בירור והרחבה על הלכות תקיעת שופר, מנהגי העדות השונות, הלכות תפילת מוסף וצום בראש השנה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא בסימן תקצ״ד.

אמרן בסימן הזה מפרש לנו את הדינים של תקיעת השופר. אמנם השנה התקיעות אינן מדאורייתא, אינן מדרבנן,

רק ביום השני,

אבל בהלכה אין הבדל.

צורת התקיעות, הדינים של התקיעות, הכל אותו דבר,

אין הבדל, כולנו שווים.

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה? תשע.

לפי שנאמר, תרועה ביובל ובראש השנה שלוש פעמים.

כל תרועה פשוטה לפניה, פשוטה לאחריה. מפי השמועה למדו שכל התרועות של החודש השביעי אחד הן.

בין בראש השנה, בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעים בכל אחד משניהם.

תרעת, תרעת, תרעת.

אבל הרמב״ם ממשיך ומפרש לנו.

תרועה זו אמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קוראים תרועה,

או אם היא מה שאנו קוראים שברים,

או אם הם שניהם יחד.

לפיכך, כדי לצאת ידי ספק, צריך לתקוע תשרת שלוש פעמים,

תשרת שלוש פעמים ותרת שלוש פעמים, וכך עושים כל עם ישראל.

אבל אחרי השלושים קולות, בוודאי יצאנו ידי חובה מהתורה.

ולכן הגמרא שואלת, בראש השנה טז, אמר רבי יצחק,

מפנימה תוקעים וחוזרים ותוקעים? הגמרא עונה, כדי לבלבל את השטן.

זאת אומרת,

אנחנו יוצאים ידי חובה בשלושים.

התוספת מעל השלושים, כל זה רק כדי לבלבל את השטן.

כמה יותר.

הראשונים נחלקו בדבר, הראשונים האחרונים,

ויש גם הבדל בין העדות של עם ישראל.

לא כולנו שווים.

הספרדים, אנחנו נוהגים כדעת רבי הגאון.

לא כמו מרן בעניין זה, אלא כדעת רבי הגאון רוב הפוסקים והמקובלים.

הסדר שלנו הוא מיד אחרי קריאת התורה שלושים קולות,

תפילת הלחש של מוסף עוד שלושים,

תפילת החזרה של מוסף עוד שלושים, ביחד תשעים.

אחרי מוסף, קדיש תתקבל לפני כן,

כשאתה מגיע לקטע, דאמרן בעלמא ואמרו אמן, לפני תענו ותעתו ברחמים מן השמיים,

שם צריך לתקוע עשרה קולות.

אחרי עלינו נשבח עוד קול אחת רועה גדולה כדי לבלבל את השטן ביחד.

סך הכל מאה ואחת קולות.

רמז לדבר מביא רבי הגאון, אין אתם מאין ופעלכם מעפא,

כדי לבטל את המאה פעיות שפיעתה אם סיסרא וכולי.

זה המנהג שלנו, וכך כולנו נוהגים ועושים.

יש חלק מהאשכנזים הליטאים שתוקעים שבעים ואחת קולות.

הם מורידים את התקיעות

של תפילת מוסף בלחש.

ולמה?

מרן אומר, אסור להפסיק באמצע התפילה לצורך התקיעות.

אז יש להם במקום מאה ואחת שבעים ואחת.

תודה.

התימנים,

חלק מהם

קרובים אלינו בהלכה בכל העניינים שקיבלו הוראות מרן וגם במנהגים הם קרובים אלינו מאוד, השמים ויש בלדים. הבלדים רחוקים מאיתנו בהרבה דברים, בין היתר גם בזה.

אצל הבלדים תוקעים סך הכל 41 קולות.

זאת ועוד, גם הסדר הוא שונה.

אנחנו מתחילים לתקוע אחרי קריאת ספר תורה.

חלק מהבלדים לפני ברוך שאמר,

כבר לפני ברוך שאמר, תוקעים בלי ברכה.

הם לא מתקווים לצאת בזה ידי חורת המצווה ולכן הם לא מברכים.

אם כן, למה הם תוקעים לפני ברוך שאמר?

כדי לבלבל את השטן.

אנחנו רוצים לבלבל את השטן במוסף.

הם אומרים לך, צריך כבר בשחרית לבלבל אותו. למה אתה חכה עד עשר בבוקר? למה?

תעשה את זה מוקדם ככל האפשר.

זה ההבדל בינינו לבינם.

הרב רצבי בספרו לא כל כך מרוצה מהמנהג הזה,

אבל למרות שהוא הרב של הבלדים,

בזה הם לא שומעים לו.

בזה הם תוקעים עד היום לפני ברוך שאמר. טוב, שיתקמו, יש להם מנהג, יש להם על מה לסמוך.

הבעיה הטכנית היא,

פעם, כשהיו בתימן,

כולם היו נמצאים לפני ברוך שאמר, בית הכנסת היה מלא.

היום, הדור החדש, לא כולם מגיעים לפני ברוך שאמר.

חלק באים, מזמור שיר ליום השבת.

חלק באים, נשמת קול חי, ואולי גם אחרי זה.

לא כולם באים מוקדם.

ולכן, כדאי לבקש מאותו תוקע,

אחרי שיגמרו את תפילת מוסף,

סיימו עלינו לשבח, תגיד לו, תראה,

אמנם תקעת לפני ברוך שאמר,

אבל יש כאן עוד 30-40 שלא שמעו, לא היו אז

בשביל המאחרים, כדאי שיחזור ויתקע להם, כדי להשלים להם את מספר הקולות. כך כדאי לנהוג ולעסוק.

כל זה לנו, לאדם בריא.

אנחנו באים לבית הכנסת.

אבל כשהולכים לתקוע לחולה, מספיק 30 קולות, אני בדקו לעלמא,

ולא חשוב מי האדם הזה החולה, סברדי, אשכנזי, תימני,

30 קולות, בזה אתה מוציא אותו על ידי חובה, ולא צריך יותר.

מי זה בשביל לבלבל את השטן? אמרת תראו, הוא היה ברוך שאמר או לא היה?

השטן יבלבל והלך.

למה צריך לחזור?

למה צריך לחזור?

בשביל המספר. נהגו

כך וכך, כל... היה ציבור ששמעו מעל פה אחד קולות? אלה שלא היו,

אלה שלא היו, מי אמר לך כשהם היו,

מי אמר לך שהשטן כלפיהם התבלבל? אולי לא.

אלה ששמעו את התקעות, אז זה הגן עליהם.

אלה שלא שמעו, אולי לא.

אני לא יודע, השטן לא גילה לי איך הוא מתבלבל,

אם בדרך הזו, בדרך השנייה, עדיף, עדיף להשלים את המניין.

יותר טוב.

מה, אתה רוצה לעשות הסבת? אתה רוצה להיות בלאדי? אתה שואל?

הקולות שאנחנו תוקעים בשופר הרמב״ם מסביר ואומר לנו התורה אמרה תרועה והתרגום מתרגם את המילה תרועה יום יבבה יהיה לכון מה זה יבבה?

קראנו בספר שופטים פרק ה' בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסמה

נמצאנו למדים יבבה מלשון בחייה

כשאדם בוכה יש שתי צורות לבחייה

יש צורה אחת

שהוא גונח

וזה דומה לשברים טוטט או ילולי יליל כשאדם מיילל זה כמו התרועה שלנו

טוטוטו האם זה או זה או שנאמר שניהם גם וגם ולכן אנחנו מחמירים

תוקעים את התרועה תקיעה תרועה תקיעה שלושה פעמים

תוקעים שברים לבד תקיעה שברים תקיעה שלושה פעמים

ועושים לחומרה גם את שניהם ביחד אנחנו מתחילים בתשרת

תקיעה שברים תרועה תקיעה למה אולי מה שאמרה התורה

התרועה אולי הכוונה היא שניהם ביחד זה מה שכולנו נוהגים ועושים

נחלקו הפוסקים גם על פי הפשט וגם על פי הקבלה

אחרי שגומר התוקע שתים עשרה קולות

תקע שלושה פעמים תשרת

יש לו שם תחנה הפסקה

בין סדר לסדר

האם רק במחשבה מתוודים הווידוי

או צריך גם לבטא בשפתיים מחלוקת גדולה

בין הפוסקים והמקובלים

להלכה

כיוון שיש מחלוקת אנחנו נמנעים שם ואל תעשה

למה לך לומר את הווידוי בפה?

