הרחבה בהלכות ברכת "שהכול": מביצה חיה וסכנותיה, דרך ספקי ברכה אחרונה ומאכלים מזיקים, ועד מסורת בבעלי חיים

 

- - - לא מוגה! - - - 

המשנה במסכת ברכות מ׳ אומרת לנו דבר שאין גדולה מן הארץ, מברך שהכול.

יש לנו ברכת בורא פרי העץ על פירות האילן,

על פירות האדמה מברך בורא פרי האדמה,

אבל על דברים שאינם מהצומח,

מברך עליהם ברכת שהכול נהיה בדברו.

המשנה, הגמרא שמה, מפרטת לנו את הדוגמאות,

ומרן בסימן רד,

מרן מפרט לנו את כל אותם הדברים שמברכים עליהם ברכת שהכול נהיה בדברו, כגון בשר בימה חייב העוף.

הבשר הזה,

ברכתו שהכול נהיה בדברו.

העוף לא צומח לא על העצים ולא על האדמה.

יש ביורא פריית סימן פד סוג עוף שגדל על העץ,

כשהוא גדל מגיע לגודל המקסימלי שלו, מתנתק מהעץ ופורח.

אותו העוף אסור להכיל לנו ביוראייתם, אשר אצל שורץ על הארץ.

כך שאין לנו דוגמה של עוף שהוא צומח,

אלא כל העופות שלנו וכיוצא בהם, או דגים,

כולם ברכתם שהכול נהיה בדברו.

כך גם הדגים,

ביצים, חלב וגבינה.

אמרו שיש בעצם את זה בפריה, ליד קבר המפלין.

טוב,

אשרי המאמין.

הביצים המבושלות והמתוגנות ברכתם שהכול נהיה בדברו, הלבד לכל העלמא.

אבל ביצה חיה יש עליה מחלוקת.

רבנו שלמה לוריא המארשל ורבי שלמה קלוגר אומרים,

רק על ביצה מבושלת מברכים שהכול.

ביצה חיה, לא מברכים עליה.

תודה.

דבר כזה הוא לא אוכל, זה לא טעים.

ממשיך הרב ואומר,

אדם שאוכל מאכל טוב ביום הכיפורים חייב כרת.

אוכל דבר לא טעים, אוכל עולבי גפנים,

אין על זה כרת, רק ייסוד הרבנן.

אומר הוא הדין גם לגבי אדם שגומע ביצה חיה,

זה לא אוכל טעים ולכן אינו חייב כרת. אין כאן איסור דאורייתא אלא האיסור יורד רק לדרבנן.

אלה הדברים שכתבו המהרשל ורבי שלמה קלוגר.

אבל רוב הפוסקים חלקו.

הגאון חידיים מצטט את חכמי ירושלים לפני 501 שנים,

משנת רסט. הם אומרים שמברכים על ביצה חיה, מי שגומע מברך שהכול נהיה בדברו.

את דברי הגאון חידיים העתיקו גם שאר האחרונים בספר ברכת יוסף של הגאון רבי יוסף עדיד, כף החיים ושאר האחרונים,

וככה המסקנה, ככה ההלכה למעשה,

שמעיקר הדין גם על ביצה חיה מברכים.

הפוסקים מנסים ללמוד את זה מדברי הראשונים ביורד הער סימן קייג,

שם הנושא הוא בשולי גויים. והכלל הוא,

אם הגוי לקח שזפים, בישל את השזפים,

מותר לאכול אותם.

ולמה?

כיוון שאת השזפים אפשר לאכול כמות שהם חיים,

כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו בעיה של בשולי גויים.

השאלה היא, האם ביצים זה נקרא דבר שנאכל כמות שהוא חי?

האם אפשר לבוא ולאכול מה שהגוי בישל את הביצה או לא?

מחלוקת ומרן פוסק שאסור לאכול את אותה הביצה.

יש בזה איסור בשולי גויים.

אם כך, מה אתה רואה?

שאי-אפשר לאכול את זה כמות שהוא חי,

ולכן יש בזה איסור בשולי גויים.

אז אם אפשר,

הזמן אלה לא יברך.

כך מנסים הפוסקים ללמוד. אבל המסקנה היא אינה כן.

יש לנו דבר שאי-אפשר שהוא מאוס לגמרי.

על זה אין דרכה.

אדם שותה את זה לרפואה וכיוצא בזה, דבר מאוס כזה אין על זה דרכה.

אבל דבר שנאכל בדוחק, על זה יש ברכה עד שעכול.

אלא מה? לגבי בשולי גויים,

זה עדיין לא מספיק כדי להתיר.

גם דבר שנאכל בדוחק יש בו את הבעיה של איסור בשולי גויים,

ולכן מרן אסר לנו שם.

אבל עדיין זה לא ראיה שמרן יאמר שגומע בצער לא יברך.

הדבר הזה, לצערנו, מצוי מאוד בירושלים עיר הקודש.

הרבה אנשים גומרים בימים האלה את התפילה, התפילה בנץ החמה עכשיו היא מאוחרת.

גומרים את התפילה, לא הולכים לבית לאכול ארוחת בוקר, אין להם זמן.

משאירים את התפילין בארון סגור בבית-הכנסת ורצים ישר לעבודה.

מגיעים לתחנה המרכזית ומחכים שם באוטובוס,

בינתיים יש איזה גוי שעובר עם העגלה, מוכר בורקס וביצה.

הביצים האלה,

יש בהם איסור ברבנן של בשולי גויים,

ממנה אסור לברך ולאכול דבר כזה בשום אופן, כלל ועיקר.

ולכן, מן הראוי להזהיר את האנשים,

אנשים בבוקר קצת רעבים ולפעמים, לא רק שהוא רעב, קר לו והביצה החמה קצת מחממת.

בא הגויים ומפתה אותו,

צריך להיזהר ולהזהיר, יש בזה, כמו שאמרנו על אבא דברן,

איסור של בשולי גויים.

ובזמננו, בימים האלה, אין מחלוקת.

אמרתי שבזמנם הייתה מחלוקת ואולי הביצה נאכלת כמות שהיא חיה ולכן אולי אין בה בשולי גויים.

היום אין מחלוקת.

הלבד לכול עלמא, יש בה איסורי בשולי גויים.

לא למה, מה נשתנה בין אז להיום?

היום יש חיידק בביצים והרופאים אומרים שזו סכנה.

מי שגומע ביצה חיה יכול חלילה להגיע מהר להר-הזיתים.

היו כאן בחצר שתי נשים שהלכו לגן-עדן בלילה אחד,

והרופא שטיפל בהן, הוא אמר,

כנראה שהן אכלו בארוחת ערב, אכלו כנראה ביצים חיות ושתיהן הלכו לעולמם. ולכן צריך להיזהר מאוד בדבר.

א',

ממלא, זה נקרא שאינו ראוי לאכול כמות שהוא חי.

הלבד לכול עלמא יש בזה האיסור של בשולי גויים.

לענייננו,

גם אם אתה אומר שעל ביצה חיה הפסקנו שאפשר לברך שהכול,

אבל מצד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,

מצד זה צריך להימנע, צריך להיזהר,

לא לנגוע באורותיים הביצים החיות. אלא,

כשאתה מבשל,

הבישול הורג את החיידק.

אתה מטגן את זה טוב, זה מטוגן היטב,

הטיגון הורג את החיידק.

אבל ביצה חיה כמו שהיא, אסור.

הרבה מהחזנים פעם היו רגילים בזה.

החזנים אומרים, זה מצחצח את מיטרי הקול.

