ממון כשר

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום לרפואה שלמה והחלמה מהירה רפאל בן חווה לאה

ויצא מבית החולים מהרה לביתו אמן

דניאל בן ליאת ויוסף רפואה שלמה בכל גופו מהרה אמן

ואנחנו עכשיו נלמד על ממון כשר

בדרך כלל

ממאיסים חכמים את הממון הגזול

פשוט זה גזול

וזה מאוס וזה השחתה נוראה

שנוצרת בנפשו של אדם ממעשה גזל

וריבותינו הקדושים עומדים על הנהגתם של הצדיקים

שהם ישרי לב ונקיי כפיים בעניין הממון

וכך דרשו את הפסוק האמור ביעקב

וייבטר יעקב לבדו

וייאבק איש עמו עד עלות השחר

אמר רבי אלעזר

שנשתייר על פחים קטנים

מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם

וכל כך למה?

לפי שהם פושטים ידיהם בגזל

יעקב אבינו הולך עם שתי מחנות לקראת הפגישה עם עיסר

עוזב אותם

סב על עקבותיו ליטול עמו פחים קטנים ששכח

מכאן למדים שהצדיקים מחבבים ממונם יותר מגופם

זה מעורר תמיהה עצומה

האם כך אמור להיות?

האם צדיקים קדושי נפש ותורי רעיון

שכל ישותם זועקת לעבוד את השם

ומייחלת וכוספת להתענג

מזיב השכינה

מחבבים ממון יותר מגופם?

זה תמיהה עצומה.

דבר שני,

מה הטעם שמביא המדרש לפי שאין פושטין ידיהם?

אין בגזל.

בפשטות,

זה לא רק שאין פה טעם נאות,

אדרבא,

זה טעם לסתור.

הרי מי שנזהר

ואינו פושט יטו בגזל,

מן הסתם עושה כן משום שאינו מוכן להקריב

בעבור החיים,

בעבור הממון,

את החיים הרוחניים שלו.

שהרי חיבתו לממון לא כל כך אדירה,

וכיצד אפשר לומר כי זו הסיבה שהממון חביב על הצדיקים.

עוד פעם,

מי שנזהר

ולא פושט את ידו בגזל,

למה הוא לא פושט ידו בין הגזל? למה הוא נזהר?

כי מן הסתם

הוא לא מוכן להקריא בשביל כסף את החיים הרוחניים.

הוא לא ילך לעבוד בשביל שיהיה לו 40 שקל שעה,

ששעה אחת של חיים שווה עולם ומלואו.

הוא יכול לקנות בזה על כל אות ואות תרי״ג מצוות.

מה, הוא הולך לבזבז את חייו על ממון?

זאת אומרת, ובכלל אין לו משיכה וחיבה לממון.

אז איך אפשר להגיד שהסיבה זה כיוון שהממון אביב על הצדיקים,

שחוזר על פחים קטנים?

סתם אני בשביל להגזים,

לבאר מה שאנחנו מדברים.

הוא השאיר כמה פחיות של פפסי.

והוא חוזר להביא כמה פחיות, לא עם הפפסי, בלי הפפסי.

מה זה?

מה זה? הוא רוצה לשים שם מסמרים? בשביל מה? שיהיה לו איזה...

מה?

זה לא היה סתם פחים, אבל...

בספר לב שלום

מביא ביאור נפלא.

אם מתבוננים,

רואים שאנשים הנמשכים אחר תאוות העולם הזה ומחבבים את הממון,

אינם אוהבים לאמיתו של דבר את הכסף והממון.

הם אוהבים את עצמם,

ועם כסף הם יענגו את עצמם.

הם זקוקים לכסף.

הכסף גם יביא להם כבוד.

ולכן...

הם רודפים אחריו בחשק.

משל, למה הדבר דומה?

אדם פונה לחברו, אומר לו, ידידי,

אני כל כך אוהב אותך,

הלוואי והיו לי עוד כמה וכמה חברים כמוך.

המילים האחרונות של הדובר סותרות

את מה שאמרת.

הלוואי ויזכה לו עוד חברים נוספים.

מה הוא מגלה?

שלא את חברו אוהב,

את עצמו הוא אוהב.

כי השהות במחיצת החבר הזה נעימה ומהנה, אז הוא רוצה עוד כאלה שיהנו אותו.

זה לא שהוא אוהב אותו, הוא אוהב את מחיצתו.

אם מחיצתו לא הייתה נוחה לו, לא היה אומר שהוא אוהב אותו.

אז בעצם הוא לא אוהב אותו, הוא אוהב את עצמו כמו אחת שאומר, אני אוהב דגים.

אז למה אתה נותן להם בנבוט בראש

ואחר כך אוכל אותם? ככה אוהבים, זה נקרא אוהב.

אתה אוהב את עצמך ואתה אוכל את הדגים.

מה זה אוהב דגים?

אתה אוהב את עצמך.

משל נוסף ימחיש.

נכנס אדם למסעדה,

מתיישב,

שואל אותו המלצר, מה אתה אוהב?

דגים או בשר?

אין לו דגים, אני

מגישים לו דג גדול,

עם ריח,

עם תבלינים.

נחל בסעודה,

חולפות דקות,

עובר המלצר, רואה שמהדג נשארו רק עצמות.

פנה לסועד, אמר לו,

שאלתי אותך אם אתה חובב דגים.

כל מי שחובב דגים עושה אותם גם על עצמות?

חשבתי שתלטף את הדג,

כי הוא חביב עליך, ככה חשבתי.

זה מלצר, אני לא יודע מה הוא מכר,

מה, דגים מפלסטיק, דגים ממה?

אבל זה כנראה בגלל שהוא אמר שהוא אוהב דגים.

אוהב.

הוא ראה כמה הוא אוהב אותם, לא השאיר מהם פירוד.

עכשיו,

הסועד

מביע גם הוא תמיהה.

מה, באמת לא היטבת להבין את דבריי?

לא התכוונתי לומר, אלא,

שאני נוהג לענג את עצמי באמצעות דגים.

את הדגים אני מחבב,

משום שהם מסבים לי עונג באכילתם.

עכשיו נשוב למדרש.

לא כשאר בני אדם המחבבים את עצמם ושואפים לענג את עצמם על ידי הממון,

אלא הצדיקים מחבבים את הממון עצמו.

כל אלה שאוהבים כסף,

לא את עצם הכסף הם אוהבים.

הרי בכל הזדמנות ראשונה הם משחררים אותו מהם כדי להשיג

הנאות.

אבל צדיקים אוהבים את הממון עצמו,

לא את מה שישיגו דרכו.

למה?

צדיקים מעריכים את הממון מאוד,

כי הם יודעים שהוא הגיע לידם בכשרות,

בהידור,

בלי גזל,

בלי אבק גזל.

ממון כזה מגיע ישירות מהבורא יתברך.

זה מתנה ממלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא.

איך אפשר לזלזל בממון שכזה?

איך אפשר לא לחבב את הממון

שהעניק לך הקדוש ברוך הוא?

נגיד אדם הלך

וראה מעות מפוזרים,

הרי אלו שלא.

זה אף אחד לא נתן לו. מי נתן לו את המציאה הזאת?

הקדוש ברוך הוא.

זה ממון כשר

מן ההפקר.

זה שלך. מי שלח לך? מי זרק לפניך בדרך שאתה תמצא?

הקדוש ברוך הוא.

זה ממון כשר.

זה מתנה מעת הבורא.

אם היינו מקבלים עכשיו, כמו שקיבל רבי חנין,

בן דוסא,

מן השמיים,

רגל של זהב.

היינו שומרים את זה, לא הולכים כמוהו למשכן את זה ולקחת כסף ולקנות צורכי שבת.

