הלכות ערובי תבשילין ודיני פיקוח נפש, צום והיתרי אכילה ביום הכיפורים

- - - לא מוגה! - - -

בעזרת השם, יום רביעי הבא, ערב ראש השנה, נזכה ונקיים את מצוות ערובי תבשילין, אחת משבע מצוות דה רבנן. הגילים העולם לקחת לבשל ביצה עם החלה או לחמניה, מברכים עליהם בשם המלכות, וציוונו על מצוות ערוב, ואחרי זה אנחנו אומרים בזה הערוב יהיה מותר לנו לבשל, לאפות, להטמין, לטלטל, להדליק את הנר, ולעשות כה צורכנו מיום טוב לשבת. העולם רגילים לומר את זה בארמית, כי בזמנם השפה המדוברת הייתה בארמית, אז אומרים, בדין ערובה יש הרי לן, לבשולי, לאפוייה, לאטמונה, לטלטולי, להדליק שרקה, ולמעבר כל צורכנה מיום טוב לשבת. זו המצווה שאנחנו אמורים לקיים בעזרת השם, יום רביעי הבא, ערב ראש השנה. המשנה במסכת ביצה טז, המשנה, הגמרא, מביאה לנו שם בהרחבה את הנושא של מצוות ערובי תבשילין. וברוך השם, עם ישראל, בכל פעם שיום טוב חל בערב שבת, כמו שיחול בעזרת השם ראש השנה ביום שישי גם, חמישי-שישי, כדי להתיר לבשל מיום שישי לשבת, אנחנו צריכים את מצוות הערוב, ערובי תבשילין. בן שהולך אצל האבא, הבן הזה מתארח ביום שישי-שבת יהיה אצל האבא, או בת שהולכת לאימא שלה. כולם אוכלים ביחד. אין צורך שהבן הנשוי הזה יעשה מצוות ערוב לבד, אלא כל המשפחה הזו ביחד, גם אם הם הרבה נפשות, יש שם עשרים או שלושים נפש, אבל כולם אוכלים בבישול אחד, מטבח אחד, לא חלוקים בעי שטן. אדם הערוב הוא רק אחד ואסור לבן הזה לבוא ולברך וציוונו על מצוות ערוב, זה מיותר, אלא מספיק אחד. לא רק שם, הוא עדין גם במקומות אחרים כיוצא בזה. כגון אדם שרוצה לבוא לבית מלון, יש הרבה יהודים, אוהבים הרבה את ירושלים, מגיעים לירושלים לבית המלון. שם במלון הוא לא מבשל שום דבר, אלא את הכל מכינים לו במלון. בעל בית המלון, אדם מרשמיים, אדם דתי, הוא ברך ועשה את הערוב כדת וכדין. אני שמתארח שם במלון לא עושה כלום, לא מבשל, לא אופה, אלא הם מביאים לנו את הכל, וממילא אסור לי לברך וציוונו על מצוות ערוב. גם כאן, כולנו כאילו משפחה אחת, משפחה מורחבת של כל דיירי המלון, כיוון שאני בפועל לא מבשל, ממילא אסור לי לברך על מצוות ערוב. ישאל אותך אותו האדם, אבל אני מדליק נרות. אפילו אחי עדיין לא יכול לברך. מרן, בסימן תקכז סעיף יב, מרן מביא לנו את המחלוקת, האם צריך לומר להדלוקי שרגה או לא. לפי דעת עריף הרמב״ם לא צריך לומר. רק בשביל הבישול אתה חייב לעשות, לקיים את מצוות הראוי תשין. בשביל הדלקת הנרות לא צריך. גם אם האדם הזה בפועל כן רוצה להחמיר, הוא רוצה לעשות עירוב, למה לא? שיעשה ויאמר בדין ערובה יהיה שרלן לבשולי, לאפוייה, להטמונה, לאדלוקי שרגה. יגיד את זה. אבל כדי לברך לפי דעת עריף הרמב״ם, הברכה שלו תהיה ברכה לבטלה, ולכן על סמך הדלקת הנרות אסור לאותו האדם לברך, אלא יעשה את הערוב ללא ברכה. יש הרבה אנשים נוסעים לאומן. גם שם אותו דבר. הוא משלם 100 דולר, הוא לא צריך להכין שום דבר, שום אוכל, אלא הם מבשלים, הם מכינים לו הכול. הוא שואל אותך, יום רביעי אני צריך לעשות ערוב או לא? גם שם יחול אותו כלל ואותו דין, שייזהר אותו האדם שלו לברך על הערוב. אם הוא יברך על הערוב, ברכתו לבטלה. ואם בכל זאת האדם הזה כן רוצה לזכות במצווה, הוא אומר לך, תראה, פעם בשנה, פעם בכמה זמן אני רוצה לזכות במצווה. יש דרך? כן, יש עצה פשוטה מאוד. במקום שהוא שוכר את הדירה, ביום שישי, יום השני של ראש השנה, ייקח ביצה חיה ויבשל אותה. יכין את הביצה הזו מיום שישי, מיום טוב, לשבת. על סמך זה שהוא מבשל דבר מסוים, אליבא דקולה עלמא הוא חייב במצוות ערום, ואז ביום רביעי, ערב ראש השנה, יוכל גם לברך על הערום. אבל, הלא וכי, אם אותו האדם לא מבשל כלום, גם לא ביצה, אפילו שהוא מדליק את הנרות באותו חדר שהוא ישן שם, אף על פי כן, על סמך זה אין לו היתר לברך. יוכל, כמו שאמרנו, לעשות את הערום, אבל ללא ברכה. אני עובר לנושא אחר, תרשת ב', דינים של פיקוח נפש ביום הכיפורים. התורה בחומש ויקרא פרשת אחר אמות, שם אנחנו קוראים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דרשו