גדר הברכות ומצוות התלויות בארץ בעציץ שאינו נקוב, מצע מנותק, גידולי מים וחיטה מונבטת לחולי צליאק

 

- - - לא מוגה! - - - 

על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך שהכול, אבל על הצומח

אתה אוכל חומוס, בוטנים וכיוצא בהם מברך בורא פרי האדמה.

הפוסקים דנו על עציץ שאינו נקוב.

עציץ נקוב שיש בו חורים הוא נחשב כאדמה לכל דבר,

כאדם שזורע על האדמה, אבל עציץ שאינו נקוב,

מה דינו?

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ז,

שם הגמרא אומרת, אם אדם זרע חיתים בעציץ שאינו נקוב,

יצא לה חיתים,

לקח מאה חיתים טחן ועשה לחם,

מברך על זה ברכת המזון.

וכך ההלכה.

הגמרא לא מדברת על הברכה הראשונה.

התלמוד ירושלמי מביא בשם רבנו יונה,

שמברך

על החיתים האלה שעשה מהם לחם,

למרות שזרע אותם בעציץ שאינו נקוב,

מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ.

וכך הסכימו גם הרבה מאחרונים, חינא דחיה ועוד.

לא רק

לגבי לחם, אלא הדוגמה של הגמרא,

הדוגמה של הירושלמי בלחם.

ממשיך הרב ואומר חינא דחיה, אומר,

הוא הדין גם לגבי אם אדם יהי טע בעציץ שאינו נקוב,

דבר שברכתו בורא פרי העץ, בורא חלב העץ,

דבר שברכתו בורא פרי האדמה, יברך עליו את הברכה הראויה לו, בורא פרי האדמה,

וכך ההלכה למעשה.

היום,

נשאל את המדענים האגרונומיים.

כולם יגידו לך, אם אתה עושה עציץ שאינו נקוב,

הכול ילך לאיבוד.

אין ניקוז,

ומילא הכול יירקב בפנים. אין הווה אמנה לבצע דברים כאלה, אין היום דבר כזה בעולם.

אלא,

מה שכן יש,

יש דבר שדומה לו,

והוא מצע מנותק.

מה זה מצע מנותק?

אנחנו חורשים עמוק באדמה,

אחרי החריש אתה צריך לזרוע,

לא מיד זרועים, אלא

מצפים את

הקרקע כולה בעומק,

מצפים את זה ביריעות פלסטיק,

יריעות ניילון עבות.

אחר כך

זורעים ומחזירים את העפר למקומו הראשון.

זה נקרא מצע מנותק.

תודה.

הדבר הזה התחיל לפני כ-50 שנה.

התחילו ביוזמה הזו בעיקר בגלל השמיטה.

היום, לא רק לשמיטה,

אלא זה נמשך גם בכל השבע השנים, בכל השנים כולן.

גוש קטיף, זיכרונה לברכה, לצערנו,

התפרק הכול,

מלכות הראשה פירקה את הכול. אבל כשזה היה קיים,

הרוב הגדול של גוש קטיף היה מצע מנותק.

הם עשו את זה על-פי העצה של החכמים בנושא של השוויין.

הגאון הרב איירבך, בספרו מעדני ארץ,

הוא כותב שכל מה שאנחנו אוסרים גם בעציץ נקוב לזרוע בשנת השמיטה, כל זה מדרבנן.

שביעית בזמן הזה דרבנן.

נכון שבדברים אחרים אנחנו גוזרים,

עציץ שאינו נקוב, אתו עציץ נקוב?

כל זה בדבר דאורייתא, בדבר דרבנן.

כאן שביעית זה דרבנן. אם יהיה לך עציץ שאינו נקוב,

זה גזירה לגזירה ואי לא גזרנה.

ולכן יהיה מותר לזרוע בשביעית

בעציץ שאינו נקוב.

הרבה פוסקים חולקים הלאה.

