הלכות עשרת ימי תשובה, צום גדליה הדחוי, זהירות במאכלות ובין אדם לחברו

 - - - לא מוגה! - - -

אש ב' מתענים למחרת ראש השנה והוא תענית ציבור. יש לנו ביום ראשון הבא, יש לנו צום גדליה. הרי כשנערץ בית המקדש ובוכדנצא הרשע השאיר עדיין חלק מעם ישראל בארץ. כדי שיביאו לו מהיין המשובח, מהסרסמון, היה לו אינטרס לנצל את המשאבים של הארץ, ולכן השאיר את גדליה בן אחיקם ממונה עליהם, עד שבא אותו יוחנן והרג אותו, רצח אותה נפש, ולכן פחדו שארית הפלטה, שמי יתנקן בהם מבוכדנצר, התפזרו, כולם ברחו לכל עבר, פחדו להישאר בארץ. כשקשה הריגתם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כחורבן בית המקדש, ולכן קבעו את זה ליום צום. לפי דעת רבי אברהם מבן עזרא, הכל היה, כל הרצח הזה היה ביום ראש השנה, אי אפשר לצום ליום טוב, ולכן דוחים את זה לגימל. רוב הפוסקים חוקים על זה ואומרים, לא, זה היה ביום ג' ותשרה. אין אף פעם מינה לדינה בשנה הזו, כי בלאו הכי השנה יום ג' תשרה זה שבת, שבת הבאה. ולכן אי אפשר לצום ביום שבת. אנחנו דוחים את הצום ליום ראשון, יש לזה דין צום דחוי. כולנו חייבים לצום, אבל יש לנו כמה וכמה קולות באותו יום. דבר ראשון, אדם שהוא חתן בתוך שבעת ימי החופה, מותר לחתן ולכלה לאכול. מכיוון שזה דחוי, אין איסור. כך גם, אם יש ברית מילה באותו יום, שלושה בעלי ברית אברהם, המוהן, הסנדק ואבי הבן, מותר להם לאכול ביום ראשון הבא, ואינם חייבים להשלים את זה ביום אחר. מרן כתב בתהלכה הזו למעלה, בהלכות תשעה באב, בשם רבנו יעבד, מרן כתב בתקנט סעיף ט' תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחל ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחם לבעוד היום גדול, ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלא הוא. ולא רק אם הילד הזה נולד אתמול מילה בזמנה, הוא הדין גם עם המילה הזו שלא בזמנה ונדחית ליום ראשון הבא, שגם בזה שהיה חקלאי אמור, שאותם שלושה בעלי ברית אברהם לא צמים. באיזה צורה דוחים ברית ולא עושים בראש השנה או בשבת? כגון ילד שנולד בין השמשות, נולד ביום חמישי בין השמשות, ודוחה את זה ליום ראשון. כך גם נולד ביום שישי בין השמשות או שבת בין השמשות. לא רק זה, אם זה ברביעי, תעשה את זה בערב ראשונה. אם הילד הזה נולד בניתוח קיסרי, בלשון הגמרא, יוצא דופן. הגמרא בשבת קל״ה, הגמרא לימדה אותנו שילד כזה לא בלי מותו, לא בשבת ולא ביום טוב. ולכן ילד שנולד ביום חמישי שעבר על ידי ניתוח קיסרי ושתי דופן, לאו דווקא חמישי, הוא הדין גם, חמישי, שישי, שבת, שלושה ימים האלה, לא ניתן למול אותו. כמו שלא דוחה שבת, כי כך גם לגבי יום טוב. כי יום טוב הוא גם עשה וגם לא תעשה, ואין עשה של המילה דוחה לא תעשה ועשה. מה שאומר יש לנו פסוק, וביום השמיני, שאפילו דוחה שבת, שדווקא אם זה היה דרך הזרעה, הישר כת הזמיעה וילדה זכר, ואז הוא סמיך ל-"וביום השמיני יאמון", הלאה וכי לא. לכן ילד כזה לא מלאים אותו. צריך להדגיש את ההלכה הזו למועלים. לפערנו יש הרבה מועלים שיודעים לחסוך יפה, יודעים לנתח, אבל את ההלכות הם לא יודעים לנתח טוב. ועוד אתמול שמעתי שמוהל מסוים הודיע להורים למה לא נעשה את המילה ביום ראש השנה. הוא פסק להם, אמר להם שיעשו. היה נס שהאבא עלה בדעתו גם לשאול רב, והרב אמר לו שדוחים את זה. לכן לא יסמכו על המוהלים בדברים האלה, לא כולם גאונים שלמדו את הגמרא. אולי המוהל הזה עדיין בדף ג' במסכת סבת, עוד לא הגיע לדף קל״ה, עדיין לא למד את ההלכה הזו. מרם פסק את זה בשני מקומות להלכה, באורח חיים בסימן ש״א וגם ביום רב בסימן רס המחלף, שמילה של יוצא דופן לא דוחה שבת. הנפקא מינה לגבי שנה רגילה. נניח לפני שנתיים סום גדליה לא חל בשבת, חל בזמנו. אז לפני שנתיים הייתה שאלה אם מותר היה לאבי הבן לאכול באותו יום. לפני אבן עזרא ורבנו ירוחם היה מותר לאכול. רוב הפוסקים אסור, וכך היה ההלכה למעשה, שהיה אסור. לי היה ברית לפני חמש שנים, אתה זוכר, ולא אכלתי. זה לא היה דחוי, הייתי מוכרח לצום כמו כולם. רק השנה שזה דחוי, רק לשנה הזאת יש יותר. וכמו שאמרתי, אפילו אם הברית עצמה היא לא בזמנה, הילד לא נולד ביום ראשון. הברית עצמה הייתה צריכה להיות חמישי או שישי, אלא בגלל שזה היה יוצא דופן, לכן אמרנו שזכוי את זה ליום ראשון. סוף כל סוף, ביום ראשון הם מבצעים אז את המילה על בוקר והדר, ולכן לנו, אנחנו המוזמנים, לא יכולים לאכול יחד עימם, אבל המוהל, הסנדק ואביהבן, יום טוב שלהם הוא, ולכן מותר להם לכתחילה לאכול ולשתות באותו יום, ולא כדאי להם להחמיר, זו חומרה שבאה לידי כולה. אם זה יום טוב, איך יהיה מותר לך לאכול ולשתות, אה, לעשות צום ביום כזה, יום חג? ולכן כדאי לכתחילה להורות להם שלא יחמירו, אלא יאכלו וישתו. קל וחומר, היולדת, ולא רק היולדת שהיא סמוכה מאוד ללידה, כל אישה שהיא תוך שנתיים ללידה או להעפלה יכולה לאכול, קל וחומר אישה שהיא בהיריון, מותר לה לכתחילה, ואינה חייבת לצות. הוא הדין גם אדם זקן. כותב הגאון רבי אברהם מבוצ'יץ' בספרו אשל אברהם, אדם זקן שיודע שאם יצום ביום סום גדליה, יכול להיות שזה יחליש אותו מאוד וזה יתנקם בו ביום כיפור. אולי לא ירגיש טוב, אולי יתעלף ויצטרך לאכול. לכן אין לו מנוס, אין לו ברירה, אלא כי אם ללכת ולאכול ביום סום גדליה. אבל אדם צעיר לימים, גבר וגוברים, ישתדל לעשות את כל הטעניות בצורה טובה ומושלמת. כדאי שיקום לפני עמוד השחר, יקום בשעה שלוש, שלוש וחצי, ישתה ליטר מים, ואז לא ירגיש את הצום. כל כאבי הראש באים בגלל חוסר נוזלים. האכילה לא כל כך משפיעה לרעה כמו החוסר מים, בפרט בחום הכבד הזה. לכן, כדאי שיעשה תנאי לפני שאלך לישון במוצאי שבת. אני רוצה לקום מוקדם לפני עמוד השחר, בשלוש וחצי, יקום משתה. אני בדיקו לאלמן שזה מותר לכתחילה, ואז התום יעבור עליו לקלות רבה כמעט ולא ירגיש. כל הכאבי הראש, כל הבעיות שיש בצומות, כל זה בגלל שהאנשים לא שותים מספיק. אם ישתה מספיק לפני עמוד השחר, לא ירגיש כלום. בלאו הכי קמים בצליחות, ברוך השם. אז כיוון שבלאו הכי אנשים ערים בשלוש וחצי, אז שימלא את בטנו מים ויהיה תום. עושים את הברית ביום ראשון הבא, ואמרנו גם שיש היתר למועד, לסנדק ויביא הבן, לשלושתם יש היתר לאכול ולשתות. איך? מילה מילה ביום שאני כן מילה בזמנה. אז כל שכן, שאוכלים לשופים. אפילו מילה שלא בזמנה. קל וחומר, מילה בזמנה ששלושה בעלי ברית אברהם מותק. אבל לי ולכה, אנחנו המוזמנים אפילו לברך שהכל על סוכריה אסור. ולכן, את כוס היין, את הקידוש של הברית לא ייתנו לאיזה רב שנמצא שם. יכולים לכבד את הרב כל השנה, חוץ מיום ראשון הבא. ביום ראשון הבא כדאי שיעשה את המצווה הזו, כוס של המילה, אחד מהשלושה בעלי ברית אברהם, שמותר להם בלאו הכי לאכול ולשתות, שהוא גם יברך על הגפן את הברכה הזו כדת וכדין. יש צום דה רבנן שהוא חמור מאוד שגם לשלושה בעלי ברית אברהם אנחנו מחמירים שחייבים לצום. ככה אתה אומר, בצום גדליה, בצום עשרה בשבט, שבע עשרה בשמוז או בתשעה באב. רק אם הוא דחוי, מותר לאכול. אבל לפי אבן עזרא, כל הצום הזה הוא דחוי, ולכן לפי זה אומר התז, אולי מותר לאכול לאותם השלושה בעלי ברית אברהם. האמת היא שדברי התז הם לא מוסכמים. יכול להיות שכאן מעיקרה תיקנו את זה. זה לא היה באלף ותיקנו, דחו את זה. כאן מעיקרה תיקנו את זה בגימל, לכן זה עוד יותר חמור. ממה נפשך? בין הצבעה הראשונה לשנייה, כמו שאמרנו, סיכמנו להלכה ביניו אחי, שחייבים לצום גם אותם שלושה בעלי ברית אברהם. רק השנה זה יוצא מן הכלל, בגלל שהשנה זה דחוי, ולכן יש להם היתר מעיקר הדין לאכול ולשתות. גם חולה שאין בו סכנה יכול לאכול כרגיל, ואינם זקוקים להשלים את זה ביום אחר, בתאריך אחר. לפי זה, יוצא לנו חומרה גדולה ביום ראשון. אם תמיד הקלנו ואיתרנו להוציא ספר תורה, גם אם אין לך עשרה מטענים, אלא רוב מנייה משישה-שבעה מטענים, מותר להוציא ספר תורה ולברך ולקרוא בהיכל. בשבוע הבא, ביום ראשון, בשחרית ומנחה, אם אין לך עשרה מטענים, לא כדאי לברך. אם רוצים לקרוא ובהיכל, יקראו בלי ברכה. לברך צריך לצורך זה דווקא עשרה מטענים. כן, בלי להעלות אנשים. אלא אם כן אין להם עשרה אנשים שצמים. כדאי מראש לדאוג, לארגן, שיהיה להם עשרה אנשים שמתפללים, מתפללים טוב, צבים טוב, עושים את הכול בצורה טובה, כדי שיוכלו להוציא גם ספר תורה בברכה ולומר את ברכת ענינו ברכה בפני עצמם. אנחנו אמרנו לפני שישה חודשים לגבי צום תענית אסתר. שם הסברנו בהרחבה את הסברה. ככל שהתענית חיובו קלוש יותר, ממילא, כדי להטיל לברך על ספר תורה צריך כאן עשרה מטענים. רק כשהתענית הוא חיוב גמור ויש חיוב גמור להוצאת הספר תורה, בזה יכולים להקל, לסמוך על המנהג. שישה או שבעה מטענים, מספיק, אתה יכול לצרף את אלה שאינם צמים. אבל פה, כמו לגבי צום תענית אסתר, ניתרנו שם לבעלי ברית אברהם לאכול ולשתות. גם פה זה בגדר כזה, גם כאן ניתרנו, גם כאן. זה קלוש יותר. ממילא, החיוב של ספר תורה הוא קצת פחות. אם החיוב הוא פחות, מתי תהיה לך אפשרות לברך? רק אם יהיו לך עשרה אנשים שאוכלים, שצמים ממש. אבל אם אין לך עשרה כאלה, יש רק שבעה, אי אפשר להתיר להם לברך על הספר תורה. איך? שעה באב. נכון, אבל שעה באב דחוי, תמיד יש לך מניע שצמים. אשרי המשרדים. אין לך נראה, כן. אין חיוב, אבל כדאי לפחות להוציא ספר תורה בלי ברכה, לצד הדחורה, על איבא דכולי עלמואה. ברוך אדוני, לכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפילות ובתחנונים, ואומרים אבינו מנכנו ערב הבוקר מלבד בשבת. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ביום ראש השנה. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיטה. הבינונים תלויים ועומדים בדין. היינו, הם תלויים אם יוסיף עוד מצוות ועוד מעשים טובים עד יום הכיפורים, למילא ייחתם לחיים. ואם לאו, אם יוסיף עבירות וכיוצא בזה, ייחתם לאלתר. חלילה, לאחר שיגיע יום הכיפורים נחתם למיטה. ולכן, משום זה כותב לנו הטור שכל אדם חייב להשתדל להרבות בפתילות ובתחנונים ומעשים טובים בימים האלה, כדי להצות את הקו לכף כוז במקום לכף חובה, כדי שיגיע יום הכיפורים, החתימה תהיה טובה. כי אפילו רבה אמר, כגון אנו, בינוני מאנו. אז מה אנחנו נאמר בדורות הללו? אנחנו בחזקת צדיקים גמורים? אנחנו נחתם כבר בראש השנה על החיים? ודאי שלא. אלא כל אדם הוא בחזקת בינוני, ולכן יש עליו חובה להתאמץ ביתר שאה ויתר עוז, להוסיף עוד מצוות ועוד מעשים טובים בכל הימים האלה. כך גם סדר התפילה צריך להיות יותר שלם, יותר מדוקדק. אם בימים רגילים במשך השנה כולה הוא מגיע לבית הכנסת, אם נמצאים כבר הודו, ברוך שאמר, הוא נכנס, אין לו זמן, ובימים האלה ישתדל להעמיד את עצמו על רמה גבוהה יותר בכל סדרי התפילה. אומרים אבינו מלכנו בכל עשרת ימי תשובה, כך גם בסדר השיחות מוסיפים את הפיוטים למענך אלוקי ירצה עמך שיחה וכיוצא בהם. כדאי לדקדק ולומר את כל הדברים האלה, את כל התוספות האלה, כדי שהדברים האלה יעורעו את ליבו של האדם וישוב בתשובה שלמה. ולא רק בואו נמצא ותלוי בדין, אלא כולנו, כל עם ישראל והעולם כולו, תלוי בדין באותם הימים. לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו, חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת, ייצא את עצמו ואת העולם כולו לקו חוט. אם עושה עבירה אחת מטאה את עצמו ואת העולם כולו לקו חובה. כמו אדם שנמצא בספינה, אם הוא קודח ועושה חור, אז הוא מצביע את עצמו רק? מצביע את כל הספינה ביושביה. כך גם האדם בימים הללו, אם זה בכל השנה, יש לנו אחריות כלפי כל עם ישראל, כל ישראל ערבין זה לזה, בפרט בימים האלה, הימים הנוראים, שצריך להיזהר ביתר צאת. ולכן כל אדם ואדם יחפש ויפשפש במעשיו. א', בדברים שהם מבחינת צור מרע, וכן גם בדברים ועשה טוב. הוא כן עושה מצווה, מקיים מצוות, מעשים טובים. השאלה איך הוא מקיים את המצוות והמעשים הטובים האלה, באיזה צורה ובאיזה רמה. ברוך השם לומדים תורה, באים ולומדים ועושים. השאלה אם לומדים את הדברים האלה כלימוד מעלמא, הוא שומע פעם אחת, שתולים בבית השם, וחסרו זה בקנה יפריחו. יוצא בחוץ, שכח את הכול. ואם האדם הזה שוכח, אין לו שכר מצווה עבור אותו הלימוד. כך רשי אומר בברכות רב, אגרד פרקה ריהתה. השכר שאדם יקבל לעתיד לבוא עבור מה שלמד תורה, זו הריצה שרץ לגמות תורה. למה רק על הריצה? חוץ מהשכר, פסיעות והריצה, אין כאן לימוד? אומר השיר, רוב בני אדם שוכחים את מה שלומדים. נמצא על הלימוד עצמו כיוון ששכח, אין לו שכר. לפחות נשאר לו נטו לקבל שכר עבור מה שרץ ללימוד תורה. הדברים האלה הם מוסר עצמו, דברים חדרי בטן. כל אדם צריך לשים לב על עצמו לא רק ללמוד, ללמוד, לשנן ולזכור את הדברים האלה. גם אם אני הולך ללמוד תורה, ברוך השם, אני קורא את לימוד תורה, לומד פה שעה, שם שעה, אבל הרבה פעמים צורת הלימוד היא שטחית או פחות מזה, וכל שהוא שמע והבין לזכור את הדברים, שאל אותו אחרי חודש, הוא אומר לך, כן, אני זוכר, הרב דיבר בזה לפני חודש, רק זה הוא זוכר. אבל המסקנה, מותר, אסור וכיוצא בזה, זה בוודאי שהוא לא חשוד לזכור, וחבל מאוד. הוא מקפח את כל שכרו. אדם שבא ומכין את השיעור, חוזר על השיעור, הדברים האלה הורטים את אותם הדברים, דברי התורה בליבו ומחשתו, על ידי זה הוא יוכל לזכור את כל הדברים האלה. גם כשיגיע לשעת מעשה, להנקה ומעשה, הוא יוכל לזכור ולעשות את הכול, להוציא אותם מן הכוח אל הפועל. לכן, אם בכל השנה כולה הזעם עושה חשבון נפש לעצמו, קל וחומר בימים האלה, שיעשה את חשבון הנפש כדי שבאמת יוכל להתמיד באותן המצוות ולעשות אותן בצורה יותר משוכללת. בית שאין בו טיח, אין בו בלטות, אפשר לחיות, אפשר לגור שם. תראה איך המתנחלים גרים. יש מקומות שהם גרים בערך במצב מעין זה. אבל אף אדם לא מחפש בית כזה. הוא רוצה שהבית יהיה לא רק עם טיח ועם סיב, הוא רוצה גם טפטים ושיהיה הרצפות שיהיו מודרניות וכל הדברים האחרים. הוא רוצה את הכול מושלם, הכול טיפ-טופ. למה כשהוא מגיע לענייני התורה והמצוות והמעשים הטובים, כל דבר הוא מחפש מה אפשר לצאת לדכורה בדיעבד, איך בשעת הדחק וכן כיוצא בזה. לא זו הדרך, לא זו השיטה, אלא השתדל דווקא בעיקר בענייני התורה והמצוות, לעשות כל דבר בצורה מושלמת, אפילו בעניינים של חומרות וחסידות, להשתדל לעשות אותם. הטפטים בבית זה בוודאי לא יותר מאשר חומרה, זה לא דין. אם שם הוא דואג לעשות, אז יעשה גם טפטים רוחניים לבית שלו, לנשמה שלו, כדי שבאמת יוכל להגיע בעזרת השם למנוחה והנחלה. אפשר מאוד להגיע לכאן שחורמו או אף אחד כשהוא יכול להגיע לכאן שחורמו לגמרי מלמדו שלו. תראה מה אני עשיתי, לקחתי תה, תעשה כמוני, תיקח תה, תשתה, תסגור את הכול. שלוש דקות. תדע לך כלל שהעניין של הזיכרון זה לא דבר שתלוי רק בכישרון, אלא זה תלוי הרבה גם במאמץ של האדם. הוא קונה גרסה, סיעתא דשמיא, שאם האדם הזה מגלה מאמץ ורצון, הבא לטהר מסייעין אותו. כשאדם שומע הלכה ככה, הוא חצי ישן, חצי ער, בלי הרבה חשק, אז בוודאי שלא יוכל לזכור את זה להרבה זמן. אבל כשאדם בא בהתלהבות, יודע להעריך את הדברים שהוא שומע, שומע הלכה בשמחה, בהתפעלות, אפילו אם האדם הזה הוא לא זכרן, הוא יכול לזכור את זה להרבה שנים. את הדברים האלה מדגיש ואומר, החפץ חיים. הוא אומר את זה לא סתם, אלא מכוח מעשה שהיה לו. הוא נפגש פעם עם איזה עגלון, והעגלון הזה סיפר לו שלפני חמישים שנה הוא ראה את הקסר של פולין. הוא לא רק אמר לו את הסיפור שראיתי, הוא התחיל לתאר לפני החכם, ממש פרט אחרי פרט. איזה עניבה הוא היה לובש, איך הכפתורים היו יפים, כפתורים של זהב, את כל הדברים הוא ציאר בצורה כאילו הוא ראה את אותו הקסר לפני שתי דקות. אומר ואני הכרתי את העגלון הזה, שבאופן כללי בכישרון הוא לא היה אדם בעל זיכרון, הוא היה אדם פחות מבינוני בזיכרון. למה את זה הוא יכל לזכור כל כך טוב? כי באותו רגע שהוא ראה, זכה וראה את הקסר, הוא לא היה מלא התפעלות, זכה וראה, מיד הוא שם לב על הכול, וזה נחרט ומחור. גם דברי התורה להבדיל, גם מהם, כשאדם שומע אותם בשמחה, בהתפעלות, אז הדברים האלה נחרטים במהור. למה את הסיפורים שאומרים החכמים, את הסיפורים אנחנו זוכרים מצוין. הוא אומר, הרב, בסיפור, הוא אומר, כן, אני זוכר את זה, פעם אני שמעתי. למה את הדברים האחרים אנחנו לא זוכרים? את הסיפור אנחנו שומעים בהתפעלות, זה משהו יפה, אבל את הדברים האחרים אנחנו לא תמיד שומעים באותה מדרגת השמחה וההתפעלות. נמצא שהדברים תלויים גם בנו, ולא רק תלוי בכישרון שהאדם קיבל בששת ימי בראשית, ארבעים יום לפני שנוצר מה שנגזר עליו. ולכן, עד כמה שהדבר נתון בנו, אז אנחנו כן נתבע לעתיד לאומו. לכן, כל אדם ואדם צריך להכפיל ולשבש את פריון העבודה הרוחנית שלו. ולא בכלל אנחנו באים שעה ולומדים לנצל את השעה הזו, להגיע למקסימום שאפשר להוציא ולמצות מאותה השעה, מאותו לימוד התורה, מאותה המצווה. אדם בלאו הכי בא להתפלל תפילה. שניים נכנסו, האחד ישב שעה אבל לא כיוון טוב, השני כיוון טוב, כיוון טוב. שניהם בילו את אותה השעה בבית הכנסת, אבל איזה הבדל עצום יהיה בין זה לזה? כמה השכה יהיה לאותו האיש שכיוון וכמה יהיה