הלכות ראש חודש ותשלומין בתפילה: דיני יעלה ויבוא, תפילת נדבה, מנהגי העדות בהלל, והנהגות אבלות וסליחות בחודש אלול

 

- - - לא מוגה! - - - 

הערב ראש חודש אלול בעזרת השם יהיה חודש טוב ומבורך

נאמר בקצרה מקצת מהלכות ראש חודש

אדם שהיה אנוס ולא יכל היום להתפלל תפילת מנחה

צריך להתפלל כעת

ערבית שתיים

בראשונה חייב לומר מעין המאורע יעלה ויבוא ויגיע

נחלקו הראשונים מה הדין לגבי העמידה השנייה שהוא חוזר ומתפלל ערבית שתיים

האם בעמידה השנייה שהיא תשלומין לתפילת המנחה שבה לא היה יעלה ויבוא

האם צריך לומר גם בשנייה יעלה ויבוא או לא

דעת ספר המכתם

אורחות חיים הכל בו המנהיג דעת מרן הבית יוסף בסימן תכב שלא יאמר יעלה ויבוא בתפילה השנייה

אלא רק בראשונה

הגמרא לא דנה בזה אלא אותם הפוסקים למדו את זה

ממה שנאמר בגמרא בנושא אחר דומה לו אדם שהיה אנוס לא התפלל מנחה ביום שבת

התפלל ערבית שתיים במוצאי שבת

שם הגמרא מפרטת

אומר עתה חוננתנו רק בתפילה הראשונה ולא בשנייה

השנייה שהיא תשלומין במנחה של שבת בה לא יאמר

עתה חוננתנו

אם כך

מזה למדו אותם הפוסקים כמו שם לא אומר ועדין גם פה

יש חולקים

החולקים טוענים שם זה לא מעין המאורע עתה חוננתנו זו מצוות הבדלה

הבדלה מספיק לומר פעם אחת לא צריך פעמיים ולכן לא אומר בשנייה

אצלנו כאן יעלה ויבוא זה מעין המאורע

התחלת בתפילה הראשונה לומר יעלה ויבוא

אתה צריך לומר ערבית שחרית ומנחה כל התפילות יעלה ויבוא, כולל גם בתשלומין

הרי התשלומין היא תפילה שתואמת את התפילה הראשונה

כמו שם בשתי התפילות אתה אומר אתה חונן האדם דעת למרות שהתפילה שאתה בא להשלים היא מנחה של שבת אתה אחד ושמך אחד

אבל במוצאי שבת אתה אומר את שתיהן אתה חונן האדם דעת

אז גם פה צריך לומר גם בשנייה יעלה ויבוא, זה הוויכוח.

המסקנה,

כיוון שהמאמר מרדכי בסימן קח אומר בדעת מרן לבית יוסף בסימן תכב בהלכות ראש חודש שלדעת מרן לא יאמר בתפילה השנייה יעלה ויבוא

עדיף יותר להימנע ולא לומר קיבלנו הוראות מרן ושב ואל תעשה עדיף

אלא אם כן אם האדם הזה חפץ לצאת ידי חובה למאן דאמר שיהרהר

לא יאמר בפה אלא יאמר עת יעלה ויבוא בהרהור ואחר כך ימשיך ואתה ברחמך הרבים.

המשך של הנושא גם כן למדנו ממה שנאמר לגבי התחוננתנו

אם האדם הזה טעה ואמר בשתיהן

אתה חוננתנו בדיעבד יצא

לא אמר לא בראשונה ולא בשנייה אתה חוננתנו גם כן בדיעבד יצא שהרי יש לפניו הבדלה על הכוס

אבל אם טעה ואמר רק בשנייה ולא בראשונה לא יצא

הסיבה היא החובה במצווה תפילת התשלומים

קודם כל תפילת החובה ורק אחריה תפילת התשלומים כאורח אצל בעל הבית

אם האדם הזה קודם בתפילה הראשונה הקדים ולא אמר עת חוננתנו

אז הוא גילה דעתו שהראשונה היא לתשלומים

אדם שמקדים את התשלומים לפני החובה גם בדיעבד לא יצא וחוזר להתפלל תפילה שלישית שבה לא יאמר עת חוננתנו

זו המסקנה שם

ומשם נלמד הוא הדין גם פה גם לענייננו

אותו האדם שהיום לא זכה להתפלל תפילת מנחה היה אנוס

מתפלל כעת ערבית שתיים

סיכמנו בראשונה הוא אומר יעלה ויבוא בשנייה לא יאמר יעלה ויבוא

טעה ואמר בשתיהן יצא לא אמר לא בראשונה ולא בשנייה גם כן יצא שהרי בלילה

אם לא אומרים בערבית יעלה ויבוא יצא אין בית הדין מקדש את החודש בלילה ולכן חכמינו לא חייבו לחזור על מי שדילג והשמיט את יעלה ויבוא בערבית בליל ראש חודש ולכן אם שכח ולא אמר לא בראשונה ולא בשנייה לדיעבד יצא

אבל אם אותו האדם לא אמר יעלה ויבוא בראשונה ובשנייה כן אמר

שוב הוא גילה את דעתו שהראשונה הייתה תשלומים למנחה שעדיין זה לא היה ראש חודש ולכן הוא לא אמר יעלה ויבוא אלא רק בשנייה מי שמקדים את החובה

במקום להקדים את החובה הקדים את התשלומים לפני החובה לא יצא ידי חובה ולכן יחזור להתפלל תפילה שלישית

אדם שהיה אנוס ליל ראש חודש לא התפלל ערבית לא הרגיש טוב

למחרת מחר בבוקר הוא צריך להתפלל שחרית שתיים

כאן אין מחלוקת על איבדיקו לעלמא צריך לבוא יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה

הרי אתה בא מכוח ערבית שהיא ליל ראש חודש שגם בה אנחנו אומרים יעלה ויבוא כאן לכל הדעות יאמר בשתיהן

ואם היה לו טעות

בראשונה שאותה הוא אומר

בשם שחרית, אם לא אמר יעלה ויבוא,

חוזר.

