רצו עבדים להיות לבשר ודם, לנוחיות, למה שכבר התרגלו. לא, אל תזיז אותי מהפינה שלי, חן מקום על יושביו, תשאיר אותי פה.

מתאים לי, מתאים לי, הכול מתאים לי. בוא, בוא, נוציא אותך, תקבל את התורה, תגיע לארץ ישראל, עולם הזה, עולם הבא, הכול תקבל. לא, לא, לא, תשאיר אותי פה, עזוב.

מתאים לי.

יש הרבה אנשים שבחיים זה קורה להם. לא רוצים לשנות מקום, לא רוצים לשנות סביבה, לא רוצים לשנות עבודה, לא רוצים לשנות זה, לא רוצים להג, לא רוצים זה,

זה, זה, זה, זה, זה, זה, לא.

הם כבר עבדים למצב.

לא רוצים להיות בני חורין, לקום,

לצאת מהקופסה, כמו שאומרים,

ולהיות עבד השם, לעשות את רצונו יתברך, שזה הרווח הכי גדול.

לכן חייבו אותנו בהסיבה

שאדם יושב ככה,

לא כולם זוכים לזה, תימנים עושים את זה טוב,

ככה על הספה עם כריות והכל כמו מלך שוכב ככה, וחביבי לא ככה, וככה, סתם ככה.

מלכות מרגישים, מלכות,

חירות.

זה דבר אדיר.

חייבים להרגיש את זה.

והעניין הוא כמו שבעבדות יש שתי בחינות.

יש עבדות של הגוף

ויש עבדות הנפש.

ככה יש גם

בחירות שתי בחינות.

יש חירות הגוף

ויש חירות הנפש.

חירות הנפש,

המשמעות זה יכולת

להחליט

על דבר

באופן שכלי, מופשט,

בלי השפעות, בלי לחצים.

בין חורין.

אדם יכול בשכלו להחליט

באופן מופשט,

בלי השפעות ולחצים.

ובאמת דרישות הגוף ותאוותיו

הם לחץ עצום על האדם, כי אדם מחליט.

אני עכשיו רוצה עכשיו ללמוד.

לא, לא, אבל קודם אני אוכל, קודם אני אשתה, קודם אני זה.

מתחיל לחצים, ישר מתחיל לחצים.

קשה לו לאדם להשתחרר מהשפעתם,

להיות מנותק מהחומר ולטור רק אחרי השכל.

רק על ידי תורה, אם אדם מתחבר לתורה באמת,

יכול אדם להשיג את החירות הזאת

ולא ינצח אותו יצר הרע.

כי התורה היא הטבלין יצר הרע.

אין בן חורין אלא מי שעוסק

בתלמוד תורה.

ואדם נתון תמיד במאבק

תמידי

בין השכל לבין היצר.

אבל אם יהיה בן חיל,

יכול לנצח את היצר.

על ידי תורת תבלין,

העם היהודי שיצא מבית עבדים וסבל שעבוד מר תקופה ארוכה,

השאיפה לחירות

והסלידה מעול זרים מקננת עמוק בתודעה של העם היהודי.

אולם הקדוש ברוך הוא שהוציא אותנו ממצרים ושחרר אותנו מעבדותנו,

דורש מאיתנו מסירות לחירות בכל המובנים, גם גשמי וגם רוחני.

ועל דעת כך הוא נכנס איתנו בברית.

לכן שומה עלינו לשמור אמונים למושג חירות עולם,

חירות אמיתית.

לא להיות תלויים בחישובים אנוכיים שמטשטשים את מבט האמת.

רק בקבלת עול מלכות שמיים,

שזה מרומם את האדם ויכול להשליט אותו על הטבע שלו.

אנחנו יכולים להצדיק את הגאולה שלנו ממצרים על ידי כוח עליון.

זה מודגם בדברי הגמרא על הפסוק

כי ישרים דרכי אדוני,

צדיקים ילכו בם

ופושעים ייכשלו בם.

פסוק בהושע עניות דלת.

משל, שני בני אדם

שצלו את פסחיהם,

קורבן פסח.

שניים צלו.

צריך לצלות אותו.

