הלכות יום טוב: דיני בישול מיום טוב לחול, ריבוי בשיעורים, כיבוי גז, טחינת תבלינים והכנות

 - - - לא מוגה! - - -

למה שהיא רוצה, תעשוי כן. סימן תקג, סעיף א', אסור לאפות או לבשל או לשעה ביום טוב לצורך מחר, ואפילו הוא שבת או יום טוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. התורה אסרה לנו כל מלאכת העבודה לא תעשו ביום טוב, אבל אך אשר יאחל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. אוכל נפש מותר ביום טוב, ולכן מלאכת הבישול שאסורה לנו ביום שבת מדאורייתא, ביום טוב אנחנו מבשלים כרגיל, אין הגבלה, ולא רק בכלי שני, אלא גם בכלי ראשון אתה לוקח ושופט את הסיר, מניח את הסיר על האש, מבשל, עושה את הכל כרגיל. ולכן האיסורים שיש לנו ביום שבת בדיני שהייה, הטמנה, כל אותם הדברים אנחנו לא מוגבלים בהם ביום טוב. אתה רוצה ביום טוב להניח את הקדרה ממש על האש, למרות שהשלהבת נוגעת בקדרה, למרות שבשבת יש לנו הגבלות, כאן ביום טוב התורה התירה וגם חכמינו לא אסרו, כיוון שכל זה בא לשמח אותנו, שמחת יום טוב. אתה לא יכול לומר לאדם הזה שמערב יום טוב יבוא ויבשל. האוכל הטעים ביותר הוא אוכל שבושל בו ביום, אוכל טרי טרי, ולכן מלאכת הבישול הותרה לגמרי ביום טוב. אבל ההגבלה היא שאסור לבשל מיום טוב לחול. יש לנו היתר לבשל אך ורק לצורך היום טוב עצמו, אבל לבוא ולבשל מיום טוב לימי החול, הדבר אסור. השאלה הזו מצויה הרבה אצל נשים עובדות, נשים שכל השבוע עובדות קשה ואין להן זמן לבשל מדי יום ביומו. הן רגילות פעם בשבוע, ממלאת את הסיר הגדול ומבשלת לכל ימי השבוע. אחרי הבישול מקפיאים את האוכל. הילדים באים מהתלמוד תורה, מוציאים מהמקפיא, מחממים ואוכלים. זה דרכם של אותן המשפחות. אבל לבוא ולבשל ביום טוב רק בשביל ימי החול, הדבר אסור. אין היתר בדבר. תודה. ולכן צריך לומר לאותה גברת הנכבדה שתעשה את זה במוצאי יום טוב. מוצאי יום טוב, יש לה פנה, יש לה זמן, והיא יכולה לבשל בשביל כל הימים שהיא רוצה. אבל ביום טוב עצמו לבשל בשביל ימי השבוע, אין היתר בדבר. לא רק מיום טוב לחול, אלא אפילו מיום טוב לשבת. אפילו בשני ימים טובים, הראשון הוא קודש מדאורייתא השני חול, ולכן אסור גם לבשל מיום טוב ראשון לשני. גם לצורך יום טוב שני של ראש השנה, גם כן אסור. והסיבה היא, שוב, מ... דאורייתא, רק יום הראשון של ראש השנה הוא קודש השני חול ונמצא כשהיא מבשלת רק בשביל ימי החול היא עוברת את האיסור האמור ולכן אין לה היתר לבוא ולבשל אם סיימו את הארוחה ביום ראש השנה בשעה 1-2 היא רוצה להתחיל ב-2-3 להניח את ציר האוכל על האש כדי לבשל בשביל הלילה אם זה בשר או כיוצא בו הדבר אסור אין היתר בדבר ולא רק מלאכה דאורייתא כמו הבישון אלא אפילו הכנה בדברים שאינם מלאכה ממש גם בזה יש מקום להחמיר כגון יש לי כאן את הבקבוק היין בארון למטה אני רוצה ביום שבת להוציא את הבקבוק היין להניח אותו על השולחן בשביל מצוות ההבדלה במוצאי