שיעור בהלכות ברכות, ערלה ובל תשחית: גדר עץ וגדר אדמה בצמחים מסופקים

 

- - - לא מוגה! - - - 

רש״ג, סעיף ב׳

על התותים הגדלים בסנה מברך בורא פרי האדמה

על עמוזיש, בננה, בורא פרי האדמה.

ולמה? הסבירו לנו התוספות.

דלא מקרה עץ אלא שמוציא עליו מעצו,

אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרה עץ.

וענה כיוון דקלה עציו דגמרי בחורף.

והדר פרח משרשיו, מברכים עליו בורא פרי האדמה.

תודה.

זאת אומרת,

לא כל דבר שהוא גדל עוד פעם, פעם שנייה,

זה נחשב לפרי העץ.

יכול להיות שיחזור פעם שנייה,

יצמח מאותו מקום, ואף על-פי כן אנחנו נברך עליו בורא פרי האדמה,

כמו הדוגמאות האלה,

על תותים הגדלים בסנה או על הבננה.

אדם שחזר אתמול בתשובה, אתמול הכיר את בואו,

תשאל אותו, מה מברכים על בננה?

הוא יגיד לך, ודאי, בורא תרי העץ.

עץ הבננה הוא עץ גבוה, יש בו ארבעה מטר.

אם אני רוצה לקטוף, להוריד את האש כול בננות,

צריך להביא סולם,

כך הוא יגיד לך.

אבל

אותו גזע שנתן לך השנה בננה,

לא ייתן לך בננות בשנה הבאה,

אלא אותו גזע, זהו זה, סיים את התפקיד שלו.

מהשורשים יצא גזע חדש,

והגזע החדש הזה הוא שייתן לי בננות בשנה השנייה. וכן עם, זו הדרך.

כל שנה ושנה כך מתחדש,

ולכן אין זה פרי עץ.

פרי עץ,

אותו גזע נשאר, ומאותו גזע ייתן לי עוד הפעם את אותו הפרי.

עץ התפוז, הגזע נשאר,

מתחדש מדי שנה בשנה,

מתחדש ונותן לנו עוד הפעם פירות.

ולכן כל החוסקים מודים על התפוז, על האש כולית,

קלמנטינה,

שקדים, כל אלה ודאי בורא פרי עץ, על זה אין שאלה.

אבל כאן,

כיוון שהגזע הזה לא ייתן יותר,

לכן יש לנו את הספק והמחלוקת בדברי הפוסקים והמסקנה בורא פרי האדמה.

זה לא מוסכם.

דעת רבנו נותן והראש מברכים על בננה בורא פרי העץ.

אבל רוב הפוסקים הלכו כדעת הגאונים, ספר האגודה, רבנו יוסף ועוד,

והמסקנה, כמו שאמרנו,

בורא פרי האדמה,

וכך הוא המנהג. כולנו מברכים בורא פרי האדמה,

על הבננות או על התות שדה.

יש עץ, תותים,

שעליו מברכים העץ.

יש שם או פירות בצבע ירוק או צבע ורוד.

יש שני סוגי עצים.

זה עץ גדול, ענק.

יש כאן, בחומיס ההדרכה, לא רחוק מאתנו,

ליד הבית זקנים, יש שם עץ כזה שבקיץ נותן הרבה פירות.

הבעיה היחידה שיש בזה הרבה תולעים.

לא רק אנחנו אוהבים את התותים המתוקים האלה, גם התולעים אוהבים אותם.

על זה מברכים העץ.

אבל על התות שדה, כמו שאמרנו קודם,

בורא פירי האדמה, כך גם על הבננות.

הרי גם הליבה ברבנותם והראש.

אם אדם מברך על פירות העץ ורח עליהם אדמה, בדיעבד יצא.

למה? כי האדמה פוטרת את העץ, גם העץ נמצא באדמה.

ולכן אין לנו כאן שום ספק, הליבה דקוללנה מברכים אדמה. כך נוהגים כל עם ישראל,

ספרדים, אשכנזים, תימנים, כולנו נוהגים ועושים כך.

המחלוקת השנייה,

האם עץ הבננה,

האם יש בו דין עורלה?

שלוש שנים יהיה לכם ערינים, לא יהיה אכן, או לא?

מחלוקת.

לפי דברי רבנותם והראש, יש בו דין עורלה.

שלוש שנים אסור, רק אחרי שלוש שנים יהיה מותר.

שוב, לפי דעת הגאונים ורוב הפוסקים שאמרו שאין זה עץ, אלא מברכים עליו בורא פרי האדמה,

בין אלה גם אין בו דין עורלה, מאותו טעם שאמרנו.

דווקא מינה עוד.

מחומש דברים פרשת שופטים קראנו,

לא תשחית את העצה, ננדוח עליו גרזן.