הראשון שדן באפשרות הזו היה רבי יונה נבון,

רבו של הגאון חידה ונחפה בכסף ועוד.

והם אומרים שאסור מדרבנן לזרוע בשביעית בעציץ שאינו נקוב.

אבל יש חולקים, וכמו שאמרתי, הרב איירבך התיר להם,

ועל ידי המצע המנותק הזה,

אין כאן יניקה מהתהום,

זה נקרא כמו עציץ שאינו נקוב,

וכן דעת הרב להתיר בדבר.

החולקים אומרים כך,

מה זה עציץ שאינו נקוב?

אני לוקח את הכוס הזה ושם כאן עפר וזורע. זה נקרא עציץ שאינו נקוב.

אבל שם יש יותר מ-40 סאה.

מי יכול להרים את האדמה הזו שם?

זה כמויות של מיליוני טונות.

אלא, כל זה כחלק מהאדמה.

כל זה המשך של האדמה.

מה ששמת איזה ריעת ניינון זה כלום.

ולכן, לפי דעתם,

אסור מדרבנן לזרוע שם בשביעית.

זה הוויכוח שם.

אבל, כמו שאמרתי, הרוב הגדול שמעו דווקא על הרב איירבך,

ושם זה התחיל.

התחיל,

ונמשך היום גם בתוך שטח ארץ ישראל,

מה שנקרא בתוך הקו הירוק.

היום, בהווה,

40% מהירקות ויותר,

כולם מגדלים אותם במצע מנותק.

תגיד, בשביל מה אנחנו צריכים כעת מצע מנותק?

כעת זה לא שביעית.

יש לנו עוד חמש שנים עד השביעית, ירחם השם, עד אז יבוא המשיח.

למה אתה צריך את זה?

הם עושים את זה בגלל יוקר המים.

אותו החקלאי אמור לשלם כל חודש על ההשקעה 100,000 שקל.

כשיש את המצע המנותק,

המים לא מחלחלים לתהום.

המים נעצרים שם

על משטח הפלסטיק,

נעצרים ומרבים את השורשים,

כך שהמים האלה מועילים להרבה ימים. במקום לשלם 100,000,

הוא ישלם 20,000-30,000, הוא גומר את כל הסיפור.

זו התועלת העצומה,

והרוב הגדול של החקלאים היהודים

זו השיטה שהם עובדים היום לגבי אותם הירקות, עגבניות, מלפפון, פלפל וכיוצא בזה שהם זורעים.

כמעט כולם משתמשים במצע מנותק.

באילנות יותר קשה.

באילנות, אם אני אעשה מצע מנותק,

השורשים של העצם קשים וחזקים יכולים לקרוע את הניילון, ולכן

עדיין השיטה לא הוכיחה את עצמה לגבי העצים, אבל בירקות

זה הצליח מאוד.

לא רק בירקות, אלא

גם לגבי

שושנים וורדים.

אמרתי, בירקות 40% בשושנים, מעל 90% מהשושנים זה מצע מנותק.

למה? בשביל מה הם עושים את המצע המנותק? עוד פעם, חיסכון גדול במים,

ומצד שני אתה רואה העצים של השושנים נותנים לך שושנים יפות, אדומות, הכול יפה,

עם מעט מים.

זו השיטה היום.

והשאלה היא,

אני אוכל עגבניה ומלפפון כזה מאותו מצע מנותק. מה הברכה?

לפי דעת רוב האחרונים, הברכה היא בורא פרי האדמה.

אני לוקח את השושנים האלה, רוצה להריח. מה אני מברך?

בורא עצה בסמים.

אתה לא צריך לומר בורא מיני בסמים,

אלא זה נקרא דבר הצומח,

ולכן דין העציץ הזה, גם אם תחשיב אותו, כמו שאומר מעדני ארץ,

תחשיב את זה כעציץ שאינו נקום,

אף על פי כן עדיין הברכה ראויה לו, וכך המסקנה למעשה.

