הלכות נר חנוכה (סימן תרע"ג): הנאה מהנרות, הדלקה מנר לנר והילולת הפרי חדש
- - - לא מוגה! - - -
אני קורא בסימן תרעג מרן כותב לנו כאן בהלכות חנוכה את מה שנאמר בגמרא אנחנו אומרים את זה את הקטע הזה שנאמר במסכת סופרים מהנרות הללו אנחנו מדליקים בסוף
הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד
ולכן אם היה איזה קצר בחשמל ואין להם אור בבית אסור להם לשבת ולאכול לאור נרות חנוכה אור רוצה ללמוד תורה לאור נרות חנוכה גם זה אסור
מרן מביא לנו מחלוקת
האם כל האיסור הוא דווקא לדבר הרשות אבל לצורך מצווה מותר או שגם לדבר מצווה אסור ומרן מסכם לנו כאן בתרשעים ג' סעיף א'
שאפילו תשמיש של קדושה כגון ללמוד לאורה גם זה אסור הכלל בידינו תמיד כשמרן מביא שתי דעות סתם ויש אומרים הלכה כסתם וכאן דעת מרן בסתם
שהנרות הללו קודש הם כמו המנורה בבית המקדש
האם שם היה מותר ללמוד תורה לאותם הנרות?
בוודאי שלא.
אז כמו שם כל דתקו רבנן כאין דאורייתא תקון וכך ההלכה למעשה.
אבל מרן מסיים יש לנו את נר השמש אם השמש עדיין דולק
אז יהיה מותר ליהנות לאורו של השמש.
מרן מביא שכך הוא המנהג,
נוהגים להדליק נר נוסף כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף
שהוא אותו שהדליק אחרון.
אבל כדי שייראה
כמה נרות מדליקים הלילה שהשמש לא יטעה אותנו לכן צריך להניח את הנר הנוסף, את השמש מרחוק קצת
משאר נרות המצווה. וכך נוהגים כל עם ישראל. לכולנו בחנוכיות יש גם את השמש וכך ראוי לנהוג ולעשות.
כמו שאמרתי לפעמים קורה קצר,
יש עומס יותר מדי על החשמל ועד שיבוא החשמולאי לתקן בינתיים יש את הנרות שדולקים אם השמש דולק אין לנו בעיה.
אבל אם השמש לא דולק אסור לנו לאכול ארוחת ערב
או אפילו ללמוד תורה לאותם נרות חנוכה.
אבל עצם העובדה שהם לא יושבים בחושך
אלא יושבים לאור הנרות חנוכה,
בזה אין איסור בדבר.
דבר שהייתי יכול לעשות גם בלעדי הנרות,
לשבת יכולתי לשבת גם בלי הנרות.
בזה אין שום בעיה בדבר.
או אני הולך בתוך הבית,
אני לא חייב לעצום את העיניים,
אלא גם ההליכה הזו אינה אסורה.
גם הנושא הזה נאמר שם לגבי הנרות של בית המקדש.
אחרי שהכהן סיים להדליק את המנורה,
הוא יוצא מההיכל.
האם חייב לסגור את עיניו, לעצום את עיניו או לא?
מחלוקת יש בראשונים הרמב״ם, הראב״ד ושאר הפוסקים,
ומשמעות הזוהר הקדוש שהכהן היה סוגר את עיניו ויוצא כדי שלא תהיה הליכתו לאור אותם הנרות.
אם נאמר שם, צריך לסגור את העיניים,
אז אולי גם פה צריך לסגור את העיניים.
אבל למעשה המחלוקת אצלנו כאן לגבי נר חנוכה זה בדרבנן, זה לא בדאורייתא.
שם אתה יכול לומר גם בסיק ראשי בדאורייתא הדבר אסור.
כאן אני לא מתכוון ליהנות לאור אותם הנרות,
וגם בלעדי אותם הנרות יכולתי ללכת,
ולכן אין חובה מעיקר הדין לעצום את העיניים.
יש את הדוגמה הזו גם לגבי שבת.
נאמר שם
בבבא קמא עין א', אדם שעשה חלילה מלאכה,
חילל שבת, אסור ליהנות מאותה המלאכה ביום שבת,
וכך פסק מרן בהלכות שבת, סימן שייח, סעיף א'.
אם האדם הזה בא לעלות בחדר המדרגות,
ואחד השכנים היהודים שאינם שומרי שבת הדליקו את חדר המדרגות.
האם אני חייב לסגור את העיניים ולעלות תוך כדי עצימת עיניים או לא?
גם זה שנוי באותה המחלוקת,
ולהלכה גם שם
זה לא דאורייתא, הוויכוח גם שם הוא בדרבנן.
ברור שחילול שבת להדליק חשמל בחדר המדרגות,
ודאי שזה איסור דאורייתא.
אבל לנו, אני שלא הדלקתי,
מה שלי אסור ליהנות ממעשי שבת, דרשו שם באבק אמה עין א', אמרה התורה בחומש שמות פרשת כתיסא,
ושמרתם את השבת כקודש שהיא לכם,
דרשו היא קודש ואין מעשיה קודש, מהתורה מותר,
אלא כל זה קנס מדרבנן.
כשיש לנו ספק,
אז גם שם ייאמר ספק דרבנן לכולה.
גם בלעדי התאורה יכולתי לעלות בחדר המדרגות.
תמיד אני עולה ויורד באותן המדרגות,
אני מכיר טוב את המדרגות,
גם בחושך אני מסוגל.
אלא מה? באור יותר נוח.
לכן גם שם, מעיקר הדין,
לא מחייבים אותו לעצום את העיניים. רוצה לעצום את העיניים, להחמיר,
לעשות כמו הכהן, בבקשה, שיחמיר על עצמו.
