הלכות ישיבה ופטורים בסוכה: לימוד תורה, מצטער, גשם ודיני ברכה

- - - לא מוגה! - - -

סימן תרלט סעיף ד' כל שבעת הימים קורא ולומד בתוך הסוכה, וכשמבין ומדקדק במה שיקרא וילמוד, יכול ללמוד חוץ לסוכה, כדי שתהא דעתו מיושבת על הארץ. התורה מצווה אותנו בסוכות ישבו שבעת ימים. שבעת ימים אדם צריך לצאת מהבית שהיה דירת קבע ולהיכנס לסוכה שהיא דירת ערעי, אבל לעשות את הסוכה, שהסוכה שלו תהיה באותם שבעת הימים, תהיה דירת קבע. והגמרא בסוכה כח דנה, האם לימוד תורה, לומדים תורה בבית, או שלימוד התורה צריך להיות דווקא בסוכה? והגמרא מסכמת לנו, יש שני סוגי לימוד, הלמגרס, הלעיוני. הגמרא לא מפרטת לנו מה יהיה הדין למגרס ומה יהיה הדין מלעיוני. את זה הגמרא לא מפרטת. ולכן יש לנו מחלוקת בראשונים. הרן מפרט, הוא אומר, אדם שאוכל קצת, אוכל 20 גרם, אכילת ערעי, מותר לאכול מחוץ לסוכה. גם פה, כשאדם גורס, לוקח זוהר או תהילים או דבר אחר, גורס ככה לימוד קל, שטחי, דבר כזה דומה, כמו אכילת ערעי. את זה אפשר לעשות בבית. אבל כשאדם רוצה ללמוד גמרא, ברוך השם יודע ללמוד טוב, הוא לומד את הגמרא עם התוספות, עם המהרשע, עם המארם שיף, בני יהושע, עם כל המפרשים ככה, בעיון עמוק. זה לימוד התורה בקבע, זה דומה כמו שאדם אוכל הרבה ארוחת קבע יותר מקבצה, יותר מ-52 גרם. אז גם פה, כשהוא לומד בעמקות, זה נקרא לא ערעי אלא קבע, ואת זה חייב לעשות דווקא בסוכה. זה הפירוש הראשון. רשי לא הלך בפירוש הזה. לפי דעת רשי, הפירוש של הגמרא הוא, כשאדם לומד, וברוך השם, הוא יכול ללמוד את מה שהוא מבין, לומד את זה בסוכה, והכול בסדר. אין לו שום בעיה, גם מצד מזג האוויר וגם, כשאדם לומד דבר שטחי, אז בזה הוא יכול ללמוד את זה בסוכה. אין דבר שיפריע לו. אבל כשאדם רוצה להעמיק בסוגיה דבר עמוק, צריך שיהיה לאדם מזג אוויר טוב, שלא יהיה לא ריח לא טוב ולא רעש ולא חום ולא קור, שלא יהיה שום דבר אחר. והרבה פעמים יש איזה הפרעות בסוכה, או שחם מדי או שקר מדי, ממילא זה מפריע לאדם לריכוז. כדי שיוכל להתרכז טוב ויוכל להעמיק טוב, ההפרעה הכי קטנה, קור, חום או דבר אחר, יכול להפריע. ואז אנחנו פוטרים אותו מהסוכה, שילמד את הגמרא בבית. כדעת רשי, כך כתבו להלכה הריף, הראש, הרמב״ם ושאר הפוסקים, ולכן גם מרן הלך נגד הפירוש של הרן, אלא כדעת רשי, זה שמרן אומר, כל שבעת הימים קורא ולומד בתוך הסוכה. אבל כשהוא צריך להעמיק, וכשמבין ומדקדק במה שיקרא וילמוד, וכאן להעמיק, קשה לו בסוכה, או בגלל שקצת קר, קצת חם, או קצת רעש, או דבר אחר. לפעמים עוברים אנשים שם, וכל מה שאנשים מדברים ברחוב, הוא שומע אותם. נשים מדברות ביניהן, זה מפריע לו. מפריע הרבה בריכוז כל הדברים האלה. ולכן, כאן זה נקרא בגדר מצטער מבחינה מסוימת, ולכן יכול ללמוד חוץ לסוכה. כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. מה הייתי עושה בכל השנה כולה? יש לי שני חדרים. חדר אחד פתוח לרחוב, שם יש רעש, או חום או קצת קור, ואני רוצה להעמיק בסוגיה. יש לי חדר פנימי, שם אין רעש, אין את הבעיה של חום וקור, וכדי להעמיק טוב בסוגיה הייתי עוזב את החדר הזה, הייתי נכנס לחדר הפנימי, כדי ששם אני אוכל להעמיק טוב, להיות מרוכז 100%. אז גם פה, תעזוב את הסוג. ותיכנס לבית, כי התורה אמרה, בסוכות תשבו שבעת הימים, תשבו כי הם תדורו. ולכן מרן פסק להקל בדבר שיכול לשבת בבית ולהכין שם את הסוגיה. אבל כשאין לו שום הבדל, ברוך השם, הסוכה שלו מקום נוח. יש אנשים שבונים את הסוכה על הגג. על הגג, שם אין רעש, לא של הילדים, אף ילד לא ישחק לו כדורגל ולא יבעט, לא בכדור ולא בסוכה ולא בדבר אחר. יש לו שם סוכה טובה על דמי מנוחות. יכול לשבת שם ולהכין את הסוגיה. אז הנה חנמה, עדיף שישב בסוכה ושם ילמד את הגמרא, וזה הלבדיקו לעלמא, חייב לשבת בסוכה. בא הלבוש ומוסיף עוד נקודה. בזמנם של הראשונים היו מעט מאוד ספרים. כמעט כל הספרים היו בכתבי יד. וממילא, מה אתה צריך ללמוד בספר? תיקח אתך את הגמרא לסוכה. אתה צריך חומש? תיקח אתך את החומש לסוכה. סך הכול שלושה-ארבעה ספרים, אתה יכול לקחת אותם אתך. בזמנו של הלבוש, לפני 400 שנה, הלבוש היה תלמידו של הרמה. אז כבר הדפוס הגיע לעולם, התחילו להדפיס הרבה ספרים. בא הלבוש ואומר, נכון שאת עצם הלימוד אני יכול ללמוד כאן ושם אותו דבר, אבל כל פעם אני צריך לקום, לצאת מהסוכה, ללכת הביתה, להביא עוד ספר, ועוד ספר, וזה טרחה גדולה. מה הייתי עושה בכל השנה כולה אם בחדר הזה אין ספרים? בשני, שם נמצאת הספרייה, הייתי עוזב את החדר הזה, אפילו ששני החדרים הם אותו דבר, מזג האוויר או רעש או דברים אחרים, הכול שווה. אבל בגלל השיקול הזה של הספרים, אפילו שזה שיקול אחד, הייתי עוזב את החדר, הייתי הולך לחדר הספרייה, כדי ששם אני אוכל לעיין בקלות ולא לרוץ כל פעם מחדר לחדר. אומר הלבוש, אותו שיקול שייך לנו גם לגבי הסוכה. ולכן, בגלל הבעיה של הספרים, אומר הרב, רשאי לשבת בבית ולא חייב לשבת בסוכה. את דברי הלבוש האלה הביא המגן אברהם, אבל המגן אברהם נשאר בספק. הוא לא בטוח שבגלל הספרים נפטור אותו מהסוכה. מה אתה אומר, הוא צריך ספרים? שיוריד את הספרים לבית, לסוכה. מה הבעיה? הוא הולך לסוכה, שלא ילך עם ספר אחד, מה הוא צריך? ארבעה, חמישה ספרים? הוא ייקח אתו חמישה ספרים. הוא צריך פני יהושע? הוא צריך שיטה מקובצת? כל הספרים האלה, ייקח אותם אתו. זה הספק של המגן אברהם. וככה ההלכה למעשה, אם זה סך הכול שלושה-ארבעה ספרים, שייקח אותם עמו. קל וחומר היום בדור החדש, דור המחשב. יש היום הרבה אברכים, כשלומדים, לא צריכים שום ספר. במחשב יש הכול. יש להם שני דיסקים, ובשני הדיסקים האלה יש את כל התורה כולה. מה אתה צריך? שס? יש להם שם את כל השס, כל התנ״ך, הרמב״ם, כל הפוסקים מההתחלה עד הסוף. מכניסים לך, סוד הצמצום, 15,000 ספרים בתוך, ואז כל ספר שהוא רוצה הוא לוחץ על הכפתור הזה, הכפתור השני, ועל המסך מופיע לו הכול. כך שהיום, מה הוא צריך? הוא לא צריך לקחת שלושה-ארבעה ספרים, לוקח רק את המחשב אתו, יש לו שמה בפנים, בתוך הסוכה יש חשמל, מתחבר, זה טוב. אפילו אם אין חשמל, הם לוקחים בטריות, גם עם הבטריות המחשב עובד מצוין. כך שהיום, להם, לאותם האנשים, ודאי שמן הראוי לכתחילה שירד עם המחשב לסוכה וילמד שם. אבל לפעמים יש אדם שצריך לפסוק הלכות. פסקן, הוא לא יכול לפסוק הלכה על-פי ספר אחד. אין דבר כזה לראות ספר אחד ולהגיד שההלכה היא מותר או אסור. אלא הוא צריך לפתוח ולבדוק את כל הספרים כולם. פותח את הסוגיה, לומד את הגמרא קודם, אחרי זה לומד עריפה ראש הרמב״ם את הבית-יוסף ופותח את כל אחרוני-אחרונים. יש לו עשרות ספרים, והוא לא יכול לדעת מראש איזה ספרים. לפעמים, בתוך השבות יעקב הוא מציין לעוד איזה ספר, ולא ידעת מראש כדי לקחת אותו