הלכות חזן, תוקע, וברכת כהנים בראש השנה ובשבת

 

- - - לא מוגה! - - - 

שלום וברכה לכל ידידי המאזינים ולחברים שנמצאים באולפן.

הערב נאמר דברי הלכה קצרים מהלכות ראש השנה שמתקרב ובא עלינו לשלום.

המשנה במסכת ראש השנה בדף ל״ב, המשנה אומרת

העובר לפני התיבה

השני מתקיע.

לא כתוב שם תוקע, אלא השני מתקיע.

והסיבה היא,

המשנה באה ללמד אותנו שכדאי וטוב שיהיו שני בני אדם,

אחד חזן לתפילת מוסף

ואדם אחר

שיהיה תוקע.

ולא אחד יעשה את הכול.

והסיבה היא,

שמא יתבלבל.

אולי אחרי תקיעת השופר יתבלבל ולא ידע לחזור

לתפילת המוסף ולומר היום הרת עולם.

ולכן מן הראוי למנות שניים.

לפעמים אין שני בני אדם,

אחד שיודע הכול,

ואותו האדם יש לו ביטחון עצמי,

אם מובטח לו שחוזר לתפילתו,

רשאי לתקוע.

וכך פסק מרן בסימן תקפה סעיף ד'.

יש לנו הלכה מעין זו,

לגבי ברכת כהנים, אבל יש הבדל קטן,

ובהמשך נפרט.

המשנה במסכת ברכות בדף ל״ד המשנה אומרת

כהן שהוא חזן.

כשמגיע אותו הכהן להטוב שמך ולך נאה להודות,

לא יישא כפיו.

אסור לו להפסיק

ולברך את ברכת הכהנים.

אבל כל זה

כשהאדם הזה פוחד שמא לא יוכל להמשיך הלאה אחרי ברכת כהנים,

כלומר

שים שלום.

אבל אם האדם הזה יש לו ביטחון במאה אחוז,

הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי.

וכך פסק מרן למעלה בסימן קכח סעיף כ'.

לכאורה שני הדברים שווים,

אבל

לדעת מרן שם,

כל מה שאנחנו אומרים, שאם האדם הזה בטוח שנושא את כפיו וחוזר לתפילתו,

שרשאי לשאת את כפיו, כל זה דווקא כשהחזן הוא חזן יחיד.

אין בלעדו,

אין כהן אחר.

כדי שלא נפסיד לגמרי את מצוות ברכת הכהנים,

לכן התרנו לו גם לברך ברכת כהנים,

וגם להמשיך אחר כך

שים שלום, טובה וברכה.

אבל כשיש עוד כהנים אחרים,

לפי דעת מרן שם,

לא סומכים על זה שהבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפילתו,

אלא כיוון שיש כהנים אחרים,

מצוות ברכת הכהנים לא מתבטלת,

ולכן אין לו היתר לשאת את כפיו.

אמנם, לחם חמודות, הפרי חדש ועוד מאחרונים חלקו שם על מרן.

הם הסבירו את הסוגיה שגם כשיש עוד כהנים אחרים,

כיוון שאותן יש לו ברוך השם ביטחון עצמי,

הוא מסוגל לברך ברכת כהנים וימשיך שים שלום ולא יתבלבל,

יש לו היתר שתת כפיו ולהמשיך שים שלום.

אבל, כמו בכל מקום, גם פה המנהג שלנו, של הספרדים,

כדעת מרן,

שגם עם הבטחתו שחוזר לתפילתו,

אינו רשאי חזן כהן לברך ברכת כהנים,

אלא

במקרה כזה הוא שותק,

מגיע לעטוף שמך ולכן אין להודות, הוא שותק,

אני הישראלי מקרא לאחיו הכהנים את כל ברכת הכהנים,

אחרי שהם יגמרו וישם לך שלום,

אחרי זה מיד הוא ימשיך, שים שלום.

אנחנו נוהגים כדעת מרן.

גם אם אותו הכהן מתפלל אצל אחינו האשכנזים בשתיב לך וכיוצא בזה,

ואותו הכהן הוא החזן,

גם שמה ינהג ויעשה כן. אמנם האשכנזים נוהגים כדברי לחם חמודות

והפרי חדש,

הם כן עולים לדוכן גם כשיש כהנים אחרים,

אפילו אחי החזן כהן נושא כפיו,

אבל אנחנו נוהגים כדעת מרן, ולא חשוב היכן הכהן, החזן הזה, נמצא.

גם כשהוא נכנס לבית כנסת של אחינו האשכנזים,

הוא לא יכול להשתכנז ולשכוח את מרן,

אלא הוא צריך להמשיך במסורת לפי הכללים, לפי ההלכות, לפי המנהגים שלנו,

בכל מקום,

ולכן לא יישא את כפיו.

לכאורה, גם פה אצלנו אותו דבר.

גם כאן, אם יש חוץ מהחזן שמתפלל מוסף,

יש עוד אדם אחר שיודע לתקוע.

תגיד לך, אורלי בה דה מרן,

שפה יהיה אסור לחזן לתקוע באמצע מוסף?

אבל אצלנו כאן

גדולי האחרונים דנו בדעת מרן,

וחלק מגדולי האחרונים אומרים שזה לא דומה.

שם הכהן צריך להפסיק.

לעקור את רגליו, להסתובב,

ולכן לא סמכו על זה שהבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפילתו.

מה שאין כאן, כאן אצלנו,

החשש שמתבלבל הוא רחוק מאוד.

אין כאן עקירת רגליים, הוא נשאר עומד על מקומו.

הסידור המחזור פתוח לפניו,

מייד אחרי התקיעות אנחנו מנגנים היום הרת עולם,

ואחרי זה הוא יכול להמשיך הלאה כרגיל.

ולכן, לפי דעת המגן אברהם,

הגאון חידה בברכי יוסף,

ערך השולחן,

כיסא אליהו ועוד,

הם אומרים שגם מרן יודע כאן

שלמרות שיש מישהו אחר שיודע לתקוע,

רשאי אותו החזן להיות גם חזן במוסף וגם לתקוע,

כיוון שהבטחתו שהוא תוקע וחוזר לתפילתו ממילא רשאי לתקוע.

אומנם יש חולקים גם על המהלך הזה, אבל

יש לנו כאן ספק ספקה.

שמא ההלכה כלחם חמודות או פרי חדש,

שמותר לחזן כהן לשאת כפיו גם כשיש כהנים אחרים.

אפילו אם תאמר הלכה כהגאות מימוניות, מהרם ומרן,

שאסור לכהן חזן לשאת כפיו כשיש כהנים אחרים,

שמא אצלנו ההלכה כדעת המגן אברהם, ברכי יוסף, ערך השולחן וכיסא אליהו,

שפה כן יהיה אפשר.

ולכן, מעיקר הדין,

רשאי החזן,

שהוא בעצמו יודע גם לתקוע, רשאי גם לתקוע וגם להתפלל לתפילת מוסף,

ולא חייבים את התפקיד הזה דווקא לתוקע אחר, אלא הוא יכול לעשות את שני התפקידים גם יחד.