שבת אסור הרבה פעמים בקבוק היין נמצא במקרר והאדם הזה לא אוהב לשתות יין קר זה עושה לו כאב גרון אז הוא רוצה ביום שבת להוציא את זה מהמקרר כדי שבמוצאי שבת הוא אוכל לשתות יין טוב שלא יהיה קר מדי אין לו היתר כך גם ההגבלות האלה גם לגבי יום טוב אין היתר להוציא את הבקבוק היין מהארון להכין אותו להבדלה של מוצאי שבת גם זה אסור בלכתחילה וכן בשאר כל ההכנות ואפילו אם ההכנות האלה יהיו לצורך מצווה כגון יש לו סעודת סיום מסכת במוצאי שבת או במוצאי החג ולצורך זה הוא צריך כיסאות ספסלים הוא הולך לבית הכנסת הגבאי מרשה לו הוא רוצה לקחת ביום שבת או ביום החג את הכיסאות, את הספסלים כל זה הכנה לצורך החול ואפילו אם החול הזה הוא סעודת מצווה יש לו סעודת בר מצווה, בת מצווה ואף על פי כן אין היתר להכין לא משבת לחול ולא מיום טוב לחול לא זה ולא זה אין לנו היתר בדבר בשום אופן אפילו ביום טוב שחל ביום שישי שאנחנו רוצים להכין משישי לשבת צריך בראש ובראשונה עירובי תבשילין, זאת ועוד נראה לכמן שצריך להתחיל לבשל מוקדם בבוקר שיהיה ראוי לאכול מזה כבר ביום טוב עצמו ואסור יהיה להתחיל לבשל בשעות הערב סמוך לחשכה ביום טוב בערב כל זה נובע מהאיסור שלמדנו בביצה י״ז איסור הכנה מיום טוב לחול כל זה דבר שנאסר לגמרי מכל וכול מעיקר הדין אבל הגמרא המסיימת נותנת לנו פתח של היתר גדול ממלא תשעה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת יש לה היתר להניח בתוך הסיר בשפע היא לא צריכה לעשות חשבון כמה צלחות אוכלים היום, ארבעה או חמישה? לא צריכה לעשות חקירות ודרישות כאלה אלא תמלא את הסיר בשפע, תמלא ותבשל בלי חשבון חלק מזה ייאכל, חלק מזה יישאר לימי החול ואף על פי כן הדבר מותר לכתחילה. את הדין הזה העתיקו כל הפוסקים וככה הלכה למעשה. והשאלה היא למה? מדוע יש את הכולה, את ההיתר האמור? ראשי מסביר לנו, בגלל שכל זה נעשה בבת אחת, בטרחה אחת. היא צריכה להניח בשר, אז במקום לשים חתיכה אחת או שתיים, מניחה את כל המגש כולו, מעבירה לסיר, וכן הלאה. באים, עושים את הדברים בבת אחת, אתה ממלא מים, תמלא בבת אחת. הכול נעשה בבת אחת, בטרחה אחת, ולכן אין מקום לאסור. טעם שני, הרשב״א אומר לנו עוד טעם, ויש דווקא מינה גדולה בין הטעמים. הרשב״א מסביר, כשאתה מבשל מעט, אתה מניח שלושה-ארבעה צלחות בסיר, האוכל לא יוצא כל כך טעים. אבל אם אתה ממלא סיר של 20 ליטר, אתה ממלא אותו, ויש שם הרבה אוכל בשפע, האוכל יוצא טעים מאוד. לכן, גם אם אני לא אוכל את כולו, אני אוכל רק צלחת אחת, אבל הצלחת הזו יוצא טעם משובח, טעם מצוין, טעם טוב, ולכן לא גזרו חכמים, אלא הדבר מותר בלכתחילה. אלף קמינה בין שני הטעמים. אם האדם הזה כבר הניח את הסיר על האש. אחרי שהניח, התחיל לחשוב בלב שלו, אבל אני רוצה לבשל עוד חמישה חתיכות בשביל מחר, שיהיה לי גם למחר הרבה חתיכות בשר. אין לי זמן לבשל מחר. האם רשאי בליל החג להוסיף עוד כמה חתיכות? אם תלך לפי הטעם של