פחות לאותו האדם השני. לכן, בכל מצווה ובכל דבר שאדם עושה, שיעשה חשבון גם איך וכיצד להגיע לשלמות. אדם שיש לו חנות, אז הוא עושה חשבון מדי פעם, מתכנן דברים, איך להצליח להכפיל ולשמש את הרווחים של אותה החנות. הוא לא מסתפק במועט שיש לו לחם לאכול ובגד ללבוש. לפעמים אותה החנות תעבוד בשיטה יותר טובה, בשיטה יותר מתוחכמת, הוא יכול להרוויח, להכפיל ולשמש את ההכנסות שלו על ידי שיטות מסוימות. הוא לא מתבייש. הוא הולך ושואל את החברים שלו, בעלי המקצוע, והם עוזרים לו, מדריכים אותו, תעשה כך, תוכל להרוויח כך. וכאן זה הדרך. אז למה בעניינים רוחניים האדם מתבייש? אין מה להתבייש. אלא אם הוא לא יודע, ישאל למה שעונים לו, שיישם את הכול להלכה ולמעשה יעשה את כל הדברים האלה בצורה מושלמת, כדי שבאמת יוכל על ידי זה להטות את הכף לכף זכות. הוא מקבל על עצמו שבעזרת השם בשנה הבאה הוא יעשה כך. ואז הקבלה הזו שהוא מקבל ומחליט על עצמו, הוא נעשה בעל תשובה גמור, אז בזכות זה בוודאי שיזכה להיכתב ולהיחתם בספר החיים. המושג של חיים, אנשים חושבים שהכוונה היא רק אם ימות או יחיה. זה נכון, אבל זה לא רק זה. אלא במילת חיים אתה כולל גם איזה חיים. היום קוראים לזה איכות חיים. הכוונה היא, יש אדם שהוא חי אבל חי בעוני, בסער, בעקמת נפש. תמיד יש מחלוקת בתוך הבית שלו, תמיד יש צעקות, ריב, מדון. האדם איזה מסכן. איוב אמר, המחכים למוות ועינינו. האנשים האלה מחכים, מתי יגמרו את החיים הקשים האלה? אנחנו מתכוונים, רוצים חיים, חיים טובים בעזרת השם, חיים של שלווה שיהנה גם מהחיים, יהיו לו תמיד קורת רוח ושעה אחת של תורה ומעשים טובים שווה מכל חיי העולם הבא, קל וחומר. לכן כל אדם יחליט לעצמו בדברים האלה, ואין דבר שלא עומד בפני הרצון. בפיך ובדבריך לעשותו. ולכן כל אדם יחליט עוד היום להקבל לעצמו את הדברים האלה, ואז יגיע ליום הדין, מיום ראש השנה, הגיע בצורה אחרת, הוא מוכן ליום הדין, הוא בא עם רוח חדשה, ואז יזכה הוא ויטה את כל עם ישראל, יטה אותם לצד הזכות, מטה כלפי חסד, כי העולם כולו נמצא בדין, כמו שאמרנו. תראה מה קרה בזמן דור המבול. וירא השם קרעה רבת האדם, השמיד את הכול. ולא רק עם העולם כולו לקו חובה, אפילו אם העולם נוטה לקו זכות. אנשי העיר ההיא יוצאים לקו חובה. תראה מה קרה לסדום העמורה, הקדוש ברוך הוא השמיד אותם, הפך את כל הערים. אז למה לאדם לגרום שהוא בעצמו או האחרים יסבלו? מי יודע כמה מהנפשות שנהרגו במשך השנה החולפת אולי היו גם באשמתנו. אם אנחנו היינו במדרגה רוחנית יותר גבוהה, היינו מצים את הכול לקו חוץ, אולי חלק מהם היו זוכים והיו נשארים בחיים. כשיש אדם שיכול לומר, ידינו לא שפכו את הדם הזה, אופי חבר'ה יכול לומר את הדברים האלה במאה אחוז. אבל האדם שמתאמץ ועושה את כל המאמצים מצידו, הוא יכול לומר את הדברים האלה. לכן, מי דאבה אהבה, לפחות אנחנו נאמר את הדברים האלה ביחס לשנה הבאה. תפלה שנה וקבילותיה, אנחנו נאמר מחר, לפנות ערב, תחל שנה ובלכותיה. אם תביאי להם שי, אני מוכן לברך. אלא מתי, מחר זה עוד שנה. טוב, אני עכשיו לא מדבר בשביל הכוונה אם זה לשם שמיים או לא, אלא רשי אומר את האמת הפשוטה, שמצוות לימוד התורה, שאדם יבין את המהות של המצווה. מהשכר אתה גם מבין את המהות של המצווה. אם אין שכר לאדם שלמד ושכח את הכול, מזה תבין גם שעיקר המצווה של לימוד תורה, תחליטי שהאדם יזכור. המשנה במסכת אבות מביאה ארבעה סוגי תלמידים. יש אדם שמצד אחד הוא לומד, ומצד שני הוא שוכח. ממהר לקלוט, ממהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו. איש אדם הפוך. אפילו אם הוא עד שנבין, לוקח לו זמן, אבל אחרי שהוא מבין וזוכר את זה טוב, אז יצא הפסדו בשכרו, וזו המעלה, יצא כבר מהמעלה הראשונה. שסוף סוף הוא זוכר את הדברים האלה, וכמו שאמרנו, זו המהות העיקרית והאמיתית של לימוד התורה. ברוך השם, היום בדור הזה אמצעי הטכניקה השתכללו. פעם זו הייתה בעיה, הוא שמע את הרב, חלק הוא זוכר, חלק לא. מה הוא יעשה? אין לו ברירה. אבל היום יש, ברוך השם, הרבה מקומות, הרבה שיעורים, שגם מקליטים, בין בהלכה, בין בהגדה. והאדם הזה, יש לו רכב, או שהוא בבית, ויש לו רשם קול. במקום לשמוע דברים בטלים, במקום לעשות את זה לשמוע רדיו או דברים אחרים, הוא יכול לשמוע את אותם השיעורים, לחזור עליהם, לשנן אותם. רוב הדברים היום שנאמרים על ידי החכמים, שם אמר, רוב הדברים מוחלטים גם, שאפשר להשיג את ההקלטות, לא צריך להגיע לבית הכנסת ברוך הוא ביום שני בשביל לקבל כאן נצחה קלטות. יש גם מקומות אחרים. אז אדם שבאמת רוצה לזכור את הדברים, או על ידי ההקלטות האלה, או שיושב וישמע את השיעור מתוך הספר, אמר עם הספר רשום מחשבתו. כשהוא שומע מתוך שולחן ערוך, אז הדברים גם נחרטים במוחו בגדר אותיות מחכימות. כל הזכויות שמורות ל... בסדר. מסכים. אין נותנים חרם וכן אין משביעים אדם בבית דין עד אחר יום הכיפורים, והם מקדשים את הלבנה עד מוצאי כיפור. בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים המנהג לומר בו צדקתך. לא נותנים חרם על אדם כי זה לא רק מגביר ארון אף על אותו האיש, אלא כמו שאמרנו, אולי זה יתה את המאזן של גם עם ישראל כולו, וכן דוחים את זה לתקופה אחרת. כך גם אדם שהתחייב שבועה בבית דין, או מודה במקצת הטענה חייב שבועה, כמו שלמדנו מהפסוק, אשר יאמר כי הוא זה, על זה הוא מודה על זה לא חייב שבועה, או כשיש עד אחד נגדו, לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת, אבל קם הוא לשבועה. אפילו אחי עבדים לא משביעים בימים האלה, דוחים את זה עד אחרי כיפור. יכול להיות שהאדם הזה, או שביודעין במזיד ונשבע על השקר, או שהוא שכח, ולא יודעין הוא נכשל ונשבע על שקר. לכן, אם בכל השנה דואגים ולא שמים שם ספר תורה, של רק תיק, כדי שלא יהיה ממש עוון דאורייתא, אז קל וחומר לימים האלה, דוחים בתשועה לאחר מכן. דוגמה אחת יוצאת מן הכלל שהמשנה עברה של משביעים, כי אתה כהן גדול בערב כיפור, משביעין אנו אותך במישהו שכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, שם זה לצורך כפרה את יום הכיפורים עצמו, וזה לא על העבר, זה על העתיד, לכן היה מותר לו. אבל כשאין כן שבועה על העבר, כמו שבועות רגילות שעושים בבית דין, לא משביעים בימים האלה, אלא רק לאחר יום הכיפורים. לא אומרים ברכת הלבנה בימים הללו, אלא אף לאחר כיפור, משום שאנחנו צריכים לברך את ברכת הלבנה בשמחה כשאדם מבוסם, והימים שהם ימי דין, אדם מצוח ולא יודע מה יקרה בסופו, הוא לא נמצא בשמחה של ממש. במוצאי כיפור, ברוך השם, הצום עבר בשלום, עברנו את יום הכיפורים בשעת נעילה, הרגע של המחילה וסליחה, ולכן שייך לומר בחי גוונה, שאז אנחנו לשמחה מושלמת, ואז הזמן הטוב לומר את ברכת הלבנה. אמנם זה לא מוסכם בפוסקים, יש מחלוקת בין הלבוש לשאר האחרונים, אולי עד הבא תקדים לפני כיפור, כדי שאותה המצווה תטה את הכף לכף זכות, אבל למעשה היום נוהגים בירושלים, נאמר את זה רק למוצאי כיפור. גם במנהג ירושלים היו תהפוכות, לא תמיד זה היה כך. אפילו אחרי המנהג המאוחר הוא כך, ושנראה תעשה יותר עדיף להמתין למוצאי כיפור. יחיה. זה הנימוק למעשה, אלה שחייבו, הם אמרו את הנימוק שלך, ואמרו שהאדם שמקדש את הלבנה יש לו כעין ביטוח, שמיום שקידשה שוב לא ידאג שימות באותו החודש מאותו יום ואילך. והבהר היטב ממשיך ומספר את הסיפור הידוע על אותו האיש שתפסו בו אנסים, רוצים להרוג אותו. הוא ביקש מהם בקשה אחרונה לפני שהרגו אותו, אני רוצה לעשות מצווה אחרונה. אין מרשוי לו, ואז הוא פידש, אמר ברכת הלבנה, וכשהוא יושב שאנחנו מרקדים כנגדך, הוא רקד טוב, נשא אותו הרוח וניצול מהם. אתה רואה שהדברים האלה לא רק אמירה אלא קרו גם ההלכה למעשה. ולכן משום זה יש שאומרים לא, תקדים, זה יצא את הקו לכף זכות, זה לא סתם מצווה בעלמא, אלא יש לה כוח, עוצמה רבה למצווה הזאת. בכל מקום, כיוון שבירושלים המנהג הוא שאנחנו לא מקצים אלא רק במוצאי כיפור, שלא תמצא מניין לברך לפניכם, לכן שא ואל תעשה. הנקודה השנייה שאנחנו מעכבים את המצווה כדי לומר אותה בצורה יותר מושלמת, זה עדיף יותר. איך? שולצת כעסים לפני כיפור? מי שרוצה ילך. טוב. נרשמים אצלך שמה, שמאי, אתה הגבאי. מנכ״ל, טוב. סליחה על ה... אף מי שאינו נזהר מפת של קוטין בעשרת ימי התשובה, צריך להיזהר. כן. אף מי שאינו נזהר מפתיעים בלבש החודש, שרוצה לישון שקטעים בלבש החודש. טוב, אנחנו מדברים לא באדם שנגזר עליו גזר דין לפני הרבה שנים, וזהו זה נכתב ונחתם לטבעת המלך. אנחנו מדברים בצורה שעדיין יש מה לשנות, אפשר