הלכות סוכה: ראיית הנולד בקניית דירה, סוכה השנויה במחלוקת, חתן, סעודות מצווה ושלוחי מצווה

- - - לא מוגה! - - -

כשיש כעס מענישים אדם כזה שמשתמט ובורח מהעשה של ציצית. גם פה האדם הזה כאילו משתמט ממצוות הסוכה, הולך ובונה את הסוכה שלו במקום שהוא יודע מראש שאי אפשר יהיה לשבת שם. ולכן, זהו חכם, אבית הנולד. ברוך השם, לכולנו יש גגות, או שבגג יכול לבנות סוכה טובה, או יש לו חצר טובה, מרפסת טובה, וכן הלאה. כשאדם הולך לקנות דירה, אז אנשים מסתכלים, זה קרוב למכולת או רחוק מהמכולת, זה קרוב לעבודה, חושב על כל הדברים. דבר אחד הוא לא חושב, על הסוכה. אחרי שהוא קונה, אחרי שהוא נכנס לגור, ערב סוכות הוא נזכר, איפה נעשה עכשיו את הסוכה? האדם ירם שמים, סוף מעשה במחשבה תחילה, צריך לראות את הנולד, ולכן מראש דירה כזו שאי-אפשר לעשות בה סוכה, כדאי שאדם עם מנה לא יקנה דירה כזו. יש לפעמים בתים שיש שם מעלית, והמעלית מגיעה עד הגג. אז לגבי ימי חול המועד הוא יכול איכשהו לעלות. בקומה אחת או שתיים יש לו את המעלית, וגם בשבת הוא יכול לעלות ברגל קומה אחת או שתיים, אבל לפעמים זה הרבה קומות כדי לעלות על הגג. אין לו אפשרות לעשות על הגג, לעלות כל פעם חמש-שש קומות עם האוכל. זו בעיה, ולכן לא כדאי לקנות דירה כזו. בא להתייעץ אם כדאי או לא, ורוצים לו שבשום אופן לא יקנה, כדי שלא יבואו לידי השאלות הללו. היום העירייה נמצאת בידיים שלנו, נמצאת בידיים של הדתיים, והם משתדלים לפתור את הבעיות האלה בצורה כזו. כל אדם שרוצה להוציא מרפסת, יש תהליך ארוך, צריך לעבור שבעה מדורי גיהינם כדי לקבל רישיון. אצל הערבים לא צריך רישיון, שם הם עושים מה שרוצים. אנחנו צריכים רישיון. בסדר, גם רישיון שאני רוצה, פעם היה צריך לעבור שבעה מדורי גיהינם. עכשיו יש הוראה לכל אותם האנשים שמבקשים רישיון בשביל מרפסת מסוכה, מקלים עליהם את הפרוצדורה, עוזרים להם להשיג מהר יותר את הרישיון, כך שמבחינה זו נקווה שהמצב ישתפר, ישתנה. אבל, כמו שאמרנו, עקרונית כל אדם חייב לראות את הנולד כדי שלא יבוא למצב איש כזה, שיבוא ויספר לך סיפורים, אני מצטער, אני לא יכול, אני אנוס, אנוס אחמנה פטרי, היא גופה, למה קנית בית כזה שייווצר מצב של אונס? אלא אם כן, אם הוא קונה דירה, יש שם, עם הדירה, רישיון לבנות מרפסת לסוכר. יש רישיון, הוא קנה את זה עם הרישיון, אז אין בעיה. בעוד שבועיים הוא מתחיל לבנות את המרפסת, ובשנה הבאה תהיה לו סוכה מצוינת. טוב, בזה אין לנו בעיה. אבל אם אין שם אפשרות להגיע לסוכה, בזה מן הראוי שאדם לא יקנה את אותה הדירה. לפי הראש של סוכה הזאת, כשהוא בנה במקום החינוך, הראשים להפסולה, היא פסולה סוכה או שהיא פסולה ורצועה? הראש אמר שאין לו לעשות. הראש לא התייחס אם הסוכה בדיעבד פסולה או לא. מי שהתייחס לשאלה הזאת זה המרדכי. והדוגמה של המרדכי היא כך, דוגמה עוד יותר חריפה. בוניתי סוכה, הסוכה הזאת, אפשר לאכול בה. אוכל, הכול בסדר, אין בעיה. אני יכול לאכול שחרית, מנחה, ערבית, ערב בוקר וצהריים. אבל לישון בלילה אי-אפשר לישון שם. יש מקומות שמסתובבים בלילה חתולים, כלבים וכן הלאה. וכשהסוכה נמצאת בגינה, אז הסוכה פתוחה. הוא אומר לה, אם הסוכה פתוחה, יבוא איזה כלב, הוא פוחד, הוא לא יכול לישון בלילה שם. אומר המרדכי, כיוון שהסוכה הזאת לא ראויה לשינה, גם לאכול בתוכה אסור, ואם ייכנס לאכול בתוכה, ברכתו לבטלה. דברי המרדכי, העתיק אותם מרן רבי את יוסף, וכך כותב כאן הרמל להלכה. יש חולקים. הרבי גאון חולק, והחכם צבי ועוד חולקים בזה על דברי המרדכי, מרן והרמל. מחלוקת. אבל כמו בכל מחלוקת, גם פה קיבלנו הוראות מרן. כל שכן, כשאתה דן ואתה חושש, אולי הברכה, כשהוא מברך בשעת האוכל, יישב בסוכה, לפי מרדכי, אולי הברכה הזאת היא ברכה לבטלה. אז איך יוכל האדם הזה מלכתחילה לבנות סוכה כזו במקום כזה שלא ראוי לישון? וכן, מה הפתרון? תשמע, עצה, הפתרון היחיד הוא לאותו אדם, שיבנה את הסוכה שלו על הגג. במקום לרדת שתי קומות לגינה, במקום זה יעלה קומה אחת או שתיים לגג, שם בגג הוא יכול לסגור עליו בלילה את הדלת של הסוכה, אף אחד לא ייכנס ויוצא, שם אין לא כלבים ולא חתולים, אין את הבעיה הזאת, וזה מה שצריך, להשתדל לעשות סוכה טובה, שתהיה ראויה, כמו שאמרנו, לא רק לאכילה ושתייה, אלא תהיה ראויה גם לשינה. פה בירושלים אולי המצב קל יותר. פה כמעט ואין כלבים. יש אולי כלבים על שתיים, אבל אין פה כלבים שמשוטטים בשכונות האלה. ולכן, אדם יכול לישון אפילו בסוכות שנמצאות בגינה, אין בעיה, בקלות רבה אנשים יושנים שם ונהנים. אבל באותם המקומות שיש כלבים משוטטים, במושבים, באותם המקומות, הבעיה חמורה יותר. ולכן צריך לעשות מאמץ, או שיבנה לעצמו סוכה במרפסת, או על הגג, כדי שתהיה אותה הסוכה ראויה גם לשינה, ולא רק לאכילה ושתייה. תודה. הסוכה ראויה נשאר בסוכה. אין בעיה. אם, אם. בפועל, במציאות מה? הוא לא יישן, אתה יודע שהוא לא יישן. בסדר. לא רק הוא. זה לא רק הוא פוחד. כולם. מי לא פוחד שיבוא פתאום איזה כלב וייכנס למיטה שלו באמצע הלילה? זה דבר נעים? באמצע הלילה פתאום יבוא איזה כלב? אין לך נאמר. אם היא תהיה סגורה, כן. אם ישים דלת, והדלת תהיה נעולה, שהכלבים והחתונים לא ייכנסו לשם, זה הפתרון. בזה אני מסכים אתך. אבל אם הוא לא סוגר, יש לו רק שלושה מחיצות. הרי דיני סוכה, שלושה