רשאי, אסור. כיוון שכבר האוכל מונח על האש, הוא טורח פעם שנייה טרחה נוספת פעם שנייה, אליבא דרשאי יהיה אסור. אבל אם אתה הולך לפי הטעם של הרשב״א, כיוון שזה משביח, נותן טעם באוכל, אז מה לי אם הוא עושה את זה בבת אחת או בפעמיים ושלוש? עדיין יהיה הדבר מותר בלכתחילה וכך ההלכה. רוב הפוסקים נקטו להלכה כדעת הרשב״א שמותר בלכתחילה יש היתר גם להוסיף בפעם השנייה אין איסור בדבר. ולכן, גם לגבי אותה אישה עובדת יש לה פתרון, היא רוצה לבשל בשביל כל השבוע, נוכל להתיר לה בדרך זו שלא תיקח את הסיר הקטן אלא רק את הסיר הגדול, את הסיר הגדול ביותר שיש לה, 20 ליטר, פחות, יותר, תמלא אותו, יהיה מלא וגדוש, חלק מזה יאכל ביום טוב וחלק מזה יישאר. בדרך הזו אין לנו בעיה, הדבר מותר בלכתחילה. נפקא מינה גם בבתי מלון. היום בבתי המלון מתאכסנים לא רק יהודים, אלא באים גם הרבה תיירים. כבר התורה הזהירה אותנו, אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם. דרשו בבצע כא לכם ולא לנוכרים. אסור מדאורייתא לבשל בשביל הדור. מה יעשו באותם בתי מלון? ושוב העציים. יש כאן יהודי מרשמיים שאני מבשל בשבילהם. אני לא לוקח סיר קטן של חמש ליטר, אלא אני לוקח את הסיר הגדול של המלון, ממלא אותו, שם שמה חמש מאות מנות בשר או עוף או דברים אחרים, ושוב, כשאני מגיש את האוכל לאותו היהודי הדתי, יהודי רשמיים שמצווה על שמחת יום טוב, אתה מקבל צלחת מרק, אתה מקבל את המנה של העוף, העוף הזה יוצא טעים מאוד, משובח מאוד, ולכן גם בזה הם עוקפים את הבעיה בדרך הזו, ויש להם על מה לסמוך, יכולים לסמוך להקל בדבר בדרך הזו. לעשות דבר שהוא רק בשביל הגוי, מנה אישית. בזה יש בעיה יותר. אתה רוצה להגיש לו כוס תה, ואתה לא מבשל את עלי התה בתוך הטיון, בתוך הקומקום, אלא אתה לוקח את הטטלין, את שקית התה, ואתה שם בתוך הכוס, על זה אתה יוצק את המים הרותחים, בזה אתה עושה רק בשביל הגוי, לא בשביל היהודי הדתי, כאן אתה מסובך יותר. ולכן גם לגבי התה, הפתרון הוא קל. תאמר להם שם, תאמר לטבח הדתי שעובד שם במלון, שלא יעשה כמו שעושים בימי החול, אלא ייקח את הקומקום הגדול, יניח בתוכו את כל החבילה של עלי התה, יש שם 20-30, יניח את הכול וירתיח את זה בתוכו, וימזוג מהקומקום הזה לאחרים. בזה הוא לא בישל במיוחד לגויים, אלא בישל את עלי התה גם לנו, ושוב, כשהוא בא ועושה את הכול בבת אחת, וזה כמו שאמרנו, מוסיף טעם, ולכן בזה אין שום בעיה, יהיה הדבר מותר לכתחילה, אין לנו בזה חשש איסור. אתה רוצה להוסיף כמה חטיבות מסר בפרט עשור וביום, נכון. מה שאתה אומר, אלה סוף דברי מרן. מרן מסיים לנו, ודווקא קודם אכילה, אבל אחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר, אוכל ממנה כזין, דהווה הערמה, ואסור לרמות, אסור להערים עד כדי כך, בזה הדבר אסור, אין אתה. דווקא מילה שנייה, בין הטעמים של רשי והרשב״א. אם הילד שואל את האימא, אימא, למה את שמה כל כך הרבה אוכל? סך