היינו שומרים את זה לנצח נצחים. זה השם מהשמיים הוריד לי, נתן לי מתנה.

אה?

מי יכול לחוש ככה כלפי ממון?

רק מי שנזהרים מגזל

שלא פושטים.

נוטים ידיהם בגזל, זה צדיקים.

הם לא מרבים את הממון בעושק, בתרמית חלילה.

הם לא נוגעים בממון הזולת,

והם בטוחים שהממון שבידיהם, ממון שמיני הוא

מן השמיים.

כשחזר יעקב אבינו על עקבותיו ליטול פחים קטנים,

זה לא בגלל חיבתו שהוא מחבב את עצמו כמו אוכל דגים, לא.

לא בגלל שהוא יכול להשיג מהפחים האלה איזו הנאה,

לא,

לא.

הוא עשה את זה משום הכבוד והחיבה שהוא רוחש

לממון שהעניק לו הבורא.

הוא יודע שכל פרוטה ופרוטה שבידיו ניתנה לו משמיים בדקדוק ובחשבון,

להשתמש בה למטרות נעלות,

לפרנסת הבית,

למעשרות,

לצדקות וכדומה.

לכן,

אינו יכול לנטוש פחים מאחור ולהמשיך בדרכו.

זה מה שדיברנו על ההנהגות שאני מנהיג אצלי בבית,

אפילו להשתמש בחד פעמי כמה פעמים,

אם אין שום סיבה לזרוק.

לפעמים זה רק איזה דבר קל, שאפשר

תקיפה קלה ולא כלום. ננחת בזה, נגיד, עשה.

זה לא מלכלך, לא כלום. אז אתה יכול להשתמש עוד פעם בזה, שם את זה בצד.

למה לזרוק? לזרוק. זה השם נתן לך, מה שהשם נתן לך.

זה דוגמה, כן?

באחד ממסעותיו של החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו.

בעיירה פלונית

ששו לקראתו

וערכו מעמד

נתינת מתנות כהונה.

הגיע הכהן הגדול,

הכינו לו מתנות כהונה.

על מגש כסף טהור הניחו לפניו

חלקי בהמה הניתנים לכהן,

הזרוע,

על החיים והקיבה.

ברוב פאר הגישו לפני רבי ישראל מאיר הכהן.

הפנים של החפץ חיים נהרו.

בעת שהוא נטל את המגש לידיו,

השפתיים מלמלו.

איש לא שמע מה הוא ממלמל,

אבל אחד העומדים מתא אוזנו לקלוט מה הוא אומר,

והוא שמע.

ממון כשר.

אה, ממון כשר.

זה התורה אני כלוא.

בתנות כהונה זה הקדוש ברוך הוא.

העניק לכהנים.

ופה הגישו לו מה ששייך לו מאת השם.

אה,

ממון כשר.

למה?

בממון כזה אין חשש ואין ספק ואין כלום.

לפעמים אתה יכול לקבל כסף מבן אדם, אבל לא בטוח שהכסף הזה הוא לא גזול.

לא בטוח שאתה מקבל לפעמים כסף שהוא כשר או לא כשר.

אתה לא יודע.

אתה לא יודע.

בזמנו ראיתי

שהגאון מוילנה אומר שבית שיש בו אפילו מסמר אחד גזל לא תהיה בו ברכה.

אז כשזכיתי לקנות דירה

בבני ברק,

לפני שהקבלן הגיע לקומה שלי, אמרתי לו, תעצור.

אני רוצה לשים את היציקות של העמודים וגם אני מבקש ממך בשום אופן, אל תביא לי קרשים שאתה הוצאת מהם את המסמרים ואישרת אותם.

תקנה רק מסמרים חדשים וקורות לא משומשות מבניין אחר, הכל יהיה חדש.

בשביל שהבניין יעמוד.

חשוב, מה שכתוב צריך לעשות, עד כמה שאפשר צריך לעשות.

כל שיש לאל ידך לעשות, תעשה.

באחת הפעמים

שהה רבי שלום שבדרון, זכר צדיק לברכה,

בלונדון.

הוא ביקר אצל רבי רפאל מאירזון והגיש לו כרך חדש מספרי המרשם, פרי עמלו ויגיעתו.

מה מחיר הספר?

שאל המארח ורבי שלום נקה במחיר גבוה במיוחד.

המארח הרים גבות

על הסכום הגבוה,

אבל הרב שבדרון היה עסוק כבר במשהו אחר, לא שם לב לתמיהה

של המארח.

כיבד את רבי שלום.

והחליט לשלם לו את הסכום

שדרש ממנו,

בלי להתווכח.

הביקור הסתיים כעבור כמה ימים,

ועוד ימים ספורים חלפו,

עד שבבית של רבי רפאל,

מאיר זון,

התקבל מכתב מעניין מיוחד,

בכתב ידו של רבי שלום.

בסיעתא דשמיא,

אור לי יום שישי,

ערב ראשון לחשבון עוונות,

תשכ״ג, פה,

גלות לונדון.

באמת היה לי צער גדול הלילה,

ואיני יכול ללכת לשכב לישון עד אשר דיברתי דברי.

היות שאני מורגל במטבעות של ארץ ישראל,

לא על דעתי, פשוט,

שאני לוקח הרבה מאוד בשביל הספרים שכבודו קנה אצלי,

ואפילו לא לפי המחיר.

ובכן, הנני לקיים באל תשכ״ן באוהליך עוולה ומצרף עשר לירות סטרלינג בחזרה.

שקל מול סטרלינג,

פעם זה היה פי שמונה.

אז אם הוא אמר לו שהמחיר של הספר

זה עשרה שקלים, סתם דוגמה, אז הוא,

ההוא הבין שהוא מדבר איתו

בסטרלינגים זה שמונים שקלים.

אז הוא לא הבין כמה אתה לוקח על ספר,

כמה יכול לעלות ספר.

רבי שלום שודרון מסיים את המכתב כך,

ואחר כך חשבתי

שזה נורא ממש לתבוע מאדם פרטי סך כזה,

ואבקש סליחתו מאוד מאוד,

ואקווה שיבין לרוחי,

ויסלח וימחל לי בתודה ובברכה,

ושלום בכל תוב סלע ידידו שלום שבדרון.

צדיקים אינם מסוגלים לקלוט לרשותם ממון שאינו כשר ומהודר בתכלית ממש.

רק כשהוא הגיע לביתו, כמו שאומרים, הוא הבין את גודל הטעות מה שהוא עשה.

אז הוא מחזיק כסף. אפילו שההוא נתרצה,

לא התווכח.

נתן לפי מה שהוא אמר,

אבל זה לא הייתה כוונתו.

כוונתו להגיד את המחיר הנכון.

אבל הוא הבין שמדובר בסטרלינגים.

לשלם לו,

רק אחר כך הוא קלט מה קרה פה.

מישהו אחר היה אומר, איהו עביד הנפשה, הוא עשה את זה לעצמו,

מה אני, מי אמר לו לשלם?

אני התכוונתי עשרה שקלים,

הוא הבין שמונים שקלים לבריאות, שיהיה בריא, תודה רבה.

עד כמה זה משפיע, ממון כשר, על החיים של האדם?

אדם שאינו מקפיד על כשרות ממונו,

הוא גורם לעצמו נזקים חמורים ברוחניות ובגשמיות.

גורם לעצמו נזקים חמורים ברוחניות וגשמיות.

אדם שמקפיד על ממון כשר ומהודר,

מביא על עצמו ברכה גדולה,

ברכה עצומה.

אחד הבאורים

למעשה של יוסף הצדיק

זה

שהוא מחזיר לאחים שלו את כספם

ברדתם מצרימה לשבור אוכל.

