לימוד הכרת הטוב מיציאת מצרים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, אבי יצחק רחמים, בן יהודית פרחה, שמבנה בתו בית נאמן בישראל בהצלחה מרובה,

יעלה בתורה ויראת שמיים ויזכה לכל מילי דמיתיו.

אמן.

אחת המטרות העיקריות של יציאת מצרים

היא חיזוק האמונה.

כמו שכתב הרמב״ן,

מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה,

מהם כופרים בעיקר,

דהיינו כופרים בקדוש ברוך הוא,

ואומרים כי העולם קדמון

תמיד היה קיים.

וכאשר ירצה האלוהים

בעדה או ביחיד,

ויעשה עימהם מופת

בשינוי מנהגו של עולם וטבעו,

יתברר לכל ביטול הדעות האלה.

זאת אומרת,

הכופרים הטיפשים האלה, שאומרים שהעולם קדמון,

זאת אומרת זה טבע שמתנהג ככה כבר בלי סוף.

אז כשרואים שהקדוש ברוך הוא

מחליט

לעשות

לטובת עדה,

עם,

אדם יחיד,

מופת,

משנה את המנהג של העולם וטבעו,

אז זה מראה

שמתבטלת הדעה הנפסדת של הטיפשים האלה.

כי אם הקדוש ברוך הוא יכול להתערב

ולעשות

ניסים ומופתים ואותות,

פירושו שהעולם לא קדמון, ויש פה מי שמנהיג את העולם ועושה בו כרצונו.

אם כן, כל האותות והמופתים הגדולים

הם עדים נאמנים

באמונת הבורא ובתורה כולה.

ובד בבד עם חיזוק האמונה,

אז הקדוש ברוך הוא חידש לעם ישראל מצוות

שנועדו להיות זיכרון.

אחרי שכבר ראינו,

נוכחנו,

נתוודענו,

אז הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נתמיד לזכור את הדברים,

ותהיה לנו תזכורת תמידית

לחזק האמונה שהייתה ביציאת מצרים.

ולכן אנחנו

מקיימים מצוות הפסח,

מצה,

מרור,

מצוות תפילין,

מצוות פדיון בכורות,

פטר חמור.

כל אלה זה זיכרון ליציאת מצרים.

אמר רבי חנינא, שאלתי את רבי אליעזר בבית מוטבה רבה,

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?

פטר חמור זה מי שנפטר ראשון מן הרחם,

הבכור.

אז מה נשתנו?

פטר חמור,

שצריך לפדות אותו בשה,

מהפטר של סוס או גמל.

אז אמר לא כך.

גזירת הכתובי,

זאת אומרת אין טעם.

גזירת הכתובי, ככה השם החליט,

ככה צריך לעשות.

אבל ועוד,

שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים.

החמורים,

החמורים עזרו וסייעו לעם ישראל שיצאו ממצרים,

שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עימו 90 חמורים לובים,

טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

זאת אומרת,

החמורים

עשו טובה לעם ישראל,

הם נשאו את כל הרכוש הגדול שהובטח

לעם ישראל שהם יצאו ברכוש גדול.

אז לכן הם זכו

בבכור של חמור, צריך לפדות אותו בשה.

נמצא שבטעם המצווה

מונח יסוד

של הכרת הטוב.

החמורים עשו טובה

עם עם ישראל בצאתה ממצרים,

אז החמור נעשה חפצא דמצווה.

הוא נהיה חפץ של מצווה לעולם.

במצוות פדיון פטר חמור.

אז מהציווי הזה אנחנו לומדים כמה פרטים

בגדר של מידת הכרת הטוב.

הכרת הטוב

זה לא דווקא כלפי אדם שהתכוון לעשות לך טובה,

אלא אפילו כלפי בהמה

שאין לה שום מחשבה,

שום כוונה.

אתה שם עליה ציוד,

היא לא יודעת אם היא רוצה או לא רוצה,

מסכימה או לא מסכימה,

היא לא אומרת לשם ייחוד והיא לא מתכוונת לשם מצווה.

אז אתה חייב הכרת הטוב לבהמה הזאת.

אז הוא הדין כלפי אדם.

אם עשה לך אדם טובה בלי מתכוון,

אז גם צריך להכיר לו טובה.

וגם, אין עניין הכרת הטוב דווקא מי שבא מרצונו ועשה טובה.