ביומה פהה וחי בהם, ולא שימות בהם. מכאן למדנו, שחולה שיש בו סכנה, פיקוח נפש, דוחה יום שבת, דוחה יום הכיפורים. רק על שלושה הדברים החמורים, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, רק בהם, אתה אומר, ייהרג ואל יעבור. אבל חוץ מאותם השלושה, נכון שאנחנו מחמירים מאוד בעניין השבת, אבל קדושת החיים היא יותר חשובה מקדושת השבת או מקדושת יום הכיפורים. ולכן, חולה שיש בו סכנה, מחללים עליו את השבת, מחללים עליו את יום הכיפורים, אלה הדברים שהגמרא לומדת מאותו פסוק. יש עוד כמה ראיות, עוד אז כמה רעיונות שהגמרא מביאה מניין לנו שפיקוח נפש דוחה שבת ויום הכיפורים אבל כולם מודים לעיקרון הזה, השאלה היא רק איך לומדים את אותו הנושא. חולה שיש בו סכנה מרן פירט בהרחבה את הנושא בהלכות שבת. הביא לנו מרן הרבה דוגמאות מה שנאמרו בגמרא ובראשונים מיהם החולים שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת. ועל כולם התלמוד ירושלמי אומר, הנשאל הרי זה מגונה. באים לאיזה רב, שואלים אותו שאלה בהלכות האלה, אתה לא נותן צלש לרב, הפוך, אתה אומר הרב הזה, החכם הזה, הרי זה מגונה. למה? מה החטא? מה הפשע של החכם הזה שבא לשאול אותו? אם שואלים אותו שאלה בהלכות שבת או בחושן משפט, שאלה הלכה למעשה, אתה יכול להגיד להם, תחכו עוד שתי דקות, אני אעיין, אני אגיד לכם. למה פה אתה אומר, הנשאל הרי זה מגונה? מה נשתנה? ההבדל הוא עצום. אם באים ושואלים אותך שאלה בדיני ממונות, אם מהשקל הזה מגיע לראובן או לשמעון, תגיד לו, תחכה רגע, אני אפתח. אתה פותח, אתה רואה, אחרי חמש דקות ענית לו את התשובה. מה קרה? שום דבר לא קרה. אז במקום לתת את השקל הזה עכשיו, הוא נתן את השקל אחרי חמש דקות. לא נחרב העולם, לא קרה שום דבר. ולכן, שם יש לך זמן. אבל בעניין פיקוח נפש, אתה צריך מיד לענות את התשובה. יכול להיות, אם תרצה לעיין בספר, לדעת כן או לא, בינתיים אותו החולה יפח את נשמתו. ושיננתם לבניך, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד שנאמר ושיננתם. אלה דברי מרן ביוראי דעה סימן רשמ ו. מרן מצטט לנו את דברי הגמרא בקידושין ל. וקל וחומר כאן בנושא הזה. לכן, מרן כתב לנו בהרחבה את הנושא של דיני פיקוח נפש. מרן התחיל בזה בהלכות שבת. כתב לנו שלושה סימנים, כתב באורך וברוחב, סימן שכח, שכט ושל. מרן ממשיך בהלכות האלה אצלנו. בהלכות יום הכיפורים, גם כאן מרן ייחד שלושה סימנים, תריב, תריז ותריח, שלושתם עוסקים בנושא של פיקוח נפש. מרן סגר את הנושא באריכות יותר ביוראי דעה מסימן ש״ל עד ש״ל.ט. וכולנו, כל אדם ואדם, חייב לשנן את ההלכות האלה. אם הרב לא מלמד, אז גם התלמידים לא יודעים. אם בא אדם ושאל שאלה, כנראה שאותו הרב לא לימד אותו, לא לימד את ההלכות האלה. ואם הוא בא ושואל בשעת מעשה, יש הלכה למעשה והוא בא ושואל, זה סימן שהרב לא לימד אותם, ולכן אני אשאל, הרי זה מגונה. במקום שהרב יגיד להם דרשות, דרשות יפות על פרשת השבוע, על כל מיני נושאים יפים, בראש ובראשונה, לפני כל נושא אחר, הוא חייב ללמד אותם את ההלכות האלה, דיני פיקוח. נפש שאם חלילה נצטרך כולנו נדע אם זה בשבת אם זה ביום הכיפורים כולם ידעו איך לנהוג להלכה למעשה ולכן מרן הרחיב את הנושא העתיק לנו את מה שנאמר בגמרא מרן מביא עשרות דוגמאות של נושא פיקוח נפש שמחללים עליו שבת או יום הכיפורים ברור שמרן לא כתב את הכל יש אלפי דוגמאות של חולה שיש בו סכנה ולכן מרן בסימן שכח סעיף י' מרן סגר לנו את העניין בצורה פשוטה מרן אמר שואלים רופא הרופא אומר יש סכנה אתה מחלל עליו את השבת או מחללים עליו את יום הכיפורים הרופא הוא שיודע בקיא היטב במלאכתו יודע את כל הדוגמאות של החולי שיש בו סכנת חיים שבוודאי חייבים לא רק אפשר אלא גם חייבים לחלל עליהם את השבת וכמו שאמרנו כל אחד ואחד חייב לשנן את הדברים האלה כדי שידע להלכה ולמעשה לפעמים אנחנו לא יודעים למדנו את מרן אתה יודע חלק אבל לא הכל ואתה רואה אדם שלא מרגיש טוב בכל ימות השנה קל וחומר ביום הכיפורים אתה רואה אדם שהתחיל להיות חיוור נראה לא טוב מה עושים במקרה הזה? דבר פשוט