אלא

הסידור פתוח לפניך תהרהר שם בסידור כתוב בין תשרת

לתשת מהו סדר הווידוי מה העוונות שאת כל זה יחשוב במחשבה כך גם בין תשת לתרת גם כן גם זה המשך של הווידוי את כל זה יעשה במחשבה טוב יותר

בדיעבד אמר בפה לא נורא יש לו על מי לסמוך

ולא יחזור בדיעבד עוד הפעם לברך

המתירים בדבר אומרים שיש להם ספק ספקה

בשנה רגילה שהמצווה דאורייתא תגיד ספק ספקה במצווה דאורייתא

אין לנו פחד כל כך מהעניין של הברכה

אבל השנה כל המצווה דה רבנן

אם זה דה רבנן ספק ספקה בברכות לא עבדינם

ולכן יש לנו בעיה בדבר תראו תשובה ביביע עומר חלק א' וחלק ג'

וכנגד זה אור לציון חלק א'

ועוד רבים מחכמי דורנו שמעריכים במחלוקת בוויכוח

הזה

ולכן כמו שאמרתי

שיש ספק, מחלוקת,

כולנו, כל וחומר התוקע שהוא בעצמו בירך,

כל וחומר הוא שהעדיף יותר כדאי מלכתחילה שלא יאמר בפה אלא רק במחשבה.

מרן מפרט לנו את הזמן אורך התקיעה.

כשאדם בא לתקוע תקיעה,

שברים,

תרועה,

אין מקסימום, כמה שירצה יכול להאריך.

התקיעה יכולה להיות ארוכה מאוד, בין התקיעה של התשרה, התשה, התרת, לא חשוב, אפשר להאריך.

זו דובה גם תרועה.

נכון שהמינימום הוא לא פחות מתשע,

אתה רוצה לעשות הרבה, בכל פעם לעשות 30-40 תרועות, יעשה, אין הגבלה.

גם בשברים,

המינימום הוא שלושה,

אתה רוצה במקום שלושה, אתה רוצה לעשות כל פעם חמישה,

בין בתקיעות התשרת

שברים שם, או תקיעות תשת בשברים,

בין בזה ובין בזה, ירצה להוסיף, אין בעיה, גם בזה הדבר מותר.

השאלה היא כמה זה הכי פחות.

בתרועה, הכי פחות, תשע פעמים טו-טו-טו.

זה המינימום.

בשברים, כמו שאמרתי, לא פחות משלושה.

עכשיו, אורך התקיעה, כמה זמן זה?

אנחנו מסתכלים כמה זמן לוקח לך לעשות תשע פעמים טו-טו-טו בתרעת,

כנגד זה גם התקיעה,

התקיעה שלפניה ושאחריה יהיה אותו זמן.

תשע פעמים טו-טו-טו לוקח לנו שתי שניות,

ולכן אורך התקיעה של תרעת לפחות שתי שניות.

אם יהיה שנייה וחצי, יהיה פחות,

זה לא תקיעה, זה שבר, ואולי לא יצאו ידי חובה,

ולכן צריך קצת להאריך לפחות שתי שניות.

זה נכון לגבי התרעת תקיעה, תרועה תקיעה.

אבל כשאתה מדבר על התשרת,

אתה מסופק, אולי מה שאמרה התורה,

תרועה, אולי הכוונה היא שברים ותרועה.

השברים לוקח שתי שניות,

התרועה עוד שתי שניות, ביחד זה ארבע.

ולכן שם לא מספיק לתקוע תקיעה של התשרת שתי שניות.

צריך לפחות ארבע שניות.

יש לנו עשרים תקיעות תשרת

מההתחלה ועד הסוף, מתוך המאה ואחת יש עשרים תשרת,

ואת כולם אנחנו מחייבים להאריך בהם לפחות ארבע שניות.

אם הוא עשה במקום ארבע, עשה שתיים, לא יצא ידי חובה.

עדיין זה היה קצר מדי,

ולא יצא ידי חובה.

ברוב בתי הכנסת בירושלים יש לנו תוקעים טובים,

תוקעים תלמידי חכמים שיודעים הלכה.

אבל מחוץ לירושלים המצב חלש מאוד.

בצבא או במקומות אחרים, הרבה פעמים יש בעיה של חוסר ידיעה.

אדם שברוך השם למד את ההלכות, למד תקצ״צ ובקי בהלכה,

אם הוא שומע את התוקע שטועה, ששוגה,

ייגש אליו מיד ויעיר לו, לא ישתוק.

לפעמים רמזת לו, הוא קלט, הוא הבין.

הוא למד את ההלכות, הוא יודע, הוא יודע גם שהוא טעה.

אבל לפעמים אותו התוקע לא למד טוב את ההלכות, הוא לא יודע בכלל שהוא טעה.

הוא אומר לך, הכל בסדר, מה קרה? כך הוא שואל אותך.

אז תסביר לו, מותר לדבר לצורך התקיעה.

תגיד לו, התקיעה שלך הייתה קצרה מדי?

היית צריך לעשות ארבע שניות?

זה לא היה ארבע שניות ולכן יחזור.

במה דברים אמורים לגבי התקיעה שאחרי קריאת ספר תורה?

אבל בתשרת שבתוך התפילה, באמצע המוסף,

שם אתה לא יכול ללכת לדבר איתו באמצע התפילה.

ולכן תשתוק. מה שהיה היה,

אחרי שנגמור עלינו לשבח, תגיד לו.

תראה, בתשרת שהיינו באמצע המוסף אתה תקעת תקיעה קצרה.

ולכן תחזור כעת עוד הפעם ותעשה לנו עוד הפעם את התשרת

כדי להשלים את המאה ואחת קולות, כדי שנצא ידי חובה בצורה משלמת.

זה מה שעלינו לנהוג ולעשות כדי להוציא את הציבור ידי חובה.

יש אנשים מרחמים על התוקע.

הוא אומר, תראה, אם אני אגיד לו,

זה יבייש אותו, יהיה לו הלבנת פנים.

שפיכו דמים. ולכן, מה הוא רוצה? לשתוק.

תגיד לו,

לשמור על זכות השתיקה, זה במשטרה, לא פה, לא בבית כנסת.

כאן חייבים להוציא את הציבור ידי חובה.

והטור כותב לנו בסימן תקפח

אין שטן ואין פה גערער, ראשי תיבות, שופר.

תקעו בשופר, יצאו ידי חובה,

אז בעזרת השם לא יהיה לא שטן ולא הפגע של אותו הגוי הפרסי ולא כיוצא בו.

אבל בכלל הן, אתה שומע עליו.

אם חלילה לא תקעו בשופר, חלילה יכול להיות.

ולכן, כאן אסור לך לרחם עליו.

תרחם על הציבור שהם אמורים לצאת ידי חובה בצורה מושלמת.

ולכן, תוקע צריך להתאמן.

בימים האלה יש לנו, ברוך השם,

עוד שבוע עד ראש השנה, ייקח את השופר, יתאמן,

כדי שיקיים את המצווה כהלכתה,

שהכל מההתחלה ועד הסוף, הכל יהיה בצורה מושלמת,

ולא חלילה בצורה שהאדם הזה לא יוציא ידי חובה וגם לא הוציא את הציבור ידי חובה.

הרבה פעמים הגבאי צריך לקבל תוקע חדש.

אם הגבאי לא תלמיד חכם,

מאיפה הוא יודע אם התוקע הזה יעשה ארבע שניות, שלוש, שתיים, מאיפה הוא יודע?

ולכן, לא יחליט,

אלא יגיד לאותו המועמד להיות תוקע,

תלך לרב.

הרב יבחן אותך,

תביא לי פתק שאתה ראוי, ואז אנחנו ניקח אותך.

אז קודם כל הרב בוחן אותו,

איך קוראים לזה היום? להבדיל, בתיאוריה.

אחרי התיאוריה,

תביא שופר ותתקע לפני החכם.

תקע אותו, הכל בסדר, למה לא יבחרו אותו שהוא יהיה תוקע?

אבל אם יש לו כישלונות, פשלות,

קודם כל שיתקן.