אלא אפילו מי שהיה אנוס והוכרח לעשות טובה ועשה.

כמו החמור, שאלו אותו בכלל, העמיסו עליו.

ובעיקר לימדה כאן התורה שלא רק כלפי עושה הטובה עצמו,

אלא כלפי

כל בני מינו,

כל החמורים,

עד סוף הדורות.

ועוד,

שאין שיעור זמן בהכרת הטוב.

זה לא, בוא נגיד, 20 שנה, 100 יום, כל החמורים זכו

100 שנה,

אלפיים שנה. אין, אין גבול לזמן.

זה חיוב נצחי לדורי דורות,

וכל פטר חמור תפדה וסת.

כמו שמצינו בעניין החמור,

כך מצינו בכלב.

נאמר, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב

תשליכון אותו.

כותב רשי,

מה תלמוד לומר לכלב?

למדך הכתוב,

שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל ברייה,

שנאמר, ולכל בני ישראל,

לא יחרץ כלב לשונו.

בשעה שישראל יצאו ממצרים,

הכלבים לא נבחו.

בדרך כלל כשיש תזוזה, ועוד רבים זזים, וזה, הכלבים ישר.

אף אחד, שום כלב,

לא חרץ את לשונו.

אמר הקדוש ברוך הוא, תנו לו שכרו.

מה השכר?

בשר, טרפה,

נותנים לו.

על מה מקבל הכלב שכר?

הוא לא סייע כמו החמורים

ביציאת מצרים,

אלא לומדים מכאן שהכרת הטוב אינה דווקא למי שסייע בפועל.

אלא אפילו כלב זה, שלא נבח על ישראל,

לא מנע מהם יציאה בנחת ובכבוד.

משום שהוא לא הפריע לקידוש השם הגדול של יציאת מצרים,

מגיע לו לאכול את הטרפות שיש לעם ישראל.

לא יאומן כי יסופר.

זאת אומרת, אדם שלא מפריע לקידוש השם,

לא שהוא עוזר בקידוש השם, לא מפריע,

הוא לא שסניק.

אז כבר מגיע לו שכר לדורי דורות לאין שיעור.

יש עוד דרגה למעלה מזה,

מהכרת הטוב לדומם.

זה בעלי חיים.

וכך לימדונו חכמים.

ויאמר אדוני אל משה, אמור אל אהרן,

קח מתך ונטע ידך על מימי מצרים ויהיו דם.

רשי אומר,

לפי שהגן היהור על משה כשנשלח לתוכו,

לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם

ולא בצפרדעים,

ולקה על ידי אהרן.

היהור הגן עליו. איך הגן עליו?

שהוא נשא את הטבע.

אז ניצל משה רבנו בזכות היהור.

אז זה לא ראוי

שמשה יכה את היהור בשתי המכות האלה, דם וצפרדעים.

אז זה עשה אהרן.

למה? הכרת הטוב.

למי?

לדומם.

הדומם יודע שהוא עשה בכלל את המעשה?

הדומם מרגיש בכלל למכים אותו?

אז מה העניין?

אלא זה אנחנו.

אנחנו צריכים להכיר טובה. החינוך הוא כלפינו.

כלפינו אנחנו צריכים להיות.

וגם במכה השלישית,

ויאמר אדוני אל משה, אמור אל אהרן, נטע את מטתך והך את עפר הארץ והיה לקינים.

אז שלוש מכות ראשונות זה אהרן, דצח,

עדש זה משה,

ואחאב זה הקדוש ברוך הוא.

לכן הם חולקים כך

למאן דאמר.

פרש רשי לא היה עפר כדאי ללקוט על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי, ויתמנהו בחול,

ולקה על ידי אהרן.

אז גם העפר לא היה ראוי להקות אותו.

כי העפר הסתיר את המצרי שטמן אותו בחול,

משה רבנו.

אז לכן הוא עשה איתך העפר כביכול חסד,

בלי לדעת, בלי להרגיש, בלי להבין. אתה צריך להכיר לזה טובה.

ולכן אתה לא תקה את העפר, רק אהרן.

המים של מצרים והעפר דוממים הם,

אבל הייתה מהם תועלת.

אז מחויבים כלפיהם בהכרת הטוב.

הכרת הטוב זה לא רק מעלה,

שאם היא חסרה,

אין זה פגם בעצם מהות האדם,

אלא זו מידה יסודית

שנדרשת אפילו מהגויים,

לא רק יהודים.