יש איסור דאורייתא בל תשחית.

אסור לך לעקור עץ עושה פרי.

והגמרא באבק אמר פה, הגמרא אומרת שאותו שיבחה מת הלך לעולמו בגלל שחתך עץ עושה פרי.

עכשיו, אם אתה אומר שזה נקרא עץ, תפיר אדונתם והראש.

אם כן,

אסור לבוא ולחתוך את אותו העץ.

נניח שאני רוצה מחר לשנות. לא כדאי לי להמשיך עם הבננות.

מזה אני מרוויח סך הכול חמישה שקלים.

אם במקום זה אני אשים תפוחי עץ או עץ אחר, אני יכול להרוויח פי-חמש.

אז מה אנשים עושים? מביאים בולדוזר,

חורש מכסח את הכול וגומר.

מותר לי?

האם על-ידי יהודי הדבר מותר?

המחלוקת צמודה גם לזה.

אותו ויכוח, לא רק על הדרכה אלא גם על זה יש לנו את הסימן שאלה והוויכוח,

האם יש בזה דין העץ ואסור או לא.

אדם שזרע מלפפון,

כתב את המלפפונים,

יכול מייד להביא טרקטור ולחרוש.

אם נשארו איזה שורשים באדמה, את הכול הוא חורש.

אף אחד לא יגיד, יש בזה בל תשחית.

אלא כל האיסור בל תשחית, לא תשחית את עצה,

רק לחתוך עץ.

הבננה זה העץ או לא?

גם זה חלק מהוויכוח, מהמחלוקת שאמרנו.

המסקנה.

הוויכוח הוא בדאורייתא,

ואף על-פי כן לא אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרה,

ולכן אין בו דין עורלה.

גם לגבי דין בל תשחית, אם הוא רוצה לעקור את המטעים של הבננות או התות,

גם כן יהיה מותר הדבר בלכתחילה,

הוא יכול מייד לבוא ולעקור את כל זה.

הסברנו הסבר אחד.

יש עוד הסברים כדי שנדע להבחין מהו פרי עץ ומהו פרי אדמה והנפקא מינה לעורלה, בל תשחית, ולגבי הברכה, ברכת הנהנים.

דבר שני שדנו עליו הפוסקים, שהוא דומה לבננה וגם בו יש מחלוקת,

אבל גם שם המסקנה היא להתיר,

והוא החצילים.

הפוסקים לא קוראים לזה בשם חצילים.

אלא קוראים לזה בשם בערבית בדינג'אן.

הראשון שדן בזה היה כפתור ופרח, רבי אשתורי אפרחי.

הוא היה פה בירושלים, בסוף ימיו הוא עבר לבית שאן.

אז בתקופה שלו, לפני 600 שנים,

היה ויכוח בין חכמי ירושלים האם אנחנו חייבים לקבל עלינו הוראות הרמב״ם,

הוא המרד ההתראה שלנו או לא. היה ויכוח,

הוא לא אהב את הוויכוח הזה, לכן הוא עבר לבית שאן, ושם מנוחתו כבוד,

והרב אומר,

אסור לאכול חצילים.

החציל, יש בו דין עורלה.

כך העתיקו אמרי קש בערך לחם והכנסת הגדולה.

אבל רוב הפוסקים לא אמרו כך,

אלא הלכו לפי רבי אברהם בן הרמב״ן,

הרבי באז, מרן, רבנו הארי ועוד,

ולכן המסקנה היא שלא מברכים על החצילים האלה בורר פרי העץ.

זה לא העץ,

ואין בו דין עורלה.

ולמה לא?

מדוע אתה אומר שלא?

המציאות של החצילים היא כך.

שנה ראשונה הוא נותן פרי טוב וטעימה.

אם אתה לא עוקר את השורש,

הוא ייתן לך עוד הפעם חציל בשנה הבאה,

הוא קצת מר.

שנה שלישית הוא מר הרבה.

ולכן הוא לא ראוי להיות יותר משלוש שנים,

ולכן אין בו דין עורלה.

החזון איש מסביר לנו יפה את הכלל, את היסוד. הוא אומר,

ראינו בתורה בחומש ויקרא,

בסוף פרשת שמיני,

שם התורה אמרה לנו איזה בהמה מותרת באכילה, איזה אסורה.

איזה חיה מותרת,

אייל צבי ויחמור,

הכל בדישונותו וזמר,

ואיזה חיה אסורה.

דגים שבים עופות,

חלק מותר, חלק אסור.

בעצים אין דבר כזה. לא ראינו עצים שאסורים, אלא,

תורה אמרה, שלוש שנים יהיה לכם ערענים, לא יאכל,

שנה רביעית מותר.