החזן יפסיק רגע את התפילה הרב שלהם או הגבאי ישאל האם יש כאן רופא שירים את היד אם יש שם רופא, תגיד לו שייגש לאותו האדם שלא מרגיש טוב, הרופא יטפל בו, יראה מה מצבו אם יש סכנה, אין סכנה, אם צריך להזמין בשביל האדם הזה אמבולנס לפנות אותו לבית חולים או לא כבר הרופא יסתדר עם אותו האדם פעמים רבות אין רופא אבל בעזרת הנשים יש שם רופאה או אחות היא צועקת לך, אני רופאה תוריד אותה מיד, שתיגש לטפל באותו החולה בדרך כלל לא מכניסים נשים לבית כנסת, רק הגברים, הנשים יש להם ברוך השם מקום מכובד יותר בעזרת הנשים אבל כאן אם יש חלילה וחס מקרה של פיקוח נפש אין ספק שתבוא אותה רופאה והיא תאמר לנו אם יש סכנה, אם לאו, כדי שנדע כיצד לנהוג ולעשות, זה כלל בכל השנה, לא רק בכיפור אנשים לא מרגישים טוב, בכל השנה כולה לפעמים בשחרית או במנחה או בערבית קורה שהאדם לא מרגיש טוב, וזה הדרך, זו הפרוצדורה שצריך לנהוג ולעשות מיד כדי לעזור לאותו אדם לחלץ אותו מהמצב שנמצא בו, יכול להיות שבדקות האלה תוכל להציל את חייו ולהגיש לו עזרה מיידית, זה מה שצריך לנהוג ולעשות. אבל, יש חולה שגם היום יכול לשער, אולי הוא חייב לאכול ולשתות ביום הכיפורים. הוא לא צריך לחכות עד שיגיע לשערי מוות, באמצע יום הכיפורים יקרוס או שיהיה חיוור. אלא כבר היום הוא יודע, לב יודע, אמירת נפשו, הוא יודע שיש לו בעיות רפואיות. אלא מה? הוא מסופק. האם הבעיות האלה הן עד כדי כך שיש סכנה לחייו אם... יצום ביום הכיפורים או שאין סכנה. מה עושים בדבר הזה? דבר פשוט, הולכים ושואלים רופא. יש לנו כאן, ברוך השם, מאות רופאים מראי שמיים שהם יכולים לייעץ לנו שילך מחר אותו האדם לרופא וישאל אותו המצב שלי הוא כך וכך, האם אני חייב לצום או לא. לפעמים גם הרופא לא יודע. הוא אומר לו, גם אני מסופק. כדי לדעת בוודאי, לך תעשה בדיקות. לך תעשה בדיקת דם, בדיקת שתן, לחץ דם או בדיקות אחרות. הוא מפנה אותו למעבדה. אותו אדם הולך, עושה את כל הבדיקות, ואחרי יומיים הרופא מקבל תשובה. הרופא עכשיו חכם יותר, הוא יכול לדייק. ואז הוא אומר לו, בוודאות, או שהוא יכול לצום, או חלילה יהיה סכנה, כאן הדבר נעשה מכוח ודאי. אותו החולה יודע מראש מה שהוא צריך לעשות ביום הכיפורים. כך עושה כל אדם חכם ונבון. כך עושה אישה בהיריון, שגם היא מסופקת. אם יהיה סכנה להפלה, אין סכנה. גם היא הולכת לרופאה, שואלת את הרופאה, ואם צריך לעשות בדיקות, אז הרופאה מפנה אותה לבדיקות המעבדה, בדיקת דם, לחץ דם, שתן, סקירת מערכות, אולטרסן. כל הדברים האלה יכולה היום לעשותם. אבל יש לנו כת עצלים. עצלים, עצלות, אין מונופול לגברים על הדבר הזה. ואז אותו עצל, תגיד לו, מחר תלך לשאול את הרופא, תגיד לך, מה, נפלת מהירח? מה קרה לך? יש עוד שבועיים עד כיפור. יש לנו הרבה זמן. כך הוא עונה לך. מתי הוא יזכור? ערב כיפור בחמש וחצי. אז הוא נזכר, אני צריך שאלת רופא לדעת מה יהיה ביום כיפור, עצום או לא. אז הוא ילך לבית, יחפש את הרופא. אומרים לו, הרופא הלך כבר להגיד, כאן נדרה, הרופא גם דתי, גם הוא הולך להתפלל. ואז הוא רץ אליו לבית כנסת, אפילו אם הרופא יסתכל עליו, יראה אותו, אבל המעבדה סגורה, אי אפשר לעשות לו לא בדיקת דם, לא בדיקת שתן, לא בדיקות אחרות. איך הרופא יוכל לחוות דעה, להגיד לו כן או לא? לפעמים הרופא מסופק. טוב, אם יש ספק, מה ההלכה? ספק נפשות להקל. הרופא אומר לו, מספק תאכל. אותו אדם אכל ביום הכיפורים. אחר כך מתברר, עם הבדיקות שעשו לו אחר כך, שלא היה שום סכנה, הוא יאכל עצום. את מי ייקחו לגינם? מי ייתן את הדין? לא הרופא. הוא. אותו העצל שיכל ללכת לרופא מוקדם, אם הוא היה הולך שבועיים קודם והיה עושה את כל הבדיקות. הרופא היה אומר לו, אתה יכול עצום, אין שום סכנה, והיה עושה על פי הדין את הכול. מי אשם בזה שהוא עבר על מה שבאמת היה צריך להיות? הוא אשם. הוא שהלך מאוחר והוא שסיבך את המצב שגרם לעצמו את מה שקרה. ולכן, כל אישה בהיריון, כל אדם שיש לו ספק אולי כן, אולי לא, אנחנו לא יכולים לדעת, אנחנו לא רופאים. אתה יכול להסתכל על העיניים שלו, לפי ההסתכלות בעיניים