הגמרא מביאה עוד דברים אחרים, וגם הם להלכה.

בפסחים ל' הגמרא מדברת אדם שזרע חיטים

בתוך עציץ שאינו נקום.

לקח את החיטים האלה שצמחו,

ועשה מזה מצות.

הגמרא אומרת, מקיים בזה מצוות עשה דאורייתא בליל הסדר, בערב תאכלו מצות.

למרות שזה לא היה באדמה,

אלא כל זה נזרע בעציץ שאינו נקום, אפילו אחי

יכול לקיים בהם את המצווה מדאורייתא.

שוב, גם את החיטים.

היום יש חלק שהתחילו גם הם לעשות את הדבר הזה,

גם שמה, אבל בחיתים זה עדיין אחוז קטן מאוד.

אבל אם הם ירצו,

מבחינת ההלכה, בבקשה, הם רשאים לעשות כן,

כמו שהגמרא אמרה.

לגבי עורלה,

הירושלמי הוא שדן בזה ואומר,

מה שאמרה התורה, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.

גם אם העץ הזה היה בעתיד שאינו נקוב,

יש בו דין עורלה.

כתבו להלכה,

הרמב״ם,

החיי אדם והקיצור של שולחן ערוך,

וכך ההלכה ולמעשה.

המשנה למלך בהלכות ביקורים מדבר לגבי תרומות ומעשרות, והוא כותב,

גם אדם שכותב ירק או דבר אחר מעציץ שאינו נקוב,

חייב להפריש מזה תרומות ומעשרות.

וכך ההלכה.

חכמינו גזרו,

עציץ שאינו נקוב, עטו עציץ נקוב.

ולכן, שוב,

אם יהיה דבר כזה במצע מנותק, אתה אומר להם,

אתם חייבים תרומות ומעשרות.

הרב איירבך התיר בשביעית,

הוא לא פטר מתרומות ומעשרות, תרומות ומעשרות הוא מחייב,

וכך היו עושים שם בגוש קטיף,

כולם, כל אותם החקלאים,

היו מפרישים תרומות ומעשרות

כדת וכדין, ככה אם היו נוהגים להלכה ולמעשיהן.

נקווה שהקדוש ברוך הוא ייתן להם ממון,

ויחזירו עטרה ליושנה, שהכול יחזור למה שהיה.

אבל, כמו שסיכמנו,

גם בדבר כזה, שהוא עשית שאינו נקוב,

יש לנו את כל הדינים שאמרנו קודם, כולל גם לגבי הנושא של ברכת הנהנין,

שיברך על זה את הברכה הראויה לו.

דבר אחד ויחיד, יש עליו מחלוקת.

עשיתי מצע מנותק,

באתי ונטעתי עץ אתרוג.

מגיע היום הראשון של החג,

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר.

אני יכול לברך על זה?

אומר החיי אדם, לא, אתה לא יכול לברך, זה לא עץ.

זה בעציץ שאינו נקוף, זה לא עץ.

לפי זה יכול להיות שזה לא טוב.

העתיקו אותו להלכה הקיצור שולחן ערוך.

אבל,

כל האחרונים חלקו על זה.

פתח הדוויר הראשון שאמר,

זה עץ גמור, כמו שהירושלמי אמר

לגבי דין ארלה. גם שמה הלשון של הפסוק,

כי תבואו לארץ ונטעתם כל עץ מאכל,

ואפילו איך יאתה אומר שגם בעתיד שאינו נקוב יש דין ארלה,

הוא הדין גם פה.

יש איזה דין עץ לכל דבר,

ואתה יכול לקחת ולנענע מאותו האתרוג לקיים את המצווה,

ואחריו כל האחרונים הלכו להקל.

הבעיה תהיה לגבי הברכה.

תמיד בברכות אנחנו חוששים,

וספק ברכות להקל הוא הכלל שמוביל אותנו, אפילו שניים נגד מאה.