להגיש ערר לבית דין הגדול. אתה לא יודע מה שנאמר שם אצל מרדכי. הוא שאל את אליהו בחותם של דם, של טיס, כשאמר לו של טיס, אמר לו, אתה למעלה, אני למטה ונבצל את זה. אם זה היה של דם, היה מצב נורא. לכן הוא שאל אותו, ייכתב לאבדם, אז הגמרא דורשת לא בדם. אותו דבר גם בדברים האלה, אתה לא יכול ללמוד דבר מדבר. אדם שלא יבוא ולא יהיה חולה בסרטן, וכבר הוא נגוע הרבה שנים בדבר הזה, ולפי הטבע אין שום סיכוי לחייו. הלוואי שיחיה עוד שעה. אז אתה רוצה לתת לו תעודת ביטוח שיחיה כל החודש, מי אומר שיקרנו מת גדול כזה? אנחנו מדברים שהכל היה על מי מנוחות וצריך להתחדש דבר. אם צריך להתחדש גזר דין, לא יתחדש באותו החודש לפחות. הירושלמי אומר, רבי חייא ציווה את רב בנו, אם אתה לא יכול להישמר כל השנה מלחם של גויים, לפחות שמר מזה שבוע בשנה. כותב רבייה רבנו אלעזר בן אלהלוי, כוונה בידינו, שהכוונה היא על שבוע של עשרת ימי תשובה, שבזה לפחות ישתדל האדם לשמור את עצמו מלחם של גוי. לא יכול האדם לטעון, הרי לפני ראש השנה אכלתי. גם אחרי כיפור אין לי ברירה, אני אוכל. מה, אני מרמה את עצמי? אני עושה חומרה רק שבוע אחד? מה ייתן ומה יוסיף? זה לא כך. גם בימים האלה יש טוענת רבה ועצומה. למה הדבר דומה? אדם שהוזמן למלך. הוא אומר, מה, אני מרמה את המלך? המלך לא יודע שאני אשם עם פיג'מה? אני אלך למלך עם פיג'מה, מה יש? אני רוצה להיות ישר, דוגרי. אבל כל בר-דעת יודע, כשהולכים לישון יש פיג'מה, כשהולכים למלך הולכים עם עניבה, הולכים בצורה יותר מסורבתת, יש גם צרבות של לבוש, כך גם להבדיל. הקב' ברוך הוא יושב על כסי הדין בימים האלה, ולכן גם ההתנהגות שלנו, הלבוש הרוחני בענייני המצוות או שמירה מעבירות, צריך להיות שונה במהותו ובסגנון שלו בימים האלה. ולכן אין זו רמאות. וגם חומרות ומעשים טובים שאדם לא יכול לעשותם במשך השנה כולה, ישתדל לעשותם לפחות בעשרת ימי תשובה ממחר והלאה. דוגמה ראשונה, רפאת של גוי, ולכן גם אם הרופא במשך השנה כולה, הוא לא יכול להשתלט על כל העבודה והוא לא עושה לבד. מביא גם רופא גוי שיעזור לו, כדאי שלפחות בשבוע הזה שיעבוד הרופא הזה לבד, שלא יביא את הגוי. אם הגוי יעשה את הבצק, לא אכפת לי, אבל להכניס את הלחם לתנור, את העבודה האחרונה הזו, כדאי שהרופא יעשה לבדו, ואז יהיה טעם, יהיה חומרה, ללכת ולקנות רק ממנו. הוא יהיה אי אפשר להשמר את הבצעים. נכון ששמים אנחנו בבוקר כשם, עושים את כל הדברים האלה, אבל המהודר ביותר, כשעשה את זה יהודי, זה הטוב ביותר. מעין זה גם אומר הגאון חידה, בספרו יאיר רוזן, שגם אם בכל השנה כולה אנחנו סומכים על היתרים של ספק ספקה בדאורייתא אפילו, נשתדל לפחות בעשרת עיני תשובה לא להזדקק להיתרים מסוג זה. ולכן, אדם שמטלטל בכל שבת רגילה את הסוכריות שלו ואת הגרעינים או המטפח, נשתדל לפחות במשך השבת הזו ושבת הבאה שלא יטלטל שום דבר, גם אם יש לנו ברוך השם עירוב, ואנחנו מוקפים כאן בשני עירובים, אחד של הבד״ץ והשני של הרבנות, ונקווה ששניהם טובים. אפילו אחי ישתדל לפחות בשבת הזאת הללו לא לעשות כן, אלא יעשה את הטוב ביותר, המהודר ביותר, שלא יטלטל שום דבר, ייתן לבן שלו שיעזור לו בדבר הזה. לגבי ראש השנה, אין לנו כל כך בעיה בראש השנה כי זה יום טוב. ולגבי יום טוב, מתוך שהותרה ההוצאה לצורך אוכל נפש, הוצאה ממש לא לצורך אוכל נפש. שם אנחנו בוודאי יכולים לסמוך על העירוב בקלה קלות. אבל הבעיה יצר קיימת לגבי יום שבת, ושם כדאי מאוד להחמיר בדבר. גם אם יש לנו ספק ספקה, אולי אין לנו רשות הרבים מדאורייתא, אולי העירוב מועיל, יש לנו ספק ספקה ועתיר, ואנחנו לא סומכים על זה לכתחילה, בפרט בשבתות כאלה. דוגמה נוספת אמרנו לגבי מזלגות סכום, אחרי שטיפת הכלים בליל שבת, אם רוצים למיין ולהפריד בין המזלגות, הסכינים והכפות, מותר, אין בזה איסור דאורייתא של בורא. אבל כדאי לפחות בימים האלה, בשבת זו, לא לעשות את הדבר הזה, כי גם זה, גם היתר זה, יסודו בנוי על ספק ספקה. אם בכל השנה אדם נקל ואוכל פלאפל, ישתדל לפחות לא לאכול פלאפל בימים אלה מנבל היד, אלא אך ורק אצל אדם מירי שמים שמנקה בפני כן את החומוס, שלא יהיה בזה תערובת של שולעים וכיוצא בזה. וכן, על זה הדרך. בכל הדברים כולם, ידקדק במעשה ויבחון כל הלכה וכל כולה שנהג בה עד היום, גם אם היה לו את זה, הרב אמרנו, יש ספק ספקה וזה מותר, אבל לפחות שבוע בשנה יחמיר. אם בכל השנה הוא קונה פירות ולא שואל שאלות, אם זה עולה או לא עולה, הוא סומך על ההיצר הכללי, יש לנו ספק ספקה והוא גומר את העסק בזה. לפחות אולי בשבוע הזה ישתדל לקנות את הפירות שלו רק מחנות שיש עליה הכשר מיוחד, שידוע בוודאי שאין בזה חשש עורלה. או פתרון שני, אם הוא קונה את זה מערבים, אנחנו לא זקוקים לספק ספקה, שם יש את הכלל, כל דה פריש מרובה פריש, שם זה עוד יותר חד וחלק, ולכן יעשה את הדרך השנייה, העצה השנייה, או שיקנה מגוי או שיקנה מחנויות שיש עליהן הכשר. וכן כיוצא בזה. אני הבאתי כמה דוגמאות, מאידך זיל גמור. אמרנו פעם לגבי בשר חלק, אם אדם הולך אצל חברו, יצטרח אצל אדם מראש אמיים, לא צריך לשאול שאלות, זה חלק, כשר, אבל אם זה בימים האלה, כדאי שישאל, ולא יסתמך על הספק ספקה, אלא יבדוק ויוודא אם באמת הבשר הזה הוא חלק וטוב למהדרים, אם לאו, כדי שלא ייכנס בשום חשש, אפילו בנדנוד כל דהוא, של אבק עבירה, אלא יעשה את הדברים שיהיו בצורה טובה, על ידי כולם. יש אלוהים שיקים את זה על איזה דבר? לכן אם הוא קונה את זה מקצב עם הארץ, שלא יודע קורה, לא יודע הלכה, הוא הולך לקנות בשר ביום שני בבוקר, אתה צודק, יש בעיה חמורה, כי אם הרבה פעמים משחקים ביום שישי, זה מגיע לקצב ביום ראשון, אני לא הלכתי לקנות ביום ראשון, אז הוא הולך ביום שני בבוקר, ולפעמים עברו 72 שעות, ואז אי אפשר למלוח ולאכול את זה לבושה, אני מרק סלים. לכן באמת צריך באמת לדקדק בדברים האלה. אדם שקונה מקצב ירשמיים, זה הפתרון היסודי שלו, ואז הוא לא יסתבך בדברים כאלה. כי אם הבשן נשאר לו שלושה ימים, אז הוא עושה פתרון כאלה ופשוט, הפתרון היסודי לזה הוא שופך על זה טוב מים רבים בשפע, ואז יש לו נשימה לעוד שלושה ימים, וכאלה זה הדרך. לכן הכי טוב שאדם בכל השנה יקנה רק מקצב ירשמיים, וישמר בין היתר גם מהבעיה האמורה. בסדר, שישתנה הצבע, אבל לא ישתנה הצבע. שנוכל לבשל ולא לצלות, זה יותר בעיה. ולכן, אם הקצב הזה ירשמיים, ייזהר לעשות כדין, כמו שאמרנו. הנודע ביהודה דן בהרחבה על דברי הרמוק כאן בעניין סדר התיקונים. הרמוק כותב, יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו, ולשוב מהם בתשובה ועשה את אמת תשובה. בספק עבירה צריך יותר תשובה מהעבירה בדאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה, מי שאינו יודע, ולכן קורבן אשם תלוי הוא צריך להיות יותר ביוקר מחטאת. היינו, בסדר הקורבנות שאתה רואה בחומש ויקרה, אתה רואה שעל עבירה שהיא ודאי של ליל שבת, וזה קורבן חטאת, וכיוצא בזה, השווי של הקורבן הוא לא כל כך יקר, אבל קורבן אשם תלוי צריך להביא בהמה גדולה. מה זה אשם תלוי? תחל חפיכה שיספק שומן, ספק חלם, או חילל שבת בין השמשות, שם הקורבן, האשם הזה, צריך להיות יותר יקר. תגיד למה, זה ספק. אלא, כשאדם עשה עבירה ודאית, ליבו נוקפו, כואב לו מאוד, הלב שלו מייסר אותו, ויך לב דוד. לכן הקורבן יכול להיות גם במחיר מוזל. אבל כשאדם הזה נכשל ועשה בין השמשות, האשר הוא אומר לו, אולי זה היה היום, אולי לא קרה שום דבר, ולכן אין לו כל כך יצורי מצפון. משום זה התורה החמירה שצריך להביא חטאת שמונה, צריך להביא דבר שהוא שווה הרבה יותר יקר. כך גם היום בדור הזה שאין לנו בית המקדש, שאין בכלל סורבנות, אבל גם את סדר התיקונים על עבירה שהיא ספק חמור פי כמה וכמה, כי אין האדם הזה מצטער כל כך, אין ליבו דווה בחטאיו, ולכן גם סדר התיקון הוא חמור יותר, כפול ומכופל. ולכן כל אדם צריך להיזהר, שוב להקדים רפואה למכה, להיזהר לא רק מעבירה ודאית, אלא גם להישמר מדבר שהוא בגדר ספק עבירה. מכבדים אותו, כל מה שנותנים לו, ולא חשוב איפה, הוא מייד לוקח ואוכל. יש על זה הכשר, אין הכשר, ובסתמה יש הכשר. אשר הם ישראל, כולם ברוך השם, בחזקת כשרות. למה נדבר? למה נוציא שם רע על האנשים? סתמה, הכל בסדר. לוקח מיד ומברך, ולא שואל שאלות. לא כך. אלא לפני שאתה לוקח ואוכל, קודם כל תסתכל אם באמת זה כשר או לא. אם זו ריבה תוצרת חוץ, מי אומר לכם שהריבה הזו כשרה? אולי יש על זה איזה בעיה, וכן על זה הדרך. כל מיני דגים למיניהם, כל מיני מצרכים שהם יבוא, ולצערי לא תמיד