אותו החזן כהן,

שלא נושא כפיו,

אלא הוא שותק,

מסיב ושומע את ברכת כהנים של אחיו הכהנים,

רשאי לענות אחריהם

את האמנים שאחריהם.

וישמרך וחונך.

את שתי המינים האלה הוא רשאי לענות.

אמנם אנחנו יודעים שההלכה היא שאסור להפסיק באמצע תפילת העמידה אפילו לקדיש וקדושה, אפילו לומר ישמר הבא.

אם כן, איך אנחנו מתירים כאן שיוכל לענות את המינים האלה?

אנחנו לומדים מדברי רבי אברהם בן הרמב״ם,

שכאן הדבר קל יותר כי זה המקום הטבעי

של ברכת כהנים זה מהעניין, ולכן אין כאן חשש הפסק.

למה הדבר דומה?

התפללתי תפילת לחש,

ואני שומע מהחזן במניין אחר, אני שומע קדושה.

אני נמצא בברכת מחיי המתים,

והוא אומר קדוש.

אני יכול לענות יחד איתו קדוש קדוש.

למה? כי המקום הטבעי של הקדושה אחרי מחיי המתים.

גם פה ברכת כהנים מקומה אחרי הטוב שמך ולך נאה להודות.

ולכן אין שום בעיה,

יוכל הכהן לענות שני המינים אחרי וישמריך וחונק.

אבל אחרי הסיום וישם לך שלום,

שם אינו רשאי לענות את האמן.

כי הכהן חזן הזה,

הוא צריך להתחיל מיד שים שלום.

ואם הוא יהיה טרוד בעניית האמן,

הוא לא יוכל לכוון על האמן, ואולי יתרד ולא יוכל להמשיך, שים שלום.

ולכן את האמן האחרונה לא יימשך מיד, אלא ימשיך מיד, שים שלום.

לגבי אותו הישראלי שמקרא לכהנים,

בדרך כלל החזן לא עונה אמן אחרי הכהנים. שום אמן הוא לא עונה.

גם פה הוא לא יענה אמן אחרי וישמריך וחונק.

אבל אחרי שלום כן יענה.

ומה נשתנה?

מדוע?

כשהוא אומר,

מקרא לכהנים,

הוא לא יכול לענות אמן אחרי וישמריך,

כי הוא צריך להמשיך מיד, יאר, יישא.

ואם הוא יענה אמן אחרי וישמריך וחונק, הוא עלול להתבלבל.

במקום יאר יגיד להם יישא, או להיפך.

אבל אותו החזן הישראלי שמקרא לכהנים בשעה שהחזן הכהן שותק,

הרי הוא לא ממשיך שים שלום.

אחרי שיגמרו הכהנים תיבת שלום,

אין לו יותר מה להקרות,

ולכן הוא צריך לענות אמן אחרי הכהנים.

את האמן האחרונה אחרי שלום,

הוא כן צריך לענות אמן.

נמצא, החזן הכהן עונה רק וישמריך וחונק,

שם הוא עונה שני אמנים.

אבל המקרא ישראל, שם לא עונה אחרי האחרון,

אחרי וישים לך שלום, הוא כן עונה.

כשאין שם הכהנים אחרים, אלא רק החזן הכהן, הוא יחיד, הוא בודד,

ואיתנו לו לברך גם ברכת כהנים, כיוון שהבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפילתו,

במקרה הזה אומרים לו לחזן כהן שיטול ידיים לפני תפילת החזרה.

יצא החוצה,

ייטול ידיו כדת וכדין,

ייכנס, יחזור חזרה למקומו,

יפשוט נעליו,

יעמוד יחף

מתחילת התפילה,

כשיגיע רצה, יעקור שם את רגליו, יזיז קצת את הרגליים,

וכשיגיע לברכת כהנים, יברך את עמו ישראל באהבה, ואחרי זה ימשיך הלאה,

שים שלום. במקרה הזה, אליבא דקול עלמא,

כיוון שהבטחתו שחוזר לתפילתו,

אין לו שום בעיה, יוכל גם לברך אותנו את ברכת הכהנים.

מרן ממשיך

בסימן תקפה סעיף ה'

חזן שרוצה לקבל ממון על התפילות

שבת יום טוב או ימים נוראים,

תוקע שרוצה לקבל ממון על התקיעות שלו בראש השנה,

מותר,

אבל מאותו כסף לא רואה סימן ברכה.

אלה דברי מרן.

יש אמנם מחלוקת בפוסקים,

רבנו יחיאל בנו של הראש חולק,

אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן, כך הוא המנהג, כמו שאומר רבי משה פרדו, היה כאן אף בית הדין בירושלים,

הוא אומר שהמנהג להקן, ולכן רשאים החזנים לקבל ממון.

אמנם יש לנו כלל,

ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוהי.

כמו שהקדוש ברוך הוא לימד את משה רבנו בחינם,

כך משה רבנו לימד את עם ישראל בחינם.

ומה אני בחינם? אף אתם בחינם.

אבל כל זה במצוות דאורייתא. במצוות דה רבנן אין בעיה, ולכן יהיה יהיה רשאי לקבל ממון.

אמנם תקיעת שופר בשנים רגילות היא מצווה מן התורה,

אבל רק תשע קולות הם דאורייתא.

193 קולות שיש בשני הימים, ימי ראש השנה,

אינם דאורייתא אלא דה רבנן,

ולכן יהיה רשאי לענות,

לקבל את הממון עבור התקיעות שלו.

כך גם החזנות.

האם יש מצווה דאורייתא

להיות חזן? אין שום חובה מן התורה שהאדם יהיה חזן לא בכל ימות השנה ולא בשבתות וימים טובים, אלא כל זה דה רבנן.

ולכן לא שייך כאן את הכלל מה אני בחינם, אף אתם בחינם.

כך מסכם לנו להלכה הזדחמת בשם הפוסקים,

וכך המסקנה למעשה,

כך הוא המנהג פשוט.

הרי מרן כתב למעלה בסימן נג' להביא את דברי הרשב״ן להלכה,

שחזן בשכר יותר טוב מחזן בחינם.

תלמד עד כמה שהדבר פשוט, שמותר לו לקבל כסף

עבור החזנות שלו.

עיקר הבעיה לגבי הימים הנוראים,

האם יש כאן שכר שבת או לא.

רבנו יחיאל מודה למהלך שאמרנו קודם,

שאין איסור לקבל את הממון עבור החזנות,

אם הדבר נעשה בימי החול.

אלא שהרב טוען,

כשהוא אומר את תפילותיו רק בשבתות וימים טובים,

התקיעות רק בראש השנה,

אז יש כאן איסור שכר שבת,

גזירה אטומיקח וממכר, ומקח ממכר אסור,

גזירה שמה יכתוב ואשמר, והנחתך.

אבל,

מרן השיב על דבריו

כאן בבית יוסף בהרחבה.

מרן מביא את דברי ספר האגודה ועוד מהפוסקים שהקלו,

והביאו ראיה מפסחים נ'.

