מנהגי ליל ראש השנה וסדר הברכות: הלכות הסימנים, דיני הפסק וברכות הנהנין

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשנות יב, הגמרא אומרת לנו, סימנה מלתאי.

גם בדף ה' שם, באוריות, גם כן בשני המקומות הגמרא מזכירה את הנושא. הגמרא מביאה שמה כמה וכמה דוגמאות.

אדם שרוצה להתחיל העסק או לצאת לדרך, רוצה לדעת, העסק יצליח,

יחזור בשלום או לא, והגמרא אומרת, יביא נר, ידליק בבית בחדר שאין שם אוויר.

כי אם הנר יכבה מחמת הרוח,

זה לא ראיה.

אבל כשאין שם הרוח, אין שם האוויר בבית,

והנר ידלוק עד הסוף, סימן שהעסק יצליח.

אם לא, לא. וכן על זה הדרך. הגמרא מביאה שמה כמה דברים,

ולענייננו,

מרן בסימן תקפג מצטט לנו את דברי הגמרא,

שבלילות ראש השנה אנחנו מביאים כמה ירקות

שגדלים מהר ואומרים עליהם את האי-רצון,

לשון נופל על לשון.

רן כותב, יהיה אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביה,

ראינו טלטן.

קרטה, סילקה, תמרה, קרא. וכשיאכל, רוביה יאמר.

אי-רצון, שירבו זכיותינו. קרטה, יאמר, יכרתו שונאינו.

סילקה, יסלקו אויבינו. תמרה, ייתמו שונאינו.

קרא, יקרא הרוע גזר דיננו, ויקראו לפניך זכיותינו.

כל הדברים האלה, כל עם ישראל מביא אותם על השולחן, כולם, בלי יוצא מן הכלל.

לא רק אנחנו,

שעובדים את השם יום-יום,

גם אלה שהם נמצאים על הגדר,

מה שנקראים מסורתיים,

גם הם, כולם בדבר הזה,

כולם שומרים, כולם,

סימנם אלתאי.

תלך מחר לשוק, אתה תראה, גם אנשים בלי כובע קונים מהלוביה,

מהכרתם, כל המינים, כל הסוגים,

כולם זהירים בדברים האלה, ברוך השם, ועמך כולם צדיקים.

אצלנו בגמרא כתוב, יהא רגיל למחזה.

מרן גורס,

יהא רגיל לאכול.

ולכן, מי שיכול לאכול מכל המינים, מכל הסוגים האלה, זה מצוין.

יש אדם שקשה לו לאכול. חלק מהדברים הוא לא אוהב,

לא חייב להכריח את עצמו, לאנוס את עצמו ולאכול,

אלא יכול לסמוך על הגרסה, יהא רגיל למחזה.

נניח הוא לא אוהב את הקרטה,

או שלא אוהב את הראש כבש, או דבר אחר.

תפוס בידו את הצלחת,

ויאמר.

יאמר את האי רצון,

גם בזה, גם כן תפילתו תתקבל לפני בורא עולם.

כמו שאמרתי, כל עם ישראל רגיל בזה.

יש הבדל אחד בינינו לבין התימנים.

אנחנו מפרשים, מרן אומר, מה זה תלתן?

דהיינו, הרוביה, הלוביה,

ועליו אנחנו אומרים שירבו זכיותינו את לבבנו.

אבל רבנו עובדיה בברטנורא,

בפירושו על המשניות בכמה מקומות,

כותב על התלתן דהיינו מה שקוראים בערבית חילבה,

ולכן התימנים מביאים את החילבה ועליו אומרים,

טוב, אדם רוצה לצאת ידי חווה לבדי כולה עלמא, יביא את שניהם, יביא גם את זה,

וגם את זה אין בל תוסיף בדברים האלה.

סימנה.

מילתיים.

מתי מביאים את כל הדברים האלה, הברכיות האלה?

יש בזה שלושה אפשרויות, שלושה דעות בפוסקים.

אפשרות הראשונה, מיד אחרי הקידוש, לפני נטילת ידיים.

אפשרות השנייה, אחרי שיברך המוציא ויאכל כזית מעליהם.

או אפשרות האחרונה, אחרי ברכת המזון.

ההמלצה, הדבר הכי טוב מבחינת ההלכה,

כמו שנראה בהמשך,

אחרי שיגמור את הכל, אחרי ברכת המזון,

יביא את הכל ויוכל להרוויח את כל הברכות.

יוכל לברך בורא פרי העץ על התמרים,

יוכל לברך בורא פרי האדמה על הכרטס, סילקה, דלעת,

על כל אחד מהם מתאים לברך בורא פרי האדמה.

אחרי זה יש לו גם את ברכת בורא נפשות רבות עליהם,

או אם אכל כזית מהאתמרים והרימון,

יש לו גם ברכת על העץ ועל פרי העץ.

יש לו ארבעה-חמישה ברכות,

בוודאי לכל הפוסקים,

לכל הדעות.

הרי בכל יום אנחנו חייבים לברך מאה ברכות. כשהייתה המגפה,

כמו שמסופר בספר שמואל ב',

דוד המלך תיקן לעם ישראל שיברכו כל יום מאה ברכות,

ובזכות זה נפסקה המגפה.

הוא אמר על הפסוק,

ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך, אל תקרא מאה אל המאה,

ולכן כולנו מברכים מדי יום ביומו מאה ברכות.

בימי החול, ימים רגילים, בקלות רבה אתה מגיע למאה ברכות, אבל

שבתות וימים טובים חסרות לנו כעשרים ברכות.

כשהאדם הזה בא ואמר את כל זה אחרי ברכת המזון,

הרוויח את ארבע הברכות האלה, זה משלים לו, סוגר לו את הפער,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. אבל

ההמלצה הזו היא טובה למי שאין לו ילדים קטנים.

הילדים הקטנים ראו שאמא קנתה, יש רימון ויש תפוח מתוק בדבש.

אפילו הילדה הקטנה בת שנתיים וחצי, שלוש,

כבר הלכה לגן,

כבר הגננת סיפרה לה שצריך לאכול תפוח מתוק בדבש.

היא יודעת את הדברים האלה,

היא לא תאכל שום דבר, היא תעשה לך שביתה עד שסבתא, עד שהאימא תביא לה את כל המאכלים האלה.

לפעמים יש אופוזיציה לוחמת,

ולפעמים האישה מרחמת עליהם, גם אם היא מצטרפת לאופוזיציה,

אתה תישאר לבד, לא יהיה לך מי שיעזור לך.

אין ברירה?

טוב, שיביא את זה מיד אחרי הקידוש,

או כמו שאמרנו, אחרי שיאכל, כזה יתלהם.

המעריד והרמה, למעלה בסימן רעג, כתבו לנו

אסור להפסיק בזמן בין הקידוש לבין הסעודה.

וקראת לשבת עונג,

אין קידוש אלא במקום סעודה,

לא רק מבחינה גיאוגרפית,

אותו חדר ששם אמרת את הקידוש, גם אתה אוכל.

אלא קידוש במקום סעודה מבחינת הזמן.

שאל תפריד ביניהם.

אם אותו האדם מפריד יותר משעה ו-12 דקות, עוברים מהקידוש,

ערדה סעודה,

לפי דעת המעריל, זה לא טוב, יש כאן הפסק.