אם תאמר שהחצילים האלה יש בהם דין עורלה,

פירוש הדבר שאסור לאכול חצילים. למה? כי החציל לא יכול לתת לך פריט, טעים וטוב בשנה הרביעית,

אלא שלוש שנים מאוד קיימת,

ואפילו בשנה השלישית הוא כבר כמעט ולא ראוי.

ולכן אומר החזון איש, לא מצאנו שעץ,

שעצי פרי יהיו אסורים באכילה. זה התורה לא אמרה.

ולכן על כורחנו לומר שהחצילים האלה, הפטינג'ן הזה,

מותר באכילה, וכך ההלכה,

כך הסכימו רוב ככל הפוסקים.

והטעם, מדוע מותר?

הרדב״ז בתחילת ימיו היה סובר כמו הכפתור בפרח לאסור.

אך בסוף ימיו הורה שכולם נוהגים היתר.

גם הוא פסק להתיר והוסיף סברה. הוא אמר כך

העץ לא נותן פרי בשנה הראשונה.

החצילים בשנה הראשונה כבר נותן.

זה דומה עם קן המלפפון, זה לא דומה לעצי הפרי.

כך הוא אומר סברה מעצמו.

רבנו שמואל גרמיזן,

היה כאן מחכמי ירושלים לפני 350 שנה,

הוא אומר שזה דברי התוספתא.

כך גם מעריך הווידאו.

גם הוא אומר שזו תוספתא.

כשכתוב את היסוד הזה,

מה שנותן פירות בשנה הראשונה זה לא עץ,

וממילא אין בו דין עורלה.

ולכן הפוסקים הסכימו להתיר בדבר.

והפוסקים העידו,

מעשה רב מרן ורבנו ארי אכלו מזה.

כך מעיד, מספר, מרן מרשך,

והעתיקו אותו הגאון רבי אברהם אזולאי.

הסבא של הסבא של הגאון חידה ועוד.

כולם מספרים שאותם הגדולים, אותם הענקים, אכלו מהחצילים.

יש לנו גמרא במסכת

חולין דף ז',

שם הגמרא מספרת על החמור שמרבי פנחס בן-יעיר.

הגמרא מנסחה, אומרת,

אשתא בימתן שבצדיקים הקדוש-ברוך-הוא לא מביא תקלה על יבם, צדיקים עצמם לא כל שכן.

והגמרא מספרת לנו את הסיפור עם החמור שנגנב,

והגנבים שמו לו אוכל, הוא לא אוכל.

הם לא ידעו שצריך להפריש תרומות ומעשור.

יומיים הוא לא אוכל, אמרו, בטח יש לו סרטן, עוד מעט הוא ימות, יסריח להם את הרפת.

בשביל מה הם צריכים אותו? נתנו לו לכת.

חזר חזרה לבית ואמר להם, רבי פנחס בן-יעיר, תתנו לו מהר אוכל, הוא יודע, יודע צדיק נפש ואין טוב.

שמו לפניו שעורים, לא אוכל.

חשבו, אולי יש שם איזה קוצים,

ניקו את השעורים, ניקו, עדיין הוא לא אוכל.

באו לרב, הוא לא אוכל. אמר להם, כנראה שכחתם להפריש תרומות ומעשרות.

אמרו לו, נכון, הפרישו, מיד אכל את הכול.

אבל הם שאלו, רבנו נימטה אותנו,

שדבר שלא ראוי לאכילת אדם, רק מאכל דהומה,

לא חייב לתרומות ומעשרות.

ואללה, מה אני אעשה? הענייה זו מחמיאה על עצמה.

המקובלים אומרים שהוא היה גלגול של ישמעאל, ולכן, טוב.

אבל אתה רואה שבשמים שומעים אפילו על החמור של רבית ננחס בן העיר, שלא יאכל תבל.

קל וחומר, להבדיל,

מרא ורבנו הארי.

יש מעשה ידוע עם הגאון עודי יוסף חזן, בעל החקרי נב,

הסבא של רבי חיים פלצ'י.

ברכו היה בכל בוקר אחרי התפילה, עם תפילין דרבנותם, היה יושב ולומד,

והרבנית היתה מביאה לו כוס חלב לשתות

כדי שיהיה ראשו חזק, יוכל ללמוד.

אחד האימים הרבנית הביאה לו כוס חלב ויצאה.

אחרי כמה דקות היא נכנסה לחדר, שואל אותה הרב,

למה היום לא הבאת לי כוס חלב, מה קרה?

היא אומרת לו, הבאתי, הנה, זה לפניך.

הוא אומר, אני לא רואה.

הגישה לו את כוס החלב ביד, הנה, תתפוס.

ואז הוא נזכר בממרה של חכמינו,

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואה הוא.

אם הוא לא רואה זה, אולי זה של גוי.

אמר לו, תבדקי, תראי מאיפה הגיע החלב הזה.

בדקו וראו, כך היה באמת.