שם הגמרא מספרת

שהחכם היה דורש ביום שבת,

לא כל האנשים היו שומעים את ההלכות.

קולו היה נמוך,

היו מביאים אדם שקולו רם ונישא מתורגמן,

והוא היה חוזר על ההלכה בקול רם.

היו נותנים לו ממון,

ועל זה הגמרא אומרת,

צריכה מתורגמנים,

לא היו רואים מזה סימן ברכה.

מה משמע סימן ברכה אין?

האיסור האיסורה לך.

זה הדיוק, זה היסוד להתיר,

שמוטל לחזנים ולתוקעים לקבל ממון.

והסברה היא, מסביר לנו ספר האגודה.

הרי אנחנו לא מדברים על הכסף ביום שבת,

אלא לפני כן אני מדבר עכשיו,

היום הזה אני מדבר בימי החול,

עם התוקע, עם החזן, לדעת

כמה מגיע לו.

כיוון שלא מדברים על זה בשבת,

והרי כל זה כן גזרה נגזרה.

שכר שבת אסור עת ומקח וממכר.

ומקח וממכר אסור גזרה שמא ייחתך או שמי יכתוב.

גזרה נגזרה לצורך מצווה,

כמו חסן ותוקע,

לא גזרו חכמים,

זו נקודת ההיתר,

ולכן להלכה למעשה נהגו עם ישראל,

הספרדים, האשכנזים,

נהגו לקבל ממון על כל זה.

לפעמים החזן הוא בן תורה,

הוא רוצה לצאת ידי חובה

על איבא דקול עלמא.

אז הפתרון הוא קל מאוד.

המשכורת היא לא רק על הימים הנוראים,

אלא חתימת החוזה מא' תשרי עד כ' ט' אלול על כל השנה, כל השנה הוא חייב להתפלל,

וממילא שבתות, עבים טובים, ימים נוראים.

הכול הוא בהבלעה.

כשהכול בהבלעה אין שום בעיה.

אבל לפעמים האדם הזה נוסע לחוץ לארץ,

הוא לא יכול להיות שם החזן כל השנה.

יש לו בעיה בתנת ההלכה, הוא שואל אותנו מה העיקר,

למרות שמרן פסק בסימן שו להחמיר הלכה כמשנה אחרונה, כמו שאמרנו, כיוון שנהגו להקל מחלוקתי בדרבנן,

לכן יש לנו צעד כולה,

צעד היתר בדבר.

גם אם לא היו נותנים לו את הממון,

אם היה בית הכנסת עני, הוא גם כן היה מתפלל להם.

כך שעיקר המצווה לא נעשית בעיקר בשביל הממון,

ולכן זה לא דומה לשכר שבת לאדם ששומר ביום שבת, שאסור לו לקבל תשלום,

אלא כאן הדבר קל יותר,

כאן יש לו צעד כולה,

צעד היתר בדבר.

אבל,

בדברי האגודה נלמד שאם באים להזעיק איזה חזן ביום שבת,

לפעמים החזן חולה, לא מרגיש טוב,

באים להזעיק חזן אחר.

החזן מיד מוכן ומזומן,

הוא מוכן לבוא לבית הכנסת השני לקרוא.

בדרך הוא שואל את הגבאי,

שם אני מקבל עשרים דולר,

גם אתם תיתנו לי עשרים דולר?

אסור ביום שבת לענות לאותו החזן כן או לא.

אסור לדבר בשבת על דבר כזה.

כל הנקודה של ההיתר,

כשמדברים בחול, אבל בשבת חס ושלום.

זה מה שלמדנו בדברי האגודה והבית יוסף.

כך גם לגבי תוקע.

לפעמים קורה שהתוקע נתקע,

לא מצליח להוציא את קולות השופר.

אנחנו רצים למניין הראשון, מניין הנץ, שם התוקע סיים את מלאכתו,

מזעיקים אותו שיבוא לתקוע לנו.

ואז בדרך הוא שואל את הגבאי,

כאן נתנו לי כך וכך,

אתם תיתנו לי גם 100 דולר.

שוב, יש לנו את הבעיה האמורה,

ואין היתר לענות לו.

הגבאי יכול להגיד לו,

נסתדר במוצאי ראש השנה, יהיה הכול בסדר, אל תדאג,

אבל לענות לו כן, חיובי,

נשלם לך כך וכך,

בוודאי שאין לו היתר.

מזה נלמד גם לדוגמאות אחרות, כגון

יש נער שמלמד ילדים ביום שבת תהילים, משניות,

טעמים,

והגבאי רוצה לשלם לו,

לתת לו 1,000 שקל לחודש

שכר טרחה,

או לאותם הילדים שלומדים, רוצה הגבאי לתת להם ארתיק

או ממתקים אחרים שכר טרחה,

אוכל מפירותיהם בעולם הזה,

אין שום בעיה, יכול לתת להם,

ואין כאן חלילה חשש

שכר שבת,

אין לך מצווה גדולה מזו שאותו המדריך יושב ולומד איתם ביום שבת,

שעתיים-שלוש, גם שמה לצורך מצווה לא גזו.

כך גם לגבי רופא.

רופא או אחות שבאים להזריק זרקה,

או שמגישים טיפול,

כל טיפול שהוא לחולה,

במוצאי שבת יכולים לגשת לקבל את מה שמגיע להם,

500 שקל או יותר, אין שום בעיה, יכולים לקבל.

אומנם רבנו יחיאל אוסר,

שואל מהרי מברונה,

מה יהיה הדין אם האדם הזה לא ירצה לשלם ויטען קימלי?

קימלי נגד המנהג לא אומרים.

לכן אומר מהרי מברונה,

יוצא בדיינים אם אותו הגבאי לא ירצה לשלם לתוקע,

או אותו החולה לא ירצה לשלם לרופא,

בית הדין יפסוק לחייב אותו שישלם את הכול עד סוף זרותה האחרונה.

כך העתיקו להלכה גם שאר האחרונים,

וכך מסכם להלכה בספר הר-צבי.

ולכן כאן, כיוון שהדבר הזה הוא לצורך מצווה,

כשהרופא בא והגיש עזרה ביום שבת,

בוודאי שצריך לשלם לו את כל מה שמגיע לו. אם שכיר הוא בא בשכרו,

בוודאי שאסור לקפח אותו,

כיוון שהדבר הזה הוא צורך מצווה,

ולכן אסור לגבאי לעשות קונצים בדברים האלה.

אם הוא מתעקש ולא רוצה לשלם,

אז הציבור צריך להתארגן לעשות בחירות חדשות,

לשלח את הגבאי ההוא הביתה, להביא גבאי חדש,

שידע איך לנהל את בית הכנסת, ולא לעשות שטויות,

לא לעשות כדבר הזה בשום אופן.

כל זה לצורך מצווה.

אם זה לדבר הרשות, באמת יש מקום לאסור מעיקר הדין,

שוכרים אותו שיבוא וישמור באתר בנייה.

שמר שמונה שעות, מוצא שבת הולך לבקש את המשכורת.