אם הוא מצליח לתקן את הכל, בסדר.

אם הוא לא מצליח לתקן, אין לו תקיעות טובות,

שיביאו מישהו אחר ולא יכולים לתת לו שיתקע.

פעם אמרתי את ההלכות האלה וישב לידי בשורה הראשונה,

ישב יהודי מבוגר.

היה מרותק לכל ההלכות, היה מאוד מוקסם מכל הדברים.

הוא בעצמו היה תוקע,

אבל לא ידעתי למה הוא כל כך מבסוט ונהנה ושומע טוב.

כשגמרנו את הכל, נגמר קדיש על ישראל, הוא ניגש לוחש לי באוזן.

הוא אומר, אני למדתי יחד עם אבא שלך,

למדנו יחד,

ואני חמישים שנה תוקע.

פעם ראשונה בכים, אני שומע שיש הלכות,

צריך שיהיה ארבע שניות, שתי שניות וכן הלאה.

הוא אומר, טוב, טוב שאמרת לי, עכשיו אני אשים לב.

אז איך הוא תקע חמישים שנה?

אם הוא הוציא אותה מידי חובה או לא, זה אני לא יודע,

צריך להיות בבית דין של מעלה לראות מה היה.

אז אתה רואה, גם בירושלים עיר הקודש תוקע חמישים שנה ולא יודע הלכות.

מה נגיד מחוץ לירושלים?

לכן כל אדם שהולך לבית כנסת

יברר לפני כן.

אתה הולך לקנות מכונית,

אתה בודק מכונית ישנה, אתה לוקח את הרכב לדינמומטר,

אתה אומר, אני לא אזרוק 20,000 שקל בחינם.

אני רוצה לדעת אם המנוע טוב או שצריך עוד יומיים להחליף מנוע.

כל דבר אתה הולך בודק.

למה להבדיל, בדבר הזה, במצוות, אנשים לא בודקים.

הרבה פעמים אנשים עלולים להפסיד את המצווה לגמרי,

ובפרט אותם שהולכים להתפלל מאוחר בשטיבלך,

או אותם האנשים שהולכים להתפלל מאוחר בכותל.

הוא אומר לך, אני מתפלל לראש השנה בכותל המערמי.

יוצא מהבית בשעה שמונה, שמונה וחצי,

עד שאגיע לכותל נהיה תשע,

ואז הוא רק מתחיל.

גומרים, קריאת ספר תורה,

שואלים, נו, מי יתקע לנו?

אין שם מטעם מישהו, אין שם מינוי של תוקעים טובים, אנשי מקצוע,

אלא אחד מהם שולף את השופר ואומר, אני תוקע.

מישהו יגיד לו לא?

אין שם מישהו אחר.

לוקח ומוציא איזה קולות מהשופר.

אולי יהיה טוב, אולי לא יהיה טוב.

מה, אתה מהמר על המצווה?

מי אומר לך שאתה הולך להשתיב לך בעשר בבוקר שהתוקע יהיה אדם שיודע הלכה ותוקע טוב?

מי אומר לך שבכותל הכל בסדר? יכול להיות שלא.

אלה שבאים מוקדם,

מתפללים בנץ החמה. הוא הולך בשעה חמש לכותל, מתפלל עם הנץ החמה.

יש שבת תוקעים טובים במניין של הנץ,

גם במניין של האשכנזים, גם במניין של הספרדים.

הרב עדס בעצמו תוקע, בסדר, אין לנו בעיה.

אלה שבאים במניינים האחרונים,

אין מי שידאג להם, לאנשים המסכנים האלה,

ויכול להיות שלא יצאו ידי חובה. ולכן, לא כדאי.

לא טוב ללכת, לא להשלים מלכים ולא לכותל.

אתה רוצה ללכת להתפלל? כן.

להתפלל שם השחרית,

יגמור קריאת התורה, יחזור לכאן.

יודע שפה יש מניין קבוע בבית כנסת זה וזה, מתחילים תקיעת שופר בשעה תשע,

אז הוא חזר לאותו מקום וישמע היטב את

קולות השופר בצורה מושלמת, זה בסדר.

אבל לשמוע שם את קולות השופר אולי כן יצא ידי חובה, אולי לא. צריך להיזהר מאוד בדבר.

כמו שאמרתי, שלא חלילה יפסיד לגמרי את המצווה.

כמה מניינים וכמה תוקעים, גם זה יכול לבלבל.

אבל לזה יש פתרון.

אני מתכוון שלא לצאת ידי חובה בקולות של האחרים,

אני צמוד רק לתוקע אחד.

שוב, אני יודע לך,

יש לי כוונה נגדית שלא לצאת מהתקיעות של האחרים,

ולכן זה לא מפריע.

אבל אנשים מעמי ארצות, שוב, יכול להיות

שהוא שומע גם את זה וגם את זה.

הוא עושה השוואה.

זה שלהם יותר טוב, יש לו קול חזק יותר וכן הלאה.

הרבה פעמים זה מבלבל את הסדר.

במקום שישמעו היטב לפי הסדר, הרבה פעמים זה לא הולך לפי הסדר, ושוב, גם זה לא טוב.

ולכן המלצנו, ההמלצה היא יותר טוב,

עדיף יותר, מהודר יותר, שאדם יהיה בבית כנסת קבוע, שיש שם תוקע תלמיד חכם שבקי בהלכה, שהכל יהיה בצורה מושלמת.

אבל נכון זה אדם שנמצא בתפילה,

ושמע תפילה, ויודע שהתפילה לא טובה.

בתפילה אמרנו שותקים. אין אפשרות ללכת לדבר באמצע התפילה, ולכן אחרי זה,

אחרי עלינו נשבח,

אז תאמרנו.

נכון, מה שהיה באותו רגע לא יצאנו ידי חובה, אבל יש תשלומים.

אחרי עלינו נשבח, יש תשלומים.

כדי להשלים את המאה ואחת קולות על פי ההלכה, יעשה את זה אחר כך,

כך יעשה בדיעבד.

הרבה פעמים רגעים באמת,

בכוונה נגדית,

שאדם יכול לעשות את הכוונה הנגדית,

בהרבה מקומות באחריות כוונה נגדית, למה פה בתקיעת שופר לא עשו כוונה נגדית? אפשר. לא, הוא יגיד, הוא ישמע את השראי, אם השברים... לא צריך. לא צריך את הכוונה הנגדית באופן מטומטי, אם חלילה זה לא נכון, אז זה סתם קולות בעלמא.

זה לא תקיעות מצווה, זה תזמורת כלי נשיפה.

ולכן,

גם בלי שתעשי את הכוונה הנגדית,

מה שמיותר ממילא מעיקרה הוא נופל.

הלילה הזה, ליל פטירתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי.

אנחנו כשהולכים למירון,

יש שם את הציון של נתנא הקדוש רבי שמעון,

ולידו עשרים מטר מ...

עכשיו יש את הציון של רבי אלעזר בנו.

הגמרא במסכת שבת ל״ג מספרת מדוע רבי שמעון בר יוחאי הגיע למערה

בגלל הפחד מהאויב כשאמר שכל מה שעשו לצורך עצמן עשו.

רבי אלעזר לא אמר כלום.

רבי אלעזר לא היה חייב ללכת עם האבא שלו למערה.

הוא יכל להישאר בבית

יחד עם אנשי בית המדרש.

אבל הוא לא עזב את האבא שלו וחי 13 שנים,

חי שם בצער המערה.

ולכן גם היה לו את הזכות שייקבר ליד אביו.

היה לו בן,

ואותו הבן היה בדיוק כמוהו,

אותה מדרגה, הכל אותו דבר.

אבל לא הגיע למדרגה שלא היה בצער מערה, ולכן הנכד הזה לא זכה להיקבר יחד עם האבא והסבא.

זה מה שהגמרא מסבירה,

שהנושא הזה של צער המערה,

ללמוד תורה במסירות נפש מתוך איסורים,

זה לא דבר של מה בכך, ולכן הוא זכה להתעלות,

להגיע למדרגה גבוהה, עד כדי כך שרבי שמעון בר יוחאי אמר

ראיתי בני העלייה והם המועטים.

אם משניים הם, אני ובני כלל את רבי אלעזר יחד עימו, כל כך היה גדול עצום ורב.