כתוב, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל אדוני

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים

בדרך

בצאתכם ממצרים,

באשר סכר עליך את בלעם לקללך.

השבתה התורה את עמון

שלא הסבירו פנים לישראל,

למואב,

שהם סכרו את בלעם לקלל את ישראל.

מה יותר חמור?

ודאי שקללת בלעם חמורה היא פי כמה מחוסר נימוס של עמון

שלא הסבירו פנים.

שלא קידמו אתכם בלחם ובמים.

אז איך מחנישים את עמון

בעונש שווה למואב?

כתב הרמב״ן,

והנראה לי

כי הכתוב הרחיק את שני האחים האלה, עמון ומואב הם אחים.

הם הבנים

של לוט.

למה?

למה הרחיק הכתוב את שניהם, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' לעולם, הם לא יכולים להתגייר. למה?

שהיו גמולי חסד מאברהם.

אברהם גמל איתם חסד בזה שהציל את אביהם ואת אימם

מן החרב

ומן השבי.

ובזכותו שילח אותם השם מתוך ההפיכה מסדום.

והיו חייבים לעשות טובה לעם ישראל, חייבים

לעשות טובה לישראל.

והם עשו עם האם רעה.

מתי

שאברהם עשה להם את הטובה,

את החסד להציל אותם,

הם בכלל לא היו בעולם.

הם נולדו לאחר מכן.

אבל אין דבר כזה.

נעשתה טובה לאבא שלך, כל הזרע צריך להכיר טובה.

והם עשו עימהם רעה, עם עם ישראל.

במקום לשלם להם טובה, להכיר טובה,

עשו להם רעה.

אחד שכר את בלעם בן בעור,

זה המואבים,

ואחד לא קידם אותם בלחם במים.

והנה עמון

הרשיע בזה יותר.

כי בני עשיו והמואבים,

כאשר הם ידעו שעם ישראל הוזהרו, שלא התגרו בם,

הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם.

אבל עמון

לא אהבו לעשות כן.

לכן הקדימה, כתוב עמוני,

והזכיר את פשעו קודם,

על דבר אשר לא קידמו אתכם.

אי הכרת הטוב יותר חמור

ממה ששכר את בלעם לקלל.

זה היה לו פחד שיבואו ישראל

ויכבשו אותם.

מואב, פחד.

היה לו סיבה.

אבל אתה למה לא מקדם אותם בלחם ובמים? אתה רואה עם שלם יוצא ממצרים, הולכים במדבר, למה אתה לא נותן להם לחם ומים? מינימום.

וצריך להכיר טובה?

אתה חי בזכותם?

מלמד אותנו הרמב״ן

שחסרון הכרת הטוב

הוא חטא גרוע יותר מהעוון של שכירת בלעם לקלל את ישראל. מה זה לקלל?

זה להרוג אותם.

להשמיד אותם על פני אדמה.

וכלשונו, הרשיע בזה יותר מכולם.

מי עמון?

כי הכרת הטוב

זה לא טובה

או איזה יתרון,

אלא זו תכונה הכרחית

שבהיעדרה גדול עוונו של האדם.

בפרשה הזו אפשר להעמיק עוד,

לראות כי החיוב הזה מוטל אפילו על הגויים

ואפילו על מי שהוא עצמו לא חש בטובה שנעשתה עמו.

וכעניין עמון ומואב,

שהם חיו דורות רבים לאחר מעשה הטבה שעשה אברהם,

הם לא טובים,

בערך ארבע מאות שנה.

עברו,

והם צריכים להכיר טובה.

אם נוסיף ונתבונן,

נמצא שאותם הלחם והמים בכלל לא היו נחוצים לעם ישראל.

כי כל שנות המדבר היו ישראל ניזונים מהמן ומבעירה של מרים,

שהייתה מהלכת עם מים.

אז מה הם חטאו שלא הביאו להם לחם ומים?

אלא רואים מכאן שחיוב הכרת הטוב

הוא אפילו כלפי מי שלא נזקק לאותה טובה.

ישראל לא נזקקו לעמון,

אבל עמון,

חייבים מצד הכרת הטוב

לנהוג מנהג דרך ארץ,

לקדם בלחם ומים.

