בנתיבות החיים - נז | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

עם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים

בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים

לשלום בית אמיתי.

הכותרת להיום נתינה על כל פשעים תכסה אהבה.

בכוחה של אהבה יכול האדם לסבול סבל רע ולשאת על כתפיו משא כבד מאוד,

הרבה מעבר לכוחותיו הטבעיים.

כנאמר על יעקב אבינו ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים,

ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

כאשר אדם רואה אישה המנקה לכלוך של תינוק,

המעשה לה לזרע,

איכס, מגעיל,

מלמד הדבר שהיא אינה אמו של התינוק,

מאחר שהאם מרוב אהבתה לבנה אינה מרגשת כלל קושי במעשה מיוחד זה.

זהו כוח האהבה כפי שביטאוהו

בעלי המוסר.

החינוך במצוות את ז'

אומר יסוד חשוב ומפורסם,

אחר הפעולות

נמשכים הלבבות.

דהיינו,

שראוי להרגיל האדם את עצמו בעשיית פעולות חיצוניות,

כי יש בהן כוח ויכולת להשפיע בסופו של דבר גם על הפנימיות,

על הלב.

ולפיכך, התורה הקדושה מצווה אותנו לעשות מעשים שתכליתם לעורר את הלב,

לאהוב את בורא עולם,

וככל שתהיה הנתינה קרובה אל האדם ושייכת לו,

כך תגדל לה עוצמת האהבה.

בברכת שים שלום שבתפילת שמונה עשרה אנו אומרים

שים שלום טובה וברכה,

חיים,

חן וחסד

וחמים עלינו ועל כל ישראל עמך,

וברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך,

כי באור פניך נתת לנו השם אלוקינו תורה וחיים

והמילים הבאות, אהבה וחסד.

ולא בכדי,

אהבה אמיתית שורשה ומקורה בחסד של אמת.

חסד ללא שום אינטרסים ונגיעות,

ללא רצון לקבל.

רק הנהגה שכזו מצמיחה באדם רגשי אהבה עזים ללא גבולות.

הדבר הקרוב ביותר אל האדם הוא נפשו,

ואת הדבר הקרוב הזה מצווה לנו התורה למסור אך ורק ל...

לבורא עולם,

באומרה, ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבביך ובכל נפשך ובכל מאודיך.

ככל שהנתינה תהיה מושלמת מצד האדם, כך האהבה תהיה מושלמת.

ולמעשה המצוות כולן הם בגדר של נתינה אחת גדולה,

שתכליתם להביא את האדם לדרגה הגבוהה ביותר

של נתינת האני שבו

לבורא עולם.

ולא בגלל שהקדוש ברוך הוא צריך לזה,

הרי הכל שלו ומשלו אנו נותנים.

אלא נתינה זו היא טובתו של האדם ומשאת נפשו,

משום שהאדם בטבעו רוצה להידמות

לקדוש ברוך הוא ולהידבק במידותיו.

קין והבל לא נצטוו להביא קורבן,

אלא הם מעצמם התעוררו להבין את מהות הנתינה,

הכרת הטוב לבורא עולם.

הם הבינו שעל ידי הקרבת הקורבנות הם זוכים להגיע למידת האהבה אליו יתברך,

להיות קרוב אליו ואף להידבק בו.

ומכאן מתורצת לה הקושייה מדוע שלח משה רבנו מרגלים לתור את הארץ.

והרי ידע משה רבנו כי כוונתם רעה, כפי שכותב רשי במדבר יג.

שיתפלל משה רבנו על יהושע שהקדוש ברוך הוא יאשיעו מעצת המרגלים,

אלא

לפי האמור

אפשר ליישב קושייה זו ולומר כי משה רבנו ידע

שכדי להחדיר ללבם של המרגלים את אהבת ארץ ישראל,

עליהם לעמול קשה מאוד כדי להשיגה,

ולשם כך עליהם לתת מעצמם

ומכוחם

עבור הארץ,

כדי שהפעולות הללו ישפיעו על הלב ויעוררו בהם את אהבתם הפנימית אליה.