וזה כרוך בהשפעה של הממון.

בשפת אמת מבואר,

יוסף ידע והכיר שהממון של יעקב אביו,

ממון

כשר בתכלית הכשרות.

הרי הוא חזר על פחים קטנים.

הוא ידע שאם ממון כזה, שימו לב, יתערב עם ממון של אחרים,

ישפיע ברכה וטובה רבה.

הוא ידע שהמצרים לא ראויים לברכה הזאת.

שילח את הכסף הכשר אחר כבוד חזרה לארץ כנען.

שלא יתערב.

הרי הוא את כל הכסף אסף בשביל פרעה.

וכל הכסף יהיה מעורב.

ואז תשרה ברכה מהכסף הטהור הזה.

והם לא ראויים, המצרים, לכזה דבר.

אז הוא החזיר את הכסף לאחים שלו.

הממון שבא מביתו של יעקב היה ממון כל כך כשר, מבורך,

עד שהייתה בו סגולה להשפיע על ממונם של אחרים,

אם יעורב בהם.

ולכן,

לא ערב יוסף את הכסף הזה.

זה עם כספו של פרעה וכספם של מצרים.

כסף כשר,

מבורך,

הוא כסף שמור ובטוח,

שום דבר בעולם לא יכול להזיקו.

סיפרנו פעם שהרב קנייבסקי נפל

תוך כדי לימוד עם חברותה במטבע כוס.

עברו את הרצל לקום,

כי אם נשבר משהו יש שברים,

אז נאסוף אותם, שלא ייתקל מישהו וייזק.

אמר לו שף שם.

אמר לו, נפל כוס?

אמר לו, לא נשבר.

ההוא קפץ לרוץ, לא נשבר.

שאל אותו, איך ידעת?

אמר לו, מי שמקפיד על מעשר, לא נשבר שום דבר.

כמה?

כמה באמת היה לו זמן להתעסק בכלל עם כסף? הוא לא הכיר שטרות

עדשים וזה.

אבל הוא דאג כנראה שיעשו את זה.

בית ישראל מגור

מבאר

את מה שאמר יעקב אבינו לעבדיו

כששלח אותם לעשו אחיו

עם כל המנחה הכבודה.

כה תמרון לאדוני לעשו,

כה אמר עבדך יעקב,

אם לבן גרתי ואחר עד עתה

ויהי לי שור וחמור,

צאן וחבד

ושפחה

ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך.

מבקשה, על בית ישראל.

האם יעקב אבינו מתגאה בכספו, בעושרו?

האם כסף וממון יש להם ערך חשוב ונכבד כזה אצל יעקב אבינו?

אלא יעקב אבינו רוצה להרתיע את עשו הרשע ולומר לו,

עם לבן גרתי,

אבל תרייג מצוות שמרתי.

גרתי, תרייג מצוות שמרתי.

מה הוא רומז לו?

אפילו שיש לי ממון רב ורכוש רב מאוד, בכל זאת,

עשו לא יכול היה להזיק כהוא זה עם כל השקרים שלו.

ולא יכול היה לגזול ולחמוס ממני או לפגוע בי, לא בגופי ולא בממוני.

כי זה ממון כשר.

בממון כשר אי אפשר לפגוע.

יעקב אבינו לא התגאה בעושרו ובכספו,

אלא רק גילה את אוזנו של עשיו אחיו,

כי כל הממון הרב שברשותו,

נרכש בכשרות מהודרת

על ידי קיום תרייג מצוות.

יש הרבה מצוות, לא תגזול, לא תעשוק, לא תגנוב וכו', יש הרבה מצוות,

הוא לא נכשל באחת מהן בענייני ממון,

לכן אי אפשר לפגוע בו.

ביתו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין המה מרוב אדם,

גדולי דור התכנסו בביתו של רבי חיים לדון בעניין חשוב על הפרק.

יושבים סביב שולחן רחב,

כוסות, צלחות, עמוסות תקרובת.

לפתע אירע דבר מצער.

אחד הנוכחים קם ממקומו,

מבלי משים לב,

גרר אחריו את המפה מן השולחן,

הכלים צנחו על הארץ בקור רעש גדול,

וכולם נרתעו ממקומותיהם.

תגובה של רבי חיים, אף אחד לא ציפה.

הוא אומר, עכשיו אני אוכל לבדוק אם הממון שבבית שלי נקי וכשר.

פסח לחבר הכלים שנפלו,

לא נשבר אפילו כלי אחד.

כלי זכוכית עדינים, דקים,

שלמים בתכלית, לא פגם ולא סדק.

מישהו אמר, נס גלוי.

רב חיים העמיד אותו על הטעות, אין פה אפילו בדל של נס,

אלא בממון כשר וטהור אין הנזק שולט.

מה, ידעתם דברים כאלה?

מה זה?

מה זה?

מן הוותיקים המפורסמים בירושלים.

בית הכנסת בית יעקב בשכונת בית ישראל.

בית הכנסת העתיק

זכה ואירח בין כתליו

רבים מהמאורות של ירושלים

במאה השנים האחרונות,

והתחבב מאוד על גאונים אדירים שקבעו משכנם שם.

תודה רבה.

ביניהם הגאון רבי שמשון מטפליק

והגאון רבי אלקנה וייסנשטרן

והגאון רבי גרשון לפידות

והרב משה שמרלר

זכר צדיקים וקדושים לברכה.

מה הסוד של בית הכנסת הזה? למה הוא נתייחד

עד שגדולי ירושלים חבשו את הספסלים שנים רבות?

התשובה נמצאת בשלט מעניין ומוזר

שקבוע מראשית ימי בית הכנסת בפינת בית המדרש.

כתוב בשלט

בית מדרש זה נבנה בחמישים נפוליאון זהב והוא פלאי.

אכן, פלאי למדי.

בית הכנסת שנבנה בחמישים נפוליאון זהב,

שהיה סכום אדיר

בירושלים של אותם ימים,

מעניין ומרתק מצד עצמו,

אבל הסיום הוא פלאי,

מעורר עוד יותר את ההתעניינות. מה הפלא?

ומיהו הפלאי?

איך זה קושר את כל גדולי ישראל אל בית המדרש?

אז נפליג לאותם ימים

להשיב דבר דבור על אופניו.

לביתו של אחד מתלמידי החכמים בירושלים,

עמי דובעל ממון,

הגיע תלמיד חכם

עם בקשה להלוואה בסכום גדול,

חמישים נפוליאוני זהב.

אז התלמיד חכם היה עשיר גדול,

ובא אליו תלמיד חכם

עם בקשה להלוואה,

חמישים נפוליאוני זהב.

מן הארון בפינת החדר נשלף צרור כבד,

ומנו

את המטבעות הנוצצים וקבעו זמן לפרעון,

נפרדו לשלום.

הגיע המועד,

עלה לו ואל בית המלווה

עם צרור המעות בידו להחזיר.

נקש בדלת,

הוכנס פנימה,

מסר לידיו של המלווה את המטבעות

ונפרד ממנה לשלום.

המלווה

שקוע היה בפיצוח סוגיה סבוכה במיוחד.

שרעפיו נתונים אך ורק להוויות אבאיה ברבה,

מכיוון שכך,

נטל את המעות

בפיזור נפש,

הכניס לארון צדדים ושב לתלמודו.

כעבור שעה קלה פרח הכל מזיכרונו כלא היה.

אחרי זמן

הוא מעיין בפנקס והוא רואה שפלוני חייב לו 50 נפוליוני זהב.

שר לביתו של הלווה,

ביקש ממנו מתי תסלק את החוב.

התפלא מאוד.