ולכן,

גם אם הוא רוצה להביא מיד אחרי הקידוש את כל הדרכיות האלה,

שיזדרז,

לא יסחב זמן יותר מדי, אלא ימהר,

ואחרי שיגמור את הכול, חצי שעה, ארבעים דקות,

יתחיל מיד עם הנטילת ידיים, והסעודה,

זה התנאי, בא לעבור.

במקרה כזה, כשהוא רוצה לאכול מהדרכיות האלה,

ברכה ראשונה, עץ יכול לברך, אדמה יכולה לברך, אבל

את הברכות האחרונות,

נפשות ועל העץ ועל פרי העץ,

יש מחלוקת,

יש ספק אם הוא יכול לברך, אם לאו.

הרי אתה חייב לאכול מיד סעודה.

בסוף הסעודה יש ברכת המזון.

ברכת המזון פותר גם בורא נפשות,

ברכת המזון פותר גם ברכת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ.

בגלל המחלוקת שיש לנו בזה,

דנו בזה מארי שבאבו, גינת ורדים,

עשרות מגדולי האחרונים נחלקו בדבר, והמסקנה היא

ספק ברכות לאכל,

ולכן לא יברך ברכות אחרונות, לא נפשות ולא על העץ ועל פרי העץ.

כך הוא הדין גם לגבי אדם שאחרי שאכל כזית מהלחם הוא מתחיל

עם כל אותם הדברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה,

מביא אותם על השולחן, גם שם.

לא יוכל לברך, לא בורא נפשות וגם לא ברכת על העץ ועל פרי העץ.

כך גם לגבי הקרתי, סילקה,

קרא, כל הדברים האלה רגילים לבשל אותם,

וכל דבר כזה הוא טפל ללחם.

המשנה במסכת ברכות מ״ד אומרת לנו

כל שהוא עיקר ואימו תפלה, מברך על העיקר ופותר את התפלה.

העיקר זה הלחם.

הדברים האלה הם תפלים. אם אתה רוצה לאכול סלט,

אפילו אם יאכל את הסלט בלי לחם,

זה נקרא דבר שהוא מצורכי הסעודה הטפל הלחם, ואסור לברך על הסלט.

גם על הדברים האלה אין ברכה,

לא יוכל לברך.

אפילו ברכת בורא פרי העץ,

תגביל אותו, תאמר לו, אל תברך על התמרים,

אלא תברך על הרימון, בורא פרי העץ.

מכל הארבעה ברכות שאמרתי שיכול לברך אחרי ברכת המזון,

נשארה לו רק ברכה אחת,

וגם הברכה הזו, תגביל אותו, תאמר לו, אל תברך על התמרים,

אלא תברך על הרימון.

בדרך כלל, כעת,

אם אדם רוצה לאכול גם רימון וגם תמרים, יש לו את שניהם ורוצה לאכול.

על מה נברך קודם?

מה מקדים?

נראה נקמן בסימן רשת א',

שצריך קודם כל לברך בורא פרי העץ על התמרים ולטעום,

ואחר כך יאכל מהרימון בלי ברכה.

אמנם בפסוק לכאורה הרימון כתוב קודם,

אבל הגמרא בברכות מ' מסבירה

ארץ זה שמנו דבש, דבש הכוונה היא דבש תמרים.

אם כן,

התמרים הם מספר 2 לתיבת ארץ,

ואילו הרימון זה מספר 5. ארץ, חיטה וסעורה, גפן, תאנה ורימון זה מספר 2 וזה.

החמש, לכן התמרים קודמים, כך אתה עושה בכל ימות השנה.

אבל כשברכת המוציא ואחרי ברכת המוציא אתה רוצה לאכול מהתמרים והרימונים,

אסור לך לברך על התמרים בורא פרי העץ, אלא רק על הרימון.

כך כותבים לנו התוספות במסכת פסחים בדף קטו עמוד א',

כך דעת ספר החינוך בפרשת עקב. שניהם אומרים

כשאדם מברך ומוציא לחם מן הארץ,

המילת לחם לא רק כוללת את הלחם,

כולל גם את התמרים.

בלחם יש הרבה מאוד קלוריות,

גם בתמרים יש הרבה מאוד קלוריות,

גם זה נקרא מצורכי הסעודה שבא לפתוח את התיאבון,

ולכן אין לברך על זה בורא פרי העץ.

הם לא אומרים את זה רק על ליל ראש השנה,

הם מדברים על כל ימות השנה.

אם עכשיו עשיתי נטילת ידיים,

קיימתי את המצווה, עכשיו אני בא ואברך המוציא.

אחרי המוציא יש כאן על השולחן תמרים, אני רוצה לאכול.

לפי דברי התוספות אסור לך לברך, וכך דעת

ספר החינוך.

חששו למהלך הזה, להלכה ולמעשה, בספר פרח שושן,

טהרת המים, מועד לכל חי,

בספר שם משמעון ועוד.

יש אומנם בראשונים שחולקים, רובה דרובה של הראשונים חולקים,

גם האחרונים רובה דרובה חולקים.

ודעת הסבכי צדק והבן איש חי,

תמיד אתה אומר ספק ברכות להקן?

פה לא, פה זו דעה יחידה.

דעה יחידה, לא חוששים לספק ברכות להקן.

אבל,

אמרנו הרגע שזו לא דעה יחידה.

גם התוספות וגם החינוך.

יש לך שניים.

חלק מהפוסקים מראו רק את התוספות,

ולכן הם חשבו שזו שיטה יחידה,

שאפילו התוספות בעצמן במסכת ברכות מ' כתבו אחרת.

אבל, יש לנו גם את החינוך.

ספר החינוך אמנם לא מזוהה.

לא ידוע לנו אם חיבר וכתב אותו הרעה,

או אחד מהראשונים, מישהו אחר.

אבל, ספר שבוודאי אחד הראשונים כתב אותו,

ואם כן,

יש לנו כלל בענייני ספק ברכות.

אפילו שניים, שני פוסקים נגד מאה,

אתה צריך לחשוש לאותם השני פוסקים. אם כן, איך יוכל לברך על התמרים בורא פרי העץ?

ולכן, אין לו ברירה, אלא ייקח מהרימונים. על הרימון אין שאלה.

יוותר על סדר הקדימה, שצריך תמיד להקדים את התמרים.

כאן יוותר על זה, כדי שלא ייכנס במחלוקת של ספק ברכה.

יברך בורא פרי העץ על הרימון,

אחרי שטעם יאמר שנרבה זכיות כרימון, יאמר את האי רצון,

ואחר כך יעבור לתמרים,

או לתפוח מתוק בדבש, או לדברים האחרים.

זה הסדר שחייב להיות בלילה ראש השנה.

אני אומר בלילה,

ספר המנהיג אומר שלא רק בלילה הראשון,

אלא גם בלילה השני, אנחנו מביאים את הכל לסיבוב שני.

והידיעה רבה אומר, אנחנו נוהגים גם ביום. כך כותב גם הבן איש חי ושאר...