לפעמים יש רחובות שאין בהם אור,
אין בהם עמודי תאורה,
והאדם הזה הולך בליל שבת ועובר רכב עם הפנסים ומאיר לו את הדרך.
האם חייב לסגור את העיניים? לא. גם שם, גם בלעדי האור של הרכב יכולתי ללכת,
ולכן למרות שהרכב הזה הוא רשע מחלל שבת בפרהסיה שמאיר
את הדרך אני לא חייב לסגור את העיניים ויכול להמשיך ללכת בדרכי על פי היסוד שאמרנו קודם.
הרמת דן, תערובת של נרות חנוכה.
אדם שעדיין לא הדליק את הנרות, זה בגדר הזמנה למלתאי,
אין בזה שום קדושה, כלל ועיקר.
ולכן אם יתערב נר שהיה מיועד להדלקת נר חנוכה,
אין כאן שום שאלה,
הכל עדיין בחזקת היתר,
יכול לעשות בו מה שרוצה.
אלא הרמב״ם מדבר.
הדלקתי את הנר חנוכה, ואחרי חמש דקות זה קבע.
והנר הזה שקבע התערב עם נרות אחרים מעין זה.
כאן אנחנו נכנסים למחלוקת שיש לנו בביצה ד'.
כיוון שמוכרים את הנרות במספר האם דבר שבמניין לא מתבטל אפילו באלף
או שכן מתבטל.
מחלוקת בגמרא, מחלוקת בראשונים,
יש לנו גם מחלוקת בדעת מרן.
מרן דיבר בזה בשני מקומות, סימן פה' בעניין ביצים וגם בסימן קי'.
להלכה פה אצלנו יש לנו ספק ספקה כדי להתיר
שמא ההלכה כרבנותם אסמא גבור זרוע שאין חובה מעיקר הדין שיהיה חצי שעה.
ממנה,
אם זה נקבע אחרי חמש דקות,
אז אין בזה קדושה בנר הזה.
אפילו אם תאמר צריך חצי שעה וזה כן יכול להיות אסור בינתיים,
אבל אם יתערב אז מין במינו יבש ביבש חד בתרי בתים ולכן מעיקר הדין אין מקום לאזור.
אפילו אחי הרמה נותן לנו עצה כדי שאדם יחמוק מהמחלוקת. העצה היא ידליק מן התערובות כל כך שבוודאי נר של היתר דולק עם נר של איסור ואז מותר להשתמש אצלן.
אלה דברי הרמה וכך באמת רצוי לנהוג ולעשות.
אדם שהדליק את הנרות הכל היה בסדר ואחרי חמש דקות
קבעו הנרות, קבתא אינו זקוק לה
אלא ההדלקה, זה עיקר הפרסום הנס, הוא יצא בזה ידי חובה.
כך גם לגבי יום שישי.
הדליק האדם הזה בזמן, בשעה ארבע.
ההדלקה הייתה טובה, הכל היה בסדר, ואחרי כמה דקות נכבו הנרות למרות שזה עדיין יום שישי.
מותר לו עדיין להדליק, ואף על פי כן קבתא אינו זקוק לה, יצא ידי חובה.
בכל אופן, למרות שהוא לא חייב,
אם הוא רוצה,
המחמיר תבוא עליו ברכה.
כדאי שיחזור עוד פעם וידליק.
זה טוב, בשנה רגילה אנחנו ממליצים שיחזור וידליק.
אבל לגבי השנה הזו,
יש לנו בעיה עם החומרה הזו.
אם האדם הזה קנה שמן זית
מחברה שמביאה את הזיתי מיהודי,
השנה הזו היא השנה השמינית.
הזיתים האלה הם מהשנה השביעית.
השמן זית הזה יש בו קדושת שביעית.
ונאמר בתורה בחומש ויקרא פרשת בהר.
ויתה שבת הארץ לכם לאוכלה, דרשו חכמים לאוכלה ולא להפסד.
כאן אם אתה לא חייב,
אולי זו חומרה דעתן לידי כולה שאתה שורף את השמן הזה, אולי יש בזה איזה הפסד.
אם הוא היה יושב וקורא לאור הנרות האלה,
אז אתה אומר, הוא נהנה מזה,
יש לו הנאה כלשהי.
אבל אם הוא מדליק את זה לנר חנוכה ואין לנו רשות להשתמש בהם,
ממילא יש כאן בעיה מסוימת לגבי ההדלקה הזו.
עצם העניין, עצם הדין, אם מותר להדליק
נר חנוכה בשמן שביעית, גם זה לא מוסכם.
הרדבז ואמריושר אומרים שאסור.
יש אחרונים שחולקים, תראו בספר אור לציון על שביעית,
הוא מציין את האחרונים שכתבו להתיר בזה.
אבל, שם מדובר כשאני בא לקיים את המצווה.
אבל כאן, שכבר קיימתי את המצווה,
ברכתי והדלקתי, הכל היה בסדר. ואחר כך נכבא,
אז מה אתה רוצה? לעשות חומרה? אולי זו חומרה דעתן לידי כולה.
ולכן עדיף יותר שיחליף,
שיביא שמן אחר.
את השמן הזה עדיף שידליק בו למחרת,
ואילו בשמן הזה שהוא רוצה לבוא ולעשות את החומרה, לחזור ולהדליק, יביא שמן אחר,
ולא שמן של יהודי, כדי לברוח לחמוק מאותו דין, מאותה מחלוקת, כדי שלא יהיה חומרה דעתה לידי כולה.
מרן מביא לנו אפשרות להדליק בחנוכיה של חרס.
מצד הדין אין חובה להדליק בחנוכיה.
אם אני אדביק
את הנרות,
אני לוקח שמונה נרות ואני מדביק על השיש כאן, ליד החלון,
גם זה בסדר,
גם זה טוב בלכתחילה לבדי כולה עלמא.
בכל אופן, אם אדם מדליק בשמן, צריך את המנורה כדי שיהיה בית קיבול.