היה אצלו תופעה,

דבר לא מצוי והיה ויכוח קשה בינו לבין חכמי ישראל.

הם היו בדור שמלכות רומי הרשעה הם שלטו אבל כשהיו גנבים היו פושעים עולם התחתון

הוא היה הולך ומוסר אותם למלכות.

הוא היה אומר, קוצים אני מכלה מן הכרם.

רבי יהושע בן כרחה, החכמים לא הסכימו איתו.

הם אמרו לו,

יבוא בעל הכרם ויכלה את קוצם.

היה ויכוח קשה ביניהם אבל הוא לא לבעל מהם.

כוונתו הייתה לשם שמיים ואותם השבבניקים,

אותם הפושעים שהיו עושים צרות צרורות או שעושים גנבות,

אונס או דברים אחרים,

הוא היה מוסר אותם.

כשנפטר, הגיע זמנו,

אמר לאשתו לרבנית, תראי,

בגלל הוויכוח הזה אני יודע שהחכמים לא יטפלו בי בשעת הלוויה כמו שראוי.

הם כועסים עליי למה אני מסרתי את אותם הפושעים.

ולכן לא כדאי שתודיעי שהוא מת,

לא כדאי שתהיה לוויה,

אלא תשאיר אותו למעלה בעלייה ואל תפחדי.

וכך היה.

שנים רבות הוא היה שם.

עד שפעם פרצה קטטה בינה, בין הרבנית לבין השכנה,

והיא צעקה לה, אמרה לה, תהיה כמו בעלה שלא ניתן לקבורה.

ואז אמרו מזה החכמים,

אמרו, זה לא יפה,

ולכן צריך לקבור אותו.

שאלה איפה?

כשרצו להוליך אותו למירון,

יצאו אנשי העיר בחרבות.

לא הסכימו.

הוא שהוא יעזוב את המקום.

אותם השנים אף אישה לא הפילה,

לא הייתה הפלה,

זכותו של הצדיק הגן שלא יהיה שום פגע רע.

אבל הם חיכו לערב יום הכיפורים.

ערב כיפור אנשים עסוקים באכילה ושתייה,

ואז הביאו אותו למירון,

היה שם את הנחש, אמרו לו שיפתח להם שייכנס הבן אצל אביו, וכך היה,

וקברו אותו שם, הוא נמצא טמון,

ליד רבי שמעון בר יוחאי.

מחלוקת בין התנאים,

המחלוקת נמשכה גם בין הפוסקים וכיוצא בזה. אתה רואה בהרבה מקומות וויכוחים בין הפוסקים,

מתי מותר לנו למסור, מתי אסור.

אם האדם הזה פושע, אוכל חזיר ביום הכיפורים,

על זה אין מחלוקת.

בזה בוודאי תמסור אותו גם חכמים מודים לרבי אלעזר ורבי שמעון.

קוצים מהכרם, רק מקלקלים את הכרם,

לא רק שלא עוזרים.

אבל כשהאדם הזה כן צם בכיפור,

איך נקרא לו?

גנב דתי,

הוא כן צם בכיפור.

עליהם היה הוויכוח.

אדם כזה מתגבר עליו יצרו, עושה הרבה שטויות,

שאלה עליהם.

אבל אנשים שאין להם לא דת ולא דין,

כמו שאמרנו, עליהם אין את השאלה.

אז בימים ההם, בזמן הזה,

האדם הזה תופס על חם את האדם הזה ורוצה לטלפן למשטרה.

בזה גם רבי שאו בן כורחה, גם החולקים,

ידעו, תמסור אותו, תלך, תעיד נגדו בבית הדין, במשטרה, בבית המשפט. אין בעיה, אין לנו הגבלה.

אפילו שעל ידי העדות שלך, אתה יודע,

הוא יושב שם עשר שנים, עשרים שנה,

אפילו, אחי, זה לא משנה.

בזה, עליבדקו לעלמא,

יש היתר לבער את הקוצה מהכרם.

תלוי, אם האדם הזה עלול להמשיך, אז זה מצווה.

מצוות הצלת ממון עם ישראל.

אם הפסיכיאטר אומר לך, לא, אין חשש שהוא ימשיך, אז אין חובה, אלא רק אפשרות.

זה תלוי לפי העניין.

בדרך כלל, הגנבים זה כמו מחלה.

ברגע שהם מתחילים,

בפרט אם הוא מוכשר,

הולך לו, כמו שאומרים, מצליח,

וקשה להיגמל מזה.

לא ראיתי מכון גמילה לגנבים.

עדיין הפסיכולוגים לא הצליחו להקים גמילה כזו.

ולכן,

בדרך כלל הוא עלול להמשיך, ולכן אין שום בעיה.

לא צריך קודם כל לפנות לבית הדין,

להוציא נגד הגנב כתב סירוב, ורק אחר כך, אלא אפשר מיד לסגור העניין, לגשת למשטרה,

בזה אין לנו שום בעיה.

כן.

אם אדם מחנן שבת,

הוא מפריע בשבת בין שבת כל הלילה.

כן.

אפשר להתלונן עליו במכרה?

אפשר להתלונן, אבל לא בשבת.

לא, לא. ביום ראשון, כן.

אפשר, אין בעיה.

בכבוד יעקב, יעלה ויבוא וימכור.

רבי אלעזר בן רבי...

רבי שמעון.

נראה לכבוד רבי אלעזר בן רבי שמעון.

חמישים.

זה הזמן עכשיו רבותיי, מי שרוצה לעשות זכויות לראש השנה,

הזמן קצר, אפשר את זה בבוכטה הקטנה ואז.

הלילה ליל בריאת העולם,

ליל כה באלול, למען דאמר. מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, למען דאמר, הלילה זה ליל בריאת העולם.

וביום ראש השנה, יום השישי, נברא אדם הראשון.

כן, הלאה. נראה לכבוד רבי אלעזר ברבי שמעון. 101 שקלים.

101 שקלים רבותיי.

זה הזמן וזה העת. השנה כבר נגמרת. זה אמר מרדכי, תקציב לשנה של שנה שעברה.

כל הנותן נותנים. בעזרת השם נותנים פה למקום תורה. ברוך השם כולכם באים, נהנים מהמקום כל יום ויום.

בקיץ מזגנים בלי הפסקה, בחורף גם.

תענוג.

נראה לכבוד רבי אליעזר ורבי שמעון,

101 שקלים. סיועים אפשר לתת למודכי גודלין.

101 שקלים.

110. 110, חזקו למצוות.

נראה לכבוד,

150 שמעתי בשקט.

נראה לכבוד רבי אליעזר ורבי שמעון, 150 שם.

150, פעם ראשונה.

150, פעם שנייה.

150. מי שברך רבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וינצור את, מי זכה?

רבי יחיאל בן רבי יחיא, שזכה בנר לזכות רבי אליעזר ורבי שמעון,

זכות התנא הקדוש הגן בעדו ובעד כל בני ביתו,

בבריאות איתנה, נאורה מעליה, יראי נחת מכל יוצא חלציו,

שיהיו תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמיים, מרבצים תורה ברבים,

יחד עם גבאים וכל הלומדים יחד עימנו,

גם אלה שנמצאים מעבר למצלמה באינטרנט, שלכולנו יהיה כתיבה וחתימה טובה, תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות,

אמן ואמן.

בכבוד, יעלה ויבוא וידליק, בכבוד.

מרן ממשיך ואומר לנו גם את צורת התקיעות

בכמה נשימות אפשר.

דבר ראשון,

שלושה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת.

תשעה טו-טו-טו, התרועה בנשימה אחת.

אם האדם הזה תקע,

חמש טו-טו-טו,

הפסיק ונשם.

אחר כך המשיך עוד ארבע, לא יצא.

או תקע שני שברים, הפסיק ונשם.

ואחר כך המשיך את השבר האחרון,

לא יצא ידי חובה גם בדיעבד.

אלא חובה

לחזור עוד פעם ולתקן שכל השלושה שברים בבת אחת,

כל התשע הטו-טו-טו, התרועה בבת אחת.