הלווה אומר לו,

אני הייתי אצלך ביום המיועד שסגרנו ופרעתי את החוב עד הפרוטה האחרונה.

התלהט ויכוח.

זה טוען בחוב, זה טוען בחוב.

החליטו לעלות לביתו של הגאון רבי ליב דיין,

זכר צדיק לברכה, לקבל הוראה בעניין.

ישב רבי ליב, האזין בקשב לטענות של השניים.

ישב ועיין בדין

ופסק

על הלווה להישבע כי פרע את החוב

וייפטר מלהחזירו.

הלווה מסרב בכל תוקף, אני לא נשבע.

בשום פנים ואופן.

אפילו שהצדק עימי,

אני חושש מהזכרת שם שמיים בשבועה אפילו על אמת.

אחזיר את החוב פעם שנייה

ולא אזדקק לשבועה.

וככה

לבה כסף

מפה ומשם,

וחזר

במנה על ידו

של המלווה 50 נפוליוני זהב נוספים, תבינו תקילי.

חלפו מספר חודשים,

ערב פסח ממשמש ובא,

כולם פצחו במחול ניקיונות יסודי,

וכל אחת

עושה סדר באוצרותיו.

אגב, ביעור החמץ

מן הפינות השפוחות.

טוב,

בעיצומו של יום אביבי מסדר מיודענו המלווה

את החפצים בארון הפינתי וצווחה עזה נפלטת מפיו.

לנגד עיניו נגלל צרור מוכר,

מוכר מדי.

בלב דופק, בידיים רועדות, הוא פורם את קשרי הצרור והנפוליונים נוצצים מבפנים מבהירים לו את כל התמונה.

פתע פתאום צף כל המעשה בזיכרונו.

הנה הלווה עולה אל הבית, נכנס פנימה, מסר לו את הצרור והסתלק,

ואני דחסתי את הצרור לארון בפינה והמשכתי בתלמודי.

החדר פתאום

הג סביבו,

קרס ארצה,

ודמעות משמאות את עיניו. אויה לי, מה עשיתי?

חשדתי בכשרים, גרמתי נזק אדיר

לתלמיד חכם חשוב.

אחרי רגעים ספורים הוא מתייצב בביתו של הלווה

עם צרור המעות בידו ופניו אדומות מבושה.

כולו מבקש מחילה, סליחה וכפרה.

סלח לי שגרמתי נזק,

חשדתי בך.

תמחל לי.

אנה אני בא.

הוא ציפה

שהלווה ייתן בו עיניים זועמות,

או יבקש פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו.

אך לא.

הפנים שלו היו שלוות לגמרי.

לרגע נדמה שהוא אפילו מצטער שהוא מצא את הכסף.

לא אקח את הכסף.

מה?

מה? מה פירוש?

בזמנו הענקתי לך את כסף המשנה,

בפעם השנייה,

בלב שלם,

ומחלתי לך על מה שכבר נתתי לך קודם,

כיוון שידעתי שלא טבעת אותי מרוע לב, אלא בשגור.

השגה גמורה!

ולכן אני לא יכול לקחת את הממון.

הוא כבר לא שלי.

בכל זאת מתעקש המלווה, אני רוצה לתת לך אותו במתנה גמורה.

בסדר, לא מחזיר לך,

אני רוצה לתת לך מתנה.

לא ולא.

ברוך השם, עמדתי בניסיון גדול,

ולא הוצאתי שבועה מפי.

איני חפץ למכור את חשיבות המצווה בעד כל נפוליאוני זהב שבעולם.

ושוב שרו השניים אל ביתו של רבי ליב דיין,

הפעם בטענות הפוכות.

המלווה מבקש ליתן 50 נפוליאוני זהב, והלווה מסרב לקחת.

עליונים ששו תחתונים על זו

כאשר יצא פסק

מלפני הדיין.

הקצף

יוקדש

ברצון המלווה והלווה

להקים בית כנסת ובית מדרש בשכונת בית ישראל.

וכיוון שהלווה

לא חפץ ששמו יפורסם ברבים,

נכתב על השלט הקבוע, המילים, והוא פלא,

והוא פלאי-פלא.

בית הכנסת הזה עמד בטהרת ממון,

בכשרות, בנקיות.

ככה הקימו את הבית כנסת.

וזה משך את גדולי ירושלים כדבורים אל הדבש,

אל בין כותלי בית המדרש.

זאת אומרת, יש הרגש

גם כשאתה נכנס למקום כזה שנעשה בכסף כשר,

יש הרגש.

תראו את בית כנסת

שטיבל איצקוביץ'.

היה שם בעל דירה שהייתה לו דירה שם,

והוא הקדיש את זה לרבים.

תראו מה זה.

מיליונים כבר התפללו שם, מיליונים.

מיליונים.

כל יום מתפללים שם אלפים ורבבות. כל יום.

כל יום.

זה היה בית כנסת אחד,

כבר הפכו אותו ל... לא יודע, שמונה או עשר חדרים.

אנשים באים להתפלל מערבית עד שעות 3-4 בבוקר.

כל מי שנתקע באיזשהו מקום יודע ששם הוא הולך.

מה שנעשה ב...

אין הפסד, אין נזק, רק רווח

ליומן

אתם רואים מה זה?

אני גם זכיתי במצווה גדולה.

אבי המנוח

היה חייב למישהו

כסף שהוא לבא ממנו.

שנים הרבה לפני

שהוא התחזק מאוד,

והרשע הזה,

אבא שלי סיים לשלם, הוא אומר לו, לא, אתה רק שילמת את הקרן,

לא שילמת את הריבית.

וכל פעם הוא נותן לו צ'ק

את הקרן והריבית.

והוא החליט, לא,

לא שילמת לי.

אמרתי לאבא שלי, אבא,

תניח את זה עליי, אני אטפל באיש.

הלכתי לבית הכנסת שלו, איפה שהוא מתפלל,

ואמרו לי, כבודו ידבר, התחלתי לדבר על איסור ריבית.

אני מסתכל עליו,

אני חושב, אולי זה ישפיע עליו.

לא קם בתחיית המתים,

מפסיד את ממונו,

כופר ביציאת מצרים,

כל מה שכתוב.

לא מזיז עפעף.

בקיצור,

משפטים בלידעום,

זה נמשך הרבה זמן ופה ושם.

שופטים, כמו שנאמר,

ובסוף, בסוף, בסוף, אחרי כל מה ששילמתי, עורכי דין וכל זה וכל זה וכל זה,

חויבתי לשלם מאה אלף שקל.

בזמנו, הרב שפירא אמר לי, שתתפשר ככה וככה, ותן לו ככה וככה, ותסגור את העניין. אמרתי לו, אני לא רוצה, איך קוראים לו, שיהיה פה תשלום, שאבא שלי משלם משהו.

אז לקחתי את זה על עצמי.

בשביל שאבי המנוח לא ישלם את הריבית,

הפסדתי הרבה יותר ממאה אלף.

אבל זכיתי במצווה לשמה.

זה לקח שנים, איזה שש, שבע שנים, רק משפטים.

הוא כמעט הפסיד, כאילו, לא...

בסוף הקדוש ברוך הוא החליט שככה יהיה, וזה בשביל שאני אקנה את המצווה בהרבה כסף.

לא יודע כמה שווה ה-50 נפוליוני זהב.

יכול להיות שבהרבה יותר מזה.

אבל הוא זכה בזה, ואני זכיתי בזה.

זהו.

לא ויתרתי.

שלם ישלם,

אבל שלא יהיה ריבית.

מדהים.

נכון? אפשר היה לגמור את זה בהרבה פחות, ככה, בהתחלה כבר.

במקום שהוא מבקש ככה, ככה, ככה, ויאללה, זה מה העניין.

