זכר ליציאת מצרים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

רבים הם המצוות שהתורה מציינת עליהן זכר ליציאת מצרים.

מועדי השנה נקבעים זכר ליציאת מצרים.

יתרה מכך,

מצוות עשה היא

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

זו אחת

מעשר זכירות שחייבים לזכור כל יום

בזמן יציאת מצרים או זמן של חירותנו.

מהי המשמעות של חירות?

הדיברה הראשונה

בעשרת הדיברות

היא אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

הרמב״ן מבאר

על הדיברה הזאת מתבססת התורה ביסודות האמונה.

אשר ברתיחא

לא נאמר כאן,

הגם שבריאת האדם קודמת ליציאת מצרים

והיא גם יותר מקיפה מיציאת מצרים.

אז למה נקט

אחז אשר הוצאתיך מארץ מצרים?

זו שאלה של אבן עזרא.

באורחות חיים לארוש,

באות כו,

כתב בזה

לבטוח באדוני בכל לבבך ולהאמין בהשגחתו הפרטית

ובזה תקיים בלבבך

הייחוד השלם

בהאמין בו.

כי עיניו משוטטות בכל הארץ

ועיניו על כל דרכי איש

והשם בוחן לב וחוקר כליות.

וכל מי שאינו מאמין

באשר הוצאתיך מארץ מצרים

אף באנוכי אדוני אלוהיך אינו מאמין.

ואין זה ייחוד שלם.

כי זה סגולת ישראל על כל הגויים,

מה שאנחנו מאמינים ביחודו יתברך שאין עוד מלבדו והוא מנהיג והוא משגיח והוא בורא והוא הכול.

וזה היסוד של כל התורה.

אני אגיד לכם קוריוז.

פה כתוב שצריך לפתוח בשם בכל לבבך ולהאמין בהשגחה פרטית.

בזה מקיימים

בלב

את הייחוד השלם כשמאמינים בו

שעיניו

משוטטות בכל הארץ

ועיניו

על כל דרכי איש

והוא בוחן לב וחוקר כליות.

אבל יש אנשים שמאמינים בווייז.

אחד מהתלמידים

החליט לנסוע לצפון

להורים שלו

ותכנן את הכול

ובסוף פספס את הרכבת.

אז אמרו לו שיש מונית שירות.

והתברר לו שבסוף כבר אין את השירות הזה.

אז לא הייתה לו ברירה, רק לברר על מונית ספיישל.

אז הוא אמר לו 450 שקלים מחיפה עד פה.

אז הוא אמר לו 400. אמר לו מסכים.

אמר לו תבדוק בווייז מתי תגיע.

השיעור מתחיל ב-5.40

והוווייז אמר 5.51. אז הוא ביטל את הנסיעה.

אין טעם, לשלם 400 שקל

ולאחר את השיעור.

זה נקרא בוטח בווייז.

ולא בוטח בשם שאינן משוטטות והוא חוקר לב ובוחן כליות.

הוא יכול לעשות קפיצת הדרך ולהטיר את הפקקים בשביל שאתה יהודי רוצה להגיע לשיעור תורתו.

למה שהוא לא ייתן לך להקדים בעשר דקות, 11 דקות, מה קרה?

אבל זה מאמין בווייז

וגם מאמין ב-400 שקלים,

כי הוא לא רוצה להפסיד 400 שקלים סתם.

אבל לא עלה בדעתו להוכיח לבורא שהוא מוכן

גם להמר, נגיד, להמר

ב-400 שקלים שהוא יגיע לשיעור של השם.

אנחנו הסכמנו להפסיד 250,000

בשביל ספקות שהיו מותרות.

והוא, 400 שקלים,

לא מוכן להפסיד

או לנסות כדי להגיע לשיעור.

זה נקרא מאמין בווייז.

זה אמונה חדשה.

האומות,

גם כשהם מאמינים בריבון העולם,

גם אנשי הדת שלהם,

ואפילו אלה שמתפללים לקדוש ברוך הוא,

עדיין ינחו שהאמונה שלהם

חלוק בחילוק עצום מחוש האמונה של ישראל.

האמונה של אשר בראתיך

היא האמונה של כל אחד,

גם אם הוא מן האומות.

כל זה מדובר, כמובן, אם הוא לא טיפש,

פרופסור או אדם מופקר.

יש בזמננו,

ותמיד היו כאלה

שרצו להשליך בעצמם

כל עול של שעבוד,

והם מסבירים את שיטתם בסיפור שאינו מתקבל אצל בר-דעת.