אם הילדים לא גמרו לו את זה בלילה ברוך השם נשאר אשתו קנתה בשפע יעשה פעמיים באהבה גם בלילה גם ביום זה מה שכדאי לנהוג ולעשות ובכולם יש לך את האפשרויות שאמרנו המחלוקת הזו יכולה להיות גם בטו בשבט גם בטו בשבט אנחנו מביאים מפירות האילן ואם האדם הזה רעב רוצה לאכול קודם לחם ברחב מוציא

ואחרי שאכול כזית רוצה לקחת ולטעום מהתמרים ומהדברים האחרים לא יברך דבר ראשון על התמרים אלא יברך על הרימונים נכון הדבר שאנחנו הולכים בכל דבר ודבר כמו המנהג וכאן מנהג העולם כמו הבן איש חי תעשה סקר בכל הבתים כמעט כולם אחרי שברחו המוציא

לוקחים את התמרה ומברכים עליה בורא פרי עץ כך המנהג ברוב הבתים של עם ישראל לא רק אצלנו גם אצל האשכנזים כך אבל

פעמים רבות הזכרנו את דברי חקרי לב ונכדו רבי חיים פלצ'י בספרו שמיכה לחיים שמתי אנחנו אומרים סומכים על המנהג ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל כל זה אך ורק כשהמנהג הוא קדמון

מנהג מאוחר אין לו הרבה כוח ועוצמה וכאן המנהג הזה מנהג מאוחר התחילו אותו לפני מאה 150 שנה ולא קדמון הראשונים או גדולי האחרונים אף אחד מהם לא הזכיר מנהג גם אלה שחלקו על התוספות גם מי שחלק על ספר החינוך לא אמרו מנהג אלא חלקו בתוקף מבלי להזכיר מנהג ולכן קשה לנו להתיר לכתחילה שיברך על התמרים

יותר עדיף יש לנו כביש עוקף מחלוקת יש לך ענבים יש לך רימון תברך עליהם את הברכה ברוך פרי העץ ותפתור את התמרים תעקוף את המחלוקת תצא בזה ידי חובה לכל הפוסקים לכל הדעות גם לענבים שאתה מקשור עליהם לענבים יש לך ענבים גפן זה מספר שלוש גם זה טוב יש לך ענבים ואתה רוצה לאכול לענבים

גם מהענבים גם זה טוב יש לנו את הבעיה הזו גם לגבי עוגה

אדם שרוצה לאכול עוגה באמצע הסעודה אסור לו לברך על העוגה

הדגון מרבבה אמר שלושה תנאים מתי אפשר לברך אם זה ופלה או בורקס יבש לפעמים בורקס משאירים אותו בכוונה בתנור כדי שיתייבש כאן יש לך את כל היסודות של פת הבאה בכיסנין

זה יבש נקסס יש בזה כמין כיס ממולא בתפוח אדמה או גבינה דבר אחרון בשעה שלשים את הבצק האלים יש שם גם מרגרינה אבל מורנו החכם בן-ציון הדגיש עוד נקודה תוספת לשלושה עוד תנאי רביעי בתנאי שהאדם הזה אכל ושבע

הוא בא לאכול את הבפלה או את הבורקס להנעתו כיף

הוא לא רעב אלא זה טעים מאוד ולכן הוא בא לאכול

מניין לנו כאן ההלכה הזו הרגע שאמרנו לגבי התמרים

דברים מלאים מקלוריות והם בכלל המוציא לחם מן הארץ?

למה הבורקס הזה יהיה פחות? אתה חושב שיש בבורקס הזה פחות קלוריות? יש יותר.

ולכן גם כאן, אם האדם הזה לא רעב כבר,

הוא לא אוכל את זה כהמשך אכילת הלחם,

אלא זה דבר חדש בפני עצמו,

כאילו סילק ידו מן הפת ואז יש לך את כל ארבעה התנאים,

אז יוכל לברך על זה בורא מיני מזונות.

עליו אחי לא יוכל לברך את ברכת בורא מיני מזונות,

כי אין מה שחששנו לגבי ההתמרה, ספק ברכות להקל.

אותה הסברה של ספר החינוך והתוספות בפסחים קטו תחול גם כאן.

רק אם תהיה לו צירוף,

כל ארבעה התנאים האלה באחד, הכל באחד,

רק אז יוכל לבוא ולברך על זה בורא מיני מזונות. ולכן, בחתונה,

או בר מצווה,

בדרך כלל רגילים להביא לנו בסוף כוס קפה ועוגה,

או בחורף

מביאים לך עוגה עם גלידה וכיוצא בזה.

שוב, את הדברים האלה יותר טוב, יותר עדיף להשאיר לאחר ברכת המזון.

שם מביאים לך עוגה רכה, לא מביאים בורקס יבש ולא ופלה.

עדיין לא ראיתי שמביאים ופלה בחתונות.

ולכן, ישאיר את זה אחרי ברכת המזון, ואז יוכל לברך.

אחרת, אם הוא יביא את זה לפני ברכת המזון,

הוא מסבך את האנשים אם יברכו על זה או לא.

חלק מהאנשים יודעים הלכה, יאכלו בלי ברכה,

חלק לא יודעים הלכה,

ולמה לך?

עדיף יותר למהר.

ברגע שראית שאנשים סיימו את האוכל,

מיד,

תפסיק את הריקודים,

יעברו מיד לברך שבע ברכות,

יגידו את כל ברכת המזון ושבע הברכות.

אותם האנשים שממהרים, גרים מחוץ לעיר,

שמעו, ברוך השם, את כל השבעה ברכות,

זה הרבה יותר טוב.

אחרי זה תביאי את הכוס תה והעוגה והקפה והדברים האחרים.

אז עליבא דקול עלמא, אנחנו מברכים עליהם.

בזה אין לנו שום מחלוקת, שום ספק.

כך עושה אדם חכם ונבון.

בדרך כלל, ראש המלצרים צריך לקבל ממך פקודה מאבא של החתן או מאבא של הכלה,

מי שמשלם לו את הטיפ בסוף וממנו הוא מצפה את ההוראות,

אתה אומר לו,

יאללה, קצת מהר ברכת המזון, תודיע על התזמורת,

שיפסיקו לנגן,

ראש המלצרים יעשה את מה שאתה אומר ולא יוציא את העוגות, יחכה עד שתגמרו את שבע הברכות, כך רצוי,

כך ראוי לנהוג ולעשות על פי המהלך שאמרנו עתה.

תודה רבה.

זה לא ברכה לבטלה, זה ברכה שאינה צריכה.

ביום טוב אנחנו יכולים לתת לו ברכה שאינה צריכה,

אבל למה הוא כל מיני העניין?

לפי התוספות והחינוך, אם האדם הזה ברך המוציא וטעם, ואחר כך בירך ברא פרי העץ על התמרים, הברכה היא ברכה לבטלה.

היה אסור לו לברך על התמרים, והברכה היא ברכה לבטלה.

מה שאמרת נכון, לגרום ברכה שאינה צריכה,

גרמה זה בעיה דה רבנן.

בעיה דה רבנן יש מקילים, כגון, מה נקרא גרמה?

מיד אחרי הקידוש אני מביא את הכל על השולחן ואני בא לאכול מהסילקה עוד הדברים האחרים.

יש חלק מהנשים שמבשלות את הדלעת, הסילקה או הדברים האחרים,

יש חלק שמטגנים את זה, כל אחד לפי מה שאוהב.