הכל אנחנו חמישה נפשות, חמישה צלחות. את לוקחת סיר גדול של עשרים ליטר ושילמה, מה העבודה הזאת לכם? האם מותר לאימא לענות לו, לומר לו, חלק נאכל היום, חלק מחר? האם מותר, או שחייבת לשמור על זכות השתיקה? שוב, לפי רשי, כיוון שנעשה הדבר בבת אחת, לכן לא נראה ולכן התירו. אבל כשהיא אומרת בפירוש שיהיה אסור. אבל לפי הרשב״א שמוסיף טעם, תאמר או לא תאמר, יהיה מותר. זה הנפקמלה בין הטעמים, והמסקנה היא. לכתחילה אסור. אסור לה לומר ל... לפרש את הדברים, אלא תגיד לו זה לא עניינך, אל תתערב בעניינים של המטווח, לך תלמד עם אבא, אתה צריך ללמוד חומש עכשיו, לא תענה לו, אבל בדיעבד, אם ענתה ואמרה, בדיעבד, מאי דאבה אהבה והמאכל בוודאי שלא נאסר, אבל בלכתחילה צריך להשים לב, הן לגבי שחיטה, הן לגבי בישול ואפייה, שלא לפרש ולומר שהם מכינים ועושים את כל זה בשביל החול. אמרנו שמותר, אין ניסוי. באמת דברים אמורים שהכול נעשה בסיר אחד, בקדרה אחת, אבל אם האדם הזה לוקח שתי קדרות, שתיהן הוא עושה, כאן הוא מבשל אורז יבש ופה הוא עושה אורז יבש. שניהם אותו דבר, אין לו היתר בדבר. אפילו אם הוא אומר, תראה, אני אקח צלחת אחת מכאן וצלחת בשביל הבן מהסיר השני. אבל שניהם אותו טעם, ולכן אין היתר בדבר. אבל אם בסיר אחד יש שם אורז יבש, בסיר השני יש שם מרק אורז, שור בה, אז זה יהיה מותר, אין בעיה. אבל כשזה אותו טעם, אין היתר לבשל בשתי קדרות. כשזה קדרה אחת, בזה מצאנו דרך להתיר. אבל ברגע שהוא צריך להביא עוד קדרה, אין שום היתר בדבר בחיי גוונה, הדבר אסור. מרן ממשיך לגבי המים. סעיף ב', מותר לו לנחתום. בדרך כלל, ההופה, כשהוא לוקח ולש במים חמים, זה מחמיץ יותר מהר את העיסה, והעיסה נעשית טובה, גם נוחה בלישה וגם הלחם יותר טעים. ולכן הם רגילים ללוש במים חמים. ממלא נחתום חבית של מים, אף על פי שאינו צריך אלא לקיטון אחד, עושה את הכל בבת אחת. גם זה מותר בין לכתחילה. מסיים על זה הרב המגיד, אבל צריך לשים הכל אצל האש בפעם אחת. אבל אסור להוסיף, אם כבר החבית אצל האש. למה? את טרחה שלא לצורכו. למה שמה באוכל התרנו לשים עוד פעם ועוד פעם עוד חתיכות בשר, אפילו כשהוא טורח פעמיים ושלוש? כי זה מוסיף טעם. אבל מה שאין כן לגבי המים, אין הבדל אם אתה מרתיח ליטר אחד מים או אלף ליטר. הטעם של המים אותו דבר. אם כן, אין כאן את הטעם של הרשב״א, אלא רק הטעם של רש״י. רש״י הגביל אותנו רק בפעם אחת, בטרחה אחת ולא בפעמיים. ולכן, אם האדם הזה עושה בפעמיים, הדבר אסור. לכן, אותם האנשים שיש להם מים רותחים בתרמוס, עכשיו הוא בא להרתיח עוד מים. בשביל מה אתה צריך את המים האלה? יש לך בלאו הכי מים חמים בתרמוס, אין לו היתר בדבר, וכן כל כיוצא בזה. יש אנשים שרוצים לחסוך, לא קונים את השעון גז, את החגז, אלא איך הם מכבים את הגז אחרי הבישול. לוקחים את הקומקום הקטן שנקרא בערבית פינג'אן, מרתיחים בו מים, המים גולשים ולפעמים מכבים את האש. לפעמים, אבל בדרך