אתה לא יכול ל... אם יהיה סכנה אם לא, ולכן זה מה שצריך כל אחד לנהוג ולעשות ללכת מוקדם לרופא, ידיהם של הרופאים בפרט הרופאים הדתיים ידיהם מלאות עבודה בערב כיפור, יש להם תור גדול אפילו אם אתה הולך בשתיים בצהריים עד שיגיע התור שלך יהיה כבר לילה ואם אתה הולך אליו בשעה כזו כמו שאמרתי המעבדה סגורה הרופא אין לו הרבה דרכים כדי לדייק בדיאגנוזה שלו ולומר לך את כל האמת ולכן התחלתי הערב בנושא הזה כדי לזרז את אותם האנשים או אותן הנשים שהן בהיריון שילכו כבר כעת לשאול שאלת חכם כדי לדעת כיצד עליהן לנהוג ולעשות דיברנו בנושא הזה גם לפני חודשיים לפני תשעה באב והזכרנו שיש מחלוקת קשה בין הרופאים בין החכמים האם כל אישה בהיריון היא בחזקת סכנה שמטפיל או תהיה חלילה לילדה מוקדמת הזכרנו את המחלוקת לפי אבן ישראל בחלק ט' חייבת לאכול ולשתות ציצי לעזר חולק עליו גם בין הרופאים יש מחלוקת קשה כשדיברנו על זה לפני חודשיים דיברנו בהלכות תשעה באב החובה לצום בתשעה באב היא רק מדרבנן ממילא אפילו חולה שאין בו סכנה לא גזרו חכמים גם בחולה שאין בו סכנה יכול לאכול ולשתות ביום הכיפורים גם ביום תשעה באב יש אפשרות בקלות רבה להתיר גם לחולה שאין בו סכנה כיוון שזה תשעה באב דרבנן אין שום בעיה גם כאן יש לך ספק יש מחלוקת אמרנו ספק דרבנן לכולה ולכן אותה אישה בהיריון הקלנו עליה שם הדבר קל יותר מה שאין כן לגבי יום הכיפורים כאן הדבר הוא דאורייתא וכאן רק אם יש סכנה להפלה או ללידה מוקדמת שחלילה וחס יקרה איזה אסון עם העובר רק אז אנחנו יכולים להתיר הלאה וכי לא לא כל הנשים הן אותו דבר יש ארבעה אחוז מהנשים שאין בהן חשש סכנה לא מקוימת בהן הקללה הרבה הרבה עצבונך והריונך אלא הן יכולות לצום, יכולות לעבור את כל יום הכיפורים ולא יקרה להן מאומה הנשים האלה בלי עין הרע הספורטיביות, אתה רואה היא עושה כל יום ריצה, הלוואי ואתה תדע לרוץ כמו שהיא רצה. מה אתה חושב שההריון זה מחלה? ההריון זה לא מחלה, יכול להיות שהיא יכולה לצום, לא יקרה לה שום דבר, אבל לא כולם אותו דבר, לא כל הנשים בהריון אותו דבר ולכן כדי לדעת, כדי לברר אם המצב שלה טוב, אם היא מסוגלת לצום עם להם, הדבר הפשוט ביותר, הדרך הפשוטה ביותר תלך מחר לרופאה, תלך לרופאת נשים שהיא מטפלת אצלה ואם הרופאה עצמה מסופקת, כמו שאמרתי, יש זמן, המעבדה מחר פתוחה, תוכל לעשות את כל הבדיקות, ואחר כך, כשהרופאה נותנת לה את הדיאגנוזה החוות דעת הרפואית, היא מדויקת מאוד, והולכת עם זה לחכם, הרב עונה לה בצורה מדויקת. אבל אם הבעל הזה לא זכה, התחתן עם איזה פוסטמה, והפוסטמה הזו הולכת ביום הכיפורים בצהריים, הולכת לחכם. כבוד הרב, אני בהיריון, אני צריכה לצום או שאני עכשיו יכולה לאכול? מאיפה הרב יודע אם האישה הזו בריאה וחזקה, אם היא מסוגלת לצום או לא? מה הרב אתה חושב, יש לו נבואה, הוא פוסק הלכות על פי רוח הקודש, על פי נבואה? אין דבר כזה. אז בוודאי שהיא מסבכת את עצמה בכל הנושא הזה. ולכן, אישה חכמה ונבונה תלך מוקדם ככל האפשר, תתייעץ עם הרופאה, רופאה יראת שמיים. אחרי שתהיה לה תשובה ברורה מהרופאה, עשתה את כל הבדיקות, הרופאה אמרה, נתנה לה חבוד. אחר כך תיגש לחכם לסכם את העניין אם היא חייבת לאכול ולשתות ביום הכיפורים או שחייבת לצום, הרב יפסוק לה את ההלכה בצורה ודאית ולא יבוא חלילה לידי תקלה או לידי חשש מכשול. פעמים רבות התשובה של הרופאה היא כך את יכולה לצום, אין סכנה, בתנאי תישארי בבית. בבית יש לה מזגן, האוויר נעים, היא לא מתאמצת, לא מאבדת נוזלים. אבל אומרת לה הרופאה, אם את הולכת לבית כנסת, פעמים רבות בבית כנסת אין מזגן. והחום עולה למעלה לעזרת אנשים. לפעמים יש שם חום כמו איזה סאונה. שם תאבדי נוזלים, שם את יכולה להגיע לסכנה. אם את הולכת לבית כנסת, את חייבת לשתות. אז היא באה לשאול את הרב. הרב שוקל, יש לו מצד אחד מצווה תפילה במניין, בציבור, שזה דה רבנן. ואילו מצד שני, היא עלולה בגלל זה לאכול ולשתות ביום הכיפורים, שזה דאורייתא. ודאי שאתה מעדיף את הדאורייתא על פני דה רבנן, בוודאי שפוסקים לאותה האישה או אותו האיש, אותו