לסוכה. עוד פעם אתה צריך לעלות לבית כדי להביא את הספר ההוא. עשרות ספרים אתה צריך לפתוח ולסגור ולראות, ואי-אפשר להכניס את כל הספרייה לסוכה. קל וחמש הוא לא יודע מראש איזה ספרים הוא עתיד לפתוח כדי לפסוק את אותה הלכה. ולכן, אותו הפסקן אומר, הוא פטור ממי הסוכה באותה השעה, באותה השעה שהוא בודק את ההלכה, יכול לכתחילה לשבת בביתו ולבדוק שם את ההלכה. יפתח את כל הספרים ואת כל האחרוני האחרונים כדי שידע לפסוק הלכה. למעשה, שלא יצטרך לעלות ולרדת כל פעם. אבל אם האדם הזה לא לומד הלכה אלא באותו רגע הוא לומד משניות. משניות, יש לו שלושה-ארבעה מפרשים שיש תחת ידו. ייקח את שושנים לדוד, ייקח אתו, ייקח עוד כמה עשירים. חידושים ועל המשניות, שם בקלות רבה הוא יכול להחמיר. אבל כשזה עניין של הלכה, שזה מסתעף, שם אולי נוכל לפתור אותו בדבר. אבל כאן יש לנו פסוק מיוחד, בסוכות תשבו שבעת ימים. מה זה תשבו? תשבו כעין תדורו. בכל התורה כולה אתה לא יכול לחלל שבת אלא אם כן יהיה פיקוח נפש. אתה לא יכול לחלל כיפור אלא אם כן יהיה פיקוח נפש. אבל כאן, כדי לפתור אותו ממצוות סוכה, לא צריך להגיע לפיקוח נפש, אלא אם חם מדי, קר מדי, אתה אומר, מצטער, פטור מהסוכה. תיכף נראה בסעיפים הבאים. למה? תגיד, אין סכנת חיים. אם אין סכנת חיים, איך אתה מפקיע ממנו מצווה דאורייתא? אלא כאן התורה בפירוש נתנה לנו את הפתח. אמרה, בסוכות תשבו. מה זה תשבו? תשבו כעין תדורו. אם בחדר הזה חם לי יותר מדי, אני עובר לחדר השני. אז כך גם, אם בסוכה יותר מדי חם, אני נכנס לבית. אז גם לגבי הנושא של לימוד התורה, גם כאן שייך לומר מה הייתי עושה לגבי מעבר מחדר לחדר. אז אני עושה גם לגבי המעבר מהסוכה לבית, שלא יתחייב האדם הזה ללמוד דווקא בסוכה, אלא יוכל לשב בביתו. זו הסברה של הקולה כאן. ויש עוד, בהמשך, תיכף נראה, עוד כמה דוגמאות של קולות. כל זה בנוי על המילה, כמו שאמרנו, כמו שדרשו בסוכה קפה, בסוכות תשבו שבעת ימים, תשבו כעין תדורו. מרן מסיים. מרן אומר את דברי הרמב״ם, המתפלל רצה להתפלל בסוכה או חוץ לסוכה. בכל השנה כולה אני עוזב את הבית, הולך לבית-הכנסת להתפלל, מקום קדוש. גם בחג הסוכות, גם כן אותו דבר. כך גם לגבי הדוגמה שלך. ולכן אנחנו בוחנים איך אדם מתנהג בכל השנה כולה, אז הוא לא צמוד דווקא בבית, להתפלל בתוך הבית, אלא הוא הולך לבית-הכנסת, שם המקום הקדוש. או הוא הולך ללמוד תורה בבית-המדרש. הוא לא מסתפק במה שהוא יכול ללמוד בבית. הוא רוצה ללמוד בבית-המדרש ברוב העם תורה די רבים, כמו שכל השנה הוא עושה. אז גם בימי חג הסוכות, אפילו שהוא יכול לשבת לבדו וללמוד לבד בסוכה, אבל זה תורה לבד, חרב אל הבדים ונואלו, זה לא טוב, ולכן מן הראוי שילך גם בימי החג, הן חול המועד והן ביום טוב ראשון, שילך לבית-המדרש ויעסוק שם בתורה, למרות שבבית-המדרש, למרות ששם אין סוכה. אצל אחינו בני ישראל, הבבלים, יוצאי בבל, הם רגילים לימוד הושענה רבה בסוכה. כמעט לכל בית-כנסת שהם בונים יש שם גם סוכה גדולה. ומעיקרה, כשבאים ללמוד את הלימוד הושענה רבה, לא יושבים בבית-הכנסת אלא לומדים בסוכה. וטוב הם עושים, טוב מאוד הם עושים לגבי הלימוד של הושענה רבה. קודם כול, הלימוד הוא הושענה רבה. אתה לא צריך שם 101 ספרים לפתוח כדי לפסוק הלכות, אלא יש לנו ספר אחד, קריאי מועד, קריאי מועד של הושענה רבה. בסך הכול, ספר אחד ויחיד. אתה צריך גם מחזור, גם טלית, בקלות אתה יכול לקחת אותם אתך לסוכה. זאת ועוד. יש לנו עוד בעיה, שבגללה כדאי היה להמליץ שגם האחרים יעשו כן, יעשו כמותם. הרבה פעמים אנשים, יש להם אזכרה, מביאים לאנשים, לעילוי נשמת יקיריהם, מזונות, עץ אדמה שהכול. עץ אדמה שהכול, אפשר גם מעיקר הדין מחוץ לסוכה. אבל אם האדם הזה הביא להם עוגות, הביא להם מזונות, ולפעמים מי שהגיע לשם היה במקרה רעב, לא אכל כל היום, אז הוא מתחיל לאכול והוא לא שם לב. לפעמים הקוגל טעים מאוד, או לפעמים בורקס, מלוח, מושך אותו, אוכל מייד יותר מקבצה, מסתבך, אולי הוא חיה בסוכה, והוא לא מרגיש. מה, תגיד לאדם, אל תאכל? לא נעים לנו להגיד לאנשים, להעמיד להם את האוכל בגרון, אל תאכל. זה הדבר הכי קשה לומר לאנשים. לכן, מעיקר מה עשו? נכנסים לסוכה. רוצה לאכול, שיאכל על הכיפו כמה שהוא רוצה. אכל יותר מקבצה, יש לו לבריאות, הוא נמצא בסוכה. זאת ועוד. תחילת הלילה אנחנו באים, תשע, עשר, כולם ערים, אבל בשעה 14-15 בלילה חלק מהאנשים, אתה רואה, מרוב עייפות, מסכנים, מתחילים לישון, מתחילים לירדיהם, ואז הם נכשלים, ישן מחוץ לסוכה. הרי מרן כתב לנו למעלה, בתרלת סעיף ב', שאפילו שנת ערעי חייבת להיות דווקא בסוכה. אין קבע לשינה. לפעמים אדם נרדם עשר דקות, הוא קם אחרי זה רענן כאילו הוא ישן שמונה שעות, ולפעמים הפוך. ולכן הגמרא אומרת שם, בסוכה קפה, אין קבע, וגם בשנת ערעי, בצהריים או בכל שעה אחרת, גם כן חייב דווקא בסוכה. אם כן, מראש אתה יודע את הבעיה הזאת שעתידים האנשים אולי להירדם, זה לא אולי, זה קרוב לוודאי. בתוך ציבור של כמה עשרות, קרוב לוודאי שיהיה יותר מאחד ש. ולכן, מה עושים? מקדימים רפואה למכה, ואז הוא נמצא בתוך הסוכה. ואם הוא נרדם, מותר לך לרחם עליו שיירדם בסוכה. קודם כול, אין בעיה של מצוות סוכה. דבר שני, אסור לישון בבית-הכנסת. אם ראית את החבר שלך בהושענה רבה שהוא ישן, אתה חייב להעיר אותו. אסור לך לרחם עליו, אתה צריך להעיר אותו. אתה מעיר אותו, ואחרי כמה שניות עוד פעם הראש שלו נופל, עוד פעם הוא נרדם, ואין הדבר סוף. אבל אם זה בסוכה, אין עוון לישון בסוכה, אדרבה מצווה לישון בסוכה, ולכן ילך לשם, ילך לדרכו. לכן, במקום שהציבור הוא לא כל כך גדול, והמקום בסוכה יכול להכיל את כולם, ודאי שהמנהג של הבבלים הוא מנהג נפלא, מנהג טוב. היה כדאי שהלימוד של הושענה רבה יהיה דווקא אך ורק בסוכה. אבל יש מקומות שאין להם מקום גדול לעשות בסוכה את הלימוד. באים קהל גדול בין תמורת יוסף, אין להם ברירה. כמו אצלנו כאן, כאן יש לנו, ברוך השם, קהל גדול, וקשה לנו לבנות סוכה בחצר, שם תהיה לנו הפרעה, ולכן אין ברירה. לכן, סדר הלימוד בכל המועד פה. מהבוקר עד הלילה לומדים כרגיל, מתשע וחצי לומדים כרגיל פה, לא הולכים לשום סוכה, לא בסוכה בחצר ולא במקום אחר, כיוון שיש לנו, ברוך השם, קהל גדול, בן פורת יוסף, ולכן עדיף שימשיכו כאן ולא ישנו. תסביר לנו את כל אחד הזה. הבן אישחי, בפרשת האזינו, הוא דן בנושא הזה ואומר, אם אדם רואה את חברו שנרדם מחוץ לסוכה, צריך להעיר אותו. כך טוען הבן אישחי, הוא אומר, כיוון שהוא עובר על הדין, אני חייב להעיר אותו. אבל הגאון הרב אוירבך אומר אחרת. הוא טוען שאם אדם נרדם שלא בכוונה, לא צריך להעיר אותו, כי אדם שישן פטור מהמצוות. באותו רגע הוא לא חייב. כשאדם מראש הולך לישון, אפילו בשנת ערי, חיה