וזה בוודאי שאסור לו כאן, זה לא בהבלעה,

ויהיה אסור.

נערה, ביביסיטר ששומרת, שוב, גם זה לא לצורך מצווה.

גם זה יהיה אסור לה לקבל, לחשבן בדיוק את מה שמגיע לה.

אלא אם כן הבוס נותן לה את זה בצורת מתנה, בהבלעה.

אבל אם זה לא בצורת מתנה, אלא הוא עושים את החשבון בדיוק.

היא שמרה שעתיים, מגיע לה 17 שקלים ו-30 אגורות.

עושים חשבון מדויק לתת לה במוצאי שבת בצורה הזו,

כיוון שאין כאן שום צורך מצווה.

לכן בזה ראוי להיזהר, כאן הדבר הסוף.

לגבי בתי-מלון הדבר קל יותר, כי אצלהם זה נקרא בהבלעה.

כי אצלהם לא משלמים על מה שאני נמצא במלון מהשקיעה עד השקיעה,

אלא שישי וליל שבת עד חצות,

זה נקרא אצלהם יום אחד.

יום שבת ומוצאי שבת עד חצות זה גם כן נקרא יום אחד, לכן זה נקרא בהבלעה, ומותר.

כך הוא הדין גם לגבי היתר עסקה שבבנקים.

אני לווה מהם,

ואני משלם להם על כל יום שקל אחד.

אני בא לשלם להם 30 שקל בחודש,

מתוך זה יש ארבעה ימי שבתות.

אף על-פי כן מותר, כי השבת שם גם היא מובלעת עם החול.

ליל שבת עם יום שישי,

מוצאי שבת עם יום שבת.

ולכן, הן לגבי לתת להם או לקחת מהם,

אדם שהפקיד אצלהם,

הוא מקבל על החסכונות שלו 30 שקל בחודש.

והם נותנים את זה יום-יום.

יש סוג פיקדון,

יש סוגי חסכונות

שזה משבילם על כל יום. אף על-פי כן זה נקרא בהבלעה,

ושם אין לנו שאלה מעיקרה, גם אם זה לדברי הרשות,

הדבר מותר מלכתחילה.

אבל כשזה לא בהבלעה, על זה אמרנו את החילוק הקודם שיש.

אם זה לצורך מצווה,

בזה מרן כתב לנו להתיר, וכך הוא המנהג להקל.

אם זה לא לצורך מצווה,

בזה צריך להיזהר, להחמיר ולאסור בדבר.

כן, עד כאן השיעור, כבוד הרב, חזק ואמץ, היינו קשובים לדברים, חזק ואמץ על השיעור, מהלכות ראש השנה הבא עלינו לטובה ולברכה, יהי רצון. מכאן אנחנו נפתח את הקווים לשאלות המאזינים העיקריים. הטלפון כאן באולפן, בקידומת 02-566 שאלות בהלכה. כאמור, נמצא איתנו הגאון הגדול, הרב יעקב יוסף, השם ישמור ואיחיום,

אשר משיב לשאלותיכם, המאזינים העיקריים.

כבוד הרב, באמת,

במה עדיף להחמיר יותר, יותר בנושא של חזן או תוקע?

כשאנחנו באים, אנחנו הגבאים, באים לחפש,

מחפשים קודם כל תוקע יהודי ירא שמיים ותלמיד חכם שבקיא בהלכות תקיעת שופר.

זה הדבר הראשון שעליו אני שם את כל כובד משקלנו מבחינת המאמץ להשיג אדם א' א',

ואחר כך, דבר שבא אחריו,

להשיג גם חזן טוב.

אבל תקיעות השופר הן חשובות יותר.

לא רק בשנים רגילות של תקיעת שופר היא דאורייתא,

אלא גם השנה הזו.

אפילו אם לא יבוא משיח והתקיעות שופר יהיו רק ביום השני שהם דרבנן,

אף על פי כן יש להם חשיבות

יותר מהתפילות.

הרי בתפילה כולנו, ברוך השם, מתפללים ויוצאים ידי חובה.

החזנים בעולם מוצאים את כולנו ידי חובה. הגמרא אומרת שהם מוצאים גם את העם שבשדות.

כך שיידי חובת התפילה בצורה מהודרת,

אותם החזנים הטובים הצדיקים מוצאים אותנו בכל מקום שהם.

אבל את השופר אני צריך לשמוע כאן מתוקע שהוא למדן,

שיודע טוב-טוב את סימן תקצ״,

סימן שלם שמרן פירט בהרחבה את דיני תקיעת שופר.

אמרתי פעם באיזה בית כנסת את ההלכות האלה,

וישב בשורה הראשונה יהודי מבוגר.

הוא נהנה מאוד מההלכות.

כשסיימנו,

הוא הזדהה לפניי, הוא אומר לי, אני למדתי עם האבא שלך באותה הכיתה.

אני תוקע חמישים שנה מאז.

אף פעם לא שמעתי את ההלכות האלה, וידעתי שיש הלכות שופר.

כמה צריך להאריך בתקיעה, בשברים,

כל הפרטי-פרטים האלה, אותו המסכן לא ידע, היה לו חידוש.

הוא אומר לי, השנה אני אדע איך לתקוע.

ולכן הגבאים, שומרי משמרת הקודש, הם אחראיים שיהיה להם תוקע טוב, שבקיא היטב בהלכות.

לא כל מי שתופס שופר ביד ויודע להוציא מתוכו קולות חזקים,

אז הוא גם תוקע טוב.

בעיניי יש כללים, יש הלכות, פרטי-פרטים,

ואם הגבאי לא בקיא היטב באותן ההלכות,

שישלח את המועמד להיות תוקע, ישלח אותו לרב,

כדי שהרב יבחן אותו.

יבוא יחד עם השופר,

יתקע לפני החכם ויראה מה הוא יודע.

אם הרב יאמר שהוא בקיא היטב גם בהלכה בתיאוריה,

גם בצד המעשי הביצוע של התקיעות שלו מעולה,

אחד כזה מגיע לו,

וכמו שאמרתי,

שווה להשקיע, לשלם יותר בתוקע מאשר בחזן.

כל הכבוד לחזנים, אבל בראש השנה גולת הכותרת היא התקיעות שופר.

אז כלומר, אם בא לידינו לידי מצב של גבאים של תוקע אברך בן תורה,

וחזן אולי פחות מבן תורה, או בעל בית, אבל בקי ברוך השם בנוסח התפילה,

אז עדיף שיהיה גם התוקע אברך.

בדיוק. בבן תורה. נכון.

לפעמים יש לי שני בתי כנסת,

יש לפניי שני מקומות,

ובשניהם יש ציבור מצוין של בני תורה.

אבל באחד יש תוקע תלמיד חכם,

והחזן הוא אדם פשוט.

בית הכנסת השני להפך.

החזן תלמיד חכם וצדיק, ואילו התוקע אדם פשוט.

אני הולך להתפלל ביום השני של ראש השנה,

היכן שנמצא התוקע שהוא תלמיד חכם.

