ספר בני ציון חידושים על פרשת מטות

- - - לא מוגה! - - - 

פרשת מטות

בעת בלעם בן-באור הרגו בחרב.

איתא בספרי במשה רבנו דן אותו בבית דין,

שנאמר בעת בלעם בן-באור הקוסם הרגו בחרב.

הוא פירש בעמק הנציב דא ראייה מאותו הפסוק ובבית דין עידן,

משום דאזל כמאן דאמר שזו דעת רבי יוסי הגלילי בסנהדרין דף פייזן דמחשף בסיף,

מכיוון שמצינו שהרגו בחרב,

הרי מסתמה בבית דין היה ולפיכך הרגו כדינו.

אז הספרי אומר שמשה רבנו דן אותו בדין,

שנאמר בבלעם בן-באור הרגו בחרב, זאת אומרת זה על-פי בית דין.

הרגו,

פירש בעמק הנציב של הראייה מאותו הפסוק שבבית דין נידון,

משום שזה הולך לפי מי שאומר שמחשב דינו בסיף,

וכיוון שמצינו שהרגו אותו בחרב, הרי מסתמה בבית דין היה ולפיכך הרגו אותו כדינו.

אז מה הדין שמחשב?

בסיף.

לפי מי?

לפי רבי יוסי הגלילי.

ויש לה קשאות,

איתא במסכת עמודה זרה,

דף דלת שבלעם הווה בועלת אתונו.

וקיימה לנו סנדרים דף נג',

הבועלת הבן לחייב,

סקלה.

ומי שמתחייב שתי מיתות,

באנו למחלוקת רבי יוסי ורבנן,

בסנדרים פה א',

רבי יוסי אמר,

נידון בזו שחלה עליו ראשונה.

ורבנן אמרה, נידון בחמורה.

ואם כן תקשה לך.

מה הקושייה דויים כרבי יוסי?

הרי הסקלה חלה עליו ראשונה.

שהרי את אתונו לא היה בועל מעודו מעולם,

אשר רכבת עלי מעודך,

רכבת על זה שהיה מרביע אותה,

כי דיתא בגמרא העמודה זו היה שם.

בא כישור, מסתמה,

אבל לאחר מכן,

לאחר זמן,

ואם כרבנן,

הרי ודאי צריך לדון בסקלה, וסקלה חמורה מן הסייף.

ולפנימה נידון בסייף ולא בסקלה?

היושב-ראש אמר הרמב״ם. שקט.

רבי יוסי אמר,

נידון בזה שחלה עליו ראשונה.

אז אם ככה, לפי רבי יוסי, סקלה חלה עליו ראשונה.

ואם לפי חמורה לרבננה זה גם סקלה.

אז לפי שניהם זה סקלה.

וזה מה שאמרה לו התום, מה שלמדנו בפעם הקודמת.

ומראל תרץ, אז איך הרגו אותו בסוף בבית-דין בסייף?

מראל תרץ,

דאמרינן במסכת נידה,

דף כג.

גופו אדם ופניו תיש.

הרי זה תיש.

גופו אדם.

עומד לפנינו בן-אדם, גוף בן-אדם.

אתה מסתכל עליו בפנים, אתה רואה תיש.

מה דינו?

הרי זה תיש.

גופו תיש ופניו אדם.

אתה מסתכל על תיש,

מסתכל עליו בפנים, רואה פרצוף אדם.

מה דינו?

חשיב אדם.

זאת אומרת, הזנינן בתר הפנים.

בטעם במותר האדם מן הבהמה,

מה המותר של האדם מן הבהמה? בזה שהוא מדבר.

ומה היתרון של האדם על הבהמה?

אביי האדם לנפש חיה לרוח ממללה.

במה הוא שונה מה חיה?

זה שהוא מדבר.

וזה יש במעלת מדבר.

כתבו התוספות לדף כג,

הגיבור המצחיק לתסורי,

כתבו התוספות לדף קמינה,

אי-יש בה איסור רביעת בהמה.