הלוא דלקולאלמא למדנו בברכות ל' בשולחן ערוך סימן ת״כב,

שמי שלא אומר יעלה ויבוא בשחרית חוזר.

בשנייה, אם לא אמר יעלה ויבוא, השנייה היא תשלומין.

האם חוזר או לא? כאן יש מחלוקת.

אם נאמר שהתשלומין,

התפילה הזאת צמודה לתפילת החובה.

אז כמו שחרית אם לא אמר יעלה ויבוא חוזר,

גם התשלומין, אם לא אמר יעלה ויבוא, צריך לחזור.

או שנאמר לא,

התשלומין היא במקום תפילת ערבית.

ערבית עצמה, אם לא אמר יעלה ויבוא,

לא חוזר, אז למה שהתשלומין שלה כן יחזור?

זה הוויכוח שיש לנו בין גדולי הפוסקים,

הגאון ארבע חיים בריסק, עני בן פחמה, יגל יעקב ושאר האחרונים. והמסקנה,

יחזור, יש לו אפשרות לחזור,

אבל על ידי תנאי לנדבה.

לפני שחוזר, יאמר כך.

אם אני חייב, תהיה תפילתי לשם חובת תשלומין.

ואם לאו, תהיה תפילתי לשם תפילת נדבה,

שכידוע יש לנו בבית המקדש קור בנדבה,

כנגד זה תקנו חכמינו גם תפילת נדבה,

בזה הוא פותר את הבעיה.

היה אנוס,

לא יתפלל תפילת שחרית ביום ראש חודש.

חייב להתפלל אחר הצהריים, מנחה שתיים.

לכל הדעות, צריך לומר, יעלה ויבוא גם בראשונה וגם בשנייה.

שכח ולא אמר יעלה ויבוא בראשונה, חוזר.

לא רק בראשונה,

כאן, עליבדי כולה עלמא, אם לא אמר יעלה ויבוא בת תשלומין, גם כן חוזר. ממה נפשך?

אם אתה מצמיד אותה למנחה, במנחה אמרנו חוזר.

מה אתה אומר? היא תשלומין לשחרית,

גם בשחרית, אם לא אמר יעלה ויבוא חוזר,

ולכן כאן אין מחלוקת.

אבל אם היה אנוס ביום חמישי,

לא זכה להתפלל תפילת מנחה,

בא להתפלל ערבית שתיים בחמישי בלילה,

מחר בלילה, ליל שישי.

שוב, אין מחלוקת בלכתחילה שצריך לומר בשתיהן יעלה ויבוא.

אבל אם שכח,

הדין הוא,

בראשונה אם לא אמר יעלה ויבוא,

ערבית, מי שלא אומר יעלה ויבוא,

יצא ידי חובה בדיעבד, גם בלילה השני.

מהטעם שאמרנו שאין מקדשים את החודש בלילה, כמו שלמדו הראשונים, שם בברכות למד.

השאלה היא,

בתפילה השנייה, שהיא תשלומין למנחה,

אם שכח ולא אמר יעלה ויבוא.

האם חוזר או לא?

אם אתה מצמיד אותה לערבית,

ערבית לא חוזר, גם זה לא חוזר.

אבל אם אתה מצמיד אותה, אתה אומר,

זה במקום מנחה.

ומנחה, אם לא אמר יעלה ויבוא חוזר, אולי גם פה יחזור.

זה הוויכוח שיש בפוסקים.

גם כאן יש לנו פתרון.

תאמר לו שיחזור,

ולפני שיחזור יאמר כך, אם אני חייב,

תהיה תפילה זו לתשלומין, ואם לאו, תהיה תפילה זו לנדבה.

בזה הוא פותר את ה...

יש לו כעין חברת ביטוח שמבטחת אותו מפני סיכון לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא, מפני סיכון ברכות ובטלה ולכן עשית את תנאי הזה לנדבה בזה הוא פותר את הבעיה.

אבל יום שישי אם היה אנוס ולא התפלל תפילת מנחה או האדם הזה כן התפלל מנחה

אלא ששכח ולא אמר יעלה ויבוא כאן הבעיה יותר מסובכת

אדם ששוכח יעלה ויבוא בתפילת מנחה של יום ראש חודש בוודאי שחייב לחזור אין בזה שום ספק

אבל לפעמים האדם הזה עם הארץ ולא ידע אז הוא חיכה שהרב יבוא וישאל את הרב

הרב הגיע בעשרה לשמונה הרב הגיע מאוחר

הוא שואל את הרב הרב אומר לו היית צריך לחזור למה לא חזרת?

טוב הוא שואל את הרב נו כעת ליל שבת עשרה לשמונה

האדם הזה כן התפלל תפילת מנחה אלא שלא אמר יעלה ויבוא חוזר או לא?

מחלוקת גדולה בראשונים עריף חכמי פרובינציה תוספות ועוד

המחלוקת היא כך

אדם שלא אמר יעלה ויבוא בראש חודש כאילו התפילה שלו אפס

הכל ברכות לבטלה אם הכל אפס חסרה לו תפילת מנחה שיחזור עוד פעם יגיד תפילת ערבית שתיים בליל שבת בשתיהן אומר אתה קידשת יוצא ידי חובה

אבל אם נאמר לא זה לא לגמרי אפס זה לא ברכות לבטלה

אנחנו מחייבים אותו לחזור כדי לתקן יש כאן פגם גדול פגם מהותי כדי לתקן את הפגם הזה אומרים לו לחזור אבל זה לא אפס

אז אם הוא היה שואל אותנו ביום אז בוודאי בשעה שבע אפשר להתפלל תפילת מנחה של יום שישי היה אומר עוד הפעם יעלה ויבוא