הכשרות היא טובה. המילה מפוקפקת זו מילה עדינה מדי בשביל לתאר את המצב הזה. לכן צריך להיזהר לא להכניס לביתו דברים שכאלה. את התודעה הזו צריך להדגיש גם לנשים. הרבה גברים מאיתנו פה לא הולכים לשוק לקנות. יש להם, ברוך השם, אשת חיים, שהיא דואגת לדברים האלה, היא הולכת לקנות. אז יאמר רע, יעדכן אותה שמעיקרה לא תקנה דברים שכאלה, דברים שהם בגדר ספק נבלה, ספק טריפה, בפרט לדברים שהם ספק דאורייתא. הנודע ביהודה, כמו שאמרתי, דן על סדר התיקונים איך צריך להתבצע בדורות אלה. והוא מדגיש שמה שאמרו המקובלים לעשות את התיקונים על ידי תעניות, לא מצאנו לזה מקור ברור בגמרא. על ידי תעניות לא מצאנו לזה מקור ברור בגמרא ובראשונים. מצאנו בגמרא בברחות עמידה א' לגבי חלום שאדם חלם בליל שבת, ומותר לו להתענות תענית חלום, ואיך אחר כך לשבת תענית לתעניתו ביום אחר, לספר על משהו בצל עונג שבת. על הדבר הזה מצאנו, שהטיפון הוא בתענית. אבל על דברים אחרים לא מצאנו את הדברים האלה, לעשות גלגולי שלג, סיגופים. כל הדברים האלה, יותר ראינו אותם בספר הרוקח, ואחריו הלכו בעיקר המקובלים, שהרחיבו מאוד ופירטו לנו על כל דבר ודבר. נתנו גם סיפור על רב סעדיה גאון, שגם הוא נהג בעניין הסיגופים. פעם ראה אותו תלמידו, שהיה עושה גלגולי שלג, ראה את התלמיד מחרד, אמר לו רבי, אני יודע שכבודו מדקדק בכל המצוות, אפילו במחשבה, אפילו הרהור, גם כן אצלו הכל קדוש. אם כבודו הולך עושה גלגולי שלג, מה אנחנו נעשה? מה נגיד אנחנו? אמר לו רבו, אמר לו, גם אני פעם הייתי אומר כמוך, אבל התחלתי לעשות את זה בגלל שנפגשתי עם איזה אדם התארחתי אצלו, והאדם הזה בתחילה לא זיהה אותי. כיבד אותי רגיל, כמו שמכבדים כל אדם. אחר כך, אחרי זמן, נודע לו שאני רב סעדיה גאון, ואז הוא נפל לרגלי, נשק את רגליי, בחה והתחנן שאני אסלח לו. שאלתי אותו, מה יש? על מה אשמח? עשית איזה עוון, חטאת לי? אמר לו, לא ידעתי שאתה רב סעדיה גאון, לא כיבדתי אותך כמו שראוי. זה עוון. באותו יד התחלתי לחשוב לעצמי, האם אני מכבד את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבוד שראוי לו, בדרך הראויה? לכן קיבלתי על עצמי את הגלגולי שלג האלה. אז אם רב סעדיה גאון עשה את זה, אז הדברים האלה, קל וחומר, גם לנו, גם לגידם. משום זה המקובלים באו ונתנו לנו הגדרה ברורה, א', לגבי הטעניות, ב', לגבי דברים אחרים, כדי שהאדם יוכל לומר בוודאי שכיפר את העוון. כגון, אדם שנכשל ושיקר, כתבו המקובלים, שצריך להתענות 72 יום. כמובן, לא רצוף, אם יעשה 72 יום, ימות, ילך לחזר. יפזר אותם, כל שבוע יעשה איזה יום אחד עד שיגבור את התעליות. זה עצמו מחלוקת. הגאון רבי יוסף חיים בספרו על ראשון חכמים, הדבר הזה מטה כלפי חסן. הוא נותן סדר מיוחד שאדם יעשה ביום הצום, ואז יועיל לעקור לא רק את העוון האחד, אלא כל עוונות השקר למיניהם, על ידי הסדר הזה שהוא מתרה שם. התיקון הזה יועיל. וכן כן יוצא בזה. הגאון רבי חיים פלאצ'י בספרו על גנזי חיים עשה קונטרסט מיוחד, שנקרא בשם תשובה לחיים, וכולו מסודר על סדר א'-ב'. כשאתה רוצה לדעת איזה עוון, אתה מייד מוצא לפי האינדקס. אתה מחפש אם זה שקר ואות שין, אם זה חילול שבת, גם כן ואות שין. שם הוא מביא בשם המקובלים, על עוון חילול שבת צריך לצום 455 טעניות. זאת אומרת, כך חילול שבת בדאורלטה. אם זה בדרבנה, זה מספיק 40. וכן כן יוצא בזה, על כל דבר ודבר הולך ומונה את הדברים האלה. על עוון רצח הוא אומר 64 טעניות. הרמב״ם בהלכות רוצח מתאר בחומרה רבה את העניין הזה, והרמב״ם מדגיש לא רק לגבי אדם שרצח במזין, אלא אפילו אדם שנגרם על ידו הריגת אדם. הוא לא עשה ממישרים, אלא נגרם הדבר בשוגג, גם אדם כזה עונשו חמור מאוד. מסתיים הרמב״ם, כל המצוות שעשה ויעשה בכל משך ימי חייו, כל זה ביחד לא שקול כנגד מה שקיפח נפש מישראל. עד כדי כך, הרמב״ם מחמיר בדבר הזה. והדברים אמורים בכל הדורות, קל וחומר בדור זה. לצערנו, הרבה אנשים היום מזלזלים חיי אדם נעשו זולים מדי בכדי לחשוב יש להם, ברוך השם, את ההגה והם נוסעים נוסעים אולי איזו מילה מיושנת טסים על הכביש נוסעים מהר הוא צריך להגיע עשר שניות קודם משתוללים ואם היה חוק פעם גיל 18 אז בא המחוקק עינו הייתה צרה בילדי ישראל בא והוריד את הגיל גיל 17 וחצי כבר אפשר לקבל את הרישיון כדי שעוד כמה חולי רוח חולי הגה ישתוללו על הכביש. לא מספיק לנו מכת הנהגים יש גם ברוך השם נהגות לא פחות ולא יותר וכן על זה הדרך. מה יהיה הסוף אנחנו לא יודעים אבל לפחות אדם מרא שמיים ייזהר מאוד אין לו ברירה יש לו רכב הוא מוכרח לצורך הפרנסה וכיוצא בזה לפחות שינהג בצורה סבירה בצורה זהירה מאוד צריך להביא בחשבון גם הפתעות. איך הפתגם אומר? נהג שלא ידע לעצור מחתול או מכלב הוא לא ידע לעצור גם כשילד יקפוץ לו בין הגלגלים. אין אימונים בנושא הזה. האימון באש חיה שקפץ ממך בין הגלגלים כלב או חתול נראה אם אתה יודע אז להציל אותו ואז תוכל גם להציל ולהבזין עיני חילפי הבדלות את הילדים. הנהגים מזלזלים אתה רואה לפעמים הוא נוהג ביד אחת והלוואי שהמוח שלו נתון בנהיגה בעד השנייה או שהוא סופר את הדולרים שלו או דברים אחרים והמוח שלו בכלל לא בנהיגה והוא טס. הנהיגה עוצה את שלנו, הוא חושב שהוא מאומן שהוא אלוף העולם בנהיגה ויכול לעשות מאה דברים בבת אחת. הלוואי שינהג בשתי רגליים מתוך מחשבה מרוכזת ויגיע לאן שיגיע לחוף מבטחים. יש פראי אדם שנוסעים על הכביש אם אתה מוכן אתה דרוך לזה כשהוא מתמרן אותך שתוכל עדיין לשאת מזה בשלום. אבל אם האדם הזה נוהג בחצי ראש ובחצי יד מי יודע איך יגמור את אותו השיעור, את אותה המעיגה, אותה הנסיעה? אז כן כל אדם יהיה זהיר בכל הדברים האלה. הדברים של הרמב״ם הם כינור לעיניים שאדם יזהר מאוד כדי שלא תצא תקנה מתחת ידו. לא יבוא לחכם אחרי שחלילה וחס כי פה החיים של אדם או ילד אז יבוא לשאול הרב מה לעשות אלא יקדים רפואה למכה. שאלה דוד המלך כמה סבב בגלל העניין של נוב עיר הכהנים הוא לא הרג אף אחד והוא לא רצה שייהרגו אבל הוא לא היה מספיק זהיר ולכן דואג ראה את הדברים הללו הלך וסיפר בסופו של דבר שדואג הרג את כל נוב עיר הכהנים וכל זה היה על סברו של דוד כמו שהגמרא אומר בסנהדרין אמר לקדוש ברוך הוא עד מתי עוון זה יהיה על סברך? לכן גם בדברים האלה בנהיגה הזו גם כן כל אדם צריך חיזה אפילו אדם שיש לו חברה למכוניות יש לו כמה מוניות זה המקצוע הפרנסה שלו הוא בא ושכר אדם בוא תנהג אני אשלם לך בסופו שהנהג הזה נהרג באיזה תאונה המעביד המעסיק הזה גם הוא צריך כפרה סוף סוף הוא היה גרמה אם הוא לא היה המעסיק לא היה קורה שום דבר אלא שמסיים הנאדם ביהודה מעסיק את זה גם אבונו ויסוף חיים בצורה נשמה שיש הבדל מי יזם את ההסכם החוזה ביניהם אם המעסיק, אם בעל הבית יזם את זה או שהנהג הזה השכיר הזה הוא בא להתחנן תן לי פרנסה, תן לי עבודה, כך וכך המצב אם הוא יזם את זה בזה אין עליו שום עוון אפילו אם קרה מה שקרה הוא לא צריך תיקון הוא מוכיח את זה ממש לא גמירה טענה אמר הקדוש ברוך הוא לדוד עד מתי עוון של נוב אבל לא כתוב עוון של אבנר הרי גם אבנר היה כעין גרמה מדוד המלך אלא ששם לא דוד יזם שיבוא אבנר אלא אבנר שהיה שר הצבא של שאול לבנו הוא שבא ואמר לו אני רוצה לעשות את כל עם ישראל שכולם יהיו תחת מלכותך אז דוד הסכים והוא הלך אמנם בשליחות דוד אבל היוזמה לא יצאה מידי דוד אלא מידי אבנר ולכן מה שבסוף נהרג על ידי יואב אין הדברים מיוחסים לדוד כלל ועיקר לא מעשה עשיר לא עקיף ולא גרמה לכן אם הנהג הזה הוא שבא להתחנן לבוס אני צריך פרנסה וכולי ואחר כך חלילה וחס הלך ונהרג דרך אגב מה המעביד פצול לגמרי כאן הדבר הזה הוא בגדר הרבה פחות מאשר גרמה נסכם שוב רגע נסכם את הדברים לא רק על עצמו אדם יחוס יחוס גם על עצמו וגם על אחרים ובפרט על בניו אפילו אם העלד שלו בוכה בדמעות של איש הוא רוצה אופניים לפעמים הוא כבר בן 16 הוא רוצה הונדה או וספה שיהיה האב הקשוח אם הוא רוצה את הבן שלו חי ולא תחת אבן השיש שידע לומר לא הכלי המשחית הזה לא בשבילם לא בשביל עם ישראל זה טוב בשביל הערבים שילכו לעזאזל יחד עם זה אתה רואה שיש בכל דבר בלאי דבר אחד ויחיד שאין בלאי זה הכלי רכב האלה על שתיים וספה בדרך כלל לא מגיעה ב-120 שנה לגרוצאות תמיד הם מתעסקים הרבה זמן לפני כן, הכלי רכב האלה שמצולים להם המסוכנים ביותר ולכן האדם רואה את הבכיות של הבן שלו, הוא מרחם עליו הוא רואה שכולם רוצים, נו, הוא נותן לו אתה מרחם עליו? זו רחמנות לכן האבא צריך להיות קשוח בנושאים האלה לא אופניים ולא בספה צריך להיות גבר