אם האטום,

היא מדברת,

אז יש לה מעלת אדם.

ואם יש לה מעלת אדם,

נפקמינם יש בה איסור של רביעת בהמה הבא עליה, אם הוא רבע בהמה או לא רבע בהמה.

נמצא נולדים. נמצא נולדים.

דבהמה שפניה פני אדם הבועל אותה פתור.

כי הבועלת בהמה הוא חייב שקלה.

אבל זה לא.

ומעתה,

כיוון שהאתון היה בה כוח הדיבור,

עבד דינה כבהמה שפניה בני אדם.

בה בועל אותה פתור.

ולפיכך לא דנת בלעם אלא הסקק אישור בלבד. לכן הוא נדבן בסייף.

אתה צריך חסד שהיא נדרה איתו.

הרב שלמה שעבר הרבי וישי דפור אותו בגדר,

ורציחה שם היה.

ויהי המלקוח

צאן

600,000 ו-70,000 ו-5,000,

ובקר

2,000 ו-70,000 ו-100,000 ו-60,000 ו-100,000 ו-60,000. עכשיו תתפסו ראש.

כל הפסוקים הללו,

לא נתבהר פשרם.

דעה, כבר נחלו ישראל ניצחונות הרבה.

וכבר אמרו חכמים במסכת בכורות,

דף ה'

שכשיצאו ישראל ממצרים נתנו כל אחד 90 חמורים אנוסים כסף לזהב,

ולא מצאינו שכתובה התורה מניין החמורים שם, כמה חמורים הם יצאו, עם כמה.

אז 90 כפול כמה אנשים, כמה זה יצא.

לא כתוב שם המניין,

רק כתוב כל אחד אינו 90. או מפני

מה נכתב כאן, מניין הצאן והבקר והחמורים.

גם צריך מאור.

למה לא השכיל גמלים?

עבדי איתה שהיו להם גמלים הרבה,

וכן ניגשו בפירוש בעלי התוספות כאן.

יש פה סוד גדול, תביאי את ה...

הרב נהיה גמלים.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

אפשר לתארץ שכתוב אשר לא יסבירו מרום. בני ישראל אתה לא יכול לסביר, אתה לא יכול לדעת כמה חמורים יש, אבל שם, כשאתה שים בחמורים, אתה יכול לדעת על הדבר שזה יקרה.

כן, אז יצאו למלחמה

והימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, 12,000 חרוצי צבא, והשלחו את המשה אלף למטה, לצבא,

אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא ולכלי הקודש וחצוצרות התרועות בידו.

ויצבוהו על מדיין כאשר ציווה השם את משה וירגו כל זכר וכולי וכולי, ואחר כתוב ואת אפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל עינם בזזו ואת כל עריהם ומושבותם ואת כל טירותם ויקחו את כל השלל ואת כל המלכוח והאדם והבהמה.

ויביאו אל משה ואלעזר הכהן ועדיו בני ישראל את השבעים ואת המלכוח ואת השלל,

אלא מחנן ערבות מואב אשר על ירדן ירחו.

כן?

אחר כך כתוב איך חולקים את הדברים.

אז כתוב, יאמר אדם אל משה לאמור,

שא הדרוש,

מלקוח השני באדם ובהמה טיו אל עזר הכהן ואשר אבות העדה,

מחצית את המלקוח בין טופסי המלחמה יוצאים לצבא ובין כל העדה,

וערימות הנכס לאדוני מאת אנשי המלחמה יוצאים לצבא,

אחד נפש מחמיש המאות מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן,

ממחציתם תיקחו,

ונתת אל עזר הכהן תרומת ה' וממחצית בני ישראל תיקח אחד אחוז מן החמישים מן האדם, מן הבקר, מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה,

ונתת אותם ללוויים ושומרי משמרים שכן ה' ויעש משה אל עזר הכהן כאשר ציווה אדם את משה, זאת אומרת לתת לדמי הישיבות,

אפילו שהם לא יצאו למלחמה.