אתה לוקח כעת ואתה מברך על זה בורא פרי אדמה.

הרי יכולת,

הייתה אפשרות,

נטילת ידיים המוציא,

ואז את הפל הלחם לא היה צריך לברך.

מה שאתה בא ומקדים,

אתה אוכל את זה לפני כן ואתה כן מברך,

זה נקרא גרמה, לא מעשה. גורן ברכה שנצריכה,

בחול אסור לעשות את זה,

בשבת, יום טוב, כדי להשלים מאה ברכות,

כמו שעשה דוחה לא תעשה.

המצווה שיש לך להשלים מאה ברכות,

התירו את הנושא שאמרת,

לגרום ברכה שנצריכה.

אבל כאן לא, כאן בדוגמה שלנו עם התמרים,

הבעיה הרבה יותר חמורה זה איסור ברכה לבטלה ממש,

ולכן מן הראוי שהאדם הזה יהיה זהיר בכל העניין,

כדי שלא יסבך את עצמו.

אנחנו רוצים להתחיל את השנה עד כמה שאפשר,

בלי מחלוקות, לעקוף את המחלוקות, לצדד יחובה, לבדיקו לעלמא,

עד כמה שאפשר שלא יסתבך,

ולא כדאי לו שיבוא ויברך בורד פרי העץ על התמרים,

כשלפי דעת התוספות והחינוך,

ברכתו היא ברכה לבטלה.

אם אתה בטוח שאתה בלאו הכי מגיע למאה ברכות, אני מסכים איתך.

יש אנשים,

איך שנכנס לבית,

ברוך השם, יש לו בבית בורא עצה בשמים,

עשבה בשמים,

אחרי זה גומר ברכת המזון,

יש לו ברוך השם עץ, אדמה,

שהכול מזונות, יש לו מכל הסוגים, אחר כך ברכה אחרונה וכולי.

אז יש לו ארבעה-חמישה פעמים בשבת הוא עושה את הסיבוב הזה,

יש גם הרבה פעמים אשר יצר,

ממילא מגיע למאה ברכות בקלות, אין לך למה, אתה לא צריך את זה.

אבל לא כל האנשים יודעים לתכנן יפה את השבת בצורה הזו,

ולכן בחי גוונה אלה שבאים לברך על הדג לפני שנוטלים ידיים.

יש להם על מה לסמוך.

תגיד למה, אתה יכול לברך המוציא,

אחרי שברכת המוציא אתה אוכל את הדג, אתה אוכל את זה עם הלחם,

אסור לך לברך. אם כן, אתה יכול לפטור את הדג על ידי ברכת הלחם, למה לך להוסיף, למה לך לגרום ברכה שאין לצריכה?

אבל, כמו שאמרנו, עשה דאכל לא תעשה,

ויש מנהג.

המרוקאים נוהגים כך בלכתחילה.

כך הם עושים בשבת,

גם המרוקאים, גם התימנים, רגילים בדבר הזה,

ולכן יש להם מנהג.

לא חששנו כל כך בדבר הזה.

אבל לגבי התמרים, הבעיה שאתה אוכל את התמרים אחרי המוציא,

כאן הבעיה הרבה יותר קשה,

הרבה יותר חמורה.

אלה שמוכרים פירות יבשים, מוכרים תמרים וכיוצא בזה,

לפעמים האדם הזה קם מוקדם ומתפלל בנץ החמה,

משם הולך ישר לחנות.

אין לו זמן להגיע לבית,

בחנות לוקח איזה לבן בבריך מוציא לחם מן הארץ, יש לו לחמניה,

יש לו לבן,

לפעמים יש לו גם תמרים.

הוא קצת רעב, רוצה להשלים גם עם התמרים.

שיאכל את התמרים אחרי ברכת המזון. תגיד לו, אכלת לחמניה על הבריאות?

קודם כל...

כל ברכת המזון, אחר כך יתחיל לאכול מהתמרים, אלא אם כן, אם יש לו גם צימוקים או דברים אחרים, אז יברך, בורא פרי עץ על הצימוקים ויפתור את התמרים,

לא כדאי לברך על התמרים,

כמו שאמרנו,

דברי התוספות לא נאמרו על ליל ראש השנה,

נאמרו על כל השנה כולה,

ובכולם יש לנו את הספק,

ספק ברכה לבטל ארוחם.

מה זה תשאיר במטבח? מה, אתה לא יודע שיש לך תמרים?

אשתך לא גילתה לך את הסוד, זה היה סוד צבאי?

חיל מודיעין עשה על זה חיסיון שלא תדע שהביאו תמרים?

אפילו ילדה קטנה בת שנתיים, היא יודעת, אמא קנתה תמרים.

מה היא דווקא מינה אם זה נמצא על השולחן לפניך או לא?

אתה יודע את זה, ולכן ברכת המוציא לפי התוספות

פתרה גם את פרי העץ של התמרים.

השאלה היא,

מה אנחנו מברכים?

קודם כל מתחילים עם הברכות,

בורא פרי העץ, אדמה,

או מתחילים קודם כל עם היהי רצון.

יש בזה מחלוקת ולמסקנה.

קודם כל בורא פרי העץ,

אתה טועם אחרי שטעמת, אחר כך אתה אומר יהי רצון.

או אם יש לו, צריך לברך בורא פרי האדמה, קודם כל לברך בורא פרי האדמה על הקרטה,

יטעם, אחרי שטעם אחרי זה ימשיך ויאמר את יהי רצון,

שהכרתו אוהבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו,

זה הסדר בלכתחילה.

לא ידע, אדם אמר ארץ, לא ידע, אלא

אמר את הברכה, לא טעם,

המשיך, יהי רצון,

אחרי שגמר יהי רצון הוא בא לטעום.

האם יהי רצון שאמר,

האם זה הפסק?

צריך עוד פעם לחזור ולברך עץ או אדמה,

או שיהי רצון זה נקרא מהעניין ולא מהווה הפסק?

מחלוקת גדולה בראשונים.

אצלנו בגמרא, בברכות מ',

הגמרא אומרת,

אסור לדבר בין ברגת המוציא לטעימה, אבל אם הוא אמר,

תביאו מלח.

אחרי שגמר את הברכה, מוציא לחם מן הארץ,

אמר אביאו מלח, בדיעבד,

לא יחזור עוד פעם לברך המוציא, זה נקרא מהעניין.

האם נאמר גם פה, יהי רצון זה מהעניין או לא, זה המחלוקת בראשונים.

כמו בכל מחלוקת, ספק ברכות להקל,

גם פה המסקנה בדיעבד, ספק ברכות להקל,

ולא יחזור לברך.

אבל אני מדגיש, בדיעבד,

בלכתחילה,

הרי כתבו לנו הראשונים,

הבית יוסף והרמה בסימן קסז,

שאסור לכתחילה לומר תביאו מלח,

אלא יגיד תביאו מלח לפני המוציא.

אין דבר כזה שיפסיק לכתחילה בדבר מהעניין.

ההפסקה בדבר מהעניין, אתה אומר שבדיעבד אינו חוזר לברך,

כך גם לגבי זה.

הראשונים דנו,

הייתה מחלוקת בנושא בכמה וכמה דוגמאות,

ובכולם אנחנו חוזרים לאותה המסקנה.

כאן הדוגמה הראשונה.

