ותורת חסד על לשונה | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום; אהרן מרציאנו - נציב יום מיוחד ליום הולדת של חוה לאה מרציאנו מבעלה ג'ורדן, שהקב"ה ימלא משאלות ליבה לטובה, שתזכה לכל מילי דמיטב, אריכות ימים ושנים, שלום בית, שתהיה שמחה ומאושרת, בעזרת ה' תהיה לה לידה קלה כתרנגולת ולא תרגיש שום מיחוש או כאב כלל, בזמנו ובעתו - אמן ואמן.

קהל: אמן.

הרב: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר" (שמות יט ג)

'באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה הקב"ה פניו דומה לאברהם, 

אמר להם הקב"ה: 'אי אתם מתביישים הימנו?! לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?!' 

אמר הקב"ה למשה: 'לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם!' עד כאן המדרש (שמות רבה כח א).

משה רבנו ע"ה ראה באספקלריה המאירה (יבמות מט) באר הרמח"ל: 'שהמשל הוא שמשה רבנו ראה נבואתו כאילו דרך זכוֹכית נקיה, היינו; שראה דבר עצמו אם גם דרך מסך, דהיינו; הזכוכית, דהיינו; שמשה רבנו היה עניו מכל אדם כאומרו: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז ז) ואצלו לא נתלכלכה הזכוכית ע"י האנוֹכי. 

מה זה האספקלריה המאירה, מה זה אינה מאירה? (כבר הסברנו מספר פעמים, נחזור שוב) אספקלריה - זה זכוכית, אם הזכוכית היא נקיה לגמרי, אז רואים דרכה את מה שרואים, את עצם הדבר רואים. אם הזכוכית מלוכלכת קצת ויש עליה אבק נגיד, אז יש השתקפות גם של עצמך, כי דבר שהוא לא נקי - הוא משקף, אז זאת אומרת יש פה אנוֹכיות שזה, יש לכלוך אז זה גורם שאתה רואה את האני שלך, את האני, אז אתה לא רואה את עצם הדבר, אתה רואה מעורב עם האנוכיות. 

משה רבנו היה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב ג) אז לא היה לו אנוֹכיות בכלל, כל המידות שלו היו מתוקנות, אז אין לו אנוכיות, אין לו השתקפות של עצמו, הכל נקי! אבל נביאים אחרים שלא הגיעו למדרגה של הענווה שלו, והיה להם איזה בחינות במידות שעדין לא היו שלימות עד הסוף, זה כמו אבק, זה כמו גורם להשתקפויות, אז הוא לא רואה את עצם הדבר, הוא רואה גם חלק מעצמיותו בתוך זה. אז משה רבנו היחידי שהיה רואה באספקלריה המאירה! 

אבל שאר הנביאים אף על פי שהיו גדולים מאד, כמו שכתב הרמב"ם: 'שלא תתכן נבואה אלא במי שהוא שלם במידות' אבל לא הגיעו לדרגת משה רבנו בסילוק האנוכיות, ועל כן לא יכלו לראות באופן ישיר, אלא להסתכל כאדם הרואה מה שמשתקף במראה. לא מה שמעבר למראה, אלא משתקף... הרי מה עושה את המראה – מראה? הנייר כסף שמאחורה, אם תוציא אותו, אז אתה רואה את הצד השני. אז זאת אומרת מה שהם רואים בעצם את הדמות העליונה, אבל היא נראית במראה של אנוכיות, זה שמדייק הפסוק שנבואת משה היתה ב: "מַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב ח) ושאר הנביאים: "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע" (במדבר יב ו) אז אצלו זה מַרְאֶה אצלם זה מַּרְאָה.

 אם אנחנו פה, אז נגיד גם שיש בעל ואשה, אז זה שוב פעם אם אדם לא מתוקן במידות הוא רואה את עצמו גם כשהוא דואג לה, הוא רואה את עצמו, זאת אומרת המבט שלו עליה זה דרך עצמו, כמה הוא 'מוכן' להשקיע או כמה הוא מוכן להתנהג כמו קוף, זאת אומרת לעשות דברים כאילו; 'אמרו לו שהוא צריך לעשות ככה, אז הוא עושה ככה, אז הוא...' זה לא שבאמת הוא רוצה לעשות, אם לא היו אומרים לו - הוא גם לא היה עושה, אבל בשביל 'שלום בית' הוא עושה כמה דברים, אז כאילו הוא 'מנסה' אבל זה מתוך האנוכיות שלו הוא עושה, זה לא שהוא השתנה, זה 'מעשה קוף בעלמא' אבל אין פה את הבן אדם שהוא רואה את השני בלבד, הוא רואה את השני דרך עצמו, כמה הוא מוכן 'להפקיר' מעצמו לטובת הזולת... 