יש לנו עשרה דרגות,
על פי דברי חכמי המקובלים.
הדרגה האחרונה, חרס,
גם הוא בסדר,
כמו שמרן אומר, גם בו ניתן.
אבל ברור, אדם שיש לו הון ועושר בביתו,
אם יכול להחמיר.
הסדר, העדיפות היא קודם כל זהב, אחרי זה כסף.
דרגה מספר 8, זכוכית.
כל זה,
כתוב כאן, מובא בכף החיים על המקום, את דברי חכמי המקובלים.
הרבה אנשים, ברוך השם, יש להם כסף,
והולכים וקונים חנוכיה יפה מכסף.
הבעיה הטכנית,
על המנורה של הכסף,
הם מניחים כוסית
של זכוכית.
הכוסית הזו, בתוכה השמן והשלהבת.
איפה שנמצא השמן, איפה שהשלהבת,
זה עיקר המנורה.
אז הם הורידו,
במקום שהיה להם מנורה מכסף, היה מספר 2 בהידור,
הורידו את זה לדרגה מספר 8. בגלל
שההדלקה היא נמצאת בצלוחית של הזכוכית.
מה הפתרון?
יש גם כוסיות מכסף,
ילך למאיר נקי ויקנה ממנו כוסיות כאלה, זה ההידור.
ואם הוא אומר לך, תשמע, אני לא עשיר גדול,
אין בידי יכולת לעשות כל כך הרבה,
נותן לו עצה פשוטה מאוד,
שלא יקנה את המנורה הגדולה ב-2,000 דולר,
אלא ייקח את המשטח של העץ,
יחורר אותו ויקנה רק את הכוסיות ממאיר ויניח את הכוסיות כסף האלה.
המקום, בית הקיבול, שבו יש את השמן והלהבה,
שמה זה נמצא בתוך הכסף.
ולא אכפת לי אם המשטח יהיה של זהב, נחושת או עץ.
העיקר הוא, הבית קיבול, זה סדר העדיפות.
לכן אם הוא אומר לך, אין לי מספיק ממון,
תן לו את העצה הזו, את הדרך הזו.
כך כדאי שינהג ויעשה.
אין חובה להחליף מדלילה את הפתילות, אלא יכול להשתמש גם בפתילה ישנה שנדלקת יותר טוב. אם הפתילה ארוכה, ימשוך אותה וידליק ממנה למחרת,
אם מותר הדבר בלכתחילה.
הגמרא, במסכת שבת כב, הגמרא עוסקת אם מותר להדליק נר מנר בנר חנוכה.
האדם הזה הדליק את הנר הראשון,
הנר דולק יפה.
בא להדליק את הנר השני, נקבע לו הגפרור.
פותח את הקופסה, לקחת גפרור אחר, אין, נגמר.
האם מותר להדליק נר מנר או לא? הגמרא מביאה מחלוקת רב ושמואל.
ולהלכה יש לנו שלושה דעות בפוסקים העדין.
מרן פוסק לנו בסתם, כמו הדעה...
ממוצעת כדעת הריף, הראש והרמב״ן
והם אומרים יש יותר לבוא ולהדליק נר מנר
נכון שהנר השני הוא הידור והראשון הוא עיקר המצווה, אף על פי כן מותר לכתחילה להדליק נר מנר
כיוון שסוף סוף גם זה נר חנוכה בתנאי שלא ייקח נר שעבה ויבוא להדליק אלא
ייקח במישרין למשוך את הפתילה
ויקריב אותה לראשון, מדליק במישרין נר מנר מותר,
בלשון הגמרא והפוסקים,
הוא לא יכול לקחת כינסה,
לקחת נייר להדליק מהנר הראשון,
להעביר לנר השני,
זה בוודאי אסור,
זו דעת מרן בסתם וככה ההלכה.
מרן מביא אחרי זה את דברי ספר התרומה שהקל,
אפילו אם הוא לוקח,
מדליק את הנייר או את הכנסה להעביר מהראשון השני,
אבל מרן לא סובר כך,
כמו שמרן ניסח את הדברים, בסתם מרן הדבר אסור, רק כי אחר כך יש מי שאומר,
סתם ויש הלכה כסתם,
ולכן אין ההלכה כדבריה יש מתירים,
אלא רק במישרין יהיה מותר, הלא וכי לו.
הרמב״ם מביא את הדעה המחמירה ביותר ואומר שאפילו להדליק נר מנר הדבר אסור,
כיוון שהראשון הוא דין והשני זה רק הידור בעלמא,
אתה עושה הידור, חומרה דעתן לידי כולה.
האשכנזים מחמירים יותר בדבר. אבל אנחנו לדידן יכולים לסמוך על דברי מרן להתיר בדבר.
אם האדם הזה יש לו שכל יודע מראש שיש לו רק גפרור אחד,
אז העצה היא פשוטה מאוד.
לפני שיברך,
ייקח את הגפרור היחיד הזה וידליק קודם כל את השמש.
יש לך נר רזרבה.
אחר כך מהשמש,
אליבא דקול עלמא, מותר להדליק ממנו עוד נר,
תיקח ותדליק מהנר, מהשמש, עוד נר אחר,
ותדליק, תברך ותדליק את הנרות האחרים.
זה מה שרצוי לעשות.
אבל לפעמים הוא לא ידע,
לא חשב מראש,
אדם ממהר לפעמים ולא חושב מראש,
וקרה לו תקלה כזו, אז אמרנו המסקנה מותר להדליק נר מנר,
אבל שוב, רק את הנרות מצווה.
אבל אחר כך להדליק את השמש מהנרות האלה,
בוודאי שהדבר אסור, כי השמש הוא נר של חול, ואותו בוודאי, אליבא דקול עלמא,
אין היתר להדליק מהנר חנוכה, גם לא מנרות ההידור.