להגיד לבן שלו לא אתה רוצה מתנה? אני אקנה לך שס מגבעת, חליפה, אבל לא אונדה מה פתאום הדברים האלה? לכן צריך לסרב בכל תוקף כי אם האבא ייתן לו את הכסף וחלילה וחס ייצבע לעתיד לבוא על הדבר הזה אוכל פירות אם בעולם הזה אם ישקל את הבן שלו מה הוא יעשה? והכרם קיימת לו לעולם הבא העוון יהיה אחר כך גם בהמשך לכן אדם צריך להסיף מסקנה בדברים האלה לא בגלל שיש הרבה שוטים הרבה משוגעים שנותנים את זה לילדים שלהם אז הוא יבוא וייתן. הפרוטין יש לו הרבה כסף, הוא העשיר ויכול להרשות לעצמו את ההוצאה הזו אבל לא את הרסח הזה ולא את הלוקסיס הזה ולכן כל אדם צריך להיזהר בדברים האלה ולא להיות מתון בזה קיצוני עד הסוף על איזה משובח בעזרת השם השיעור יהיה ביום יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשה ורשום מהם בתשובה ועושה תלמי תשובה ולספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע ולכן קורבן עשן תלוי הוצרח להיות מסרב יוקר לחצה הזאת. כל אדם צריך לעשות חשבון נפש בימים האלה הרי הבינונים עדיין לא נכתבו בראש השנה אלא החכימה צריכה להיות רק ביום הכיפורים. אם נספיק עוד מצוות עוד מעשים דומים אז בעזרת השם המאזן יהיה חיובי ואם להפך להפך ולכן כל אחד יחפש להיטשפש במעשיו. מה זה הלשון לחפש ולפשפש? הלשון כאן כפול. כוונתו של הרמה הן אסור מרע והן ועשה טוב. א', אסור מרע, להיזהר בכל אותם הדברים שאולי לא כל כך נזהר בהם תמיד. וכן, בבעשה טוב לפעמים הוא עושה דברים טובים, אבל לא עושה את הטוב בצורה מושלמת כמו שראוי. הוא מתפלל אבל לא כל כך בכוונה. הוא בא להתפלל אבל הוא לא בא מהעשרה הראשונים. במקום להתחיל את התפלל החנך, פרשת העקדה, הוא בא מאוחר. בקושי הוא מגיע לשיחך אנחנו חייבים או אחרי זה. זה לא טוב, מן הראוי שכל אדם ישים לב לתקן בימים האלה את אותם הדברים. חל וחומר באותם הדברים שיש בהם חשש איסור, דברים שהם חומרה שקרובה לדין. לדוגמה, פעמים רבות הזכרנו את ההלכה שכל אדם מראש המים יקפיד לאכול אך ורק בשר חלק. מה זה בשר חלק? אחרי שאתה שחט את הבהמה, מוציאים את הריאה. אם הריאה חלקה, אין על זה יבלות, זה דבר שהוא כשר לכל הדברים. אבל אם אתה רואה על הריאה יבלות, היבדת הזו, הסרחה הזו, היא מטריפה את הבהמה. ראשי מסביר לנו כך. אחת משמונה עשר טרפות, אם יש חור בריאה, הריאה טרפה, הבהמה טרפה. לפעמים היה חור, אלא שאחריה דלקת רעות עלה כורים וסתם את החור. השתימה הזו יכולה להועיל בינתיים. הבהמה הזו, המשיכה לחיות בינתיים, מפחדת את החיים. אבל היא לא תקנה יותר מחודש, יותר משנה. תוך שנה הבהמה הזו תלך לעולמה, הבהמה הזו תמונה. ולכן, לפי דעת מרן, כל דבר כזה, אסור להיות מחתומה על זה, מעה חותמות כשר, זה טרף ואסור לאכול דבר כזה. כך כותב הרשב״א, מרן מעתיק את זה בעברי דעה סימן לט, סעיף י׳. ולכן, כל אדם משתדל כשהוא הולך לאולם צמחות, מסעדה, או לבקר אצל קרובים וכיוצא בזה, והוא יודע שאותם האנשים לא מקפידים. הם לא מבינים מה זה חלק, מה זה כשר, הם קונים מלבה ליד. תן לאנשים כאלה, תיזהר, אל תאכל, כך גם בעולם צמחות. רק במקום שאתה יודע בוודאי שהבשר הזה הוא בשר חלק, ביידיש מתרגמים את החלק גלאט. גם הגלאט הוא מעין החלק, אז אם אתה שואל ועונים לך גלאט, זו הכוונה. אתה רואה את התעודה, מראים לך אם יש כאן תעודה, הכול בסדר. אתה יודע שבאמת לצ'ק הזה יש כיסוי, האמירה הזו שזה חלק זה באמת חלק, אז באמת, הנה מה טוב, תאכל בתיאבון ושימו לך על האש או מרק או כל דבר אחר, אתה יכול לאכול בתיאבון. אבל ברגע שזה לא חלק, אלא עונים לך התשובה, חלק אלא כשר, אדם מרשמיים ייזהר, לא יאכל דבר כזה כדי שלא ייכשל במאכלות אסורות. אחרי האשכנזים היו מקילים בזה בחוץ לארץ, אבל השלה שני לוחות הברית לפני 350 שנה, הוא ציווה את בניו שייזהרו בדבר הזה. השלה הרב הורוביץ היה אשכנזי, לא היה סברדי. אמרתי לו אחי, הוא ציווה אותם להיזהר בזה. קנאת השם צבאות תעשה זאת לבלתי האכול מהבושר הכשר, אלא אך ורק מהבשר החלק וכו'. הוא הזהיר אותם, וכך למעשה עושים רוב הישיבות. אתה הולך לישיבות של אחינו האשכנזים, גם אותם שהם לא ספורדים, הם מוזרים, לא מכניסים לישיבה שלהם, בשום אופן לא קונים בשר החלק, לא חשוב אם זה, לא מכניסים בשר כשר, אם זה ממחנה יהודה או מבוכרים או מקום אחר. את הכשר הם לא מכניסים. אלא אוכלים אך ורק בשר חלק, וזה מה שראוי גם לנו לעשות. אנחנו שקיבלנו רעות ורען והמנהג הקדמון שלנו להיזהר בזה, אנחנו צריכים להיזהר בזה שבעתיים. היום, ברוך השם, יש הרבה ודעתי, מי שרוצה בשר חלק קפוא, אז יש גם במחיר סביר, אתה יכול לקנות קילו בשר כזה בפחות מ-30 שקל קילו, אתה יכול להסתדר במחיר. פעם לא היה רק בשר טרי, והטרי היה יקר מאוד. היום יש גם בשר חלק קפוא בהכשר של הרב מחפוט או הכשרים אחרים, הוא קושב, יש שפע של בשר חלק, ולכן כל אדם מסביר לאשתו בבית את הדברים האלה, לפעמים הוא לא הולך בעצמו לטרוח ולקנות, אלא הוא סמוך על אשתו, אשתו הולכת וקונה, הסביר לה את חומרת הדבר. זה לא שהכשר הוא כשר באמת, והחלק זה רק קצת יותר טוב, זה לא כך. אלא זה הבדל, שמיים וארץ. תודה. כן, עכשיו מן הראוי שייזהרו לא לקנות וגם לא לאכול, לא רק בקבע אלא אפילו ערן. אם מוזמנים אותי לשבת, אני צריך ללכת להתארח שם. שבת חתן, שבת בר מצווה וכיוצא בזה, אז האדם הזה מתפתה. קודם כל הולכים, נהנים מהחיים, יש שם מלא מוס, אוכל, הכול בחינם. חוץ מזה, שרים, יש שם אווירה נעימה, הכול טוב ויפה אם האוכל חלק, אז בשבת תהיה חלקה, הכול יהיה בסדר. אבל אם אתה יודע מראש ששם האדם הזה בקושי קונה כשר, לך תדע מה הוא ירגיש לך על השולחן, ולכן יהיה ראוי להימנע. אל תלך מעיקרה למקום כזה, כדי שלא תסתובך בענייני האוכל. נכון, נכון. אפילו בחלק יש דרגות, ולפעמים החלק הוא קרוב יותר לכשר מאשר לחלק. טוב, בזה יש עוד הווה הלימה, אולי זה טוב, אבל בכשר זה ודאי לא טוב, ולכן אני מדגיש וחוזר ומדגיש, גם בשעת הדחק, גם כשיש לאדם אי-נענות, אסור לאכול בשר כשר. לפעמים האדם הזה מתארח אצל חברו, אם הוא יגיד לו אני לא אכל, הוא איכהר כאן עליו. מה, אני אוכל את העץ? אתה ככה חושב עליי וזה יקפיד עליי מאוד. אל תחשוב שבגלל אי-נענות זה לא יפה, הוא חבר שלי, הוא אח שלי. אין דבר כזה. אתה לא יכול להתפשר על דברים אחרים. אבל לא על זה. אסור לאכול בשר טרף בגלל שלא נעים לי וזה לא נוח לי. אי-נענות אתה יכול לוותר על חומרה. אבל לא על דין. בדברים האלה, כמו שאמרתי, צריך לעמד את דגל ההלכה על פילה ולכן בשום אופן לא יסכים, יסרב ולא יאכל. בשום אופן מותר לך להסביר את עצמך. מותר לך להגיד לו כך וכך מרן כתב בשולחן ערוך, מרן העסיק את הרשב״א. אין שום בעיה, אתה לא חייב לשתוק, אתה יכול גם לדבר ולהסביר. אבל בכל מקרה, לאכול אסור לאדם ירשב״ב לאכול. יכול להיות שבישלו את הכול ביחד. ואם בישלו את הכול ביחד, אז יש לך טעם כזה, לפעמים במגש עצמו. אני הולך להתארח באולם, ובמגש עצמו, בצד אחד יש אוף, בצד השני של המגש יש בשר. הרוטב של הבשר, הרי זה חם, נכון? יש בזה יותר מ-40 מעלות. הרוטב של הבשר מגיע גם לעוף. המזלג, שבו הוא תופס את השמיצן כדי לתת לך. זה אותו מזלג שלפני כמה שניות הוא שם בזה בשר. כל הרוטב והשומן של הבשר מגיע באותו העוף. אז איך אתה יכול לקחת ולאכול דבר כזה? הכי קל, הכי פשוט, תשתה סודה צמפו, תגיד לחיים, מה סלאמה, לחיים טובים ולשלום. תחזר כאן לשיעור, אין יותר טוב מזה. אבל לשבת שם לאכול, תשאי תקדיש. אכל לך פעם ושניים? אחרי שמתכנים את הפאנצ'ר, רוצים לדעת אם זה בסדר, מנפחים את זה, שמים לתוך הדלי מים. אז אפילו האשכנזים שכן מקלים, כדעת רבנו אלכסנדר והרמיים, עושים כך, הם מקלפים את היבלת הזאת, השריכה, אחר כך מנפחים את הרעה, שמים לתוך הדלי. אם לא מבטבט, אין פאנצ'ר, אז זה בסדר. אבל אם מבטבט, יש פאנצ'ר, זה מה שהם נוהגים. אם היה רק כך, היו עושים רק את זה, הייתי אומר לאשכנזים מותר, אין בעיה, תעלים עין. לעין אין איסור. הבעיה היא שעם הבשר הקשה יש עוד מאה ואחד בעיות אחרות שהם מסובכים איתן, ולכן גם אשכנזי שיבוא ויאמר לי, הוא יגיד לו, אל תאכל, אל תיגע בזה. אילו היה רק בעיה אחת של הרעה, מה שאני אומר עכשיו, הייתי מקל יותר. אבל יש הרבה בעיות אחרות. ולכן אמרנו שזו לא חומרה, אלא זה דים. ולכן אמרתי, גם בשעת הדחה, גם כשלא נעים, אין יותר לאכול. אני לא אגיד לכם את כל הבעיות שיש. יש הרבה בעיות, אני אסרט חלק מהן. לפעמים השור מבין מאן לוקחים אותו. הוא רואה את הדם שיודע שרוצים לשחוט אותו, והוא לא רוצה. הוא מתנגד. גם לבהמה