בנתיבות החיים - עד - ענוה בנין עדי עד - הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים לעסוק

מתוך ספר נתיבות חיים, הנושא להיום ענווה בניין עדי עד.

אבוד רבי נתן,

חו״ו,

בשם המדרש כתוב

אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה לגע בה

אלא הבק אסקופה תחתונה שהכל דשין בה וסוף כל הבניין נסתר והיא במקומה עומדת.

חייו של האדם הם רגעים חולפים.

כיום אתמול, אומר דוד המלך, כי יעבור.

רק אתמול פגשנו מישהו

שהיום הוא כבר איננו.

הבניין שבונים להם בני הזוג בכל עת זקוק לחיזוקים.

מה זה החיזוק הגדול ביותר שיכול להחזיק לדורות

בניין עדי עד של איש ואישה?

הווה אומר הענווה.

בית שמחנך את ילדיו לענווה זהו בית עם ביטוח

חיים אמיתי.

לדורות,

ביטוח שכזה הוא סוף

לכל הבניין האיתן העומד

והוא נסתר ובמקומו עומד על תילו.

גדלות ותורה,

חוכמה ויראה אינם מתקיימים אלא במי שיש בו ענווה.

וכמאמר רבותינו בתנחומה,

פרשת בעלותך,

טז,

מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה,

עשתה ענווה

עקב לסולייתה.

מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה, שנאמר ראשית חוכמה יראת ה',

עשתה ענווה לסולייתה, עשתה ענווה עקב לסולייתה, שנאמר עקב ענווה יראת ה'.

כל המושג שנקרא שלום בית אינו מתחיל אלא במקום שיש ענווה.

לו היו שואלים את החכמים מה גורם לשכינה להסתלק מהבית,

תשובתם הייתה גסות

ורוח.

גאווה.

בית שבו בני זוג מתנהגים בגסות רוח,

בית שבו ישנה גאווה,

זהו בית שאין השכינה שורה בו.

וכפי שאמרו חז״ל על פי הגמרא בסוטה ה'

כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור בעולם.

מספרים על רבי יהושע השיל מאפתא.

רבי יהושע השיל מאפתא הגיע לעיר אחת.

בעיר הזו היו שני בעלי בתים עשירים, הם התחילו לריב ביניהם אצל מי יתארח הרבי?

אחד מהם היה תלמיד חכם אבל בעל גאווה.

וגדולה.

ואילו השני היה ידוע כאחד שלא כל כך מדקדק במצוות וזהיר,

אך הרבי בחר להתאכסן דווקא אצל זה שלא זהיר במצוות.

וכשנשאל על כך מדוע התאכסן אצלו ולא אצל התלמיד חכם,

ענה על בעל עבירה אמרה התורה שוכן איתם בתוך טומאותם.

אף על פי שהוא אינו טמא, שכינה נמצאת עמו,

כפי שכותב רשי בויקרא דז,

ואם נאה לקדוש ברוך הוא לדור איתו,

ודאי שגם לי נאה על כך.

אבל על בעל גאווה,

אומר הכתוב, אין אני והוא יכולין לדור בעולם.

אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת.

אם השכינה לא יכולה לדור איתו, מי אני שאני אדור איתו?

עוד לימוד שאנחנו יכולים ללמוד מרבי יהודה הנשיא, היה לו נכד.

מרוב ענוותנותו וצדקתו הוא היה מאוד שפל רוח.

מימיו הוא לא נשא עיניו אפילו לאשתו,

כל שכן לאשת חברו.

מרוב ענווה ויראה הוא זכה להיכנס בחיים לגן עדן,

כפי שמובא בבראשית רבתי, פרשת חיי שרה.

וכך אמרו חכמים במסכת דרך ארץ, פרק ב' הלכה ד'

הווה עלוב ואהוב להשיב ליודעיך ושפל רוח בפני כל האדם,

ולאנשי ביתך יותר מכל האדם,

ואם תתרעם ותילחם עם ביתך, סופך לגהנם.