מרן מסיים. יש מי שאומר שנר של בית הכנסת, של שבת ושל חנוכה,
כולם של מצווה, מותר להדליק זה מזה.
ההלכה הזו כתב אותה בספר התרומה.
והשאלה היא, למה מרן מנסח לנו את ההלכה הזו בשם יש מי שאומר?
יש לנו שתי דרכים להסביר את מרן.
הגאון מווילנה קושר את ההלכה הזו עם מה שלמדנו למעלה בתרעג.
שם מרן מביא מחלוקת בראשונים, האם הנרות הללו קודשם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.
האם רק לדבר הרשות, לספור כסף לאורן אסור.
אבל לעשות דבר של מצווה, ללמוד לאורן, מותר או לא?
מחלוקת בראשונים שם שייכת גם למחלוקת הזו,
אם מותר להדליק נר בית הכנסת מנר חנוכה.
אם שמה מרן פסק לאסור,
אין לנו רשות להשתמש בהם אפילו לדבר מצווה?
מרן בסתם אוסר?
גם פה לדעת מרן אסור.
ולכן מרן בכוונה סיכן את ידיו וניסח לנו את דברי בעל התרומה שהתיר.
מרן אמר יש מי שאומר.
נשמע שיש מי שאומר,
ומרן עצמו לא סובר כן.
כך משמעות המשנה ברורה בסעיף קטן טט.
אבל הפרשנות הזו היא לא בהכרח.
יש לנו עוד אפשרות, עוד דרך להסביר.
השולחן גבוה.
הגאון רבי יוסף מולכה היה מרבני ירושלים לפני כ-300 שנה.
הוא אומר שמרן כתב, יש מי שאומר, ומרן עצמו סובר כן.
לא כתוב הדין הזה בגמרא, בעריף הרמב״ם,
לכן מרן אמר יש מי שאומר.
אבל לעולם גם מרן מודה שאפשר להדליק נר בית הכנסת מנר חנוכה.
תתקשה, הרי למדנו למעלה, הנרות הללו קודש הם,
ואין הרשות להשתמש בהם אפילו לדבר מצווה. למה כאן לדבר מצווה להדליק מזה נר בית הכנסת יהיה מותר?
עונה המאמר מרדכי ואומר,
כאן אני לא נהנה מהנר, אלא רק מהשלהבת.
ליהנות מהשלהבת זה קל יותר, והדבר מותר.
שם אתה קורא לאור הנר,
פה זה רק השלהבת,
אתה מקריב את הנר של בית הכנסת,
בזה הדבר מותר.
מי שלמד את הגמרא מסכת
ביצה ל״ט, שם הגמרא מביאה חמישה דוגמאות.
הבדל בין גחלת לשלהבת.
גחלת כרגלי הבעלים, שלהבת בכל מקום.
המוציא גחלת לרשות הרבים חייו שלהבת פתור.
מודר הנאה מחברו, אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו.
אדם שיש לו עבודה זרה צריך להשמיד, לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
אסור ליהנות מגחלת של עבודה זרה.
מהשלהבת מותר.
או, דין האחרון,
אסור לקחת מעל המזבח גחלת וליהנות מזה.
מי שלוקח צריך קורבן מעילה,
אבל מהשלהבת לא נהנים ולא מועלים.
אתה רואה חמישה הבדלים בין שלהבת לבין גחלת.
אז גם פה הרב מסביר לנו את הדברים ואומר,
למה כאן מותר? כי אני לא נוגע בנר.
אני מביא את הנר של בית הכנסת,
מגיש אותו מלמעלה, מדליק מהשלהבת,
ולכן יהיה מותר גם לדעת האוסרים שם.
וכך ההלכה.
כדברי שולחן גבוה, בית יהודה ומאמר מרדכי, כך הסכימו עוד מהאחרונים, וכך ההלכה למעשה.
יש לנו כאן ספק ספקה.
שמעל הלכה כרבנותם ואור זרוע, שאין צורך בחצי שעה.
אף אם תאמר, יש צורך,
אולי נר בית הכנסת,
אולי מותר להדליק זה מזה.
יש לנו, אם כן, ספק ספקה בידי רבנן,
ולכן המסקנה מעיקר הדין, יש לנו צד היתר בדבר.
הדלקה עושה מצווה,
ואף על פי כן אסור לאדם לטלטל את החנוכיה ממקום למקום.
במקום שהדלקת את החנוכיה,
שם היא תישאר חצי שעה.
אחרת, אם האדם הזה מסתובב עם הנר,
מי שרואה אותו יאמר,
הרואה אומר לצורכו מדליקה.
כנראה שאבד לו כסף, והוא מחפש את הכסף עם הנר.
ולכן אין לו היתר לעשות כדבר הזה.
מראש אתה יודע, החנוכיה צריכה להיות כאן.
כאן אתה מברך, כאן אתה מדליק, וכאן היא תישאר כל משך החצי שעה.
נפקא מינה, לפעמים בעל הבית, אדם חולה, לא מרגיש טוב,
מבקש שיביאו לו את החנוכיה ליד המיטה,
ואחר כך יניחו אותה ליד החלון. זה לא טוב.
עדיף שייתן לבן, יש לו בן גדול, או ל...
אשתו, שהם יברכו וידליקו,
יניחו את החנוכיה במקומה מהרגע הראשון יהיה במקום שעתיד להיות חצי שעה ולא יטלטלו את החנוכיה כי אין זה גם לגבי נר שבת.
כך למדנו בסימן ר' סג', לפעמים בעלת הבית האימא חולה מבקשת שיביאו לה את הפמותים ליד המיטה כדי שתברך גם שם זה לא טוב, עדיף יותר שבעלה יברך יניחו את הפמותים במקום על הכוננית,
המקום שהדרך שזה יישאר בכל ליל שבת ולא יטלטלו את הנרות ממקום למקום.