בסוכה. כאן אני לא הלכתי לישון, אלא פתאום השינה תפסה אותו ונסגרו העיניים. לא היה מתוכנן. הוא לא אמר, לשם איחוד קודשם בריחו, אני רוצה לישון. ולכן, בחיי גוונה דעת הרב אוירבך, שאם זה לא בבית-הכנסת, אלא אני מדבר, כשאדם נרדם בבית או באוטובוס, אתה רואה אותו כשהוא נרדם, הוא חולק על הבן-ישחי, הוא אומר, לא צריך להעיר אותו, אלא תן לו שיישן, תן לו שינוח קצת, ורחביו על כל מעשיו, לא צריך להעיר אותו. כן. אז לא כדאי שיחמיר על עצמו. בחיי גוונה זה חומרה דעתה לידי כולה, ולכן בחיי גוונה יוותר על החומרה. סעיף ה' ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית. מי מתי מותר לפנות? מי שירדו לתוך הסוכה, טיפות, שאם יפלו לתוך התבשיל, ייפסל, ואפילו תבשיל של פול. כשיורד גשם אנחנו פטורים ממצוות הסוכה. ולמה? בסוכות ישבו שבעת ימים, תשבו כי עין תדורו. אם האדם נמצא במרפסת ומתחיל לטפטף גשם, אפילו אם לא קר, אבל לא נעים להתרתם, הוא נכנס מייד לתוך החדר, גם פה. התורה לא מחייבת אותנו, ברגע שיורד גשם, ייכנס מייד לביתו. בזה אין עליו את החובה, כלל ויכר. לא רק אם יורד גשם שוטף הרבה גשם, אפילו אם יורד קצת, אפילו בזה פטור. מה השיעור? היו רגילים לרסק את הפול, לעשות תבשיל מהפול, וברגע שיורד מעט גשם היה יורד לתוך האוכל הזה מעט גשם, כל התבשיל, האוכל הזה היה מתקלקל כולו. אתה לוקח את הקנה מידה מזה. כותב לנו הגעות השירי. אפילו אין התבשיל לפניו, יישער. מי שאינו בקיא בזה השיעור, יישער. אם ירדו כל כך גשמים לבית, אם היה יוצא, יצא מסוכתו גם כן. ולכן אדם משער, אילו היה לפניי תבשיל, מה הייתי עושה אם היה נכנס לבית, ממילא גם פה, פטור מהסוכר. אם לא היה הדין הזה כתוב בגמרא, מה היינו אומרים? היינו אומרים שיקח מטרייה, ילבש מעיל גשם, יעטוף את הלחם בניילון ויאכל את הסנדוויץ' מתוך הניילון. כל הפטנטים האלה, כל הדברים האלה אינם צריכים להיות במציאות. המשנה, הגמרא, הפוסקים כולם אמרו לנו שתשבו כעין תדורו, ולכן ברגע שיורד גשם פטורים אנחנו מהסוכר. פה בארץ כמעט אין לנו את הבעיה הזאת. זה נדיר מאוד שיהיה לנו פה הרבה גשם בימי חג הסוכות. גם אם יורד גשם, יורד 2-3 דקות ונגמר, זה הכול. אבל שיהיו שעות על גבי שעות גשמים, כאן לא מצוי, אבל בצפון אירופה, צפון אמריקה, אצלם הימים האלה כבר יש גשם. נורא גשם, יש גם סופות טייפון, יש להם הרבה גשם. ולכן שם הרבה פעמים, ימים, ממש ימים שלמים הם מאבדים, מפסידים את המצווה, לא יכולים לברך, וציוונו נשב בסוכה. וכאן לא שייך לומר, טוב, אתה אומר שאני פטור, אני רוצה להחמיר, אני אקח מעיל גשם ואני אעשה כך וכך. לא, הירושלמי אומר על הדבר הזה, כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל שכר ואינן אלא הדיוטות. כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. אלה הדברים של הירושלמי. ולמה? כאן זה חומרת יתן ידי כולה, אתה מאבד את שמחת יום טוב, אתה מאבד את שמחת החג ושמחת בחגיך, וכשהאדם הזה יושב בגשם ומצטער, זה לא שמחה. ולכן, וחי גוונה, לא רק שהוא לא חייב, אלא גם פטור ואסור. זאת ועוד, למשל למה הדבר דומה? עבד שהרגיז את רבו. רבו, כועס עליו מאוד. מה עשה הרב? לקח את כוס המים ושפך על הפנים שלו, אמר לו, איף שיבי שיבושך. אם אותו העבד, אם הוא טיפש גדול, מה הוא עושה? הוא הולך ומביא עוד כוס מים, אין נד, הנה, תיקח מים. הקדוש-ברוך-הוא חלילה מגרש את אותו האדם מהסוכה שלו, צילה דמי מנותה, מגרש אותו, שופך עליו את המים, שופך עליו את הגשם. מה הוא יבוא, יעשה עינא, דיכנס עם הגשם? ולכן, כאן זה לא חומרה. אדרבה, זו חומרה דעתה לידי כולה, ולכן מן הראוי מלכתחילה שיוריד את ראשו בדרך הכנעה וייצא, לא ינסה להתחכם. כאן לא שייך לדבר הזה חומרה כלל ועיקר. אותו דבר בדיוק, אין הבדל אם זה גשם, בגלל הגשם הוא לא מסוגל או שחם מאוד. לפעמים חם מאוד בסוכה, בבית יש לו מזגן, שם בבית הוא לא מרגיש את החום, ואילו בסוכה הוא עדיין לא שם את הסוכה שלו צמוד למזגן. אז אם אין ברירה, גם בגלל החום, גם זה בגדר מצטער, וגם בזה אנחנו פותרים אותו. אז אם לא יעשה אסור מכל הסוכה, כל החום יהיה מוכר. כל זה אם בבית יש לו מזגן, שם קר, ובסוכה חם מאוד. אבל אם האדם הזה אין לו מזגן בבית, אותו חום שיש בסוכה, הוא בא ב-2020 בערב או יושב בבית או יושב בסוכה. אם חם לו בסוכה, גם בבית חם אותו דבר, מלך המוות מה יהיה חמה לי עתה. אז בזה לא נוכל לפתור אותו. לפתור אותו, פירוש הדבר, כשחם לו רק בסוכה, אבל בבית לא יהיה לו חם. אז גם הנקודה, תשבו כעין תדורו, לא רק לגבי פטור, כשקר מדי או יורד גשם, אלא גם כשחם יותר מדי, יש חום כבד, שרב כבד, 35 מעלות, בפרט בצהריים. האדם הזה רוצה או לאכול או לישון, והחום הזה, השרב הכבד הזה, מפריע לו, קשה לו. מה הוא היה עושה בכל השנה כולה אם היו לו שני חדרים? חדר אחד חם מאוד, בחדר השני יש שם מזגן, שם קר. הייתי מייד רץ לחדר השני במזגן. אותו דבר גם לגבי הסוכה, תשבו כעין תדורו, ולכן יהיה פטור. ואם האדם הזה לא שומע לנו, הוא חכם בעיניו ויושב ומברך וציוונו להישאר בסוכה, ברכתו ברכה לבטלה ולא יענו אחריו, אמן. עדיגי 80. הן בדוגמה של הגשם והן בדוגמה של השרב. או זה או זה. או ניקח משל אחר. האדם הזה עשה את הסוכה שלו על הגג, ושם שם חשמל, שם הכול, אבל למזלו הלא-טוב, נהיה קצר, נהיה חושך אפלה. מה יעשה? כשאדם יש לו חדר אחד חשוך וחדר אחד עם אור, מה הוא עושה בכל השנה? עוזב את החושך, הולך לחדר שיש אור. גם פה, יעזוב את הסוכה, ירד מהסוכה, ירד למטה, כדי שאם זה בכל ימי השבוע, בכל המועד, קל מאוד, אתה בעצמך יודע לתקן, מה, נשרפה מנורה, תחליף מנורה. אבל בליל שבת או בליל יום תום, הוא לא יכול לתקן, אין מה לעשות, אז גם המצטער מחמת החושך, גם זה יהיה בכלל. ואם האדם הזה מתעקש, אם האדם הזה לא מוכן לשמוע, הוא אומר, לא, אני מקיים את מצוות השם במסירות נפש, כך הוא אומר, יושב בליל שבת ונכנס לתוך הסוכה ומברך, יושב בסוכה. הברכה שלו אולי היא ברכה לבטלה. עד כדי כך הבעיה חמורה, זאת אומרת, זה לא רק שפטור, אלא אם אתה אומר פטור ואסור, וממילא האיסור הזה גורר עוד דבר, שהברכה שלו היא ברכה לבטלה. כותב לנו הגאות, אשרי, הראש, הרן והטור. כל זה בכל השבוע, חוץ מהכזית הראשונה. הכזית הראשונה בכל מקרה חייו. ולמה? הוא לומד גזירה שווה, טוטו, מחג המצות. האם בחג המצות יש לך שם את הפטור של מצטער? לא. ממילא גם פה. וכך פוסק הרמה, וכך פוסקים אחינו בני ישראל האשכנזים. אבל רוב הפוסקים חולקים על זה, וכותב מאמר מרדכי שדעת מרן, שגם בלילה הראשון יש לנו את הכולה, את הפטור הזה, בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו, שמצטער פטור גם בלילה הראשון, גם מהכזית הראשונה. כל מה שלמדנו, טוטו, מחג המצות, זה