אתה רואה, אפילו ייסוד רבנן בשמים,

הצילו את החכי הלל שלא ישתה חלב כזה.

אז כאן איסור ערלה דאולייתא.

בשמים יתנו לרבנו ארי, יתנו למרן,

שיאכל דבר כזה?

על כורחנו בוודאי שאין בזה שום חשש ערלה,

ולכן נתנו רשות בשמים גם למרן, גם לרבנו ארי,

שיאכל מהדברים האלה,

ואין בדבר הזה חשש איסור.

תודה רבה, נו.

פלפלים חריפים קטנים והעץ

זה לא כמו הנמל.

אותה הבעיה יש גם לגבי פלפל חריף.

יש בגמרא בשני מקומות,

בברכות ל״ו וביומא פא״.

היה רבי מאיר אומר,

ממה שהתורה אמרה וערלתם ערלתו עד פריו,

אני לא יודע שזה עץ מאכל,

אלא מה תלמוד לומר,

הפסוק אומר כך,

כי תבואו לארץ

ונטעתם כל העץ מאכל,

התורה על זה מסיימת ואומרת לנו, שלוש שנים ויהיו לכם ערינים לא יאכל.

אז הוא לומד מזה, עץ שתם עצו ופריו שווה, זה הפלפל,

לומר שהפלפל אסור מדין עורלה.

זו הדעה של רבי מאיר.

השאלה היא, ככה ההלכה או לא?

הרמב״ן אומר שהפלפל אסור משום עורלה.

כך דעת הרשב״א והמאירים.

אבל מה שאין כן הריב והרמב״ם,

לא העתיקו את זה. בשני המקומות, גם בברכות ל״ו וגם ביונת א' לא העתיקו עץ שטעם עצו ופריו שווה, זה הפלפל שיש בו עורלה.

לא העתיקו את הסוגיה הזו, משמע שהם סוברים שזה מותר.

למה? מדוע מותר?

הסביר ואומר רבי חדש.

היה רבי מאיר אומר, כל הדרשה הזו, העץ שטעם עצו ופריו שווה, שיש בו דין עורלה, זה הפלפלית,

זה רבי מאיר.

אבל כנראה חכמים חלקו בהלכה כחכמים.

ולכן גם מרן ב'שולחן ערוך' השמיט את זה בהלכות עורלה.

יותר מזה,

לא רק שמרן השמיט את זה בהלכות עורלה,

אצלנו כאן בהלכות ברכות,

תפתח סימן רב, סעיף יח.

מרן אומר שמברכים על הפלפלים בורא פרי האדמה.

אתה רואה שמרן לוקט שאין בזה עורלה. אם היא תחושה שיש בזה עורלה,

עורלה אסורה באכילה,

אין מקום לדבר, אין על מה לדבר, בכלל אסור.

אז מה אתה מברך?

אדם שמרך על דבר שהוא איסור דאורייתא,

הברכה לבטלה.

אני קורא לכם את לשון מרן.

על פלפל וזנגבין כשהם רטובים ברוב פרי האדמה.

אז מה שמרן כן אומר שאוכלים,

ודאי שאין בו עורלה, זאת ועוד. מרן לא אומר ברוב פרי העץ, מרן אומר ברוב פרי האדמה.

זאת אומרת, הפלפל הוא לא נקרא עץ.

הפלפל החריף שמצוי בארץ

הוא חי רק שלוש שנים.

ולכן, שוב, לפי סברת החזון איש, אין לנו שום בעיה.

אם תרצה לומר שיש בזה עורלה,

אתה גוזר כאילו שאסור לאכול את הפלפל החריף.

ולא ייתכן, התורה לא אסרה לנו עצים,

התורה אסרה לנו בהמת מהדג טמא.

לא אמר לנו על חלק מהעצים שיהיו אסורים.

ולכן הדבר מותר.

בחוץ לארץ יש מקומות שהפלפל חריף,

במקום שלוש שנים הוא חי גם ארבע וחמש שנים.

אבל פה בארץ הזן שמצוי כאן, הפלפל החריף,

שלוש שנים בלבד בשנה הרביעית או שהוא מתייבש לגמרי או שגם אם הוא נשאר,

אבל ייתך הפלפל לא באותו טעם נתיב הולך ויורד.

טעם שני,

כמו שאמרנו, נותן פרי בתוך שנה ראשונה,

וכאן הפלפל החריף נותן פרי בתוך השנה הראשונה,

ולכן אין בזה בעיה שלא בנה.

זאת ועוד,

דבר שהוא עץ, הגזע מלא.

תיקח את עץ הדקל או עץ שקדים, הגזע כולו מלא.

כאן אתה לוקח איזה גזע חלול.

כשהגזע חלול ממלא זה לא נחשב לעץ.