מה יהיה מול כוח יתר הבז אשר בססו על מצבת צום?

600,000 ו-70,000 ו-5,000,

ובקר 2 ו-70,000 וחמורים 1 ו-60,000 ונפש אדם מן האנשים אשר לא ידע במשקף זכר כל נפש, 2 ו-30,000 ותהיה מחצה חלק

היוצאים בצבא מספר הצאן 300,000 ו-30,000 ו-7,000 ו-500,

ויהיה מכס לאדוני מן הצאן?

6570, בבקר 630,000 ומכסם לאדוני 2,000 ו-70,000 וחמורים 30,000 ו-500,000 ומכסם לאדוני 1,000 ו-60,000, בנפש אדם 16,000 ומכסם לאדוני 2,000 ו-30,000 נפש.

ויתן משה את נכס תרומת אדוני ללעזר הכהן כאשר ציווה אדוני את משה.

וממחצית בני ישראל אשר חצה משה מן האנשים הצביעים בתיא מחצות העדה מן הצאן 300,000 ו-30,000 ו-7,000 ו-500,

בבקר 6,000 ו-30,000 ומחמורים 30,500 ונפש אדם 16,000 ויקח משה ממחצית בני ישראל את

האחוז אחד מן החמישים מן האדם ומן הבהמה וייתן אותם לנביאים שומרי משמורים למשכה אדוני כאשר ציווה אדוני את משה.

אז עכשיו זה הסיפור שכתוב עם כל המספרים בזה,

ונראה שמניין הצום והחמורים בבקר יש בו סוד גדול.

למה?

כשיצאו ממצרים, כל אחד על 90 חמורים,

כמה בני ישראל לא עברו ולא עשו לנו חשבון בדיוק כמה כל אחד לקח.

אבל פה אנחנו רואים שעשו חשבון ופיארו את הכול וגם צריך ביאור שלא הזכירו כאן גמלים.

הרי היו להם במדינים גם גמלים הרבה וכן ניגשו בפירוש בעלי התוספות כאן.

אבל נראה שמניין הצום והבקר יש בו סוד גדול,

ונקדים.

מה שכתוב במדרש רבא,

פרשת ויצא, פרשת עין ג', סימון יא,

שצונו של יעקב אשר היה רועם בבית לבן הארמי

היה 60 ריבוע,

600,000. כנגד 60 ריבוע ישראל אשר יצאו מצרים,

שמתוך שלבן יודע בכישוף,

היה מבקש לשלוט בהם על ידי מזלם שישראל משונים לצום ומניינם שישים ריבוע.

וזה שאמר יעקב,

עם לבן גרתי, והנה שור וחמור בצום.

היינו, שאפילו שגרתי עם לבן המחשך,

נשתמרו אצלי מזלות בניים.

שור זה יוסף,

שנאמר בכל שורו, הדר לו וקרנר אם קרניו.

חמור זה יששכר,

שנאמר ביששכר חמור גרם.

בצאן זה ישראל, שנמשרו לה צאן.

והנה,

אם נבוא לספור את מניין בני ישראל ביציאתם ממצרים,

אשר משונים לאותן מזלות,

יש לנו לספור את כלל ישראל המשונים לצאן,

וזה מתף ועד זקן,

וכן את כלל בני יששכר,

שהם משונים לחמור,

וזה גם כן מתף ועד זקן.

וחמור זה נושא ספרים בתורה שייכת אפילו בקטנים.

חמור נושא ספרים, פירוש דם קטן שהוא נושא ספרים.

וכן,

יש לנו נספורת בני יוסף,

שהם שורים לשור.

על זה יש לנו, נדמה לי בין עשרים שנה יוצאי צבא.

כי מזלו של יוסף הוא בכור שורו בהם עמי מנגח,

והיינו עניינו מלחמה.