אבל זה יהיה תשלום על ריבית.

הרב שפירא דיבר על פשרה, לא על פי ריבית.

כאילו, בוא תשתיק אותו ב...

החלטתי ללכת עליו,

ברוך השם.

צריך שאדם יהיה לו כמה מצוות מיוחדות, לא?

לא רגיל.

לא הבעיה לעשות מצוות רגיל.

רגיל זה לא בעיה.

כשיש איזו הזדמנות, ככה, אתה יודע, לתפוס איזו מצווה

כמו שצריך.

תאמין?

תשע מיליון דולר

כל שנה

לקבל מגוי.

לא לקבל.

לא לקבל דבר כזה. כל שנה. לא לקבל. לא לקבל כי זה מגוי.

זה מצווה, חביבי. זה מצוות.

תאמין?

כן, כן, כן. זה מהספרים. הכול מהספרים.

כשאתה רואה מה זוכים אנשים,

אתה מתפעל וזה, זה לא הם. מה זה הם? גם אני רוצה. למה רק הם? גם אני רוצה.

לא, קנאת סופרים, תרמי חוכמה.

טוב,

לצד הברכה שמביא אדם על עצמו בזהירות בענייני ממונות,

מוצאים בדברי שלמה המלך גם צד שני.

כמה רעה חולה מביא אדם על עצמו במו ידיו.

וכך אומר החכם מכל אדם,

פוהלת ה',

יב', יג',

יש רעה חולה ראיתי תחת השמש,

עושר שמור לבעליו לרעתו,

ואבד העושר ההוא בעניין רע,

והוליד בן.

ואין בידו מאומה.

מודיע לנו שלמה המלך,

עושר שצוברים בלי כשרות,

זה עושר ששמור לבעלים לרעתו,

ועתיד העושר הזה להיאבד בעניין רע,

והבעלים הגזלנים עתידים

להיוותר נקיים מכל

כל נכסיהם הגשמיים,

אבל יש להם חשבון גדוש ועוון גזל.

והם יצטרכו להתגלגל עוד פעם לעולם הזה.

עוד נזק

מעוטד למי שמחזיק ממון גזול,

מה שלא קשור ישירות לממון.

נאמר במדרש על הפסוק באיוב טוזן,

על ללא חמס בכפי

ותפילתי זכה.

אמר רבי יהושע כהן בן רבי נחמיה,

וכי יש תפילה עכורה?

אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל

וקורא לקדוש ברוך הוא ואינו עונה אותו.

לא!

שמנו בכניסה פה לבית הכנסת

והפצנו ברבים.

מהם הדברים המונעים

את קבלת התפילות?

ואחד מהם זה זה,

עוון גזל. מי שיש בידו גזל, אין תפילתו נענת.

זה מה שאומר רבי יהושע הכהן ברבי נחמיה.

יש תפילה עכורה?

אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל קורא לקדוש ברוך הוא והוא אינו עונה אותו.

עוד מובא במדרש.

אמר רבי חמא בר חנינא,

מנין שכל מי שהגזל בידו,

שתפילתו עכורה,

שנאמר ויפרסכם כפיכם,

אעלים עיניי מכם,

גם כי תרבות תפילה אינני שומע.

ידיכם דמים ממלאו.

אתם יודעים למה אני לא שומע?

ידיכם דמים.

כספים

שאינם שלכם.

הידיים שלכם מלאות בכסף.

זה לא שלכם.

כסף נקרע דמים גם.

אפילו בפרסכם ידיכם.

רבי אלעזר הזיקרי

אומר שאדם מתפלל בברכות הצרכים, שאלת צרכים,

בשמונה עשרה,

חוץ משלוש ראשונות ואחרונות,

יפרוס כפיו לפני השם כמבקש.

אז הוא אומר, אפילו אם תפרסו את הידיים.

מה אני רואה?

ידיכם דמים מלא ומלא כסף של גזם.

אינני שומע.

דבר מבהיל.

אדם יכול לזעוק, לשבע, לבכות, לדמוע, להתחנן לפני הקדוש ברוך הוא, שיש פי עליו, טובות, רוחניות, גשמיות, חינוך בנים, בנות, הכל בכל מיני דברים. טוב!

מלאכי מעלה עומדים מצפים לקבל תפילתו, להוליך אותה על כיסא הכבוד,

אבל משהו מונע את התפילה לעלות.

הגזל הנורא.

הממון שהוא מחזיק תחת ידיו לא שייך לו.

הוא מלכלך את התפילה, מעכיר אותה ומותיר אותה בעולם התחתון.

דברי הגמרא במסכת סוטה מצלצלים כפעמון אזהרה.

הנותן עיניו

במה שאינו שלו,

מה שמבקש

אין נותנים לו,

ומה שבידו נוטלים ממנו.

הגמרא בסוטה

אומרת

מי שנותן עיניים במה שאינו שלו זה לא שלך.

מה אתה נותן עינייך בדבר הזה?

אם אתה נותן עיניים במה שאינו שלך,

מה שאתה מבקש לא ייתנו לך,

אבל גם מה שבידך ייקחו ממך.

נדמה לי שסיפרתי פעם אחת בעבר הרחוק.

היה ספר שכתב הרב יואל שוורץ, ממון כשר.

למדתי אותו,

והבנתי את כל העניינים האלה.

ו...

באותה תקופה התעשרתי

עם הקלטות שהתחילו.

היינו מוכרים ארגזים, קלטות, וחוזר עם הרבה כסף.

ועשיתי חשבון

כמה יכול להיות שהיה כסף

גזל בידי, שלא דקדקתי, לא ידעתי, לא הבנתי, כן הבנתי, לא משנה מה.

ואולי גם בגלגולים קודמים.

ואולי גם ההורים שלי,

אז שלום, היה להם זה פה ושם.

הוצאתי סכום נכבד של עשרות אלפים, כמדומני, אז, לפני

35 עד 40 שנה.

ב...

נתתי לשופר,

שיהיה,

זהו, סגרתי את החשבונות, לא חייב לאף אחד כלום, מה שגזלתי, ואני לא יודע ממי ומה, שילך לזיכוי הרבים וגמר.

וכשנודע לי ששלמה המלך למד מהשמדה עם מלך השדים, שמי שעושה מצווה

וייבא לו בחינם ולא משלם עליה, הסיטרה אחרה שולטת בה.

אז עשיתי חשבון כמה שנים נתנו לי כיבודים,

הזמינו אותי פתיחת ההיכל ולגבהה ולכל מיני מצוות ועלייה לתורה,

בחינם הזמינו אותי.

אבל שלא ישלוט על זה סטרה אחרה, עשיתי חשבון

ושחררתי 37,000 שקל

על תקופה מסוימת

בשביל שלא יחשב שחלילה נהניתי בחינם מאיזה מצווה.

מה עושים עם כסף? מצוות.

אה? צריך להיות חכה.

מה שכתוב בספרים צריך לעשות.

וכל שנה עכשיו אני מראש, כשמתחילה השנה,

אני נותן סכום

לכל השנה שאם יזמינו אותי או משהו, אני לא צריך לדקדק,

נתנו, לא נתנו,

יאללה.

הכל משולם מראש.

כן.

וגם צדקות אני נותן מראש, בתחילת כל שבוע.

נכון?

עלול לשכוח, לא שם לב, אין לי פה סיפורים.

אין סיפורים.

מראש.

וגם כשאדם אוכל,

צריך להאכיל גם עני, לא לאכול לבד.

אז אני מפריש כסף

לעניים כל פעם תחילת שבוע,

ואחר כך אני נותן פה או שם לכל מיני,

ככה כתוב שצריך לתת את זה.