בסדר, בזמנם אולי בבורות הראשונים היו אנשים חזקים ולא היו חשופים לחיידק הזה.

אבל היום הדור חלש,

וכמו שאמרנו זה מסוכן, חמירה סכנתה,

ולכן אין הווה אמנה שאדם יבוא ויגמע את הביצה כמות שהיא.

מחלוקת נוספת לגבי ברכה אחרונה,

האם זה אוכל או משקה.

אם זה אוכל,

בקזין.

בתוך ארבע דקות אפשר לברך בורא נפשות.

אם זה משקה צריך רביעית שישתה את זה בתוך שלוש שניות.

אנחנו לוקחים למסקנה, ההלכה היא,

אנחנו מחשיבים את זה כמשקה מצד הכלל של ספק ברכות להקל,

ולכן על ביצה אחת שגמה אין ברכה אחרונה ברכת בורא נפשות.

מתי כן?

אם הוא ייקח שתי ביצים נניח בכוס

וישתה את שתיהן בתוך שלוש שניות הוא שתה 80 גרם,

רק אז יש ברכה אחרונה.

הלאה, אחי, אין לו ברכה אחרונה.

אלה הדברים שאמרו רוב הפוסקים.

אבל כמו שאמרתי קודם,

אין הווה אמנה שהאם אדם יגמא את הביצה, קל וחומר שני ביצים,

גם אם הוא יגמא אותן בתוך שלוש שניות זה לא ישנה עם החיידק.

החיידק לא ימות בתוך שלוש שניות אם הוא גומע את זה מהר,

ולכן כדאי שהאדם ייזהר,

גם נשאר רגיל פעם, מכאן ולבא יחדל מזה כדי לא להסתבך,

חמירה סכנתה מייסומה.

אתה יודע, אני יודע שגויים ערבים הגורמים בסין חיות בלי אין מושבים ל...

הם לא מהווים גני מידה, לא.

בביצה שהיא בשביל... יש גם בגן החיות, ראיתי שהקופים שותים,

כן.

הרצה שתשאיר לפה איזה שבוע חמיר שבלכלה לא יאכל אותו?

נכון, כן.

אני אומר,

בביצה הרב אומר לך להגיד אם זה אוכל או אם זה שתייה.

כן.

בגלל שהביצה עצמה היא שיהיה רק היום עם העשר הזה.

טוב, אתה הולך לפי כהן אליהו,

ולכן הלבדי כהן אליהו ודאי שעל-פי זה ההגדרה,

מה שלא עשים נקרא אוכל.

אתה נועס בשמים, זה אוכל, ולפי זה ההגדרה היא כזית בתוך ארבע דקות מברך נפשות.

אבל לא כולם מודים להגדרה הזו.

רוב האחרונים הלכו בדרך הזו. גם הבן ישחי העתיק את דברי הרב כל אליהו,

גן,

כף החיים ועוד, הגדירו דבר שרק אם לא עשים אותו ניתן לברך על הברכה האחרונה, הוא נחשב לאוכל.

אבל דבר שאתה מלקק אותו,

אתה לוקח גבינה רזה.

גבינה רזה אתה לוקח את המלקק.

לפי דברי הרב כל אליהו, הוא כיוון שלא לוחסים אלא רק לוקקים את זה, וממילא אין על זה ברכה אחרונה.

הוא מגדיר את זה כשתייה.

אם זו שתייה אז צריך לשתות רביעית בבת אחת.

מי יכול לשתות את הגבינה הרביעית בבת אחת? זאת ועוד,

בוודאי שאי-אפשר בתוך שלוש שניות. ולכן,

על זה, לפי דעתיו, אין ברכה אחרונה. הוא עדין גם, אדם שלו, לקק את הגלידה, ארטיק.

גם לזה אין ברכה אחרונה, כיוון שגם את זה אנחנו בוצצים ולא בולעים,

לא נוגסים את זה,

לא לועסים את זה בשיניים.

ולפי דברי הרב, אין על זה ברכה אחרונה. אבל זה לא מוסכם, יש חלקים.

תראה בספר ברכת השם של הגאון במשה הלוי בחלק ב',

שם הוא נותן הגדרה אחרת.

הוא אומר שעל גבינה אפשר לברך בורא נפשות.

הוא אומר, כיוון שאת הגבינה יש בה קצת עבה,

קצת צמיחה,

אתה לא צריך ללעוס בשיניים,

אבל אתה צריך לנחוק את זה בלשון ובחיך.

אז גם דבר כזה שאדם לועט,

גם ההלעתה נחשבת כאכילה,

ולכן זה נקרא אוכל.

אם הוא אוכל דבר כזה 26 גרם כזית בתוך ארבע דקות, לפי דעת הרב, יברך ברכה אחרונה.

כך דעתו גם על הג'ילה,

על הפודינג,

על הגלידה, על הארטיקה, על כל הדברים האלה, והוא אומר שכן יברך ברכה אחרונה אם הוא אוכל כזית בתוך ארבע דקות.

הוא לא הלך בשיטה של הרב קולניהו,

שההגדרה היא לעיסה בשיניים,

אלא הוא אומר, גם אם לא נעשה מזה בשיניים,

עדיין יהיה אפשר לברך על זה את ברכת בורא נפשות.

נפקא מילא לגבי ביצה רכה.

כשהביצה קשה אתה נועס את זה בשיניים,

אבל כשהביצה היא רכה הוא ירתיח את זה ואחר כך הוא בא ואוכל את הביצה הרכה.

הלוי זה אוכל או לא. לפי דברי הרב, ברכת ה' זה כן נחשב לאוכל,

וכיוון שיש בתוך הביצה יותר מ-26 גרם,

יברך בורא נפשות.

אבל, כמו שאמרתי,

הדבר לא יצא מידי מחלוקת. יש לנו בעיה בדבר.

פתרון כאן לבעיה הזו הוא שאקדים קודם כול את העצה של הרב, פרי תבואה, והחתם סופר ופתחי תשובה,

ביורא דעה סימן שכח,

יתחיל ויאמר,

ויברך דוד את ה' לעיני כל הקריאה לעומר דוד, ברוך אתה ה' אלוהי ישראל, אבינו מעולם ועד עולם מלך העולם,

בורא נפשות ובועות מחסר עונן, זהו.

בדרך הזו אין לו כאן חשש ברכה לבת אדם, הוא אמר פסוק מדברי הימין.

ואם היה צריך בורא נפשות, הנה הוא אמר, זו העצה,

כך צריך לייעץ לאותו אדם שמסופק אחרי שאכל כזית מהגלידה,

אם הוא רוצה יעשה את העצה הזו, כך גם בספקות שנראה בהמשך.

לצערנו אנחנו עשירים במחלוקות וספקות בנושאים אלו,

ותמיד כשיש לך ספק אתה אומר את הכלל,

ספק ברכות להקל,

אבל יעשה את העיצן שלו, יברך דוד,

כדי שייתן שבח והודעה לבורא עולם על מה שאכל.

גם לגבי הלבן היה גורט, גם בהם שייך את הכלל שלום.

לפי דברי הרב כולליהו, אדם שלוקח לבן,

הלבן הוא דבר שהוא קרוב יותר לשתייה.

ולכן,

אם לפני שאתה מחלץ את הפקק,

אתה מערוב אותו היטב.

אתה מוציא את הפקק,

מברך ושותה בבת אחת רבועית,

מזל, איבדי כולל עלמא, תברך בורא נפשות.

אבל רוב האנשים לא עושים כך. רוב האנשים לוקחים כפית יחד עם דבר אחר, עם העוגה או הלחם, אוכלים את זה לאט-לאט.