והמלחמה היא רק ביוצאי צבא,

ויוצאי צבא זה מבני העשרים.

אז צריך לספור את ישראל, שמצון,

את יששכר, שקורא לילדים כי הם נושאים את התורה וכמה נושאי ספרים,

וצריך לספור כמה את יוסף מבן העשרים.

ועתה נבוא אל מלאכת הספירה.

בהמשך יבוא אחרי התפילה.

אז רבי חנין בבקשה אומר,

ישראל הקדוש ברוך הוא.

ועתה נבוא אל מלאכת הספירה.

כלל ישראל כתוב שהיו

שש מאות ושלוש אלף נפש מבין עשרים שנה ומעלה,

מלבד שבט לוי.

ואיתה במדרש

עיין בסדר הדורות שנת ב' אלפים תמ״ח,

ובין עשרים שנה ומטה

היו שמונים אלף.

הרי שסך הכול היו

שש מאות ושמונים ושלוש אלף.

שש מאות ושלוש, מאות שמונים, שש מאות שמונים ושלוש אלף.

אבל מתוך שמונים אלף הללו,

שמנו חכמים,

יש לנו להפחית את בני לבי,

שהם אינם נמנים במניין של הפסוק.

עיין במדרש רבה, פרשה ג', סימן זן, שרק במניין הגדולים לא נתערבו הלוויים,

כדי שלא לחרב שבט צדיק בישראל שחטאו.

לכן היה להם מניין לפני עצמם,

כדי לא לחרב שהגזירה לא תחול עליהם של המרגלים, שהם חזרו ואמרו,

אז הם לא היו בגזירה הזאת הבניים.

אז לכן מלאו אותם בנפרד ולכן מלאו אותם גם בן חודש.

אבל הקטנים של החטאו הם מסתם, והמניין הוא של כולם יחדיו,

כי רק הגדולים היו בסכנה, הם בין 20 למעלה עד גיל 60, שהם היו בגזירה.

אז יש לנו להפחית את בני לבי,

דהם אינם נמנים במניין של הפסוק.

וכתבנו במקום אחר,

בשבט לוין בין 20 שנה ועמל.

מטה היו שמונת אלפים

למה היו פה הרבה ילדים?

למה היו הרבה יותר ילדים?

הרי היו שמונת אלפים ואמרנו ששמונים אלף היה על שישים ריבוע, על שש מאות אלף ילדים מישראל

מהם היו רק עשרים ושתיים אלף

בני ילדים.

היה להם שמונה אלפים ילדים כיוון שהם לא היו בגזירת שחיטת הילדים,

כיוון שהם לא השתעבדו והם נשארו בארץ גושן.

פרעה היה לוקח לשחוט ילדים בעשרים שנה לפני יציאתם ואז ממילא התמעטו הילדים של בני ישראל בכל הגזירות, גם בהטבעה וגם בשחיטה וגם בכל הדברים.

אבל בני נביא לא, אז לכן היו להם הרבה ילדים,

שמונת אלפים.

תפחית עכשיו מ-683,000 שמונת אלפים,

יוצא שכלל ישראל אשר בדגלים

שש מאות ושבעים וחמישה אלף.

משבט יששכר,

שהוא משול לחמור,

ורוצינו שהיה מניינם כ-54,000 מבין בערך עשרים שנה ומעלה,

כמו שכתוב בעל,

פרק א', פסוק כט.

ואם למדנו שעל 600,000 גדולים היו 80,000 קטנים ונערים,

הרי שחל 54,000 יהיו כ-7,000 בקירוב.

הרי שכלל שבט יששכר, כלל שבט יששכר,

מתף ועד זקן,

היו כ-61,000 בקירוב.

ומשבט יוסף,

אשר יוצאי הצבא שלו נמשלו לשור.

יש לנו ללמוד כמה עברו מ-20 שנה ומעלה.