כשדיברו עם אנשים כאלה פעם,

הם הודו שאם הם רוצים להיות ישרים עם עצמם,

אז הם יודעים שאין להם שום ראייה.

הם פשוט לא מעוניינים להאמין באשר בראתיך.

אתם יודעים, יש אתרים של אתאיסטים.

אז שם הם מסבירים לכל אלה

מה להגיד לאלה שהם דרשנים.

יש שם התייחסות להרצאות שלי.

בין ההתייחסויות

מתלוננים כמה שבאו להפריע לי,

ובאו להכשיל אותי ולשאול שאלות קשות,

ודחיתי אותם על הסף,

והם טוענים, יש לו תשובה לכל שאלה.

אז מה התועלת ללכת וזה ולהיראות טמבלים?

אז הם אמרו, אתם לא צריכים לנצח אותו.

אתם צריכים רק להטיל ספק.

אל תגידו את השיטה שלכם, מה שאתם מאמינים.

תגידו, אבל אולי זה לא ככה, אולי זה לא ככה, אולי זה לא ככה.

כל הזמן תטילו ספק, וזה יכול לערער כמה אנשים בתוך הקהל.

זאת אומרת, חבורה של רמאים שמדריכים רמאים כמותם,

איך לרמות את עצמם, ואולי להצליח לרמות עוד כמה אנשים בקהל.

אין לכם

שום הבנה, שום ידיעה,

שום דבר, רק אתם לא רוצים, זה הכול, לא רוצים, כמו שכתוב פה.

הם יודעים שאין להם שום ראייה.

הם פשוט לא מעוניינים להאמין באשר בראתיך.

אנו יודעים על השינויים שנעשו בבריאת העולם על ידי הקדוש ברוך הוא,

ומהחשבונות של הקדוש ברוך הוא אנחנו יודעים על המבול,

יודעים מתקופת המרגלים,

שהיו זקוקים לעשרה אנשים בשביל לשאת אשכול אחד של ענבים.

מי שמחפש את האמת יודע שהשם ברא את העולם.

למעל, למעלה מהאמונה הזו,

זה סתם לאגויים, כן? כל זה בשביל שהם יבינו.

אבל למעלה מהאמונה הזאת יש אמונת ישראל,

וזוהי סגולת ישראל מכל העמים.

זה לא רק אמונה שהשם הוא קדמון,

זה לא אמונה בבורא עולם בלבד.

האמונה של עם ישראל היא במנהיג העולם, יש בעל הבית לעולם.

הסגולה של ישראל זה באמונה שכל העולם כולו נתון תחת הנהגתו של הקדוש ברוך הוא,

ואין כל מציאות לכוח של טבע בעולם,

כפי שבא לידי גילוי ביציאת מצרים.

כי ביציאת מצרים ראו שאנוכי אדוני אלוהיך אלוהיך שלך של עם ישראל אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.

לכן

אנחנו מחויבים בזכר ליציאת מצרים,

כל המצוות כמעט זכר ליציאת מצרים, לזכור

שם הוכיח לנו הקדוש ברוך הוא בחוש, הוא הבעל הבית על העולם, הוא המנהיג, הוא המשגיח

והוא עושה כרצונו. הוא אומר מה יעשה ועושה, אומר ועושה, אומר ועושה,

ואין שום כוח בעולם שיכול להפריעו,

למונעו, להשהותו.

אין שום כוח בעולם.

והוא מבדיל בין ישראלי לבין מצרי לבין אחר.

מה שהוא אומר הוא עושה.

אז זה ראינו בחוש.

ובכן,

תראו,

פרעה היה זעתות.

הוא היה גובהו אמה.

54 סנטים

עד 60 סנטים.

כן, משהו קטן.

ושלט על כל האומות.

זה...

גם נבוכדנצר היה כזה זעתות.

הקדוש ברוך הוא לפעמים עושה דברים בשביל שאנחנו נתעלף מצחוק.

עכשיו באוקראינה למשל

נבחר ליצן להיות נשיא.

ליצן.

ממש ליצן.

אחד שעשה סרט על הנשיא היוצא, המודח,

עשה סרט עליו.

ובסוף מהסרט יצא מציאות שהליצן

נבחר ב-70% להיות הנשיא.

נשיא ליצן.

לא מצחיק?

עכשיו מעניין איך הוא ינהל את המדינה.

בליצן יהודי.

זה בכלל ליצנות, כי אוקראינה זו מדינה מאוד אנטישמית. שם היה חמליניצקי.

בגזירות תח ותת שרצחו עשרות אלפי יהודים.