לגבי דין כזית, או למאן דאמר שיאכל את הכזית הזו עד חצות. לגבי דינים אחרים. אבל הכולה שהתורה הדגישה, תשבו כעין תדורו, ולכן מצטער פטור, שייך גם בלילה הראשון. וממילא, אם השואל אותך הוא ספרדי, הוא בא אליך בלילה הראשון? מה אתה עונה לו? אתה אומר לו, אם הוא יתעקש לשבת בחושך, יש שם חושך אפלה, וירצה לברך שם, אליבא דמרן, הברכה שלו, ברכה לבטלה. זאת אומרת דעתן לידי כולה, ויהיה ממש, צריך לומר עליו, כל הפטור מן הדבר הזה עושה הוא נקרא ידיעות. לפעמים יש לאדם פתרון קל. אם זה השנה, השנה שלנו, ליל יום טוב, אפשר להדליק נרות. תביא את הנרות ותשתדל לשים אותם בתוך מגש בצורה שלא ישרוף לו את הסוכה. בליל יום טוב, שזה לא ליל שבת, לפעמים אין לך חשמל, אז תביא, תדליק נרות. אתה יכול להעביר מאש לאש, אפשר עוד להסתדר. אבל בשנה שעברה, מה היה? ליל סוכות היה לילה ראשון בליל שבת. ליל שבת אין לך מה לעשות. אתה לא יכול לקרוא לגוי, זה שבות אחת במקום מצווה, זה לא שבות זה שבות. שבות אחת במקום מצווה, להדליק את החשמל, לא יכולים להתיר במקרה הזה, לומר לגוי. קל וחומר על-ידי יהודי שאין שום אפשרות, שום דרך. וממילא, אם בחיי גוונה אתה אומר שהוא יישאר בחושך, יישאר בחושך זה נקרא מצטער, והברכה שלו תהיה ברכה לבטלה. ולכן, כשאכל בליל שבת אין מה לעשות, צריך לומר לאותו אדם שירד הביתה ויאכל בבית. לפעמים זה לא כל כך חשוך, תלוי איפה האדם הזה בנה את הסוכה. לפעמים הוא בנה את הסוכה שלו במרפסת, קומה שנייה, ובדיוק הפנס של הרחוב נמצא לידו. אז הפנס של הרחוב נותן הרבה אור, עוד יותר מהנרות שלנו. אולי זה לא כמו הפלרוסנט שהוא שם ותכנן, אבל עדיין יש שם הרבה אור מהתאורה של הרחוב. הוא יכול לשבת ולאכול. מה הוא כאן? צריך לראות את האותיות הקטנות של מהרם שיף? סך הכול הוא צריך לראות את החלה שהוא אוכל. הוא רואה את החלה, החלה שלו גדולה, הוא רואה, אשתו עשתה לו קובה, אוכל את הקובה להנאתו, הכול בסדר, אוכל כוסה מחשי, הכול הוא רואה. אין לו בעיה, כאן אני מסכים. כאן הוא רוצה לשבת בסוכה, קל מאוד לומר לו, כן, אתה יכול לברך. אבל כשהאדם הזה עשה את הסוכה שלו על הגג, גבוה, למעלה-למעלה, והפנסים של הרחוב, בל ייראה ובל יימצא. למעלה על הגג, חושך מצרים, חושך אפלה. אי-אפשר לראות שום דבר. אז מה זה שייך לומר שהוא יחמיר על עצמו? עד יותר גג, פרשתי על הגג. אור לגמרי. אור לגמרי, אם לא שמת סכך, אבל הסכך מכסה, אם שמת הרבה סכך, אז הסכך לפעמים מפריע, ובפרט אם הוא עשה לא שלושה דופנות, אלא עשה ארבעה דופנות, הכול סגור ומסוגר, כך שבפנים הסוכה לפעמים חושך אפלה, וזה בעיה. הנה חנמה, אז כך שהוא לא שם כמות עצומה, אלא צילתה מרובה מחמתה, 51%, אז 49% של הירח שנכנס, נותן לו אור, הוא רואה את הקובה שאשתו עשתה לו, הוא רואה את הלחם, כזית לחם שהוא אוכל, הנה חנמה, אני מסכים אתך, זה תלוי במציאות. אבל אם במציאות חושך אפלה, צריך לדעת שלנו, לדידן, אפילו בלילה הראשון, אם יברך לי שבסוכה, תהיה כאן, חלילה, ברכה לבטלה. קהל המחלוקת בין מרן להרמה זה מן הקצה אל הקצה. לפי הרמה חייב, וממילא צריך לברך לדידן, לא רק שפטור, פטור, ואי-אפשר לברך. אם יברך חלילה, תהיה ברכתו לבטלה. וכך צריך לומר גם לאחינו בני ישראל הספרדים שגרים בצפון אירופה, בצפון אמריקה, ושם, כמו שאמרתי, מכת הגשם בחג עדיין מצויה שם מאוד מאוד. יש להם פתרון אחד ויחיד כדי לקיים את המצוות כולם, ומצוות סוכה בפרט, לבוא כאן לארץ-ישראל, לאכול מפרייה ולשבוע מטובה, כי יצפנני בסוכו. יבואו לכאן, ייהנו מהסוכה. אין יותר טוב מהסוכה בירושלים. רוב הפוסקים חלקו על החוות יאיר, שאמר שבשני גויים זה נקרא אמירה דאמירה, ולפי דעתם עדיין זה נקרא שבות אחד, ושבות אחת במקום מצווה לא יכולים להקל בדבר, זו בעיה. בפרט אם יש לך אורחים. מה, תשיב את האורחים בחושך. אין לך מצטער גדול מזה להושיב, לא רק את עצמו, אלא גם את האורחים שלו בחושך, ולכן אין ברירה, שישבו בבית. אבל השנה, כמו שאמרתי, זה לילה ראשון, יום טוב. ביום טוב אין לנו הבעיה הזאת. אתה יכול מייד להביא, או, יש היום פנס, לוקס עם גז. אתה יכול להדליק את הלוקס הזה, למלא אותו גז, להדליק אותו, להביא אותו, להעביר מאש לאש, אתה יכול להאיר את הסוכה בצורה טובה מאוד, להביא נרות. ביום טוב יש לנו פתרון לבעיה, אבל ליל שבת אין לנו פתרון לבעיה של החושך, ולכן התבונן האדם שלא יהיה בכלל פטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיור. הגמרא דנה היכן מדליקים את הנרות בערב יום טוב או בערב שבת חול המועד, והגמרא אומרת, בסוכה קטנה בבית, רק בסוכה גדולה אתה יכול להדליק בפנים. ולמה? הפחד הוא שמא אם ידליק את הנרות בסוכה, בפרט בסוכה קטנה, הסוכה כולה תישרף. כל מה שיש בסוכה, הכול זה חומר דליק, לא רק הסכך, אלא הסדינים, הקישוטים, הכול דבר שנדלק מייד בקלות רבה. אפילו אם אתה שמת את זה במקום טוב, אבל, ברוך השם, לכולנו יש ילדים, והילד מה יעשה? יכול להיות שייתן איזו מכה, בלי כוונה, והנר ייפול, ייפול וישרוף לו את כל הסוכה שלו, ואחר כך נשאל אותו, עקיבא, היכן סוכתך? זה לא טוב. ולצערנו תשאל את מכבי אש, תשאל אותם. תגיד לי, יש לכם יומן? מה עשיתם בכל שנה בליל ט״ו ובתשרי? מה עשיתם? האם ישבתם משועממים? גידולך, לצערנו, לא. אלא הסתובבנו עם המכונית אוטו מכבי אש והלכנו לכבות את הסוכות של העיראקים. הבבלים מתעקשים דווקא להדליק את הקרעיה, את הנרות בסוכה. לפעמים תולים את זה, קושרים חוט בסכך. הוא אומר לך, זה רחוק מהסכך. נדמה לו שזה רחוק, אבל לאט-לאט זה מחמם את הסכך, הסכך הירוק נהיה יבש, ואחרי כמה דקות יחזור מבית-הכנסת. צריך לעזור למכבי אש, לגמור. לא רק שהוא גורם לעצמו ולהם חילול יום טוב, אלא גם יפסיד את מצוות הסוכה. ולכן צריך אדם להיזהר עם הנרות. פעם לא הייתה ברירה, היו צריכים להביא נר, לפחות, או בפתח הסוכה וכן הלאה. לא תהיה להם תיאורה אחרת. ברוך השם, יש לנו חשמל. כדאי שכל אדם יכניס את החשמל לתוך הסוכה. בכל השבוע יעשה כן כדי לפתור את הבעיה ב-100%, ולא ינסה לעשות חומרות שידליק בתוך הסוכה וחלילה יגרום שרפות. סליחה, סליחה, לעניין הגשם והחושם, זה מובן, אבל לעניין הרפגן, לא מובן. ב-80% תמונה, אין להם הכלים בבית הזה. הנה חנמה. אנחנו בוטרים את עצמי בפריפריה. הנה חנמה. כל מה שאמרתי, שפטור בגלל החום, הכוונה היא, מה זה חום? בצהריים. בצהריים השמש קודחת, ושם בסוכה זה 40 מעלות. ייכנס לבית, במקום 40, שם יהיה לו 35-33. אז יהיה הבדל גדול. אני מסכים, שם נפטור אותו, שייכנס הבית. אבל אם זה בלילה, אותו חום שיש בבית, אותו חום שיש בסוכה, איך אמרו במקום אחר, מלאך המוות, מה לי אחא, מה לי אתה, אז גם פה, אותו חום פה ושם, נצטרך לחייב אותו שישב בסוכה. או, האדם הזה אומר