דוגמא השנייה,

למעלה בסימן ראה צדיק ו' תראו בספר שולחן לחם הפנים.

הוא כתב תשובה ארוכה ויפה מאוד,

והוא שכתב ריכז את כל הדוגמאות שאני אומר.

הוא דן,

אדם שבא לעשות במוצאי שבת,

לקיים מצוות הבדלת.

במקום להתחיל את הפסוקים

ראשון לציון איני נעם, אנא השם הושענא,

אנא השם הצליחנא,

במקום זה האדם הזה יתבלבל,

סברי מרנן בלא פרירי הגפן, התחיל מיד ברך.

מה צריך לעשות?

אמרת הגפן, תגמור, תסיים את ההבדלה.

אחרי שיגמור המבדים בין קודש נחול, ישתה את הכוס יין,

אחרי שתשתה, אחר כך תחזור אחורנית ותאמר את כל הפסוקים.

כך היה צריך להורות לו, כך היה צריך לנהוג ולעשות.

אבל אותו האדם, חכם בעיניו, לא עשה כן.

אלא אחרי שאמר הגפן,

התחיל לנגן, ראשון לציון איני נענם, ולירושלים אמר את כל הפסוקיהם.

ובסוף הוא גומר המבדים בין קודש לחול ובא לשתות.

האם השתייה היא מותרת,

או שהיה כאן הפסק בין הברכה, הגפן, לבין הטעימה,

הוא הכניס כאן באמצע הפסוקים.

נכון שהפסוקים האלה לא כתובים בגמרא,

אבל העולם כולו אומר אותם לסימן טוב,

ולכן גם שם יש מחלוקת אולי זה נקרע מהעניין,

ואולי אינו חייב לחזור ולברך עוד הפעם הגפן.

זה הוויכוח על המחלוקת שיש בראשונים,

והמסקנה היא, ספק ברכות להקל,

לא יחזור עוד הפעם לברך הגפן.

עוד מחלוקת כיוצא בה למדנו בהורי דעה, סימן רס, ס, ה.

אחרי הברית מילה,

אתה מביא כוס יין,

מברך בורא פרי הגפן,

עצה בסמים, ברכה אחרונה,

אשר קידש ידיד מבטן וחוג בשער ראשם וכו',

מסיים, ברוך אתה ה' כורת הברית.

אחרי שגמא כורת הברית צריך לטעום מהיין,

או שהוא יכול להמשיך, רשאי להמשיך, אלוהינו ואלוהי אבותינו,

קיים את הילד הזה לאביו ולאמו וכו'.

מחלוקת בראשונים, תראו שם את דברי הטור,

מביא את דברי בעל העיטור, גם מרן בבית יוסף.

המסקנה,

גם שם אנחנו חוששים,

חייב מיד לטעום מהיין. אחרי שגומא כורת הברית, קודם כל יטעם,

אחר כך ימשיך.

לא ידע, אדם שהיה מרוגש,

לפעמים נותנים לסבא שיגיד,

קיים את הילד הזה לאביו ולאמו,

וזה לא סתם נתנו לסבא,

זה הנכד הראשון שקוראים את השם שלו.

הוא בעצמו קורא תחת אבותיך, יהיו בניך.

מרוב ההתרגשות הוא התבלבל.

לא שתה את היין אחרי כורת הברית, המשיך, קיים את הילד הזה,

רוצה להגיד מהר מהר את השם.

בדיעבד, לא יחזור לברך. גם זה אולי נקרע מהעניין, אמרנו מחלוקת בראשונים,

וכמו בכל מחלוקת גם כאן,

ספק ברכות להקל.

לא יחזור עוד הפעם לברך הגפן.

אבל מלכתחילה צריך לטעום.

אשכנזים, לא כולם מקפידים בדבר הזה לטעום,

אבל הגאון הרב אוירבך,

לא רק הוא בעצמו היה טועם יד מהיין,

אלא בכל מקום שהיה נמצא.

גם כשהמברך על הכוס היה אשכנזי,

היה אומר לו, תטעם,

לא היה רוצה לסבך אותו שייכנס לספק ברכה לבטלה.

עוד דנו הפוסקים בסימן תר״ה.

אדם שבערב כיפור רוצה לעשות ולקיים את מנהג הכפרות.

הביא את השוחט לפניו,

השוחט ברך על העוף, וציוונו על השחיטה.

אחרי שברך,

לוקח את העוף ואומר...

על הראש של הילד, זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנקול, והשחיטה ילך ותיכנס אתה.

האם מותר?

אולי זה יפסק.

או שנאמר לא,

ערב כיפור עושים כפרות, זה נקרע מהעניין.

גם שמה דנו האחרונים, גם שמה נחלקו. ולמסקנה,

בירכת על השחיטה, תשחט מיד.

אל תעשה עכשיו את המילים האלה, זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך. זה תעשה על עופות אחרים.

שישחט מיד, ככה אתה מורה לו, ככה אתה פוסק לו.

אבל לפעמים השוחט הזה לא שם לב ועשה מה שעשה,

בדיעבד לא יחזור עוד הפעם לברך על השחיטה, אלא ישחט ללא ברכה נוספת.

עוד דוגמה שהפוסקים דנו בה.

יש מחלוקת בגמרא ובראשונים, האם ברכת המזון טעונה כוס או לא.

למטה, מה שטעונה כוס,

איך אתה מברך על כוס ברכת המזון בסוף,

אחריה עושה שלום במרומם.

הרי אתה גומר את ברכת המזון, רווח והצלה וכל טוב.

בגמרא לא כתוב הרחמן, כל זה תוספת הגאונים.

אם כן, זה הפסק.

תברך מיד.

אלא ודאי שזה מהעניין. אם זה מהעניין, לכן נהווה הפסק.

כך הסבירו האחרונים את דברי התוספות.

אנחנו לא פוסקים ככה, אנחנו פוסקים שברכת המזון אינה חובה, אינה טעונה כוס.

אבל למטה אמר שטעונה כוס,

גם שם יש את המחלוקת האמורה,

ובכולם אנחנו מסכנים בדיעבד ספק ברכות להקהל.

קודם כל, האדם מברך את השם, בורא פרי עץ,

ואחר כך יאמר יהי רצון.

יש אפשרות שיתחיל, קודם כל יהי רצון,

אחרי שיגמור את ההיא רצון שאיתם אויבינו ושונאינו, אחר כך יברך.

אבל רוב ככל הפוסקים פסלו את הדרך הזו,

את השיטה הזו.

והסיבה היא,

קודם כל אתה צריך לברך את השם, את הקדוש ברוך הוא.

אחרי שאמרת בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה,

בירכת על מה שצריך לברך,

אחר כך תאמר שיקרתו הבאנו, אחר כך תבקש שיסתלקו,

אחר כך תאמר את מה שאתה רוצה.

ויש לנו הרבה דוגמאות בתנ״ך או בגמרא.

מקור הראשון,

בחומש בראשית פרשת לך לך.

אחרי שאברהם אבינו חזר מהניצחון הגדול, ניצח את אותם ארבעה מלכים,

ומלכי צדק מלך שלם מוציא לחם ויין,

והוא כהן לאל העליון.

ויברכו ובייאמר,

ברך את אברהם אבינו,

ברוך אברהם לאל העליון, קונה שמים וארץ.