יש היסטוריה קשה מאוד לאוקראינים נגד יהודים.

ועכשיו מעליהם

ליצן יהודי.

לא יהודי.

ליצן יהודי.

מדהים.

איך השם צוחק על העולם.

ואיך הוא שם בארצות הברית את טראמפ?

מצחיק.

וטראמפ הזה עושה מה שהוא רוצה ונותן בינתיים ליהודים מה שהם רוצים.

מה זה?

אתם זוכרים שאני אמרתי שאחרי דם

ובמבה יבוא אדם?

זוכרים?

אחרי דם יבוא אדם.

זה ממש כמו יהודי הוא מתנהג.

מה שהיהודים רוצים כביכול הוא מסכים.

אפילו עכשיו יש לו תוכנית המאה, הוא לא מתכוון לתת שתי מדינות.

לא נותן לפלסטינים שתי מדינות.

דברים מדהימים.

מה זה?

הקדוש ברוך הוא, מה שהוא רוצה הוא מנהל, מה שהוא רוצה הוא עושה.

יוצאים נגדו, נלחמים נגדו,

מאשימים אותו והכול, והוא יוצא נקי.

אין כלום, שום דבר.

חקירות, הכול, הכול בסדר.

צוחק על כולם.

מדהים.

אז כשאנחנו היינו במצרים, הקדוש ברוך הוא החליט להתעלל בפרעה.

למה? שיהיה לנו מה לספר בהגדה. מה נספר בהגדה?

אז אנחנו צריכים

לראות איך פרעה הזה הקטנצ'יק מקבל מכות אחרי

מכות

ורואים שהקדוש ברוך הוא שולט

בבריאה כולה והוא מנהיג את הברואים,

מוציא אותנו מתי שהוא רוצה, בוקע לנו את הים, מאכיל אותנו במדבר, משקה אותנו,

מכסה אותנו וחופה אותנו בענני כבוד, נותן לנו סלב, מה שאנחנו רוצים. לא יאומן כי יסופר.

יש אלוקים, ראינו בעיניים, בעיניים, בעיניים. לא סיפורים, לא אמונות, בעיניים.

אז לכן צריך תמיד זכר ליציאת מצרים.

אמונה מיוחדת זו

היא היסוד של החירות של ישראל.

בן ישראל יוצא לחירות

מעול החיים

כאשר נקבעת בליבו האמונה שאין מעשיו של האדם,

פועלים מאומה בעולם.

וכאשר מתברר לו, לאדם, שאין לו שליטה גם על עצמו,

כי אין אדם נוקף אצבע מלמטה

עד שמכריזים עליו מלמעלה,

ואז כשהוא מאמין כזה הוא משליך על השם את יהבו,

ברגע זה הוא יוצא לחירות.

אני לא תלוי בעצמי, אין בו כוחי,

הכל זה מאת השם יתברך, לכן אני משליך הכל על השם יתברך.

אבל לקבוע אמונה כזו זה לא קל,

וצריך ללמוד את זה ולהתייגע על זה כדי להגיע לדרגה הזאת.

מי שרוצה להיות בן תורה,

עליו ללמוד בעיון את הראשונים בפרשיות של יציאת מצרים,

שהם מוכיחים שאין מציאות של טבע.

בלחיות בזה חובה היא,

ובלי השגה זו

אסור לצאת ארבע אמות אל הרחוב,

כי עלולים לפרוש לגמרי.

אפשר

להישאר במעשים עם תורה ומצוות,

ובנוגע לאמונה אדם יכול להיות פגוע בעיקריה עיקרים.

הניסיון קשה.

התורה,

שכל תיבה ותיבה שבה ספורה ומדודה,

אין מילים מיותרות ואין אותיות מיותרות,

חוזרת שוב ושוב

זכר ליציאת מצרים.

פה התורה לא חוסכת.

כל הזמן מזכירה לנו שצריכים לזכור את יציאת מצרים.

החזרה מתמידה מגלה

על העמל העצום שזקוקים

לאמונה הזאת מצד אחד.

מצד שני,

שהיא עיקרית.

האמונה הזאת היא עיקרית.

המעמד

של מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים,

אז הוא גם לא מאמין באנוכי השם אלוקיך.

לכן,

כשאנחנו נמצאים בפסח,

זמן יציאת מצרים,

עלינו להתחזק ולהאמין

שכל הבעיות של החיים

זה דמיון.

זה כלום.

זה רק ניסיון.

ועלינו למסור את עצמנו בידי השמיים,

אשליך על השם יהבך והוא יכלכלך.