ולפיכך הכתוב מדגיש ויעלו

מנגב

כי הנגב הוא מקום שהשמש לוהטת בו וחולות המדבר צורבים,

ומה עוד שהוצרכו לעבור בארץ ולשאת פירות כבדים

מן הרימונים ומן התאנים, גפן.

כל המעשים הללו נועדו בין היתר לעורר במרגלים.

מרגלים את האהבה לארץ ישראל,

אולם למרות כל זאת,

אחר שחזרו,

דיברו רעה נגד הארץ,

וחשפו את פנימיותם, ולכך הם נענשו.

ילד שאינו מסוגל לאהוב את הבית בו הוא מתגורר,

להוריו, העובדי עצות,

עצה מקורית לפתרון הבעיה.

עליהם להעניק לילד את האפשרות להשקיע ולתת מעצמו עבור הבית,

אם זה על ידי שיצבה את קירות הבית,

או שישתתף בהחלטות הנוגעות לבית,

כשהמטרה היא להאהיב עליו את הבית על ידי נתינה.

דהיינו, להביא אותו עצמו לתת משלו

בשביל הבית,

וממילא האהבה תתעורר בו.

לא לאחת אנחנו פוגשים ילדים שאוספים עצים ללג בעומר.

בתמימותם הם כלל לא חסים אפילו על העצים שבגינה הציבורית.

היה פעם איש אחד שלא יכל לשלוט על רגשותיו וגער באחד הילדים

שחתך ענף מעץ שבחצר המשותפת לכל דיירי הבניין.

ניגש אליו הילד, ובעיניים דומעות שאל אותו, מה עשיתי?

בסך הכל חתכתי ענף יבש מעץ סרק,

והלא כולם אוספים עצים ללג בעומר.

ענה עלה האמת,

אבל את העץ הזה אני שתלתי.

אדם שעמל לגדל עץ,

הוא משריש בליבו את האהבה אפילו לענפים היבשים שלו.

והדברים אף נוגעים לחיי הנישואין.

התורה מצווה אותנו שאירע כסותה ועונתה לא יגרע.

ובכל נתינה ונתינה שהבעל נותן לאשתו ודואג לצרכיה, הוא יותר ויותר מחזק את הקשר ביניהם,

את האהבה ואת הרעות ביניהם.

הבן איש חי בספרו חוקי הנשים,

מצייד את הכלה העומדת להיכנס תחת החופה בכלל של ברזל.

היי שפחה לבעלך והוא יהיה לך לעבד.

כוונתו של הבן איש חי הקדוש זכותו תגן עלינו, אמן,

כי על ידי הנתינה של האישה עד כדי התבטלות מוחלטת כלפי בעלה כשפחה,

בהכרח תולית תגובה חיובית בליבו של בעלה שהוא יהיה כעבד לאשתו.

וכן ההפך, אם את תהיי לו גבירה,

הוא יהיה אדונייך ויהפכך.

לשפחה.

פתגם רווח ישנו בעולם, האישה היא המראה של הבעל.

מה מקורו של הפתגם הזה?

חז״ל הקדושים אומרים מעשה באישה אחת שנישאת לחבר,

והייתה קושרת לו תפילין על ידו,

נישאת לה מוכס, והייתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו.

באה בעבודה זרה ל-ט.

כלומר, כשם שהמראה היא ההשתקפות של המביט דרכה,

כך האישה היא ההשתקפות

של בעלה.

וכמעשה הבעל, כך מעשיה של האישה, אם הבעל הוא בגדר חבר,

תהיינו תלמיד חכם,

אז היא קושרת לו תפילין על ידו.

והיה אם הבעל הוא בגדר של מוכס, ביזנסמן,

אז היא קושרת לו קשרי מוכס על ידו.