ומאחר שלא נהגו כן,

הרי שיש בתכונת טבעם

פגם עמוק ונצחי

עד שגם דור עשירי

לא יבוא להם בקהל השם עד עולם.

אחת מהתכונות של עם ישראל

זה גומלי חסדים.

זה מושרש בעם ישראל מאברהם אבינו.

הדברים האלה מפורשים,

במדרש,

על אשר,

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים,

וכי היו צריכים להם ישראל. הלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היה המן יורד להם, הבאר עולה, הסלב מצוי להם,

עמוד ענן נוסע לפניהם,

אל הדרך ארץ,

הבא מן הדרך,

מקדימין להם במאכל ובמשתה.

מה פרע להם הקדוש ברוך הוא מתוך כך? לא יבוא עמוני ומואבי.

בהרי דברים קל וחומר.

ומה עם מי שלא עשו חסד,

עם מי שאינו צריך חסד,

ראה מה פרע להם שכרם, דהיינו העונש.

מי שאינו עושה חסד,

עם מי שצריך חסד,

על אחת כמה וכמה העונש שלו.

מצד שני,

עד כמה חייבים בהכרת הטוב אפילו למי שעשה לנו רע?

לא תתעב מצרי,

כי גר היית בארצו.

מה זה?

רש״י אומר,

לא לתעב את המצרי אפילו כשזרקו את הזכרים ליאור.

רוצחים! עם שפל.

מה הטעם?

הם היו לכם אכסניה בשעת הדחק.

היה רעב בארץ תנען, ירדתם למצרים, נתנו לכם אכסניה.

גר היית בארצו? גרת אצלו?

רוצחים!

כן, אבל גרת אצלו.

אז לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו.

אותה מצרים שעיבדה את ישראל שעבוד קשה,

וכל האכסניה והאירוח שהיה שם זה היה בעינויים.

בעינויים!

אבל כיוון שהייתם שנים רבות,

אתם מחויבים כלפיהם בהכרת הטוב על האכסניה.

ההסבר לכך מצינו במשנת רבי אליעזר,

מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה?

מפני שהוא כעניין כפירה בקדוש ברוך הוא.

האדם הזה הוא כופה טובה של חברו,

למחר הוא כופה טובתו של קונו.

וכך כתוב בפרעה,

אשר לא ידע את יוסף.

מה פירוש? כופר בטובה של יוסף, שפרנס וזן את כל מצרים.

ואתה כופר בזה?

והלוא עד היום מצרים יודעים את החסד של יוסף.

אלא היה יודע פרעה,

ולא השגיח עליו, וכפה טובתו.

לבסוף, כפה טובה של הקדוש ברוך הוא ואמר,

לא ידעתי את אדוניי.

הלאה, מעתה שכפייה טובה הוגשה לכפירה בעיקר.

כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שהוא כופר בטובתו של המקום.

כויפר!

מידת הכרת הטוב אחת היא

בין אדם לחברו ובין אדם לקונו.

לכן, כאשר פרעה כפר בטובתו של יוסף,

הגיע בסוף לכפירה,

לא ידעתי את אדוניי.

מה הסיבה שאדם לא רוצה להכיר בטובה וכופר בה?

למה זה?

מפני שהכרת הטוב

משעבדת את המקבל לנותן

להחזיר לו טובה.

אה, כל הזמן הוא מתהלך עם חוב.

אני צריך להחזיר לו טובה. הוא עשה לי טובה, אני צריך להחזיר לו טובה.

או לפחות להיות אסיר תודה,

להודות לו במילים

על מה שעשה,

וכל עוד לא השיב טובה,

הוא במאסר.

הוא מרגיש שעדיין הוא במאסר.

הוא חייב.

ויש לו נפש רעה,

והוא לא רוצה בכך.

לא רוצה להיות חייב.

אתה לא רוצה, אז למה לקחת?

לקבל אתה רוצה, להחזיר לו?

למה?

נפש רעה.

הדרך הפשוטה להשתחרר מהכבלים האלה,

שהוא לא רוצה להכיר טובה, זה למעט בערך הטובה שקיבל.

מה, מה עשה לי? מה, מה?

אז הוא נתן? מה?

בלאו הכי זה היה מיותר אצלו.

עד שמגיע לכפירה גמורה.

לכן מי שכופר בטובה,

כדי להשתחרר מהשעבוד למתים,

גם לא יכיר טובה לקדוש ברוך הוא על חסדיו.