כן. זה מה שחשוב יותר, לשים לב לתקיעות,

ולצערנו, לא רבים יחכמו.

מקומות יש תקלות בקטע הזה, ובפרט בצבא.

הרבה מהחיילים שנמצאים במקומות נידחים,

הרבנות הצבאית מבטיחה להם הרים וגבעות.

אומרים להם, אנחנו נשלח לכם חזן, ושופר, ותוקע.

לפעמים בכלל הוא לא מגיע.

במקרה הטוב שהתוקע כן מגיע, לפעמים הוא עם הארץ,

ולא מבין בין ימינו לשמאלו באותן ההלכות.

ולכן,

חייל טוב, חייל שיש בו יראת השם,

יודיע מראש לקצין,

אני בראש השנה חייב להיות בבית הכנסת פלוני,

כדי לקיים את מצוות כעד שופר כהוגן.

אני לא אהיה כאן בבסיס,

תן לי תורנות בימים אחרים כדי שאוכל להיות בבית בראש השנה.

לפעמים הקצין, אדם חכם,

אומר לו, אם אתה הולך בראש השנה,

אתה תורן ביום כיפור.

בסדר, שיהיה שם בבסיס בכיפור.

כיפור אין חובה תקיעות.

להתפלל גם הוא, כל חייל ידע להיות חזן לשעת חירום, כולנו חזנים.

אז זה לא נורא.

זה לא חמור כמו התקיעות שופר.

ולכן, אפילו אם יישאר שם ביום הכיפורים, זה יותר טוב ממה שיהיה שם ביום ראש השנה,

ראוי שיהיה בביתו כדי שאוכל לשמוע את התקיעות מתוקע תלמיד חכם.

בכלל זה אנחנו מזהירים לאותם האנשים שאוהבים ללכת לכותל שבתות, ימים טובים, ימים נוראים.

אם הוא הולך להתפלל במניין הראשון בנץ החמה,

הוא הולך להתפלל עם חכם שמואל דרזי,

אז חכם שמואל דרזי תוקע מצוין, בקי בהלכה,

הוא אומן חשוב, יודע לתקוע טוב.

אבל אם הוא לא זוכה להגיע לקודש הקודשים, לא זוכה להגיע לחכם שמואל דרזי,

הוא רוצה להתפלל בשעה שבע, שמונה,

מי אומר לך שבשעה שמונה יבוא תוקע טוב שיודע הלכות?

לצערנו, בכותל הכל פרוץ,

אין שם מי שיארגן את התוקעים שיהיו תוקעים תלמידי חכמים.

כל אחד שבא, יש לו שופר ביד, הוא אומר, אני תוקע,

ונותנים לו שיתקע. אין מישהו אחר, הוא תוקע.

מי אומר שהוא בקי בהלכה?

לכן, אם הוא רוצה להתפלל שם שחרית,

יחזור מייד לבית כנסת מסודר, שיש שם תוקע תלמיד חכם,

כדי שישמע את התקיעות בצורה נכונה, מושלמת,

כדי שיצא ידי חובה.

אומר הטור בסימן תקפח,

אין שטן ואין פה גערה,

ראשי תיבות, שופר.

אם חלילה וחס לא תוקעים בשופר, מי יודע מה יהיה.

אבל כשתוקעים בשופר טוב,

מקיימים היטב את מצוות תקיעת שופר,

אז יקוים בנו בעזרת השם,

אין שטן ואין פה גערה, בעזרת השם. אמן.

נפנה למאזין ראשון שאיתנו על הקו ברשות הרב. שלום למאזין, ערב טוב.

ערב טוב, גבוד המאה. ערב טוב.

רציתי לשאול לגבי אדם שאכל כשיעור המחיה ואכל בריאה,

הענב.

האם יכול לכלול את זה עם המחיה על העץ?

יש מחלוקת אם רשאי לעשות את זה ביחד או לא,

והעצה היא לעקוף את המחלוקת,

לאכול שיאכל כזית מהענבים כדי שלא יסתבך.

דן בזה הגאון חידה בהרחבה. הרבה מהפוסקים דנים בשאלה הזאת.

אם הוא אמר, אמר את שניהם על המחיה ועל העץ, בוודאי שיש לו על מי לסמוך.

אבל כששואלים אותנו דבר כזה, העצה טובה,

עדיף יותר לעקוף את המחלוקת.

יש לנו כאן ספק גדול בדברי הירושלמי,

האם על שהוא שלם ברייה,

האם יש עליו ברכה האחרונה או לא.

אמנם כאן אין איסור ברכה לבטלה.

מה שמרן אמר שלא מברכים על ברייה בגלל ספק ברכות להקל,

אבל כאן הרי בלאו הכי הוא חייב בברכה הזו בגלל ברכת על המחיה, על העוגה.

אף על-פי כן.

כדי שהתוספת

על העץ ועל פראי העץ, שהמילים האלה לא יהיו תוספת כהפסק,

שלא יהיה כאן חשש הפסק,

עדיף שיגמור את כל הכזית,

יאכל עוד חמישה גרגרי ענבים לצאת ידי חובה,

הליבה דכולי עלמא. אם אין לו יהרהר את המילים על העץ ועל פראי העץ,

אולי הרהור כדיבור דמה, למאן דאמר,

עדיף להרהר,

אבל לא כדאי,

לא רצוי לומר בפה, בביטוי שפתיים,

כלל גדול בידינו,

שב ואל תעשה עדיף.

עכשיו הרב, סעודת מצווה מותר לעשות בבית כנסת?

דיברנו בזה בשבוע שעבר.

הזכרנו את המחלוקת בהרחבה.

לא שמעתי, פשוט בשבוע שעבר.

והערנו את מה שקורה, לצערנו, בשטח,

מה שקורה לפעמים, הרבה תקלות.

בואו נלך רגע אחת למאן דאמר.

לו יצויר שבא המשיח ואמר,

הסדהדרין פסקו, מותר לעשות סעודת מצווה.

אז אנחנו בטוחים שכה למאן דאמר, לא?

אבל רק האכילה,

על זה הוויכוח, ועל זה למאן דאמר יש יותר.

האם מישהו העיר לפטפט

לדבר בבית כנסת?

הרי מרן כתב בסימן קנא שאסור לדבר, אין שום היתר.

אפילו אדם שהתעטש אסור להגיד לו אסותא על הבריאות.

עכשיו, כשעושים סעודת מצווה, מה קורה בפועל?

האם מהרגע שהתחילו נטילת ידיים עד אחרי ברכת המזון,

האם כל הקהל כולו שומר על שקט,

אף אחד לא מדבר עם חברו?

אנחנו רואים מה קורה במציאות. אנחנו לא חירשים, אנחנו שומעים אותם.

הרבה אנשים נכשלים ומדברים.

קשה מאוד להחזיק את כל הקהל כולו בשקט, בדממה,

שאף אחד מהם ייזהר שלא לדבר.

סיפר לי חבר, הוא נסע פעם למרוקו לבקר את הקרובים שלו.