כלל זה לא מכבה. חלק מזה נכבה, בצד השני השלהבת נשארה ועדיין הוא לא יכול לסגור את הברז. אז מה הוא עושה? הוא לא מתעש. הוא לוקח עוד מים, עוד 20 גרם מים, מוסיף, אולי בסיבוב השני, ברתיחה השנייה, אולי זה יכבה. וכאן המעשה שהוא עושה הוא מעשה איסור הליבה דקו לעלמא. כאן התוספת מים הזו. יש לך בלאו הכי מים בשביל התה. מה אתה מוסיף עוד? המים האלה לא משביחים את המים הקודמים, ולכן אין היתר בדבר, אסור לעשות כדבר הזה. ולכן העצה הטובה ביותר, אמרנו להשתמש בשעון גז. אבל מי שאין לו בינתיים, יערבב במים, יערב בהם מעט סוכר. הסוכר יוצר קצף. בשעה שהמים רותחים, רותח בבת אחת ויכבה לך את הגז בבת אחת. זו בוודאי סגולה טובה כדי לכבות. אבל לא כל הנשים מוכנות להעצה הזו, כי המים והסוכר סותמים את החורים, את הנקבים של הגז, ואחר כך האישה צריכה לעבוד קשה כדי לנקות את הסוכר שנדבק שם. הן לא רוצות, לא אהבות את זה. ולכן אמרנו את הפתרון הטוב יותר, היעיל יותר, שהוא השעון גז, זה הפתרון היסודי. אבל בינתיים בהווה באשר הוא שם. אם זה מים וסוכר אין לך בעיה, מיד אתה משתמש במים האלה להכנת תה, קפה וכיוצא בזה, בזה אין לו הגבלה. אבל להוסיף עוד מים בלבד, כאן לא מוסיף טעם, ולכן בחיי גבלה הדבר אסור לגמרי מכל וכאילו. אסור לכבות את הגז, לא לסגור את המפתח שבמטבח, גם אם אתה יורד ליד הבלון, ליד המפסק הראשי, גם שם אין היתר לכבות דרך המפסק הראשי. גם זה וגם זה, שניהם גם יחד איסור גמור, שאין היתר לכבות בצורה כזו. כך דעת כל חכמי דורנו, כל הפוסקים, החשיבו את זה כמעשה ולא גרמה, ולכן הדבר אסור לגמרי מכל וכל. היה ספר אחד, נצר מטעי, שהיה דעתו שעל ידי העצה שאמרת, יהיה מותר, הוא החשיב את זה גרמה ולא מעשה. וכעסו עליו מאוד. הספר הזה יצא לאור לפני חמישים שנה, ובזמנו כל כך כעסו עליו בגלל הפסק הזה. בל״ג בעומר הביאו את הספר, אספו מכמה מקומות ושרפונו את הספר, עד כדי כך. אתה רוצה שישרפו לך את הספר? מה קרה? יש לנו מרחן מים חמים, יחזור להם. יש לנו מרחן, ואפשר להגיד לך מרזמים, יחזור להם. נכון, כן. כיוון שהשאר זה מיותר, ולכן אין היתר. לא, גם זה אסור, גם בחיי גוונה, גם כן יש איסור מחבב. ולכן, העצה הטובה ביותר לקנות את השעון גז, את החגז הזה, זה פתרון מצוין בשביל כל ימות השנה. זה לא רק עוזר לך פעם בשנה בשביל יום טוב. זה פתרון טכני בשביל כל ימות השנה. הרבה פעמים האישה יוצאת מהבית, היא חושבת שהיא תחזור בשעה אחת לכבות את הגז. ולפעמים יש איזה חפץ חשוד או דבר אחר, נתקעים בפקק, והיא מגיעה במקום באחת, מגיעה בשלוש, ובינתיים היא קדיחה תבשילה, האוכל כולו נשרף. היא מתקרבת למדרגות, היא כבר מריחה מה קרה במטבח שלה. אז למה לה לקחת סיכונים? אם יש לה את השעון הזה, לפני שהיא יוצאת, מתכנת את השעון לשעה הרצויה. אם היא תגיע באחת או לא תגיע, השעון יכבה לה את הגז. זה פתרון טוב בכל ימות השנה, או לפעמים בקיץ, אחרי שגמרנו ואכול