מחיצות, זה כשר. מצד דיני סוכה היא כשרה, אבל מצד הנקודה השנייה שהערנו כעת, האדם הזה עלול להסתבך. נושבים, יש אך פורשים, יש גם דברים אחרים. גם, נכון. נכון, יש גם דברים אחרים. צריך להביא את הכול בחשבון, ולכן הכי נוח, הכי קל, סוכה במרפסת. לכן, הקבלנים שבאים ובונים דירות, זהו החכם הרואה את הנולד. אלה שהם פרימיטיביים בונים את הבניין בלי מרפסת לסוכה. אבל תלך לשכונות החרדיות, תלך לקריית-סאנז או לשכונת עזרת-הורה. יש הרבה שכונות שבנו אותן קבלנים מרעי שמים, בנו אותן בצורה חכמה מאוד. כמעט לכל דירה יש מרפסת טובה גם לסוכה. זה הפתרון הכי טוב, זה מה שהיה צריך לנהוג ולעשות בכל העולם היהודי. כותב הרמל, מי שקבול לו הנרות בסוכה בשבת ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר. זאת אומרת, גם החושך, לאכול בחושך, גם זה בכלל מצטער, שיכול להיכנס לבית, ואין צריך ללכת לסוכת חברו שיש שם, אם יש שם, טורח גדול בדבר. כל זה בתנאי שיש חושך, די גמרי חושך אפלה. אבל אם הם הדליקו את הנרות, הנרות של האישה מאירים, ויש שם אור. לפעמים, אפילו אם אין שם נרות של האישה, הפנס של הרחוב הוא מאיר להם. אז הוא קודם הדליק, היה לו הרבה אור. עכשיו הפנס של הרחוב זה מעט אור, אבל זה לא חושך אפלה עד כדי כך, ולכן זה לא ייקרא עד כדי כך מצטער, לא יוכל לשבת בבית, אלא יצטרך להיכנס ולשבת בסוכה. אדוני היושב-ראש, כשהיה לו נר, בסוכה, שבת ונחבה, עוד היה בודק את הפנסויות החול, עוד נמצא במקום שלו. מה עכשיו חלוקים לו? אסור דבר לגוי שידליק. אין יותר לקרוא לגוי שידליק לו את הנר, כי שבות אחת במקום מצווה לא יכולים להתיר, למרות שהמצווה הזו היא מצווה חשובה אפילו, אך היא אסורית. הרמ״ם ממשיך, מי שלא יוכל לישון בסוכה מחמת צער שצר לו בפשוט ידיו ורגליו, לא מקרה מצטער וחייב לישון שם, אף על גב שצריך לכפוף ידיו ורגליו. ולא יוכל לומר אדם מצטער עני, אלא בדבר שדרך בני-אדם להצטער בו. זאת אומרת, הרמ״ם הולך לפי רוב העולם. יש חלקים שאומרים שזה לא תלוי ברוב העולם, אלא בצער האישי של האדם, ולא אכפת לנו מה אחרים אומרים. מסתיים הרמה, אין המצטער פטור, אלא אם ינצל עצמו מן הצער ואבליו אחריה חייב לישון בסוכה, אך על גב שמצטער. הגמרא מסיימת שם בסוכה קפה, אבל חייב בסוכה. האונן פטור ממצוות הסוכה, כיוון שהאונן פטור מכל המצוות. האונן צריך לקיים מצווה כי כבר תקברנו ביום ההוא. ממילא הוא עסות במצוות. פטור מהמצוות האחרות, ולכן האונן יכול לאכול בבית. אבל האבל אחרי הקבורה, האבל חיה בכל המצוות, כולל גם במצוות הסוכה. והגמרא מסבירה, הוא יכול לרכז את מחשבתו, להתגבר על הצער ולשבת בסוכה. זאת ועוד, לפי רבי אליעזר ממית, שאמרנו קודם, האם הצער בא מחמת הסוכה? זה לא קשור לסוכה. האם כשהוא יושב בסוכה יהיה לו יותר צער? האם בבית יהיה לו פחות צער? לא. השר שקרא לו, אבא שלומת, זה לא קשור אם הוא יושב בבית או בסוכה. ולכן, בכל מקרה, צריך לחייב אותו לשבת בסוכה. יש בר-בינן אנשים שיש להם מרה שחורה, ואותם אנשים קשה להם לשבת במקום שיש אור. הם מתבודדים רק בחושך. טוב, אותם אנשים יש להם בעיה. המסכנים האלה, יהיה להם יותר ללכת למקום שיש חושך, כדי שהאור לא יפריע לו. ליל שבת, כשיש אור בסוכה, אי אפשר לכבות את זה, אסור לכבות. אז אותו אדם נמצא לו נקודת היתר. אבל עליו הכי אסור. חתן ושוש בינה וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה. הגאה וסעודת ברית מילה וכן הסעודה שאוכלים אצל היולדת חייבים בסוכה. זאת אומרת שגם החתן פטור. למצווה של ושימח את אשתו אשר לקח, המצווה הזו לא רק ביום הראשון אלא כל שבעת ימי החופה, וכאן הוא לא יכול לשמוח לשמח אותה בתוך הסוכה. ולכן כל שבעת ימי המשתה, לא רק הוא אלא גם החברים שלה, שושבינין, שאוכלים ושותים ושמחים ומשמחים אותו, גם הם פטורים כל שבעת הימים. אין דבר כזה חתן בתוך ימי החג. החתן בתוך ימי החג, אסור לו לקדש אישה, ושמחת בחגיך ולא באשתך. אלא מרן מדבר, האדם הזה התחתן ביום יג' בתשרי, יד' בתשרי, התחתן סמוך לחג, והוא עדיין בתוך שבעת ימי החופה. על זה אמרנו, כיוון שהוא עסוק, עסק במצווה, פטור מהמצווה ויכול לשבת בביתו. גם לגבי העניין הזה הוא מסכים לגבי המצווה. רק היו עלייה צוד המינוע עד איך נתניהו, ולא יהיה לו את הבעיה בין שמחה ושמחה. לא, לא אומרים לו שידחה את זה. מצווה הבאה לידך אל תחמיץנה. לא אומרים לו שידחה את מצוות פרייה ורבייה בגלל זה, עד כדי כך. לא. השאלה היא מה ההבדל בין היום הראשון של הראשונה לבין היום הרביעי של המתונה לגבי חמצנות המפלג הזה. אין הבדל. בקטע הזה אין הבדל, כל שבעת הימים הוא פטור. כותב המגן אברהם, כל זה היה בזמנם, בזמננו החתן חייב. מה ההבדל? מה נשתנה בין זמנם לזמננו? אומר המגן אברהם, בזמנם היו בונים את הסוכה שלושה מחיצות בלבד. ברוח הרביעית הצד הזה היה פתוח. ממילא כל העוברים ושבים, הילדים באים, מציצים, מסתכלים, החתן נמצא, הכלה נמצאת, ולא נעים לחתן ולכלה, הכל רגע, מסתכלים עליו, לא יכול לשמח את אשתו, ולכן הוא פטור. מסתיים המגן אברהם. היום, בזמן הזה, כולנו בונים סוכות טובות. ברוך השם, יש לנו ארבעה מחיצות. אם כך, אותה השמחה שהוא משמח את אשתו, את הכלה, בבית, בדיוק אותו דבר, אותה השמחה, הוא יכול לשמח אותה גם בסוכה. אין מי שיסתכל עליו, אין מי שיפריע לו. נוסף