נכון

שההשתדלות היא חובה,

ואסור לסמוך על הנס.

אך כל משהו בגדר השתדלות

היא רק מצווה.

מצווה לרוץ, מצווה לעבוד,

עבודת השם. אלא שאין בקיום חובה זו של ההשתדלות

והתוצאות הנראות מן ההשתדלות שום קשר.

לדוגמה, כשאנחנו מקבלים תרופה,

אין לזה שום קשר עם הרפואה.

התרופה שאנחנו מקבלים זה לקיים מצווה

שחלה עליו,

שאם הוא חולה בגלל שהוא לא מאמין גדול

והוא נוהג ברופאים,

אז ורפוא יירפא.

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.

אבל ההתרפאות

זה רק השם.

רפאני אדוני וארפא.

רק הרפאני של אדוני הוא המרפא.

רק ההושעני עז ויבשע.

הכל זה רק בהשם.

הרופאים זה שליחים.

הכל זה דמיון.

אבל מה, אתה אין לך ביטחון, אתה חייב לעשות השתדלות.

למה?

כי אתה לא ברכה, לדוגמה.

פעם שמע גאון מווילנה שהאחיו הזמין רופא לביתו והוא כעס.

והוא אמר לו,

מה לרופא בבית יראי השם?

מה עושה רופא בבית של ירא שמיים?

אז הוא אמר לו שברפאו יירפא.

אז אמר הגאון,

כתוב רפא יירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. לא כתוב שניתנה רשות לחולה להתרפאות.

אדם בדרגה שלך לא היה זקוק לרופא.

הרפואה היא מהשם.

ויש מלאכים נאמנים בכניסתם

ונאמנים ביציאתם. השם שולח מלאכים להחלות את האדם.

והוא אומר להם, אתם עד זמן מסוים, שבוע, שפעת, שבועיים,

אחר כך אתם חוזרים בחזרה.

אמרתי לכם, שהיה לי קרוב ממשפחה רופא.

שאלתי אותו על שפעת וזה,

אז הוא אומר, עם כדורים זה שבוע,

בלי כדורים זה שבעה ימים.

אז זאת אומרת, כן, צריכים להתפרנס גם. צריך שחברת טבע תרוויח מהכדורים, צריך זה,

יגידו לך שהכדור הזה הוא פלא פלאות, ושיגידו לך ככה וככה וככה, כן.

וכל מאמין בכדורים מעשיר טבע.

לא סתם קוראים להם חברת טבע,

כי הכול הם אומרים שזה טבע.

אבל הקדוש ברוך הוא, הוא קובע, הוא המרפא, הוא המחליא. אני מחצתי ואני ארפא.

אני אמית ואחיה, ואין מי ידי מציל.

לא יעזור.

מי שצריך לחיות, יחיה, מי שלא צריך, לא יחיה.

אבל נחזור לבחור עם ה-Waze.

תגידו לי, אם הוא היה צריך לטוס עכשיו לארצות הברית,

וב-Waze היו אומרים לו, ב-400 שקל אתה עלול לאחר את המטוס בעשר דקות.

אז מה?

אז הוא היה מוותר על הטיסה ומפסיד את הכרטיס?

מה עושה אדם חכם כשהוא רואה שהוא הולך לפספס את המטוס

שעלה לו אלף דולר?

מה הוא עושה?

אבל הנהג אומר לו, אתה תאחר בעשר דקות לפי ה-Waze.

מה הוא עושה?

סע מהר.

אתה יודע שנהגים לא נוסעים מהר, רק אם נותנים להם עוד.

פעם אני הייתי צריך לנסוע בבוקר מוקדם בשדה התעופה,

ואני הולך לאחר.

והנהג נוסע על 60. אין אף אחד בכביש, בבוקר בשעה ארבע, אין אף אחד בכביש. סע אני אומר לו, אומר לו, לא.

אמרתי לו, נותן לך עוד עשר שקל.

120. בעשר שקל רק.

בשביל עשר שקל הוא עשה את התרגיל הזה.

לא יאומן כי יסופר.

אז להפסיד שיעור תורה זה לא יותר מאשר להפסיד טיסה לארצות הברית? אז לא עכשיו, תטוס בטיסה הבאה.

אבל להראות לקדוש ברוך הוא שבוזו כסף.

תורה.

אני רץ לשמוע תורה.

חנג'רי בעשרי, זה מאמינים ב-Waze.

טוב, בואו נקשיב עכשיו איך אנחנו מדברים.