יהיו עניים בני ביתך,

אתה לא יכול להביא כל פעם את העניים עד אליך,

אז אתה יכול לתת להם כסף.

ממון כשר, צריך להיות עם ממון כשר.

ממון כשר.

אז אם יש גזל בידו, התפילות לא נשמעות.

ומי שנותן עיניו במה שאינו שלא מבקש ולא נותנים לו,

במה שיש בידו, נוטלים ממנו.

האם פעם חשבנו שיכול להיות ש...

ממון שאינו כשר יזיק לחינוך הבנים והבנות

על טהרת הקודש?

הרב הקדוש המפורסם שאנחנו כבר מכירים קצת.

רבי מנחם מנדל מרימינוב שבזכותו הרבה אנשים פה התעשרו בקהילה מהביסים בסעודה שלישית.

הוא קושר בין העניינים

הוא אומר הסיבה שאנו

רואים נערים

שגדלו בילדותם על אדני התורה והיראה בקדושה ובטהרה

גדלו ונהיו פוקרים בבורא ופורקים עול

זה בגלל הנהגת האבות האומללים שלהם.

האבות הרוויחו ממון במשא ומתן לא באמונה

בגזל

ובאבק גזל.

הילדים אכלו אוכל

והתפטמו בממון אסור.

הורעל הדם ונטמעה נשמתם.

הושרשו בהם תאוות רעות ומידות מגונות.

יא ביי ביי.

נו, אז לא צריך לדקדק בכסף של לא חלילה ילדים יצאו לתרבות רעב?

מי חשב על דבר כזה?

לא רק האוכל נבלות וטרפות מטמטם את הילדים שלו,

גם מי שמכניס כסף הביתה וקונה בזה מאכלים מכסף גזול,

או משא ומתן לא באמונה, וזו השאלה הראשונה ששואלים למעלה.

כי אם לא נסעת ונתת באמונה את הגזלן, אז מה שווה כל התורה? בשביל מה לשאול אותך אחר כך קבעת עיתים לתורה?

מה, עשתה לך תורה? לא שינתה אותך בכלום.

אז האם כדאי שאדם יאבד את כל עמלו בחינוך הבנים והבנות בגלל פרוטות?

האם אדם שם לב לכך שצדקות ומפעלי חסד

שהוא פועל בממונו עלולים לחשב ללא כלום?

מרן בית הלוי

מבאר שהתורה מעוררת אותנו לכך בעצם סמיכות פרשת משפטים לפרשת תרומה.

למה נכתבה פרשת תרומה אחרי משפטים?

שואל בית הלוי ומשיב,

אלמד אותנו שתחילה בראש,

קודם לכל דבר תרומה

שאדם עושה בממונו,

אפילו לצורך בניין בית

השם

עליו לחקור אחר מקורות הממון שבידיו,

שאם לא כן, אין הצדקה מועילה לו כלל.

והוא סומך את זה על מאמר הכתוב בישעיה,

והוא הושג אחור משפט

וצדקה מרחוק טעמות.

כי הדברים כרוכים

זה בזה ומושפעים זה מזה.

כיוון שהושג המשפט אחור,

והממון שבידי הבריות לא שייך להם על פי דין, ממילא אין

כל ערך לצדקות,

והצדקה עומדת מרחוק.

עוד מקום מזהיר הנביא ישעיה, שמרו משפט

ועשו צדקה.

כי קרובה ישועתי לבוא,

וצדקתי להגלות.

אם שומרים את המשפט,

אז יש תועלת לעשות צדקה.

צדקה כזאת מסוגלת לקרב ישועה.

הנה כי כן,

פרשת משפטים לפני תרומה מלמדת

כאשר הממון נעשה

לצדקה,

ואינו ממון כאשר הוא מודר בתכלית,

אין כל ערך בצדקה.

צריך שיקדם לזה משפט, שזה על פי המשפט של התורה.

אם אתה עושה לפי משפט התורה ולא משיג את המשפט אחור,

אז זה יועיל לך, ואם לא, לא יועיל.

ערב חג פסח,

ביתו של מרן הגריז סולובייצ'יק,

זכר צדיק וקדוש לברכה.

הימים האלה אפופי התלהבות קודש.

מלבד אווירת ביעור חמץ מן הבית ומן הלב,

ממתינים כולם למועד לאפיית המצות.

בשעה זו של הכנת מצות המצווה

באה חרדת ההלכה

של הרב מבריסק

לידי ביטוי עצום.

חרדת קודש,

מלווה בהתלהבות אין-קץ, מדי שנה בשנה

יהיו בעיניך כחדשים.

בשנה השנייה לאפיית המצות

לומדים

איך עושים מצוות, איך מדקדקים ומהדרים,

לא על חשבון הזולת.

בשנה הראשונה

שכרו בני הבית של הרב מבריסק תנור ראשון.

בשעות הבוקר של היום הראשון לאפייה

שכרו תנור ראשון.

הם מתחילים הראשונים.

האפייה עצמה לא החלה בשעות הבוקר המוקדמות,

שכן הגריז עסוק בעבודת התפילה הנמשכת שעות ארוכות,

בעיקר קריאת שמע ישראל הדקדקנית במיוחד.

ידוע שהבריסקרים מקפידים מאוד לבטא חטא ועין בשמע ישראל,

והם חוזרים על מילים עשרות פעמים,

שיהיה בטוח שהם אמרו נכון.

זה היה בשנה הראשונה.

בשנה השנייה

חלה תפנית חדה.

בבוקר של היום הראשון

בני החבורה ממתינים סביב לתנור,

בטוחים שהרב מבריסק

לא יגיע לפני שיחלוף עוד זמן רב.

פתאום הוא מופיע ואומר, הבה נתחיל באפיית המצות.

מה יום-יומיים?

כולם תמהים.

מדוע קיצר הרב את סדר התפילה להופיע מוקדם במאפייה?

הלוא הרב תמיד אמר לנו שקריאת שמע זה דאורייתא,

ולכן תמיד לוקח לו הרבה זמן, הוא מתעכב בקריאה.

אמר הרב מבריסק

אמת ויציב,

קריאת שמע מדאורייתא היא,

אבל לא על חשבון הזולת.

בעל המאפייה מחשב את דמי השכירות

משעה שהאפייה מתחילה בפועל.

אז איך אני אוכל לדחות את שעת ההתחלה ולגרום לו איזה כספי?

מה הערך לקריאת שמע כזאת,

אם זה כרוך בגזל?

זה גדולי הפוסקים.

הם יודעים מה זה קריאת שמע.

כל יום בשנה לוקח להם המון זמן להגיד את הקריאת שמע בדקדוק, ואוי ואבוי, אם הוא לא בטוח, מאה אחוז שהוא אמר מילה נכון,

חוזר עוד פעם ועוד פעם, כולם, כל הבריסקים.

פתאום הוא מקצר.

כי יש בו חשש של גזל,

אתה גורם הפסד.

אוי, מה, הוא יגיד משהו לרב הגדול,

שהוא בא מאוחר,

אבל הוא יפסיד.

טוב,

יש עוד סוגי גזל.

ריבותינו מלמדים כי בכל תחומי החיים,

כשנוטלים דבר שלא שלנו,

אפילו אם נוטלים לא לעצמנו,

אלא מאבדים לזולת,

הרי הוא חוטא בעוון הגזל הנורא.

מספיק שהוא מאבד,

מאבד

לזולתו ממון,

לא לקח לכיסו,

נגיד הוא ריתך,

הוא ריתך והניצוצות ירדו ולא שם קרטונים,

ועשה חורים בתוך הרצפה וכל מיני דברים כאלה, לא פעם ולא פעמיים, למרות האזהרות.