וכאן יש לנו את החיי אדם.

בקיצור, שולחן ערוך, שאומרים שהברכה תהיה למטלה,

ולכן לכתחילה לא יהיה כדאי לעשות כן.

אם יבואו אלינו הפרדסנים ויגידו לנו, המים ביוקר,

אנחנו רוצים לגדל מטעים של אתרוגים על מצע מנותק,

תגיד לו אם אתה רוצה, למה לא? בבקשה.

אבל תודיע לאנשים מראש,

אפילו אם האתרוג יהיה מהודר ויפה מאוד,

תגיד להם שלא מברכים על זה, ספק ברכות להקל.

נו, מי יקנה?

אף אחד לא יקנה דבר כזה, אולי יקנה בשקל אחד או שניים.

אז זה לא כדאי להם, ולכן עדיף,

לגבי האתרוגים,

עדיף שלא יעשו את הדבר הזה.

יש להם דרכים אחרות לחסוך במים.

במקום להשקות בממטרה, ישקו בטפטפות וכן הלאה. יש להם שיטות אחרות, דרכים אחרות,

אבל לעשות את המצע המנותק באתרוגים,

זה הדבר היחיד שלא בא בחשבון. אנחנו זהירים בדבר הזה.

יפה, אני אומר שאתרק הוא שרק דרה.

הוא אמר על האתרוג שהם חוששים לברכה, לא ברכה נגיד. כלומר כשאני מברך אדמה, אני מברך את זה בין אישי הכול.

זה שבט לברכה לבטלה.

למה אתה פירק בין זה? מה ההבדל בין זה לבין שעות אחרות?

שם, אם אתה מברך על זה, בורא פרי האדמה, זה לא שקר.

גם אם תאמר שיש דעה שיגידו אולי שהכול,

אבל סוף סוף יש שם עפר,

וזה לא היה שקר לגמרי.

ולכן שם עם הברכה אנחנו מסתדרים יותר בקלות.

פה לגבי הנושא של האתרוג הבעיה יותר מסובכת.

אחרונים דנו עוד בנושא אחר שנקרא גידולי מים.

את הנושא הזה התחילו המדענים לפני 80 שנה,

ודווקא המדענים כאן בארץ ישראל שכללו הרבה מאוד את השיטה הזו,

ובעיקר המדענים הדתיים,

והיו עושים חיל בנושא הזה בקיבוץ חפץ חיים בדרום.

שם היו להם הרבה בריכות.

הבריכות האלה היו משטח למטה, היה חצץ,

לא היה עפר,

שם היו מניחים את הזרעים,

שמים את המים, והיה צומח להם ירקות יפים מאוד,

ירקות טובים.

ושוב, כל זה היה עד לפני 30 שנה.

לפני 30 שנה הכול מאז הושבת.

ולמה? סיבה אחת.

מבחינה כלכלית זה לא כדאי, המים ביוקר.

אתה תגדל קילו עגבניות, יעלה לך המים לבד 10 שקלים.

כמה תמכור את העגבניות ב-5 שקלים?

אז מה, אתה עושה בחינם את העבודה,

וגם משלם לאנשים על המים,

ולכן לא כדאי להם, הפסיקו עם כל זה. היום אין בשום מקום בארץ

גידולי מים.

יש במכון ויצמן ברחובות, יש להם דונם אחד,

והם עושים על זה ניסיונות.

מנסים כל מיני דברים, אותם המדענים רוצים להמשיך במחקר שלהם,

אבל מבחינה מסחרית זה לא משתווה.

יש דבר אחד ויחיד

שהוא שייך לנושא הזה של הפרויקט

של גידולי מים, ועליו יש את המחלוקת.

יש אנשים, לא עלינו, שאסור להם לאכול לחם.