כדי לא להיות משועבד לקדוש ברוך הוא.

נמצא שהכרת הטוב היא תנאי הכרחי לקבלת עול מלכות שמיים.

אם אין לך הכרת הטוב לבני אדם,

אתה לא יכול לקבל עליך עול מלכות שמיים.

בכל יציאת מצרים, בכל הניסים

שהתלוו ליציאת מצרים,

זה היה כדי להגיע לקבלת עול מלכות שמיים,

אבל מתוך הכרת הטוב.

מתוך הכרת הטוב.

והדברים מבוארים בהמשך במשנת רבי אליעזר.

וכן הקב' ברוך הוא אומר לעני ישראל,

אנוכי אדוני אלוהיך.

מה תלמוד לומר אשר הוצאתיך?

אמר להן, היזהרו שלא תכפו טובה,

שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמיים.

זאת אומרת,

מתי תוכלו לקבל אנוכי אדוני אלוהיך?

מתי שתכירו ותזכרו שאנוכי הוצאתיך מארז מצרים.

אם לא תכירו בזה,

לא תחזירו טובה על זה, לא תקבלו עול מלכות שמיים.

וכן יהושע אומר לישראל,

אם כפיתם הטובה הזאת,

לא תוכלו לעבוד את השם.

והם משיבים אותו,

כי אדוני אלוהינו,

הוא המעלה אותנו

ואת אבותינו מארץ מצרים מבית עבדים.

ואשר עשה לעינינו

את האותות הגדולות האלה,

וישמרנו בכל הדרך

אשר הלכנו בה,

גם אנחנו נעבוד את אדוני,

כי הוא אלוהינו.

אין אנו כופין טובתו.

המתבאר בזה שכפיית טובה

אינה יכולה לדור יחד עם האמונה של יציאת מצרים.

התכלית של יציאת מצרים זה לקבל עול מלכות שמיים.

אבל מי שהוא כפוי טובה,

ואינו מכיר ומודה על הניסים והנפלאות שנעשו ביציאת מצרים,

ממילא אינו מסוגל לקבל עליו עול מלכות שמיים.

לעומת זאת,

כפי שלמות

מידת הכרת הטוב,

באותה מידה מקבל עליו עול מלכות שמיים.

ויש דרגות רבות בדבר.

ככל שאדם מתעלה ומוסיף בהכרת הטוב למטיב,

כך הוא מתעלה בדרגת קבלת עול מלכות שמיים,

שכן קבלת עול מלכות שמיים

קשורה בדרגת ההכרה בטובתו של מקום.

עכשיו, אם בן אדם זכה לחזור בתשובה,

הוא צריך להכיר טובה למי שהחזיר אותו בתשובה, ולקדוש ברוך הוא שהסכים שהוא יחזור בתשובה, ואפשר לו שהוא יחזור בתשובה, וזימן לו את מי שיחזיר אותו בתשובה, נכון?

אז אדם כזה צריך הכרת הטוב לעולם.

מעבר לזה,

זה מספיק?

לא.

אם השם זיכה אותך לחזור בתשובה,

ואתה מבין את גודל

הזכות שנפלה בחלקך לחזור בתשובה.

תכיר טובה לקדוש ברוך הוא,

וגם אתה תחזיר בתשובה.

ואיך נדע כמה הכרת הטוב של בן אדם?

כמה הוא מוכן להשקיע בשביל להחזיר יהודים בתשובה, בגלל שהוא חזר בתשובה.

וכמה שנראה שהוא יותר משקיע,

ככה נבין שהוא מקבל עול מלכות שמיים יותר מאחרים.

כי זה עול מלכות שמיים.

אתה רוצה להביא לגאולה השלמה,

שכולם יכירו וידעו את השם יתברך, למקטנם ועד גדולם,

ואז תבוא הגאולה,

והשם ישמח, שמחת עולמים.

זה נקרא הכרת הטוב.

הכרת הטוב זה לא הוא נתן לי זה,

זה ניתן לו זה. הוא נתן לי זה, זה ניתן לו. זהו, גמרנו.

לא!

זה לא נפסק.

לא נפסק.

לא נפסק.

עלינו לדעת כי כאשר אנחנו מכירים טובה לשני,

אז במעשה זה הרינו כאומרים שמע ישראל,

אדוני אלוהינו, אדוני אחד.