ובאומרם לנו חז״ל הדבר הזה,

רמזו לנו כי הצעד הראשון בנישואין

חייב לעשות אותו דווקא הבעל.

הוא צריך להיות המשפיע.

עלינו לשמש דוגמה לאישה,

לשמש כמראה ברורה, צחה ונקייה,

שההשתקפות בה תהיה ראויה.

וזוהי כוונת הדברים בגמרא, אשת חבר

הווה

הרי היא כחבר.

ובירושלמי אמרו, אשת ליסטים כליסטים.

ועל האישה אף לדעת שלעיתים אף אם המראה מעט מלוכלכת,

אסור לה להתייאש.

אלא יש לה לנקות אותו בדברי נועם,

ובעידוד, ובשבירת המידות,

ובנתינה שלא על מנת לקבל.

דברים אלו יעוררו בליבו של בעלה להעריך ולהכיר בטובתה של אשתו.

וכפי שאמרו חז״ל במדרש הלא כתוב,

כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם.

וכי יש פנים למים?

אלא מה המים הללו,

אם אתה נותן אותם בכלי ומסתכל בהם,

הם נראים לך.

כך לב האדם לאדם.

אם נותן את ליבו,

הדברים נראים לו.

כך כותב הילקוט שמעוני על משלי תתקסא.

יש הטועים לחשוב שכדי לתת יש צורך לאהוב.

ההפך הוא הנכון.

כדי ל...

טוב צריך לתת.

האהבה היא תוצאה של נתינה.

האהבה היא הכרת הטוב בין בני הזוג על הנתינה ההדדית שביניהם.

כיצד מודדים נתינה?

אחרי הכל, כל אדם נותן משהו לזולת.

שכן הקדוש ברוך הוא ברא את בני האדם מגוונים בדעותיהם ובמקצועותיהם.

כל אחד יש לו את המומחיות שלו, יש רופאים, סופרים, סנדלרים ועוד.

אך אין סנדלרים או רופאים בלבד,

משום שרצה הקדוש ברוך הוא שיהיו יחסי גומלין בין בני האדם,

והם ימלאו חסרונם זה מזה.

ולפיכך,

ההנחה שכל אדם נותן משהו לזולת היא נכונה.

וברם,

כיצד ניתן למדוד את עוצמת הנתינה בין בני הזוג ולוודא אם היא במינון הנכון?

אחת הדברים למדוד את הנתינה היא על ידי הרגש.

הראיתם פעם חתול שנפגע בתאונת דרכים?

כמה מצער לראות ציפור הנאבקת על חייה,

או כלב רעב המשוטט ברחוב.

מה יוצר בנו את הרגשות הללו

לרחם עליהם?

הווה אומר רחמים.

המקור

והשורש למושג אהבה הוא רחמים,

כפי שכותב רשי בתהילים יח.

כששומעים רחמנא ליצלן אודות משפחה שאיבדה ילד,

ידיעה כזו מעוררת בנו רגשי רחמים והזדהות עם אותה משפחה.

הרגשות הללו צריכות להיות לנו אף בחיי הנישואין.

בעל שחש את כאבה של רעייתו, סימן הוא לנתינה חיובית.

סימן הוא שהרגש הפנימי הוא חי ונושם אצלו.

הבעת הצער היא מסימני האהבה.

נניח שהבעל נוסע לאירוע משפחתי לבדו ולא חש בצערה של אשתו שנשארת בבית,

הוא צריך לדעת שבאותו רגע ישנו סדק

בשלום הבית שלו.

וכבר רמזו על כך חכמים, המתפלל על חברו צריך שיחלה עצמו עליו.

גמרא בברכות יב,

כלומר שיראה שגם הוא חולה ומצטער עם חברו בצרתו.

ואם על חברו דיברו כך,

על אחת כמה וכמה היא באשתו,

באשתו שהיא עצם מעצמו ובשר מבשרו.

ברוכים תהיו להשם.