הוא אומר, חזרתי משם, התפעלתי מדבר אחד.

הוא אומר, אתה נכנס ויוצא מבית הכנסת,

אתה מרגיש שזה בית השם.

אף אחד שם לא מדבר אף מילה.

הוא אומר, הרגשתי שאני בבית הכנסת, בבית השם.

הוא אומר, מקומות אחרים, לצערנו, לא יודעים להעריך את קדושת בית הכנסת.

ולכן אני ער מאוד למציאות,

כך שאנחנו יודעים את הפוסקים, אנחנו יודעים מה דעת

האוסרים ומה דעת המתירים.

אבל אנחנו גם יודעים מה המציאות. שאדם לא יעבוד עלינו ואף אחד לא יגיד לנו שהציבור לא מפטפט. אנשים במציאות מפטפטים.

אז למה לך לארגן סעודה כזו בבית-כנסת?

למה לך להכשיל אותם?

יש עזרת נשים. עזרת נשים, נאמן דאמר,

אין בה קדושת בית-הכנסת. תערוך שם את השולחנות ותעשה שם את סעודת הבר-מצווה או סעודת ברית המילה.

יש בתי-כנסת בודדים שעושים סעודה שלישית,

ושם יכול להיות שאולי הדבר קל יותר.

הרב כבר אכל את הסעודה.

הוא ממשיך להגיד את השיעור, הוא ממשיך לומר את הדרשה.

אף אחד לא מדבר.

משקט נמרץ,

רק הם אוכלים והוא מדבר.

בזה אני מבין ישה ואמנה.

יש מקומות

שמיד אחרי התפילה בבוקר, אחרי מוסף,

עושים קידושה רבה,

ושוב, יש שם חכם שאומר להם דברי תורה,

אומר להם פרשת שבוע בהלכה, בהגדה או דף יומי.

שוב,

כולם שותקים, כולם מאזינים לדברי החכם, אין פה צפי ומספסף.

אני מבין, בזה יושע ואמנה יש מתירים בדבר.

את זה אנחנו יכולים להבין.

אבל מה שלצערנו נעשה נפוץ מאוד בזמן האחרון,

שאנשים לא רוצים לשלם כסף על אולם,

והולכים ועושים את הסעודות האלה בבתי כנסיות,

בוודאי שאין להם על מה לסמוך.

הם פשוט מכשילים את הרבים וצריך לגעור בהם.

אף אחד לא יתיר לפטפט לדבר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

ולכן אדם צריך להיות חכם. אל תהיה צודק, תהיה חכם,

והוא לא יכול לנפנף לך ולומר,

תראה, בחווה דעת כתוב שמותר, בספר זה וזה אומר שמותר.

אנחנו יודעים את הספרים,

למדנו אותם,

אנחנו יודעים לא פחות טוב ממנו,

אבל שיהיה חכם ויראה את הנולד, כדי שלא יכשיל את הרבים בפטפוט בדברים בטלים בתוך

בתי הכנסת.

תודה רבה.

תודה גם לך, מאזין יקר, ושלום למאזין נוסף.

שלום וערב טוב.

ערב טוב.

שלום לרב.

רציתי לשאול גם לגבי הדרשה של הרב השאלה בברכת כהנים,

וגם לגבי מה שאמר המאזין האחרון בשאלה הראשונה עם הענבים.

אני אתחיל בשאלת הכהנים.

יש לכאורה סתירה.

אם החזן קורא עונה רק על שתיים הראשונות ולא על השלישית,

שלא יטעה,

וכשהחזן כהן שותק והאחר אומר,

עונה רק על האחרונה,

כדי שלא

יתבלבל אם כן זה סתירה.

לכאורה, אז למה חזן קורא עונה על שתי הראשונות? גם יכול להתבלבל בהקראה שלו?

הסברנו כך. אמרנו שאותו החזן הכהן,

כשיש עוד כהנים אחרים,

הרי הוא אסודון אמר ברכת כהנים, אלא הוא שותק.

בשעה שאחיו הכהנים אומרים את כל ברכת כהנים, הוא שותק.

כשהישראלי, חברו הישראלי, מקרא לכהנים,

והכהנים אומרים וישמריך וחוניקה,

הרי החזן הכהן הזה,

הוא לא אומר שום דבר.

כעת הוא שותק.

אין שום בעיה, הוא יכול לומר את האמן, והוא לא יתבלבל.

רק כשמסיימים שלום,

ואז הוא צריך להגיע בסוף, להתחיל,

שים שלום, טובה וברכה.

אז בזה יש פחד שמאמירת האמן תבלבל אותו.

לכן רק את האמן האחרונה ויישם לך שלום,

את זה אמרנו שלא יענה.

אבל וישמריך ויחוניקה, הוא יכול לענות. כי לעולם הוא לא מקריא.

הוא לא מקריא. בדיוק. אז אין שאלה. הוא לא מקריא, ולכן, אין לו מה להתבלבל, ולכן ויחוניקה וישמריך,

הוא יכול להקריא,

ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייתן גם לך את הברכות האלה,

וברכה השם וישמריך ויחוניקה, שלום.

אמן לנו וכל עם ישראל, אמן מקרוב לכולנו.

ולגבי מה ששאל המאזין, תודה רבה לרב, מה ששאל המאזין האחרון

לגבי אותו עיניו,

אם באמת אדם אכל דרך 20 גרם של...

שיבת המינים. וגם אכל בירייה.

לכאורה יש לו פה סטקסטקה לברך, ויש אומרים שהמצווה מהתורה.

מה הסטקסטקה? שם הבירייה ושם שליש ביצה

זה כזית, ומברכים על זה ברכה אחרונה.

וכגון שהוא שבע, כגון שהוא שבע מהאכילה הזאת.

מהאכילה הזאת. יש אומרים ששיבת המינים זה דאורייתא. 15 פוסקים אומרים את זה, אומנם לא הארי זה הרמב״ם, אבל 15 ראשונים בערך

מרן אחידם מונה שאומרים שזה דאורייתא.

אני מסכים למהלך הספק ספיקה הזה.

אומנם מרן באורח חיים סימן ת׳פ׳ו בהלכות אכילת

כזית מצה בדיל הסדר,

מרן הביא להלכה את דברי התוספות בחודין קי״ג,

כך דעת הרבה מהראשונים, ששיעור כזית הוא כחצי ביצה.

אבל, אתה יודע אם זה הרמב״ם, לא?

אבל משמעות עריף הראש והרמב״ם שהכזית היא שליש בצה.

ב-20 גרם כבר יש כזית.

בהרמב״ם זה מפורש, בעריף הראש זה לא מפורש,

אלא יש מדייקים כך מדבריהם, שגם הם נוקטים כך.

אלא מה?

למרות שיש לנו שלושה עמודי הוראה, מרן חשש בהלכות מצה,

הרי שמה המחלוקת היא בדאורייתא, ספק דאורייתא,

ולכן מלכתחילה מרן החמיר, אמר שמרן פוסק את התוספות,

שיאכל חצי ביצה,

ולכן אנחנו מחמירים שיאכל כ-26 גרם לחוש את דעת התוספות.