לך, תראה, בסוכה יש שם יתושים, אני לא יכול לשבת בסוכה, אבל גם בבית יש יתושים, אותו דבר, אז מלאך נחייב אותו שישב בסוכה. מתי נוכל לפטור אותו? אם בבית יש לו רשתות, כל החלונות מוגנות עם רשתות, ובבית אין יתושים, רק בסוכה, אז היינו יכולים לפטור אותו ולומר שיעלה לבית. אבל כשאין לו רשתות, ואותם הזבובים והיתושים באים גם בבית, גם בסוכה. הנה חנמה, נחייב אותו בסוכה, כיוון שאין הבדל. כל המושג מצטער, פירוש הדבר, שיש לו רק בסוכה את הצער בבית, אין הוצאה. אבל אם בשני המקומות יש את אותו הצער במידה שווה, בחי גוונה יתחייב בסוכה. אתה שואל שאלה טובה, צריך להעביר את השאלה הטובה לאלה שמרמים את עם ישראל, מבטיחים להם לפני הבחירות, אומרים ביטחון, אומרים אנחנו ניתן לכם ביטחון, והאדון מר ביטחון מועמד ובוחרים אותו. אחרי הבחירות, לך תחפש אותו. נופלים קסאמים, נופלים רקטות, נופלים כל מיני דברים, לא אכפת לו, זו בעיה שלהם, וזהו. הם יושבים בחדרים הממוגנים, במכוניות הממוגנות, ומפקירים את האנשים, עשרות אלפי אנשים מסכנים שם, מופקרים שם, אין דורש ואין מבקש, אין עם מי לדבר, לצערנו. טוב, נחזור לנושא. אדם שקידש בליל סוכות, אמר את הקידוש, ארבע ברכות. הגפן מקדש ישראל והזמנים לשבע סוכה ושאחיינו. בקידוש הכול היה בסדר. אחרי הקידוש התחיל לרדת גשם, גשם שוטף, אין לו ברירה. אמרנו שאפילו בלילה הראשון צריך להיכנס לפנים, קל וחומר לשאר הימים. למרות שהוא כבר ברך לשבע סוכה, אין לו ברירה אלא שישב בבית. השאלה היא האם ברכת לשבע סוכה היא ברכה לבטלה, או שאין כאן חשש ברכה לבטלה. האחרונים למדו את זה מדברי הרעב והרטבע במסכת חולין קו. שם הדוגמה. נטלתי ידיים, חשבתי לאכול קבצה לחם. אני מגיע לשולחן, אני רואה שהיום יש פירמידה של צלחות, יש מסיבת יום הולדת לילד, הכינו לכבודו, אבל במקום לאכול לחם יש לו מנה ראשונה אורז, מנה שנייה בורקס, מנה שלישית, קובה, יש לו הרבה דברים, ולכן הוא החליט לא לאכול לחם. שאל אותך, מה עם הברכה על נתינת ידיים? אומר הרעה, בשעה שהוא ברך, הוא התכוון באמת לאכול לחם. הולכים לפי המחשבה שלו, ואין הברכה ברכה לבטלה למפריה. לא דבר גם פה. בשעה שהוא ברך לשבת בסוכה, כוונתו הייתה לאכול באמת בסוכה, והוא ידע שירד גשם. גם לדעת החולקים על הרעה והרטבע שם, שם איזה דבר שתלוי בי, ואני חלילה כאילו מזלזל, ואני לא אוכל לחם. הוא משנה. כאן לא אני משנה, זה השמים, לצערנו, שפך עליו קיטון על פניו, בשמים הורידו את הגשם, ולכן כאן בחיי גוונה, לדעת רוב הפוסקים, לא חייב להתאמץ, אלא יכול לשבת בביתו ולאכול. בעל-הבית ששתה רביעית, כיוון שהוא שתה רביעית זה נחשב קידוש במקום סעודה, הוא רק נוטל ידיים, אומר המוציא, ואוכל בבית. לנו, לבני-הבית, לנו יש בעיה. אין קידוש אלא במקום סעודה, שנאמר וקראת לה שבת עונג. מרן כתב לנו בסימן רשע עין ג', אם הוא לא אכל, ממילא הקידוש גם נפל. הוא לא יצא ידי חובת קידוש. אין אותם שבבית, שבאים לבית, צריכים עוד הפעם לקחת כוס יין ולקדש. בשביל מה, אם היה הכול, אם הסוכה הזאת נמצאת בתוך הבית. יש אנשים, יש להם רעפים, תקרה של רעפים. מגיע ערב סוכות, מורידים את הרעפים, שמים סקח. שם הוא נמצא בתוך הבית. במקום הצד הזה הוא מתקדם שני מטר קדימה. זה אותו מקום עדיין, מחדר לחדר באותו מקום. לא צריך עוד הפעם לקדש. אבל אם הוא עשה את הסוכה שלו בגינה, או עשה את זה בגג, ועכשיו הוא נכנס לבית, זה שינוי מקום. הוא לא כיוון, הוא לא ידע שיקרה כך וכך, ולכן צריך לפסוק להם שיחזור עוד הפעם ויקדש. אלא אם כן, אם הוא ראה שמזג האוויר מעונן, התחילו רוחות חזקות, והוא ראה את העננים שמתקרבים מצד צפון-מערב, והוא כבר שיער שאולי יהיה כך וכך. אז כל אותם בני הבית ידעו את הנולד. אז הוא יכול היה לומר מראש, לפני שיתחיל סברי מרנן, אנחנו אומרים את הקידוש על דעת שאולי נאכל גם בבית, אנחנו פותרים גם את מה שנאכל בבית. בזה, לפי דעת רבנו נסים גאון, המחשבה מועילה. מרן מביא אותו להלכה בסימן רשע עין ג', סעיף א', בלשון יש אומרים, ומאמר מרדכי, בדעת מרן אומר, שגם מרן סובר כך. זה לא מוסכם, יש מחלוקת. כי מרן מדבר בזה גם בסימן קעח. יש שלושה מקומות שמרן מדבר על זה בבית-עושה ובשולחן ערוך, ולכן יש מחלוקת בדעת מרן. ולכן, תמיד אנחנו נזהרים מאוד, לא עושים דברים כאלה מלכתחילה, לקדש כאן על מנת לאכול במקום אחר. אבל, שאין ברירה, כאן זה נקרא דעבד, ולכן, בשעת הדחק, אם הוא עשה את הדבר הזה, נוכל להתיר להם לאכול בבית, ולא יצטרך עוד הפעם לחזור לקדש שוב. הרי אותם שמקדשים בבית-הכנסת, כל אותם המקומות בעולם שהיו מקדשים, באותם המקומות לא היו אוכלים, לא היתה סעודה בליל שבת, ואף על-פי-כן, למה התירו להם? בגלל שדעתו לאכול בבית. אז כמו ששם, הוא עדין גם פה. מה לעניין דברי הלחם? מרן ממשיך בהמשך. אם מרן אומר בסעיף ו', גם בז', הן לגבי אוכל והן לגבי שינה, שאם באמצע הארוחה הפסיקה גשם, לא חייב לחזור לסוכה. אבל אם הוא רוצה, המחמיר תמונה על הברכה. כן. מה לעניין הלחם? הברכה על הלחם? זה רק למעלה, לא קיבל הלוואי, זה יחזור. הנה חנבה, כן. גם על זה. בסדר. הפסיד את המצווה תעשה דאורייתא. אצלהם, בחוץ-לארץ, כשמתחיל הגשם, נמשך הרבה שעות. אצלנו פה, בארצנו הקדושה, גם אם יורד גשם בחג, אפילו אם ירד, יורד חמש דקות ונפסק. אז אי לכם, לפעמים בקלות רבה הוא יכול לחכות, יכול להמתין. אז גמרו את הקידוש, התחיל לרדת גשם, ישבו בבית חמש-עשר דקות, ברגע שייפסק הגשם יחזרו עוד הפעם חזרה לסוכה. הנה חנבה, זה טוב, זה קל. אבל מה תעשה אם הזמנת אורחים? וזה לא חמש דקות, זה ממשיך וממשיך, והאורחים שלו רעבים. רעבים גם צמאים, נפשם בהם. אין לך ברירה, אתה צריך לתת להם לאכול. אל תעשה חומרות, יש כאן ביטול שמחת יום טוב, אלא תגיד להם לא לאכול עד שובע, להשאיר משהו, מקום פנוי בבטן. ואז, אם בעוד שעה נפסק הגשם, אז נוכל לחזור לסוכה ולאכול כזית לחם. עד חצות, אני באתי כול עלמא, נוכל להחמיר, לחזור לסוכה כדי לאכול. שם, בקלות רבה אתה יכול לבקש מהם את הדבר הזה. אבל לעכב לגמרי את הסעודה, ובפרט כשיש לו אורחים, זה דבר קשה. בפרט אם הזמנת אורחים, ילדים קטנים. ילדים קטנים, המנוע שלהם מעכל מהר את האוכל, בין פורתוסיה, בלי עין הרע, מנוע חדיש, מודל 2000. והילד הזה רעב, אפילו שהוא אכל לפני שעתיים, ולא נודע כי באו אל קרבנו, הוא רעב. מה, הוא מבין, סוכה, לא סוכה? תיתן לו לאכול, תבצע, תברך המוציא, תן להם לאכול לחם לפי התו. סימן תרצצצווווי, היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, והלך לביתו ופסקו הגשמים. אין מחייבים אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו. גם פה אתה לוקח את המשל בסוכות השבו כי אין תדור. אם קמתי מהסעודה בחדר הזה בגלל שהיה קר מדי, גשם