כתוב בפסוק לשבט אפרים כ-40,000 רב עולה ולשמן מנשה כ-32,000.

ביחד סך הכול הבנים של יוסף, אפרים ומנשה שמשולים לשור, 72,000.

בעטף הנערים שבני ה-20 ומטה, אין למנותם כי הם לא נמשלו לשור.

כי לא שייך בהם הפסוק,

כנראה אין בהם עמים ומנהגה ואינם יוצאים מהצבא.

הרי דעינם שולים לשור אלא שולים לשתיים אלה בלבד.

עכשיו נבוא לבאר את הפסוקים,

אבל נקדים ונאמר מה שכתוב בש״ס בסנהדרין דף קו״ה,

שבלעם בין בנו של לבן וממשיך דרכו עבה,

ובתנחומה,

בסוף פרשת בעצה, איתא דאו לבן עצמו.

אז בין אם זה בגלגול,

אם זה בין בן בנו,

בין אם זה הוא,

הכול זה אותו עניין.

ועל כן בא להמשיך את אותו כישוף שמצינו אצל לבן הארמי,

שקישב את הבהמות כמניין ישראל.

ולפיכך,

השלל אשר לקחו היה 675,000 בני צאן כמניין ישראל מתפחת זקן, המשולים לצאן,

וחמורים.

61,000 כמניין בני יששכר מתף עד זקן, המשולים לחמור,

ובבקר 72,000 כמניין בני 20 שנה ומעלה, יוצאי צבא, המשולים לשאול.

זה שלימד הכתוב,

שכדרך שאמר יעקב, אם לבן גרתי בירישו בחמור,

וצאן,

שנשתמר מזלו של יעקב חרף עינו הרעה של לבן,

כך גם בבלעום,

שהוא היה בחינת לבן,

והוא גם ביקש לעקור את הכול,

ואף על-פי כן השתברו מזלותיהם של ישראל כפי מניינם,

ונפל אחד מהם.

יום נפלא.

לא יאומן כי יסופה.

אתם רואים מה זה תורה?

לא כתוב סתם מספרים, עניינים, פה, שם.

מבינים על הרעיון, איזה דברים, איזה דברים.

הרב רצמן מתחת כאילו שאני גדל זמן לגמרי במה התורה לא אמרת.

שהוא לא אמר, כי מה שמדובר על שור וחמור וצאן, כמו שנאמר אצל יעקב,

הוא לא אמר שמה גמל, אז לכן דובר פה רק באלה. אבל יעקב הביא מתנות לייצר, והם בדרום, והביאו לו גם גמלים, כן. אז מה, אבל מה הוא ציין?

יש לי, מה יש לי?

מה יש לי?

גמלים גם. שור, מחמור, גם וגם. מה יש לי? גם וגם. שור, מחמור וצאן.

רגע, הצאן, מה שהוא ציין, זה יש לי, לא נגעת.

אבל הצאן 600 מול עם ישראל.

כן. השבעים לשניים מול החמורים זה יששכר.

לא, זה כנגד יוסף.

ושבעים אחת נגד יששכר וזמור. יששכר. יששכר.

ובזה לקחנו, זה צאן, שור וחמור. ובזה לקחנו, מאיזה מדינה קמשנו את זה? ממדיין. ממדיין. שהם גם שומר לבן, שהם כאילו,

גם מדינה קשור מלבן?

לא, לא קשור מלבן.

מבהיל על הרעיון, נכון?

זהו.

ויאמרו,

אם מצאנו חן בעיניך,

יותנת הארץ עשית לעבדיך.

אל תעבירנו את הירדן.

ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן,

ואחיכם יבואו למלחמה,

ואתם תישבו יפועות.

שוויון בנטל!

והפריעו לנו.

ובנה המגרעות הללו,

ראוי להתבונן בהן.

מה יקרה סלקד עתד ובני גד ובני ראובן להימנע מעבור הירדן?