לא שהם מחלת התיילק,

אלא הם אוכלים פירות, ירקות,

יכולים לאכול שובולת שועל,

אבל החיטה הרגילה יש בה גלוטן,

וזה כמעט סכנה לאותם האנשים.

אבל יש להם דרך

לאכול עוגה או לחם גם מהחיטה.

איך?

הם מנביטים את החיטה.

לוקחים מגש,

אתה מצפה את המגש הזה, צמר גפן,

משקה אותו מים,

על זה אתה שם את החיטים.

אחרי יום החיטה הזו נותנת שורשים.

החיטה מתפרקת,

ומכה שורשים.

ברגע שהחיטה משרישה,

החומר הגלוטן שיש בתוך החיטה נעלם, מתאדה.

החזרת אותו אחורנית, מה שנקרא,

ולכן אין את הגלוטן.

מחכים תקופה קצרה,

אוספים את הכול עם השורשים,

לשים את זה, מרסקים את זה,

ועושים מזה לחם עוגה,

וזה בריא לאותם חולי הציילק.

יש כאלה שעושים את זה בבית, עושים את זה לבד.

באחרונה התחילו גם בצורה תעשייתית לעשות את הדבר הזה.

ושוב הבעיה היא המחיר.

הם מוכרים חבילה כזו של 300 גרם

במחיר של 30 שקל.

יקר מאוד, אבל אלה שאין להם ברירה, אלה החולים המסכנים,

לוקחים מזה ואוכלים.

השאלה היא,

כאן אין עפר.

הם מגדלים את זה, כמו שאמרתי,

המצע שלהם הצמר גפן וכיוצא בו,

או הקנקל וכיוצא בזה,

מים וזהו.

הם לא עושים בדבר הזה שום תערובת של עפר.

והשאלה היא,

האם יברכו על זה שהכול,

בוראי מיני מזונות,

הוא המוציא, מה הברכה?

מחלוקת גדולה בין הפוסקים.

החזון איש לא דן בדוגמה של החיטה,

אלא הוא דן באופן כללי גידולי מים.

דעתו שיברכו על גידולי מים את ה...

אם גידלת עגבניות בגידולי מים, תברך על זה בורא פרי האדמה.

דברי החזונאיש שהוזכרו בחוברת המעיין בשנת תשס״ח,

שם הם מביאים את הפסיקה של החזונאיש.

כדברי החזונאיש, כך כתבו

שבט הלוי של הרב ווסנר,

מורנו חכם בן ציון באור לציון חלק ב',

הם אומרים אין הבדל אם אתה זורע עם עפר או בלי עפר, גם גידולי מים זה אותו דבר.

כך הם

פוסקים.

אבל זה לא מוסכם,

יש חולקים בדבר.

תראו תשובה בחווה דעת חלק ו',

שם הוא מביא את השאלה הזו והמסקנה שלו היא שהכול נהיה בדברו.

אל תברך על העגבנייה הזו, בורא פרי האדמה.

המילה בורא פרי אדמה, אדמה זה הכוונה עפר.

פה זה לא גדל בעפר, כאן זה גדל במים.

כך כותב מחזה אליהו.

אחד מרבני לונדון

שחי היום שם.

עוד מאה אחרונים, אחרוני דורנו, הלכו בדרך הזו.

כך שיש לנו ספק.

אם תאמר על העגבנייה מברכים שהכול נהיה בדברו,

למה? זה לא גדל באדמה.

אז גם לגבי אותה החיטה,

החיטה שאתה עושה לה את הפעולה הזו והיא נבטה והכתה שורשים,

אתה לא יכול לברך על זה המוציא לחם מן הארץ.

זה לא נקרא מן הארץ.

זה לא גדל בעפר.

אלא שוב,

לפי אותה השיטה צריך לברך על זה שהכול נהיה בדברו.

כן,

הבעת אליה.

מורא לו חכם בן ציון אומר, צריך להפריש תרומות ומעשרות. הוא הולך לפי שיטתו.