זה הדין שאמור להיות בכל ערב שבת, כך הוא הדין גם פה אצלנו לגבי המנורה חנוכיה לגבי מצוות ההדלקה.
איזה תנאי?
אם אתה עושה תנאי, הרועה לא יגיד לצורכו מדליקה?
לא שייך. עדיין הגזרה הזו קיימת ולכן לא שייך תנאי.
מרן ממשיך.
יש מי שאומר, דכיוון שהדלקה עושה מצווה,
אין אפשרות אחרי שהאדם הדליק להוסיף שמן.
אם באותו רגע הראשון היה ראוי לדלוק רק חמש דקות,
אחרי שהדליק הוא מרגיש שחסר שמן,
הוא רוצה לבוא ולהוסיף עוד. מרן אומר שזה לא מועיל.
זה מצוי הרבה באותם האנשים שלפני תפילת מנחה הם מכינים את החנוכיה.
הוא הכין מילה שמן כדי שהפתילה תספוג היטב את השמן.
הלך להתפלל, הילדים שיחקו בחדר בכדור.
אחד הילדים קלע בול ישר על החנוכיה וחלק מהשמן נשפך.
אבא לא ידע מזה, בא לפי תומו, מדליק.
אחרי חמש דקות
הוא מסתכל, רואה, השמן עומד להיגמר.
עוד מעט זה יכבה.
הוא רואה שחצי מהשמן נשפך על הרצפה.
רק אז נודע לו מה קרה עם הכדור.
אז מה הוא רוצה לעשות?
מיד לבוא ולהוסיף עוד קצת שמן.
הוא אומר לך, הרי לגבי שבת למדנו,
אדם שמוסיף שמן בנר חייב משום אוויר. אז גם פה.
מרן אומר, לא, כאן הדבר לא יועיל.
אני מצטט את לשון מרן.
יש מי שאומר, דכיוון דלקה עושה מצווה, צריך שייתן שמן בנר כדי שיעור קודם ההדלקה.
אבל אם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כדי שיעור,
לא יצא ידי חובתו. אלה דברי הראש,
וכך ההלכה לכתחילה.
והסיבה היא, אתה מברך להדליק.
הדלקה עושה מצווה.
בשעת ההדלקה צריך שיהיה בו את השמן כדי שיהיה דולק חצי שעה.
ומה שאתה אחר כך מוסיף זה לא עוזר.
אם כן, מה צריך לעשות במקרה הזה שלא ידע וכבר הדליק?
שיכבה, ועוד פעם יחזור וידליק ללא ברכה.
אני אומר ללא ברכה, לפי הראש צריך לברך עוד פעם.
אבל זה לא ברור לנו בדעת מרן.
כי מרן הביא את דברי הראש בלשון יש מי שאומר.
ולפי דעת מארם שיק,
מרן בסימן תרעב, שמה כותב בסתם אחרת.
ופה אצלנו יש מי שאומר, סתם ויש הלכה כסתם,
גם אם זה לא באותו הסימן, הלכה כסתם.
אלא שהרב כף החיים לא רואה את דברי מארם שיק, והוא מפרש את מרן אחרת. הוא אומר,
גם מרן סובר כמו הדעה הזו כמו הראש, אלא שהדין הזה לא נאמר בגמרא בעריף הרמב״ם,
ולכן מרן המאי יש מי שאומר,
ולעולם גם מרן סובר כאן. אז יש לנו מחלוקת גם בדעת מרן,
ולכן תכבה, תחזור ותדליק.
לעניין ברכה יש לנו מחלוקת בין מארם שיק לבין כף החיים,
לכן נאמר כאן את הכלל, ספק ברכות להקל.
ובפרט אם אתה הולך לפי רבנותם ואור זרוע, שבזמן הזה לא צריך חצי שעה,
ממילא אין לנו היתר לבוא ולומר לו שיברך,
אלא יאמר ברוך אתה, יהרהר שם ואלוקנו,
וימשיך מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה, זה מה שניתן לעשות על ידי הרהור,
או העצה שאמרנו פעמים רבות על ידי אמירת הפסוק ויברך דוד,
אבל לברך ברכה בשם המלכות אין אפשרות.
וזה לא דומה להלכות שבת, שם אתה אומר חייב משום מבעיר.
פה אתה מברך וציוונו להדליק בשעת ההדלקה,
צריך שיהיה מספיק שמן שיהיה ראוי לחצי שעה,
וכאן לא היה ראוי.
כך הוא הדיל גם, אדם שלקח נר קטן,
הוא חשב, היה נדמה לו שהשמן או הנר הזה יספיק לחצי שעה.
אחרי רבע שעה זה קבע, היה לו טעות בחשבון.
הוא יחזור עוד פעם וידליק נר אחר,
שוב, אבל גם בזה ללא ברכה לא כדאי להיכנס בספק ברכה לבטלה.
הגמרא בשבת כ' אומרת
בבית המקדש, כשהיו מדליקים את המנורה, בעלותך את הנרות,
צריך להדליק שתהיה השלהבת עולה מאליה.
אם הוא שם את הנר
וכבר קיבל ניצוץ,
הוא לא יכול למשוך את ידו.
תישאר עם הנר עד שרוב הפתילה, רוב השלהבת ידלק, אחר כך יעבור לנר השני.
כך הגמרא אומרת על הנר של בית המקדש בדף כ'.
מההמשך בדף כ' הגמרא לומדת לגבי נר שבת,
שגם נר שבת אותו כלל ואותו דין.
אתה לא יכול להדליק, להניח את הניצוץ ולעבור מיד לנר השני,
אלא האישה צריכה להדליק בסבלנות
רק אחרי שרוב הפתילה כבר בוערת יפה,
השלהבת עולה מאליה,
רק אחר כך אפשר לבוא ולעבור לנר השני.