אחר כך ברך את הקדוש ברוך הוא,

וברוך אל העליון אשר מיגן צריך בידיך וייתן לו מעשה מכל.

זה מה שנאמר בפסוק.

והמדרש אומר,

אברהם אבינו הוכיח מיד את מלכי צדק.

מה אתה, מברך אותי קודם, לפני הקדוש ברוך הוא?

קודם היה צריך להגיד, ברוך אל העליון אשר מיגן צריך בידיך.

קודם תברך את המלך, מלך מלכי המלכים,

אחר כך תברך את העבד. זה מה שאברהם אבינו הוכיח אותו,

והגמרא מסכמת. הגמרא אומרת

שבגלל זה מלכי צדק נענש.

איך שאומרים על כצדק זה היה השם בנו של נוח.

הוא היה הכהן הגדול, והוא כהן לאל העליון. הוא כהן ואין זרעו כהנים.

ניתלה ממנו הכהונה וניתנה לזרעו של אברהם אבינו.

בגלל השגיאה החמורה הזו.

יעקב אבינו בא לברך את מנשה ואפרים.

קודם כל, הוא ישבח את הקדוש ברוך הוא,

האלוהים אשר יתלכו אבותיי לפניו, אברהם ויצחק וכולי.

בסוף, אחרי שגמר לשבח,

המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותיי. אחר כך רק המשיך עם הברכה.

כך עשה משה רבנו גם,

ויתחנן אל השם.

קודם כל,

השם אלוהים, אתה חילות להראות את עבדך, את גודלך ואת ידך החזקה. קודם כל, שיבח את השם.

אחר כך הוא אמר, אעבר ענא ואראה. מזה הגמרא למדה בברכות ל״ב.

כשאדם בא להתפלל, שלושה הברכות הראשונות,

עד האל הקדוש שבח לבורא עולם.

אחר כך אתה מתחיל לבקש,

וחוננו מאיתך חוכמה בינה ודעת וכולי.

גם פה, תתחיל קודם כל, תשבח את השם. תאמר, העץ או האדמה.

אחר כך תאמר, יהי רצון, אחר כך תבקש מה שאתה רוצה.

תלך לפי הסדר האמור.

גם אצל נבוכדנצר השער ראינו את הדבר הזה.

שם, בספר מלכים ב'

מוזכר העניין בקצרה.

יש שם פסוק אחד, אבל הגמרא מפרטת את הנושא בהרחבה.

חזקי, המלך יהודה היה חולה.

הקדוש ברוך הוא עשה לו נס, אני מוסיף לך עוד חמישה עשר שנים.

וזה לך האות.

הקדוש ברוך הוא נתן לו אות ומופת.

השמש הייתה כבר במערב, נוטה לשקוע,

חזרה לצד מזרע.

אותו מרודח בלדן המלך

ומלאך ונבוכדנצר היה המזכיר.

היה רגיל לישון כל יום בצהריים.

אמר לעבדיו, אל תיתנו לי הרבה לישון, אני צריך לעשות הרבה דברים, יש לי עבודה.

אחרי שעתיים תעירו אותי.

העירו אותו באותו יום,

הוא קם, פותח את העיניים, מה רואה?

השמש במקום במערב, במזרח.

אז הוא הבין,

כנראה הוא נרדם בשתיים,

הוא לא קם בארבע אחרי שעתיים,

אלא ישן כל היום וכל הלילה עד שעוד הפעם השמש זרחה.

מה, נתתם לי לישון שמונה עשר שעות?

מה, השתגעתם? אני צריך לעבוד.

מתי לעבוד?

רצה להעניש את העבדים שלו.

אמרו לו, לא, אדוני, אתה ישנת רק שעתיים.

אמר להם, איך ייתכן שעתיים?

אם היה רק שעתיים, השמש צריכה להיות במערב.

עכשיו השמש בצד מזרח.

סיפרו לו את כל העניין.

יש בירושלים, חזקיה מלך יהודה,

נהיה בריא והיה אות,

אות במופת, השמש חזרה לצד מזרח.

שמע את הנס הגדול,

צריך לכתוב לו מכתב ברכה.

כתב לו מכתב, אבל הניסוח היה שגוי.

הוא כתב כך,

לכבוד המלך הגדול חזקיה מלך יהודה.

שורה שנייה,

ולכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שעשה את הנס וכו'.

ואז המזכיר נבוכדנצר התערב.

אתה שולח את השליח לתת את המכתב הזה.

זה מכתב שגוי.

איך אתה מתחיל לשבח את העבד, את חזקיה המלך ואחר כך את הקדוש ברוך הוא?

אז הוא רץ שלושה פסיעות כדי להחזיר את המכתב.

הגברה אומרת

שבא גבריאל ועצר אותו, שלא ימשיך, הוא רצה לרוץ עוד כדי להחזיר את המכתב, לא נתן לו,

והגמרא מסיימת, אם היה רץ היה חלילה כליה על עם ישראל,

לא היה נשאר מעם ישראל כלום.

מה הקשר של עם ישראל עם הפסיעות של נבוכדנצר?

אלא

הקדוש ברוך הוא משלם לרשעים ומשלם לשונאיו אל פניו לאבידו,

משלם להם במזומנים,

לכן רשע וטוב לו.

מה קיבל נבוכדנצר על השלושה הפסיעות האלה את שכרו?

הוא מלך על כל העולם, לא רק הוא,

בנו אביל מרודח ונכדו בלשצר.

שלושה דורות.

מי היה הדור הרביעי?

הנינה שלו הייתה ושתי.

אם היה עושה עוד צעד,

היה צריך לתת גם לוושתי מלוכה עד סוף הקדנציה.

אם הייתה ממשיכה, אסתר לא הייתה באה.

מי יודע מה היה קורה עם הגזרה הנוראה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים?

ככה גבריאל עצר אותו. אבל בגלל המחשבה,

שהיה לו מחשבה טובה לרוץ עוד,

לכן ושתי התחילה את הקדנציה.

אתה רואה איך הקדוש ברוך הוא משלם,

איזה שכר עצום על כל מעשה טוב.

זה שירמיה הנביא אומר,

כתר הגלים רצת וילעוך, איך תחרה את הסוסים?

אתה תשכר כל כך עצום, נבוכדנצר, על שלושה פסיעות.

מה תיתן לאותם האבות הקדושים, לאותם הצדיקים,

שרצו לפניך כמו סוסים כל ימי חייהם,

עשו רצון אבינו שבשמיים?

אלה הדברים, אבל אתה רואה את היסוד גם שם.

אפילו נבוכדנצר הרשע הבין,

קודם כל צריך לשבח את השם,

ואחר כך,

וכן כיוצא בזה.

יש עוד כמה מקומות שגם שם הוזכר הנושא הזה,

מופיע גם בגמרא, במדרשים, בזוהר, מופיע בכמה מקומות.

וזה נוגע לא רק לנו בלילי ראש השנה,

זה נוגע בכל השנה כולה.

כתבו,

זכור לאברהם בגיליון בספר זיכרונות אליהו של הגאון רבי אליהו מאני.

אני מצריח אצל החבר, נביא לי עוגה.

היום, שורה דרך ארץ, אומרים תודה.