אבל בלילה שאתה אומר לו להתפלל ערבית שתיים הרי בליל שבת ליל ב' באלול

כבר לא ראש חודש אי אפשר לומר יעלה ויבוא אז מה התועלת שהוא יחזור ערבית שתיים ויאמר בעמידה השנייה עוד הפעם אתה קידשת

אם אין שמה יעלה ויבוא מה התועלת זה הוויכוח שיש בין גדולי הראשונים והאחרונים וכאן נפל מה שאמרנו קודם עצה פתרון

העצה הזו נפלה ולמה בליל שבת או ביום שבת אסור להקריב קורבן נדבה אין גם תפילת נדבה בשבת

כן הפתרון הזה להתנות תנאי לנדבה לא קיים

הפתרון היחיד הוא לומר לחזן תכוון עליי תוציא אותי ידי חובה בברכת מעין שבע

לפי רבנו משה גאון ומרן בסימן רס חצי עיפות ג' אדם שכיוון ושמע היטב החזן כיוון עליו וענה אמן אחרי מקדש השבת כאילו אמר שבעה ברכות זה הפתרון כאן הוא שומע מהחזן אין כאן סיכון של ספק ברכה לבטלה זה הפתרון

שיש לעשות, ואם אותו האדם ששכח לומר יעלה ויבוא במנחה של יום שישי

לא נזכר לשאול את הרב מיד אלא רק אחרי ערבית של ליל שבת אז הוא בא לשאול, אותו הכוכב בא לשאול את הרב

אז הרב יפנה אותו לבית כנסת אחר.

בדרך כלל אצל אחינו בני ישראל חסידי סטמר הם מתחילים ערבית בליל שבת רק אחרי צאת הכוכבים די רבנותם

זאת אומרת הם מחרתיים בלילה מתחילים ברחו רק בשמונה וחצי

אז הוא ילך לשם ויאמר לחזן שיכוון עליו שיוציא אותו ידי חובה בברכת מעין שבע על ידי זה יפתור את הבעיה

אבל להורות לו שיחזור ויאמר עוד תפילה תשלומין קשה לנו, אנחנו מאוד חוששים לדבר הזה

יש את אותה הבעיה גם בחודש חשוון כסלו

אדם ששכח ולא אמר ברך עלינו בתפילת מנחר של יום שישי

ולא חזר מיד אלא הוא בא לשאול אותנו בליל שבת גם שם אין תועלת שיחזור ויתפלל תפילת ערבית שתיים בליל שבת

שגם שם אין לך בליל שבת ברך עלינו ותן טל ומטה לברכה

אז מה התועלת שיחזור ויגיד לערבית שתיים? גם שם יש את אותה הבעיה, אותה המחלוקת וגם שם המסקנה הזכרנו בזמנו לפני עשרה חודשים שיאמר לחזן שיכוון עליו ויוציא אותו בברכת מעין שבע זה הפתרון, זה מה שצריך לנהוג ולעשות

מחר בבוקר אנחנו מתפללים תפילת ראש חודש, מזכירים גם בתפילת הלחש שיעלה ויבוא

וגם בתפילת החזרה ואחרי תפילת החזרה, אחרי ברכת הכהנים אנחנו אומרים את ההלל.

אנחנו הספרדים לא מברכים על ההלל בראש חודש כדעת הרמב״ם במרן בסימן תכ״ב, כך מנהג התימנים אבל אחינו האשכנזים מברכים על ההלל וציוונו לקרוא את ההלל.

לא רק הם,

יש גם חלק מעדות המזרח שכך נהגו,

כגון חלק מיוצאי תוניס, ג'רבה,

הם נוהגים לברך על ההלל בראש חודש,

יש חלק מבני ישראל המרוקאים,

יוצאי אפגניסטן, הארתים,

גם כן מברכים,

נהגו שם לברך על ההלל.

מחלוקת גדולה כשהם באים כאן לארץ,

האם חייבים לחדול ממנהגם,

או שרשאים גם פה לברך.

דן בנושא הזה הגאון בחיים חוויתה הכהן בספרו שמחת כהן,

חלק ה'.

שם הוא דן מביא את השאלה הזו,

הוא היה הרב של מושב ברכיה.

המושב הזה,

חמש קילומטר צפונית לאשקלון,

היה מיושב כולו על ידי אנשי תוניס, אנשי ג'רבה.

היו שם תלמידי חכמים גדולי תורה עד היום.

יש שם, ברוך השם, יהודים בני תורה, תלמידי חכמים, יש שם ישיבות טובות

והשאלה הייתה, זכינו, באנו לארץ ישראל,

ילמדנו רבנו, אנחנו אומרים כאן הלל בברכה,

או שזה היה שם בתוניס, באנו לארץ ישראל, אין יותר מקום לברך.

הזכרנו פעמים רבות

שמרן מדבר בשלושה מקומות בהלכה זו.

האם כשבאים לכאן

כל המנהגים שהיו שם, כל הדינים מתבטלים,

ועליהם לקבל את ההלכות והמנהגים של ארץ ישראל,

משום שהם באו בתוכנו כמה כמה בטיל,

כמו שכתוב באבקת אוכל סימן רשות ב',

או שלא מתבטלים, וכל קהילה חייבת לשמור על מנהגיה,

כמו שכתוב באבקת אוכל סימן ל״ב,

וכך מפורש גם בשאלות ותשובות בית יוסף,

שם מסופר שהיה יהודי ספרדי שנשא אשכנזייה,

לא זכו לבנים והלך לעולמו.

היה לו אח,

והאח הזה ידע הלכה שמצוות ייבום קודמת לחליצה.

זו אמר, אני רוצה לייבם אותה.

היא, האלמנה, לא רצתה. אמרה, לא, אני אשכנזייה.

והרמ״ה כותב שחוששים לדעת אבא שאול,

בזמן הזה לא מייבמים שמא חלילה לא תהיה כוונתו לשם שמיים.