אגב, בגלל זה להיפך.

אבל, מה שאין כן אצלנו כאן, כאן יהיה ספק ספקה. שם בריה,

מברכים על זה ברכה אחרונה, כמו שאמרו הירושלמי,

ושם ההלכה כי הרמב״ם,

שהכזית זה שליש ביצה, ממנה ב-20 גרם.

יש לנו את האפשרות לומר לו שיוכל לשלב ולהוסיף את על העץ,

נוסף למה שאומר את ברכת על המחייה, בלאו הכי הוא חייב באותה דעת. לא, אני אומר אם הוא אכל רק את זה.

אבל כל זה כשאין ברירה.

ברור, אבל אם הוא אכל רק את זה?

כשיש ברירה, יש עוד קצת ענבים,

אז רצוי מאוד מאוד. יש לנו כביש עוקף מחלוקת, כמו שאמרת,

יאכלו ענבים ויסבעו,

אנחנו לא רוצים להיכנס בשום דבר.

הגמרא נותנת לנו הנחיה וכלל.

היי דבעי למהווה חסידה לקיים מילי דברכות. ואז כשאדם זהיר,

כמו שהוא זהיר בברכותיו, גם הקדוש ברוך הוא ייתן לו מידה כנגד מידה,

ולכן כשיש עוד קצת ענבים, דווקא ענבים,

יש שם פירות העץ משבעת המינים,

אז שיוכל כזית ברווח, שיהיה לו 26 גרם,

ואז הליבא דקול עלמא יוכל לומר גם על המחייה, גם על העץ,

ולא יסתבך בספק ספקה. אבל פתרון לשעת חירום,

אני מסכים למהלך שלך. אפילו בפני עצמו?

זאת אומרת, בפני עצמו בלבד.

התרווח, התרווח.

יש אומרים שברכת

מעין שלוש היא דאורייתא.

אם כן,

הספק ספקה במצווה של אמן דאמא דאורייתא,

אז אם הוא שבע מזה,

אז אינא חנמה יוכל לומר,

אבל קשה מאוד לשבוע 20 גרם, אתה רוצה שישבע?

מדובר כאן באפרוח,

ולכן זה לא מציאותי, זה לא דמיוני,

זה דמיון יותר מאשר מציאות,

ולכן נתנו העצה טובה,

שיוכל עוד קצת,

כדי שאליבא דקולה עלמא יוכל לברך ברכה אחרונה ולא ייכנס לבית הספק.

אגב, הרב, בייסורים באמת הקזית יהיה לחומרה בכיוון השני?

ברור, בלכתחילה אנחנו נזהרים. גם ב-20. ודאי, ודאי שבלכתחילה כדאי שאדם לא ייכנס לספק,

אז אם הוא רוצה לאכול קצת, שיאכל פחות מ-19 גרם,

כדי שלא ייכנס בספק חיוב.

חזק ויאמץ.

הרב זכאי, יהי רצון, זכאי בדין.

שלום, שלום, הכל טוב.

כן, אנחנו נפנה למאזין נוסף. ברשות הרב, שלום למאזין. הלו. בבקשה. ערב טוב, כבוד הרב. ערב טוב.

שאלה לגבי שליח ציבור שמכוון להוציא את נחובה את השומעים.

ויש אדם שומע את השליח ציבור.

האם הוא צריך לשמוע את כל הסדר של נקדישך,

של השליח ציבור מנקדישך,

או הוא מספיק רק את הקדוש קדוש קדוש ראה וברוך?

והאם לגבי ימלוך, האם גם הוא צריך לשמוע את ימלוך או שזה לא חובה?

מה זה לשמוע?

למה הוא בעצמו לא אומר? הוא באמצע התפילה.

אה, באמצע התפילה? כן. באמצע התפילה כדאי שימתין. ברגע שהחזן מתחיל, נקדישך.

ימתין עד שיגמור החזן את הכל עד סוף, ימלוך השם לעולם.

אבל כל זה בתנאי כשהחזן הוא יהודי בן תורה שמכוון.

יש חלק מהחזנים שלצערנו היום הם חלשים בכוונה,

ספק אם הוא מכוון על עצמו.

ודאי שהוא לא יכוון עליך, הוא לא מביא בחשבון שיש אנשים שנמצאים באמצע התפילה שמתכוונים עליו.

יש חלק מהחזנים שלא מתכוונים, לכן אומר הגאון רבי יוסף חיים,

שבמקרה כזה כשהחזן עם הארץ,

אז אין תועלת במה שיקשיב לו,

לכן שימשיך הלאה, שיתעלם ממנו,

בכלל לא ישים לו לב.

אבל אם החזן הוא בן תורה, יהודי שמכוון גם עליו,

אין לכלמה רצוי גם את הפסוק האחרון ימלוך,

גם את זה שיקשיב היטב וישמע גם בזה.

אולי יש כאן שומע כעונה, מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה,

ואין כאן חשש הפסק,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

תודה רבה, כבודו.

אפשר עוד שאלה קטנה?

קצת מהר.

לגבי סעודה שלישית, גם השנה, טוב, זה לא קשור כל כך.

לגבי סעודה שלישית,

אם צריך להקפיד לעשות אותה חצי שעה משטח שך או אין להקפיד רק כמה דקות אפילו לפני השקיעה?

כי פשוט אנחנו עושים מנחה כל הזמן סמוך להשקיעה.

אדם חכם ונבון שיש לו סדר-יום מסודר,

קמים בבוקר, מתפללים ביום שבת הנץ החמה,

אוכלים את החמין בבוקר ואז מתפללים מנחה ביום שבת בזמן,

באים לאכול סעודה שלישית בזמן.

יכולים להתחיל בשעה 04-05 סעודה שלישית,

ואז עליבא דקולעלמא הסעודה שלהם מהודרת.

כשאכלו ב-08 בבוקר סעודה ממילא, ב-04-05 יש להם תיאבון לאכול סעודה שלישית,

הכול מסתדר.

אלה שקמים מאוחר,

מתפללים מאוחר, איך הגמרא מכנה את המאחרים,

כת עצילים,

ובאים בשנייה האחרונה, ברגע האחרון, מהר מהר,

באים סמוך להשקיעה.

הרי בתוך חצי שעה לצאת הכוכבים לא טוב להתחיל לאכול סעודה,

שמא יימשך בסוף.

עד שמע שהם דאורייתא.

יש בנושא הזה תשובה ארוכה בספר אורות חיים של הגאון רבי חיים ברוק,

הוא דן באריכות.

ובנושא הזה, בשעת הדחק, כשאדם נקלע,

מגיע עשר דקות, חמש דקות לפני השקיעה, אם מותר לו להתחיל או לא,

הוא אוסף את כל דברי הראשונים והאחרונים בדבר זה,

והוא המסקנה שלו. אנחנו סומכים בזה על דברי ספר האגודה שאומר,

אתה ממנה שומר שהוא יזכיר לך שעדיין לא התפללת ערבית, עדיין לא אמרת קריאת שמע,

סומכים על דברי האגודה והרמה והבן איש חי,

שעל ידי השומר, אפילו במצוות קריאת שמע דאורייתא, אנחנו יכולים להקל, שיתחיל לאכול סעודה שלישית.