אנשים לא שותים בבת אחת רבועית.

מי מן הימור לא שותה רביעית בבת אחת,

לפי דברי הרב כולליהו,

לא יוכל לברך את ברכת בורא הנפשות.

אתה חושש את דברי החולקים?

אז תאמר את העצה שאמרנו,

ויברך דוד, זו העצה גם לגבי היגורק וכיוצא בזה.

אבל גבינה קשה,

גבינה קשה אתה לועס בשיניים,

בזה אין לך בעיה, לבד לכול עלמא יברך נפשות.

גם אם הוא לקח שניים ושלושה לודן,

או שהוא שם צלחת גדולה של גלידה,

אי-פעם עבדתי ברחוב בן יהודה,

שם לא אוכלים בתוך בית-קפה.

שם יושבים באמצע הרחוב ואוכלים.

ראיתי איזו אוחש אחד,

יש לו צלחת מלאה גלידה, זה 400 גרם גלידה, יושב ואוכל גלידה.

דבר כזה, גם אם הוא יאכל אותו מהר,

רוב האנשים אוכלים את הגלידה לאט-לאט ולא מגיעים לכזית בכדי אכילת פרס.

גם נאמן דאמר, קשה מאוד יהיה למצוא דרך שיוכל לברך את ברורי נפשות ושם המלכות,

אלא, כמו שאמרנו, לעשות העצה של ויברך דוד.

בבתי מלון זה הצבא,

כל מיני זאת בג'ריקה, היום היה המציא בג'ריקה.

כן, זה עובר פסטור.

מה שאתה אומר, מה שאתה מתאר, היום כל המגדניות שמקבלים את הביצים כדי למרוח על הלחם, על העונגות, כל הביצים שהם מקבלים זה עובר קודם כל פיסטור.

על ידי הפיסטור הם אומרים שהם הורגים את החיידק.

אבל לנו זה לא יועיל.

להם זה יועיל, למה? כי על ידי הפיסטור,

ואחר כך העוגה נאפית בתוך התנור,

מגיעה ל-500 מעלות בתוך התנור,

ואז החיידק בוודאי נהרג.

אבל לנו, אם אתה לוקח,

תרצה לגמוע ביצה שעבר עליה פיסטור בלבד,

לא ברור שהחיידק מת.

אולי הוא עדיין בעזה, אולי הוא עדיין חי.

ולכן צריך להיזהר, כמו שאמרתי, שומר נפשו הרחק מהם,

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. צריך להיזהר בדבר.

יש לנו בעיה בביצים האלה עם פעמים בסופו של דעתויות ונשמותו על הלילה.

אז יש בהם או גרגיר של סוכר, דבר שני,

הם טוענים, ההכשר של בלז, מחזיקי הדת של בלז הם טוענים,

כיוון שזה עבר פיסטול, הם מחשיבים את הפיסטול כבישול,

ובזה הם אומרים שגם אם עבר הלילה לא מאסר. כך הם סומכים על הסברה הזו כדי להקל בדבר.

אני עובר הלאה לדברי מרן,

פת שעיפשה בתבשיל שנשתנתה צורתו ונתקלקל.

לחם שהתקלקל העלה עובש, אותו דבר תבשיל.

לא תמיד הוא זוכר להניח אותו במקרר,

לפעמים הילד אכל והשאיר,

למחרת זה התקלקל קצת.

גם על זה לא מברכים את הברכה הראויה.

במקום ברכת המוציא לחם מן הארץ,

יברך על אותו הלחם שהעלה עובש, יברך על זה שהעקול.

הוא לוקח את הסכין, מקלף את העובש, אבל כל הלחם כולו יתקלקל.

גם אם את העובש הוא מסלק,

אבל שאר הלחם שגם הוא כבר איבוד מטעמו וריחו,

ולכן יורד הרגה לברכן של העקול. כך גם התבשיל.

אתה מברך על מרק ירקות, בורא פרי האדומה.

אבל אם זה יתקלקל,

מברך על זה שהעקול.

באמת דברים אמורים אם התבשיל הזה יתקלקל קצת.

אבל פעמים רבות זה נשאר יומיים-שלוש ויתקלקל לגמרי,

ומי שיאכל מזה צריך קודם כול להכין לה את חדר הניתוח או חדר המיון לפני שיקבל את הרענת קיבה.

דבר כזה שמזיק,

על זה אין ברכה.

כמו שאמרנו קודם על הביצים,

הוא הדין גם בדבר הזה אין ברכה.

עיניי לנו שאין ברכה על דבר שמזיק,

למדנו את זה מהגמרא במסכת ברכות בדף ל״ה.

שם הגמרא אומרת,

שמן זית לא מברכים מעלה בגלל שמזיק.

מתי הוא כן בריא וטוב אם אתה שם אותו בסלט, הנגרון,

ואם כוונתו בעיקר על השמן זית,

הווה לשמן זית עיקר והנגרון תפילה,

מברך בורא פרי העץ על השמן זית ופוטר את הנגרון.

אלה דברי הגמרא.

הגמרא לא מפרטת, לא אומרת לנו מה זה עושה, למה זה מזיק.

היום הרופאים מפרטים לנו בדיוק את העניין.

הם אומרים,

מי ששותה הרבה שמן זית והובטח לו שיהיה לו קיב קיבה, אולקוס,

חור במעיים.

והם מסבורים איך זה נהיה.

כשאדם אוכל,

זה מעורר את החומצות של המעיים.

החומצות האלה מתעוררות וזה מעקל מייד את האוכל.

גם השמן זית מעורר את אותן החומצות,

אבל השמן זית מתחלק מייד למטה.

אז את מה זה מעקל?

זה מעקל את המעיים, זה עושה חור במעיים.

אבל כשאתה לוקח את זה עם הסלט,

כמו שהגמרא אמרה לנו, אם השמן זית יתחלק,

אבל הסלט לא יתחלק.

הנגרון נמצא בבטן והחומצות האלה מעקלות את אותן הירקות,

בזה זה לא מזיק.

אבל אדם ששותה שמן זית כמו שהוא,

יבוא כל יום וייקח כוס כזה, כוס ששעות ישא וישתה שמן זית, כמו שאמרתי,

הרופאים בזמננו מגדירים מסבירים יפה את דברי הגמרא,

שזה חלילה מביא פצע חור במעיים וזה סכנת חיים,

ולכן על דבר כזה אין ברכה.

לא מברכים ברכה כלל ועיקר.

אלה דברי הגמרא, מזה נמד מרן אביב תוסף לגבי תבשיל שהתקלקל לגמרי,

שהוא מזיק,

על זה גם אין ברכת שהכול.

על מה נאמר פצ'י אפשרו, תבשיל שהתקלקל,

שמברכים עליו שהכול?

זה נאמר, התקלקל קצת.

בזה עדיין, זה לא מזיק.

ולא נורא, בזה אתה עדיין יורד דרגה אחת, וסוף-סוף אתה נאמר,

מברך שהכול.

אבל אם נתקלקל לגמרי, דברים כאלה שמזיקים,

אין עליהם ברכה כלל ועיקר.

כך הוא הדין גם לגבי הסיגריות.

הפוסקים דנו לכנן בסימן ראש יוד,

מה מברכים אם מברכים על הסיגריות.

דנו בזה הכנסת הגדולה, מגן-אברהם ושאר הפוסקים.

בראשונים, אף אחד לא דן,

לא על הנרגילה ולא על הסיגריות, לא תמצא, לא בראשונים ולא במרת.