ובאו לפני בית הדין של מרן.

ומרן פסק להם שאותו היוון לא יכול לייבם אותה בעל כורחה,

אלא שעשו מצוות חליצה.

ומרן מביא שם משפט,

לא נותנים לאדם לאכול אוכל שלפי דעתו הוא אסור.

גם פה אשכנזייה זו סוברת שבשבילה הייבום הוא דבר שאסור.

אם נאמר שהעיקר דעת מרן,

כמו שכתב באבקת רוכל, סימן רשת ב',

כמה כמה בטיל,

למה בכלל אתה קורא לאשכנזייה?

היא הייתה צריכה להיות כמו בעלה הספרדי.

זאת ועוד, למה אתה קורא לזה אוכל איסור? זה לא רק שלא אסור, זה מצווה.

אנחנו כאן נטרדה הרמב״ם.

והרמב״ם אומר, ייבום קודם.

ולכן, משום זה הרבה פוסקים נוטים לומר,

רוב חכמי הדור נטו לומר שכל קהילה צריכה לשמור על מנהגיה.

אבל אדון ובחיים חוויטה הכהן פסק להם שיברכו על ההלל בראש חודש שם,

הביא להם נימוק אחר.

הוא לא נכנס לכל הוויכוח הקשה הזה,

אלא הוא הביא להם דברי הגמרא במסכת בבא מציעה פדלית.

שם הגמרא מספרת לנו את כל הוויכוחים שיש בין עובד למעביד.

הולכים לפי המנהג, אם נהגו כך, כך, וכן הלאה זה הדרך. והגמרא שואלת,

אם הכל הולך בדרך כלל לפי המנהגים,

למה אנחנו צריכים לפרט במשנה, בגמרא, את כל הדברים האלה?

תגיד מילה אחת, הכל לפי המנהג.

ההסכמים שיש עם האיגוד המקצועי או הסכמים אחרים,

זה מה שקובע.

הגמרא עונה, נפקא מינם

בהלכות האלה לעיר חדשה, שם אין מנהגים ועל זה אנחנו מביאים לנו את הפסקים

הגמרא שואלת גם בעיר חדשה נראה מהיכן באו אותם האנשים לפי ארץ המוצא אם הם באו מתל אביב נפסוק להם כתל אביב באו מירושלים נפסוק להם כמו הירושלמים הגמרא עונה בלקוטאה לא מדובר כאן בקבוצה בגוש שבא במאורגן

מעיר מסוימת אלא אחד בא מירושלים אחד בא מדימונה אחד מנהריה אנשים מלוקוטאה ועל זה אנחנו עונים להם את ההלכות שנאמרו במשנה אלה דברי הגמרא

ועל זה עונה להם הרב

אתם באתם כולכם ברכיה זה לא היה מושב מיושב שגרו בו ירושלמים או תל אביבים אלא בנו את הבתים ואנשי תוניס באו באונייה

ישר מהאונייה הביאו את כולם לברכיה

כולם היו תוניסאים כולם היו על טהרת הגזע עד ג'רבאים

לפי הלשון של הגמרא ולכזה מהיכן כתוב אז כמו שם אתה אומר להם ללכת לפי המנהג של ארץ מוצאם גם פה בארץ מוצאם היו מברכים על ההלל גם פה יברכו ולא רק על ההלל בראש חודש אלא יש מאות מנהגים

בארבעה חלקי שולחן ערוך שיש הבדלים בין מנהגי תוניס ג'רבא לבין המנהגים שלנו וכולם שם הם חייבים לשמור על הגחלת

חייבים שם לנהוג כמנהג הקהילה העתיקה שלהם

זו הייתה הפסיקה של הרב הגאון רבי חיים חווית הכהן היה גדול עצום ברב היה גדול בתורה ירא שמיים וזה מה שהוא פסק וכך הם נוהגים עד היום

הנפקא מינה לא רק שם

יש לנו עשרות מושבים בארץ שהמייסדים של אותו המושב היו תימנים

שוב מהמטוס לקחו אותם ישר למושב

תראו בפרוזדור ירושלים יש שם את אשתאול, נוחם,

עשרות מושבים בסביבה שכולם על טהרת הגזע,

היום יש קצת התבוללות,

באו לשם גם עדות אחרות אבל המייסדים,

דור המייסדים היו כולו על טהרת הגזע, לפעמים היו כולם תימנים בלדים ושוב, האם הם חייבים לעשות כמנהגי ארץ ישראל בדברים שיש הבדל בין המנהגים שלנו למנהגי תימן או לא?

גם זה שנוי באותו ויכוח, באותה המחלוקת האם נאמר כמו שטען הגאון רבי חיים חווית הכהן שהולכים לפי ארץ המוצא כיוון שהם באו כולם במאורגן עם הרב שלהם לשם או שנאמר לא

זה רק בדיני ממונות שם אתה הולך לפי המנהג על דעת זה אני המעביד סוחר את הפועל ועל דעת זה הפועל בא לעבוד אצלי שהמנהגים בין עובד ומעביד יהיו כמו ארץ המוצא אבל לא בענייני איסור היתר זה הוויכוח שיש מאז ועד היום

וכמו שאמרתי, בירושלים, כאן היו מעיקרה, היישוב הישן,

היה כאן יהודים ספרדים שלא מברכים על ההלל בראש חודש,

כמו שמרן מעיד שמנהג ארץ ישראל שלא לברך על ההלל,

ושוב אותן העדות שהגיעו לכאן, כאן השאלה מתעצמת, הוויכוח מתעצם ביתר שאת אם יברכו על ההלל או לא.

פתרון קל לדבר הזה.

יביאו אשכנזי. האשכנזי בלאו הכי מברך,

הוא יברך בקול רב, יכוון לפתור את כל אותם האנשים שנמצאים בסימן שאלה ויוציא אותם ידי חובה.

השאלה היא לנו.