להלכה.

ברכה ראשונה אין לנו כל כך בעיה.

הרי אדם שאומר שהכול נהיה בדברו אפילו על הלחם ועל היין יצא,

שהכול פותר את הכול.

מתי תתחיל להיות בעיה?

אם האדם הזה אכל כזית, מה יברך? ברכה אחרונה.

אם תאמר שהברכה הראשונה שהכול, הרי כותב הרמב״ם,

דבר שברכתו שהכול, אתה מברך על הביצה שהכול,

ברכה אחרונה נפשות.

אבל אם תאמר לא,

לא פקע מעל זה דין של חיטה,

או, בדוגמה הקודמת אמרת על עגבניה יברך אדמה.

אז גם פה צריך לברך על זה את הברכה הראויה לו.

אם כן, צריך לברך על זה ברכה אחת מעין שלוש.

להלכה לא יברך לא זה ולא זה. ספק ברכות להקהיל.

אחד מחכמי דורנו, הרב אפשטיין,

כתב מאמר בנושא הזה.

הוא כותב שם שיברכו על זה מזונות ועל המחייה.

הוא דן שם, למה לא יברך על זה המוציא?

אם נגיד שגידולי המים זה כמו עפר,

והוא טוען ואומר כך, המוציא לחם מן הארץ, פירושו

טחנתי את החיטה, עשיתי מזה קמח,

ומהקמח אני עושה לחם. זה לחם שמברכים המוציא בברכת המזון.

פה לא, פה זה לא היה קמח.

כי עם השורשים אתה לוקח את הכול, זה עדיין רך, אי אפשר לטחון את זה, אלא מרסקים את זה.

כיוון שזה עבר רק ריסוק ונילוש,

לכן הוא אומר, הברכה היא מזונות ועל המחייה.

מנין לא. אין לו שום ראייה ושום הוכחה לדבר.

מי אמר שהלחם צריך לעבור שלב

שזה יהפך קודם כול לקמח,

ואחר כך תלוש ותעשה לחם? מי אמר את הדבר הזה?

מנין לא. זה החידוש שלו, ההמצאה שלו,

שאין לו מזה שום בסיס.

אבל הבעיה העיקרית היא שעליה הוא לא דן.

כמו שאמרנו, זה בגדר גידולי מים. אין כאן עפר,

ועל הגידולי מים יש לנו סימן שאלה.

ייתכן שזה גרוע יותר מהמצא המנותק מהציס שאינו נקוב. כאן זה הרבה יותר חמור.

ולכן, ברכה ראשונה שהכול,

ברכה אחרונה ולא כלום.

אלא אם כן,

אם הוא אכל בננה,

אז יש לו בלאו הכי כזית מהבננה, יברך נפשות.

אם הוא אכל דבר אחר שברכתו מעין שלוש,

נניח החבר שלו לידו אכל כזית עוגה,

הוא יברך בקול רם על המחיה, יכוון לפתור אותו, ימצא את הדרכים,

אבל הוא בעצמו לא יהיה רשאי לברך ברכה אחרונה,

לא מעין שלוש ולא בורא נפשות,

בגלל הספק, בגלל המחלוקת האמורה.

אנחנו חוששים מאוד לעניין ספק ברכות להקל.

הקדוש ברוך הוא ישלח להם רפואה שלמה במהרה לאותם המסכנים.

יש בארץ כחמשת אלפים איש שחולים במחלה הזו.

כמה אנחנו צריכים להודות לבורא עולם?

הקדוש ברוך הוא נתן לנו גוף בריא בנשמה בריאה, יכולים לברך, יכולים לברך המוציא לחם מן הארץ, ברכת המזון, הכול אתה עושה בחול בשבת.

המסכנים האלה

לא תמיד יכולים, גם אם הם רוצים, יש להם בעיה,

וזה לפעמים קרוב לפיקוח נפש.