מי שמדבר בזה זה רק אחרונים,

הן לגבי הנושא שלנו, דיני ברכות,

הן לגבי אם מותר לעשן בצום, אם זה כמו אוכל,

הן לגבי תשעדויה ואם מותר לעשן,

אם מותר לעשן בבית-כנסת,

כל מגוון השאלות והתשובות האלה,

הכול רק באחרונים.

למה אין בראשונים דבר כזה?

למה אין זכר בראשונים בכל זה?

הסיבה היא,

בזמנם עדיין לא היה עישון סיגריות,

אלא כשגילו את אמריקה, שם גילו גם את בני-האדם שהיו שם במתקרא אינדיאנים,

והאינדיאנים היו אוהבים לשתות קפה ולעשן נרגילה,

ומשם ומהאנדיאנים הביאו את זה לארצות, למדינות שלנו.

גם בירושלים יש אנשים שאוהבים כוס קפה ולעשן סיגריות.

אז הם אמרו,

הפוסקים שואלים,

אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

אם כן, למה לפני שהוא מדליק את הסיגריה,

למה לא יברך?

מה יברך?

או שהכול מייד בדברו, או, כמו שאתה אומר, שורף עמונה בידו.

אבל השאלה היא, למה?

חלק מהפוסקים, הכנסת הקדימה ועוד,

דנו בדברי הגמרא בברכות י״ד.

מרן מעתיק את זה לכנאי מסימן לאושיעוד.

אדם שבא לטעום את האוכל, אם הוא טוב או לא. מטעמת אינה צריכה ברכה.

גם פעם מדמים את זה למטעמת.

הרי הוא מכניס את העשן לפה, אחר כך הוא פולט את העשן.

כיוון שהוא פולט את זה, זה דומה למטעמת,

ולכן הם דמו זה נזה שלא צריך.

ספר עמודי אור של הגאון הרב המר אומר נימוק אחר.

הוא אומר שהסיגריות מזיקות,

ועל דבר שמזיק ממילא אין ברכה. לא צריך לברך.

השנה הזו, לפי דברי משרד הבריאות,

מדי שנה כמו השנה הזו מתים בארץ עשרנת אלפים.

בני אדם מהעישון.

אני לא יודע כמה אנשים מתו מהשמן זית,

אבל מהעישון מתים עשרת אלפים. כל כך מספר עצום.

אם היו מתים בפיגועים היו מתים יותר אנשים, מה היינו עושים? היינו מתכוננים,

היינו מעיפים את שר הביטחון מהחלון,

היינו אומרים לו אתה לא שווה כלום.

וכאן עשרת אלפים מדי שנה בשנה נפגעים מהסיגריות האלה.

הרופאים אומרים אם לא היו אנשים מעשנים,

היו יכולים לסגור הרבה מחלקות בבתי-חולים וחילולה קדישה הייתה פחות עבודה,

והיו יכולים לחסוך הרבה שטחים במקום בתי-קלרות,

היו יכולים לבנות שם דברים אחרים.

לצערנו, אנשים ממשיכים בשטויות האלה, ממשיכים בעישון,

אבל לפי כנעי ההלכה, כיוון שזה מזיק,

לא מבעיה שביום טוב אסור לעשן אלא גם בכל יומות השנה,

יש בזה את האיסור מצד ונשמרתם מאוד לנפשתכם, כך שאין הווה עלינה להתיר לאדם ירשמים, לאדם בן תורה שיעשן.

אם הוד מעלת אבו מאזן רוצה, אני אתן לו סיגריות בחינם. כמה שהוא רוצה אני אתן לו. לאנשים האלה בשביל זה נבראה הסיגריה.

אבל לא בשבילנו.

עם ישראל צריך לחיות עוד יום כדי שעוד יום יקרא קריאת שמע,

עוד יום יניח תפילין,

עוד יום יתפלל,

יעשה רצון נביא לשמר שמים.

איך הוא יכול לקפח את החיים שלו ולקצר את החיים על-ידי אותן הסיגריות המסריחות? ולכן אדם ירשמים צריך להיזהר בדברים האלה,

ישתדל להיגמל, ויפה שעה אחת קודם.

אכן צריכים להדביש לא רק קצת סיגריות. יש גם היום בן-אדם אוכל רוגל אחר אחד, יש איזה מלא מרגרינה,

וזה יותר גרוע מזיער יפי עצם,

זה אף אחד לא אומר כלום, והסוכה וכל זה,

זה אף אחד לא אומר, זה רק על התיגריות דברים,

צריך לבוא גם על הדברים האלה.

ברגע שאתה.

ברגע שאתה אומר, אם יהיו עשרת אלפים מתים הדברים שאתה אומר,

אז אני אדגיש גם את זה.

תראה, תסתכל ברמב״ם, חלק א' הלכות דעות,

שם הרמב״ם יש לו שני פרקים על הנושא של בריאות הגוף.

והרמב״ם נותן הקדמה.

מדוע ולמה הוא נזקק לכתוב את ההלכות האלה?

הרמב״ם מדגיש,

אדם חולה לא יכול לעבוד את השם.

אדם בריא יכול לבוא לכאן וללמוד אתנו דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

יכול לבוא לבית כנסה, להתחולל במניין,

לשמוע קדיש, קדושה וכן הלאה.

אדם חולה נעותק למיטה, הוא לא יכול לקיים את המצוות.

ולכן צריך שיהיה לכל אדם נפש בריאה בגוף בריא,

כדי שתדע איך הגוף יהיה בריא.

הרמב״ם, שהיה גדול הרופאים, נותן לנו שני פרקים מיוחדים בנושא הזה.

הפרק הראשון, הרמב״ם מדבר על הנושא שאנחנו קוראים לו התעמלות.

בן-אדם שהמקצוע שלו הוא פקיד וכיוצא בזה,

ישתדל להפעין את הגוף אחרת אם לא יעשה את זה גם כן, חלילה, בחצי ימיו יעזבן. זה הפרק הראשון שהרמב״ם מסביר יפה בהרחבה,

ולאחר מכן,

פרק ד', הרמב״ם נותן לנו תפריט מה טוב לאכול ולאכול מזה גם הרבה,

מה טוב לאכול קצת ומה טוב לאכול מזה רק לעתים רחוקות מאוד, פעם בחודש וכיוצא בזה.

הרמב״ם מביא, לדוגמה, את הבצלים, השומים וכיוצא בהם.

אז תגיד,

אם זה לא טוב ולכן מספיק לאכול מזה פעם בחודש, פעם בשנה,

אז למה אנחנו מברכים על הבצלים והשומים?

התירוץ הוא, כשאתה אוכל הרבה זה יכול להזיק.

אבל אם אני אוכל שני גרם,

אני נהנה מזה והשני גרם האלה הם טובים.

שני גרם עדיין זה כמעט ולא מזיק.

אדם ששותה קומיאק,

אם הוא ישתה כל יום בקבוק,

הכבד שלו ילך לעזאזל, ילך לאיבוד,

ימות, בחצי ימיו יעזבנו.

אבל אם הוא לא שותה הרבה, הוא שותה קומיאק, רק שני גרם קומיאק.

שני גרם אין כמעט נזק, ולכן אם הוא נהנה,

יברך על הקוניאק שהכל נהיה בטובו.

אני לא נהנה,

אני לא נהנה מהמשקאות האלה, זה מר, זה לא טיים.

הכוס תה הזה זה מתוק, זה טוב.

אבל העראק, הקוניאק, זה לא טיים.

אם אני אשתה את זה, אני לא צריך, אני פטור מלברך.