מכל מקום המלאכים ביקשו לפגוע בו, היינו; שטענו: 'שגם בבחינת "וְנַחְנוּ מָה" יש עדין השגת נַחְנוּ שהוא מָה, משה רבנו לא אמר אפילו: 'אנחנו' אפילו באנחנו הוא עוד המעיט ואמר "וְנַחְנוּ מָה", אבל המלאכים טענו: 'שגם בבחינה הזו יש עדין מָה-מָה! שאי אפשר לאדם להגיע אל ה'לשמה' הגמור ממש!' ככה טענו המלאכים: 'שזוהי בחינת השער החמשים (50) של חמשים שערי בינה שלא נתגלה גם למשה! ובבחינת האנוכיות הזאת הנשארת, ביקשו לפגוע בו, כי לפי הבנתם אין ראוי לקבל תורה בדרגה כזאת!' אם אתה לא מגיע לדרגה של חמשים שערי בינה, של ביטול ה-'מה'-ה'מה'-ה'מה' לגמרי, כי הם אומרים: שגם-שגם משה רבנו עדין יש איזה מה-מה-מה-מה!

אז מה עשה הקב"ה? צריך לתת את התורה למשה - והם עומדים נגד עם טענות, עשה הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לאברהם, היינו; שהראה שדרגת משה כוללת גם בחינת החסד של אברהם אבינו, לא רק ענווה אלא בחינה של חסד כמו אברהם אבינו, כי הנה אפילו שבחינת הענווה וההתבטלות של משה רבנו גַדלה מזו של אברהם, בענווה - משה רבנו גדול מאברהם אבינו; 

שאברהם אבינו אמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח כז) אבל יש בזה עוד איזה שימוש, יש בזה עוד ערך, יש בזה עוד שוֹוִי, 

אבל משה רבנו אמר: "וְנַחְנוּ מָה" אני לא... אין לי עוד מה להגדיר; שווי? אין שווי, כלום. 

אצל אברהם כתוב: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" שיש בזה בכל אופן ממשות, אצל משה רבנו: "וְנַחְנוּ מָה" והרי כתוב מפורש: "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו ג) אני לא נוֹדַעְתִּי לאבות בשם הוי"ה ב"ה, ולמשה כן נתגלה בשם הוי"ה, אבל מכל מקום חסדו של אברהם לכאורה גדול מבחינה אחרת. לא מפאת ביטול עצמו, מידת החסד של אברהם - זה לא מפאת ביטול עצמו, אלא מפני עצמוּת החסד, שמסר נפשו להתחסד עם כל אחד ואחד! ובזה לא היתה דוגמתו בעולם. אין עוד דוגמא של חסד כמו של אברהם אבינו, כמו שאומר הכתוב: "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" (יהושע יד טו) זה אברהם, ככה יהושע בן נון קורא לו, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים שגם בין ענקי החסד היה אברהם נראה גדול מהם כענק! 

והקב"ה דחה טענת המלאכים במֶה שהראה להם שדרגת משה כוללת גם את מידת החסד במסירות נפש של אברהם, כי הרי משה היה 'רבן של כל ישראל' וכל ישראל הם תלמידיו והרבה טרח במשך ארבעים (40) שנה ללמד אותם תורה! ונגד חסד בפועל כזה, לא היה למלאכים מה לטעון. 

שתי בחינות כאלו בתורה מפורשות בגמרא (סוכה מט) הפסוק אומר: "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא כו) – 'וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד?' מה זה שאומר הפסוק וְתוֹרַת חֶסֶד? - אלא תורה לשמה זוהי תורה של חסד, איכא דאמרי: ללמדהּ זוהי תורה של חסד. זאת אומרת יש מי שאומר: שתורה של חסד זה כשאתה מלמד את התורה לאחרים, כי תורה לשמה, היינו; הבחינה מצד ביטול עצמו: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א ב) ותורה ללמדה - היא השאיפה להתחסד עם תלמידיו. 

אז מאן דאמר: שתורה של חסד זה תורה לשמה. ואיכא דאמרי, יש אומרים: שתורה של חסד זה תורה ללמד אותה לאחרים, מה לא טוב להם כשהם אומרים: דווקא ללמד לאחרים? למה תורה לשמה זה לא יחשב תורה של חסד שצריך איכא דאמרי? 