לגבי נר שבת,
כל הראשונים העתיקו את זה להלכה, את הגמרא שם.
כך דעת הרמב״ם, כך פוסק מרן בהלכות שבת, סימן רסד, וככה ההלכה.
לגבי חנוכה,
מרן לא דיבר.
מי שכן דיבר, היחיד מהראשונים שאמר שהוא הדין גם לגבי נר חנוכה, זה מהרי מברונה.
כך משמעות הירושלמי וכך פוסק מהרי מברונה.
עוד מאחרונים בספר מתי ירושלים,
בעל החבות יאיר בספרו מקור חיים.
הבן איש חי,
הם אמרו את הדין גם לגבי נר חנוכה.
הבן איש חי לא כתב את זה בהלכות חנוכה, אלא הבן איש חי כתב את זה בהלכות שבת.
מי שזוכר,
בהלכות שבת, שנה שנייה, פרשת נוח, סעיף יב,
שם הוא כותב בהתחלה את ההלכה לגבי נר שבת.
צריך שידליק עד שתהיה השלהבת עולה מאליה.
אחר כך הוא מסיים, והוא הדין גם לגבי נר חנוכה,
שגם כאן צריך אותו כלל ואותו דין.
בספר שולחן ארוך המקוצר של הגאון הרב רצבי,
הוא אומר שאפשר לפרש את דברי השאילתו דרב אחי גאון,
שזה רק בנר שבת ולא בנר חנוכה.
כך ויתכן ויש מחלוקת בדבר.
מכל מקום, עצה טובה,
הליבה דקולה עלמא כדאי להדליק.
בסבלנות שגם בנר חנוכה תהיה השלהבת עולה מאליה לחוש לדברי האומרים אנחנו לא פוסקים בהלכה הזו כדעת מי יהודה שאמר שבנר חנוכה זה מיותר אלא גם בנר חנוכה אנחנו מקפידים בלכתחילה שתהיה השלהבת עולה מאליה וכך ראוי לעשות שלא יהיה פזיז אלא
סיים את הברכות יניח את ידו בסבלנות
הוא רואה כל הפתילה כבר דולקת שלהבת עולה מאליה אז יעבור לנרות האחרות זה מה שרצוי לנהוג בלכתחילה
כולנו כל עם ישראל חייבים במצוות הדלקת נרות חנוכה
כולל גם הנשים אף הן היו באותו הנס ולכן חכמינו חייבו גם את הנשים למרות שזו מצווה שהזמן גרמה
אבל למרות שהנשים חייבות אם בעל הבית נמצא
אני מדליק את נרות החנוכה לאישה יש עדיפות בנר שבת לנו יש עדיפות בנר חנוכה אנחנו בעצמנו מדליקים את נרות החנוכה אבל אם הבעל בעל הבית לא נמצא מעיקר הדין אשתו יכולה להדליק ולברך בזמן
משנה ברורה בימור הלכה מציין לנו בזה את מה שנאמר בברכות מ״ח שם לגבי ברכת המזון
אם אדם שומע את ברכת המזון מאשתו ורוצה לצאת ממנה ידי חובה תבוא מהרה לאדם שאשתו ובניו מוציאים אותו
אז הוא מביא את ההלכה גם פה
אבל יכול להיות, ייתכן, ויש הבדל
שם החיוב של האישה הוא לא דומה לחיוב שלנו
הרי אנחנו אומרים בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו
הנשים לא שייכות בברית ותורה ולכן הגמרא
מסופקת שם אם האישה חייבת מדאורייתא או לא.
גם מרן בסימן קפו גם כן מרן נשאר בספק אם הנשים חייבות מדאורייתא מדרבנן.
אם נאמר שהיא דרבנן אני אכלתי ושבעתי איך אני יכול לצאת ממנה ידי חובה ולכן אמרו בר מינן את אותה הקללה
אבל כאן אצלנו החיוב של האיש והאישה אותו דבר שנינו שווים אחד מבני הבית מדליק פותר את כולם גם האישה חייבת כמונו
אולי כאן זה יותר קל
אבל להדליק את הנר על ידי גוי בוודאי שאי אפשר
הגוי הוא לא חייב בזה עיניו ואמנה לתת לו שידליק
אנחנו ברוך השם יש לנו ידיים שמסוגלים להדליק בעצמנו
השאלה הזו בדרך כלל נשאלת על ידי אנשים שיש להם שיתוק בידיים לא יבוא ולא יהיה יש לו איזה גוי רומני או גוי פיניפיני שהוא משרת אותו
אז הוא אומר לגוי יש שם בארון את החנוכיה
אז הוא מוציא מניח שמן אם הוא מסוגל לפחות לתפוס לכמה שניות את הנר
ולהדליק בעצמו מברך ומדליק
אבל לפעמים היד משותקת לגמרי שתי הידיים משותקות לגמרי
אז מה הוא רוצה ברוך השם המוח עובד הפה שלו בסדר הוא רוצה לברך והגוי הזה הגוי הרומני הוא שידליק
כאן זה לא טוב מה תגיד אבל עושה את הגוי שליח הרי התורה אמרה לנו בעניין התרומה כן תרימו גם אתם דרשו בקידושין מא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אם אני אשלח את הגוי שיפריש תרומה זה לא טוב אם הגוי ילך לקדש אישה בשליחותי זה לא טוב אז גם פה זה לא טוב
הפתרון היחיד לשעת חירום אם אין לו שכן טוב שיבוא וידליק בשבילו
הפתרון היחיד שייתן לגוי עשרה אגורות
לפי דעת המחנה אפרים יכולים לומר בזה יד פעל כיד בעל הבית
הדוגמה שדנו בה הפוסקים לא כאן אלא בהלכות מעקה
אני לא יודע לבנות מעקה אני אף פעם לא הייתי מסגר
אותו הגוי שבונה לי את המעקה המסגר הגוי הוא שעושה את הביצוע האם אני יכול לברך?