א', אין בו עורלה,

ב', אין בו איסור בל תשחית, זה לא עץ, אתה יכול לעקור אותו.

לגבי הברכה, כמו שאמרנו,

יהיה בכולם בורא פרי האדמה,

ואין הווה אמנה לומר שזה יהיה ברכת בורא פרי העץ.

לא.

הגזע של הסדרס הוא לא חלול.

יש לו עלים, עלים מסביב,

אבל הגזע עצמו הוא מלא, אין בו את הבעיה האמורה.

אתה צודק, נכון, אבל מרן בהמשך מפרש.

מרן אומר לנו בסעיף ו'

על זנגוויל או פלפל,

האחרונים הוסיפו את הדוגמה, פלפל חריף,

שמרכחים אותו כשהוא רטוב בורא פרי האדמה.

זאת אומרת, עם תערובת. אתה מרכח אותו עם תערובת,

ממילא זה כן יהיה ראוי לאכילה.

אני חוזר לנושא.

לפני 150 שנה דנו הפוסקים על הפפאיה.

בראשונים אף אחד לא מזכיר את הפפאיה.

הראשון שמזכיר את השאלה הזו על עץ הפפאיה היה הגאון רבנו יוסף חיים,

בספרו רב-פעלים.

ראשוני הבבלים, העיראקים, הבגדדים,

לצורך המסחר, הגיעו להודו.

ושמה גילו את עץ הפפאיה.

שלחו לשאול את הרב

יש בזה עורלה או לא?

ב' מההדרכה, עץ או אדמה?

והרב דן שם בהרחבה בספר ברב-פעלים חלק ב',

והמסקנה של הרב,

אין לפפפאיה דין עורלה מותר לגמרי,

אין בו את הלב בל תשחית וברכתם של פירות הפפאיה בורא פרי האדמה.

אלה דברי הרע.

יש חלקים.

זה לא מוסכם.

בכל הדוגמאות שהבאנו אמרנו שיש מחלוקות.

גם בזה יש מחלוקת.

ועד הדור שלנו, דעת הרב אלישיב,

שהפפאיה יש בו דין עורלה.

ולכן חלק מאחינו בני ישראל,

האשכנזים הליטאים שהולכים בעקבותיו לא אוכלים פפאיה.

היום זה מגיע לארץ בקופסאות שימורים.

כמו שאתה אוכל את המישמיש,

הפרסקים,

גם פה זה מגיע בקופסאות שימורים.

יש אנשים שאוהבים את זה מאוד.

זה גם מסוכר מגיע בעיקר לשוק לפני טו בשבט.

הפרי האדום הזה,

אדום בהיר,

האדום האדום הזה, זה הפפאיה.

והשאלה היא, אם יש בו דין עורלה או לא,

זה שנוי במחלוקת שאמרנו.

אבל רוב ככל הפוסקים התירו בזה מהטעמים שאמרנו.

אמרנו, אם הגזע שלו חלול,

זה לא העץ.

דבר שני, זה מניב פרי כבר בשנה הראשונה.

בארץ, התחילו לפני עשרים שנה, התחילו לנטוע את הפפאיה,

הוא צריך

בחום.

כאן אם תיטע אותו בירושלים יגיע שלג אחד, זה ילך לגן-עדן.

אבל באזור עין-גדי,

אזור עמק בית-שאן, האזורים שם חמים ויש שם מים בשפע, שם התחילו לגדל אותו ויש שם הצלחה גדולה.

וכמו שאמרנו, מעיקר הדין זה מותר.

יש לך חלקוח, החלקים טוענים כך.

מה שרבינו יוסף חיים אמר זה אמת.

על מה הוא דיבר?

על הודו.

אז דאא יא בן גדי פפאיה.

והגמרא אומרת לנו כלל,

גם בברכות ל' וגם בכתב ש״ל.

ספק עורלה בארץ-ישראל, אסור.

ספק עורלה בחוץ מארץ הלכה למשה מסיני מותר.

אז הרב שיש לו ספק,

שם פסק להתיר.

ספק כי מברכים בורוקו העץ והאדמה.

אתה אומר, מספק תברך אדמה, כי גם העץ גדל באדמה.

אבל אם אתה דן על ארץ-ישראל,

זה מיני לך,

מי אומר שפה יהיה מותר?

כך הם שואלים אותנו.

אבל הטעמים שרבינו יוסף חיים ברב פעמים כתב,

הטעמים שייכים לא רק על הודו,

שייכים הכולות האלה גם על ארץ-ישראל,

שהרי זה נותן פרי בתוך שנה ראשונה וגזעו חלול.

זאת ועוד,

הפפאיה,

הוא לא נותן את הפרי על הענפים, על העליו,

אלא זה הגזע,

הפפאיה נמצא כאן, צומח ישר מהגזע.