כי המכיר בטובתו של חברו,

ודאי גם מכיר בטובתו של מקום.

אם כן, הכרת הטוב לחברו מהווה את היסוד

לקבלת עול מלכות שמיים.

בזה יובן מאוד מה שצוותה התורה על פדיון פטר חמור,

ועל מצווה לכלב תשליכון אותו,

ושהם קשורים עם יציאת מצרים,

ללמד אותנו להכיר טובה.

להכיר טובה.

זאת אומרת,

הם לא היו

חלק מהגאולה ממש,

אבל היה איזה צד סיוע מהם.

בלי ידיעתם, בלי כוונתם, בלי כלום.

צריך להכיר להם טובה. אז אם להם צריך להכיר טובה, לבורא שהוציא אותנו ממצרים,

על אחת כמה וכמה לאין סוף.

וזה,

משום שתכלית יציאת מצרים היא חיזוק האמונה וקבלת עול מלכות שמיים.

המצוות האלה, שהיסוד שלהם זה הכרת הטוב,

אפילו

לחמורים ולכלבים,

יש בהן כדי לעורר את האדם

להגביר את הכרת הטוב

ודרגה גבוהה

בהכרת הטוב

היא בהכרח

גם דרגה גבוהה

מקבלת עול מלכות שמיים.

כמה שנראה אדם

מכיר טובה יותר,

ככה נדע שהוא מקבל עול מלכות שמיים יותר.

עכשיו יובן,

למה המצווה של כיבוד אב ואם

היא מנויה בחמשת הדיברות

בימין הלוחות?

שם זה בין אדם למקום.

הלוח השני זה בין אדם לחברו.

אז כבד את אביך זה כאילו היה צריך להיות בצד של בן אדם לחברו.

למה זה בצד של הקדוש ברוך הוא?

הדבר פשוט,

שהרי הכרת הטוב לאבא ולאמא

בעצם זה יסוד להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא ולקבלת עול מלכותו.

כשאדם מכיר טובה לאבא ולאמא

ממילא הוא בא לידי הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא ומכבד אותו.

מי שלוקח כל דבר מההורים כדבר מובן ורגיל,

כך הוא גם רואה כל הטבה שהקדוש ברוך הוא מעניק לו, אז מה הקדוש ברוך הוא?

אתה בראת אותי?

אז תזון אותי, תאכיל אותי, תדאג לי,

מה טובה פה? איזה טובה?

בראת אותי, זה וזה.

מה, אבא שלי, אתה הבאת אותי לעולם? אז תשקיע, מה?

אז אחד שרואה ככה את ההורים, ככה הוא רואה גם את הקדוש ברוך הוא.

אבל אחד שמכיר

טובה להורים,

אז ודאי שהוא מכיר טובה לבורא.

לכן זה בצד הימני.

במבט שטחי נדמה כאילו אדם מפסיד על ידי הכרת הטוב. נראה ככה, כאילו הוא מפסיד.

כי בכך שהוא מכיר,

שקיבל טובה,

והוא מודה למי שהיטיב לו ומחזיק לו טובה על כך,

יש פה מעין השפלה שהוא משפיל את עצמו בפניו,

והוא נותן לזה שהיטיב לו הרגשה של עליונות.

עליו.

ואז יש למקבל חשש שאולי בגלל זה הוא יתגאה עליו,

ויטבע ממנו גם תגמול

על מה שהיטיב לו.

ככה עולה

כשיצר הרע מסדר את הדברים הפוך מן האמת.

אבל המציאות היא שבדרך כלל ההפך נכון.

מי שמכיר טובה,

מרוויח יותר

ממקבל התודה.

מי שמכיר טובה,

מרוויח יותר ממי שקיבל תודה,

זה שיטיב לו.

כי הוא הודה לו במילים

ובהסברת פנים.

ומה התוצאה? זאת אומרת, עשה לו טובה והוא הודה לו.

והסביר לו פנים, תודה, תזכה למצוות, איזה זה, וזה כל הכבוד וזה.

מה התוצאה?

שהמטיב יחפוץ להוסיף,

להיטיב למי שמכיר טובה.

כי הנותן

מכיר

במעלת המקבל,

שמודה בטובה.

נתת למישהו, העריך את זה?

יש לך חשק לתת לו עוד פעם.

נתת לאחד, לא התייחס.

מי רוצה לתת לו עוד פעם?