מהחמין. אתה לא צריך את הגז שיישאר דולק עד הלילה. בשביל מה לך שיישאר דולק בחינם? השעון הגז הזה מכבה לך את הכול, אתה מתכנת אותו מערב שבת, הכול נעשה בהיתר, ולכן עדיף שאדם יקנה את השעון הזה. זה הפתרון לטכני. יש לנו כאן ברחוב יחזקאל, ליד פיצוחי מזרחי, יש שם את החנות כל גז. תלך לשם, תקנה, תשקיע השקעה אחת, תשלם 200 שקל פעם אחת לכל החיים, זה הדבר הכי טוב. שעה וחצי, זה 90 דקות. יש שני סוגים. אתה מדבר על השעון המכני, אבל יש גם שעון גז חשמלי. והשעון גז החשמלי הוא טוב ל-24 שעות. אז במקום המכני, תחליף, תתקדם, תקנה מודל ל-2008 ותיקח את החשמלי, זה יעזור לך לשבת יום טוב ולכל ימי השנה, למעבד כל צורכנה. החיסכון שיהיה לך בגז במשך הימים, תוך זמן קצר תוציא את מחיר הקרן של השעון, וזה נוח מאוד גם ליום טוב, שלא יצטרך חלילה לבוא איסורי מבשל או מכבה ביום טוב, שלא יצטרך לבוא לכל זה. נניח אבא בתוך מושלת יש לגלות. מותר, גם זה מותר, בתנאי, אסור לבשל שלא לצורך, אלא במה שבישלת, אם זה מים נקיים אתה מכין בהם תה או קפה, אם שמת בהם אמה, תשתמש באמה הזו לצורך רחיצה. מותר לחמם מים לצורך רחיצת פניו, ידיו ורגליו. אז אם הוא רוצה לרחוץ את הרגליים, לוקח קערת מים, ייקח את המים והאמה, ירחץ בהם את הרגליים, ירגיש נוח מאוד, ירגיש עונג יום טוב, אז בזה יש לנו צד היתר. אבל אם אחרי שהמים רתחו וגלשו וחיבו לו את הגז, לוקח את הפינג'ל, שופך את הכול בכיור. זה בוודאי פשע, בוודאי שבישול כזה היה אסור, אליבא דקולה עלוה. אלא חייב להשתמש באותם המים, כל מה שאדם מבשל צריך להשתמש בו. בחלק או בכולו, אבל הוא לא יכול לבשל שלא לצורך בחיי גוונה, הדבר אסור. אבל בשנה חשמלית גז, יש אפשרות להזיז אותו בגלל שהיא צורה ביום טוב, או רק מה שתכנן? בלכתחילה צריך, לפני שאתה מניח את השלהבת בגז, לפני שאתה מדליק, קודם כל תתכנת את השעון לשעה הרצויה, אתה רוצה שבשעה שמונה-תשע זה יכבה, קודם אתה מסדר את השעון ואחר כך אתה לוקח מהגפרור או מהנר, מעביר מאש לאש ומדליק את הגז, בדרך הזו הדבר מותר לכתחילה, אליבא דכולעלמא. אבל אם האדם הזה, אחרי שהדליק את הגז, אחר כך הוא מנסה לטפל בשעון כדי לגרום שיחבה, זה לא טוב, זה לא בסדר. אבל אם בלאו הכי השעון אמור לכבות בשעה שתיים, הוא רוצה להקדים לשעה אחת, בזה אם ירצה לעשות כן, יש לו על מי לסמוך, כיוון שבלאו הכי זה אמור לכבות. רק בדרך הזו יש הווה אמנה לאתר, הלאו הכי לא. גם בשעון שבת אנחנו אומרים שאסור להם לעשות את זה איפה. אותה הבעיה, גם בשעון שבת, אני מסכים איתך. ובשבת אנחנו מחמירים, אבל ביום טוב מקלים יותר בדבר. אם בלאו הכי השעון אמור לכבות את המזגן, אלא שבמקום שיכבה המזגן בשעה שבע בבוקר, הגבאי רוצה להקדים קצת. האנשים קר להם, נהיה בבוקר קר, חלק מהאנשים מרימים את הטנית על האוזניים, שלא יהיה להם קר, וחלק, גם זה לא מספיק. כולם מסתכלים על הגבאי, מה עשה להם עם המזגן הקר הזה? אז אין ברירה. יש