אבל

כשהוא בא ותוקע תקיעה של התשרת

שברים ותרועה

האם צריך לחבר אותם בלשימה אחת

או אפשר ללשום באמצע המחלוקת בראשונים

ומרן עושה לנו פשרה

נותן לנו את הדרך איך לפתור את המחלוקת הזו

בתקיעות הראשונות שאנחנו יושבים שנקראים בשם תקיעודו מיושב

שם אתה עושה את השברים והתרועה של התשרת בבת אחת, בנשימה אחת

אבל בתקיעות של מוסף תקיעודו מעומד שם אנחנו עושים אחרת

שם אנחנו תוקעים בשתי נשימות

וכך אנחנו נוהגים זה המנהג של הספרדים וכך המסקנה להלכה למעשה

אבל הרמה חולק הרמה אומר לא גם בהתחלה תקיעודו מיושב צריך

שינשום באמצע בין השברים והתרועה וכך נוהגים התוקעים האשכנזים

זה ההבדל הראשון

הבדל שני בין הספרדים לאשכנזים אנחנו עושים את השברים כמו תקיעה קצרה כך אומר הרטבע

אשכנזים אצלם השבר הוא לא טווט לא בצורה זו

אלא השברים אצלם בצורה הפוכה

טווטו בצורה אחרת

כל העדה עושה כפי המסורת שלה

ולכן כדאי שאדם מקפיד ילך לשמוע את התקיעות דווקא אצל תוקע ספרדי

כדי שיתקע לו את התקיעות במיושב שברים ותרועה בבת אחת בנשימה אחת

וכן גם לגבי השברים

יש הרבה ספרדים שנוסעים לאומן

יש שם גם תוקע אשכנזי

ואמרו לו, סיפרו לו,

אמרו לו שם הספרדים,

תראה אתה עושה בין שתי נשימות

וכן אנחנו רוצים ללכת למניין השני

אם יעזבו אותו, צאן מרעיתו הספרדים, מי יישאר?

באר סתם זו חסידות ספרדית

הוא ראה שאין לו ברירה

אז גם התוקע האשכנזי שם תוקע כמו מרן

הכל בנשימה אחת

בתקיעות דמיושב שברים ותרועה עושים אותם בנשימה אחת,

במילא גם הספרדים יכולים לצאת ממנו ידי חובה, אלה שירצו אין להם בעיה

קורה לפעמים שהתוקע אומר אני לא יכול

בדרך כלל אדם שהוא מעשן כבד

אין לו נשימה ארוכה, מגיע לסוף השברים, הוכרח לנשום

אם אין ברירה שעת הדחק, שאנה

בדיעבד יוצאים ממנו, אבל מלכתחילה זה לא טוב

יש פתרון קל, פתרון מעשי קל מאוד

מהיום עד ראש השנה, שבוע אחד לא יעשן, יעשה גמילה

הריאות יהיו קצת נקיות,

נקווה שיוכל לסחוב בנשימה אחת את שתיהן

אבל לפעמים גם זה לא עזר

אם הוא מעשן חמישים שנה,

אתה חושב בשבוע אחד זה יהיה כבר, הכל יסתדר? לא תמיד

ואז אין לו ברירה

אם אין לנו תוקע אחר אנחנו יוצאים ממנו

בידי חובה, בידי עבוד. מחלוקת וההלכה היא שיוצאים.

כל זה כשאין ברירה, אבל אם יש ברירה, אומר לך הגבאי,

כאן בירושלים עיר הקודש, יש לנו בלעין הרע הרבה תוקעים,

אני יכול להחליף אותו.

תגיד לו כן, כדאי להחליף אותו,

שיביא תוקע אחר שמסוגל לתקוע את התשרת שברים תרועה בבת אחת, כך כדאי לעשות מלכתחילה.

אבל,

מקום שאין להם ברירה,

יש הרבה מקומות נידחים בעולם שאין להם ברירה, שעת הדחק, יוצאים בזה ידי חובה.

תוקע שטועה, כמו שאמרתי קודם, צריך לתקן אותו.

אי אפשר להגיד, אבל זה יהיה לו בושה, שפיכות דמים, אין דבר כזה, צריך מיד לתקן אותו.

לא תקנו אותו מיד,

אחרי מוסף עדיין אפשר להעיר את תשומת ליבו כדי שיחזור ויתקן.

נניח אם היה לו טעות בתשרת האחרון,

שניים, השניים הראשונות,

התשרת הראשונה והשנייה היו בסדר.

רק השלישי, הוא היה פגום, בו היה איזה תקלה,

לא צריך לחזור עוד הפעם אחרונית את כל התשרת,

אלא רק את האחרון,

כך הוא הדין גם בתשת.

שתיים הראשונות היו מצוין, הכל היה בסדר. באחרון הייתה לו תקלה,

גם בזה בדיעבד יוצא ידי חובה במה שתקע קודם בשתיים הראשונות,

חסר לו את השלישית, ששם היה התקלה,

יחזור על השלישי בלבד,

ובזה יצא ידי חובתו.

עצם עוד לא רק התחייה, כבוד השר.

לא שומע.

מתי התחייה גם נפסלת? זה לא רק התחייה הראשונה.

מתי התחייה נפסלת?

אם היה תרועה שהיא לא נכונה,

במקום שברים הכניס תרועה או להפך, אז גם התקיעה נפסלת.

אבל בתשרת התקיעה לא נפסלת.

נכון שמלכתחילה צריך להיות קודם שברים ואחרי זה תרועה,

אבל שניהם צריכים להיות, שם זה מהעניין.

אבל בתרועה או בתשת או בתרת יכול להיות שיפסיד גם את התקיעה. כגון

האדם הזה צריך לתקוע תשת, תקיעה, שברים, תקיעה.

במקום להתחיל שברים טעה, התחיל תרועה.

עשה תשע טו-טו-טו,

ממילא פסל את התקיעה שלפני.

צריך לחזור גם על התקיעה.

אבל בתשרת, אם במקום להתחיל שברים התחיל תרועה, שמה לא נורא,

שמה לא פסל למפרע.

מרן ממשיך ומפרט לנו את דיני תפילת מוסף.

המשנה, הגמרא במסכת ראש השנה עוסקת בנושא הזה,

ומרן כתב לנו כאן שני סימנים,

תקצ״א והלאה

על דיני תפילת מוסף, לחש, חזרה.

את הכול מרן מפרט כאן.

היום הסידורים שיש לנו, המחזורים,

כולם בסדר.

בכולם יש את הפסוקים שנחוץ,

שצריך לאומרם בתפילת המוסף.

יש לנו עשרה פסוקים לפחות,

פסוקים שיש בהם מילת מלך בלשון

עוד עשרה פסוקים בברכה שאחריה

שאומרים בהם את המילה זכור אזכרנו עוד המילה זיכרונות

או עוד עשרה ברכה שאחריה

פסוקים שנאמר בהם את המילה שופר עשרה פסוקים לשופרות

אלה הם המינימום שצריך לומר את אותם הפסוקים בתוך, באמצע, תפילת נוסף

הן בנחש והן בחזרה.

מחלוקת בגאונים, האם

אחרי שגמר המלך הקדוש עד רצה,

האם הוא אומר רק ברכה אחת כמו בשבת ויום טוב,

או כאן יש באמצע שלושה ברכות,

מלכויות לבד, ברכה אחת, זיכרונות לבד, שופרות לבד, מחלוקת בראשונים ועל החיים.

מרן אומר לנו שמנהג העולם, אנחנו מברכים תשעה ברכות פעם בשנה,

תפילת מוסף היחידה שיש בה במקום שבעה-תשעה ברכות היא מוסף

של יום ראש השנה,

כך נוהגים כל עם ישראל, ספרדים, אשכנזים, תימנים, כולנו נוהגים כן.

ובכל זאת, כותב המעריץ,

הוא אומר, כיוון שיש מחלוקת,

למה לנו לחזור פעמיים,

אולי הברכות לבטלה?

למה לך לחזור פעמיים לחש וחזרה?

ולכן אומר המעריץ, מנהג התימנים

מתפללים ביום ראש השנה, תפילת מוסף,

תפילה אחת בכל רם, פעם אחת.

ולכן התימנים גומרים מוקדם, אנחנו גומרים בעשר,

הם לפני תשע גומרים את התפילה, התפילה שלהם יותר קצרה,

בגלל ההלכה הזו.

אבל כל זה לבלדים.