כך גם על התרופות.

אדם שלא מרגיש טוב, אדם משתעל, לוקח סירופ.

הסירופ הזה הוא מתוק. יש אנשים שנהנים מזה.

אתה נותן לילד בן שנתיים מהסירופ, מצא חן בעיניו,

ואומר לאמא תביא לי עוד.

הוא רוצה עוד בעשירות.

אבל אנחנו, המבוגרים, הרבה אנשים נגעלים מזה.

אין כאן כלל לכולם, אלא מי שנהנה יברך שהכול, מי שלא נהנה לא יברך.

הזהרנו פעמים רבות שבסירופ לפעמים יש גלוצרים,

ולכן צריך בשביל זה הכשר.

בלי הכשר אי-אפשר לשתות את הסירופ כמו שהוא,

אלא אם כן נבטל אותו בתור בשישים, הלאה וכי לא.

אבל עקרונית,

מי שנהנה כן יברך,

מי שלא נהנה לא.

כך אמרנו גם לגבי המשקאות חריפי וכיוצא בזה.

אז גם לגבי הרוגל לך,

אם אדם אוכל מזה הרבה,

בכל יום הוא יאכל עבד דירהם,

אז יקרנו מה שאמרת, יכול להיות.

אבל אם הוא אוכל סך הכול שניים-שלושה גרם,

מזה לא מתי מזה.

הוא אומר לו לה,

הוא נהנה מהעולם הזה בשני גרם האלו, לזה טעה אם לא,

ולכן צריך לברך על זה.

וכן כל כיוצא בזה. מה שאנחנו אומרים,

שלא מברך, הכוונה היא שאם מההתחלה עד הסוף המרק הזה נהיה כולו אף פעם.

אז גם אם הוא לא ישתה את כל המרק,

ישתה רק חלק,

אז לא ימות,

לא יגיע להר-הזיתיב, יגיע לבית-החולים עין-כרם-הדסה.

אז גם זה לא טוב, ולכן על דבר כזה לא מברכים.

אבל אם זה מזיק מעט,

כמו שאמרנו, כשאדם אוכל מעט על המעט הזה,

תחול הדרכה, ולכן צריך לברך.

תראה מרן בסימן תעב בסעיף יד, אדם שמזיק לו ארבע כוסות בליל הסדר.

כואב לי הראש, אפילו אחי חייב.

תגיד, חייב, אבל איך הוא יברך על זה הגפן? זה מזיק.

שוב, מזיק כשהוא שותה הרבה.

אם הוא שותה שני גרם יין, זה טעים בשבילו,

ושני גרם זה בוודאי להזיק, ובוודאי שעל זה כן חייב לברך את ברכת הגפן, אם זה בקידוש או אחר כך.

כך גם לגבי מאכלים אחרים.

לשתות הרבה קוקו-קולה.

האדם הזה, במקום מים,

מהבוקר עד הערב, כל יום הוא שותה עשרה כוסות קוקו-קולה.

בוודאי שזה מזיק. כל הרופאים יגידו לך, זה לא טוב.

לא רק שמזיק לגוף, אלא גם מזיק לשיניים.

רופאי השיניים אומרים, יש בזה חומר שהם בעצמם לא יודעים מה.

אלה שאוהבים הרבה קוקו-קולה,

השיניים שלהם כונן מקולקלות, כך הם טעמים עליהם.

שוב,

תגיד, אם כן, לא נברך.

בוודאי שלא כך.

אדם שותה שני טיפות, שני גרם קוקו-קולה, זה לא מזיק.

אתה נהנה מזה, אתה צריך לברך.

אם הוא שתה יותר,

זה לא הופך את הברכה שהוא שתה קודם,

מה שהוא דירך קודם, שהכול נהיה בדברו,

זה לא הפך את זה חלילה למפריע, לברכה למתנה.

ולכן,

על כל הדברים האלה בוודאי שצריך לברך עליהם את הברכה הראויה להם.

העובד שלמזל זה לא שיח, העובד שעושים אנטיגיוטיקה.

העובד שעושים אנטיגיוטיקה לא לבד בתערוגת של דברים אחרים.

ואנטיגיוטיקה נותנים לאדם חונה שיש לו זיהום.

זה מזיק לחלק מהאיברים, לכליות והער, ומועיל להדביר את הזיהום.

אבל אני ואתה אנשים בריאים, אנחנו לא לוקחים אנטיביוטיקה, נכון?

לנו זה אזיק, זה הורס את הגוף, זה מחליש מאוד, האנטיביוטיקה. כשאין ברירה, אתה אומר, הרע במיעוטו, שיקח את האנטיביוטיקה.

אבל לא שזה דבר טוב. ולכן אמרנו שהלחם שיתעפש, בוודאי אם הוא יתעפש לגמרי או עוגת גבינה, היא מתקלקלת מהר.

אם לא תשים אותה במקפיא, מתקלקל מיד.

ואז כולו ראה לה עובש.

אסור לברך על זה שום ברכה, גם לא ברכת שעקול.

התקלקל קצת. לפעמים הוא הניח את זה במקרר, התקלקל קצת, אבל במקום שזה יעלה קצת עובש, הוא מוריד.

שאר העוגה עדיין ראוי בדוחק לאכילה.

על זה, על עוגת הגבינה הזאת, במקום מזונות ירא ברגה, יברך על זה ברכת שעקול נהיה בדברו, וכן כל כיוצא בזה.

אם כשהוא מוכר סיגריות, תגידו לי, אם הוא מוכר סיגריות לאבו מאזר,

אתה צריך לעזור לו, לסבסד אותו.

לא מגיע לו סובסידיה, מסכן או עלי.

כבוד הרב ראה,

ששוטה מוכר כמתוק,

והרבם אומר, כמתוק לא יוכל וישתה,

ויאכל תבע, ישתה את המער ואת המער.

אני מסכים אתך ברכת תחילה, אבל זו גזירה שרוב ציבור לא יכולים לעמוד בה. תנו לנו כאן תמרים, נראה מה יהיה.

אני עובר הלאה.

כבוד הרב, עוגת גבינה, יש בהם גבינה עגובה בקונקטוריות,

סנטימטר למעלה וסנטימטר למטה. עכשיו את לא גבינה.

אבל הקחת אלה מבעלה,

עם ערך מזונות, עם באמצע, עם ראשי הכול?

לא, רק מזונות בלבד.

אמרו לי שסנטימטר או סנטימטר למטה.

זה לא כך. גם הגבינה שאתה רואה כאילו היא רק גבינה,

זה לא גבינה נטו, הם עובדים עליך בעיניים.

הצבע של הקמח והגבינה זה אותו צבע.

במיקסר הם מערבנים את זה ביחד, יש 40% מתוך זה קמח.

זה מופע יפה בתנור ולכן אתה לא מרגיש.

אבל הברכה על עוגה כזו מזונות,

ואם אכלת כזית, ברור שצריך לברך על המחיה ועל הכלכלה.

אני לא אכלת ביתי, מי זה ביתי?

אם ביתי, אם לא שמת שם רק 10% קמח, תברך על זה שהכל נהיה בדברו.

אני ממשיך הלאה לדברי המשנה והגמרא.

הגמרא מובאה לנו כמה דוגמאות שגם על היום הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

הנבלות שהן תמרים שבשלם ושרפם החום והבשום על הגומי, על המלח ועל עמי מלח.

כל הדברים האלה ברכתם של הכול.

כאן בארץ זה לא כל כך מצוי, כאן השמש לא כל כך חמה.