החולה. יותר טוב שיישאר בבית ויצום ביום הכיפורים. עדיף שיצום ויתפלל ביחיד, יוותר על המצווה דה רבנן, ולא יסתבך חלילה בחשש איסור דאורייתא שיבוא ויאכל ביום הכיפורים. זה מה שעליו לנהוג ולעשות. בפשרה הזאת שהרופא מציע, בוודאי שהרב יאמץ את הפשרה, שלא ילך לבית הכנסת ביום הכיפורים בגלל הבעיה שיש לו. בדרך כלל, ברוב המקרים, גם כשיש לו סכנה, אפשר להקדים רפואה למכה, שיאכל פחות-פחות מכשיעור. זאת אומרת, הוא יודע מראש. הרופא אמר שיש סכנה. גם הרב אמר לו, אתה חייב לאכול ולשתות. במקרה הזה לא יאכל רגיל כמו שהוא אוכל בכל ימות השנה, אלא בכל עשר דקות יאכל פחות משיעור, ככותבת הגסה. ככותבת הגסה, המרן כותב שזה שני שלישי ביצה. אם הוא אוכל בכל עשר דקות פחות משלושים וארבע גרם, או מים כמנו דוגמב. המים ארבעים גרם, זהו שיעור כמנו דוגמב, רוב רביעית, כמו שמרן כתב בסימן ראש עין גימל. אז הוא שותה בכל עשר דקות פחות. פחות מ-40 גרם, אוכל בכל עשר דקות פחות מ-34 גרם, בקצב הזה הוא לא יגיע לכרת, זה מה שצריך לנהוג ולעשות. ועם אותו האדם היה אצל הרופא, הרופא אמר לו, יש סכנה. הרב עונה לו, יש סכנה. אז הוא מיד אומר לרב, נכון, אני מבין שיש סכנה, אפילו אחי, אני רוצה להחמיר, אני רוצה לא לאכול ולא לשתות, ואם הוא ימות, הוא מוכן למות על קידוש השם, כך הוא אומר לרב. האם זה נכון? האם הוא יכול להחמיר על עצמו או לא? הרמב״ן דן בנושא הזה והרמב״ן אומר, יש לך עשרה אגורות, אתה בעל הבית על הכסף הזה, על הממון הזה. תרצה, תיתן את זה לצדקה, או תלך תקנה בזה סוכריה או מסטיק, אבל הנשמה, הגוף שלנו, זה לא שלנו. הקדוש ברוך הוא, הוא נתן לנו אותה, איך נאמר שם בעבודה זרה יח, מוטב שייתן לנה מי שנתנה ולא יפגעו בעצמו. התורה מזהירה אותנו בחומש בראשית פרשת נח, ואך אדמכם לנפשותיכם אדרוש. אסור לאדם לאבד עצמו לדעת. ואותו האדם שהרופא הגדיר שיש בו סכנת חיים, ואם אותו האדם יצום, הרי הוא מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא. כך מרן כתב ביורא דעה סימן ש״מ״ה. מרן אומר שעל אדם כזה לא מתאבלים, עד כדי כך. לא יושבים עליו שבעה בגלל שעשה את הרציחה הזו שרצח את עצמו. עד כדי כך הדבר חמור. כך שאם הרופא קבע, אדם לא יכול לבוא ולשנות, להגיד, הרופא הזה מדבר שטויות, אני שם פס עליו שלא יגיד לי מה לעשות. הוא הולך לחכם, גם החכם אומר לו, מצפצף גם על הרב. אבל בשביל מה הלכת לרופא? אותו הטיפש, אם חלילה וחס יקרה לו משהו, לא יקבל שכר על כל זה, אלא חלילה יקבל על זה עונש. ולכן כשאדם הולך לשאול, הולך על דעת לקיים. מה שהרופא יאמר, זהו זה, צריך לנהוג ולעשות על פי ציווי הרופא והחכם. פעמים רבות הרופא מדייק מאוד, אחרי שעשה לו את כל הבדיקות, הרופא אומר לו כך, 99% אין שום סכנה, אתה יכול לצום. יש 1% אחד, אחד מ-100 שמתים אחרי צום כזה. כך הרופא ענה לו. עכשיו הוא הולך לרב. הרב אומר לו, תשמע, לא הולכים לפיקוח נפש אחר הרוב. למרות שזה רק 1%, אתה יכול לאכול ולשתות, אין שום בעיה, פיקוח נפש, דוחה יום הכיפורים, תאכל ותשתה. אז הוא ממשיך ואומר, כיוון שזה מעוטה דמעוטה, הסכנה היא כל כך קטנה, אני רוצה להחמיר. האם מותר לי להחמיר במקרה הזה או לא? דנו בזה גדולי הפוסקים, והמסקנה, אם זה רק 1% מותר לו, הוא רשאי להחמיר בדבר. תראו בספר שמירת שבת כהלכתה, כך כותב הגאון הרב אוירבך ומציין לנו כמה פוסקים שאמרו את ההלכה הזו והפוסקים דיברו בדוגמאות אחרות שמשם אנחנו לומדים לכאן. הדוגמה הראשונה, הגמרא במסכת פסחים ח' הגמרא אומרת שם, אדם שבא לקיים בליל י״ד בניסן את מצוות בדיקת חמץ במקום שיש נחשים ועקרבים, הוא יבוא להתקרב שם, יכול לשלם בחיים שלו, הוא פטור, לא ילך לשם, אבל מקום דלא שכיח הזכה. החשש הוא רחוק, וזה יכול להחמיר על עצמו. והגמרא מביאה ראיה לדבר. מניין לנו שם שכיח חזקה אסור לך להחמיר, אסור לך ללכת ולבדוק שם, אלא צריך להתרחק מהנחשים? הגמרא מביאה ראיה מהסיפור שנאמר בספר שמואל א'. הקדוש ברוך הוא נותן הוראה לשמואל הנביא, לך ותמשח את דוד למלך. הרמב״ם מגדיר לנו, דוד המלך היה המשיח הראשון. גם המשיח