אחד אכלו לשם מצווה

ואחד אכלו

לשום אכילה גסה.

אוכל, חביבי, הגיע הזמן, מרביץ.

זה שאכלו

לשם

אכילה גסה עליו נאמר ופושעים ייכשלו בם.

זה פושע.

מה, אני מקיים מצווה?

אמרו לו, אכל פסח. הוא אכל חתיכה כזית. תראה כמה אני אכלתי.

אתה אכלת בשביל שאתה בלוע.

אתה פושע.

אתה לא מקיים מצווה.

אתה מצוות הבטן מקיים.

איפה מצווה? איזה מצווה?

איי, איי, איי, איי.

אז זה מופיע בגמרא, בנזיר כג.

אבל בסוף

דחה את זה משום שהשני,

אף שלא עשה מצווה מן המובחר,

בכל זאת קיים מצוות הפסח,

ואי אפשר לקרוא אותו רשע על כך.

ופירש רשי שם, שאכלו אכלו השני לשם אכילה גסה,

או מחמת תאווה שאכלו מרעבון.

אז זאת אומרת, אם הוא אוכל אכילה גסה, שאין שמה אכילה בכלל,

או שהוא אכל מחמת תאווה שאכל מרעבון,

אז בהווה אמן אמרנו שהוא נקרא פושע.

למסקנה אנחנו אומרים שהוא לא קיים מצווה מן המבוחר, ויצא בכל אופן

מצוות הפסח.

אז רואים שיש הבדל.

שני האנשים האלה

הם מבני בניהם של יוצאי מצרים.

כן? למה אנחנו אוכלים פסח? בגלל שאנחנו מבני בניהם של יוצאי מצרים.

אבל הראשון הוא בן חורין,

כי הוא שולט על עצמו,

ואוכל את הפסח לשם מצווה בריסון התאוות.

השני, הוא עדיין עבד לתאוות.

יש לו עוד מרחק רב לפניו עד שיגיע לחירות האמיתית הטמונה בדרכי השם,

אשר צדיקים ילכו בם.

על כן התקינו חכמים, זיכרונם לברכה,

להתחיל את סיפור יציאת מצרים דווקא בגנות.

למר

מעבדים היינו,

למר

מתחילה, עובדי עבודה זרה ואבותינו.

כל זה להורות

שאין גאולתנו שלמה

עד

שנצליח

להתנער

מדעות כוזבות,

מדרכים מכוערות

של יתר העמים.

פעם היינו עובדי עבודה זרה, פעם היינו עבדים.

עכשיו כבר לא.

עכשיו כבר לא.

לכן מזכירים, שלא תישאר כמו שהיו אבות אבותינו.

תרח אבי אברהם ואבי נחור.

לא.

די.

אנחנו יצאנו לחירות, אנחנו לא שייכים אליהם.

וצריך להשתחרר מכל שמץ של עבדות

לנטיות שפלות,

לפניות אישיות

שהן טמונות בחובו של אדם.

אדם צריך להתנתק מכל זה,

להיות בן חורין בגופו ובנפשו.

איך אדם נהיה בן חורין?

בזה שהוא נהיה עבד לאלוקים.

כשאתה עבד לאלוקים ברצון,

מתוך חירות,

אז אתה מבטל את כל הרצונות שלך.

כי עבד השם

זה רק עבד השם.

מה שהשם רוצה, אתה עושה.

איך אומרים בווידוי על הביקורים?

עשיתי ככל אשר ציוויתני.

זה עבד השם,

שאין לו מעצמו כלום,

ואין לו לעצמו כלום.

הכל לכבודו יתברך.

וזאת הדרגה הכי גבוהה.

ויצאנו מעבדות

של פרעה להיות עבדי השם.

לכן אומרים בהלל, הללויה, הללו עבדי השם.

עבדי השם בלבד, ולא עבדי פרעה, ולא עבדי נבוכדנצר, ולא עבדי אף אחד, ולא ביבי,

ולא אף אחד.

רק עבדי השם.

רבי חנניהו ברגל שאומר,

עושה גולדס ומוכנזו כל ישראל לפיקור חירבון יותר מצוות.

שנה אמר ה' וסלמה עונשית גויר דלתו רומי האדיר.