השמים, הרבה מהם עושים כמונו לחש וחזרה,

כך צריך להיות על פי הקבלה,

גם הסדר של התקיעות, כמו שאמרנו קודם,

וכך אנחנו נוהגים ועושים דורי דורות, וכך ראוי להדר ולעשות.

גם קהל שפעם היו עושים אחרת, מעלין בקודש,

יש להם את הזכות ואת הרשות לשנות.

מרן מפרט לנו, כמו שאמרתי,

את כל הדברים מההתחלה עד הסוף,

וכל אדם שצמוד למחזור לסידור הוא בסדר,

אין לו בעיה.

הדבר היחיד שצריך לעשות לפני כן,

לבדוק מתוך המחזור, אם כל הדפים של המחזור שלמים.

אדם קונה מחזור חדש,

הרבה פעמים דף אחד מתוך התפילה, באמצע התפילה,

או שחרית, או מנחה, או מוסף, קרוע, דף אחד.

אז אם האדם הזה יש לו דף קרוע או שזה לא הודפס, דף לבן,

הוא לא זוכר בעל פה. מי יכול לזכור מלפני שנה את כל אותם הפסוקים?

ואז כל התפילה שלו, אם ימשיך הלאה,

אם הוא מדלג את הדף הזה, הכל ברכות לבטלה.

לא רק שלא קיים את המצווה, אלא קלקל במקום להועיל.

כך הגמרא אומרת במסכת ראשון.

מרן מביא את זה אצלנו כאן,

סימן תקצד ג',

מרן אומר ברכות של ראש השנה ויום הכיפורים,

מעכבות זו את זו שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם אלא לא יאמר כלום.

ולכן כל אדם שקונה מחזור,

לפני שתשלם לו תעמוד בצד ותבדוק,

יש שם מספרים למעלה בראש העמודים,

תבדוק לפי המספרים, אתה רואה כל הסידור הוא שלם,

תיקח את זה.

אבל אם אתה רואה שזה פגום, אל תיקח.

שמע לך לקנות דבר ואחרי זה לשים את זה בגניזה.

כך גם לגבי בתי כנסת. לפעמים הגבאי רואה מבחין שיש איזה מחזור אחד שהוא פגום,

לא ישאיר אותו בבית הכנסת, יעביר אותו לגניזה.

או, יש לו עוד עצה,

ייקח מחזור טוב, מחזור אחר, ויצלם את אותו הדף,

ואת הדף המצולם ייקח ויניח שם. אין לך למה.

אבל אם אין לו את הזמן, הוא לא יכול לעשות את זה.

מן הראוי שלא ישאיר, אל תשכן בעבודך עוולה,

אין לו היתר להשאיר מחזור כזה בבית הכנסת.

יש גבאים יודעים הלכה, מעבירים את זה ישר לגניזה.

אבל יש גבאים טמאים,

הוא לא יזרוק את זה לגניזה.

אלא, אם אתה אומר לו אי אפשר להשאיר את זה בבית הכנסת,

אז הוא מעלה את זה לישיבה של מעלה, לנשים, עזרת הנשים.

מה, האם לנשים מותר לברך ברכות לבטלה בראש שנה?

מה אתה משאיר להם מחזור כזה?

וכי האישה זוכרת מה היה בשנה שעברה את אותם הפסוקים? בוודאי שלא.

ולכן, כמו שאמרתי, יעביר את זה לגניזה.

זאת ועוד,

חלק מהפסוקים שאנחנו קוראים,

יש שם מילים עברית עמוקה שלא כולם מבינים.

ולכן, כדאי שכל אדם בימים האלה ייקח את המחזור,

ישנן את תפילת המוסף,

יקרא את הפסוקים. בדרך כלל, למטה בגיליון, יש הסבר על המילים הקשות, כדי שיבין מה הוא אומר.

בשנים האחרונות,

ירושלים נעשתה כולה פקק אחד. יש שעות

שבמקום לנסוע בחמש דקות אתה נוסע בשעה.

אז שישים את המחזור ברכב.

כשהוא תקוע בפקק,

יפתח את המחזור ויכין, מרן אמר בסימן ק,

שהאדם צריך לסדר את תפילתו לפני כן, לפני המועד.

אמנם, כשיש לנו מחזור, אנחנו סומכים על המחזור שלא יהיה לו טעות באמירה,

אולי באמירה בפה, אולי לא יהיה לו טעות,

אבל להבין את מה שהוא אומר, הוא לא יבין.

ולכן, כדאי שכל אדם יחזיק בידו בימים האלה את המחזור,

כדי שהתפילה שיתפלל ביום ראש השנה יבין את הכול בצורה המושלמת ביותר.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

אדם שיודע, מתפלל בעצמו.

אדם שלא יודע עם הארץ,

שומע את תפילת החזרה מהחזן ויוצא בזה ידי חובה,

הן בשחרית, מוסף או מנחה.

אבל,

אם אין שם מניין,

הוא לא יכול לבוא ולשמוע מהחזן תפילת החזרה, כן?

אז מה אומר לו החבר שלו? יש לו חבר שיש לו לב טוב.

הוא אומר לו, תראה, אני מתפלל לתפילת הלחש.

במקום בלחש,

אני אתפלל בקול רב ואני אוציא אותך ידי חובה.

לא, אי אפשר.

אין דבר כזה. תפילה, רחמי, בקשת רחמים, כל אחד ואחד צריך לבקש על עצמו.

ולכן,

לפי דעת מרן, גם בדיעבד ששמע מחברו לא יצא ידי חובה. צריך עוד הפעם לחזור.

יש חולקים.

המחלוקת היא לא רק על ראש השנה או כיפור.

המחלוקת היא על כל השנה כולה.

אדם כזה, עם הארץ, אם יוצא ידי חובה מאדם אחר,

שבמקום לומר את תפילת הלחש בלחש, הוא אומר בקול רב.

האם יוצא או לא? ולהלכה דעת מרן שלא יוצא.

אבל, כיוון שיש מחלוקת,

ולכן אם קרה כעת דבר כזה בתפילת המנחה או בערבית,

נגיד לאדם הזה אתה חוזר עוד הפעם כדעת מרן, אבל לפני שיחזור את התפילה,

יאמר כך.

אם אני חייב, יהיה תפילתי לשם ערבית.

ואם לאו, תהיה תפילתי לנדבה.

יחזור פעם שנייה בדרך הזו,

פתרנו את הבעיה.

אבל אם קרה דבר בשבת וביום טוב, ראש השנה,

שם אתה לא יכול להגיד לו תעשה תנאי לנדבה.

אין קורבן נדבה בשבת, יום טוב ובראש השנה.

שם אני אצטרך לומר לו, בדיעבד,

ספק ברכות להקהל.

אבל מלכתחילה אין היתר לעשות כדבר הזה.

דבר פשוט, כמו שאמרנו קודם,

מן הראוי שאדם ילך אך ורק למקום שיש חזרת השץ,

ועל ידי החזרה יוכל לקיים את המצווה כהלכתה.

אין אפשרות שהחבר בתפילת הלחש שלו יאמר בקול ויוציא אותנו ידי חובה.

כאן אין את הדין של שומע כעונה. והסיבה היא, כמו שאמרנו,

התפילה היא בקשת רחמים.

אתה בעצמך צריך לדבר עם בורא עולם. אתה בעצמך צריך להתחנן לפני בורא עולם, ואז יש תקווה שאולי התפילה תתקבל.

אבל מה שאין כן, אם האדם הזה הוא בעצמו לא אומר כלום, כי אילם לא יפתח פיו אלא רק שומע.

כאן, אם זה לא תפילת החזרה,

לא יועיל הדבר.

כשהוא יוצא ידי חובה מהחזן, הוא צריך לעמוד?

כשהוא יוצא ידי חובה מהחזן, חייב לעמוד.

כדאי שיעמוד קרוב לחזן.

החזן מתחיל את תפילת החזרה השם סבבותי תפתח עד שיסיים השם צורי וגואלי.

בדרך כלל בממוצע מוסף לוקח לפחות חצי שעה

יעמוד לידו.

כשהחזן אומר מודים,

גם הוא צריך להשתחוות מודים וכן הלאה.

כך יעשו אותם המסכנים שלא יודעים.

כאן בארץ, ברוך השם, 99% ויותר,

השפה שלנו היא העברית.