לארבע מחיצות אנחנו גם שמים סדין מכל הצדדים. אדרבה, הסוכה מקושטת יותר, האווירה נעימה יותר, אם מזג האוויר נוח, אין סיבה לפטור את החתן. אלה דברי המגן אברהם. אליה רבת דן מצד נקודה אחרת. הוא, לחתן יש מקום, אבל לפעמים הוא הזמין 20 איש. בסוכה יש מקום לעשרה אנשים. אין מקום לכולם לשבת בנחת. האם בגלל המוזמנים הנוספים נוכל להתיר להם לשבת בבית, או לא? זה הוויכוח שיש בין האליער הבא ושאר הפוסקים. אבל אם הוא מזמין רק בדיוק מה שנחוץ לו, מזמין לפי המקומות שיש לו בסוכה, והוא לא צריך יותר אנשים, אז בוודאי שההלכה היא לחומרה. את דברי המגן אברהם העתיקו להלכה בספר גינת ורדים, הגאון חידה בחיים שאל, והם מספרים שכך הוא המנהג. זאת אומרת, נהגו להחמיר בזמן הזה, שגם לחתן צריך סוכה. ולכן, אם אתה רוצה לארגן בשביל החתן, אתה רוצה לארגן בשבילו שבע הדרכות מסיבה, תחפש לך סוכה. אתה לא יכול לעשות את המסיבה פה בבית, אלא אך ורק בתוך הסוכה. אלה הדברים הלכה למעשה. בכל מקום שיש מחלוקת אנחנו הולכים על איבה דאגאון חידה. קיבלנו הוראות אחידה. זאת ועוד, כאן הם מעידים שכך הוא המנהג. אז אם יש מנהג לחומרה כדעת המגן אברהם, בוודאי שאין לנו אפשרות לפטור את החתן והשושבלין שלו. אין להם יותר לאכול בבית, אלא חייבים לאכול אך ורק בסוכה. כותב מאריק רולון, סעודת ברית מילה וכנס סעודה שאוכלים אצל היולדת חייב בסוכה. הגאון מבין, הגרם מסביר, הוא אומר, הסוכה ומצוות חתן, שניהם דאורייתא. ושימח את אשתו אשר לקח זה דאורייתא. עוסק במצווה, כמה שזה דאורייתא וזה דאורייתא, אז עוסק במצווה פטור מהמצווה. אבל סעודת ברית מילה זה דרבנן. עוסק במצווה דרבנן לא יכול לפטור את עצמו ממצווה דאורייתא. אולם יש לנו אסמכתה, רמז יפה, ויעש אברהם משתה גדול ביום יגמל את יצחק. מתי עשה אברהם אבינו את המשתה? אחרי המילה. יגמל, תחצה את המילה לשניים. האד, מל. האג זה שמונה, מל. הכול זה אסמכתה, זו לא דרשה קבורה. הסעודה שעושים אחרי הברית מילה אינה דאורייתא אלא דרבנן. אז אם זה דרבנן, איך בשביל קיום מצווה דרבנן נעקור ממנו מצוות עשה דאורייתא של סוכה? כך מסביר המגן אברהם את דבריהם הרי קולון והרמה, וכך ההלכה. יש שהסבירו אחרת, כי הריטבא שם בסוכה קפה אומר, כשאתה עוזב את המצווה באמצע והולך לעסוק במצווה אחרת, אתה מבוזה את המצווה הזאת. ולכן אפילו במצווה דרבנן, העוסק במצווה דרבנן פטור ממצוות דאורייתא. עד כדי כך החידוש של הריטבא. אבל כמו שאמרנו, אפילו בחתן בזמן הזה סיכמנו להלכה שחייב. קל וחומר, בסעודת ברית-מילה. ולכן, אדם שבא לבשר לך בשורה טובה, תשמע, ביום הכיפורים אשתי ילדה בן בסימנתו ובמזלתו. אם כן, מתי הברית-מילה צריכה להיות? בחול המועד, יז. תאיר לו את העיניים. לפעמים אבי הבן מרוגש מאוד, שמח מאוד. יולד לו בן, נהיה אבא. נכנס למועדון של האבות, ברוך השם, ברוכים הבאים. ולא שם לב על הדברים הבאים. תאיר לו את העיניים, ידידי הנכבד, אתה חייב לעשות את הסעודה בתוך הסוכה. או, הבן שלו נולד ביוז באלול, אבל זה בן בכל, צריך לעשות פדיון. תגיד לו, אתה עושה פדיון בעזרת השם בחול המועד? תיקח אולם שיש בו סוכה. ברוך השם, בירושלים וכיוצא בה יש הרבה אולמות שיש בהם גם סוכה. לא רק אולם שמחות, יש מסעדות, בתי-מלון. לידינו יש מלון, עץ הזית, יש שם סוכה, היא יכולה להאכיל אולי 500 איש. הם בנו שם סוכה ענקית לאורך כל המרפסת, ולכן בקלות רבה הוא יכול לבדוק. ירים טלפון, כל אולם שהוא מרים, שאל אותם, יש לכם סוכה? זה הדבר הראשון. אם אומרים לו כן, יש לנו סוכה גדולה, יעשה שם את הברית-מילה. גם הישיבות, בתי-כנסיות, יש ישיבות שבונים סוכה ענקית. תלך לסוכה של ישיבת מיר או ישיבות כאלה, סוכה ענקית. בלילה ישנים שם, הם צריכים את כל השטח של הסוכה. ביום, התלמידים לא נמצאים, הלכו להתפלל, הלכו ללמוד, אז הוא יכול לסקור את הסוכה הזאת למשך שעתיים, יביא לשם את האורחים ואת האוכל, את הקטרינג יביא לשם, יעלה לו הרבה יותר זול מאשר אולם שמחות, יהיה לו בזיל הזול. וגם הצלם יכול להסכים לעשות את הברית-מילה שם, לצלם מול רקע של הקישוטים של הסוכה תמונות יפות מאוד. גם הצלם, המנכ״ל של השמחה, גם הוא יצטרף לברכות, ולכן צריך להדריך את האבא, את אבי הבן, שידאג לקיים את המצווה כהלכתה, אבל שלא תהיה תקלה לרבים שיאכלו בבית, שיאכלו באולם, אלא שיאכלו אך ורק בסוכה. זה מה שצריך לנהוג ולעשות. לפעמים בעל האולם אומר לו, יש לי סוכה מכילה 100 מקומות ישיבה. זה האדם, יש לו 200 אורחים. אז הוא מתחיל להתבלבל. תגיד לו, אל תתבלבל, זה מתאים לך מאוד. הוא יכול לעשות כך, 100 גברים יאכלו בסוכה, נשים לא חייבות בסוכה, כמו שלמדנו כל האזרח בישראל. הנשים יכולות לאכול באולם, יעשו את החלוקה הזאת, וזה יכול להתאים לך, אם זה בזון, אם זה כדאי לו, אין בעיה. העיקר הוא שלא יביא את הכלל האנשים. לפעמים הם מפצלים את המצווה לשניים. את הברית עושים בבית-הכנסת ואת הסעודה באולם. במקרה הזה הוא לא יכול להביא הרבה עוגות לבית-הכנסת, להביא פירות, ירקות, שתייה, יכול להביא הכול בשפע. אבל עוגות, הוא צריך להיזהר. הרי למדנו בסימן תרלט שגם עוגה קבצה ומעלה, יותר מ-50 גרם עוגות חיה בסוכה. ולהגיד לאנשים, תאכל רק בורקס אחד, אל תאכל שניים. קשה לעצור את האנשים, להעמיד להם את זה בגרון. לא כולם יודעים הלכה, לא כולם שמים