ויכול להיות שבן אדם שם צולם עם ברזלים על זכוכית ונשען, ועשה שם עריצים בזכוכית שחורים שלא יורדים.

וכל מיני סוגים כאלה של אנשים שמאבדים ממון של אחרים,

והם חוטאים בעוון גזל נורא.

גדולי ישראל הזהירו מאוד על עניין גם גזל שינה,

כשאדם מפריע לרעהו לנום את שנתו.

לא רק שהוא גוזל ממנו שינה, אלא הוא מעמיס על גבו מין גזל.

הוא לא בר השבה, אי אפשר להשיב את זה.

איך אפשר להשיב את השינה שעבדה?

כסף לקחת מאה, החזרת מאה.

שינה לקחת, איך תחזיר לו?

יש גם גזל אחר.

זה יכול לגזול אפילו אוויר.

שמעתם שאפשר לגזול אוויר?

כן.

אם אתה עומד בפתח הדלת

ונכנס אוויר,

ואתה רוצה שבגב שלך יהיה קריר,

לא נכנס האוויר לכל הבית כנסת,

אתה גוזל להם את האוויר.

זה היה מעשה כזה, רבי ישראל סלנטר.

ביום כיפור היה מישהו שעמד בשביל להתאוורר ככה,

והוא ניגש אליו

ואמר לו גזלן.

אתם יודעים מה זה לשמוע מרבי ישראל באמצע יום כיפור גזלן?

הרי כל הכפרה נאמר, ונחדל מעושק ידינו.

בתפילת הנעילה, ונחדל מעושק ידינו, שזה מעכב בכדי שתתקבל התשובה שלך.

הוא עומד לידו ואומר לו גזלן.

באמצע התפילה.

ואמר לו שיזוז משם, באמצע התפילה.

שיעקור ממקומו ויזוז.

גזלן.

טוב, עוד מעשה עם רבי ישראל.

אחד מהמקורבים שלו

בא בווריד נישואין,

ורבי ישראל השתתף שם, שמח מאוד,

בחתונה.

עד שעם או אחרת נמשכו ריקודים,

כולם התפזרו בסוף לבתיהם, חוץ מאחד.

רבי ישראל נשאר

ללון בפונדק סמוך, סמוך, ולא שב לביתו.

הדרך לבית לא הייתה רחוקה.

שאלו אותו,

למחרת,

למה כבודו לא שב הביתה?

אמר להם, איך אני אשוב הביתה

הלא בשעת לילה מאוחרת

הייתי דופק בדלת

והייתי מפריע את המנוחה של השכנים שמתגוררים בסמוך.

האם כדאי להסתכן

בעוון גזל שינה?

שמעתם?

כשהוא התארח בביתו של רבי נפתולי זילברברג,

בשעת בוקר מוקדמת, הוא נעור משנתו,

וראה את דמותו של רבי נפתלי, בעל הבית,

הוצא את החדר

שישנו בו אנשים נוספים,

והוא בא לקראתו עם כערת הנטילה בידו כדי שהרב, רבי ישראל, יוכל לטול ידיים סמוך למיטה.

הוא נחרד.

עד

ולחש לו

רבי נפתו לי,

רבי נפתו לי,

נטילת ידיים דרבונון,

גזלת השינה, דאורייסה.

האום הבצוט, יש לו הזדמנות לעשות לכבוד ריבו הגדול, גדול הדור, לגשת אליו, להבין לו, להגיש לו, וזה אומר לו,

אמרנו

רבי נפתורייסה, הלו.

בלילה חורפי,

אחד משקדני הורדנה

צעד אל בית המדרש לשקוע מלימוד התורה.

כשדרכו רגליו

על רצפת המבוא,

כפה על עומדו.

הוא הרגיש שהוא דורך על גוף של אדם מכוסה בבגדים.

התכופף

משש

ונדהם.

מבין הבגדים

הזדקף הגאון, רבי מנחם נחום קפלן, הצדיק הידוע,

רבי נחום כהורדנר.

השקדן, פוער עיניו בתדהמה,

אבל רבי מנחם

הסביר כמתנצל. כשהגעתי לבית המדרש,

הבחנתי שכמה ממאחרי השבט נרדמו על תלמודם.

אז ללמוד בבית המדרש לא יכולתי שמא אני אעיר אותם.

ללמוד על חשבון גזל שינה לא בא בחשבון.

לשוב לביתי לא יכולתי,

ונעיר את בני הבית כשאני אכנס.

אז ישבתי ללמוד כאן במבוא,

בקול נמוך, וכאן נרדמתי.

על הרצפה.

גזל שינה.

הגאון,

רבי אברהם מפוריסוב,

ידוע בסביבתו הקרובה

כמי שמצניע שקדנותו עצומה וגאונותו בתורה.

מכיוון שכך, טמאו בני בית המדרש,

שלילה אחד לא מש רבי אברהם ממקומו וישב במשך כל הלילה ללמוד בשקידה

לעיני מתמידי בית המדרש.

אברהם,

תמה,

אחד באוזניו לאחר תפילת ותיקין, מה נשתנה הלילה הזה משאר הלילות?

מדוע בחרת פעם להתמיד בלימוד דווקא בבית המדרש? תמיד אתה מצניע את הלימודים שלך.

פיתל את הדברים בהינף יד.

אתמודה?

לא דווקא.

אלא מאי?

ישיש, פלוני ישב לצידי בתפילת מעריב

ונרדם על מושבו כשהוא יושב על המעיל שלי.

ולא רציתי לנוע ממקומי שלא אגזול ממנו את השינה,

ולכן נשארתי כל הלילה ער ולמדתי פה.

שמעת? הוא יכול למשוך ככה לאט-לאט, תמיד, לא.

אולי הוא יתעורר?

אז הוא נשאר צמוד אליו.

מה קורה אם הוא נזקק ל...

מה יעשה במצב כזה? צריך לדעת.

דאורייסד, רבונו.

חחח, חחח, חחח, חחח.

איי, איי, איי, השתבח, שמונה עד.

הזהירות המופלגת של מרן החפץ חיים בעניין גזל שינה

הובילה להנהגה מופלאה אצל הגאון רבי אריה פורמנצ'יק.

בעל העמק ברוכה.

פעמים רבות

צח ומכיריו

של רבי אריה,

כשתלמידיו וחבריו התפלפלו עמו בדברי תורה בחדווה דקדושה,

היה עוד שרף עמים,

ואומר, ששש, תנמיכו את הקול.

ומצביע על מישהו שהעייפות הכריעה אותו על השולחן.

והמוסיף ואומר,

כי מרן החפץ חיים ריבם של כל ישראל יתבטא בזו הלשון.

המעיר אדם משנתו גזלנו,

שגזל ממנו מנוחה, וגזלה זו אין לה תשלומים.

הגאון רבי משה שווב,

זכר צדיק לברכה.

סח פעם את רתיעתו המופלאה של מרן החפץ חיים בנוגע לגזל שינה.

בימי לימודיו בשיבת ראדין,

כשרבי משה לנדינסקי ראש הישיבה ביקש

שאקרא לו מחדרו

בעת שהבחורים יצאו לקידוש לבואנה,

כן? כשיצאו הבחורים מהיכל הישיבה, שמתי פעמיי לחדרו של הרב, פתחתי בזהירות את הדלת, הצצתי פנימה,

ונרתעתי לאחור.

ראש הישיבה היה רכון על הגמרא,

ושמורות עיניו היו עצומות.

כנראה עבר עליו לילה ללא שינה, מתוך התמדה עצומה.

אולי 36 שעות.

ששבתי חרש על עקביי,

ואחילותי חוכך בדעתי,

כדעת מה לעשות.