אנחנו קוראים בקלות רבה גם בעל תשובה שאתמול הכיר את בראו יודע ברוך השם לקרוא קל מאוד.

אבל הבעיה היא עם אנשי חוץ לארץ,

גם אותם הפרופסורים שיודעים לקרוא לטינית, אנגלית, צרפתית,

לא כולם יודעים את העברית, יש להם בעיה קשה. טוב, אין להם ברירה אלא לצאת ידי חובה על ידי תפילת החזרה ולא על ידי תפילת הלחץ.

אדם חולה, אדם לא מרגיש טוב,

מתפלל יחיד, אין לו ברירה.

מתפלל עם הנץ החמה,

גמר ברבע לשבע תפילת שחרית.

הוא רוצה להמשיך מיד, מוסף, אין לו ספר תורה, רוצה להמשיך.

ועל זה הגמרא אומרת לנו במסכת עבודה זרה,

בדף ד' שלא כדאי.

אל תתפלל ברבע לשבע תפילת מוסף.

והגמרא מנמקת.

יש כעס חרון אף,

והתפילה לא תתקבל.

ולכן תחכה.

שלוש שעות יעברו,

יגיע תשע וארבעים, תתחיל אז להתפלל תפילת מוסף.

אבל הגמרא מסיימת, כל זה לגבי יחיד.

אבל הכוח של הרבים הן אל כביר לא ימאס.

ולכן ציבור שיתחילו להתפלל עם הנץ החמה.

גמר ספר תורה בשעה שמונה,

שמונה וחמישה רוצים להתחיל מוסף. אין בעיה,

הכוח של רבים גדול, עצום ורב,

ולכן הם לא צריכים לחכות.

אבל אותו החולה הבודד,

אין לו ברירה אלא שימתין עד תשע וארבעים, יעברו שלוש שעות מהנץ החמה, שלוש שעות זמניות,

ואז יוכל להתחיל ולהתפלל את תפילת המוסף.

אותו אדם לא יכול לבוא לבית כנסת שידאג שיבוא תוקע אצלו לבית ויתקע לו ויוציא אותו ידי חובה.

כמה תוקע לו התוקע? שלושים קולות.

הוא יברך והתוקע יתקע.

אפילו אם הוא לא מסוגל לעמוד על הרגליים אלא הוא שוכב על ערש דווי,

גם בזה מועיל הדבר בלכתחילה.

יכול התוקע לתקוע לו והוא שוכב ושומע את הקולות השופר ויוצא בזה ידי חובה.

אחרי שתקע לו שלושים קולות

אומר לו אותו החולה, אל תלך, תישאר, אני עכשיו מתחיל מוסף.

אני אגיע לקטע, ברוך אתה ה' זוכר הברית,

אתה תתקע לי.

טוב, אין דבר כזה. הגמרא מדגישה, לא אמרו אלא בחבר עיר, רק במניין.

במניין, בציבור, אפשר לתקוע בין ברכה לברכה באמצע תפילת מוסף, ולא ליחיד, ליחיד

אין היתר בדבר בשום אופן כלל ועיקר.

ברגע שהחזן מתחיל,

אומר לשם ייחוד, מתחיל את הברכות,

וציוונו לשמוע קול שופר.

עד שנגמור מוסף, אסור לדבר.

למה? כי הברכה צריכה לחול לא רק על ההתחלה, על הקולות הראשונות,

אלא גם על האחרונות.

רמז לדבר כותב לנו רב סעדיה גאון,

הסכת ושמע ישראל, ראשי תיבות הסכת,

הלל, ספר תורה, כהנים, תפילה,

ושמע, וידוי, שופר, מגילה, עומר.

יש שמונה דברים שאסור לדבר באמצע, ולכן ייזהר כל אדם לא להפסיק, לא בשיחה בטלה, וגם לא עם הילד. לפעמים הילד רוצה,

איך אני ממשיך, הוא רוצה לדעת.

תדבר איתו לפני כן.

אתה לא מתכונן לקנות פתיחת ההיכל, בינתיים עד שהגבאי יגמור למכור בינתיים תסביר לילד, תראה לו, תסמן לו,

תקפל לו קיפול קטן מאיפה עד איפה הם מתפללים כדי שהילד הזה ידע איך לקיים את מצוות התפילה אבל ייזהר לא לדבר באמצע לא בין תקיעות המוסף לתחילת מוסף כשאומרים שובה למונח לא באמצע תפילת החזרה

אלא עד שנגמור את הכל בדיעבד טעה ודיבר כיוון שהתחיל בתקיעות

וברוך השם הברכה חלה במידה מסוימת

אכן בדיעבד יצא

הרי הרשב״א אומר שכל הספקות שכתב לנו הרמב״ם

כל זה מדי רבנן מהתורה בין אם עשה את תשת בין אם עשה את התקיעות האחרות יצא ידי חובה היה לברכה על מה לחול ולמה ממה נפשך

אם צריך להיות שברים יש לך בתשרת צריך להיות תרועה יש לך בתשרת אז באחד מהם יצא הסדר מה קודם זה לא לעיכובה כך דעת הרשב״א ולכן לחזור לברך בוודאי שלא יחזור לברך אבל מלכתחילה כמו שאמרנו צריך להיזהר בדבר שלא ידבר לא ישיח לא התוקע ולא הציבור בין

התקיעות שמיושב עד סוף התקיעות של מוסף

אדם שיש לפניו שתי בתי כנסיות

בית כנסת אחד יש שם תוקע צדיק חסיד יודע את ההלכות

חסיד יודע את הכל והכל מכל כל

השני החזן הוא אדם פשוט

בית הכנסת השני הפוך

החזן צדיק יסוד העולם מתפלל בכוונות הארי בוכה בתפילה ואילו התוקע אדם פשוט איפה כדאי ללכת

יותר טוב שילך לבית הכנסת שיש שם את התוקע המשובע תקיעת שופר יותר חשובה

והנימוק לדבר לא רק ביום הראשון שהקולות הן דאורייתא

אלא גם ביום השני נאמר הכלל הזה

הגמרא אומרת יש דין מיוחד בתפילת המוסף שאומר החזן ביום ראש השנה שגם אלה שלא באו לבית כנסת העם שבשדות

כשהוא אומר את תפילת החזרה הוא מוציא אותם

אז אם כך

אותו הצדיק החסיד שמתפלל בכוונה גם אם אני לא בא הוא בלאו הכי פוטר אותי

לכן מה חסר לך בעיקר את התקיעות

תלך לבית הכנסת גם אם הוא רחוק יותר

תלך לבית כנסת שיש שם תקיעות מהודרות

זה מה שצריך לעשות

הגמרא לא מדברת בדוגמה הזו אלא הגמרא מדברת בדוגמה אחרת שממנה אנחנו לומדים לכאן

בראש שנה ל״ד הגמרא עוסקת

אדם שגר במקום שאין לו גם חזן וגם תוקע

יש שם מושב אחד רק תוקע, מקום השני רק חזן שמתפלל

והוא עמארץ, הוא לא יודע להתפלל לבד

מה יותר טוב?

הגמרא אומרת שילך למקום שיש שם תקיעת שופר, זה חשוב יותר

והגמרא מסיימת שם בראש שנה ל' ד'

אפילו אם מה שאתה אומר תקיעות זה לא מערך, הוא מספק

הוא לא למדן גדול וספק אם יוציא אותנו בתקיעות

ספק תקיעות יותר חשוב מוודאי תפילה,

עד כדי כך,

לפי הכלל שאמרנו קודם שהוא מוציא את עם ישראל אחינו שבשדות ולכן מזה למדנו גם לגבי כאן בירושלים עיר הקודש יש לנו ברוך השם בכל בית כנסת גם חזן גם תוקע אבל לפעמים יש הבדל כמו שאמרנו זה התוקע טוב יותר, משובח יותר, מהודר יותר ואילו החזן הוא פשוט

עדיף שילך לאותו בית הכנסת גם אם זה קצת רחוק

כדאי שינהג ויעשה כן

סיימנו עלינו לשבח, סיימנו מהקולות, תוקעים עוד תרועה גדולה

לא כתוב את כל זה בגמרא

אלא כותב את זה רב עמרם גאון בסידורו

ככה העתיקו עטובה שולחן ערוך ושאר הפוסקים וככה ההלכה

והטעם לדבר

סיימנו עלינו לשבח, יתחיל כעת השטן להסטין

זהו, גמרו

עכשיו הם הולכים ליהנות מהחיים, הולכים לאכול ולשתות, יעשו על האש

כדי שהשטן, חתום פה שטן ואל יסטין עלינו זעום בבידו

לכן אנחנו עושים את התרועה הגדולה הזו בסוף,

בזה אנחנו מסיימים את הסדרה של התקיעות, כמו שאמרתי,

מאה ואחד קולות.