לב, ולכן צריך לשים לב. אם יביא עוגות, יביא מעט מאוד, יביא בקמצנות. במקום זה יביא הרבה פירות, ירקות, יביא כיבוד, דברים אחרים, סוכריות, וזה יפתור את הבעיה. וכמו שאמרנו שם, בסוכה, בסעודה, יביא להם לחם ועוגות, וכל מה שרוצה זה הפתרון מבחינת ההלכה. אם אנחנו אומרים את זה לגבי סעודת ברית-מילה, כך הוא הדין גם לגבי סעודת סיום מסכת, או הכניסו ספר תורה בחול המועד, גמרו את האותיות לעיני כל ישראל, או עושים הכנסת ספר תורה, מייד אחרי זה עושים סעודת מצווה, שוב, כל הסעודות האלה, או לא יבוא ולא יהיה סעודת אזכרה. יש אנשים שלא מסתפקים להביא באזכרה עץ, אדמה, מזונות, שהכול, אלא עושים סעודה ממש. תראו, אצל אחינו בני ישראל הבוכרים, המרוקאים, הם עושים סעודה כיד המלך. יש כאלה לוקחים גם אולם שמחות, אתה נכנס לשם, יש שם פירמידה של צלחות, אתה לא יודע, הגעת לאזכרה, הגעת לחתונה, יש שם אוכל כיד המלך. טוב, רוצים לעשות אזכרה כזו, ורוצים גם אוכל. אני לא נגד האוכל, אם האוכל כשר אין שום בעיה, אבל צריך שיהיה גם אוכל כשר וגם סוכה כשרה, ואז יעשו את זה. אזכרה בצורה טובה, זה הפתרון שאנחנו דורשים ממנו. לפעמים הוא לא חשב על זה מראש. במקרה הזה, אם הוא לא חשב מראש, אומרים לו מותר לבנות סוכה בחול המועד, מרן התיר. אז שילך מחר, יבנה מחר את הסוכה ויביא את כל הקליינטים שלו, את כל המשפחה, ישבו ויאכלו בסוכה, אבל אין היתר בשום אופן. בגלל שזה אזכרה, אז יאכלו חלילה בבית, זה עילוי נשמה, זה ירידת נשמה, הוא יוריד את הנשמה של האבא שלו שעושה מעשה מטופש כזה. אלא בכל מקרה, חייבים לשים לב לעשות את הכול אך ורק בתוך הסוכה בלבד. למה? למה בזבוז? אתה מזמין את כל האנשים, ושם באים גם אנשים קצת רחוקים, מסורתיים. אתה מביא איזה חכם טוב, לדמיין החכם הזה יש לו לשון טובה, הוא מקרב אותם להבין יושב השמים. הלבבות פתוחים, יש שם גם אוכל טוב, אף אחד לא חושב לאן הוא הולך. אתה מכניס אותם לסוכה, ובעזרת השם ישמעו דברי אלוקים חיים. אם אחד יחזור בתשובה שלמה, שווה, דיינו, כדאי. ולכן אני לא רואה בדבר הזה בזבוז אם יעשו את העבודה בצורה מושלמת, שיזמינו גם מרצה תלמיד חכם, שיש לו לשון מתוקה, שיודע לקרב את עם ישראל לאבינו שבשמים. אז אם הם עושים את זה בסוכה, למה לא? תרתי לטיבותה, אין שום בעיה. יש לו כסף, לכל דבר יש לו כסף, זה לא בעייתונות שלהם. מה יש לו כסף, יש לו כסף? מה יש לו כסף? מה יש לו כסף? היה יהודי בוכרי, כתב צוואה. טוב, אחרי שכתב, יהיה לפלוני, לאלמוני, לבן הזה, לבן הזה. אחר כך ההמשך. הוא מפרט שמה. יהיו גם הסעודות, כל שבעה ימי אבידות. הוא לא כותב רק סעודה במחיר, הוא כותב גם את התפריט, מה יהיה מנה ראשונה, מנה שנייה, ביום השבעה, ביום השלושי, וכן הלאה. דאג לכתוב הכול בתוך הצוואה. יש אנשים אצלם, הסעודה הזו חשובה יותר מליל הסדר. אני יודע מה. אתה לא יכול לעקור את המנהג הזה לאותם האנשים. אלא מה? צריך ליישר אותם, לכוון אותם באפיק הנכון, כמו שאמרתי, גם לאבי חכם, שיגיד שם דברי תורה, דברי אלוקים חיים, ואז הכול יבוא על מקומו בשלו. זה לא נקרא סעודת מצווה. סעודת אזכרה לא נקרא סעודת מצווה. אלא אם כן, כמו שאמרתי, יביאו לשם איזה בחור ישיבה שיעשה סיום מסכת, וכמו שאמרנו, יביאו גם איזה מרצה טוב, אז זה ייחשב סעודת מצווה. הלאו, אחי, אם אין שם לא חכם ולא דרשן, לא סיום מסכת ולא תחילת מסכת, ומזמינים אותך, אומרים לך, תבוא, אם אתה רוצה לאכול אוכל בחינם, כשהולכים לאזכרה, לא צריך להביא מתנה. בחתונה צריך להביא מתנה. זה ממלא מוסט, יכול לשבת לאכול בחינם. בסדר, בבקשה, שילך. אם זה כשר, אם זה חלק, לך תאכל. אדם לא רוצה ללכת, לא חייב. סעודת אזכרה אינה חשובה סעודת מצווה. מי שקשה לו ללכת, לא חייב. כל מה שהגמרא אמרה בפסחים כ'-ב', שבעה מינודים לשמים, מי שמזמינים אותו לסעודת מצווה ולא הולך, סעודה של אזכרה אין לה מקור בגמרא. זה לא נחשב לסעודת מצווה. איך? גם 11 חודש. כל הדברים האלה לא חובה. אלא כל זה היה מספיק להביא כיבוד קל. ראילו נשמה, עץ, אדמה, מזונות, שהכול מספיק. לא צריך, לא חייבים יותר מזה. אבל, כמו שאמרתי, יש היום אנשים עשירים, ובפרט אם המנוח עליו השלום השאיר ירושה גדולה והוא רוצה. הוא ביקש, הוא כתב בצוואה. יש לו הרבה כסף, זכותו להחליט מה יעשו בכסף שלו. אם הוא כתב בצוואה, מצווה לקיים דברי אמת. הרעיון של האזכרות האלה היה כך, הם רוצים לתת צדקה לעניים. לפעמים העניים מתביישים, עושים את הסעודה הזאת. באים, כולם אוכלים יחד, גם העניים אוכלים יחד אתם. זו הייתה המטרה, בעיקר להאכיל את העניים. היום את העניים זורקים החוצה, אוי לו לעני שיבוא לאסוף שם נדבות, והם יושבים ואוכלים ושותים על הכיס סחבו של אותו אדם שמת. בזה ודאי שאין שום תועלת בדבר. נכון, לפעמים. כן, בהחלט. שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה, בין ביום ובין בלילה, ועיין סימן למד חטא. הגמרא ממשיכה שם בסוכה קפה, שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, ולכן שלוחי מצווה פטורים מהסוכה. למדנו את זה ממה שאמרה התורה, ובלכתך בדרך. מתי אני מצווה אותך, אני מחייב אותך בכל המצוות, שאתה הולך בדרך שלך, בעניינים שלך. אבל אדם שעוסק במצווה ממילא הוא פטור ממצוות אחרות. הבאנו דוגמה קודם לגבי אונן. האונן הזה מצווה במצוות כי כעבור תקברנו