אז שם המחנה אפרים ושאר האחרונים נתנו את הרעיון
כשאני משלם לו יד פועל כיד בעל הבית זו דרגה יותר חשובה מאשר שליחות אין שליחות לגוי על ידי שאני משלם לו זה טוב גם פה ישלם לו על כל לילה עשרה אגורות משלם לו פרוטה
ואז ידו של הגוי הזה כיד בעל הבית אולי זה הפתרון לשעת חירום אם אין לו שכן יהודי זה מצוי לצערנו בחוץ לארץ מקומות נידחים אבל כאן בארץ יש לנו ברוך השם שכנים טובים
ולכן עדיף שאותו אדם יבקש מהשכן תראה אני לא יכול הגוי יכין את הכל הגוי יכין את השמן יעשה את כל ההכנה הביצוע יבוא השכן הוא יבצע את מצוות ההדלקה זה מה שרצוי לכתחילה
שותה פטור מכל המצוות לא יכול גם להיות שליח להדליק במקומו
אפילו שהוא הדליק את זה יפה הביצוע היה טוב אבל אם המוח שלו בר מינן הוא לא חייב הוא לא יכול גם
להיות שליח בשבילנו להדליק לנו כך גם לגבי חירש אילם
לגבי חירש אילם שהוא מאולף טוב בזמן הזה יש מחלוקת
ולהלכה בלכתחילה לא ייתנו גם לחירש אילם כזה בדיעבד סומכים על דברי הכתב סופר וסיעתו שאומרים שחירש אילם בזמן הזה שהוא מאולף טוב כן ניתן לחייב אותו במצווה אם הוא חייב במצווה הוא יכול גם להדליק לנו
מחלוקת נוספת לגבי ילד קטן המשנה במסכת מגילה י'
ט׳ אומרת שאני לא יכול לשמוע מקרא מגילה מילד קטן. שואלים התוספות למה?
מגילה אני חיה מדרבנן וגם הילד מדרבנן הט׳ דרבנן ומפיק דרבנן
תרצו התוספות.
במצווה דאורייתא אני חיה מהתורה הילד חיה מדרבנן.
כשאני חיה במגילה מדרבנן אצל הילד יורד עוד דרגה
אצל הילד זה טרד דרבנן, ואין טרד דרבנן ופיקחא דרבנן,
כדברי התוספות, כך כתבו עריף הראש והרמב״ם, וכך פסק מרן בהלכות מגילה בתרפט.
כאן אצלנו, לגבי נר חנוכה, מרן נוגע לגבי הילד,
ומרן כותב לנו,
יש מי שאומר,
בקטן שהגיע לחינוך מותר.
זאת אומרת, מרן לכאורה כאן הולך,
בשיטת בעל העיטור והרן,
שטרד דרבנן, כן מוציא חד דרבנן.
וכל הפוסקים שואלים סתירה בין מה שמרן אמר בסימן קפו למעלה בהלכות ברכת המזון,
לכמן תרפט,
לבין ההלכה הזו.
אז יש אומרים,
סתם ויש הלכה כי סתם, מרן אמר יש,
ומרן עצמו סובר שאסור לתת לילד קטן פחות מגיל בר מצווה,
שהוא יברך והוא יוציא אותנו ידי חובה.
כך מסבירים רוב האחרונים.
הפרי החדש אומר אחרת.
מקרה חדש, הלילה זה היורציית שלו.
הוא אומר שכאן יותר קל.
שם מקרא מגילה זה כמו דברי קבלה כדברי תורה.
ולכן הילד לא יכול לקרוא לנו את המגילה.
כאן אצלנו הדלקת הנרות, גם אם הילד הדליק, גם בזה יש את הפרסומי דניסה,
ולכן דעת מרן להגיד.
למסקנה,
לכתחילה לא ייתנו לילד קטן שידליק,
בדיעבד, לא ידעו,
יכבה ויחזור עוד הפעם וידליק,
אבל ללא ברכה,
אין לו היתר לחזור ולברך, עוד הפעם יש לנו את הכלל,
ספק ברכות להקהל.
הפרי חדש שמו היה חזקיה דה סילבה,
סילבה לא בסמך אלא בשין שמאלית, סין.
לכן הוא קרא את שם הספר שלו,
פרי חדש.
היה גדול, רב ועצום.
הוא הגדל באיטליה,
חי ופעל בתחילת ימיו במטרסדהם.
אחר כך עלה לירושלים עיר הקודש,
וכאן המשיך,
למד תורה ולימד תורה, הרביץ תורה ברבים.
הרב היה גדול, עצום ורב,
אבל היה לו גם מתק שפתיים,
ולכן חכמי ירושלים שראו את העוני הנורא,
שלחו אותו שיגייס ממון בשביל הישיבות בירושלים.
הוא הלך בעצמו, נסע למטרסדהם,
כדי להביא משם ממון.
הגיע לשם, אמר דברי תורה,
כולם הבינו שהאדם הזה לא סתם חכם,
אלא ענק בתורה הגדול שבגדולים.
קודם כל עשו לו מגבית כיד המלך.
אספו הון עתק בשביל העניים של ירושלים.
אחרי זה באו אליו הגבאים,
כתב רבנות,
אנחנו רוצים את רבנו, שאתה תישאר פה, תהיה הרב שלנו, חכם בשי,
ואת הכסף תשלח עם מישהו אחר לירושלים.
ואז הרב דיבר איתם דוגרי, קצר ולעניין.
אמר להם, הייתי מוכן להיות הרב, אין בעיה, אבל תדעו,
אני לא שותק, אני לא שומר על זכות השתיקה.
אם אחד מהגבאים או אחד מהציבור יש לו איזה עוון, אני אוכיח אותו.
ואם הוא לא ישמע, אני אעשה לו פדיחה.