אבל זה פתרון לשעת חירום אם קורה לאדם פעם בחיים דבר כזה.

אבל לא שאדם יתכנן את החיים שלו לחיות על תקן של דיעבד,

לחיות, להיות עצל, לבוא ברגע האחרון.

לכן אמרנו, עצה טובה שאדם ישתדל תמיד להקדים את הרוחות שלו,

גם אם הוא רוצה להזמין אורחים. ידגיש לאורחים,

אנחנו אוכלים מוקדם, הבית פתוח, ברוכים הבאים.

אם האורח בא, ברוך הבא. אם לא בא, זו בעיה שלו.

האם האורח הזה קנה אותך עבד, נהיינו עבדים לפרעה בירושלים?

תעשה את הסעודה השלישית בזמן, תברך המוציא,

ואם יבוא האורח אחר כך, תגיד לו, תפאדל, תעשה נטילת ידיים מתי שיבוא.

אבל לא לחכות.

לא להתעכב,

ולכתחילה רצוי להקדים.

אם הוא מתחיל 35 דקות לפני שקיעת החמה,

זה טוב.

זה אליבא דקול עלמא,

עדיין זה נקרא אליבא דקול עלמא, הזמן הוא טוב.

אבל אם הוא מתחיל בתוך חצי שעה לשקיעה,

כבר הוא מתחיל בשאלות ותשובות, מתחיל כבר בספקות.

ולכן הזמן המהודר ביותר, כמו שאמרנו,

35 דקות לפני שקיעת החמה, הוא מברך המוציא.

בזה אין שום ספק, ודאי שזה טוב, זה מצוין.

הוא יוכל להתחיל לאכול ולשתות, לקיים את סעודה שלישית

בצורה מושלמת, אליבא דקול עלמא.

חזק וברוך. תודה רבה, כבוד הרב.

חזק ואימץ גם לכם, ושנה תומה מבורכת. אנחנו עם מאזין נוסף. כבוד הרב, שלום.

שלום למאזין.

שלום.

שלום בבקשה, כן.

שלום בכבוד.

שלום.

שלום כבוד הרב. שלום.

רוצה לשאול שאלה בבקשה.

כן.

אני כל שנים, כשאני הייתי בריא, והשנה זה עשיתי ציון הדרכים.

גם ככיפור אני עומד מהבוקר עד הערב,

והשנה אני אחרי כהונה ואני לא יכול לעמוד.

מה עליי לעשות?

בעוד שבועיים ביום שישי, ערב ראש השנה,

אנחנו אומרים,

התרת נדרים.

בבית-הכנסת שלכם יש חכם,

יש תלמיד חכם שבקי בהלכות נדרים.

תבקש ממנו,

תגיד לו, אני אבוא לעשות את ההתרה עם כולם,

וכבודו יכוון עלי בהתרה גם על המנהג שנהגתי.

אני מתחרט שלא אמרתי בלי נדר.

הרי החכם עוקר את המנהג מעיקרו.

אי אפשר להגיד חלילה שאתה מתחרט על המנהג היפה, על המנהג הטוב הזה,

שהיית עומד ביום כיפור בכל שעת התפילה.

אסור לאדם להתחרט על המצוות שהוא עושה, חלילה לתהות על הראשונות.

אלא כל החרטה דמעיקרה שיש כאן,

אתה מתחרט שלא אמרת בלי נדר.

זו העצה הכי טובה,

ואז החכם יעשה לך את ההתרה, הוא יודע מה העניין, זה מספיק. לא צריך להודיע לכל האנשים,

אלא מספיק... ביני לבין הרב. נכון. כך מרן כתב לנו בהלכות נדרים,

שתמיד החכם יודע לבדו, והשניים שאיתו, אפילו אם הם לא יודעים,

ההתרה מועילה.

ולכן, תגיד לו לרב, תספר לו,

שבשנים הקודמות היית מקיים את דברי המדרש,

היית עושה כמו שמרן כתב בסימן תריט סעיף ה',

היית עומד על הרגליים בשעת התפילה בכיפור,

והשנה אתה אנוס שיעשה לך את ההתרה.

נקווה שבשנים הבאות רגלי החסידיו ישמור,

שתחזור להיות בריא עולם במאה אחוז, ותמשיך במנהג היפה הזה.

אבל בינתיים, בהווה, באשר הוא שם,

אתה לא יודע אם תוכל, אם תהיה מסוגל לזה,

לכן תעשה את ההתרה בצורה הטובה ביותר,

ובזה תצא ידי חובה שלא תיכנס לשום חשש.

אמן, שיהיה לך שם הטובה. אמן, גם לך רפואה שלמה. רגליך חסידיו ישמור. אמן. רק שיהיה כבודך.

מספר קטנה.

מותר ביום שני של ראש השנה על האש.

לעשות על האש ביום שני של ראש השנה מותר.

לפי דעת מרן בסימן תקצ״ז,

ראש השנה הוא כיום טוב.

נאמר שם במזמור שאנחנו קוראים בראש השנה,

בכסה ליום חגנו.

ראש השנה מכונה בשם חג.

גם בספר עזרא נאמר שם

לכו איכנו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו.

תלמד משם שראש השנה הוא חג.

כך גם למדנו בספר שמואל א' פרק כה.

אמרו הנערים של דוד לנבל, כי על יום טוב בנו.

איזה יום טוב?

אומר השיש שם,

זה היה ערב ראש השנה.

מהמקורות הללו למד מרן בסימן תקצ״ז שאוכלים ושותים ושמחים ולא מתעניין ביום ראש השנה.

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

ממנה, אם זה יום טוב,

אתה רשאי, מעיקר הדין,

גם לצלות על האש ולאכול.

זה לא כל כך יפה במקום שאין בני תורה.

אנשים רואים אותך וזה נראה בעיניהם שזה זלזול בקדושת יום הדין. זה נראה כאילו זה פיקניק ולכן במקום שיש אנשים שהסתכלו עליך עדיף להימנע.

אבל במקום שכולם יודעים הלכה, אנשי הלכה, ואתה רוצה ליהנות מיום ראש השנה,

אין איסור מותר לכתחילה גם בראש השנה לאכול על האש בתנאי.

תיזהר,

כשאתה מדליק את המנגל,

לדעת שלא תהיה חלילה תקלה בכיבוי של המנגל.

המנגל אפשר להדליק את הפחמים.

גמרת לצלות, אסור לשפוך מים או עפר לכבות.

אז אני משאיר אותו ככה, ואז היא תפחד לבד.

נכון, כן.

טוב, תשקיל את שלם מבות.

אמן, אמן.

גם לכם.

אמן. גם לכם.

תזכה ותחיה ותאריך ימים ורפואה שלמה בעזרת השם. שלום שלום וכל טוב לך מאזין יקר.