ביום ההוא, ולכן פטור משאר המצוות. גם פה האדם הזה שליח מצווה. הוא הולך לאסוף כסף בשביל תלמוד-תורה או בשביל ישיבה, ואין לו זמן לשבת בסוכה ולאכול. אלא, יש לו סנדוויצ'ים, תוך כדי נסיעה יושב באוטו ואוכל. האם מותר לו או שהוא חייב למצוא סוכה? כאן, אם הוא יחפש סוכה, יושב לאכול דווקא בסוכה, הוא מאבד מהזמן שלו חצי שעה-שעה, ויפסיד גם את הזמן, לא יוכל לאסוף כסף. צריכים לשלם משכורת ביום ראשון. המורים בתלמוד-תורה, חמישה חודשים לא קיבלו משכורת. אם תביאו משכורת אחת לפחות ביום ראשון, יכול להיות שימשיכו ללמד. אם לא, המורים לא יבואו, הילדים יתפזרו, יהיה ביטול תורה די רבים. אז אין לך עוסק במצווה גדול מזה, ולכן אין בעיה. אנחנו נוכל לומר לו שהוא פטור ממצוות הסוכה, יוכל לשבת לאכול באוטו. לא רק ממצוות הסוכה, אלא הוא עדין גם במצוות אחרות. כמו להבדיל אונן, מה שאמרה המשנה, נושאי המיתה, חילופיהם, חילופי חילופיהן, או מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע, מהתפילה, מהתפילין, מכל מצוות שעמודות בתורה, כמו באונן, הוא עדין גם פה. הגיע הזמן תפילת מנחה, שעה חמש. הוא לא חייב להתפלל מנחה, אלא הוא ממשיך לאסוף כסף. כל הזמן הוא מתרוצץ, הולך מהעשיר הזה לעשיר השני, הולך מהשתיבלח הזה לשתיבלח השני, לאסוף, כיוון שהוא עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אפילו מצוות סוכה דאורייתא, פטרנו אותו, קל וחומר, ממצוות תפילת מנחה דרבנן, שהאדם הזה פטור. לפעמים, בלילה הוא נח. בלילה כבר אין איפה לאסוף, השתיבלחים ריקים, כבר אי-אפשר לדפוק על הבתים, זה לא נעים להפריע לאנשים. אם תדפוק בדלת, תיתנו לך עשרה אגורות. זה גם לא משתלם לעבוד בלילה, אז בלילה הוא הולך עכשיו להתפלל ערבית. האם להתפלל ערבית אחת או ערבית שתיים? ערבית אחת. ערבית אחת. למה? מתי אני אומר, אדם שנאנס ולא יתפלל מנחה צריך להתפלל ערבית שתיים? כשהיה חייב אלא שהיה אמור. פה מעיקרה לא היה חייב. היה עוסק במצווה, פטור מהמצווה, לא היה חייב. מעיקרה לא היה חייב. היה עוסק במצווה, פטור מהמצווה, לא היה חייב, ולכן פטור כמו אדם אונן. אבא שלומד ב-10 בבוקר, נגמרה הקבורה, רבע לשש בערב. אחרי צד הכוכבים נגמרה הקבורה. מתפלל ערבית אחרי זה, אבל רק ערבית אחת ולא שתיים, כיוון שמעיקרה היה פטור כשהיה אונן, כך הוא הדין גם פה, גם בדוגמה הזו, וכן בשאר כל המצוות שנאמרו בתורה. אני בכוונה הבאתי דוגמה שהתחיל לעבוד, לאסוף כסף כבר מהבוקר. אבל אם האדם הזה התחיל לעבוד בשעה אחת, מתי היום זמן תפילת מנחה? 11.55 אפשר להתחיל, השם שפתי תפתח. אז הוא יכל להתפלל לפני כן? השאלה האם נחייב אותו בתשלומים בחיי גוונה או לא? יש בזה מחלוקת. המחלוקת מתחילה, אנחנו אומרים שלושה פעמים, צודקה לך בשבת, כי גם דוד המלך נפטר בשבת שחל בחג השבועות. הרי עם ישראל מקריבים קורבן בחג השבועות, ואם לא, יש תשלומים כל שבעה. אותה השבת, חג השבועות, עם ישראל לא רק שלא הקריב בגלל קדושת השבת, אלא לא היה ראוי להקריב בגלל שנפטר דוד המלך. הרי המלך שמת, הכול קרוביו. אז כמו אדם שאבא שלו מת לא יכול להביא קרבן, לא אכלתי באוני ממנו, כך גם עם ישראל לא יכלו, היו מנועים מהקרבת הקרבן. האם בימים שאחרי זה, יום איסור חג, עם ישראל הקריבו קרבן או לא? יש מחלוקת. האם נאמר, כיוון שדוד המלך לא נפטר בעמוד השחר, בגמרא בשבת למד משמע, שדוד המלך נפטר אחר כך? אז התחייבו, כשהאיר השחר, בעמוד השחר, עם ישראל התחייבו בקרבן. מה שאחר כך היה איזה מעצור, הייתה איזו הפרעה, זה לא מונע באדם להשלים אחר כך, באיסור חג, להביא את הקרבנות. אולי הוא נאמר גם פה תפילה כנגד הקרבנות, כיוון שב-12 היה יכול להתפלל, מה שאחר כך נאנס בסוף, זה לא מפקיע למפרע את החיוב, וצריך להתפלל ערבית שתיים, או שנאמר שבכל מקרה יהיה פטור. זה הוויכוח. הבנו בזה תפארת למשה ועוד מהאחרונים, והמסקנה, יש לנו עצה פשוטה מאוד, שהאדם הזה כן יתפלל ערבית שתיים, אבל לפני שהוא מתחיל, השם שפתי תפתח, יאמר כך, אם אני חייב יהיה לשם תשלומים, ואם לאו תהיה לי לדבר, הרי יש לנו בתפילה אפשרות להתפלל, תפילת לדבר, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי, מכל וכל. יש אפשרות לחמוק מהמחלוקת הזאת. כך יעשה גם לגבי הקורבנות. נדבה, אז אין לו תופעת בזה? זה נכון עליו? אין מחלוקת. אדם שכן מכוון באבות, מכוון מצוין באבו, יכול גם בערבית לעשות את התנאי הזה לנדבה, אז גם אותו האונן, אם אבא שלומד בשעה 13 בצהריים, גם שם אומרים לו שכן יתפלל ערבית שתיים, אלא שאעשה תנאי לנדבה לפני שיתחיל את העמידה השנייה. בסדר. זה מחלוקת, זה לא מוסכם שזה רק דעבד וכולי, גם היא גופה מחלוקת, ועל כל המחלוקות האלה יש לנו פתרון קל מאוד, נהילים דבר, זהו. רגע, זה אני חושב שמצא אדם לא היה בית המקדש. כן היה. לא היה בית המקדש בנוי מה שבנה אחר כך שלמה. אבל מאז שעם ישראל בנו את המשכן, אז היה המשכן מלווה אותם עד ששלמה בנה את בית המקדש. אז היה המשכן בנו, והיה בכמה מקומות נדד המשכן הזה. אבל היה, היו מקריבים כל יום מאז שעם ישראל היה במדבר עד שבנה שלמה המלך את בית המקדש למעלה מ-400 שנה, והיו מקריבים כל יום את הקורבנות. עבודת הקורבנות הייתה במאה אחוז. אלא שהמקום הזה, הר המוריה, הר הבית, שיהיה בו משכן קבע, הבניין הגדול, היפה, שבנה אותו שלמה כולה בצופי