אדם לא אומר אפילו תודה, לא מכיר תודה,

מתעלם,

כאילו אתה לא קיים.

מה, אתה שפוט שלו שצריך לתת לו?

אתה מוחק אותו מהפנקס, שלום.

זאת אומרת, דווקא מי שמכיר טובה מרוויח.

אבל כל העניין של רווח והפסד,

זה רק בחיצוניות של הדברים,

לא בגלל זה צריך לתת, ולא בגלל זה צריך להכיר טובה או לא.

הכרת הטוב היא צריכה להיות פנימית

ורצויה מתוך רצון לתת לה מיטיב,

אבל לא על מנת לקבל.

כמו שמבואר במסילת ישרים,

שבחלקים רבים בעבודת השם החיצוניות מביאה לפנימיות.

כך הוא גם במידה הזו של הכרת הטוב.

עלינו להשתמש בחישובים

שלא לשמה,

כדאי לי להכיר טובה, כדאי לי, כי ככה הוא ייתן לי יותר וזה.

החישובים האלה הם חישובים חיצוניים, הם לא נכונים,

אבל זה לא לשמה, לא לשמה, אבל שיביא לשמה.

ואז תוכל להכיר טובה גם בלי

החשבון שזה יביא לי עוד פעם.

וכך מגיעים למידת הכרת הטוב השלמה,

באי הרצון לתת ולהיטיב

למטיבים לנו,

כי הכרת הטוב היא יסוד לקבל עול מלכות שמיים. אז מי שמתחנך

בהכרת הטוב תמיד,

להכיר טובה על כל דבר קטן.

להכיר

טובה על כל דבר קטן, אפילו למצרי רוצח,

אפילו לחמור,

אפילו לכלב,

אפילו לדומם.

להכיר טובה, להתרגל בהכרת הטוב על כל דבר,

זה משפר אותך בקבלת עול מלכות שמיים.

שאם לאלה אתה מכיר טובה,

בלי ספק כשאתה תכיר טובה על כל דבר, לבורא יתברך,

בוודאי שאתה תשמע בקולו ותחפוץ לעשות רצונו

כדי לרצותו, לשמחו על כל הטובות שהוא מעניק לך,

שהרי אתה רואה בעיניים ושומע באוזניים ומריח בנחיריים,

ואתה מדבר בפה,

ואתה הולך ברגליך,

ואתה עושה מלאכות בידיך,

והכל פועל והכל, בוודאי שצריך להכיר לו טובה,

עוד בלי שהוא עשה שום דבר,

עוד בלי שנתן לך דירה ונתן לך ילדים ונותן לך פרנסה,

עוד בלי,

עוד בלי.

אפילו על דבר אחד

צריך להודות ולשבח ולקלס ולהלל בלי הפסקה.

אז היסוד של קבלת עול מלכות שמיים זה ההכרת הטוב,

מיציאת מצרים.

שם הקדוש ברוך הוא הראה לנו את האמונה שהוא מנהיג,

והוא משגיח,

והוא פועל,

והוא מציל, והוא פודה, והוא גואל.

ואנחנו חייבים הכרת הטוב

שאלמלא הוציא אותנו השם ממצרים,

היינו עד היום משועבדים לפרעום.

ולצערנו הרב,

יש כאלה שאפילו שיצאו ממצרים עדיין משועבדים לפרעו,

הוא יצר הרע,

ושומעים בקולו,

ולא שומעים בקולו של הקדוש ברוך הוא, ולא מכירים טובה לקדוש ברוך הוא,

והפוך, הולכים יד ביד עם יצר הרע לאן שגורר אותם,

כשהכוונה שלו להוביל אותם לשאול תחתית.

אז יש לנו את הברירה לבחור,

האם אנחנו רוצים להכיר טובה לשטן,

למלאך המוות שרוצה להוביל אותנו לשאול תחתית,

או שאנחנו רוצים לפודי ומציל וגואל, הקדוש ברוך הוא,

לשמוע בקולו, להכיר לו טובה, לעשות רצונו,

ולזכות במהרה בגאולה שלמה, במהרה בימינו, אמן.

רבי חנניהו בן ארגל שאומר, עושה גודל וברוך הוא זו כל ישראל,

נביא כוח ארבונו תרום ושבוד שנעמוד וסלמה,

נעשה תגובה,

יחדיל תאורו יאדיר.