שיבוא במהרה בימינו יהיה מזרעו של דוד המלך. כששמואל הולך ממושח אותו, את כל אותם המלכים שיבואו, כולל גם המשיח שיבוא. יש לך זכות גדולה מזו? הקדוש ברוך הוא אומר לו, תלך. מה עונה שמואל הנביא? איך אלך ושמע שאול והרגני? מה אתה עונה? איזה מין תשובה זו? איפה אמונה בהשם? איפה ביטחון? הגמרא מסבירה, שכיח חזקה. אם ישמע שאול, זה לא חשש רחוק, חשש קרוב ששאול המלך ישמע ויהרוג אותו. ולכן הקדוש ברוך הוא ענה לו כהוגן, עגלת בקר תיקח בידיך ואמרת לזבוח להשם באתי. תסווה את ההליכה שלך, שאול לא ידע מזה, תוכל לקיים את המצווה למשוח את דוד מבלי להסתכן. גם השאלה של שמואל הייתה אותו דבר. הוא לא אמר אם אלך, הוא לא אמר שלא אלך חס ושלום. הוא שאל איך אלך. האם ילך בגלוי, בסתר? באיזה צורה אני אלך? אמר לקדוש ברוך הוא, לא, תעשה את זה בסתר, תסווה את ההליכה שלך. אז אתה רואה מזה, מהסיפור הזה, היכא דשכי החזקה, לא סומכים על הנס. הגמרא במסכת שבת בדף ל״ב, הגמרא אומרת לנו, אסור לאדם להביא את עצמו לסכנה, שמר לא יעשו לו נס. ואם יעשו לו נס, מנקים לו בזכיותיו, שנאמר, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. אצל יעקב אבינו היה לו הרבה תלי-תלים של מצוות ומעשים טובים. אז נהיה קצת פחות, קטונתי. אצלנו, לנו יש מעט. אם יעשו לו נס, הכל יימחק, אולי יהיה לו גם אובר, יהיה מינוס, צריך יהיה להשלים מהר את המינוס הזה לפני שיגיע לגן עדן. איך אדם מסכן את עצמו, משחק עם החיים שלו? ולכן, אם הרופא אומר עשרה אחוז, שאם האדם הזה יצום, ילך לגן עדן ביום הכיפורים או אחרי זה, אסור לו להחמיר. כאן זה נקרא שכי החזקה, אין הבה אמנה להתיר לו לצום. מה שהרופא אמר, מה שהחכם אמר, זה הוראה, זה פקודה, חייב לעשות כמו שאמר לו הרופא. אבל כשהסיכון הוא רחוק, אחד ממאה, חי גוונה זה נקרא לא שכי החזקה. נכון הדבר שאם הוא ירצה לאכול ולשתות, אמרנו, לא הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ומותר לו לאכול ולשתות, אבל אם הוא ירצה להחמיר, רשאי. ראיה לדבר, בדברי תפארת ישראל. תפארת ישראל במסכת ברכות, פרק א', משנה ג', הוא עומד על הסיפור של הגמרא במסכת ברכות דף ל״ב. שם הגמרא מספרת מעשה בחסיד אחד היה עומד בתפילה, מתפלל תפילת העמידה. בא השר גוי ואמר לו שלום. הוא לא ענה לו. אותו השר חיכה. חיכה בסבלנות, אחרי שהחכם הזה, החסיד הזה, גמר, ניגש אליו, אמר לו, ריקה? כתוב בתורה שלכם, רק אשמר לך ואשמור לנפשך מאוד. כשאמרתי לך שלום ולא ענית לי, אם הייתי נוטל ראשך מעליך, מי היה טובע דמך מידי? ענה לו, אמר לו, תחכה, סבלנות, עד שאני אפייס אותך. ואז הביא לו משל, אמר לו, אדוני השר, אם היית עומד מדבר לפני המלך, והייתי בא ואומר לך שלום, היית עונה לי? לא. אני גם, בתפילת העמידה, אני מדבר עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולכן, לא אמרתי לך שלום. התפייס. הלך. שואל לתפארת ישראל, התפילה היא דה רבנן. אין חובה מן התורה להתפלל שלוש פעמים. מהתורה מספיק פעם אחת. דבר שני, להפסיק לדבר באמצע התפילה זה דה רבנן. איך הוא סיכן את החיים שלו? מה זה? זה אחת משלושה עבירות עבודה זרה, גילוי ערעות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור? ודבר אחר. אם כן, היה צריך להגיד לו שלום. איך הוא החמיר? עונה ואומר לתפארת ישראל. הוא הכיר את השר. הוא ידע שהשר הזה הוא לא מהשרים הגרועים, לא קוראים לו אבו מאזן. הוא לא יהרג אותו, לא יסייר ראשו מעליו. ולכן הוא יכל לקחת סיכון. כשהדבר הזה הוא, כמו שאמרנו, סיכון קל, בזה אדם יכול להחמיר על עצמו. כך למדנו גם במסכת ערובין כא. המעשה שם, רבי עקיבא היה בבית הסוהר. אמר לרבי יהושע הגרסי שיביא לו מים. הלך רבי יהושע הגרסי, הביא לו דלי מים. כשהגיע בפנים, שומר בית הסוהר, ראה שיש כאן הרבה מים, אמר לו, בטח אתם רוצים לעשות מחתרת, מנהרה, לברוח. בשביל מה אתם צריכים כל כך הרבה מים? לשתות גם חצי מזה מספיק. שפך לו חצי. כשהגיע לרבי עקיבא, רבי עקיבא אמר לו, רבי יהושע, אתה יודע שאני אדם זקן, איך הבאת לנו מעט מים? סיפר לו מה שהיה עם השומר. לקח רבי