זהב, זה היה בזמן שלמה. אבל גם לפני כן המשכן תפקד במאה אחוז. החתם סופר דן, האדם הזה שהוא הולך לאסוף כסף לתלמוד תורה. הוא לא עובד בחינם, הוא מקבל ממון. אומר החתם סופר, אם האדם הזה מתכוון לשם כסף, הוא לא נקרא עוסק במצווה וחייב לאכול בסוכה. אני אצטט לכם את הלשון שלו, העתיק אותו כאן הביאור הלכה בדיבור המתחיל לשלוחי מצווה. בסימן קט כותב החתם סופר, דווקא כשהוא כולו לאשם ואין בה הנאה לעצמה, אבל בהולך בשכר ועיקרו של השליח להנאתו מתכוון לא נפטר על-ידי זה ממצוות הסוכה. העתיקו אותו פתחי תשובה ושאר האחרונים. למדנו דוגמה מעין זו גם למעלה בהלכות תפילין, סימן ל״ח, סעיף ח׳. הדוגמה שם היא כך, בא אדם ואומר לי, תשמע, אין לי תפילין. אני צריך הלילה לטוס והמולולו, שם אין תפילין. חיפשתי אצל הסוחרים, אין להם, כל המילה נגמר. אנשים קנו הרבה תפילין, אין לי תפילין, מה אני עושה? טוב, אמרתי לו, אני אכתוב לך. ב-11 בבוקר היהודי מתחיל, כותב תפילין. מגיעה שעה חמש, האלה שלו בא ואומר לו, אבא, לא התפללת מנחה, הוא לא חייב להפסיק. אמרנו, העוסק במצווה פטור מהמצווה יכול להמשיך ולכתוב את התפילין. בלילה נתנו את התפילין, ההוא הלך לדרכו נשא, הוא בא להתפלל עכשיו ערבית. איזה ערבית הוא מתפלל? ערבית אחת, אין ערבית שתיים. אין שתיים. היה פטור, היה האדם הזה פטור ממצוות מצוות המנחה, ולכן מתפלל ערבית אחת ולא שתיים. כותב מגן אברהם כל זה כשהוא התכוון לשם שמים. אם לא התכוון לשם שמים, אלא בשביל הכסף, האדם הזה נתן לו אלף דולר על התפילין. כמובן שהתכוון בשביל הכסף, היה חייב במצווה תפילת מנחה. העתיקו אותו, הבאר היטב, והחתם סופר ושאר האחרונים. והחתם סופר למד מהמגן אברהם שם, בסימן ל״ח, לדוגמה שלנו פה, להלכות סוכה, הביא לנו את שני הדברים, הא בהא תליא, וגם פה, אם האדם הזה מתכוון לשם כסף, בזה לא נקרא האדם הזה העוסק במצווה, ולכן חיה במצוות הסוכה. הפרי מגדים דן שמה, הוא שואל, אם האדם הזה אומר לך, תראה, את האלוקים אני אראה. אני התכוונתי לעשות נחת רוח ליוצרי אלי, אבל אני לא מלאכה שם צבאות. היהודי הזה הבטיח לי אלף דולר ירוק, ולי חשבונית, ולי שום דבר. לעשות ביום אחד אלף דולר זה פרנסה יפה. אז למה שאני ארמה אותך ואגיד לך שאני מתכוון רק לשם שמים נטו? אבל בהחלט, גם לשם שמים וגם כשהוא מתכוון לשני הדברים ביחד. האם זה נקרא עוסק במצווה ופטור ממנחה וממילא אין תשלומין ערבית שתיים או לא? הפרי מגדים אומר, זה נקרא עוסק במצווה. ראיה לדבר, בפסחים ח' למדנו, אדם שאומר, סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור. יש שם שתי גרסאות. יש שאומרים שהמתפיסים טעו. זה היה כתוב בראשי תיבות, צדיק ג'. במקום לפתוח את הראשי תיבות, הרי זו צדקה גמורה, אז הם פתחו את הראשי תיבות, הרי זה צדיק גמור. בסדר, בין כך ובין כך, זה כן נקרא מצווה. אם זה נחשב למצווה, אם כן, נפטור אותו ממצווה, תפילת מנחה. אותו דבר גם פה. האדם הזה הולך לאסוף כסף לתלמוד תורה. שואל אותו, ידידי, אתה עובד חודש, עובד קשה מאוד, מה יהיה בסוף החודש? הוא אומר לך, נותנים לי משכורת, אני מקבל 4,000 שקל בחודש, אני לא עובד בחינם. אתה שואל אותו, בשביל מה אתה עובד? רק בשביל 4,000 שקל? הוא הולך לחס בשלום. אני מתכוון לעשות נחת רוח ליוצרנו, כדי שיהיה תלמוד תורה, שאותם תינוקות של בית רבן, אבל שאין בוחרת, ילמדו תורה. אבל אני צריך גם פרנסה לבית, מתכוון גם לזה וגם לזה. אז כמו שאמר, על מנת שיחיה בני זה טוב, גם פה זה טוב. זה מה שטוען הפרי מגדים והאור. אם כן, מה שאמר לנו כאן החתם סופר, הלשון שלו, כשהאדם הזה מתכוון אבל בהולך, בשכר, ועיקרו, עיקר הכוונה לכסף, זה לא טוב. אבל אין כאן עיקר, אלא שניהם שקול, שניהם שווים. אין לכם המה, האדם הזה נקרא, עוסק במצווה ויוכל להמשיך בעבודה, לא חייב בסוכה, לא חייב להתפלל מלאכה, פטור מכל המצוות האחרות. בסדר, אם האדם הזה בא לשאול חכם, הוא יכל לא לשאול. בשביל מה הוא בא לשאול חכם? הוא בא לשאול כי הוא יודע שיש קדוש ברוך הוא, יש גן עדן ויש גם חלילה, אז הוא בא לשאול שאלה והוא עונה לרב תשובה כנה. הוא לא חייב לרב שום דבר, הוא יכל בכלל לא לשאול שאלה, הוא יכל לשתוק עם מול הדתי, נכון? אם הוא בא לשאול, סימן שהאדם הזה, את האלוקים הוא יראה, הוא דתי, ולכן הוא בא לשאול, והחכם יענה לו לפי המסקנה שאמרנו. זה לא מוסכם. הדבר הזה שולח במחלוקת עצומה. וכמה פעמים דיברנו בכמה דוגמאות שונות, ואני אומר אותן עוד הפעם בקצרה. אדם שצריך לידבם את אשת אחיו, לפי אבא שאול, אם הוא מתכוון לשם יופי או ממון, עובר איסור כאילו בעל אשת אחיו שלא במקום מצוות יבום. אומר השבות יעקב, אם הוא מתכוון לשניהם. תראה, את האלוקים אני אראה, אני מתכוון גם להקים לאחי שם בישראל, וגם, ברוך השם, היא גם יפה וגם עשירה וגם אישה צדקת וגם חרבונה זכור לטוב. אז הוא מתכוון לשני הדברים. אז אומר השבות יעקב, גם אבא שאול יודה לחכמים, גם הרמאי יודה למען שאפשר לקיים בחיי גוונם מצווה תיבור. גם הגאונות ויוסף חיים בספרו בן איש חיל דן בדוגמה כזו, הוא אומר, עדיין יבוא לעתיד לבוא, אני אכלתי שלוש סעודות בשבת בראשי גן עדן. אכלתי בערב כיפור. הקדוש ברוך הוא ישאל אותו, תגיד לי, איך היה האוכל? אכלת חמים בשבת? אומר, ברוך השם, היה מצוין, אשתי יודעת לבשל, הייתה אלופת העולם