אני לא מברך על ההלל, ואני שומע אשכנזי שמברך וציווה לנו לקרוא את ההלל.

האם אני עונה אחריו אמן או לא?

לגופה, גם זה סימן שאלה וגם על זה יש מחלוקת.

והפוסקים שאומרים שאסור לענות אחריו אמן, הם מביאים ראיה מדברי רבי שמעון בר צמח התשבץ.

התשבץ היה כידוע מגולי ספרד,

גלות ספרד הראשונה.

הם ברחו מספרד והגיעו לאלג'יר.

היו שם בבית הכנסת של התשבץ, היו שתי קהילות.

קהילה אחת של האלג'יראים,

אותם אנשי אלג'יר הקדמונים.

קבוצה שנייה שבאו יחד עם התשבץ גולי ספרד ושוב היו ביניהם הבדלים רבים בהלכה ובמנהגים.

אחד ההבדלים בספרד,

לא היו מברכים בליל שבת על כוס קידוש.

כיוון שאין סעודה, לא היו מקדשים.

שם באלג'יר כן היו עושים קידוש בליל שבת,

לזכות את אותם הנשים האלמנות שלא יודעות לקדש או למי שאין לו יין,

למרות שאין סעודה, נהגו כדעת הרמב״ם והרע״ם.

הרי התשבץ,

היה לו דעה.

הוא פסק שאסור לקדש,

אבל כיוון שלהם היה מנהג,

הוא לא יכול לשנות להם את המנהג.

גם במקום שיש מחלוקת בענייני ברכות,

הכלל הוא במקום מנהג,

לא אומרים ספק ברכות להקל, ולכן הוא לא שינה.

אף על פי כן כותב נכדו בשאלות ותשובות הכינו בועז,

הוא אומר שהסבא שהיה שומע את המקדש מסיים,

ברוך אתה ה' מקדש השבת,

לא היה עונה אחריו אמן.

למה?

תגיד, הנה הוא פסק להם שיכולים לברך,

במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל,

אבל אם חלילה הברכה לבטלה כדברי התוספות,

ממילא האמן היא,

חלילה אמן יתומה, ואמן יתומה זה לא רק לא כדאי, אלא גם סכנה.

וחמירא סכנת מייסורה,

לפי זה גם פה.

נכון הדבר שאם ישענו אותי האשכנזים אם אני מברך או לא,

אני אומר לו כן, אתם נהגתם לברך,

אבל אני,

שפוסק את דעת הרמב״ם ומרן,

אנחנו שנוהגים שלא נברך, לנו, לפי שיטתנו, הברכה היא

ברכה לבטלה.

אם הברכה היא לבטלה, איך תענה אחריו אמן? זו הבעיה.

אבל התשווה את עצמו במקום אחר,

משמעות הדברים אחרת.

ואביר הלכה בסימן רטו דן בנושא הזה,

דעתו שכן צריך לענות אמן,

כך כותב אור לציון ועוד מאחרונים.

פתרון, לצאת מהסבך הזה, פתרון קל מאוד.

כשאני שומע את החזן האשכנזי שמברך מלך העולם,

אשר קידישנו במצוותיו וציוונו לקרוא,

אני מתחיל לומר את הפסוק,

ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.

והיה, אם צריך לומר אמן, הנה אמרתי פעמיים אמן.

אבל אם לא, אני אמרתי פסוק, אין כאן חשש אמן את אומה.

או שיאמר את הפסוק, ואמרה האישה,

אמן אמן, גם זה יכול להיות פתרון טוב,

כדי לא להסתבך.

הבעיה מתחילה עם הברכה הראשונה וציוונו לקרוא את ההלל,

ונמשכת גם בברכה השנייה,

הברכה האחרונה, יהללוך.

גם היא אולי לנו לפי שיטתנו, אולי היא ברכה לבטלה.

כשהוא חותם,

מלך מהולל בתשבחות,

אולי אסור להעלות אמן.

גם שם נאמר את הפסוק, ואמרה האישה, אמן אמן,

גם זה פתרון טכני, פתרון קל לכל העניין. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בכל ברכה שיש עליה ספק או מחלוקת.

אולי היא ברכה לבטלה או לא. בכל אותם הדברים יש לנו פתרון קל לעניין על ידי שאומר את הפסוק, ברוך השם לעולם,

כדי לא להיכנס לספק אמן יתומה.

יכולה להיות דוגמה הפוכה.

אנחנו מברכים ברכת הגומל לחייבים טובות.

גם חולן שאין בו סכנה, היה לו שפעת, מברך.

או נסיעה בתוך הארץ, נסע למירון,

חוזר, צריך לברך הגומל.

אשכנזים לא מברכים על נסיעה כזו.

רק אם הוא נסע לאומן, נסע להונגריה, אז יברך.

אבל בתוך הארץ הם לא מברכים.

עכשיו, אני נמצא בתוך בית כנסת של האשכנזים.

כשאני מברך הגומל,

הם עונים אחרי ימין או לא?

הם יודעים שאני לא נסעתי לאומן. הם יודעים שאולי נסעתי למירון, לא יותר.

השאלה היא, בשבילהם הברכה היא לבטלה.

אז אם הברכה לבטלה, איך הם יענו אחרי ימין?

ואולי לא.

שוב, גם שם תגיד לאשכנזים, שיגידו אחריך את הפסוק,

ברוך השם לעולם.

אבל לא תמיד אתה יכול להסביר שיעור שלם לפני הקהל לפני שאתה מתחיל את ברכת הגומל, לא כולם יבינו אותך.

ולכן, אני לא מברך את ברכת הגומל בבית כנסת של אשכנזים. אני מחכה,

אני אגיע למניין הספרדי, שם כל הספרדים יכולים לענות אחריי אמן,

אני לא רוצה לסבך את אותם האנשים,

וכן כל כיוצא בהם.