אבל בבבל, בעירק,

שם חום השמש מגיע בקיץ ל-60 מעלות,

ולכן עץ התמרים במקום שהוא נמצא בצד דרום-מזרח,

שם הרבה פעמים התמרים לא גדלים טוב, אלא מתייבשים מעיקרם מחום השמש.

ובלשון המשנה, המשנה קוראה לזה נובלות.

ועל זה אין ברכת העץ, כיוון שזה התקלקל,

אלא יורד לדרגת שהכול.

התלמוד ירושלמי מביא לנו שלושה דוגמאות.

והוא אומר כך,

אם הוא יורד לפרדס ורואה שהתמרים שלו נשרפו בצורה הזו,

אז קודם כול צריך לברך בשמו מלכו דיין האמת.

הפסיד את הממון שלו.

קודם הוא חשב לקחת מהפרדס הזה 20 טון לשווק, למכור.

כמעט הכול הלך לאיבוד.

דבר שני, בא לאכול, מברך שהכול.

ממשיך התלמוד ירושלמי ואומר,

עשה יין, יין ביתי, החמיץ.

כשהוא רואה שזה נעשה חומץ, הפסיד את כל הממון שלו,

מברך בשם המלכות דיין האמת.

בל לשתות, לוקח שניים-שלושה גרם מהחומץ הזה, מסנן ושותה,

מברך שהכול.

או הגיעה להקת ארבה, גובי,

חגבים, הגיעו לשדה שלו.

הם משחיתים, לא משאירים לך כלום.

שדה החיטים האלה, הלך הכול לאיבוד.

מברך בשם מלכות דיין האמת.

בל לאכול מהחגבים.

מברך ברכת שעקול. אלו דברי התלמוד ירושלמי.

מעתיק אותם רבנו נסים גאון, הובא בגיליון השס במסכת ברכות בדף מהם.

התורה בחומש ויקרא פרשת שמיני,

וכן בחומש דברים פרשת ראה.

בשני המקומות התורה מונה לנו שם,

בהמה חיה ועוף ודגים,

מה טהור ומה טמא ומהם סימני הטהרה.

והתורה מביאה לנו דוגמאות, ואידך זיל גמור.

וכל עם ישראל, ברוך השם, יותר מ-3,300 שנה, כולנו נזהרים בכל זה.

על הדהמות,

על החיות והדגים,

מספיק לך אם אתה בודק,

מוצא את סימני הטהרה,

אתה יכול לקחת ולא יכול.

אפילו אם אבות-אבותינו לא אכלו מזה.

יביאו לך כעת איזה בהמה מהג'ונגל.

אומרים לך, הסבא שלך לא אכל את הבהמה הזו.

בסדר, הוא לא אכל, אני אוכל. זה טעים, זה טוב.

ולמה?

אני בודק אחרי השחיטה,

אני רואה, יש לו את הסימנים שאמרה התורה,

המעין שלו עקבה מעלה גרה,

וכן ברגליים מפריס פרסה ומעלה גרה. שני הדברים יש,

ממילא זה בהמה טהורה ואפשר לאכול את החיה והבהמה הזו.

או דגים, מביאים לך מהאוקיינוס, איזה סוג דג חדש.

אומרים לך, סבא שלך לא אכל מזה.

אפילו, אחי, לא צריך מסורת,

יכולים לקחת את הדג הזה שיש בו סנפיר וקסקסת,

לברך שהכול ולאכול, לא צריך בשביל זה מסורת.

לעוף, כן צריך.

אפילו אם יהיו בו את סימני הטהרה, זה לא מספיק.

וצריך, כמו שאמרנו, מסורת. מה נשתנה?

למה לעוף צריך סימני טהרה ומסורת,

ואילו לבהמה לא?

ההסבר הוא כך,

אחד מסימני הטהרה של העוף שהוא לא דורס.

תראה את הפרס או הנשר,

שהוא עט על השלל,

אז הוא עט ודורס אותו ואוכל אותו.

יש בו את האכזריות הזו.

מי שיאכל את הנשר,

הוא יהיה אכזר כמו אותו הנשר והפרס.

גם בו יהיו את התכונות האלה.

כדי שלא נגיע לזה, לכן הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו את האיסור לאכול מאותם העופות הדורסים.

לעומת זה, התרנגולת, היונה, הציפור, הם לא דורסים. יש בהם עדינות, רחמנות,

ולכן רק הם שמותרים לנו באכילה.

מאיפה אני יכול לדעת אם העוף החדש הזה שיזיעו לי מהג'ונגל,

מאיפה אני יכול לדעת אם הוא דורס או לא דורס?

מה, תעשה תצפית מצלמות מהיום שהוא יצא מקליטת הדוצה עד שהוא יהיה בגיל שנה, תראה אם הוא דורס, אלה דברים שהם בלתי אפשריים,

ולכן הפתרון הוא קל מאוד.

אבות אבותינו ידעו שהוא לא דורס, אכלו את זה.

יש לנו מסורת, אוכלים.

אין מסורת, לא. זה הכלל.

כך כתבו כל הפוסקים, תראו ביורדיה, סימן פ״ב, אלה הדברים.

ולכן, גם לגבי החגבים,

החגב, חלק מזה עוף טהור, חלק מזה עוף טמא.

והתורה מפרטת שם את השונעם למינהו וכולי, שאלה חגבים טמאים.

ויש גם חגבים טהוריים.

לנו,

לספרדים ולאשכנזים, אין מסורת.

והסיבה היא,

במקומות האלה לא מצוי כמעט חגבים.

אולי פעם בחמישים שנה, פעם ביובל, באים עם איזה להקה,

בדרך כלל אין פה. ולכן פה נשתכחה מאתנו המסורת,

כך שעל-פי סימני טהרה בלבד אנחנו לא יכולים לאכול מאותם החגבים.

אבל שני מקומות בעולם היתה להם מסורת והיו אוכלים חגבים.

בספר נופי צופים של הגאון אובי פתח-ים, מרדכי ברדוגו,

היה מרבני מרוקו,

הוא כותב שבמרוקו יש להם מסורת והיו אוכלים מהחגבים.

כך כותב גם הרב קורח בספרו על תימן. זאת אומרת שגם בתימן,

שם בארצות החום מצוי מאוד, כמעט כל שנה מגיעים לשם להכות הרבה,

ולכן להם היתה מסורת,

היה כמו צורת חטא או קמץ על הכרס של החגב,

והיו אוכלים מזה.

אלא שהגאון הביחיים בנעטר בספרו פרי-תואר מפלפל גם בפירושה על התורה וגם שם,

הוא דן מהם הסימני טהרה.

יש לו ויכוחים עם חלק מהפוסקים איך להגדיר את סימני הטהרה.

זאת ועוד, הוא אומר שאנשים מעמי ארצות היו נכשלים.

לא היו יודעים למיין טוב ולהפריד בין החגב הטמא לטהור.

היו הרבה אנשים נכשלים והיו אוכלים חגבים טמאים.

ולכן הוא כתב,

למרות שהיה המנהג עד אז להקל,

הוא אומר, כביר מצא ידי והפרשתי, הוא אומר,

שעשה תקנה שלא יאכלו כלל ועיקר מהחגבים.

אבל תמיד בכל מקום יש איזה מרדן,

שאם עליו נגיד משהו הוא תמיד צריך להיות אדיוט קופץ בראש ולהגיד תמיד הפוך.

היה אחד שלא שט לבו.

באותו לילה הראו לו בחלום שהוא אכל שקצים מרומסים.

הוא בא לרב למחרת לספר שעשה לו הטבת חלום.