כי תורה לשמה זה בחינה מצד ביטול עצמו, אי אפשר שאדם יהיה לו נגיעות, אם יהיה לו נגיעות; להתגדל, להתכבד, להקרא רב, 'הראשל"צ' גלימה זהב... - זה לא תורה לשמה! תורה לשמה זה ביטול עצמו בבחינת: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" זה הכל, החפץ שלו: זה רק ללמוד תורת ה' ולקיים את תורת ה', זה המטרה בלבד, בביטול עצמיות, אין ו שום אינטרס בלימוד התורה ובעשייתה, רק חפצו של הקב"ה. זה קשה מאד להגיע לתורה כזאת! 

אבל תורה ללמדהּ - היא השאיפה להתחסד עם התלמידים. 

חז"ל אמרו: 'שאמר הקב"ה למלאכים: 'אִי אתם מתביישים הימנו?!' מה, אתם לא מתביישים?! לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?!' 

בפשטות יש לומר: שהפרוש הוא; שגם המלאכים הוצרכו ללמוד אצל אברהם אבינו, עד היכן מגיע ענין החסד! חסד חינם ממש!! שהרי 'נדמו לו כערביים עובדי עבודה זרה' זאת אומרת אין לו שום צד להנות מהם, חסד אמתי וגמור. זה לא אתה עושה חסד עם השכן אז היום אתה נותן לו משהו - מחר הוא יחזיר לך, או חשבונות: 'שמור לי ואשמור לך' תן ואח"כ קח... 

אבל יש בזה דבר עמוק! הרי ידוע שבחינת 'מלאך' היא השליחות עצמה, שורש המילה זה לאוך, לאוך זה לשון שליחות, כל מלאך, אתה שולח שליח הוא נקרא מלאך, שליח: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱ-לֹקִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו" (דברי הימים-ב לו טז) זה הנביאים שנשלחו ע"י הקב"ה; להדריך את העם, להוכיח את העם, לתקן את העם, הם נקראים: 'מלאכים'. ידוע שבחינת מלאך היא השליחות עצמה, ולכן: 'אין מלאך אחד עושה שתי (2) שליחויות'. 

ובשלושת (3) המלאכים שבאו לאברהם אבינו; מובא ברש"י: אחד (1) בא לבשר את שרה על לידת יצחק, אחד (2) בא להפוך את סדום, ואחד (3) בא לרפאות את אברהם ולהציל את לוט - שזו שליחות אחת. וידוע עוד, שכל מעשה המלאכים אינם אלא לימודים לבני אדם. ומעתה קשה: בשלמא מלאך הבשורה ומלאך הרפואה וההצלה אלה מלאכי רחמים; אחד בא לבשר את שרה - זה רחמים, מלאך רפואה, מלאך הצלה - רחמים, אז מובן למה הם באו להתארח אצל אברהם, כדי שיראה להם את גודל חסדו. אבל מלאך הדין של ההפיכה של סדום, מה לו ולחסדים של אברהם? מה יש לו ללמוד, הוא מלאך של דין, אז מה יש לו ללמוד מהחסדים של אברהם? ומה זה בא ללמדנו גם? אמרנו: שהמלאכים הם גם לימודים בשבילנו, שליחותם, מעשיהם זה גם לימודים בשבילנו, אז מה בא ללמדנו שגם הוא בא להתארח אצל אברהם אבינו? לכאורה, הרי חסד חינם של אברהם הוא ההיפך הגמור למידת הדין, ההיפך הגמור למידת הדין! אז מה הוא עושה שם? 

אבל אינו כן, וחידוש זה בא ללמדנו: מלאך הדין בא לביתו של אברהם להורות לנו; שמידת הדין אינה זרה למושג של: 'חסד חינם' אז מי שחשב: 'שמידת הדין, זה דין-דין-דין!' - מידת הדין אינה זרה למושג של חסד חינם, אדרבה! לפעמים מידת הדין גם מסכימה לחסד חינם, איך? זה ההיפוך שלה! הנה, בגמרא (שבת פט) כתוב: שדווקא יצחק שמידתו מידת הגבורה, הוא זה שמציל את ישראל שנתחיבו כליה ח"ו בחטאם, בכל מיני טענות של זכות ולימודים של זכות - ויצחק מציל את ישראל! 

'בניך חטאו' אומר הקב"ה לאברהם, 

- 'ימחו!' 

יעקב: 'ימחו!' 

יצחק עושה עם הקב"ה פשרה ומגיע אתו לכך שלא צריך להעניש אותם! 