עקיבא את המים ונטל בהם את ידיו. אמר לו רבי יהושע, רבנו, המים האלה מספיקים בקושי לשתייה, אתה נוטל בהם את הידיים? ענה לו רבי עקיבא, מוטב שימות מתעל עצמו ולא יעבור על דברי חבריו. גם שם השאלה, נטילת ידיים זה דרבנן, אין שום חובה ליטול ידיים לפני ארוחה. אז הוא בא, מסכן את החיים שלו בשביל מצווה דרבנן? גם שם התשובה היא, רבי עקיבא לקח סיכון קטן, לא היה כאן סיכון גדול. ידע רבי עקיבא שאם הוא ייטול בהם את הידיים, לאחר מכן יביאו לו מים לשתייה. כשראה אותו השומר של בית הסוהר, הוא ראה שזה נטל את הידיים, לא עשה בהם, לא מנהרה ולא מחתרת, הוא הרשה להם אחר כך להביא לו עוד מהם לשתייה. עובדה, רבי עקיבא לא מת מהצמא, אלא בסוף נהרג על קידוש... ביום הכיפורים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולכן כאן בחי גוונה לקחת סיכון קטן כן אבל איך הדשכי החזקה סיכון גדול אי אפשר לקחת בדברים האלה כך משמע מאות כמה וכמה מקומות יש לנו ראיות לדבר הזה בספר אגודת אזוב דן בהרחבה בנושא הזה בעניין הצלת נפשות וגם שם הוא מסכם על פי דברי הרדב״ז את אותו דין אותו המהלך אני אפרט כמה דוגמאות אדם עובר לפעמים ליד איזה בניין הבניין הזה מעלה עשן ואנשים למעלה לכודים צועקים מצילו מה הרגש של האדם אומר באותו רגע? שומע צעקות זה דבר מחריד הרגש אומר תיכנס תציל מיד תעשה מצווה גדולה להציל נפשות אבל כמו שהם עלולים להיחנק למות מהעשן גם הוא בשר ודם גם הוא יכול להיחנק מהעשן חייך קודמים ולכן השכל אומר אסור לו להיכנס לאותו בניין אלא תעמוד תתפלל שהקדוש ברוך הוא יציל אותם הכבאים יש להם מסכה מיוחדת יש להם מסכת חמצן הכבאי הזה לא ייפגע מהעשן שום דבר לא יקרה לו יכול להיכנס לצאת להציל את כולם הוא חייב בזה אבל לנו אין לנו מסכה של חמצן לנו אין את האפשרות הזו אסור לאדם להביא את עצמו לידי סכנה כדי לנסות להציל אחרים לפעמים אדם עובר ליד שפת הים וגם שם הוא שומע צעקות הצילו איזה אדם נכנס עם מערבונת ומתחיל לטבוע והוא צועק הצילו מה הרגש אומר תקפוץ מיד למים תנסה להציל אותו אבל מי מבטיח שזה שקפץ אחריו יישאר בחיים אולי ילך החבל אחר הדלי גם הוא ייכנס המערבונת וגם הוא יטבע גם הוא ילך לאיבוד רק אותו המציל שלמד את המקצוע יש לו את הסירה בשבילו הסיכון הוא קטן מאוד הוא חייב ללכת ולנסות ולהציל אבל אדם שלא יודע לשחות אדם שאין לו סיכוי לשרוד גם אם כוונתו לשם שמיים להציל נפשות אין לו היתר בחיי גוונה זה נקרא שכיח חזקה אם יש כאן סכנה של עשרה אחוז ויותר אין כאן שום צד כולה שום צד היתר לנסות ולהציל ולכן גם היום בעידן ההשתלות הרבה פעמים אדם שאיבד את הכליה הכליות שלו כבר לא עובדות הרופאים מנסים לבדוק עם האבא שלו, עם אחיו, עם האימא מי מתאים, איזה רקמות דומות. יש 50 סוגים שהרופאים מבחינים בהם ואחד האחים אמרו לו הרופאים אתה הכי מתאים. האח הזה כדי להציל את אחיו שיישאר בחיים מוכן לתרום, אין שום בעיה. הוא הולך לרופאים לשאול אני אתרום לו את הכליה האחת ואני אשאר עם כליה אחת. מה הסיכוי שאני אשאר בחיים עד מאה ועשרים או חלילה יכול להיפגע אולי המצב שלו יידרדר ואחרי זמן קצר אחרי שנה שנתיים ימות. הוא שואל את הרופא. הרופא נותן לו את המספרים. יש להם סטטיסטיקה מה קורה בכל העולם. אם אותו האח הוא מעל גיל 60, בממוצע מעל גיל 60, יש סכנה של עשרה אחוז. אחרי שהוא קיבל את המספרים המדויקים מהרופא, הולך לחכם לשאול, כך וכך העניין. אני רוצה, אני מעוניין להתנדב ולתרום את הכלייה שלי לאחי, אבל, הרופא אמר, כיוון שאני מבוגר, יש סכנה של עשרה אחוז. האם מתירים לו? יש כאן היתר? הוא יכול לתרום את הכלייה או לא? עשרה אחוז זה נקרא שכיח חזקה. אתה אומר לו, אדוני, אסור לך. עם כל הכבוד, תתפלל עליו שיהיה בריא, אבל לעשות מעשה שיסכן את עצמו בשביל להציל מישהו אחר, המושג שאמרנו, חייך קודמים, זה לא רק אפשרות, זו חובה. ולכן אין לו היתר לעבור את אותו הניתוח אלא שימצאו להם מישהו אחר, תורם אחר על ידי ממון או בצורה אחרת. אבל אין לו היתר לבוא ולתרום את הכלייה בשום אופן. הבאתי דוגמאות מה שקורה, מה שלפעמים