אמר לו, זה החגבים שאכלת, זה השקצים מרומסים,

החלום הזה הוא חלום אמיתי.

עד כדי כך הדבר הזה חמור שצריך להיזהר מזה מאוד.

לא רק הוא, רבנו חיים בן-אתר, עשה את התקנה הזו, אלא לפני כמאה שנה גם אבבא סאלי, רבי ישראל אבו חצירה,

גם הוא עשה את התקנה הזו ועשה גם חרם.

יש אומרים שהוא עשה חרם על החגבים,

ומאז אין שם החגבים באותו מקום.

גם החגבים פחדו מהחרם של אבבא סאלי.

מכל מקום,

התימנים, כמו שאמרתי, עד הדור האחרון ועד בכלל היו אוכלים את אותם החגבים,

על זה אמרנו שהדרכה היא של הכול.

אבל לא יבוא ולא יהיה,

אם תבוא איזה להקת חגבים ישאלו אותנו אחינו בני ישראל התימנים,

אני אוכל מזה או לא?

אני אגיד לך שלא.

אפילו אם הוא יגיד לך, תשמע, אני תימני בלעדי,

אבות אבותי נהגו להקל, למה אתה אוסר עליהם? מה אתה ממציא לי איסורים חדשים?

תענה לו כך, תגיד לו, צריך מסורת.

ואצלך, לך אין מסורת.

הפעם האחרונה שהיתה פה בארץ-ישראל מכת הרבה, החגבים,

הייתה בשנת תשכ״, שנת שישים.

50 שנה לא היו חגבים בירושלים ובסביבה, וממילא אותם רבע מיליון יהודי תימן שנמצאים כעת פה,

להם אין מסורת.

כשהוא היה בתימן, כל שנה היה חגבים,

אז האבא והסבא היו מראים להם, זה טהור, זה טמא,

היה להם מסורת.

אבל כאן 50 שנה זה נשכח, אין כבר מסורת.

מי שהיום הוא בן 60,

בן כמה הוא היה אז, כשהייתה מכת ההרבה האחרונה,

הוא היה בן 10. אפילו אם סבא שלו לימד אותו, ילד בן 10, מה יכול להבין ומה יכול לזכור?

50 שנה הכול נשכח.

אנחנו לומדים פה כל ערב,

והרבה פעמים אחרי חודש אני שואל שאלה,

והחברים שכחו, לא זוכרים מה שלמדנו לפני חודש.

אתה רוצה שהוא יזכור, אחרי 50 שנה אתה רוצה שהוא יזכור?

נשכחתי כמת מלב והייתי ככלי עובד.

כך שגם לגבי רוב ככל התימנים אין את האפשרות הזו להתיר.

נקווה שלא יבוא, לא יהיה כאן לקט הרבה. אבל אם חלילה איזה להקה הצליחה להגיח לפה,

והטילים החדשים לא הצליחו להוריד אותם,

אז בך היא גוונה, תגיד לו, אסור לך לאכול.

אם יהיה יהודי תימני בן 70,

כשהייתה אז מכת ההרבה, הוא היה אז, בתקופה ההיא,

בן 20,

ואביו והסבא שלו והרבנים שלו לימדו אותו את כל המסורת.

הוא טוען שהוא עדיין זוכר את זה. יכול להיות.

הרב יצחק יצא בי מרבני תימן, הוא עשה דבר טוב.

הוא לקח וחנת חלק מהחגבים הטהורים למען ידיעו

דורותיכם כדי שיוכל ללמד מהו חגב טהור, מהו חגב טמא.

אבל כמה אנשים ראו את הארכיון שלו ויודעים את סימני טהרה.

בודדים יש.

מתוך רבע מיליון יהודי תימן יש בודדים שעדיין יכולים לזכור ולדעת.

הרוב הגדול לא יודעים ולא מלאכ,

לרוב רובם אין היתר, כמו שלנו אין מסורת, גם להם אבדה המסורת בדור האחרון,

ולכן אין להם היתר, אין להם צד כולה לבוא ולאכול מזה.

אם יבואו תימנים עולים חדשים,

אלה שאכלו עד הדור האחרון,

הם באו לכאן לפני שנה-שנתיים,

הם יגידו לך, זה טהור זה טמא, בסדר, להם אני אגיד להם, לך מותר, להם היתה מסורת עד השנה האחרונה ועד בכלל.

אבל כל התימנים שהגיעו לארץ הם עולים חדשים, ברוך השם עולים ישנים,

כולם נמצאים כאן יותר מ-50 שנה,

וכמעט ונשכח הדבר הזה,

כך שצריך להבחין במציאות לא רק אם היה לאותה העדה מסורת בחוץ-לארץ,

אלא אם לאותו האדם יש לו מסורת או לא.

ולרוב רובם של יהודי תימן, היום אין את המסורת,

קל וחומר לאותם מרוקאים שכבר בזמנו של רבי חיים בן עטר ועבדה סאלי,

כבר הפסיקו מזה יותר מ-100 שנה שאין הווה עמנה לבוא ולהטיל.

הוא יגיד לך, רבנו פתחיה בהדוגו אמר מותר.

אמר מותר להם, לדור שלהם, לפני 200 שנה,

על זה הוא דיבר.

אז עדיין נתן מסורת, אז היה עדיין על מה להתווכח.

היום אין על מה לדון, בוודאי שגם ליהודי מרוקו הם הווה עמנה לנגוע באותם החגבים,

בוודאי שכל זה אסור באכילה לגמרי, מכל וכול.

לסלב יש לנו חלקה, כן, עוף הסלב הוא עוף טהור, ויש על זה גם מסורת.

אנחנו לא רגילים כל כך בזה, אבל יש אנשים שאוהבים את זה, אוהבים לאכול מהסלב,

ויש מסורת של דורי דורות שמעידים שזהו עוף הסלב שאבות אבותינו אכלו בהיותם במדבר וכו',

ולכן בזה עדיין מי שירצה לאכול מעוף הסלב יש לו על מי לסמוך.

תראה בספר על מזון כשר מן החי של הרב לוינגר,

שם הוא מביא את הסיפורים,

שם הוא מביא את המסורת מדור אחר דור, מאלה שאמרו שזהו העוף הטהור שנקרא סלב.

לא התחילים קודם חייו בבהמה.

הג'ירפה היא בכלל נהיית תורה, או גם מזורת, או מה, מה קורה?

יש לזה סיר.

אתה דן על הג'ירפה, תראה, בתרגום של רב סעדיה גאון.

הוא מתרגם בפירושו על התורה,

וערכו ודישו ותאו וזמר. וזמר, הוא מתרגם, זה מה שקוראים בערבית, ג'ירפה.

ואתה פותח,

תשחט את הג'ירפה ותפתח, תראה,

המעיים שלה,

מעלה גרה,

וגם מפריס פרסה. יש בה סימני טהרה, וכמו שאמרנו,

אין כאן צורך במסורת, ולכן בעיקר הדין זה מותר.

אין פה עדיין עדרים של כמה מיליונים שתוכל לשחוט ולעשות אתליז שתוכל מחר למכור בשר ג'ירפות.

מישהו אמר שזה לא טיים, אמר שהגויים טענים שזה לא טיים, כך שאין נפקא מינה.

אבל בתיאוריה זה מותר.

מה שכן, יש נפקא מינה, מחלוקת של מצויה,

והיא שיש שור שיש לו כמו חטוטרת גיבנת לפני העורף,

ולכן יש טוענים שכנראה יש כאן הכלאה עם גמל או דבר אחר, ולכן הם טוענים שאולי זו בהמה טמאה.