זה בערך גודל של שלוש קילו.

יש זמן שהפרי יותר קטן, יותר טעים,

אבל הוא יוצא מהגזע ישר,

ולכן זה לא עץ, זה לא עץ פרי.

ממילא אין בו דין עורלה,

אלה הם הטעמים שכתבו הפוסקים להתיר גם את הפפאיה של ארץ-ישראל.

השפעה של החזעניש,

אין לנו ודאות לומר אותה פה,

כי עץ הפפאיה, אם מטפלים בו טוב,

הוא יכול לשרוד יותר משלוש שנים.

הוא גדל הרבה מאוד, בעיקר בדרום-אמריקה,

ושמעתי ששם הוא גדל שש ושבע שנים אפילו.

אם יש שם מים וחם,

אם אין מכות קור,

אז הוא יכול לשרוד אפילו שש ושבע שנים.

ולכן השפעה של החזעניש, מה שאמרנו קודם, בחציונים,

כאן זה לא שייך.

אבל הטעמים האחרים שכתב רבנו יוסף חיים הם שירים וקיימים עם המנהג שם.

אנחנו אומרים שהמנהג להקן ולאכול מהחצינים,

המנהג להקן ולאכול מהבננות, ואין כאן חשש עוולה.

אז גם מהפפאיה, גם כן יש לנו צעד כולה,

צעד היתר בדבר,

כמו שאמרנו גם לגבי הפלפל החריף,

בדעת הריף, הרמב״ן ומרן,

אז גם פה נוכל להקל בדבר. כך הוא הדין על האננס,

תוצבה,

כולם שווים, כולם דומים עם הבעיה העקרונית שלהם, אם יש בהם דין עוולה או לא,

והמסקנה בכולם,

אנחנו פוסקים ונוהגים גם להקל מעיקר הדין.

על זה יש יחס ישר

בין עוולה לבין מרכז פורק לאדמו.

אם יש עוולה, אז זה פורקט עבור זה עץ. אם אין עוולה,

אז זה פורקט באדמה.

נכון, אבי אל תליא, ואנחנו לאורך כל הדרך, גם בזל וגם על הלאו, בל תשחית.

גם שם אמרנו שזה לא עץ ולא נולע, אם לא משתלם לך משום מה,

נותן להביא מחר את הבולדוזר ולעקור, ואמרנו, אתה יכול לעקור את המטעים האלה. אין להם דין של עץ

כלל ועיקר,

לכן גם אמרנו שברכתם בורא פרי האדמה.

יש לו עכשיו

פרדס גדול,

כבר הפסיקו להביא פרי, אז מה, נשאר עם זה כל החיים? אם נפסיק לתת פרי ואין הווה מנע שייתן פירות, אז בוודאי שמותר לחתוך,

לעקור את העצים האלה. מה שהתורה אסרה לנו,

לא תשחית את עצה ננדוח עליו גרזן, המדובר הוא בעץ עושה פרי.

אבל אם הוא זקן, יווה שהיה כעץ, גמרנו, תעקור אותו אין שום בעיה.

אבל כשהוא נותן עדיין פירות,

נניח נתתי את העץ הזה, את הבננה, לפני חודש.

אז אם נתתי את זה לפני חודש,

הוא כן עתיד לתת פרי.

אפילו כי אני עושה חשבון, המים נהיו ביוקר,

והבננה הוא שותה הרבה מים. לא משתלם לי, לא כדאי, אני רוצה לעקור את זה.

אם תאמר שזה עץ,

לפי רבונותם והראש,

יאסור לעקור את זה.

אבל אם אנחנו הולכים לפי הגאונים ורואה הפוסקים,

ספר האגודה ומרן,

שזה לא עץ,

ממילא אין איסור בל תשחית,

לא משתלם לך, תביא מחר את הבולדוזר, תעקור את הכול,

ותיטע במקום זה עצים ששותים פחות מים, שלא תפסיד כלום.

תודה רבה.

אחד השאולים, אני לא זוכר מזה הערה,

למדנו שהחריף לא מכין כמו בצר, שום, פלפל.

כמו שאמרתי, אם הוא בפני עצמו לוקח פלפל חריף ויאכל ככה, ואני מסכים אתך.

אבל כשהוא מרכח אותו, מרן דיבר בהמשך, נראה מחר בנין הדרך שהוא מרכח אותו,

בזה הוא כן יהיה ראוי.

אם אני אוכל חתיכה קטנה מהפלפל החריף הזה, אני צריך אחרי זה לאכול קילו לחם כדי להפיג את החריפוי.

אבל היה לי חבר, היה לוקח את הפלפל החריף, היה אוכל אותו ככה, כמו צ'וס.

כן, טוב.

במחלוקת הזו, לא רק יש לנו עריף הרמב״ם ומרן,

אלא יש לנו גם מנהג.