אפילו יד בן שלוש בקושי יודע לדבר,

מלמדים אותו, מאלפים אותו, צריך להגיד תודה.

אני לא אומר שלא צריך, בוודאי שצריך לומר תודה, אבל

קודם כל תאמר תודה לבורא עולם שהביא לך את העוגה.

תברך מלך העולם בורא מיני מזונות ותטעם קצת.

אחר כך תשבח את בעל הבית ובעל הסעודה הזו,

תגיד הרחמן הוא יברך וישמור, תעשה לו מי שבירך גדול.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות כשאדם מתארח.

פעמים רבות

מגישים לו כוס תה חם או כוס קפה חם.

אי אפשר לברך שהכול, זה חם.

מה יעשה במקרה הזה?

אומר זכור לאברהם,

יאמר מיד את הפסוק,

יהי שם אדוני מבורך מהטבת עולם ואחרי זה מיד יגיד תודה אם זו הגברת בעלת הבית או בעל הבית, מי שהביא לו את זה.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, תפתח במסכת ברכות,

תגיד מה שאתה רוצה.

אבל קודם כל,

תודה לבורא עולם שנתן לנו את הקפה, את התה,

לכן תתחיל קודם כל עם הפסוק,

זה הכלל בכל ימות השנה,

כולל גם פה, ולכן אנחנו מתחילים קודם כל עם הברכה.

סיימנו לברך את בורא העולם, אחר כך אנחנו מבקשים ואז הבקשה בעזרת השם תתמלא שכל מה שעם ישראל אומר שהכל יתגשם, הכל יתקיים במהרה אדם לא חייב להיות צמוד מילה במינה למה שכתוב בסידור יכול להוסיף, אין בל תוסיף ייקח נייר ועט כעת ויכתוב את כל אותם הפושעים, כל אותם שונאי ישראל יש לנו בצפון נסראללה מה קוראים לה?

לכלב הגוי ההוא הפרסי, גם הוא תכתוב את השמות האלה,

אבו מאזל, את כולם תכתוב, שהקדוש ברוך הוא יעקור אותם, שייתמו אויבינו ושנאינו, שייכרתו,

תאמר את הכל, אין בזה בן תוסיף רק צריך לברר את השם של האמא שלהם ואני לא מכיר, לא יודע מי האמא שלהם

גם אם העמדה הזאת צריכה לעשות ומבקש שיתרו ושיהיה לי כל פעול והכל כזה,

ברגע שאני מדבר את זה, זה גם קידוש השם, זה גם קידוש השם, זה קידוש השם, זה גדול מזה. נכון, בהחלט, אני מסכים שכל הדברים האלה יתגשמו, אין לך קידוש השם גדול מזה ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך,

ודאי שצריך.

אין חובה ללכת דווקא לפי הסידור אם אדם רוצה,

יש אנשים שאוהבים,

קודם כל את הדברים המלוחים,

אוכל את הכרטיס, סילקה, דלעת,

קודם כל את הדברים האלה,

ואחר כך הוא מתחיל תפוח מתוק בדבש או הדברים האחרים,

או הפוך,

איך שהוא רוצה יעשה.

אין חובה בדווקא ללכת לפי סדר מסוים,

אלא גם אם הילדים רוצים אחרת,

לפעמים הילדים מכתיבים, הם מחכים לתפוח מתוק בדבש.

אז מה, תחכה לפי מה שכתוב בסידור, זה ייקח הרבה זמן.

תלך איך שאתה רוצה, לאו דווקא הסדר של הסידור,

אלא יכול לעשות את כל הדברים האלה,

וכדאי שאדם ישתדל כבר מחר ללכת ולקנות את כל הדברים.

אם תלך לחפש את כל הדברים האלה בערב ראש השנה, ביום רביעי הבא,

ספק אם תמצא. גם אם תמצא, המחיר יהיה יקר מאוד.

קל וחומר, ראש כבש. ראש כבש,

לא תמצא אותו, בוודאי שלא יהיה בנמצא ראש כבש בשר חלק,

ואם כן,

הקצב אולי יבקש ממך לא ישקול את זה במשקל של הגרם,

כי אולי יש לו משקל של הזהב,

משקל של היהלומים. לפי הקרט,

ירצה לקחת כתובה של הסבתא שלו ממך.

למה לך?

תלך מחר.

מחר, אם אתה הולך, אתה יכול להשיג בקלות.

אין לחץ, אין תור, תקנה מה אתה צריך.

לכולנו יש מקפיא, מקרר.

תוכל להניח את הכול כדי שיהיה לך את הכול בשפע.

כך עושה אדם חכם ונבון.

אבל אתם יודעים, יש כת עצילים. כת עצילים,

מחר הוא אומר לך, זה מוקדם מדי, לא שייך ללכת מחר.

הוא ילך ביום רביעי הבא, אחרי הצהריים בשעה חמש,

יתחיל לחפש את הלוביה, יתחיל לחפש את הדברים האחרים.

טוב, השם ירחם עליו.

אדם עושה הבקלה למישהו אחר,

ברכת ברכת גפן, ואז הוא לא שוטט. למה?

ועושה את הוויכוח ברכת המהדים וברכת המצווה.

גם.

זהו, זה הוויכוח. היא גופה, זה הוויכוח בין הראשונים.

חלק מהוויכוח גם זה. ולכן סיכמנו ספק ברכות.

הרמב״ם מוסיף, יש אוכלים רימונים ואומרים שנרבה זכיות כרימון.

אמנם הגמרא מתארת את אנשי טבריה למה נקרא שמה רקת, שאפילו רקנים שבהם מלאים מצוות כרימון,

הם היו עושים רימון אחד במשך כל החיים.

כפלח הרימון רקתך,

בכל שנה היו עושים רק פלח.

אנחנו רוצים שנזכה שנעשה הרבה רימונים,

בכל שנה ושנה נזכה להרבות הרבה מצוות, הרבה מעשים טובים לכבוד בורא העולם,

ולכן גם זה טוב.

הפול לא מוזכר.

טוב, יש כאלה מביאים גזר, אני גם ראיתי אנשים,

זה לא כתוב בפוסקים,

לא הוזכר הדבר הזה. אתה רוצה לאכול הבריאות, סעיף ב',

אוכלים ראש כבש, נאמר נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאלו של יצחק.

לפי דברי המדרש,

עקדת יצחק הייתה בראש השנה,

ולכן אנחנו משתדלים להביא את הראש כבש כדי לומר את הקטע האמור.

לא רק בזה,

אנחנו עושים בעוד כמה דברים זכר לדבר.

אתה לוקח ביום ראש השנה שופר שעשוי מכבש מעין,

גם זה להזכיר את עקדת יצחק.

קוראים ביום השני של ראש השנה,

קוראים בספר תורה,

ויהי אחר הדברים האלה, והאלוהים נישא את אברהם ויאמר אליו,

אתה קורא את פרשת העקדה, כל הדברים האלה רומזים לעקדת יצחק שהייתה באותו יום.

גם התשליך,

גם הוא רומז לעקדת יצחק.

הקשר בין התשליך לבין זה הוא כך.

המדרש מספר,

כמה שהשטן ניסה את כוחו למנוע מאברהם ויצחק שילכו לעקדה, לא הצליח.