אחרי ההלל אנחנו מקיימים מצוות קריאת ספר תורה,

ארבעה עולים לספר תורה ביום ראש חודש,

אחרי זה אומרים קדיש,

ממשיכים אשרי יושבי ביתך עד מזמור של יום וברוך שם כבודו לעולם,

אומרים חצי קדיש.

ומתפללים תפילת מוסף.

לפני כן, לפני מוסף,

חייבים לחלוץ את התפילין.

אסור לכתחילה להתפלל תפילת מוסף עם התפילין.

יש לנו שלושה מצוות שנאמר בהן אות

שמירת השבת כי אות היא ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.

התפילין והיה לך לאות

או ברית המילה היא אות.

בימי החול יש לנו שניים על פי שני העדים יקום דבר

ברית המילה והתפילין.

בשבת, שיש לנו את השבת והמילה,

לכן מרן פסק בסימן ל״א שאסור להניח תפילין.

מי שמניח תפילין בשבת הוא מזלזל בקדושת השבת,

מעין זה אומר את זוהר החדש לגבי ראש חודש.

מי שמניח תפילין בשעה שאומר ראשי חודשים לעמך נתת בשעת המוסף הוא מזלזל חלילה בקדושת ראש חודש,

ולכן קודם כל אנחנו חולצים את התפילין ואחר כך מתפללים תפילת מוסף בלי תפילין.

יש גרסה, יש מי שגורס בזוהר החדש,

מי שמניח תפילין בתפילת מוסף ראש חודש חייב מיתה.

עד כדי כך הדבר החמור, אצלנו אין את זה. בזוהר החדש שלנו אין את הגרסה הזו, אבל כמו שאמרתי, הנושא הליבה דקולי עלמא לפי הקבלה הוא דבר חמור,

ולכן אנחנו חולצים את התפילין לפני כן.

אדם שהיה אנוס, לא מרגיש טוב,

התפלל ביחיד.

כשאדם מתפלל ביחיד אין מי שיזכיר לו כל דבר.

והוא התפלל שחרית, אמר הלל,

ואחר כך התפלל מוסף עם התפילין.

אצלנו בבית הכנסת זה לא יכול לקרות.

אם מישהו נשאר עם התפילין,

אנשים מיד גוערים בו, שיוציא את התפילין ואחר כך יתפלל.

אבל בבית אין מי שיגיד לו את הדבר הזה,

ולכן הוא שואל, בדיעבד.

אומרים לו, בדיעבד, אם יתפלל מוסף בצורה הזו,

בדיעבד יצא ידי חוות מוסף. אבל מלכתחילה,

אסור להניח,

כך גם אם יש ברית מילה אחרי תפילת מוסף.

ערבו שמחות בישראל.

אם מחר או ביום שישי יש ברית מילה,

יש הרבה נוהגים על פי הקבלה שאבי הבן והסנדק מניחים לא רק תפילין,

אלא גם טלית באותה השעה של הברית מילה, כדי לרמוז.

הברית מילה זה אות והתפילין זה אות.

אבל מחר אינם רשאים לעשות כן, אלא אם כן,

אם קבעו את הברית מילה באחד בצהריים.

אם זה אחרי חצות, גם לפי הקבלה יהיה כבר אפשר להניח תפילין בשעת המילה.

הנפקא מינה עוד.

אנחנו נוהגים להחמיר, להניח מדי יום ביומו, גם תפילין דרבנותם.

ולכתחילה, מחר,

או לפני ההלל או אחרי ההלל, אנחנו מחליפים יד,

לובשים תפילין דרבנותם,

ואומרים, עם התפילין דרבנותם, אומרים מעימהם שמע ישראל.

אדם שכח,

לא הניח תפילין דרבנותם.

בא לשאול אותך אחרי מוסף.

תגיד לו, אתה לא יכול כעת להניח תפילין דרבנותם.

לפי הקבלה הדבר אסור, אלא יחכה לצהריים בשתים עשרה ארבעים והלאה אחרי חצות יניח תפילין דרבנותם ויקרא בהם קרעד שמא זה מה שניתן לעשות לאותו האדם אם שכח ולא הניח תפילין דרבנותם לפני כן זה הפתרון לשעת חירום

אנחנו אומרים תפילת לחש וחזרה גם בשחרית וגם במוסף

זה טוב לנו

אנחנו לא חייבים להגיע לעבודה לא בשש ולא בשש וחצי לנו יש זמן יכולים לגמור את התפילה החוק לישראל גם בשמונה אין לנו שום בעיה

אבל יש אנשים שהם פועלים שכירים שחייבים להיות בעבודה מוקדם מאוד ואם יתפללו תפילת לחש וחזרה יתפללו רגיל יגמרו את התפילה מאוחר מאוד

ולכן הכולה הראשונה מותר להם להתפלל כבר בעמוד השחר להתחיל ברוך שאמר דבר שני גומר גאל ישראל לא יתחילו בלחש את התפילה אלא יגידו מיד תפילה אחת בקול רם הן בשחרית והן במוסף כדי שיוכלו להגיע לעבודה יגיעו בזמן לא יקפח את פרנסתו זה הפתרון לשעת חירום

במניין כזה שרוב המתפללים מהם פועלים אין ברירה אנחנו מקצרים להם את זמן התפילה על ידי זה אבל אי אפשר להקדים את קריאת ספר תורה לפני עמוד השחר אתה לא יכול להגיד להם תבואו בשעה ארבע תקראו בספר תורה אלא גם קריאת התורה היא רק אחרי עמוד השחר כך שבזה אין להם שום עצה שום פתרון אולי יכול להיות עצה אחרת יותר קלה

אם אני צריך לעבוד מקום העבודה שלי הוא בגוש דן שם אני צריך להיות בשעה שש וחצי למה תתפלל פה ואחר כך תיסע תהיה תקוע בפקקים ותגיע לעבודה בשמונה שמונה וחצי