אותם האשכנזים הנטעים מסתפקים בעיקר על דברי חיי אדם.

בספרו, חוכמת אדם, הוא מסביר בדעת השח,

שגם לגבי הבהמות צריך מסורת.

ולכן הם אומרים לסבא הזה, לשור הזה,

אין מסורת, ולכן הם מסרים את זה באכילה.

כל הפוסקים חולקים על זה.

גם בדעת השח חלקו על דברי חוכמת אדם ואמרו שגם השח מודה שלא צריך מסורת, ולכן לסבא הזה מותר לכתחילה באכילה.

יש מעט ממנו בארץ. בארץ מגדלים אותו בעיקר בצפון, ברמת הגולן,

אבל הוא מצוי הרבה בברזיל, בארגנטינה,

שם שוחטים מזה הרבה.

לא רק הרבנות, אפילו הבדצים כולם שוחטים מזה ונהגים בו כולה,

חוץ מבדצ אחד.

הבדצ, שארית ישראל, הם נזהרים, לא שוחטים מזה.

אבל חוץ מהם, אפילו הבדצים האחרים,

אם זה הרב לנדו או האחרים,

שוחטים ולא חוששים כלל ועיקר.

יש, כמו שאמרתי, קבוצה קטנה של יהודים ניתאים שהם נזהרים בזה.

אבל אותם האנשים,

אם הוא נזהר לא לאכול מהבשר הזה,

הוא אומר לך שהבהמה הזו היא אולי בהמה טמאה,

אז הוא צריך להיזהר לא לאכול בשום מקום.

למה?

כי אפילו בשר חלק של הבדצים,

שנכנס לכל מטווח, לכל ישיבה,

אבל הם כן שוחטים מהסאבו הזה.

אם כך,

גם אם עכשיו יבשלו לו באותו הסיר מרק ירקות,

אבל אותו הסיר בישלו בו לפני שבוע,

בישלו בו בשר כזה,

הבשר נתן טעם בקבירה ולא עשו בו הגעלה,

וממילא אותו הסיר הוא כטרף,

וגם אם יושבים לך בזה היום מרק ירקות,

עדיין זה יהיה אסור באכילה, אותו מרק ירקות. זו הבעיה שלהם.

אז לא רק לגבי הישיבות, בתי-מלון, מסעדות, בית פרטי.

אתה תזמין אותו, יש סעודת ברית-מילה,

אתה בא, מארח אותו,

אצלך בסיר, כן אכלת מהבשר הזה, אתה לא נמלע.

אז איך הוא יכול לאכול בלי הגעלה?

הוא יצטרך לאכול רק בבית שלו או אצל החברים שלו. אם יש יהודי אשכנזי-ליטאי שאוכל רק מההכשר של ארץ-ישראל,

רק אצלו הוא יכול לאכול. עליו אחי, כמעט אין להם אפשרות לאכול, לא בעולם שמחות ולא במקומות אחרים.

זאת בעיה, יש להם בעיה עוד יותר חמורה.

הגמיה מביאה לנו את הפסוק,

למען תהיה תורת השם בפיך,

ממין המותר בפיך.

כך נקרא בעוד שבועיים.

דווקא מאור של בהמה טהורה אפשר לעשות, להכין,

ספר תורה, תפילין ומזוזות.

אבל אם תיקח מאור של החמור והגמל,

אי-אפשר לעשות מזה ספר תורה, תפילין ומזוזות.

כאן בארץ יש לנו את הסבו הזה ברמת הגולן,

וחלק ממנו כשנביאים לשחיטה,

מפשיטים את האור, מעבדים,

ועושים מזה רצועות תפילין עבודת יד.

לפי שיטתם, הרצועות האלה הן פסולות.

זה נחשב אולי באימת מאה,

ועדיין אין שום בדאץ שימיין בין שור רגיל לבין שור הסבו שיש בו את החטוטרת.

אז גם לגבי ספרי תורה, תפילין ומזוזות, גם שם יש להם את הבעיה האמורה.

ולכן, לכם יש סימן שאלה, לנו יש סימן קריאה, לנו אין בעיה בדבר.

אנחנו כן אוכלים מאותו בשר,

רק בעוף צריך מסורת ולא לגבי הבהמה, שם אנחנו לא חוששים.

אתה קורא לזה תרנגול הודו.

אם יש לך אפרוח בן יומו הוא שוקל 30 גרם,

ואחר כך האפרוח הזה נהיה גדול,

נהיה שני קילו,

אתה אוכל אותו. אם הוא קטן או גדול, אין הבדל.

אתה קורא לזה גם תרנגול הודו. זה אותו דבר, רק שהוא יותר גדול.

אז המסורת שיש לנו על התרנגול תועיל גם על התרנגול הודו.

ולכן יש כאן מסורת.

זה לא מוסכם.

האדמו״ר מקומרנא הוא שהחמיר בדבר.

הם לא אוכלים מזה. גם יש חלק מחסידי ברסלב שלא אוכלים מזה.

הם טוענים שעיקר המסורת צריכה להיות אם זה דורס או לא.

והם טוענים, הם עשו ניסיון,

לקחו איזה גוזל קטן,

הכניסו אותו לתוך הלול של תרנגולי הודו,

עמדו מהצד לראות מה יהיה,

והם מספרים שהם דרסו אותו ואכלו אותו.

אז הם טוענים, הנה הוא דורס, ולכן הם נזהרים שלא לאכול.

אבל תראה, בסבחי צדק, כף החיים ועוד, בסימן פ׳ ב׳,

הם אומרים שמעיקר הדין זה מותר. כמו שאמרנו לגבי התרנגולים, כך גם תרנגול הודו, שהוא תרנגול יותר גדול.

אולי אותם התרנגולי הוגו,

אותם התרנגולים, לא האכילו אותם יומיים-שלושה ולכן אולי הם אכלו את הפרגייה הזו ודרסו אותה. אבל אם הם שמחים במצב נורמלי יכול להיות שהם יהיו כמו תרנגולים רגילים,

ולכן אנחנו לא חוששים מזה. המנהג של כולם, כולל גם הבדצים.

גם הבדצים שוחטים מהתרנגולים הודו.

אני דווקא מנה שוב,

אותו החסיד ברסלב או החסיד קומרנה, אם הוא רוצה להחמיר,

אסור לו לאכול בשום מסעדה,

בשום בית-מלון, בשום אולם שמחות.

הוא לא יכול לאכול לא אצלי ולא אצלך.

אתה בישלת פעם לפני שנה איזה ירך של תרנגול הודו,

ופי שאתה תעשיר, נהיה טרף.

אם נהיה טרף, אפילו אם תבשל לכבודו היום רק ירקות,

אסור לו.

למה לא עשית הגאלה?

כך גם באולם שמחות ובכל מקום.

אצל מי הוא יכול לאכול?

מה כזה חסיד ברסלב כמוהו?

רק אצלו הוא יכול.

כך שהחומרה הזו היא חומרה קשה מאוד מבחינה טכנית.

אם הוא רוצה להחמיר, שיחמיר. למה לא תנוע על הדרכה כבר שידע מראש לקראת מה הוא הולך?

הכי טוב שיאמר מעיקרה, בלי נדר, כדי שלא יסתבך.

יכול להיות שיעשה את החומרה הזו, לא לאכול ממש מהתרנגול הודו.

אבל לפחות את הכלים שעל זה לא יקבל על עצמו כחומרה,

יהיה לו יותר קל להחמיר.

בדרך הזו זו העצה הייעוצה לאותם האנשים.