תשמע, תיקח את התרופה הזאת, זה תרופת פלאים.

זה מועיל.

אל תלך לסתם רופא סטאג'ר. תלך לרופא הזה, זה רופא מומחה.

אה, הרופא הזה לא הצליח לרפא.

אה, התרופה הזאת לא שווה שום דבר.

רופא כן מרפא, תרופה כן מרפאת.

איזה דיבורים.

מה, אתה מדבר בדיוק הפוך ממה שהאמת.

אתה מדבר,

אתה מדבר בפירוש, אתה מדבר.

אתה יודע איזה פיקח אני?

איזה פיקח אתה?

השם נותן חוכמה בעיניו. מה פיקח? איזה פיקח?

איזה פיקח יכול להיות?

היה אחד, גנץ, בבחירות האחרונות מאוד פיקח. גבוה מאוד ופיקח.

כבר המליך את עצמו ואמר לביבי להתראות,

אנחנו המפלגה הגדולה.

ואתה אמרת שהמפלגה הגדולה היא הקובעת וזה.

לא עברו דקות, והוא אבל וחפוי ראש, אחרי שלושה ימים יצא מהקונכיה ואמר שהוא מתנצל, הוא עשה טעות, הייתה לו זכות הדעת והוא היה פזיז.

לפעמים הגובה מפריע.

פיקח אני, אדם אומר.

אני הלכתי, אני עשיתי, אני, אני, אני, אני. תמיד הוא מקדים אני.

אם אתה אומר הלכתי,

לא צריך להגיד אני, כי הלכתי זה אני. למה אתה צריך להגיד גם אני הלכתי?

מה, אתם שניים?

הלכתי.

אני הלכתי, אני עשיתי, אני, אני ואפסי עוד אני.

אני שכנעתי אותו.

ובסוף כמובן אומרים, ברוך השם, ברוך השם, הקדוש ברוך הוא עוזר,

הכנסת חוזר, כן, מילים, הכל מילים.

ואלה לשונות של פיגול.

הלשון לבד יכולה להזיק.

ולכן התורה משננת, זכר ליציאת מצרים,

ומחייבת אותנו לזכור יציאת מצרים פעמיים,

ביום ובלילה, בקריאת שמע.

זכירת יציאת מצרים.

אני השם אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים

להיות לכם לאלוהים, אני אדוני אלוהיכם, אמת.

פעמיים.

מי שחי בזיכרון תמיד של יציאת מצרים, זה בן חורין.

למה דומים חיים כאלה?

למי שהאבא שלו עשיר,

גיבור,

ובא על הכוחות כולם,

ומבטיח לבן שלו פרנסה ללא דאגה,

וכמה שהוא צריך יהיה לו,

ואם לא יהיה לך תדע שאתה לא צריך?

האם יש בן כזה,

יותר בן חורין ממנו?

יש לך אבא כזה?

יש לך אבא כזה?

אבינו שבשמיים.

הוא מבטיח לך הכול.

הכול, הכול אצלי. הכול אצלי. אני דואג.

אני דואג לך הכול. מה שאתה צריך, הכול אתה תקבל.

אבל אם אתה בוטח בי ב-100 אחוז,

אם אתה בוטח בי ב-100 אחוז ועושה מה שאני אומר,

הכול עליי.

אפילו במלונות אומרים, הכול כלול.

אז הקדוש ברוך הוא לא יכול?

אבל המדרגה הזו לא ניתנת להירחש באמירה בלבד.

צריך לעמוד על זה תמיד,

ולתרגם את זה לחיים מעשיים.

על כל ניסיון צריכים לחוש גם זו לטובה.

כל ניסיון גם זו לטובה.

לקבוע בלב

ששום השתדלות

לא תועיל,

גם לא תזיק.

ורק אז מגיעים למדרגה הנשגבה הזו.

תזכרו,

שום השתדלות לא מועילה ולא מזיקה.

לפעמים זה רק איזה אילוץ, חיוב או מצווה.

זה הכול.

אבל לא זה מה שקובע.

בזה יתבאר לנו היסוד של מצוות אכילת מצה ואיסור חמץ.

שני דינים נפרדים

וזמנים נפרדים.

מצוות אכילת מצה

נוהגת בלילה הראשון בלבד.

אם אתה לא תאכל אחר כך כל השבעה ימים,

אתה לא מחויב.

בלילה חייב לאכול כזית מצה דאורייתא.

גם הגאון מווילנה

אומר שאין חיוב המצווה אלא בלילה הזה.

באיסור חמץ נוהג כל שבעה.