יותר טוב שהאדם יצא מוקדם יצא מכאן בשעה ארבע הכביש כמעט ריק

יגיע לבית כנסת סמוך למקום עבודתו ויתפלל שם בנץ החמה הוא גומר את התפילה

שתיים שלוש דקות משם הוא מגיע לעבודה כדי שלא יהיה אחר ברוך השם בכל ארץ ישראל יש מניינים עם הנץ החמה עכשיו הנץ החמה הוא מאוחר שש ושש דקות כאן בירושלים בשפלה יותר מאוחר לא קשה להתפלל עם הנץ הרבה מתפללים זה נוח מאוד ולכן הוא יכול לעשות את הפתרון הזה ואז הוא יוכל גם לשמוע תפילת לחש חזרה

התפילה יכולה להיות מסודרת וגם לא יגיע מאוחר אבל לפעמים זה לא עוזר אין לו אפשרות כזאת טוב אנוס רחמנא פטרק שאין ברירה בסדר אין לו מה לעשות שיקצרו את התפילה כמו שאמרנו על ידי תפילה אחת בקול רב

מסיימים את תפילת החזרה של נוסף אחרי זה אנחנו אומרים קדיש תתקבל אומרים ברכי נפשי אחרי זה קדיש יהיה שלמה

אומרים קבל השם, פיתומא כטוד, קדיש על ישראל, העלינו לשבח,

ובזה אנחנו מסיימים.

יש קהילות רבות שנוהגים את המנהג שהיה בבית אל,

שאחרי התפילה בכל יום שישי אומרים התרת נדרים ביחד.

גם יום שישי זה שהוא ראש חודש,

אין שום בעיה לומר התרת נדרים בראש חודש.

רק בשבת ויום טוב לא עושים התרת נדרים.

אבל כאן יכולים לעשות את התרת הנדרים.

אין כאן בעיה, הדבר מותר מלכתחילה.

יום ראש חודש, אנחנו אומרים, יעלה ויבוא גם בברכת המזון.

אבל אם לא אמר,

סיים את ברכת המזון ונזכר שלא אמר יעלה ויבוא, לא חוזר.

למה בשבת מי שלא אמר ארצה בחליצנו חוזר?

ההבדל הוא שם יש חובה לאכול כזית לחם.

בראש חודש, אמת נכון הדבר שאסור לצום,

אבל אין חובה לאכול דווקא לחם.

אתה רוצה, תאכל בננה, אבטיח, תאכל פירות, ירקות, אף אחד לא מחייב אותך לאכול לחם.

ולכן, בדיעבד, אם לא אמר יעלה ויבוא, פסק מרן בסימן קפח שבדיעבד לא חוזר את ברכת המזון.

ואין הבדל בהלכות האלה בין איש לאישה.

גם איש, גם אישה, גם הנשים אינן חוזרות עם שכחה ולא אמרה יעלה ויבוא בברכת המזון.

אבל בתפילות שחרית ומנחה,

גם אישה שלא אמרה יעלה ויבוא, גם היא חייבת לחזור.

כל הדברים האלה,

אין שום שינוי, אין הבדל בין גברים לנשים כלל ועיקר.

יש דבר אחד שיש הבדל.

אנחנו הגברים הולכים מחר לעבודה כרגיל.

הנשים, יש הרבה מהן שלא עושות מלאכה מחר.

נניח היא רוצה לכבס ימי ראש חודש, היא לא מכבסת.

דברים שאסורים בימי חול המועד הן נוהגות

שלא עושות מלאכה בראש חודש.

זה לא דבר שבחובה, אלא זה תלוי במנהג אם אותה אישה נהגה או לא נהגה.

הבעיה הטכנית היא,

הפעם הזו ראש חודש אלול חב בימים חמישי-שישי,

ותקנת עזרה לכבס ביום חמישי,

כי יום שישי אין זמן לכבס, צריכים להתכונן לשבת על ידי התבשילים, הבישולים.

אז מה אתה עושה, אישה הזו? לא תכבס יומיים?

לא יהיו בגדים נקיים לכבוד שבת?

פתרון קל מאוד. היא תכין את הכול,

אבל בעלה,

שהוא לא חייב במנהג הזה, בעלה ילחץ על הכפתורים של המכונת כביסה, או שתביא אחד הבנים הקטנים,

שהם ילחצו על הכפתורים.

זה הפתרון, אם היא רוצה להמשיך במנהגה.

אבל אישה שלא נהגה,

מעיקרה היא לא קיבלה עליה את המנהג הזה,

היא רוצה לכבס מחר מעיקר הדין, אין הדבר בגדר איסור, אלא בגדר מנהג.

מי שרוצה, אישה שנהגה, למה לא? אישה שלא נהגה, אין עליה את החובה האמורה.

אנחנו נוהגים לומר גם בלילה לפני ערבית וגם ביום ראש חודש,

אחרי מוסף אומרים את המזמור.

ברכי נפשי את השם, שם יש את הפסוקים,

עשה ירח למועדים וכולי, יש שם את העניין של קידוש החודש ולכן אנחנו נוהגים לומר את ברכי נפשי.

לגבי היום אין ויכוח, ודאי שכן צריך לומר.

לגבי הלילה יש מחלוקת בין המקובלים,

הרי לפי הקבלה לומדים מקרא ביום,

בלילה אחרי השקיעה לומדים רק תורה שבעל פה.

האם ברכי נפשי אפשר או לא?

האם זה בכלל כמו בשבת, גם בראש חודש אפשר או לא?

הגאונו ביוסף חיים, כשמביא את המחלוקת של המקובלים,

הוא עונה תשובה יפה בלשון הפסוק, הוא אומר חודש ושבת קרום יקרא.

אז לא רק בליל שבת, אלא גם בליל ראש חודש, הלילה הזה, אנחנו יכולים לומר או חוק לישראל למי שלא הספיק, או ברכי נפשי,

זה למעשה עיקר הדין שאפשר,

שאין כאן בעיה לומר.