בבישול. סלטים וחמים והכול היה מאחון. הקדוש ברוך הוא אומר לו, לבריאות, נהנית מהחיים, אתה רוצה גם שאני אשלם לך? או אדם קיים מצוות עונה וכן הלאה. אומר רבי יוסף חיים בבן איש חיל שכן יקבל שכר על כל זה. אחרת, איך נאמר שם אצל יעקב אבינו ויהיה ביעקב את רחל? הרי אדם שנושא אישה לשם יופי או ממון, חלילה יהיה לו בנים שאינם מאורגנים, כמו שמרן כתב בבן-אזר, סימן א', אלא ודאי כשאדם מתכוון גם וגם, אין בזה שום חשש. זה המהלך של הגאון רבי יוסף חיים שם. אבל, כמו שאמרתי, יש מחלוקת, והדוגמה של המחלוקת שזמנו בה הראשונים היא כך. נפל תינוק לנהר ביום שבת. אני דייג. מייד פרסתי רשת להציל אותו, פיקוח נפש. זה מותר, זה מצווה. אבל באותו רגע שהוא פורס את הרשת הוא אומר, בשם יחוד אני מתכוון גם להביא דגים, סעודה רבעית, סעודת הדייה. מותר או לא, לפי הרוקח מותר, לפי הרן אסור. וכך משמע מעריף הראש והרמב״ם שאסור, אין יותר. אז אם אתה הולך לפי הראש והרמב״ם, אתה הולך לפי שלושה עמודי הוראה, אז יהיה אסור לכוון גם בשביל הדגים. אז למרות שהוא מתכוון משני הדברים, גם וגם יהיה אסור. ולכן, הנסקאמינה גם לגבי החשמל. תשאל את העובד, את הפועל בחברת החשמל, בשביל מה אתה מתכוון? רק לייצר חשמל לאותם החולים שיש בהם סכנה, מי שלא יכול ללשום, מי שיש לו בעיה עם הכלייה, צריך דיאליזה. הוא אומר לך, אני עושה בשביל כולם חשמל. כל מי שמשלם לי חשבון חשמל, אני מתכוון בשבילו גם בשביל הדגים וגם בשביל התינוק. מחלוקת. אם אתה הולך לפי הריף הראש והרמב״ם, כן, יש מקום להחמיר בדבר. ולכן, לגבי תפילת ערבית, כמו שאמרתי קודם, תפילת ערבית 2, שם אין לו בעיה. שם אתה אומר, יעשה תנאי לנדבה, וכאן לגבי ליהנות מהחשמל שמחללים עליו את השבת, יש בעיה בדברים האלה. ולכן, יש הרבה אנשים מרעים ושלמים, לא נהנים מהחשמל הזה בשבת, אלא מתחברים לגנרטור השכונתי כדי שלא יגיעו לידי ספק איסור. אלה הם, הבעיות שם, וכולם מסתעפים גם לבעיה שלנו. כן, אדוני, אם הדייג קצת בשורות שבו לא רואה דגים מתקרבים לשם כשהתינוק נפל, כל הדגים מתקרבים לשם, חשבו שנפל להם אוכל, ואז הוא מרים את כולם ביחד, לפעמים הוא חושב גם וגם. והנה הדוגמה של הדייג, יש לך את זה בחברת החשמל, הנה, והבאתי לך דוגמה שכל שבת אתה נתקל בבעיה הזאת, רק לא קוראים להם דייגים, קוראים להם טכנאים, מהנדסים שעובדים שם בחברת החשמל, לצערנו, גם בשבת, כמעשה הם בחול, ואתה משלם להם ממון על מה שהם עושים בשבת. אתה מסבסד אותם, אתה משלם להם. מותר, עשו, זהו. אלה הם שרשרת הבעיות שבהן דנים גדולי הפוסקים. דיברנו בזה גם בהלכות נידה, בסימן קב״ד סעיף יו״ד. אדם שיוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו לפני כן. אם הוא יוצא לדבר מצווה, לא. אבל כשהוא מתכוון לאותו דבר מצווה רק בשביל ממון, ומלאך חייב לפקוד אותה, מתכוון גם וגם, חייב או לא, גם שמה יש את המהלך, את המחלוקת שאמרנו. כנגד כל המהלך הזה יש לנו הרמב״ם, פירוש המשניות, סוף מסכת מכות, רבי חנניה בן עקשיא על אותה המשנה, שמה הרמב״ם אומר את הדברים, משמעות הדברים, שהוא מתכוון גם וגם לשני הדברים, זה עדיין לא מספק אותנו. קראנו לפני חודש את הלשון של הרמב״ם בפירוש המשניות שם, כך שהדבר לא חלק. ולכן, אם האדם הזה רוצה לאכול מחוץ לסוכה, לפחות באותו יום יכוון שהוא מתכוון לעשות נחת רוח ליוצרינו, שיתכוון רק בשביל המצווה להציל את תלמוד התורה הזו שלא יקרוס, שלא יחשוב על הפרנסה, על המחיה ועל הכלכלה ועל תנאות השדה, אלא יחשוב אך ורק לעשות נחת רוח ליוצרינו. הלילה האזכרה, ירושלים, פסילן, תרססד, דיני הושענה רבה. ביום השבועי, שהוא הושענה רבה, נוהגים להרבות במזמרים כמו ביום טוב. הלילה הזה לין הושענה רבה, והמקובלים הסבירו לנו את העניין שראש השנה הוא יום הכתיבה, כיפור החתימה, מסירה הצפצת לביצוע זה ביום השענה רבה. גם אם חלילה היה משהו לא טוב, עדיין יש אפשרות לשנות את הגזר-דין ולקבל חנינה. כמו שכותב הטוב, הוא מספר שהיה חסיד אחד שבתחילת הלילה רצה לבדוק מה גזר-דין שלו ומה החתימה. אז הוא התעטף בסדין ועלה על הגג, והתבונן וראה שהצל של הצל שמקיף את ראשו לא קיים. אם זה לא קיים, תראוי שזה דבר שהוא ימות. אבל לא התייאש מהרחמים, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם לא התייאש מן הרחמים. מייד הוא ירד והתפלל וחזר בתשובה והגדיל לעשות. אחר כך עלה עוד הפעם לגג, בדק את עצמו שוב, בפעם השנייה היה הצל של הצל, וברוך השם האריך עמים. אתה רואה שגם אם לגזרה כבר גזרה, אפילו אם הייתה חתימה, אבל עדיין, הלילה הזה עדיין המכה בפטיש, זו הנעילה, זו שעת הנעילה האמיתית, ולכן כל אדם משתדל בלילה הזה לשבת ולעסוק בתורה. לפי הפשט, אין הבדל מה ילמד. כל התורה כולה יש בה קדושה, ילמד תורה שבכתב, תורה שבעל פה, הכול בסדר. אבל לפי הקבלה צריך ללמוד את חומש דברים, מתחילים עם אנחנו בסדר קריאי מועד, חומש דברים וכן הלאה לסדר. וכך ראוי לנהוג ולעשות, לחוש את דברי המקובלים. כי אם נלך לפי הפשט אז אין עניין דווקא לשבת כל הלילה ער. איפה כתוב בפשט מי מחייב אותנו לשבת כל הלילה? אלא כל זה על-פי הקבלה. אם כבר, אז כבר יעשה את דבריה המקובלים ככתבם וכלשונם. מן הראוי, כמו שאמרנו, שיקרא את סדר קריאי מועד מתחילת ועד הסוף. אלא שיש אומרים, יש מקילים, שאם הוא ילמד את ההדרה, לומד