או חום, הלכתי לחדר השני. באמצע הגשם הפסיק. האם אני אעקור את הסעודה שלי, אחזור עוד הפעם למקום הראשון? לא. התחלתי לאכול בחדר השני, אני גומר שם, כך גם פה, בכל שבעת הימים, כיוון שהתחיל בהיתר, אכל בבית, התחיל בגלל שהיה גשם או יותר מדי חם, אפילו אם אחר כך השתנה מזג האוויר, ויש לו אפשרות לשנות, אפילו אחי, לא מחייבים אותו לחזור לסוכה, אלא יכול לגמור סעודתו בבית. כך הוא הדין גם לגבי שינה. היה ישן וירדו גשמים בלילה, ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים. אין מטריחים אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר ויעור משנתו, אפילו אם באמצע הלילה נהיה מזג האוויר נפלא, נעים, ואני נכנס לבית, אני לא חייב להעיר את הבנים ואומר להם, עכשיו המצב מצוין, תיכנסו לסוכה, תקומו, לא חייבים, אלא כיוון שישנו בהיתר, כמו שאדם עושה, עובר מהחדר הזה לחדר השני, כיוון שנרדם פה, נשאר כאן כל הלילה, גם פה לא חייבים להרים את השמיכות, את המיטות, ולחזור עוד הפעם חזרה לסוכה, אלא יכולים להמשיך ולישון כל הלילה בבית. כל זה בנוי על היסוד של מצטער שפטור. אלא נחזור ויעלה ויבוא בלילה הראשון. בלילה הראשון אנחנו מחייבים לומר יעלה ויבוא ביום חג הסוכות הזה, ואם לא אמר יעלה ויבוא, אליבא דקולה עלמא, אנחנו הגברים מחייבים אותם לחזור לראש ברכת המזל. מה זה אנחנו הגברים? התורה אמרה, כל האזרח בישראל, נשים פטורות, אז אם היא לא חייבת ממילא, אין עליה את החיוב לאכול כזית לחם דווקא בסוכה, ולכן היא, אם לא אמרה יעלה ויבוא, בדיעבד מותרת, בדיעבד לא חוזרת. נכון שמרן פסק בסימן קפח שלא רק בלילה הראשון, אלא כל ששת ימי יום טוב, פסח, שבועות, סוכות, בכולם חייב לחזור אם לא אמר יעלה ויבוא. יכול להיות שמרן דיבר לגבי הגברים. בנשים אולי יהיה הדבר שונה. אצלנו הגבר שמח באכילה, אוכל בשר שותה יין, כמו שאמרו בגמרא בחגיגה החטא. הנשים, אצלן עיקר השמחה בגדי צבעונים. ולכן, הרבה מגדולי האחרונים, פקודת אל-עזר ועוד, דנו שיכול להיות תמונה שאישה ששכחה ולא אמרה יעלה ויבוא, אז אצלה אין את החיוב הזה כזית לחם כמו אצלנו. ולכן, בדיעבד, אם לא אמרה יעלה ויבוא, בדיעבד האישה יצאה ידי חובה. אבל לנו, לגברים, בלילה הראשון, הלבד יקול העלמא, כמו שאמרנו, חייב לחזור, בזה אין מחלוקת. לגבי הבוקר, יום חמישי בבוקר, יום טו, אם לא אמר יעלה ויבוא ונזכר באמצע, אחרי שאמר בונה ירושלים, יכול להוסיף ברכה, אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל, את חג הסוכות הזה וכו', יאמר את הברכה, יציל את המצע. אבל אם התחיל עד האל אבינו וסיים ואז הוא נזכר, יש מחלוקת אם חוזר או לא. מחלוקת בראשונים, ומרן דעתו שחייב לחזור. מחלוקת, גם באחרונים, היא מהלכה בזה כדעת מרן. כיוון שהמחלוקת במצווה ולא בברכה, האם יחזור או לא יחזור, יש לו פתרון קל מאוד. ייטול עוד הפעם ידיים בלי ברכה, יברך המוציא ויאכל עוד כזית, ויחזור לברך מייד ברכת המזון, הלבד יקול העלמא. או, הבן שלו עדיין לא ברך ברכת המזון, הבן הגדול, יכול לברך, להוציא אותי ידי חובה, וכן הלאה. אבל מעיקרה, איזהו חכם הרואה את הנולד, ייקח את המחזור, את הסידור, יאמר ברכת המזון בתוך הספר, כדי שלא ישכח, לא יתבלבל ולא יבוא לידי מחלוקת. הבעיה העיקרית היא, מרן דיבר במחלוקת הזו, בנושא הזה, בעוד מקום, ושם העניין מסבך אותנו יותר. באבן-העזר, סימן סב, סעיף ח', מרן כותב כך, בכל ימות השנה, כשאתה רוצה לברך שבעה ברכות, אתה צריך מתוך המניין שיהיו לפחות שניים פנים חדשות. אם יש עשרה, אבל אין פנים חדשות. זה חוזר על עצמו, אין כל כך שמחה, אין שבעה ברכות, אין רק שתיים, הגפן ואשר ברא. בשבת, הרי בליל שבת אתה חייב לאכול כזית לחם, אין צורך פנים חדשות. ליל סוכות אתה חייב לאכול כזית לחם, לא צריך פנים חדשות, בזה אין מחלוקת. מה הדין לגבי ליל חג השבועות? מה יהיה הדין לגבי ליל שביעי של פסח, יעברו שבעה ימים, אבל הבוקר של חג הסוכות, בבוקר חג הסוכות האדם הזה אסף עשרה, ורוצים לאכול עם החתן. האם צריך שניים פנים חדשות או לא? מרן אומר לו, לא צריך שניים פנים חדשות. כמו שבליל שבת אתה חייב לאכול לחם ואתה לא צריך שניים פנים חדשות, מרן הולך לפי שיטתו. כמו שבאור החיים כתב בסימן קפח שחייבים לאכול לחם, אם לא אמר יעלה ויבוא, בבוקר חג הסוכות חוזר, גם פה לפי דעת מרן יברך את כל שבע הברכות. אבל מרן מוסיף עוד שני מילים, וככה מנהג. אז לכן אתה לא יכול לבוא ולהגיד לי ספק ברכות להקהל, אלא מברכים את כל שבע הברכות. אז אם יש מנהג שם, אתה מנהיג ואומר, יש חובה לאכול לחם, ועל פסק זה אתה מחייב לומר גם שבע ברכות, אז התחייב האדם הזה גם לחזור את ארבע ברכות המזון. זה לכאורה הקשר בין הדברים. אבל הבעיה היא, הבן-ישחי פסק את ההלכה הזו בגבי שבע הברכות. מצד שני, לגבי יעלה ויבוא אם לא אמר ביום חג הסוכות בבוקר, בן-ישחי אמר לא חוזר. לכאורה סתירה בדברי הבן-ישחי. חכם ענציון מחלק בין שבע הברכות לבין זה. תראו בספר בית-חתנים, במהדורה השנייה, שם בסוף הספר הוא מביא את הקושייה, מביא תירוץ של חכם ענציון, ואומר שאין הכרח, אין קשר בין המנהג שם לנושא של יעלה ויבוא בבוקר חג הסוכות. אתה רואה כמה העניין מסובך, להיכן אתה מגיע אם לא אמרת יעלה ויבוא. ולכן יהיה אדם חכם, זהו חכם הרואה את הנולד, יאמר את ברכת המזון בכובד ראש, יאמר את זה כהוגן כדי שלא ייכנס בספק. ואם קרה לו תקלה, כמו שאמרנו, אם הוא מסוגל לאכול עוד כזית, זה הכי טוב. אבל לפעמים, אחרי שאשתו עשתה לו חמין טוב, והוא אוהב את החמין של אשתו, אכל בלי עין הרע צלחת מלאה או שני צלחות, איך הוא יאכל אחרי זה עוד כזית לחם, זה יהיה אכילה גסה. שם אין ברירה. אישה חייבת, גם מהסוף, אבל בלילה, גשם, זה לא יקרה בידי אוריית הנפולה. ממילא גם העלין יעבור לרדת. אני לא דיברתי בדוגמה של גשם. אני דיברתי בלי גשם. היו כל הדוגמאות, שכך יעלה ויבוא, לילה, יום וכו', כל הדוגמאות דיברנו בלי גשם. כן. חג הפתר, אישה חייבת לגבול בבריאותו. כן. בליל הסדר, בליל הסדר, גם האישה חייבת לאכול כזית מצה, אבל שם אין הבדל בין הגבר לבין האישה. אם לא אמרו יעלה ויבוא, גם האישה חייבת לחזור. אתה לא יכול לומר טוטו מחג המצות ולחייב כאן את האישה, כי התורה אמרה, כל האזרח. הגמרא שואלת, למה אני צריך פסוק כל האזרח? טיפוק נס, זה מצוין שהזמן גרמה לנשים פתורות. הגמרא עונה, היה סלקה דעתי נא ואמנה ללמוד טוטו מחג המצות ולחייב אותן, קל וחומר, שפתורות. אז אם למדת שפתורות מהסוכה, גם מהכזית הראשונה בליל סוכות, אז ממילא, גם לגבי ברכת המזון, אולי תהיה הפתורה. ממילא חזר הכלל, גם אצלה, ספק ברכות להכה. לכן, לגבי בנות, נשים, שם הדבר קל יותר. אבל לנו, לגברים הדבר חמור, ולכן מן הראוי שאדם ישים לבו וייזהר, כדי