לצאת מאיסור חמץ די בזה שהעיסה משתמרת מלהחמיץ.

אבל למצוות מצה לא די בזה.

עד שהעיסה תישמר לשם מצה

ושמרתם את המצות.

לכן אנחנו אוכלים מצה שמורה מעת הקצירה

שלא ייפול עליה מים היא תחמיץ.

חומרה מיוחדת מצאנו באיסור חמץ שהעונש שלו כרת

באיסור שלו אם אתה אוכל כלשהו,

כלשהו.

האיסור הוא כלשהו.

אחרי שהוסבר לנו שכל העניינים של פסח הם עניינים של אמונה,

יוסבר לנו גם

המקום

של החומרות הללו באיסור חמץ.

כשאדם נכנע

ליצר

ועובר עבירה,

הוא הופך להיות בעל עבירה.

אם הוא עובר במזיד

הוא נקרא רשע.

אבל לא אפיקורוס.

עדיין יש לו חלק לעולם הבא.

אבל לעומת זה,

אדם שמקיים את כל התורה כולה עם כל דקדוקיה,

והוא אומר על מאמר של חכמים זיכרונם לברכה שזה מוגזם, גוזמאה,

זה אפיקורוס.

כי ענייני אמונה פוסל בכלשהו.

אם

יש לך בעיה באמונה, זה פוסל הכול.

אמונה זה להתמסר באופן מוחלט לשמיים,

בלי שום שיעור.

אחרת זה לא חשוב כלום.

דומה הדבר לאדם

שמשליך את עצמו למים

ובחוט אחד הוא קשור ליבשה.

אין כאן התמסרות.

זה לא נקרא שהוא יתמסר,

כי הוא עדיין קשור ליבשה.

מסירות,

ניתוק מוחלט.

זה נקודת החילוק.

בין כל העבירות

לעבירה באמונה.

בשאר עבירות

לא נהפכים לאפיקורוס.

אם אדם נכשל בתאווה, ברצונותיו,

אבל לא באמונה,

אז עדיין יש לו עולם הבא. יצטרך כמובן לתקן, נייסר ולהיענש.

אבל מי שחסר לו באמונה,

גם חסרון כלשהו הופך אותו לאפיקורוס.

עבירות שאינם נוגעים לאמונה,

אין בהן כרת.

למרות שהוא נכנע ליצר,

למרות שהוא הפך רשע,

הוא עדיין לא מנותק מהשורש.

בעניין הנוגע לאמונה,

יש בכל פגם לנתק אותו מן השורש.

המציאות של חמץ כיצד נגרמת?

על ידי שהייה.

אם אתה משהה את הבצק,

קמח ומים, משהה אותם, זה מחמיץ.

תוך 18 דקות

זה נהיה חמץ.

אבל אם אתה מתעסק בעיסה,

אפילו 24 שעות רצוף בלי הפסקה, זה לא מחמיץ.

רק אם העיסה נשארת ללא עסק,

אז היא מתחמצת, כמו שאמרנו.

חמץ

זה תוצאה שלא עובדים.

לא עובדים.

לא עובדים עם הבצק.

יסוד האיסור

זה שהחובה של האדם תמיד לעבוד, לעמול ולחזור ולעמול כל ימיו.

כי אדם לעמל יולד, אם לא הוא מחמיץ.

על הפסוק, ושמרתם את המצות,

דרשו חכמים, ושמרתם את המצוות.

שאם באה לידך מצווה, אל תחמיצנה.

אמרנו בזה כמה פירושים. אל תחמיצנה.

לא תפסיד אותה, תחמיץ אותה.

אל תחמיצנה, אל תתעכב יותר מדי.

ואל תעשה אותה עם פרצוף חמוץ.

מהו החמץ של מצווה?

אדם שלא חי בעמל תמידי

הוא משלח את הגוף ללא עסק

ומחמיץ.

הוא נהפך למציאות של אני,

בלי שעבוד.

בעוד שהיסוד הראשון של עבודה,

עבודת השם, זה לשעבד את הגוף.

טבעו של אדם זה שעבוד.

אנחנו רואים תינוק וילד כל הזמן במצב של פעולה.

כל הזמן נוגע, מחטט, שובר, עולה, מטפס, עושה,

כל הזמן.

רק לאחר שהוא גדל,

מגיע יצר רע, אומר לו, תנוח,

תנוח,

תנוח.

והופך אותו לעצל.

שונא מתנות יחיה זה טבע באדם

שנולד מרצון של שעבוד.

טבע השעבוד שבאדם

נועד כדי לנצל אותו לעבודת השם.