ובמקום אחר יש גמרא במסכת סוטה דף מ״ז,

שמה כותבת הגמרא כל מי שמתייהר אפילו על אנשי ביתו הוא איננו מקובל.

הבית,

הוא מקור שניתן לשאוב ממנו כוחות עצומים לעבודת השם,

ומאידך הוא יכול לשמש גם למקום שמוביל לבאר שחת.

חס ושלום לגיהנום.

חז״ל מגלים לנו בחוכמתם הגדולה,

על מנת להביא את הבית שישמש למקור של שאיבה לכוחות,

אנחנו צריכים להיות עם בני הבית שפלים ובעלי ענווה.

כשתינוק נולד,

נהוג לברכו כשם שנכנס לברית,

כך ייכנס

לתורה,

לחופה ולמעשים טובים.

ונשאלת השאלה, סדר הברכה הוא לא כהוגן.

סדר הברכה היה צריך להיות הפוך.

קודם כל, מעשים טובים,

לאחר מכן תורה ולבסוף חופה.

כי דרך ארץ כלל בידינו קדמה לתורה.

אלא הביאור לכך הוא.

אמנם נכון שדרך ארץ היא קדמה לתורה,

אבל

ברם מהיכן שהאדם, ניכר שהאדם אכן נוהג ככה

התשובה היא בוא תראה כיצד הוא נוהג בביתו בחדרי חדרים כשאין איש מפחיד בו מלבד אשתו

האם שמה גם הוא מתנהג בדרך ארץ?

האם גם שם הוא נזהר במשנה זהירות חס ושלום שלא לפגוע באשתו?

להתנהג בדרך ארץ בחוץ לעיני כל אין זו ריבותא.

המבחן האמיתי של האדם הוא בתוך כותלי ביתו.

הווי עלוב ושפל רוח בפני כל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל האדם.

ועל כן אנחנו מברכים את התינוק

דווקא בסדר הזה שיזכה לתורה קודם

ולחופה

ורק לבסוף אחרי הנישואין ולמעשים טובים.

רעיון דומה נוסף מצוי לנו במגילת אסתר.

על מרדכי היהודי נאמר בסוף המגילה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.

ולכאורה

מה חידוש שלנו כתוב על מרדכי שהוא דובר שלום לכל זרעו?

כשהכוונה היא לילדיו ולבני משפחתו.

אלא מונח כאן רבותי יסוד עצום וחשוב.

לדרוש טוב לכל עמו זו גדלות,

אבל היא אינה חוכמה.

שהרי הוא נציגם הוא רבם

וגם מה שיש מתן שכרה בצדה הכל מכירים לו הטוב

ואת שמו מתפרסם לתהילה ולשם ולתפארת כאחד שהוא בעל חסד גדול.

אבל מה קוראים אנשי ביתו?

האם האדם מרשה לעצמו להקל ראש כלפיהם?

הרי לא אחת הוא מרשה לעצמו לזלזל בהם ובכבודם ולהתנהג עמם כדבר מלך אל עבדיו.

על כן אומר האבן עזרא,

אף על פי שלעולם הבנים יפחדו מאביהם,

אבל מרדכי היהודי היה דובר שלום אפילו לבניו שהם כעבדיו.

וזוהי גדלותו האמיתית

שנמדדת בביתו לא רק כלפי חוץ לעיני הבריות, אלא גם בביתו עצמו,

ובעיקר כיצד מתנהג האדם בחדרי חדרים.

אמנם נכון כי מרדכי היהודי הוא משנה למלך אחשורוש וגדול היהודים,

ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו,

אבל נקודתו המרכזית של מרדכי הייתה בגדלותו

דווקא במשפט הסיום של מגילת אסתר, דובר

שלום לכל זרעו. בפסוק הזה

מתבטא לנו הכתוב על גודל מעלתו וענוותנותו,

היות והינו שפל רוח בפני כל אדם ואפילו בפני אנשי ביתו.

ברוכים תהיו להשם.