צד להקל בדבר לצורך מצווה דרבים, ובמקום שיכבה בשבע בבוקר, אז הוא מקדים את הכיבוי של המזגן, כיוון שהשעון עובד. הוא הדליק מערב יום טוב את השעון של המזגן. השעון בסדר, הכול בסדר, ובלאו הכי המזגן אמור להיקבות. אז להקדים אותו במעט יהיה מותר, אבל צריך מאוד מאוד להיזהר בדבר. לפעמים כשהאדם הזה מקדים, באותו רגע בפועל כפיו, באותו רגע נכבה המזגן. אז הוא קיבה בידיים, הוא לא הקדים קצת את הכיבוי, אלא ממש הוא קיבה בידיים, ולכן צריכה להיות זהירות רבה. אז אם הוא בא ב-12 בלילה והוא כבר רואה את הנולד, שבבוקר יהיה קר מאוד, אז במקום ב-7 הוא מסובב כדי שזה יהיה ב-5, ב-4, אבל יש לו טווח רחוק בין הרגע שהוא נמצא לשעה שהוא אמור לכבות, זה טוב. אבל אם הוא מנסה לדייק יותר, לקרב יותר, כמה שהוא מקרב, מקריב יותר, הוא עלול להסתבך, הוא עלול להגיע לספק כיבוי ביום טוב. תודה רבה, בשבת פרשות, לגבי הפוסקים שיש באיזשהו תוכיח? הבנת? גם המחמירים בשבת, כאן אצלנו לגבי יום טוב, כמו שאמרנו, הדבר קל יותר, ולכן אמרנו, אם הם רוצים לעשות כן, יש להם על מה לסמוך. אבל אני חוזר... הוא מדגיש בתנאי שהשעון של המזגן פועל, הוא הפעיל אותו, הדליק אותו מערב יומתו. אבל אם השעון בכלל לא עובד, והוא רוצה להדליק אותו ביומתו בעצמו, את השעון של המזגן, בזה, אליבא דקולה עלמא, הדבר אסור, אין היתר בדבר כלל ועיקר. מרן מדבר באדם שעבר על הדין, עברה ובישלה או שחטה, מרן אומר בדיעבד מותר. על מה המדובר, על תחילת הסעיף או על הסוף שהערימו. והמסקנה, מחלוקת בדרבנן, מעיקר הדין אפילו בהערמה, גם כן מותר. אבל הפרי החדש ועוד מהאחרונים לא מפרשים כך את מרן, אלא הם אומרים שאם הייתה כאן הערמה שבאו ובישלו ביום החג סמוך לערב, גם בדיעבד האוכל נאסר. אנחנו הירושלמים צריכים מאוד לחשוש לדעת הפרי החדש. ולכן, מן הראוי להיזהר בדבר שלא לעשות כדבר הזה. אני עובר לסימן תקד, דחין את התבלין כדרכן, שאם ידוח אותה מבעוד יום, יפיג טעמן. אבל מלח אינו ידוח ביום טוב, אלא אם כן היא טעם מכתשת או שידוח בי קערה וכיוצא בה, כדי שישנה שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו. אחת מהמלאכות שאסורות לנו מדאורייתא ביום שבת, מלאכת טוחן. אף על פי כן, התורה התירה את כל זה ביום טוב. אמרנו, אך אשר יאכל לאכול נפש, אול עבדו יעשה לכם, וגם טחינת המאכלים ביום טוב, גם היא אוכל נפש וגם זה מותר בלכתחילה. ולכן המשנה בביצה יד, המשנה אומרת לנו, מותר לקחת את המכתשת ולטחון את התבלין. אין איסור בדבר, אבל מלח אסור. למה? מה ישנה? מה ההבדל בין טחינת המלח לטחינת התבלין? הגמרא מביאה שם שני טעמים, ויש נפקא מינה בין הטעמים במחלוקת בפוסקים, איך ההלכה. הטעם הראשון, מראש, מערב החג, כולנו יודעים שכל קדירה שמים בה מלח. היאכל תפל מבלי מלח? הייתה צריכה לדעת מראש שצריך לטחון, למה לא טחנה, לכן אסרנו עליה. אבל תבלין, היא לא ידעה מראש איזה סוג מאכל היא תבשל, אם