ויש בכוח השעבוד להכניע את הגוף לנשמה.

שהנשמה תזרח דרך הגוף.

ואז הגוף יזכה לחזות בנועם השם.

בזכות שהוא ישתעבד לנשמה.

רוב האנשים משעבדים את הנשמה לגוף.

אם לא משתמשים בו בגוף

ומתרפים

משעבוד, מחמיצים.

מצווה בא לידך.

זה לא רק אמור בנוגע למעשה מצוות,

אלא כל פעולה יכולה להיות מצווה בא לידך, אל תחמיצנה.

אסור לשחרר את הגוף משעבוד.

אדם צריך להיות כל הזמן פעלתן,

או בלימוד התורה, או תבלינים, או דברים אחרים. מצוות. כל הזמן. כל הזמן.

לא לתת לגוף מנוחה. רק כשכבר אין כוח, הולכים לישון, קמים מחדש, קדימה.

שיגיעת שניהם משכחת עוון.

אם לא היצר הרע יודע להחמיץ אותך.

כתוב בספרים הקדושים שהיצר הרע נקרא חמץ.

ולמה?

משום שחמץ זה עניין של חוסר עבודה תדירית ותמידית,

וזה מפתה אצל האדם שהייה.

לכן אתם שומעים רוב בני אדם, אתה קורא לו אז הוא אומר רגע.

רגע. מה זה רגע? שהייה.

כאילו מה בוער? למה צריך לרוץ מהר? שהייה.

וזה החמץ. זה המחמיץ.

זה הפטנט של יצרה. לא לעשות מיד. לא לומר הנני, מוכן ומזומן.

רגע.

אז אם ככה נשאל הפוך.

אם החמץ מורה על חוסר עבודה,

אם חמץ עלול לפתח אצל האדם הרגשות נגד האמונה,

אז איך מתירים לנו לאכול חמץ כל ימות השנה?

ואפילו מקייבים בזה מצוות, סעודת שבת, סעודת יום טוב.

אלא שהשאלה הזו שייכת גם לכל המעשים של המצוות שהם תלויים בזמן.

כמו איסור מלאכה בשבת.

אז הנה, אתה לא עושה כלום. זה כאילו עצלות. מה זה?

למרות שהוא מורה על ענייניו השונים,

הרי בכל השבוע מותר בעבודה.

יום הכיפורים אסור באכילה,

בשאר ימות השנה מותר באכילה. אז אם יום הכיפורים אנחנו כמו מלאכים, למה לא נהיה כל השנה?

העניין של המצוות שהן תלויות בזמן,

זוהי הדרכה שניתנת לאדם בזמן המצווה,

שבאמת תתנהג ככה גם אחר כך.

כדי שיראה את העניין

שהוא צריך לנהוג לפיו בשאר הימים.

הוא חייב לעבור פעם ניסיון,

ומכוח ההדרכה הזו יוכל להתנהג בשאר הימים.

לדוגמה, ההוראה של יום השבת

היא העניין

שכל המעשים הם של הקדוש ברוך הוא.

זאת אומרת, ששת ימים תעשה מלאכה.

הנה, אתה שובת בשבת,

ויברך השם את יום השביעי וקדש אותו.

למה? כי בו שבת מכל מלאכתו.

אז כל הברכה של ששת ימי המעשה זה מהשבת.

אז אם אתה מאמין בשבת,

אתה לא צריך לדאוג בששת ימי המעשה, כי המלאכה תיעשה מעליה.

לעומת זאת,

ניתנו לנו ששת ימי מעשה לשעבד את הגוף בעבודה.

השעבוד הזה עלול להביא לידי הרגשה כאילו הוא מחדש משהו בכוחו,

שכן הוא עוסק בבורא בששת ימי המעשה.

על זה באה שבת להורות,

שששת ימי המעשה כל מלאכתך עשויה,

כי כל העשיות

הם של הקדוש ברוך הוא.

עניין העבודה שבששת ימי המעשה יש בה כוח מעלה מצד אחד,

שלא תהיה בטל כמו שרוצה את שר הרע,

אלא תשעבד את הגוף בעבודה ובעמילות.

אבל אתה צריך לזכור שהכל זה מעט השם ולא העבודה שלך עושה משהו.

אבל מצד שני זה עלול להביא לחיסרון אצל האדם, שהוא יגיד אני,

אני,

כוחים ועוצם ידי.