מי זה יצחק? מידת הדין! איך זה יכול להיות? הוא מלמד רחמים על ישראל?! מילא איש החסד אברהם, איש התפארת יעקב, מה זה? 

אז אומר ה'מכתב מאליהו': שדווקא יצחק שמידתו מידת הגבורה הוא זה שמציל את ישראל! 

ותמוה הדבר: אבל ברוך ה'! אומר ה'מכתב מאליהו': 'ברוך ה'! זכינו לביאורו של רבנו צדוק הכהן זצ"ל זכותו תגן עלינו אמן, הוא כתב: 'שגדר מידת הדין - הוא לצמצם ולהגביל כל דבר. חסד - זה התפשטות, דין - זה צמצום. אבל הוא כותב: שגדר מידת הדין זה לצמצם ולהגביל כל דבר וממילא מידת הדין מגבילה גם את עצמה. 

לא 'על הדרך' אומרים: 'נותן לו כאפה ועוד שתים ככה ספייר שיהיה לו...' 

מידת הדין היא מגבילה גם את עצמה, וכשהיא מגבילה גם את עצמה - יוצא מזה חסד חינם! 

וזה לשונו (שם): 'ודווקא יצחק הציל הרשעים ממידת הדין, זוהי מידת הגבורה שיכול לכבוש איזה דבר שלא יתפשט יותר והוא מתגבר נגד הגבורה עצמה!' זאת אומרת המידת הדין מצמצמת את עצמה שלא לתת יותר ממה שצריך לתת, והיא מצמצמת-מצמצמת-מצמצמת, אז זה גבורה שלה בעצמה שהיא מתגברת על הגבורה שלה, אז זה בחינה של חסד חינם, כי 'נתנת רשות למשחית' לכאורה אינו מבחין בין צדיק לרשע...' 

 ולפי דברנו: אפשר להבין את דבריו הקדושים כך: הנה, מידת הדין היא כח הביקורת המבקר את כל מעשה וכל הנהגה, לברר: אם הם מתאימים לאמת הגמורה, אבל גם את הכח הזה יש להביא תחת הביקורת אם הוא 'לשם שמים' לגמרי? או שמא יש חשש שבא מפאת שהמבקר רוצה להעמיד את מידתו שלו - וממילא אינו לגמרי לשם שמים. 

זאת אומרת נגיד אדם רוצה לבקר את מעשיו של חברו, או את הנהגתו - יפה מאד! "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז) "סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי" (ישעיה נז יד) - כל הכבוד! אתה רוצה לתקן את האחרים שכולם יהיו מתוקנים, אתה ממש 'יוסף הצדיק' - כל הכבוד! אבל אולי מה שאתה מתכוון בביקורת זה ללמד על מעשיך שכאילו אתה מתוקן בדבר הזה לכן אתה אומר לו, אתה יודע שאם אתה אומר לו הוא יביט בך, האם אתה בעצם מה שאתה אומר לו אתה גם מקיים? אז יכול להיות שזה כבר לא לשם שמים! 

נחזור על הדברים: 'גם את הכח של הגבורה צריך להביא תחת הביקורת; אם הוא לשם שמים לגמרי או שמא יש חשש שהוא בא מפאת שמבקר ורוצה להעמיד את מידתו שלו וממילא אינו לגמרי לשם שמים, ובזה נמצא: שמידת הדין מצמצמת את עצמה' אם הוא עושה את זה כמו שצריך שזה לא יהיה עם צדדים נוספים... 'ונעשה מקום לחסד חינם - והחוטא נצל!' כי זה תוכחה אמתית ואז הוא יקבל אותה, אבל אם הוא יראה שאתה מתנפח עליו בגלל שאתה כך וכך - הוא לא יקבל אותה, אז לא הצלת אותו אז מה הועלת?!

את הדבר הזה למדנו, ממה שהמלאך של הדין התארח בביתו של אברהם, והוא נהנה מחסד חינם של אברהם, הוא ראה: מה זה חסד חינם! שאין לו שום נפקותא לאברהם אבינו ממה שהוא מאכיל אותם 'כערביים עובדי עבודה זרה' איזה צד וקשר יש לו להם? 

וזהו שאמר הקב"ה: 'אי אתם מתביישים ממנו?!' 

כי ידוע שעניין הבושה הוא סתירה פנימית ופירכא על עצמו, שאדם מתבייש אז הוא יודע שמשהו אצלו לא בסדר, למה הוא מתבייש? אז זה אומר: שיש לו סתירה פנימית בין המעשים החיצוניים לבין הרצונות שלו, לבין הכוונות שלו, אז זה לא בדיוק אותו דבר, אז לכן אם תופסים אותו במשהו שהוא לא בדיוק מה שהתכוון וזה ופה ושם - אז הוא מתבייש...! מה זה עושה? סתירה פנימית ופירכא על עצמו. 