בעלה יגיד לה אני רוצה קישואים ממולאים, כוסמחשי, או דבר אחר. היא לא ידעה. ולכן בתבלין אין כאן הגבלה, תבלין מותר לטחון במכתשת. טעם שני, מלח אם אתה טוחן אותו יום קודם, נשאר אותו טעם, לא חאתה עינו ולא נס לחו. התבלין, אם אתה טוחן יום קודם, זה מפיג טעם, הטעם שלו נחלש מאוד. ומרן פוסק את הטעם השני להלכה, ולכן רק בתבלין מותר לטחון כרגיל, מה שאין כן במלח. במלח צריך לעשות שינוי, השינוי הוא שידוך במקום במכתשת ידוך בקערה, או יעשה שינוי. שיתה את המכתשת, רק בדרך הזו יהיה הדבר מותר. הרמה מחמיר. הרמה הולך כדברי התוספות והגאות מיומנויות שהחמירו בדבר. יש לנו שני טעמים בגמרא, ואין לנו ודאות איזה טעם עיקר להלכה לפי דברי התוספות, ולכן אפילו בתבלין לפי דברי התוספות הדבר אסור, אין יותר לטחון את זה כדרכו, אלא צריך לעשות שינוי, היינו להטות מעט את המכתשת, וכך נוהגים אחינו האשכנזים. אבל אנחנו נוהגים מלכתחילה להקל בדבר, מותר לנו לקחת את המכתשת ולטחון את התבלין, אין איסור בדבר, בתנאי שידייק, יעשה רק מה שנחוץ לו לצורך יום טוב. אתה צריך 20 גרם תבלין פלפל או כורכום או דבר אחר, תעשה רק את הכמות שנחוץ לך ליום טוב. אסור לו לבוא ולטחון, בגלל שהוא צריך ליום טוב, צריך פלפל, אז ניתנה רשות, אז אינו מבחין, ושם במקום 20 גרם, הוא טוחן 200 גרם. מה שהוא טוחן יותר, הוא עושה עבירה שהוא מכין, טוחן מיום טוב לחול בחיי גוונה, בוודאי שהדבר אסור, וכן כל כיוצא בזה. לעשות סלט, להכין סלט, מותר. בשבת אתה מגביל, אתה אומר לו, רק לצורך אכילה מיידית לאלתר. אבל אם הוא רוצה להכין סלט מליל שבת ליום שבת, אסור. ביום טוב אין לך את ההגבלה הזו. ולכן מותר בלכתחילה להכין סלט מליל החג ליום החג. האנשים שהולכים לעסוק בתורה כל הלילה, מגיעים בבוקר, קשה להם מאוד אחרי עייפות כזו לשבת ולטחון להכין את הסלט. מה הוא רוצה לעשות? הוא עושה את הסלט בלילה בשעה תשע, ובבוקר הוא רק יוסיף על זה את המיץ לימון והמלח. מותר. ביום טוב אין בעיה, כיוון שזה נעשה לצורך החג, אין לנו את ההגבלה, אין צורך להגביל אותו, שזה יהיה בדווקא לאלתר. אבל אם הוא עושה את הסלט הזה למוצאי החג, יש לו סיום מסכת או סעודה אחרת, הוא יושב ביום החג ולוקח קילו מלפפון, קילו עגבניות, ומתחיל לעשות את הסלט. כאן התחינה הזו שלא לצורך יום טוב, בוודאי שאסורה לו לגמרי מכל וכול. אין היתר לנהוג ולעשות כן, ובכל הדינים האלה, בכל האיסורים האלה, אין הבדל בין איש לאישה. האם רק לנו אסור לחלל את היום טוב? האם האישה מותר לה לבשל לחול או לעשות מלאכת תחינה מיום טוב לחול? בוודאי שגם לנשים, גם כן הדבר הזה אסור, אין שום צד כולה, אין שום צד היתר בכל הדברים הללו. בדיעבד עברה ועשתה, נו, מהי דיעבד עבה? לא צריך לזרוק את הסלט הזה לאשפה. אבל מלכתחילה, מן הראוי להיזהר בדבר, לעשות, אבל רק מה שנחוץ לצורך החג, לצורך יום טוב עצמו. נראה לקמן שגם מלאכת בורר, גם היא מותרת ביום טוב.