לכן, כנגד החיסרון הזה באה ההוראה של שבת,

שביתה מכל מלאכה, כאילו מלאכתך עשויה,

ומזה אתה רואה שאפשר לשבות,

לא לחשוב מחשבות של עבודה וחשבונות וכל מיני דברים.

מישהו בדרגה זו יכול להמשיך את זה כל השבוע, כל השנה, כל החיים.

מי שלא, שיסבול.

אז הגזירה והקללה של בזיעת אפיך, תחול על ראשו.

גם האיסור של חמץ בפסח היא מצווה שזמן הקיום הוא רק שבעה ימים בשנה,

אבל כהוראה לכל השנה.

אחרי ששבעה ימים לא אכלו רק לחם עוני, שזה נקרא מצה,

אנחנו קולטים את יסודות האמונה לכל השנה,

גם כאשר מותר, ולפעמים אפילו מצווה, לאכול חמץ.

אבל אנחנו זוכרים שמי שפרנס אותנו,

גם כשלא היה חמץ, היה רק מצות, טרם יחמץ,

והצלחנו לאכול 33 יום ככה, בלי.

מה היה נס? ואחר כך היה מן?

ואחר כך זה? אז רואים שהקדוש ברוך הוא יכול לזון ולפרנס כל ימות השנה, 40 שנה, בלי שום בעיה.

כשמגיע ליל הסדר, יש באדם מקום לחוש חירות.

הוא חייב להכין את עצמו קודם,

לגשת ללילה כמו שצריך.

ויש כאלה שלא מסוגלים להאמין,

ששייך לקבל הרגשה כזו.

יש גם שמרמים עצמם שהם כבר מרגישים שהם בני חורין.

באמת אפשר לחוש שאדם הוא בן חורין,

אבל צריך לזה הכנה.

אדם צריך להרגיש לאחר ליל הסדר

מין הרגשה כמו מוצאי יום הכיפורים.

טעם שמורגש כמו אחרי כמה שעות טובות של לימוד תורה.

באותה שעה, אם יגיע אליו איזה רצון

שבדרך כלל לא יימנע ממנו,

הרי שבליל הסדר אין הרצון יכול להכניעו. אתה אוכל את האפיקומן,

והולך לישון עם טעם אפיקומן בפה,

ולא שום טעם אחר אפילו שבא לך.

כל תאוות העולם נראים בעיניו מצחיקות.

אותם התאוות שבמשך השנה נכשל ורודף אחריהם,

בליל הסדר אחרי שיצא לחירות הוא בז להם.

אבל השרף של מי שזוכה לזה,

מי שהכין את עצמו יודע.

אותו דבר בסוכות.

שבעה ימים בסוכות תשבו,

ולזכור שכל העולם הזה ערעי. גם כשאתה יוצא מהסוכה וחוזר הביתה, אתה צריך לזכור שהעולם ערעי,

כמו שישבת שבעה ימים בסוכות.

אין שום בעלות,

אין שום דירה,

אין שום דירות,

אין שדות,

אין בניינים, אין נדלן.

יום אחד אתה תשכב למטה, יחסו אותך עם בלוקים,

ולהתראות. אין כלום, אין כלום, הכל דמיונות, הכל דמיונות.

אבל מי שזוכר את יציאת מצרים,

ואנוכי אדוני אלוהיך שרוצה טיחה מארץ מצרים, ונזכר בכל האותות והמופתים שעשה השם לעינינו,

אדם כזה שחווה את זה, יודע שיש רק אחד בעולם,

זה הקדוש ברוך הוא,

והוא תלוי רק בו,

והוא הקובע,

הוא המנהיג, הוא המפקח,

הוא שנותן לנו הכול.

אם אתה רוצה לקבל גם הכול,

אתה צריך להיות כלי ראוי לקבל.

כלי ראוי לקבל,

זה שאין את העני והאפסי עוד.

כמו

משה רבן.

ענו ואנחנו מה?

ומה הוא קיבל?

הכל בכל מכל, כל יותר מכל בני אנוש.

כי היה לו כלי קיבול לקבל הכול.

אין פה אני שמפריע.

אין משהו שמצמצם.

ככל שאתה כנוע

לשם יתברך,

ואתה ללא רצונות שלך, אלא רק לרצון השם,

אתה יכול לקבל הכול.

גם מה שלא ניתן להאמין, אתה יכול לקבל הכול.

הכול.

ממש הכול.

רבי חנניהו בן הגשיאו, אומר, עושו כזו כזו כזו כזו כזו ישראל, אבי כוך.

הרבו לו עם תורו ומשמעות שנה,

אמרו אדונו וסלמתו, יחדיל תורו ויעדרו.