שלא ישכח את אמירת יעלה ויבואו. אפשר לצרף, קשה. אצל האשכנזים מקילים אפילו באחד, אבל אנחנו מחמירים, מצריכים שניים פנים חדשות, ולכן מן הראוי שיחפש. קל מאוד לקרוא לאחד השכנים, לקרוא לאחד השכנים, אפילו נער בן 14, תקרא לו, אנחנו צריכים אותך. יבוא יאכל כזה להתלחם אתנו, בקלות אתה מקיים את המצווה, יכול לברך את כל השבעה ברכות. לא קשה כל כך להשיג כאן, בארץ-ישראל, קל מאוד להשיג פנים חדשות. מישהו שיהיה שמח פה, כשאתה לא היה שמח. מלכתחילה, אבל לאו דווקא, לא מעכב. השבת נחשבת במקום שניים, ולכן לא צריך בכלל על פנים חדשות. ליל שבת ויום שבת בבוקר ישנו כולה גדולה. לגבי סעודה שלישית, מרן כתב שצריך שניים פנים חדשות, כיוון שיש מחלוקת בראשונים, האם חייבים לאכול כזית לחם בסעודה השלישית. מרן הביא חמישה פירושים בסימן רצי צדיק א', שם, דפקא מינה אם צריך כזית לחם או לא. שם הלשון של הגמרא יהיה חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת וכו'. יש כמה פירושים בסוגיה. ולכן, מן הראוי שמלכתחילה, אם רוצים, נברך שבעה ברכות בסעודה שלישית, שיביאו שניים פנים חדשות, כי הכלל בידינו, ספק ברכות לעכם. נכון, צריך גם, לדידן, צריך גם שיהיה בית חתנים, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות מלכתחילה. הגמרא מספרת שלעתיד לבוא הקדוש-ברוך-הוא ייתן לנו ימות המשיח, ייתן לנו שור הבר ולוויתן, סעודת מלכים, הכול. יבואו אומות העולם, ישאלו, ולמה הם לא? אנחנו קיימנו מצוות, הם לא קיימו מצוות. אומרים, אנחנו מוכנים, תן לנו מצוות, תצווה אותנו, אנחנו גם נעשה. השב״ה אומר להם, יש לי מצווה קלה, מצוות סוכה, בבקשה, תקיימו את המצווה. השב״ה מוציא חמה מן הרתיקה, ואז הם לא מסוגלים לשבת בסוכה, נותנים בעיטה ויוצאים. הגמרא שואלת, הרי מצטער פטור, אמרנו, גם ממכת חום פטורים. מה אתה רוצה מהם? הרי אמרנו, כל הפטור מן הדבר הזה עושה. הוא נקרא ידיעות. לא רק שהם לא חייבים, אלא אסור להם לשבת כשחם. אם יצאה חמה מן הרתיקה, תתאר לך איזה חום, איזה כבשן יהיה בתוך הסוכה. הגמרא עונה, נכון שהם יהיו פטורים אז, אבל לתת בעיטה, לבעוט ולצאת? חס ושלום. ולכן, גם אם חלילה יורד גשם, כתבו המערין והרמה שלא יבעט אלא יצא כנכנע, כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו. תרצה, סעיף ח, נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה הגאה והכי נהוג. מחלוקת גדולה בראשונים, למרות שדעת רוב הראשונים להקל שלא רק בשעת האכילה, אפילו אחי מרן חשש, לדעת רבנותם וסיעתו, למיעוט הפוסקים, ולכן המסקנה שלנו, אנחנו לא מברכים לא כשנכנסים ולא כשיושנים, אלא רק בארוחות. אני מברך, לישב בסוכה והמוציא, ובברכה הזאת, לישב בסוכה, אנחנו מתכוונים לפתור גם את השינה, גם את כל מה שנשב 24 שעות בסוכה, בסוכות תשבו כעין תדור, הכול על סמך ברכה אחת, הברכה של האכילה. זה המנהג, וכך ההלכה למעשה. התוספות שואלים במסכת ברכות יא, למה באמת לא תקנו חכמים ברכה על השינה? הרי השינה בסוכה זה לא פחות חמור. אכילת ארעי פתור, שנת ארעי חיה, ואתה רואה שהשינה עוד יותר. אם כן, כשאדם בא לישון, תגיד לו, קודם כול, שיברך לישן בסוכה. תרצים התוספות, כשאני רעב ואני בא לאכול, אין דבר שימנע ממני. אדם רעב לוקח מייד ואוכל, לכן הוא מברך לישן בסוכה. הברכה תתקיים במאה אחוז. או שאין כן לגבי שינה, הרבה פעמים האדם הזה רוצה לישון, אבל לא נרדם. הרבה פעמים האדם הזה יברך לשב בסוכה, לישן בסוכה, ויהיה לו נדודי שינה, ולא יוכל לישון. שם לא יישן תהיה ברכתו לבטלה, ולכן לא תקנו חכמים ברכה על השינה, אלא הברכה נתקנה אך ורק על האכילה, ובה אנחנו פותרים את ישיבתנו בסוכה ואת השינה בסוכה. מזה למדו גדולי האחרונים, בן אברהם ועוד, שברכת המפיל שאנחנו מברכים בכל לילה איננה ברכה על השינה שלי, שאני ישן או לא ישן. אם היה על השינה שלי, אותה טענה של התוספות תגיד גם על ברכת המפיל. מי התיר לך לברך המפיל בכל לילה? אלא ודאי על מנהגו של העולם. העולם הולך לישון, המפיל לחבלי שינה, אז כמו ברכות השחר אתה מברך, אפילו אם לא שמעת קול תרנגול, אתה אומר הנותן אסכבי, אפילו אם לא ישנתי אני אומר בבוקר המעביר חבלי שינה ותנומה. אז גם לגבי ברכת המפיל, גם שם אלה הדברים שאמרו שם האחרונים על סמך דברי התוספות הזה. אבל דברי התוספות כאן לענייננו לא מוסכמים. הרבה מהפוסקים אמרו שצריך לברך כשאדם נכנס לסוכה, ולאו דווקא על האכילה. זו דעת רוב הפוסקים, וכך פוסק בספר, שאלות ותשובות מן השמים. רבי יעקב מברמיש אומר, אם האדם הזה לא רעב, לא רוצה לאכול, הוא בא עכשיו לסוכה ורוצה לישון, יברך, וציוונו. צריך לברך ברכה בשם ומלכו. בשם, בסוכה או איזה? הבעיה היא, הרי הגאון חידה בספרו יוסף אומץ אומר השערה. כשיש מחלוקות בפוסקים, ואחד מהפוסקים נעלה מהם דברי הפוסק הראשון, אנחנו אומרים, אם היה רועה, כך אומר מאריק קולון, הרמה וחושם נשפט סימן קפה. גם פה אומר הגאון חידה, אם מרן היה רואה את שאלות ותשובות מן השמים, מסתמא מרן היה חוזר בו. הגאון חידה לא דיבר על ההלכה הזו פה, הוא דיבר על הלולב, שהנשים היו מברכות. אז אם נלך לפי ההשערה שם, נוכל לומר גם פה. לגבי הלולב, יש לך הרמב״ם, מרן, יש לך קבלת הוראות מרן, והמנהג שם הוא מנהג מאוחר. אלה שניסו לנהוג ולברך, שם הבעיה יותר חמורה, אנחנו מסופקים, האם לא בשמים, האם נלך לפי שיגולי הלקט או לא. אבל כאן זה הפוך, כאן המצב הוא שונה. כאן רוב הפוסקים, הרוב הגדול, יותר מ-80% הפוסקים סוברים שהאדם הזה בא לישון שנת קבע ואין בדעתו לאכול, הוא לא רעב, לא רוצה לאכול. רוב הפוסקים אומרים שכן רשאי לברך. אלא מה, מרן חשש מאוד לספק ברכות, ולכן הנהיג הוא שלא מברכים אלא בשעת האכילה. אבל כאן, אולי שוט מן השמים יטה את הכף. ויכול להיות, אם מרן היה רואה, אולי כן היה חוזר בו. כאן זה לא מחלוקת חד-משמעית שאתה פוסק בוודאי לא לברך על הלולב, ואתה רוצה להפוך את הקערה על-פיה, על-פי פוסק אחד. כאן הפוך, כאן הרוב הגדול של הפוסקים כן אמרו לברך כשאדם רוצה לשבת ולישון בסוכה, אלא מה? חששנו, חששנו בלכתחילה. אולי שעת הדחק שהאדם הזה לא יכול לאכול, לא מסוגל, אולי כן לברך על השינה. הנפקא מינאי, אם האדם הזה עבר וברך, אין ברכתו לבטלה. לא צריך לתת לו תיקון שהוא עבר, הלא תישא את שם ה' אלוהיך לשער. יש לו על מי לסמוך. כן, מי שישמע אותו בוודאי רשאי לענות אמן. זאת ועוד, אתה שואל על האדם הזה? במקום שתשאל עליו, תשאל על אחינו בני ישראל התימנים והאשכנזים. הם לא הולכים על ליבת דמרן. מרן אמר, רק אם האדם הזה אוכל 52 גרם לחם, רק אז יברך לשבת בסוכה בכל ימי השבוע. האשכנזים לא הולכים כך. תראה, אצל אחינו בני ישראל האשכנזים הליטאים יבוא אצלך לסוכה, תביא לו 20 גרם יין, כוסית קטנה, הוא עומד, מברך