תראו בספר עונת יצחק של הרב רצבי, הוא מספר, כך מנהג התימנים,

לא היו אוסרים את זה, היו אוכלים את הפלפל החריף.

בספר שם משונגן של הרב משאש,

אומר שכך נהגו במרוקו.

ארוך השולחן מספר שכך נהגו גם האשכנזים שם,

במשך המנהג.

אנחנו לא פוחדים לומר שאולי זה ספק דאורייתא לחומרה,

אלא יכולים לסמוך להקל בדבר.

אין איסור, יהיה מותר הדבר בלכתחילה.

אבל על ערמונים מה נאמר?

הערמונים, קסיניה, הברכה, בורת ריעץ.

על זה אין לנו מחלוקת.

בוודאי שזה כמו כל הפירות, אין שום שאלה.

אלא כל השאלות הן,

בדוגמאות הללו שהבאנו,

רק עליהן יש את הסימן שאלה.

שוב, התחילו לגדל באחרונה בארץ

פרי פספלואה.

זה עץ מתפס ומתרחב, מתפשט כמו הענבים.

השאלה היא שוב, עץ או אדמה? מה זה?

זה מתקיים שלוש שנים ויותר, מתקיים הרבה שנים. אבל אותו ענף שנתן לך השנה פרי, אותו ענף לא ייתן לך.

אלא במקום.

החר בעץ ייתן לך.

והמסקנה היא, תראו בספר נתיבי העם, סימן ראש גימל, סייבת, הוא אומר,

מברכים על זה בורא פרי האדמה,

גם זה דומה לתוצדה, לבננה וכיוצא בהם,

גם על זה אין דין עורלה,

לא רק בדאורייתא אנחנו מקימים, קל וחומר לגבי ברכה,

שמברכים על זה בורא פרי האדמה,

וכך המסקנה להלכה ולמעשיהם. בהבנה אנחנו לא חושבים

כדי לקחת פאפאיה של לב ארץ,

להגיד תפקיד דאורייתא לחומרה.

בחוץ לארץ מה שכותב אדוני יושב-ראש ספק אחד בדאורייתא לחומרה,

אבל כשיש לך ספק ספקה וגם מנהג להקל.

עכשיו אתה משווה את הפאפאיה לחצילים,

אתה משווה את הפאפאיה לבננה,

בדוגמאות האלה, החצילים והבננה, יש לך מנהג.

אם אתה משווה, אתה אומר, יש כאן את אותם היסודות,

ממילא אין כאן ספק,

יש לך ודאי להקל.

אז הספק ספקה הוא כך,

שמא בגלל שזה נותן פרי בתוך שנה זה לא עץ,

שמא בגלל שהגזע שלו חלום ולכן זה לא עץ. זה הספק ספקה.

היה בחוברת תנובות שדה,

היה מישהו שכתב, אמר,

יש אגרונום מראי שמים שאמר שרק בהודו זה נותן פרי בתוך שנה,

בתוך עשרה חודשים.

פה בארץ-ישראל בגלל שהחורף יותר קר,

פה זה לוקח שנה וחצי עד שייתן פרי הפאפאיה ולכן יש בו דין עור לער.

מישהו לקח את החוברת,

הלך לאותו האגרונום,

אמר לו, תראה, כתוב בשמך דבר יפה,

הרי אדם שאומר דבר בשם אומרו, נביא גאולה לעולם, בטח המשיח צריך תכף לבוא.

הוא מסתכל, רואה, הוא אומר לו, אבל אני לא אמרתי את זה.

לקח נייר ועט וכתב לאותה מערכת תנובות שדה,

הם הדפיסו את זה בחודש אחרי זה.

אמר, מה שאמרו בשבי שקר לא היה ולא נברא,

גם בארץ-ישראל בתוך שנה אחרי עשרה חודשים עץ הפאפאיה נותן פרי פאפאיה.

זהו, חזק, ברור.

אז גם את האהבה אמנה הזו עשו להם הטבת חלום. יש אנשים חולמים,

ולא רק בלילה אלא גם ביום,

והם כותבים, מדפיסים את זה בחוברת,

טוב, שיהיו בריאים.

אבל, כמו שאמרנו, יש לנו משנה אחרונה,

ולכן המסקנה היא, אפילו בפאפאיה של ארץ-ישראל יש מקום להתיר. סוף ועוד, המשנה למלך בדעת התוספות ביומא,

הוא אומר שספק עורלה בזמן הזה שאין רוב העם פה,

ספק עורלה גם בארץ-ישראל הוא מותר.

קל וחומר, אם זה בית-שאן,

בבית-שאן יש מקומות שלא כבשו עלי בבל,

ולכן אנחנו מצרפים גם את זה לסניף.

ההלכה לא כך.