אפילו את ההתחלה והסוף, גם זה יכול להועיל למאן דאמר. ולכן רגילים לחלק את זה, רגילים לחלק את ההדרה. כל אחד לוקח ארבעה-חמישה דפים, ועל ידי זה יכולים אחר כך ללמוד את המדרש בצורה יותר טובה, בצורה עמוקה יותר, שיבינו הציבור כולו. כותב הרמה, יש סימן בצל הלבנה בליל השענה הבא שיקרה לו או לקרובה באותה השנה. כמו שאמרנו, הראש זה מסמל על האדם עצמו אצבעות הידיים ביד ימין, מסמן את הבנים הזכרים שלו. אם חלילה אין צל של הצל באחת מאצבעות הידיים ביד ימין, חלילה וחס עלול להיות, חלילה, שאחד מהם ימות. ואם זה ביד השמאל חסר באחת מהאצבעות של יד שמאל צל של הצל, זה מסמן שאחת מהבנות שלו תלך לעולמה. אבל הרמה כותב על כל זה שאין לדקדק בזה, כדי שלא להתרע מזלה, גם כי רבים אינם מבינים מהעניין על ברויו. יותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות, וכן נראה לי. הרבה פעמים האדם הזה ייכנס לפחד מיותר. האמת, היה צל של הצל, רק שהוא לא ראה טוב. ואז הוא ייכנס פעם לפאניקה, ויכול להיות שמחוות זה לבד לקבל שווה רצוי אמון. ולכן, תמים תהיה עם השם אלוהיך. עדיף יותר לא לחקור בדברים האלה, לכן בזמן האחרון אנשים כמעט ולא מתעניינים בכל זה. אמינגו נוהגים לטבול קודם מעלות השחר, כמו בערב יום הכיפורים. מעלות השחר מחר צריך להיות ב-4.27. זהו הזמן עמוד השחר. אז מי שיכול ילך ויסבול. מי שקשה לו יסתפק בנטילת ידיים. אנחנו נוטלים את הידיים מייד בעמוד השחר. אולי הלילה הוא הגורם את הרוח רעה, ולכן צריך נטילת ידיים שלוש פעמים בסירוגין. אלא שמרן כתב בסימן ד' סעיף טז, שניטל ידיים בסירוגין ללא בריכה. למה? אולי השאלה היא הגורמת. וכאן הוא לא ישן. אז אם הוא לא ישן כל הלילה, אולי הברכה היא לבטלה. ובפרט אם אלף אלפים מה שאמרו הלחם משנה ודמשק אליעזר, שבזמן הזה אין את הרוח רעה, יש לנו, אם כן, ספק ספקה כדי למנוע שלא יברך. ולכן, מן הראוי שייטול ידיים בשעה 14.27, אבל נטילה שלוש פעמים בסירוגין ללא ברכה. אם הוא יצא לנקביו, יאמר את כל ברכות השחר בברכת אשר יצר והלאה. רק את ברכת על נטילת ידיים מדלק. אם הוא לא יצא לנקביו, יתחיל מברכת אלוקי נשמה והלאה. מחלוקת לגבי ברכות התורה. האם צריך לומר את ברכות התורה ביום השענה רבה ובחג השבועות, בלילות שהאדם כל הלילה לא ישן? האם רק השיניים מהווה הפסק, או שמתחיל יום חדש בעמוד השחר זה נקרא הפסק? מחלוקת לפוסקים. המסקנה היא, אליבא דה מרן כותב מפרה חדש, שכן צריך לברך, כך דעת המקובלים אליבא דה רבנו ארי, וכך הוא המנהג שלנו. והכלל הוא, במקום מנהג, לא אומרים ספק ברכות להכן, ולכן מן הראוי ולכתחילה שכן נברך בברכות התורה. אנחנו קיבלנו הודעות, רבנו ארי, לנו יש מנהג. אבל לאחינו האשכנזים, להם אין מנהג בדבר הזה, ולכן הם חוששים יותר לספק ברכה לבטלה. מה הם עושים לצאת ידי חווה אליבא דקולה עלמא? הם מחפשים אדם שכבר ישן. אדם שנרדם, אליבא דקולה עלמא, הוא כן חייב בברכות התורה. נכנס אחד כזה לבית הכנסת ואומר אצל שלושה ברכות, וציוונו על דברי תורה, ויערב נא אשר בחרבנו, אומר אותן בקול רם, מוציא את כל הציבור ידי חומר לעשות. גם זו אפשרות, מי שירצה יכול לנהוג ולעשות כן. אבל מה יעשו ציבור שברוך השם כולם נשארו בירים, אצלם לא היה אף עצל, אף אחד לא הלך לישון. מה יעשו ציבור כזה, יפסידו? לא. לא יפסידו, יסמכו על עיקר הדין. כמו שאמרנו, המנהג הוא שכן מברכים את ברכות התורה. יש חלק, חלק נשארים עד חצות לילה, ויש חלק שנשארים כל הלילה. לא לכולם יש את הכוח למשוך את כל הלילה, זה לילה קצת ארוך. מי שיכול, מי שבכוחו, בוודאי שכדאי מאוד וטוב מאוד. אלא שישימו לב, ב-2300, לפני שיגיע חצות לילה, לומר את קראת שומה על המיטה. נכון שאנחנו לא מתכוננים לישון, אבל קראת שומה על המיטה, יש בזה תיקון על העוון הידוע, בין אם האדם ישן בין אם לא ישן, צריך לומר את קראת שומה על המיטה. ולכן כדאי להזכיר לציבור ב-2300 שיגידו את קראת שומה על המיטה, אבל ברכת המפיל חבלי שינה, את זה לא יגידו. פריקת המפיל יכולה להיאמר בשם ומלכות אך ורק אדם שהולך לישון בפועל. כאן אנחנו לא הולכים לישון, אז בוודאי שאי אפשר לומר את הברכה הזו בשם השם, אלא יאמר ברוך אתה, יהרהר השם ואלוקנו. זה הדבר שהוא רשאי לעשות, אבל שם שמיים להזכיר, יש כאן ספק ברכה לבטלה. אדם שיכול יתפלל עם הנץ החמה, ייראוך עם שמש ולפני ריח דור דורים. זה הדבר הטוב ומעולה ביותר, בפרט ביום כזה, יום החתימה. אבל יש אנשים שקשה להם. אם הוא יעמוד להתפלל אחרי לילה ארוך כזה, אחרי העייפות הזו, הוא ירדם באמצע התפילה. ראינו פעם אדם שנרדם באמצע השמונה-עשרה. היה עומד, נרדם בעמידה, נפל מידו על סידור, וכולם מסתכלים מי זה האיש. אין ברירה, לאנשים כאלה אומרים להם שילכו לישון. לא כדאי לומר להם להישאר לתפילה. מה זה שווה שהוא מתפלל בנץ החמה, אבל תפילה בלי שום כוונה הוא כל הזמן נרדם. באמצע הקריאת שומע הוא נרדם, וכן הלאה. שילך לישון בשעה 04.15, יקום 07.15, יתפלל אז מתוך יישוב הדעת, שיהיה ראשון צלול, זה הרבה יותר עדיף. אבל לאדם שברוך השם ערני, אנשים זקנים, אין להם בעיה. פחות נחוץ להם הנושא של השינה, ובעיקר לנו, לצעירים. המבוגרים, פחות בעייתי להם, אדם כזה ישן שעתיים-שלוש בבוקר או בצהריים, זה מספיק לא לשני ימים. ולכן אפשר לאדם הזה גם להתפלל בנץ החמה, בוודאי שזה עדיף.