הגמרא אומרת לנו הלכה בכל שבתות וימים טובים שבכל השנה.

אסור לתקוע בשופר ביום שבת.

ולמה? גזירה שם יתקן כלשיר.

כמו שאסור לקחת חצוצרה או כינור ולנגן בהם, כך הוא הדין בשופר.

ביום ראש השנה יש לנו היתר לתקוע מאה ואחד,

לא פחות, אבל גם לא יותר.

סיימנו, הכל היה בסדר, אסור לך להוסיף עוד קולות.

אין היתר, יש כאן איסור דה רבנן,

איסור שבות שתוקע שלא לצורך.

אפילו אחי, המשנה נתנה לנו פתח להתיר לילדים.

הילדים מאוד מתפעלים מהשופר באותם הרגעים,

ומרוב ההתלהבות שלהם לוקחים את השופר מתאמנים.

על ידי זה אתה יודע בוודאי שיהיה לך דור חדש של תוקעים.

הגדיים האלה, פעם יהיו תיאשים בעלי קרניים, הם יתקעו לנו.

ולכן המשנה אומרת, אתה לא צריך להפריע, למנוע בעדם, בבקשה שיתקעו.

אבל לפעמים יש אדם שאומנם הוא בגיל אחרי בר מצווה,

אבל יש לו ראש קטן.

הוא הולך יחד עם הילדים וגם הוא רוצה לתקוע.

תגיד לו, אתה גדול, לך הדבר אסור, אין היתר בדבר.

השנה הזו שחל ראש השנה בשבת,

אנחנו לא תוקעים ביום הראשון אלא רק ביום השני.

כמו שהגמרא הסבירה לנו שמא יעביר את השופר ארבעה עמות ברשות הרבים בראש השנה כט, תיבעמות צדיק אלה הדברים שנאמרו שם ממילא אם אסור לתקוע השופר הוא מוקצה הוא נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס

ואסור לטלטל מוקצה מחמת חסרון כיס גם לצורך גופו ומקומו

אמנם אתה מסתכל במשנה ברורה וכף החיים

הם כתבו שזה כלי שמלאכתו לאיסור

ממילא לפי זה יוצא לצורך גופו ומקומו מותר

והרגעון הרב אוירבך זה היה בזמנם בדורותם

היום שופר שווה אלף שקל או יותר

ואנשים מאוד מקפידים על זה נזהרים שלא ייפול ולא יישבר

ולכן בזמננו בדרך כלל זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס

שגם לצורך גופו ומקומו גם כן אין לנו היתר לטלטל לנגוע בו ביום שבת אלא כמו שאמרנו אך ורק

ביום השני של ראש השנה

שם אנחנו אמורים לקיים את המצווה כהנכתה

אז הוא יכול לקחת עימו את השופר לבית הכנסת

נחלקו הראשונים יום ראש השנה מהו?

האם הוא יום טוב?

צריך לאכול ולשתות ולשמוח בו?

או כיוון שהוא יום הדין יותר טוב שאדם יצום?

מחלוקת בפוסקים, מחלוקת גדולה ומרן הולך בעקבות

רב-האי גאון רבי יצחקי בן גיאת הראש והטור שאסור לצום ביום ראש השנה אלא מרן אומר

אוכלים ושותים ושמחים ואין מטענים בראש השנה ולא בשבת ישובה

אלא שמרן מסיים אומנם

לא יאכלו כל שובעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת השם על פניהם

אלה דברי מרן וכך ההלכה למעשה אנחנו לא צמאים. ראיה לדבר

בספר עזרא מסופר

כשעם ישראל חזרו לארץ ישראל בתקופת עזרא

היו שבעים שנה בגולה ושם לא היו תלמודי תורה שם המסכנים לא למדו ולא ידעו

וחלק מהם התחתנו עם נשים גויות

כשבא עזרא הסופר וקרא להם בספר תורה ביום ראש השנה ואז הם הבינו את המשגה הנורא כשלקחו והתחתנו עם גויה כשורה בו ככלב

איך הזוהר מפרש לנו אברהם אבינו הולך לפתח גיהינם ומצליח לחלץ להוציא משם את כל הפושעים היהודים

איך הוא יכול לזהות אם זה יהודי או לא לפי הברית מילה

אבל אדם שנכשל עם גויה אברהם אבינו לא מזהה אותו ולא מבשכר בי

ולכן צריך מיד לגרש אותה

הם התחילו לבכות המסכנים האלה ואז עזרא הסופר גער בהם אמר להם לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו למה גער בהם? אם זה יום הדין ומותר לצום מותר לבכות שיבכו מה יהיה?

אלא ודאי כיוון שזה יום טוב ולכן גער בהם עזרא הסופר.

ראיה שנייה, המזמור של יום ראש השנה אנחנו קוראים בו

בכסה ליום חגנו.

בדרך כלל החגים, פסח סוכות, זה בטו, רואים את הלבנה במילואה.

כאן הלבנה מכוסה ביום ראש חודש,

ראש חודש תשרה ראש השנה ולכן הפסוק מכנה בכסה ליום חגנו.

הפסוק קורא לראש השנה חגנו, חג,

ולכן אין היתר לצום אלא צריך לאכול ולשתות ולשמוח.

עוד ראיה נוספת יש לנו ממה שמסופר בספר שמואל א',

פרק כה'.

שם מסופר

דוד המלך שלח את אנשיו שילכו לבקש את השכר טרחה שהם שמרו לו על הצאן.

שם הפסוק אומר, כי על יום טוב באנו.

מה זה יום טוב? הם הלכו לבקש את השכר שמגיע להם, את המשכורת, זה היה ערב ראש השנה.

אז הפסוק מכנה את ראש השנה כעל יום טוב באנו.

גם שם אתה למד שראש השנה הוא חג לכל דבר,

ולכן כבאנו רעות מרן, מן הראוי שכל אדם יאכל וישתה בראש השנה,

לא יעשה צום, מאידך גיסא גם לא טוב שיבכה הבכייה ביום ראש השנה מיותרת.

אלא שהמקובלים אמרו בשם רבנו ארי,

אם אדם באמצע התפילה פתאום מתעורר בו הרגש ונופלת עליו הבכייה.

בזה סימן שבאותו רגע כנראה שדנים אותו בשמיים.

זה סימן טוב.

יחזור מיד בתשובה.

כשאדם לא יודע מתי דנים אותו, זה כמו אדם שדנים אותו שלא בפניו.

ואז, אם דנים אותו שלא בפניו,

הוא לא יכול להביא לא עורך דין, לא סנגור ולא דבר אחר, מי יודע מה יהיה פסק דין.

אבל כאן הוא יודע באותו רגע, מיד יהרהר תשובה,

אולי יש תקווה,

גם אם זה ביום הראשון של שבת, אם נפלה עליו בחייה,

מיד יהרהר בתשובה שלמה,

יקבל עליו באותו רגע איזה מצווה,

הכלל הוא, אדם שמקבל עליו דבר שלא יכול לעמוד בזה.

הוא אומר, אני אתרום מיליארד דולר. אתה לא יכול, מאיפה יש לך מיליארד כדי שתיתן?

לא חכמה לקשקש, לדבר,

אלא דבר שהוא כן מסוגל לעמוד בזה.

הוא יכול כל יום ללמוד רבע שעה הלכות, אז הוא מקבל עליו, חוק ולא יעבור,

חול, שבת, לעולם, הוא למד רבע שעה כל יום,

כל השונה הלכות בכל יום, הובטח לו שהוא בן לעולם הבא. באותו רגע יקבל עליו

הדבר הזה יכול להועיל שבעזרת השם ייכתב ויחתם בספר החיים והשלום.

הרב הגיע, רבי חנניה בין עקשי האומות