אבל מי שלא רוצה, אין חובה לומר את ברכי נפשי,

אלא יסתפק במה שיאמר מחר אחרי מוסף, יזכירו שם את ברכי נפשי, את המזמור של ראש חודש.

אדם שיש לו אזכרה,

אבא שלו נפטר בראש חודש אלול,

לא רק שאסור לצום ביום ראש חודש,

אלא אסור גם לעלות לבית הקברות.

מה עושים במקרה כזה?

מלכתחילה צריכים להקדים.

זאת אומרת, היום,

יום רביעי, ערב ראש חודש,

הלכו כולם לבתי הקברות להקדים ולא לאחר.

או הצום, שהוא רגיל לצום, צריך היה להקדים.

לא הקדים, ילכו במקום ראש חודש,

ילכו ביום ראשון. ילכו אחרי, ילכו ביום ראשון ג' באלול, יעשו את התשלומים, ילכו לבית הקברות,

או שיעשה את הצום.

המקור לזה,

הכל בו, מרנא בית יוסף ושאר האחרונים.

יש אחד מחכמי דורנו, יש לו ספר מקור חיים,

שם הוא כותב, אפשר ללכת לבית קברות בראש חודש.

הוא אומר, אין שום מקור לזה שלא הולכים.

גם אם הוא לא ראה,

אבל הפוסקים כן ראו את המקור,

כמו שאמרתי, הכל בו, מרנא בית יוסף,

ויש בזה היגיון רב.

כשאדם הולך לבית הקברות ביום השביעי או ביום השלושים,

אנשים מיד פורצים בבכי צער, יגון והנחה יש שאנשים הולכים ליד הקבר.

וביום ראש חודש אסור להספיד, אסור לבכות.

וכאן אתה יודע שזה פסיק ראשי, גם אם אתה לא מתכנן את זה,

זה כמעט וודאי שיהיה.

הנשים הן הראשונות, יש להן דמעתן מצויה, מתחילות לבכות,

ואחריהן גם הגברים כולם בוכים.

אז איך אפשר לארגן בחייה כזו ביום ראש חודש?

ולכן דברי הכל בו ודברי מרן ובית יוסף שורים וקיימים,

גם באר הגולה ושאר האחרונים, גם כן העתיקו את כל זה להלכה,

ולכן אמרנו שלא ילכו ביום ראש חודש, גם אם זה חל יום השביעי או יום השלושים או יום השנה,

אלא ידחו את הליכתם לבית הקברות, ילכו ביום ראשון ג' באלול,

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

החל ממוצאי שבת זה אנחנו מתחילים באמירת הסליחות.

יש ארבעה דעות בראשונים, ממתי מתחילים ומתי מסיימים.

הדעה הראשונה, רב ההיא גאון,

וכך דעת רוב הפוסקים, כבר מראש חודש אלול והלאה.

אומר הרמ״מי פנו,

יום ראש חודש עצמו לא אומרים את הסליחות,

ולכן מוצאי שבת אפשר להתחיל באמירת הסליחות עד יום הכיפורים.

דעה שנייה, המאירי אומר שמנהג איטליה,

אמנם ארבעים יום האלה הם ימי רחמים,

אבל מתוכם רק שני וחמישי הם היו אומרים את הסליחות.

נפקא מינה, אדם שהוא אנוס,

חלש מאוד, לא מסוגל לקום כל לילה,

אז לפחות יעשה כל מאמץ בימים שני וחמישי מתוך הארבעים יום הללו.

דעה שלישית,

הרן מביא את המנהג של האשכנזים,

מכה באלול והלאה.

זאת אומרת, אצל האשכנזים בעוד שלושה שבועות מוצאי שבת שלפני ראש השנה הם מתחילים באמירת הסליחות ולא קודם.

דעה אחרונה,

רק בעשרת ימי תשובה. כך כותב הרב כהן צדק וכך מזכיר הרמב״ם.

הרמב״ם בהלכות תשובה אומר שנוהגים לומר סליחות בעשרת ימי תשובה.

בדרך כלל, אחינו בני ישראל התימנים הולכים בכל דבר כדברי הרמב״ם.

אבל כאן התימנים לא מחכים עד ראש השנה לומר סליחות,

אלא גם התימנים מתחילים כבר במוצאי שבת זה באמירת הסליחות. והסיבה היא,

יש להם מנהג קדמון, עוד מלפני הרמב״ם,

שגם הם אומרים את הסליחות כמונו החל מראש חודש אלול עד יום הכיפורים.

משה רבנו עלה להר סיני לקבל את הלוחות השניות בראש חודש אלול.

ארבעים יום נגמרו ביום הכיפורים, ואז הקדוש ברוך הוא בישר אותו,

סלחתי כדבריך.

היו הימים האחרונים האלה ימי רחמים ורצון, ולכן אנחנו מנצלים את הימים האלה שהם ימי הרחמים,

לומר בהם את הסליחות כדי שהקדוש ברוך הוא,

בורא עולם, ירחם עלינו.

תמיד עם ישראל היה נרדף, כבשה אחת בין שבעים זאבים,

ותמיד גירשו אותנו,

אם זה מספרד או ממקומות אחרים.

היום מגרשים אותנו גם מארץ ישראל.

לפעמים עושים את זה הערב רב,

כשמגרשים את אותם המאחזים,

ואו שהגוי הפרסי הזה, הרשע הזה, רוצה לזרוק עלינו פצצה, רוצה לגרש אותנו מארצנו,

אבל בעזרת השם מקוים בנו הפסוק,

כל כלי יוצר עלייך, לא יצלח,

כל לשון תקום איתך למשפט הרשיעי.

יבוא הקדוש ברוך הוא מיד וישלח לנו את מלח המשיח,

יגאל אותנו גאולה קרובה במהרה בימינו אמן. רבי חנניה בן העקשיה אומר.