קורה, אבל משם אתה לוקח את הכללים האלה גם לנושאים אחרים. הרבה פעמים אנשים רוצים לטייל בימים האלה, השמש בצהריים חמה מאוד. המדריך של הטיולים אומר להם, תלכו לישון בצהריים, תנוחו, נלך לטייל בלילה. בלילה אין שמש, אני מכיר את המקום, נוכל לטייל טוב. לפעמים המדריך הזה טעה, אחד מהמטיילים עלה על מוקש, נכנס בטעות לשדה מוקשים ועלה על מוקש. יש ברמת הגולן, יש כמה מקומות בארץ שלצערנו הצבא עדיין לא סיים לפוצץ את אותם המוקשים. אחרי שאותו אדם נפצע, הוא צועק צעקות, תצילו. מה עושים? שוב, הרגש מה הוא אומר? תציל אותו, הוא פצוע. תקפוץ מיד, תוציא אותו משם ותיקח אותו באמבולנס לבית החולים. אבל השכל אומר, ההיגיון אומר, אם הוא עלה על מוקש, אם יש שם שדה מוקשים, מי שייכנס אחריו גם הוא יכול לעלות על מוקש וגם הוא יכול חלילה ללכת לגן עדן. לכן אין יותר. כאן זה נקרא שכיח חזקה. אין יותר לנסות ולהציל אותו, אלא תתקשר מיד למגן דוד, תתקשר מיד לצבא. יש להם מסוקים. יש להם למגן דוד מסוק מיוחד, יבוא המסוק וישלוף אותו, יורידו לו אלונקה, ישלפו אותו מבלי להיכנס מסביב לשדה המוקשים, יוציאו אותו ויקחו אותו משם לבית החולים. אבל שאנחנו ניכנס אחריו וננסה להציל אותו, לנו אין היתר בדבר, כמו שאמרנו קודם. היכא דשכיה חזקה, אתה לא יכול לסמוך על הנס ולהגיד, אני מתכוון לשם שמיים, יש לי כוונה להציל, אין דבר כזה. לכן גם לגבי הצלה של השבויים, אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם, גם שמה שייכים את הכללים האלה שאמרנו עתה. ממילא, גם לגבי אותו החולה, קל וחומר לגבי אותו החולה. אותה האישה בהיריון. היא אומרת, נכון הדבר שהרופא אמר, יש סכנה של 10% אם אני אעשה כך וכך, יש סכנה שאני אפיל. אני מוכנה להחמיר, אני מעוניינת להפיל. מה זה אני מוכנה? יש לה היתר לרצוח את העובר הזה? מה, היא בעל הבית על העובר? היא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. ולכן, כשהרופא נתן את הדיאגנוזה ואמר לה, יש סכנה של 10%, לא רק שמותר לה לאכול ולשתות ביום הכיפורים, אלא היא חייבת, יש עליה את החובה במקרה הזה שלא לצום אלא לאכול ולשתות ביום הכיפורים. אבל כמו שאמרנו, כל אישה בהיריון מן הראוי שתשאל, כי יש נשים בודדות שלהן אין שום בעיה, הן מסוגלות לעבור את הצום של 25 השעות האלה ולא יקרה להן מאומה. אבל לא כולן אותו דבר, הדברים האלה אנחנו לא יודעים אותן, גם הרופא לפעמים לא יודע, אלא אותה רופאה תפנה אותה לבדיקות, אחרי הבדיקות נוכל לדעת את הדברים בצורה יותר מדויקת, ורק לאחר מכן החכם יוכל לפסוק לה את ההלכה, אם צריכה לצום עם לעם. גם אותה אישה בהיריון, אפילו שהרב פסק לה, את חייבת לאכול ולשתות ביום הכיפורים, גם היא לא אוכלת רגיל, לא שותה רגיל, אלא גם שם צריך לומר לה שתאכל פחות מ-34 גרם בנפח בכל עשר דקות, שתאכל באכילה הזו בקצב איטי, כך גם לגבי השתייה, בכל עשר דקות תשתה פחות מ-40 גרם, גם היא יכולה לעשות אותו דבר. אבל לא צריך לחכות עד הצהריים, עד שיגיעו לשערי מוות, ורק אז יתחילו בקצב הזה, לא? כבר איך שהיא קמה בבוקר, אחרי ברכות השחר, תתחיל בשתייה בכל עשר דקות או באכילה, בדרך הזו תקדים רפואה למכה, בדרך הזו לאותם החולים שיש בהם סכנה, הדבר מותר ולכתחילה. לא, אין צורך לעשות קידוש, למרות שיום הכיפורים הזה חל בשבת, תראה בתשובת רבי עקיבא איגר ושאר האחרונים, אין קידוש, אלא כשאתה אומר בתפילה, מלך על כל הארץ מקדש השבת ויום הכיפורים, תכוון שם לקיים מצוות עשה דאורייתא של זכורת יום השבת לקדושו. אבל החולים שיש בהם סכנה, אי אפשר להביא להם כוס יין כדי שיעשו קידוש, אין דבר כזה. גם הן פטורות, גם אותה אישה בהיריון פטורה לגמרי ממצוות הקידוש, אין קידוש בליל יום הכיפורים, עם ישראל פטורים מכל זה, אלא בעזרת השם, במוצאי כיפור נקיים את מצוות ההבדלה. אנחנו מברכים את כל עם ישראל בכלל ואת הציבור שלנו בפרט, שיהיה לנו בעזרת השם שנה טובה ומבורכת, שנת גאולה וישועה, שיהיה לנו את מלך המשיח במהרה יבוא ויגאל אותנו, אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשי עמיר. אמן.