יש רצון חיים. אתה רוצה להוביל שור ששוקל קרוב לטון, ואז תקדיש. אתה תנסה לנגוע בו, ייתן לך נגיחה אחת, יעיף אותך. מה עושים היום? איך מתגברים על הבעיה הזו? יש בעיה קשה, בעיה חמורה, פתרון קל מאוד. יש להם מהחשמל כבל, נותנים לו מכה, מחשמלים אותו. הוא מקבל את מכת הזרם, הוא עף כמו טיל. הוא עף, מגיע לתא השחיפה, שחטים אותו ונגמר. כשנפינו את מכת הזרם הזו, זה עושה לה חור בקרום המוח. כמו חור בריאה זה טרף, גם חור בקרום המוח גם זה טרף. החשמל, מכת החשמל הזו, זה כמו שרפה. אז יש מקומות שהגוף עומד, היד לא נשרף, אבל המוח, הקרום שם הוא דק, ברגע שהגוף הזה מקבל מכת חשמל, ממילא הוא נעושה טרף. הרי לא מחשימים את זה, תלך, מחשימים את זה לשר כשר. וכן כיוצא וזה. יש, אמרתי, יש 101 בעיות. חלק מהבעיות גם פרסמה התקשורת. גם בעיתונים פרסמו חלק מהבעיות. ואני אגיד מה שכבר קדמו בעיתונים, אני לא אעייף אתכם, אני לא אספור כאן מאז לאחד דברים, אחר כך לא נגמור את השיעור גם בשתיים בלילה. אחרי צום אני לא אקריח אתכם עד שתיים בלילה. אבל לפני שנה וחצי פרסמו בעיתון, היו שני שחטים. עוד מעלתם השחטים האלה אמורים להאכיל אותנו בשר, לא? תפסו אותנו, הולכים שם עם גויות. האחד היה לו כבר ממנה ילד בן עשר, יד מעט בר ויצואה והשני הייתה רק בהיריון. כן? נו. אז על אחדים כאלה, על שוחטים כאלה, אנחנו נסמוך? אנחנו נאכל מהשחטה שלהם? אפילו אם הוא יגיד לי שזה חלק, אני לא מאמין לו. אחד כזה שעולה כאן גויות. ואידך דיל גמור. כמו שאמרנו, יש הרבה בעיות, ולכן אך ורק מהחלק, ולא מהכשר. זה לא רק הנחיה לעשרת ימי תשובה, אלא הדין הזה קיים בכל השנה כולה. האם מותר לאכול טרף בפורים? האם מותר לאכול טרף בפסח? רק בעצורת ימי תשובה אסור לאכול טרף? אתם יודעים בכל השנה כולה שצריך להיזהר בו מאוד, ולכן אמרנו והדגשנו, גם בשעת הדחק, גם כשיש מצב לא נעים, אני הולך לבקר את האח, את הבן דוד, את הבן האחות, והוא לא כל כך דתי, הוא קונה בקושי כשר. אל תאכל את לא, והסיבה שאמרנו. מישהו היה עד היום משתמש בכשר בצורה כזו, היום ברוך השם הוא זכה, חזר מתשובה, רבי חכם יעשה הגעלה. אבל למה זאת, יש לך ספק של חברי שמוסלם במלון שעושים את זה. כן. אבל אמרתם לא עושים את זה. נכון, למילא אסור לאכול שם. אותם המפעדות, אותם בתי מלון, אותם אולמות, אולם אשמחות וכיוצא בזה, אנחנו לא סומכים עליהם, מהסיבות האלה. ואם אתה שואל, אבל יש לנו רבנות או לא? מה עושה הרבנות? אז אני אפנה אותך לראיון. לפני שבוע, הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב בקשי דרום, נתן ראיון, ושם הוא מודה ומתוודה, הוא מספר סיפורים כאלה, והוא אומר שלנו אין שליטה. זאת אומרת, היה איזה רב שהיה נותן הכשרים, והם כספו אותו על חם, וכמה חש לו. זאת אומרת, הוא ראה שאסור לו יותר לחפם על הכשרים. אבל במשרד הדת חלקו עליו. כמה הפקיד אמר לא, והוא יכול לתת הכשרים. הוא ממשיך לחלק הכשרים, ממשיך לקבל משכורת. הכותרת של הראיון הייתה, הרבנות היא דחלין. זה לא דבר אמת, זה רק דמון ודחלין. כך הוא אמר, לא אני אמרתי. והוא מספר חלק מהדוגמאות האלה. עלובה עיסה של החתמה מעידה עליה, אין להם שליטה על הרבנות. ולכן, אפילו אם יהיה כתוב כשר באמצעי הרבנות, זה לא הרבנות, זה הדחלין של הרבנות, כפי הניסוח של הרב הראשי, הראשון לציון. אני הכרתי את הרב לא מהיום. 35 שנים אני מכיר אותו, אף פעם הוא לא הכניס בפה אוכל כשר באמצעי הרבנות. הוא תמיד נזהר, הוא יודע את האמת, גם לפני שעולה הרב הראשי, וגם היום, תמיד הוא יודע את הדברים האלה, אלא שפעם הייתה שתיקה. היום הוא לא שותק, היום הוא אומר את האמת, הוא יצא בריאיון והעיינו אותו לשכת עורכי הדין, שלחו לו שלושה עורכי דין, ריאיון יפה, מודריג, ושמה בין היתר, שאלו אותו, והוא ענה והוא הביא דוגמה, הרב תלוני, כך וכך המצב היה איתו, ואין לנו שליטה, הוא ממשיך לתת הכשרים, ואנחנו יודעים שהכשר שלו זה לא כשר, זה טרף, ואז אל תדבר, יש לו את החותמת ביד. אז איך תיקח ממנו את החותמת? מי יכול לקחת? אין לרבנות סמכויות, אין לה שינויים כדי לבצע את הדברים האלה, זה מה שהוא מתלונן, הוא דוחה, על דקה בחינה, ואת זה גם אנחנו אומרים פה, אנחנו מפרסמים את זה השכם והערב. החברים שהם ותיקים כאן, שלומדים איתנו הרבה שנים, אני אמרתי את זה לפני 25 שנים, לפני 20 שנה, לחברים הוותיקים זה לא חידוש, כולם יודעים את שרשרת הבעיות האלה. אבל גם מי שחדש, גם אם יש איזה בעל תשובה חדש שאתמול הכיר את בוראו, צריך להסביר לו את הדברים האלה בלשון יפה, כדי שייזהר ולא ייכשל במאכלות אסורות. מדובר חרדים מלפעדות בוסולה. כן, כן, אפשר. כן, כן, אין בעיה, אני בדרך כלל בסדר. אבל הדף של הרב חסנופר הוא מלך כמו של בית התקציב, זה נכון? לפעמים יותר טוב. לפעמים הרמה שם הרבה יותר טובה. לכן, אם אדם רוצה לאכול עיוור, אין בעיה. כך גם לגבי העוסות. גם לעוסות יש בעיות, אנחנו משתדלים לקחת את העוסות שיש עליהן את ההכשר במהדרין, וגם במהדרין של הבד״ץ, העדה החרדית, גם הוא מעולה, גם הוא טוב. מן הסתם שאתם מכירים את המפכח שלהם. המפכח שלהם, של הבד״ץ, העדה החרדית, כן. למה חוזר? כי הוא לא חזן. הוא לא חזן, אז... זה לא ברור. זה לא דבר שהוא מוסכם, זו מחלוקת. אמירי וזקן אהרון אומרים שהקדושה כאילו סיים, אבל יש הרבה פוסקים שחבקים ופוסקים כדעת רבי יצחקי בן גיאת. רבי יצחקי בן גיאת אומר שגם חזן חוזר לראש. הוא לא לומד את היסוד מהירושלמי, ולכן לפי דעת רבי יצחקי בן גיאת חוזר לראש. עכשיו, מרן, בסימן קכו, מרן כתב כלל, כל מקום שיחיד חוזר, חזן חוזר. למה מרן לא אמר את דברי המאירי? שבעמודת הקדוש לא חוזר לראש. זו הבעלה. עיקר הבעיה, דברי מרן שם. וספק ברכות להקל נגד מרן. עסק דיש, כן, עסק מסובך מאוד. קודם כל, מה יעשה זה לכתחילה לקחת סידור ולהתפלל מתוך הסידור ולהיזהר שאדם נמצא בגג קומה מספר 20 והוא יודע שאין שם מעקה. איך הוא הולך? איך הוא נזהר שלא ייפול 20 קומות, ישבור את הארצונות? אז ככה גם צריך לדעת. בכל עת יהיו בגדיך נוראים, שומן על ראשך לא יחקר. אדם צריך לדעת שזה עסק דיש מסובך מאוד. במקרה הזה של יחיד כדאי שיחזור לראש. אין מנות, כיוון שכך דעת מרן. תודה. כן. תנאי יכול להועיל על העתיד, אבל זה לא יתקן את הדרכות לבטלה שהיו למפרע, שלושה ברכות לבטלה. אי אפשר לעשות על שלושה ברכות האלה תנאי. זה עסק דיש. ולכן אמרנו שאדם צריך לדעת מה גודל הבעיה כדי לא להגיע לסיבוכים הללו. המשנה במסכת יומא בדף פה ה', המשנה אומרת מכל חצותיכם לפני השם תטהרו. מה זה לפני השם? עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים לכפר, אבל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים לכפר עד שיפעסנו. ואפילו לא יקניתו אלא בדברים. צריך לפעסו, ללכת לשלם לו, אם חייב לו ממון, וגם להתנצל ולבקש מחילה. וזה לא רק בין אדם לחברו, וגם בין אשת לאשתו, או בין אחים וכיוצא, וזה. כולנו חייבים בדברים האלה, ובדינים שבין אדם לחברו יום הכיפורים לא מכפר, כמו שלמדנו מהחיסוף, לפני השם תטהרו. סוף כאן לפני השם. עשה עבירה, לא התפלל מלאך. בזה בא יום הכיפורים, חוזר בתשובה שלמה, יום הכיפורים מכפר. אבל כשהוא גנב מחברו, זה לא יוענין. ברוך השם, כולנו נזהרים, בדרך כלל בכל ימות השנה, אדם זהיר מאוד לקראת הדרך שהוא מודע לדברים האלה. אבל לפעמים יש דברים שהאדם נכשל בהם והוא לא מודע לחומרת הדרך. אני אביא דוגמה פשוטה. יש הרבה אנשים שיש להם רכב. כשיש אובך, יש אבק, או בחורף יש בוץ, האוטו התלכלף. צריך לנקות אותו. איך לנקים את האוטו? אדם יגיע לחניה, יש שם צינור מחדש. הצינור הזה יש לו זרם טוב. הוא לוקח מייד, פותח, תוך דקה, האוטו נהיה נקי. טוב, זה מצוין, הפלא ופלא. מעונים להם. נגיד שאני ממליץ לכולם שיסעו באוטו נקי. יפה, חזק ברוך. השאלה היא, המים במדינה שלנו זה לא בחינם, עדיין לא מחלקים פה מים בחינם, אלא הכל עולה כסף במדינה שלנו. אם כולם, כל דיירי הבניין, יש להם רכב. תודה. יש כאן עשרה דיירים, כל העשרה דיירים, כולם יש להם אוטו. איך הם רחצים את האוטו? כולם אותו דבר, כולם אותה שיטה. הצינור מכבי אש שוטף את כל הרכבים. יפה מאוד, אין שום בעיה. מותר להם לשטוף את הרכב במים. הבעיה היא, בדרך כלל, בכל בית משותף, חלק מהאנשים יש להם רשת, חלק לא. עכשיו, הגלפון המסכן העני הזה, יש לו משכורת 3,000 שקל, 2,500, אז הוא בקושי מגלגל את החודש. הוא צריך לשלם לוועד הבית כל חודש 100 שקל, 200 שקל. למה זה 200 שקל? הוא לא מבין. תעשה חשבון, כנראה שיש להם רכבים