בכלום לא ראו הרעות אשר באו לישראל על אשר מעשו בארץ חמדה וחטא המרוקדים?

ומפני מה ביקשו להימנע מעבור הירדן?

ובפרט שבשאר שבטי יא לא מצאנו שנפצו בבית הספק הזה.

עוד צריך להבין.

ולהילן מצאנו שנתוסף עימם בעבר הירדן גם חצי שבת המנשה.

איך זה חצי?

זה בגלל שמנשה, בגללו קרעו את כותנותם כשהוא שם מהם את הגביע.

אז נחלקה נחלתו בגלל זה.

אז נתוסף אליהם גם חצי שבת המנשה ולא נודע לנו פשר עניין זה.

שבט מנשה, מה העניין עליהם לכאן?

ונראה לפרש דאיתא בילקוט בחלק ב' רמז תת יז שלא נקראה ירדן אלא בזכות יוסף.

והזכרנו במקום אחר,

בפרשת וישב,

שפלוגתא דיוספיה שבטים היתה בעניין בוכרה בפטר רחם.

זאת אומרת,

בכור פטר רחם, זה שיוצא ראשון,

מהרחם הוא בכור.

שארבעה פטרי רחם עמון יעקב.

בבית רחל יוסף פטר.

זאת אומרת, בבית רחל יוסף הוא הפטר.

הוא פטר של רחל.

פטר רחם.

בדן, פטר בלהה, שפחת רחל.

ובבית לאה, ראובן הוא פטר לאה.

בגד הוא פטר זלפה שפחתה.

שבית לאה עיקר כי היא הראשונה,

היא הראשונה שילדה והוא בגד הבכורי.

למה?

למה?

כי לאה ראובן הוא הפטר,

בגד הוא הפטר של זלפה, של שפחה שלה.

אז אם כן,

הוא וגד הבכורים.

ויוסף אמר,

בית רחל עיקר,

כי בה נתן יעקוב לבו,

נמצא דה ראובן בגד,

היו בעלי פלוגתא של יוסף,

נהיה בכור.

על-פי זה יש לפרש את עניין המקרא דנן.

שבט ראובן לגד היו חוששים לעבור את הירדן,

כי לא נקראה ירדן אלא בזכות יוסף.

ופי שהיו בני פלוגתא די יוסף אז חששו שמא לא תהיה להם זכות לקרוע ירדן.

ולפיכך ביקשו להישאר שם ולא לבוא למלחמה,

ועל זה גאה רבה עם משה בנזיפה שטוב לצדיק וטוב לשכנו.

בזכותו של יוסף טועים להם גם הוא שילח אותם למלחמה.

וברוח הדברים הללו,

אדרבה,

כשחזרו לעבר הירדן,

שלח עימהם חצי שעות מנשה מזרע של יוסף,

שתהיה להם זכות למגן עימהם להורות שהאמת והשלום אהבו.

והרדין זה לזה.

אז בהתחלה הם לא רצו לחמור את הירדן.

מה, אתם מתחנקים למלחמה? שוויון בנטל.

אז הם חששו,

כי הם ראו שנקרא הירדן בזכות יוסף, ואם הם בני פלוגתא,

אז אם יש להם זכות לקרוע והם חולקים עליו,

יכול להיות שלא ייקרא להם היום, הנער, ואז מה יקרה?

אז לכן הם לא רצו. השם אמר להם, תלכו, תעברו,

טוב לצדיק, טוב לשכנו.

טוב, זה היה כשהם חברו אתם.

אבל כשהם חזרו אחריהם אל חנא,

הם חוזרים לבד. עכשיו איך הם בקע עליהם?

אז שאלה להם את מנשה, הבן שלו, חצי השבט,

שילווה אותם להראות שהאמת והשלום אהבו.

ומי חנא אני אברכת שאומר?

צעק עליהם לכל הסרטים.

בעיקר עליהם את המצוות, שנאמר בינינו בעצם מאנשי את כל הדין.