מרן כתב לנו, בסכינה חריפה יורד יעה סימן רצת דגד בסעיף ט' ספק עורלה בארץ-ישראל אסור.

אבל אנחנו מצרפים את כל הדברים האלה כדי להגיע לספק ספיקה,

כדי להתיר בכל אותם הדברים, בכל אותן הדוגמאות.

וכמו שאמרתי, אנחנו לא חוששים.

תראה לי אדם אחד בעולם שאומר שהחצילים זה עורלה והוא לא אוכל.

אין דבר כזה.

אם יהיה אחד כזה, אסור לו לאכול בשום מקום.

לא רק מסעדות, בתי-מלון מבשלים את החצילים,

כולנו מבשלים את החצילים ואת הפדינג'אן בבית.

אם זה בשביל סלט חצילים או מטגנים,

אז לפי שיטתו, אם זה אסור,

העץ הזה, הסיר הזה,

בלע דבר שהוא עורלה.

אם כן, צריך לעשות הגעלה. אם לא יעשו הגעלה,

אפילו אם אבשל לו דבר אחר,

אני אבשל לו מרק ירקות אחרים,

זה יהיה אסור הכול.

ואיפה הוא יוכל לאכול?

אין אמור המנהל. שום אחד כזה בעלה שיגיד לך שהחצילים יש בהם עורלה,

כמו שאמרנו, המנהג נגד הכפתור בפרח,

כך שזה לא נשאר בגדר ספק דאורייתא,

אלא הדבר מותר בלכתחילה. אין בזה חשש.

היה רב, בחצילים אנחנו מבינים, אבל פאפאיה זה לא נורא.

ולכן, שם המחלוקת מתעצמת.

עובדה שהרב ידיע שיב כן אוכל חצילים, רק את הפפאיה לא.

ברור שהפפאיה היא יותר בעיה בגלל שזה שורד יותר משלוש שנים. בפרט,

אם יש שם אנשי מקצוע אגרונומיים שיודעים לטפל בהם טוב,

יש שני סוגים.

יש הפרי הגדול, המגושן, שלוש קילו,

יש לפעמים שהזן השני הוא יותר קטן,

אבל הוא יותר טעים, הוא יותר משובח.

יש שני סוגים, מגדלים אותם כאן בארץ,

וחלק מהם מגיעים לשוק.

מעיקר הדין, כמו שאמרנו, לדידן,

אנחנו סומכים על דברי רבנו יוסף חיים, דברי הרב-פעמים,

להקל בדבר מעיקר הדין.

הדבר מותר, אין בזה שום חשש.

אדוני היושב-ראש,

תפוח אחרי שנה שיוציא פרי, זה מותר נכון? לא יהיה כדבר הזה,

כי הקדוש-ברוך-הוא גזר בטבע שעצי פרי נותנים את הפרי רק בשנה השנייה.

גם בשנה השנייה נותנים מעט מאוד,

ובשנה השלישית קצת יותר, וכן הלאה.

זהו, זה ההבדל העיסוקי בין ירקות, אתה זורע מלפפון,

ועוד חובר שיהיה לך מלפפון.

אבל עץ,

הטבע שלו צריך לפחות שנה,

רק בשנה השנייה והלאה. זהו,

זה הקדוש-ברוך-הוא עשה,

ומזה אנחנו מבדילים בין לבין, זה היסוד על-פי דברי התוספתא.

יש מאחרונים שואלים איפה התוספתא הזו.

בדקנו מסכת ברכות, עורלה, כליים, אין תוספתא כזו.

כך הם שואלים על מרשב-רמיזן,

שאמר שהעץ שנותן בתוך שנה זה לא העץ.

אבל נאמנים עלינו הרבנים,

לא רק מרשב-רמיזן, גם מערי חביליו שניהם אומרים שכך כתוב בתוספתא.

כנראה שזה לא באותו מקום, אולי נאמר במקום אחר שעדיין לא מצאנו,

בבוא היום גם אם את זה ימצאו.

ולכן המסקנה היא, על-פי היסודות שאמרנו,

להקל, להתיר בדבר מדין עורלה ובל תשחית.

וכאן ענייננו הלכות ברכות. מרן אומר, בורא פרי האדמה.

המחלוקת בין הפוסקים,

אם האדם הזה טעה,

לקח בננה,

בטעות בירך בורא פרי העץ.

מה הדין?

רבנו זלמן וקצות השולחן אומרים,

בדיעבד יצא.

מרן אמר בורא פרי האדמה לכתחילה.

למה?

כי גם אם זה העץ,

פרי האדמה פוטר.

גם העץ גדל באדמה.

אבל בדיעבד, אולי ההלכה כרבנותם והראש,

שאולי הבננה זה פרי העץ, ולכן הוא ממש בדיעבד יצא.

חיים וחיים וחיים.