ומבזבזים את המים, ולכן אותו המסכן הטלפון שאין לו אוטו, אולי גם כסף לאוטובוס אין לו, הולך ברגל קצת, אז הוא צריך לשלם על המים של העשיר הזה. האם הדבר הזה מוכר? כל שכן, כל שכן. זאת אומרת, המים האלה שצורכים צינור מכבי אש או של עגינה, זה מתחלק בין כל הדיירים, ולכן ממילא אם עשיתי דבר כזה עשר שנים, לא ידעתי. לא שמתי לב. עשר שנים עשיתי את זה. אני ניגש לאדם שמבין, אדם שעובד בעירייה, הוא מבין בחשבונות המים. אני אומר לו, בערך כמה מים אתה לוקח בשביל לשטוף את האוטו בלי שניים-שלוש? תכפיל את זה בחודש בשנה, תכפיל את זה בעשר שנים. נכון, אמת. אמת, נכון. ולכן יעשה את החשבון וילך דה חזיר. צריך לשלם חזרה, לקיים מצווה דאורייתא, והשיב את הגזלה אשר גזל. אומנם הוא לא הלך עם אקדח לגזול, והוא לא גנב בשתיים בלילה. אם תגידו את המילה גנב, הוא יאכל אותך בלי מלח. מה, אני גנב? אבל, תשאל אותו עשית את זה, כן. זה מעשה גניבה, ועוד איך. או גניבה או שוד. הוא עושה את זה לאור היום, הוא לא מתחבא, שהוא משתף את האוטו, הוא לא פחד מאף אחד. אם אתה משלם, נתן לו לאותו האדם, אז אין בעיה, תיקח מים כמה שאתה רוצה ותשלם, הכל בסדר. אבל כשהוא שני משתמש במים על הכיס סחבו ולא משלם, גם זה בכלל עבירות שבין אדם לחברו שאין יום הכיפורים משטר, עד א' שישלם, ואחרי זה גם יבקש ממנו מחילה, יפייס אותו. חזרה יהודית, חמישה ידידים בשתיים ימים, זה לא משנה. אין הבדל לגבי המחיר הזה. אין הבדל. כיוון שהם מבזבזים מים בתוך הבית שלהם, הם יתרחצו עשרה נפשות, והם יבזבזו עשרה נפשות, אז יש לו שעון לבד. שעון משותף זה עסק ביש, זה עסק ביש, וזה לא טוב. ההמלצה היא לכל אדם ירא שמים להתנתק מהשעון הכללי, כדי לא לגרום ספק גוזל. גם שם יכולות להיות בעיות מעין זה. אתה צודק? עד היום זה... אהלן, כאן אני משלם. אני משלם, אין בעיה. אתה שם כמה שקלים בקופה של הוועד. כמה כל המים האלה שהשתמשת שווהים עשרה שקלים. אתה שם את זה בקופה של הוועד, אז יכול להיות אולי שזה מתאזן, זה לא נוח. אבל ככל שזה כסף גדול יותר, צריך לעשות את החשבון בצורה יותר מדויקת למי אני חייב, כמה לתת לזה וכמה לאחר. יש מקומות שהמחסן לא מחובר בשעון חשמל של בעל המחסן. הוא גר בקומה רביעית. המחסן שלו במרתף מחובר לחשמל של חדר המדרגות. אם כן, הצריכת החשמל על חשבון מי? על חשבון כולנו. האדם הזה יודע את זה, ולכן, כשהוא קונה מקפיא, הוא לא מביא את זה לבית. חבל על החשמל. זה כל חודש יותר מ-100 שקל. שם את זה במחסן. על חשבון מי החשמל? לכל בית ישראל יבקעו את השרפה של שרת השם. כולם ביחד משלמים את החשמל שלו. היום האדם הזה, ברוך השם, זכה, חזר בתשובה שלמה, וגידו שעשה חשבון כמה שנים המקפיא נמצא שם, כמה שנים הוא חייב חשמל לוועד. יצא לו 1,000-2,000 שקל, ייקח את ה-2,000 שקל, פיגש לי יושב-ראש ועד הבית. אדוני, אני חייב, איך? מישהו מי זה לא על זה? אצלך, הבית שלך מסודר טוב. יש קבלנים פלחים שכדי לחסוך כבל, כדי לחסוך עבודה קטנה, הם מחברים את כל המחסמים לחדר המדרגות. בבניין שלנו ככה זה. לכן כעסה בזה יש הרבה בניינים כאלה. אז אדם כזה שינצל את החשמל של השכנים על הכיס סחבו יביא, מקטין, זה עשו. עם כל העשרה שכנים לכולם יש מחסם, ולכולם הם מקפיאים במחסם, בסדר, מצוין, זה דבר מצוין. כולם אוכלים יחד עם כולם, אוכלים ביחד, מבזבזים יחד, משלמים יחד, זה טוב. אבל כשאחד אין לו ואחד אין לו, יש כאן בעיה של ספק גזל. וכן, כל כבי צבע. אני מביא כמה דוגמאות שגם אנשים מאש המים, אנשים שאינם חשודים ללכת בשתיים בלילה לגנוב או לקחת אקדח ולשדוד. אבל גם אלה עבירות שבין אדם לחברו, גם כאן יש עוון גזל, וכמו שאמרנו, אפילו כיפור לא מכפר. אומרים לך, תראה, עברו עשרים שנה מאז, אז תגיד, כל שנה היה כיפר לי קצת. אין דבר כזה, לא כיפר, לא קצת ולא הרבה. ולכן, חייב ללכת לשלם, להתפייס, לבקש מחילה. אז למה תאורה? ובתאורה יש לכולם תאורה. כל המחסנים מחוברים למדרגות, ולכולם יש תאורה. אז השתמשתי חמש דקות, עשרה דקות ביום תאורה, וכן כולם עשו את זה. בזה ההבדל הוא כמעט אפסי. אולי אגורה אחת יותר לך, אגורה אחת יותר לי. על דבר כזה יש הווה אמנה שאנשים יכולים לוותר. אבל על 100-200 שקל בכל חודש, או מים או חשמל, דבר כזה אנשים לא מוותרים. לפעמים גם מושכרים וכולי. כל הדברים האלה, אדם צריך לחשוב לפני יום כיפור, אם הוא לא עובר כאן על איזו עבירה של בן אדם לחדרו, ואם יש לו ספק, ילך וישאל רב לפני שיגיע יום הכיפורים, כדי שיום הכיפורים יכפר בעדו. המגיד מדודנה מביא מחלוקת לגבי עבירות של יום אדם לחברו. אם האדם הזה לא הלך לחברו לבקש מחילה לפני כיפור, האם רק אותו העוון, רק החצי הזה, לא מתכפר, או שכל העוונות כולם לא מתכפרות לו? יש בזה מחלוקת גדולה באחרונים, ובספרו אוהל יעקב מביא ראייה בדברי המדרש למחלוקת הזו. המדרש מספר, אחרי שקין רצח, חזר בתשובה, הקדוש ברוך הוא נתן לו את העונש, כשבעתיים הוקם קין וכו', היה לו את המחילה, היה לו את הסליחה. שאל אותו האבא שלו, האדם הראשון, מה נעשה בדינך? אמר לו, ענה לו קין, עשיתי תשובה ונתפשרתי. קשרה. אמר אדם הראשון, עד כדי כך גדול כוחה של תשובה ואני לא ידעתי, פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. אלה דברי המדרש. למה התכוון אדם הראשון? הרי כשאדם הראשון אכל מעוון עץ הדעת, לא רק הוא נענר שמת ביום החולחה ממנו מות תמות, והוא עומד אחרי 930 שנה ולא המשיך לחיות. לא רק הוא. דמו ודם וראיותיו, כולנו, כל הדעות מתו בעטיו של נחש, מתו בעטיו של אותו אחר. אז הוא הבין, זה אבוד, גמרנו, זו עבירה של בן אדם לחברו. גם כשאיתו לא יכול לספר, גמרנו, אני אבוד. ולכן לא ניסה אפילו לחזור מתשובה. ההפתעה שלו הייתה, גם הבל שנהרג, גם זה עבירה של בן אדם לחברו. ולכן הוא הלך לשעה בבית קין. ומה נעשה בדינך? ענה לו קין, עשיתי תשובה ונתפשרתי. לא כתוב שנמחה לו, אלא יתפשר. מה ההפשרה? חצי עבירה של בן אדם לחברו. אי אפשר לבקש מחילה מהבל. ההבל כבר נמצא בגן עדן, גמרנו הלך. אבל לפחות החצי השני של בן אדם למקום, על זה לפחות בשמיים החלולו. ועל זה האדם הראשון מיד התעודד, וגם הוא עשה את התיקון והתשובה לפחות על החצי השני. זה מה שמוכיח גם מגן מדובלה, שכוונת הגמרא שלא מספר לו, עד שיפייסן לו הכוונה על החצי השני, אבל לא על הכול. אבל אם אדם רוצה שהכול יימחק, שהדף יהיה חלק לגמרי, כמו שאמרנו, ילך ויבקש מחילה. יש לו ארבעה ימים מהיום עד יום הכיפורים, יש לו זמן, ירוץ ויעשה את הדברים האלה. אפילו אם האדם אומר, תראה, אני הלכתי לגביי של בית הכנסת שלנו, נתתי לדוד כפרות, על כל נפש 20 שקל נתתי. נתתי לו והכול. תעשה מאה כפרות, לא יעזור לו כלום. אפילו תביא מיליארד ערבים, אם תעשה עליו כפרות, לא יעזור. צריך ללכת, לשלם, לבקש מחילה מאותו האדם הנגנב, ורק אחר כך יום הכיפורים יכול לפטר, לא כפרות ולא דבר אחר לא יכול להועיל. גם, תביאו לקדוש ברוך הוא, אבל גם אנחנו נוזוקנו בגלל זה. ישי אבי דוד, כלאב אבי דוד, בנימין בן יעקב, הגמרא אומרת, כל החיים לא עשו שום עוון. למה מתו? פסו בעצו השם מחש. בגלל עץ הדעת. מי השם בגדי האדם הראשון? אז זה נקרא שהוא גרם לאל שימושו בגלל העוון שלו, ולכן בהתחלה הוא חשב, זה אבוד, גמרנו, אין מה לעשות. כשראה מטרה עם קין, עשיתי תשובה ונתפשרתי, ולכן זה עודד גם אותו שיחזור בתשובה, וזה מה שהוא עשה בפועל, לכן. אם האדם הזה לא מצא, הלך לחפש את אותו הנגנב, חיפשתי אותו ולא מצאתי אותו. בין עתיים, לפחות שיחזור בתשובה, נבקר בפני הקדוש ברוך הוא, גנבנו, גזלנו, ונקווה שאחרי כיפור נמצא אותו וישלם לו. כן, בוודאי. אבל למה לחכות עד שנה הבאה? זה עושה שעה אחת קודם. תחפש אותו או במדריך הטלפון או דרך משרד הפנים, במחשב, תמצא אותו, תראה איפה האדם הזה נמצא, תאתר אותו, לך תשלם לו. ואם הוא מת עליו השלום, יש לו יורשים, יש לו בן, לך תיתן לו יורשים, וכן זה הדרך. לעולם יש אפשרות לשלם, צריך ליישר את הקו, למחוק ולנקות את הכול. לא, לא טוב, לא מספיק. מחילה הכוונה כך, אולי פעם אמרתי בדיחה, אולי היה איזה משהו, איזה בדיחה, אתה אמרת, אני אמרתי, טוב, אני אומר, אתה מוחל, אני מוחל. אבל כסף צריך להגיד בפירוש, תשמע, אני חייב לך מאה שקל, אתה מוציא ונותן לו, והוא אומר לך, לא, אני מוחל, אני שמח שחזרת בתשובה, לקחת כסף במטרה, מברוק ענות. בסדר? אם הוא נתן מתנה, תגיד לו לו תודה רבה, תעשה לו מי שבירך. אתה יודע איך הבבלים אומרים מי שבירך? יש להם מנגינה מייחדת, מי שבירך, אבותינו, יברך, אתה לא יבוא לזה עדיין?