מצד אחד ראש הישיבה נם את שנתו,

מצד שני ביקש לקרוא לו.

האם עליי להעירו?

באתי במצר,

פניתי אל מרן החופץ חיים,

הצגתי לו את צדדי הסופק.

סבא קדישא לא התלבט.

הוא ענה לי בהתרגשות,

וקולו רעד,

וכמעט זעק.

כאסל כדעתך לעורר אדם משנתו?

וואי, וואי, וואי, איך עולה בדעתך להעיר אותו מהשינה?

באותם רגעים,

סיפר לרבי משה שוואפ,

זכיתי להבין, אחד משבעים הפנים של המקרא אומר, ולא תונו איש את עמיתו.

לא לצער יהודי, אסור לצער יהודי. ולהעיר בן אדם משינה,

זה גורם צער.

אתם יודעים כמה קשה לכם לקום, נכון? גורם צער.

רק שלא תגידו אחר כך פטנט.

כן.

אני לא רוצה לצער

את עצמי, אז אני אמשיך לישון.

לילה עצוב במיוחד היה עבור משפחת וסרמן,

הגאון רבי אלחונון,

זכר צדיק וקדוש לברכה, השם ינקום דמו מהרה.

אמן.

הוא ליווה עכשיו את רעייתו למנוחת עולמים.

זה לילה עצוב היה למשפחה.

שחור עליי.

הלילה החוויר

לעומת החושך הנורא ששרר בליבותיהם של רבי אלחנן ובנו רבי נפתולי.

ריבותינו אמרו שלושה ימים לבכי.

רבי נפתולי הבן ישב בחדר ובכה על מות אמו ללא הפוגה.

נשמעו נקישות בדלת,

ורבי אלחנן עומד בדלת

ונענח.

בני,

לא עת לבכות עתה.

מדוע?

משום שבחדר הסמוך

נמים כמה מבחורי ישיבה את שנתם, אל תסתכן בגזל שינה.

אם אתה חפץ לבכות בכל זאת,

תבכה כמוני

בעלם קול.

והעיניים שלו הוצפו בדמעות.

שמעתם?

לבכות בעלם קול.

הכל פנימה,

בלי להשמיע קול.

יש עוד מה להגיד,

אמנם לא הרבה,

נמשיך עוד קצת.

עלינו לדעת שגם הגונב וגוזל דבר מחברו,

ולא מתכוון להשאיר את הדבר בחזקתו,

אלא לקחת על מנת להשאיר לבעליו,

עובר על איסור חמור מדאורייתא.

וכך כותב השולחן ערוך,

חושן משפט, סימן שמח.

אסור לגנוב אפילו כלשהו

דין תורה,

ואסור לגנוב אפילו דרך צחוק,

ואפילו על מנת להחזיר,

או כדי לשלם תשלומי כפל,

או כדי לצערו.

לא, הכל אסור

כדי שלא ירגיל עצמו בכך,

וכך פוסק גם הרמב״ם.

לא בצחוק, מעלים לו איזה משהו ומחזיר לו, לא אסור.

אסור.

המקור מהגברה

בא במציאה סא.

הלשון לא תגנובו.

לא תגנובו.

וכתב רחמנא, למה לי?

נחיתניה, לא תגנוב על מנת למכת,

לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל,

לא תגנוב על מנת לגרום צער,

רק לצער, לא בשביל לגנוב.

וגם לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל.

אחד אומר פטנט.

זה לא רוצה לקחת צדקות.

אני אגנוב לו,

ואני אכחיש,

ונשלם לו כפל.

ואז יגיע לו הכסף,

וככה ניתן לה.

לא, לא תגנוב.

רש״י במקום מבאר

איסור גניבה,

היינו יכולים ללמוד מאיסור ריבית.

כשם שריבית נאסרת משום שאדם נוטל מחברו ממון שאינו שייך לו,

כך גניבה תהיה אסורה.

מאחר ואינה אלא נטילת ממון של הזולת.

אז למה צריך את זה שהתורה תכתוב לא תגנובו, אם יכולנו ללמוד מריבית?

ללמד אותנו שני סוגי גניבות נוספים,

שאדם גונב

על מנת לצער בלבד,

וגניבה על מנת להחזיר.

שניהם אסורים בתכלית דאורייתא.

ומה אם האיסור לא תגנוב בעשרת הדיברות?

האם הוא לא מיותר?

האיסור הזה מדבר בגניבת נפשות,

והוא לא קשור לאיסור ממון.

ועל חומרת האיסור של גזל על מנת להחזיר,

נוכל לעמוד מדבריו המזעזעים של הגאון רבי חיים פלאד, שאיזכר את זה דבר אחר.

מה זה גוזל על מנת להחזיר? אתה לוקח דבר בלי רשות.

אתה לוקח עט של מישהו, כותב איתו, לא שאלת ממנו רשות ולא כלום.

אתה בא לבית ומטעין את הפלאפון שלך בשקע, בלי לשאול רשות.

אפילו אם זה לא שווה פרוטה, כסף קטן בכלל.

כל מיני דברים כאלה שנוטל על מנת להחזיר.

כותב רבי חיים בספר תוכחת חיים,

ועיני ראו ולא זר,

כמה בני אדם בבחרותם.

עשו עניינים כאלה בדרך צחוק, לגזול ולהטמין, כדי להכעיס.

שהצטער החבר לפי שעה.

אבל הוא כעס וקילל אותם,

ולא עברו ימים מועטים ומתו במבחר ימיהם.

לא מקרה אחד ולא שניים.

והייתה בליבי,

כי לכן הגיעו עליהם הקללות.

על כן ייזהר כל אדם מאוד מאוד, כי כל מי שעושה אין להם בנפשו הדבר.

אז מעיד רבי חיים פלאג'י, זכר צדיק בקדוש ברוך הוא, על אנשים שקיפחו ימיהם במו ידיהם.

או שנפלו מצוקהרים,

או מקפיצה לכבשן בוער,

והכל בגלל היתול וסחוק בממונו של הזולת.

זה לא צריך להיות כסף דווקא, זה יכול להיות חפץ,

זה יכול להיות דבר אחר.

קלות ראש כזאת יכולה להביא מצטער לפלוט קללות

ולקרב את קיצם של אותם הצעירים.

בקיצור, הגזל, רואים שהוא מתפשט לכמה פנים, לא רק ממון,

יכול להיות גזל שינה,

יכול להיות גזל אוויר,

יכול להיות גזל לא על מנת לקחת,

על מנת להתל, לשחוק, להרגיז, להכעיס,

לתת אפילו,

כפל.

אסור.

נפסק להלכה

בסימן שמח, בחושן משפט, אסור לגנוב אפילו כלשהו.

זה דין תורה.

לא בשחוק, ולא על מנת להחזיר, ולא לשלם תשלום הכפל, ולא לצער, הכל אסור,

שלא ירגיל עצמו בכך.

בכך פסק הרמב״ם.

טוב,

צריך לעבוד על ממון כשר ולהיזהר בממונם של אחרים, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקור,

עונג שבת.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת וקור,

עונג שבת.

אההה מקדשי מקדשי מקדשי מקדשי שב...

אההה מקדשי מקדשי מקדשי מקדשי שב... אההה.

שבת שלום.

שבת וברכת, שבת משפטים, מלא משפטים, הרבה מצוות.

צריך ללמוד ולקיים.

הריני,

מכוון לקיים מצוות חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גומל נפשי שחסת דאורייתא, כבד את אביך ותימכת דאורייתא.

לעסוד נחתרו על הקדוש ברוך הוא, ולעסוד נחתרו על התנא הקדוש, יהיו שבתותיו דובבות בקבר, וביחד אני אומר אנשי אומר.