ובזה כאילו הזהיר את המלאכים: 'הלו! הלו, הלו, תפסיקו את הביקורת נגד משה רבנו' 

למה? ללמדנו: שתיתכן שמידת הדין תסתור את עצמה, זאת אומרת אתם בעלי חסד חינם גמור-גמור-גמור שאתם תובעים ביקורת שאולי יש פה משהו, 'מה-מה' הוא לא לגמרי "וְנַחְנוּ מָה" גם כשהוא אומר ככה מוכרח שיש איזה "מָה" מעצם היותו חומר והם מלאכים.

 הרי שבגדר 'חסד של תורה - על מנת ללמדה' חסד על מנת ללמדה, לא על מנת כבוד, לא מעמד, לא סטטוס, לא מילים, לא חריט, 'ללמדה לאחרים' נתינה גמורה, ארבעים שנה ללמד את ישראל במדבר, גדר של חסד של תורה על מנת ללמדה, בא משה לקבל תורה מידו של הקב"ה, בשביל מה הוא בא? בשביל ללמדהּ, מפני שבבחינה אחרת בתורה לשמה תמיד שייכת נקודה של פירוד, אם כי דקה מן הדקה כמו שטענו המלאכים, זה יתכן, וממילא לא תתכן בבחינה זו קבלת התורה ממנו יתברך מפיו ממש! 

מה, שהקב"ה יתן את התורה מפיו ממש למי שבסוף אפילו התכוון לשמה ולא יצא בדיוק לשמה?! 

כי הנקודה הדקה של האנוכיות חוסמת את הדרך אל הפְּנים, ומונעת את ההשגה שמעין פְּנים בפנים. אבל בחסד של מעשים בחינת גמילות חסדים על מנת ללמד, שהאדם מפקיר את עצמו למען הזולת, השאיפה להיטיב לתלמידיו, לבנות אותם, לתקן אותם, להכשיר אותם, זוהי בחינת האיחוד הגמור, ומאירה אל הפְּנים ממש! וזה גדר קבלת התורה בלב, זה לא תורה של חיצוניות זה תורת אמת, תורה של חסד.

אז נחזור להתחלה; 'באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה! מה יש? 'מה לילוד אשה בינינו?! זה ילוד אשה, זה לא יכול להיות לשמה גמור, זה לא יכול להיות שאדם כזה יקבל את התורה, זה חומר!' 

מה עשה הקב"ה? עשה פניו דומה לאברהם! להראות שבעצם יש לו את הבחינות של אברהם אבינו, הוא כלול מהבחינות של אברהם אבינו של התורת חסד; כמו החסד חינם של אברהם אבינו, ללא מטרה, ללא תמורה. 

'אמר להם הקב"ה: 'אי אתם מתביישים ממנו?! לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?!' למה הגעתם לשם? ללמוד: מה זה חסד גמור. 

'ואמר הקב"ה למשה: 'לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם!' כל התורה שאתה מקבל זה בזכות אברהם שהיה חסד גמור, ולכן התורה שאתה מקבל היא צריכה להיות חסד גמור, על מנת ללמדהּ שזה חסד גמור, ארבעים שנה, יום-יום מבוקר עד ערב, כל עם ישראל תלויים בתורתו של משה רבנו, ואת סודות התורה ואת טעמי התורה, כל מיני דברים כאלה, הקב"ה נתן למשה לו! לא לישראל, להם את החוקים והמשפטים והמצוות - בלי הטעמים, והוא נתן להם את זה מתנה!! לא השאיר לעצמו כאילו; 'רק אני יודע, אַה רק אני יודע...' את הכל הוא נתן!! 

אז יצא לנו לימוד גדול פה: שגם בתורה לשמה - תמיד יכול להיות בחינת "מָה" ואפילו מזה אמרו המלאכים: 'שגם משה רבנו יש לו בחינת "מה"-"מה"-"מה" דק מן הדק!

 אבל אמר להם הקב"ה: 'לא! אצלו זה תורה של חסד גמור, תורה ללמדהּ לאחרים, לא להתגדל, לא להתפאר, לא, ממש-ממש, להתמסר לתלמידים עד האיחוד הגמור!' 

נו, איך אומרים התמנים: 'מוהיאל וואי' - קשה למצוא כאלה! נכון?

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":