לשבת בסוכה, ואחרי זה הגפן ושותה. גם התימני, התימני עומד בפתח הסוכה, קודם מברך לשבת בסוכה, ואחר כך נכנס לפנים. הם הולכים כאי רמב״ם, הם לא פוחדים. כך המנהג שלהם. במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל. רק בסוכה של עצמו לא מברכים אלא בשעת אכילה. אבל כשהוא הולך לסוכה של חברו הם נוהגים להקל. מה תגיד? אחריו אמן? בעיקר הדין כן רשאי. למה רובה דרובה של הפוסקים, כמו שאמרתי, כן סוברים שהברכה היא טובה. זה רק מיעוט של הפוסקים שאמרו שלא, ואנחנו חוששים להם. מכל מקום, אם אתה רוצה עצה, גם לזה נמצא עצה פשוטה. שיגיד את הפסוק, ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ואז אם הוא חייב, הנה אמרתי שני אמנים. אם אני לא חייב, אין כאן חשש אמן יתומה. אמרתי פסוק, אמרתי בסדר, או ואמרה אשה אמן אמן, גם הפטנטים האלה יכולים להועיל גם כאן. ולכן, אם אתה רוצה להזמין את החבר האשכנזי או התימני, תזמין אותו גם בחג הסוכות ותיתן לו יין, ואל תפחד מספק ברכה, מספק אמן. מצאנו גם לזה פתרון, מצאנו תיקון לדבר. אבל הנפקא מינה לגבי הספרדי שבה הוא בירך על השינה, וכמו שאמרתי, שאלות ותשובות מן השמים בסימן צדיק הוא שכאן מעורר אותנו, מכניס אותנו לבית הספק בכל זה. אם הוא קצת רעב, לפחות שייקח קבצה לחם, תביא לו קצת סחוק, מלפפון חמוץ, תביא לו משהו בקלות רבה, 52 גרם, זה לא כל כך הרבה, הולכים לפי הנפח. אז אם האדם הזה צעיר לימים, תביא לו קצת שתייה יחד עם הצ'י, עם התה, יגמור את הקבצה, יברך, ואחרי זה יישן עד הבוקר, יהיה הליבה דקול עלמא. אבל לפעמים כשאדם, אין לו ברירה, נו, תברך שאולי כן, אולי לא, זה משהו אחר. שם, בשעה שבירך, היה בדעתו 100% לאכול מהלחם, ואכילת הלחם היא דבר שבידו של האדם. אחר כך קרה מה שקרה. כאן לא. כאן אתה יודע שהעולם, כשבאים לישון, חלק מהם מצליחים להירדם, חלק לא. בפרט אנחנו הירושלמים זכינו, ברוך השם, בן-פורת יוסף ועשרות בתי-מדרש עושים שמחת בית-השואבה. ובשמחת בית-השואבה יש רמקול לא רק בפנים אלא גם בחוץ. ולפעמים האדם הזה, זה מפריע לו. יש אנשים, אדרבה, זה שיר ערש. הלוואי שכל השנה יהיה, הוא מחכה לזה. אבל יש אנשים שזה מפריע להם. אז איך תתקן ברכה, לך תחילה לישון בסוכה, ואתה יודע שכך וכך החוזים לא יישנו. לתקן מראש? ולכן, שב ואל תעשה, לכן הליבדיקו לעלמא, אף אחד לא אמר שבלכתחילה יבואו ויתקנו לנו ברכות על הדבר הזה, אלא בלכתחילה הברכה היא על הלחם שאנחנו אוכלים, אבל אם חלילה וחס לא, אז יש לנו את המחלוקת האמורה. במקום לשב בפתיחה גדולה ולאכול בסוכה הזה. בדיעבד יצא, בדיעבד יצא. גם כן, בדיעבד יצא. אבל בלכתחילה, תמיד צריך לומר רק לישב. והסיבה היא, לישב, פירוש הדבר, להתעכב בסוכה. כמו וישב בהר, וכי משה רבנו ישב ארבעים יום וארבעים לילה, לא, אלא יתעכב. ותשבו בקדש ימים רבים. וכי ישבו כל הזמן, שם בקדש לא עמדו, רק ישבו כל הזמן. אלא ישיבה מלשון עכבה, גם פה לישב בסוכה מלשון עכבה, ולכן זה הנוסח, למרות שאנחנו גם ישנים וגם אפילו, אחי, זה הנוסח. תרמ, סעיף א', תשבו בקדש לא עשו את זה. בשביל זה מצאו היום פתרון קל. יש אטמים בשביל האוזניים, זה עשוי מספוג, עשוי מדבר נוח מאוד, שישים את האטמים באוזניים. זה פתרון לא רק בשביל אותו לילה, זה פתרון בשביל כל הלילות. אין לך שכנים שלפעמים מזיזים כיסא באמצע הלילה, אין לך לפעמים שבע ברכות. תקנה את האטמים האלה, זה כמה פרוטות, תקנה את זה ולא תשגע אותם, לא תפריע להם. הם עושים מצוות רצון השם. תן להם שישמחו קצת. כמה? נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה, טומטום ואדרוגינוס חייבים מספק, וכן מי שחציו עבד וחציו בן-חורין חייב. המשנה במסכת סוכה כח אומרת שהנשים פטורות, כמו שאמרנו בפסוק, כל האזרח, כמו הירך המיומנת, גם פה, רק אנחנו הגברים חייבים, הנשים פטורות, ולכן אסור לך לברך בכל השבוע, וציווה להם לשבע סוכה. כך אוהדים לגבי הילדות, ילדות קטנות או גדולות, אתה רוצה לתת להן שיאכלו לחם, מטריות או כל דבר אחר, בקלות רבה אתה יכול לתת להן, הן לא חייבות, אין להן שום חובה, לא מדאורייתא וגם לא מדרבנן. ולכן, אדם שנולד לו היום בן, בשבוע הבא, יום ראשון בחול המועד, הוא עושה, בעזרת השם, את הברית מילה, ויש לו 200 מוזמנים. בכל מקום שהוא פונה, אומרים לו, יש לנו סוכה רק במאה מקומות. מה יהיה? פשוט מאוד, הוא יכול לפתור את הבעיה. יש שם אולם וגם סוכה. את 100 הגברים יכניסו לסוכה, ו-100 הנשים ישבו באולם. הן לא חייבות בסוכה. יכולות לשבת בפנים, תיתן להן פירמידה של צלחות, שיאכלו שם מה שירצו, הן לא חייבות בדבר הזה. יש הרבה אנשים שיש להם סוכה קטנה, וקשה להם שכל המשפחה כולה ייכנסו לתוך הסוכה. קשה להם. כל המרפסת הזאת מכילה בסך הכול ארבעה מקומות, וקשה להם להצטופף. קל מאוד, תעשה לא שולחן אחד, אלא תעשה שתי שולחנות. הגברים ישבו בסוכה במרפסת, תעשה צמוד להם בחדר לידם עוד שולחן, והנשים ישבו בעזרת נשים. יכולים לעשות את החלוקה בצורה הזאת, והכול יבוא על מקומו בשלום. התורה פתרה אותם, וגם חכמים לא חייבו אותם במצוות שהזמן גרמה. קל וחומר כאן, פסוק מפורש, כל האזרח. הראשונים והאחרונים שאלו למה לא נחייב אותם בגלל שאף הן היו באותו הנס. מה זה, בסוכות ישבו שבעת ימים, זכר לענני כבוד שהקדוש-ברוך-הוא הקיפנו בהם, לבל יקם שרב השמש, וכי רק אנחנו היינו בתוך ענני כבוד, וגם אנשים זכו והיו בתוך ענני כבוד. תוספות מתרצים ותוספות אומרים, אף הן היו באותו הנס, זה מועיל אך ורק במצוות דרבנן, כגון חנוכה, מקרא מגילה, ארבע כוסות, אבל לא בדברים דאורייתא. בדברים דאורייתא לא שייך הדבר הזה, וכך ההלכה. ולכן, הן הווה אמנה לחייב את הנשים שישבו בסוכה בגלל הטעם הזה, לא בלילה הראשון, וקל וחומר בשאר ימי חול המועד, יכולה לאכול, לשתות ולישון בבית, הלבדיקו לעלמא, אינן חייבות בכל זה. כל החיוב הוא אך ורק לאנשים. ארבע כוסות זה לא מדרבנן, זה כוסה. לא, ארבע כוסות זה רק מדרבנן. כל מה שיש לנו, הפסוקים, והוצאתי והצלתי וגעלתי ולקחתי, כל זה אסמכתה בלבד, אבל אין זה בגדר חיוב. טומטום ואדרוגינוס אין ספק גבר ספק אשה, ספק גדורייתא לחומרה, ולכן חייבים מספק, אבל לעניין ברכה לא יברכו מספק. כך גם לגבי מי שחציו עבד וחציו בן-חוריין. ילד קטן, כמו שאתה מחנך אותו בכל המצוות, צריך לחנך אותו גם במצוות סוכה. מאיזה גיל, המשנה אומרת לנו, קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן חמש כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופים כדי לחנכו במצוות. ולכן, אם הילד הזה מתעורר בלילה, הוא לא מתבכיין, אמא, הוא לא צועק צעקות, הוא הולך לבד, שותה מים, עצמאי, ילד כזה, אם יש מקום בסוכה, צריך לדאוג לו שיאכל, ישתה וגם ישן בסוכה. רבי חנניה, בבקשה.