לא תמיד אתם תוכלו להסתדר איתי,
לכן לא כדאי להתחיל.
לכן הרב סירב,
הוא הכיר את האופי שלו שהוא היה קנאי,
ולא היה מסוגל,
לא חט מפני כול, לא תגורו מפני איש.
לכן לא הסכים, לא קיבל עליו את עול הרבנות וחזר לירושלים.
הייתה לו ישיבה בשם יפאר ענבים.
אחר כך שוב היה מצוקה כלכלית,
חזר ונסע למצרים. גם שם קיבלו אותו בכבוד גדול.
שם הוא היה בחג.
במצרים יש יום טוב שני.
הוא מספר על עצמו בפרי חדש, סימן תצו״ו.
כדי שלא ירגישו שביום טוב שני הוא אומר בלחש,
אתה חונן האדם דעת.
מה הוא עשה?
כשהם התחילו ויצאו מנכון, הוא כבר התחיל את התפילה.
כך שכולם ביחד גמרו עושה שלום,
גם הוא גמר שלא יהיה טורח ציבור ולא ירגישו מה הוא אומר בלחש.
כך הוא יסווה את התפילה שלו.
יש חולקים על זה שאסור לאדם להקדים תפילתו לתפילת הציבור, אבל אתה רואה את ההנהגה שלו,
ובכל מחלוקת הוא היה מעמיק בהלכה והיה פוסק כל הלכה מכוח ודאי.
עד כדי כך,
הרבה פעמים היה חולק גם על הראשונים.
לפעמים אפילו על הרמב״ם היה מעיז וחולק.
ולכן,
חלק מחכמי מצרים הקפידו עליו ואמרו לא ללמוד בספר פרי חדש.
כך הם אמרו אז בדור ההוא.
אומר הגאון חידה בספרו של יום הגדולים,
בואו ראה מפלאות תמים דעים.
מי היה הרב במצרים?
התלמיד שלו נשלח למצרים, הגאון הרב אלגזי,
ושם הוא כיהן ארבעים וחמש שנים רב,
וכל הפסקים, כל ההוראות היו על פי הפרי חדש,
וכן במקומות אחרים.
הוא היה צעיר לימים, הרב לא זכה לאריכות ימים,
ולכן אנשים רואים אדם עם זקן שחור,
מעיז לחלוק,
לא מבינים את הערך שלו,
ולכן היו כאלה שלא רצו ללמוד בספר הזה,
אבל לאחר מכן כולם ידעו להעריך את הספר,
כולם אמרו קדוש קדוש,
מי לא לומד בספר פרי חדש?
הגאון רבי יונה נבון, רבו של אחידה,
אומר בספרו נחפה בכסף.
אנחנו כאן, הירושלמים,
קיבלנו, צריכים ללכת תמיד לפי ההוראות של הפרי חדש.
כך כותב הגאון רבי חיים הכהן רפפור בספרו מים חיים,
ועוד מגדולי האחרונים, וככה המסקנה.
תמיד כשיש לנו מחלוקת,
תמיד אתה צריך לשים לב מהי דעת הפרי חדש.
במקומות אחרים, יהודי שגר בברוקלין,
בסדר, ירצה להעדיף את הפרי חדש, תבוא עליו ברכה.
שם הוא לא חייב.
כאן הוא היה מרד ההתראה שלנו,
לנו יש חובה יותר ללכת לפי הפסקים של הפרי חדש.
גם הגאון רבי ישועה בסיס,
גם הוא אומר את הדברים האלה,
גם הוא אומר ששם בג'רבה הלכו לפי הפרי חדש.
כולם מסיימים. כל זה בתנאי שהוא לא חלק על מרן.
אבל אם הפרי חדש חולק על מרן,
קבלת הוראות מרן יותר חזקה,
יותר חשובה.
הרב היה גדול, עצום ורב, לא רק בפשט, אלא גם בקבלה.
שהיה לומד סוגיה,
לומד כמה דרכים בפשט.
הפירוש האחרון לעולם פירוש על פי הקבלה.
כאן היו חכמי המקובלים בירושלים,
הוא זכה להגיע למדרגה רמה גם בלימוד הקבלה.
אלא שהוא לא רצה,
שהספר שבקבלה ידפיסו אותו,
הוא לא היה מעוניין בדבר מסיבות שונות.
ולכן בצוואה הוא כתב שאת ספר הקבלה ייקחו איתו לקבר.
וכך היה.
אומר הגאון חידה,
הן בעוון גם אשור נלווה עימם.
מי שלקח את זה לגניזה לקבר שלו,
טעה ולקח גם את הפרי חדש על הלכות שבת.
וגם זה נגנז בקבר שלו.
מהשמיים כנראה לא רצו שנזכה לזה,
ולכן הפסדנו את הפרי החדש על הלכות שבת.
זכותו יגן עלינו שיעמוד בתפילה בעולם האמת,
שיתפלל על עם ישראל כמו שהוא דאג בחיים חיותו לעם ישראל בכלל ולעניים של ירושלים בפרט,
כך יעמוד בתפילה גם בימים ההם, בזמן הזה,
על כל עם ישראל בעולם,
שיהיו גם ברוחניות וגם בגשמיות,
שכולנו נתחזק בתורה ויראת השם טהורה ויציל את כל אחינו בני ישראל הנתונים בצרה בדרום.
לצערנו, הרכב נוסע בלי נהג,
אין מנהל לה, אנחנו לא רואים מישהו שינהל את המדינה הזו.
האנשים האלה חוטפים עשר שנים קסאמים ואין פוצה פה.
אותם האנשים שומרים על זכות השתיקה או זכויות אחרות שיש להם.
הקדוש ברוך הוא ירחם עלינו ועליהם במהרה, אמן ואמן.
בכבוד שלמה יעלה ויבוא וידליק.