יש כמה דרגות במחלה הזו בציילק.

יש דרגה,

פרוסה אחת יכול להגיע לבית חולים.

יש כאלה, פרוסה אחת הוא לא ירגיש טוב, אבל לא יגיע לבית חולים,

אלא שהוא נזהר מלכתחילה, שלא יידרדר המצב שלו.

כמה דרגות יש בזה, אבל החיטה המונבטת

זה דבר טוב מאוד ובריא מאוד בשבילהם. כמו שאמרתי, הגלוטן נעלם,

רק הבעיה היחידה, המחיר.

יכול להיות שאם יעשו את זה עוד בתי חרושת,

אז יכול להיות שיוזיל את המחיר יהיה להם יותר קל.

אבל מבחינת הברכה צריך לעדכן את אותם האנשים שלא יברכו על זה המוציא, אפילו אם הוא עשה את זה כמו לחם.

הוא שם שם שמרים והצליח לתת לו צורה, אתה תסתכל על זה, זה ממש צורה של לחם.

אפילו אחי לא נוכל להתיר לו לברך על זה המוציא,

עדיף שיברך על זה שהכול.

אלא אם כן נמצא לידו החבר שלו,

תאמר לו, תברך המוציא על הלחם שלך בקול רם, תוציא אותי.

ואז,

אני בירכתי שהכול וטעמתי מהסוכר.

ואז אני התכוונתי לפתור גם את הלחם הזה.

הוא גם בירך המוציא לחם מן הארץ ועניתי אמן.

אני בא לכולם מה זה טוב,

יש לך פתרון על ידי אדם אחר אם הוא נמצא עם אחרים.

אבל כשהוא נמצא לבדו, שם אין לו ברירה,

אלא כמו שאמרנו,

יסמוך על ברכת שהכול נהיה בדברו בלבד ואין לו רשות, אין לו היתר לבוא ולברך על זה ברכת

בורא מיני מזונות או ברכת המוציא.

קל וחומר שאין לו רשות לברך על זה מעין שלוש או ברכת המזון. אין הבדל בהלכות האלה בין איש לאישה.

האישה גם היא מברכת כמונו את ברכות הנהנים וגם היא אמורה לנהוג ולעשות כך.

אין הבדל בהלכות האלה, גם בפרט הזה וגם בדברים אחרים.

גם הנשים אמורות לנהוג ולעשות בכל מכל כול כמונו.

יש להם הבדל בין המשביע כמו ל... זה משביע, בוודאי.

השאלה היא כמה.

בכמה זה משביע?

בלחם יש את הגלוטן,

ולכן אתה מרגיש כאילו שבעת.

לא רק כאילו שבעת, אתה מרגיש אחרי זה כבדות,

אתה רוצה לישון, אתה רוצה להירדם.

תמיד ביום שבת, אחרי החמין,

כולנו רוצים גם לישון. איך אמר לי אחד החברים?

אחרי החמין חייב מיתה.

אבל כאן, אם אין בזה את הגלוטן,

אז אין בזה, זה לא מכביד כל כך. שם אתה לא חייב לישון, אתה יכול ללכת ללמוד תואר. כן.

אבל מה ההבדל בין החיטה לבין בכוח האדם השניים?

אמרתי אותו ואחר כך אני יכול לאכול אותו.

שם החיטה,

התפרקה.

כשאתה מנביט את החיטה ממילא הכוח של החיטה שהיה, כמו שאתה רואה, הגלוטן נעלם כי החיטה התפרקה ואז כשהיא מתפרקת אז היא גם משרישה.

אתה אוסף את הכול עם השורשים.

זה לא שאתה לוקח רק את החיטה ומשאיר את השורש. לא.

אתה לוקח את הכול ולש את זה כמו עיסה ומזה הם עושים את העוגה או את הלחם, ועל זה אנחנו מדברים.

מה יהיה הדין לגבי הברכה?