הגיע היום השלישי, זהו זה.

עוד מעט אברהם אבינו יעמוד בניסיון, מה יהיה עליו?

לכן הוא ניסה לעכב אותם,

הפך את עצמו השטן לנהר גדול.

אברהם אבינו ידע שאין נהר באזור של הרי יהודה,

באזור הזה אין נהרות.

ולכן הוא ויצחק נכנסו בתוך המים,

עד שכמעט וטבע הושיע אלוהים כי באו מים עד נפש,

ואז הקדוש ברוך הוא גער באותו השטן והכל התייבש.

להזכיר את העניין הזה, לכן הולכים ליד הים, הנהר או המעיין ואומרים את התשליך.

כל הדברים האלה נעשו כדי להזכיר לנו את עקדה תצחק, ולכן משום זה אנחנו מביאים גם את ראש הכבש ואומרים עליו,

א', הדבר הראשון שנהיה לראש ולא לזנב,

דבר שני, זכר לעקדה תצחק, זכר לאלו של אברהם אבינו,

לזכר לאלו של יצחק בנו של אברהם אבינו, זה מה שאנחנו מוסיפים על הראש כבש.

אין חובה להביא את כל ראש הכבש, לשים אותו על השולחן.

לא לזה התכוונו חכמינו.

תביא 100 גרם, תחתוך חתיכה, תבשל 100 גרם מזה,

גם בזה אתה יוצא ידי חובה ולא צריך יותר מזה.

לפעמים האדם הזה לא מוצא ראש כבש חלק.

חלק לקצב, הקצב אומר לו, תשמע, חלק אין לי.

יש לי ראש כבש בשר קפוא שבא מחוץ לארץ, כתוב על זה כשר.

לא כדאי, אל תיגע בזה.

מוטב לוותר על הראש כבש ולא לוותר על הדין שהוא.

שחייבים בכל השנה לאכול אך ורק בשר חלק,

הבשר הכשר לדידן, הרי הוא כמו טרף,

ולכן אינה ואמנה לנגוע בזה, אל תתפשר.

אלא במקום זה, במקום ראש כבש,

ייקח ראש של דג או ראש של תרנגול וכי יצא בזה.

יאמר רק את המשפט הראשון שנהיה לראש ולא לזנב ואין צורך לסיים.

ההמשך, זכר לילו של יצחק אבינו,

זה לא נכון, כי אין לך את הבשר הכבש,

את הסוף לא יוכל לומר.

לפעמים יש לו חבר טוב או שכן טוב,

החבר קנה חצי קילו מראש כבש,

בא לו, תן לי חתיכה, תחתוך לי חתיכה, אני אשלם לך.

אתה קנית את החצי קילו הזה, עלה לך עשרים שקל,

לך יחצה את זה לשניים, ישלם לו עשרה שקלים,

הרבה פעמים יכול להשיג מהשכן או מהחבר,

יכול לעשות את הדבר, הנה מה טוב.

לא יכול, כמו שאמרנו, זה לא דבר שבחובה, זה לא כתוב בגמרא,

אלא כל זה, מרן אמר, נוהגים, מנהג טוב,

יש לך, תעשה.

אם אין לך, לא יעשה חומרה דעתה לידי כולה,

שייקח בגלל זה בשר כשר.

כמו שאמרנו, הדבר הזה אסור, שם זה דין גמור,

מה שלמדנו ביורי דעה סימן עמי ת' סעיף י',

ולכן לא יוכל להתפשר על הדבר הזה.

יש אנשים אוהבים,

אוהבים לאכול מהראש הזה,

אחרי שהוא אומר את ההיא רצון, ייקח ויאכל.

אבל אם האדם הזה לא אוהב,

הוא לא רגיל לאכול מהבשר של הכבש, הוא לא אוהב את זה.

הוא לא חייב לאנוס את עצמו, להכריח את עצמו.

ייקח את הצלחת ביד, יגיד את ההיא רצון, זה לבד מספיק,

כך גם ינהג עם בני הבית.

יש חלק מבני הבית, מהילדים או האישה, אוהבים, לא אוהבים, כל אחד יעשה כפי מה שהם רוצים,

ואין חובה בדווקא לאכול מכל זה.

הרמב״ם כותב,

המנהג הוא שלא אוכלים אגוז, אגוז בג'מטריה ח',

ולכן לא אוכלים מהאגוז. דבר שני, אחרי שאדם אוכל זה נשאר בין השיניים, זה מתחיל להתפורר,

מרבה כחם ונאהם, וזה מפריע לאדם בתפילה או בלימוד התורה, ולכן לא רגילים לאכול אלא אוכלים דברים אחרים.

אדם שאכל זה לא עוון, בשביל זה לא צריך לקחת אותו לגיינב,

אבל לכתחילה טוב להימנע.

יש נמנעים גם מלאכול דבר מלוח או חמוץ.

כשאדם אוכל דבר חמוץ,

תסתכל על הפנים שלו,

גם הפנים שלו נעשים מר לימון חמוץ.

זה מה שקורה,

וזה לא סימן טוב.

אנחנו רוצים שהשנה תהיה מתוקה,

לא חמוצה ולא מלוכה,

ולכן יותר טוב להימנע, לא לאכול מהם.

אבל אם אומר לך האדם הזה, אני אוהב לאכול סחוק,

הסחוק הוא חריף.

חריף מותר, אין שום בעיה.

אז כל השנה תהיה שנה חריפה,

ילמד את התוספות, יהיה חריף בתוספות,

בזה אין שום בעיה,

בזה הדבר מותר לכתחילה.

כל מה שאמרנו טוב להימנע,

שלא יקנה פיצוחים,

אלא שיאכל רק דברים מתוקים.

לכו, איכלו משמנים, ושתו ממתקים וכולי, כמו שנאמר שם בספר עזרא,

כך ינהג ויעשה,

אבל יימנע מאותם הדברים המלוכים.

יש ילדים,

בכל מקרה הם רוצים פיצול.

שוב, זה לא דין, זה לא דבר שאסור.

זאת אומרת, הילדים רוצים דווקא מהפיסוחים, מהבוטנים, מהשקדים, למרות שהם אלוהים, תן להם, אין בזה איסור. אבל בעצמנו אנחנו נמנעים מהדבר הזה.

דבר נוסף, אמרנו שהולכים ליד הים, נהר או מעיין כדי לומר את התשליך.

פה בירושלים אין לנו נהר ומעיין,

יש לנו מעיינות בליפתא,

יש גם בכפר השילוח מעיין, אבל ללכת עד שמה זה קשה לנו.

עומדים ליד הבור, וגם זה טוב, לפי הקבלה, גם זה יכול להועיל.

כך אנחנו עושים ביום ראשון של ראש השנה.

קוראים קודם את הקטע של הזוהר שבפרשת נשוא,

אחרי שגומרים את כל הקטע,

תיקונה, טמינאה,

כל הקטע כולו,

אחר כך בסוף אתה מסיים בפסוקים.

מי אל כמוך נושא עוון,

וחוזרים שלושה פעמים ומנערים את הכיס, אולי יש שם קצת מעוונות,

זה מה שעושים בכל שנה ושנה ביום הראשון של ראש השנה.

כותב בספר זמרת הארץ,

הרב היה ראש חסידי בית אל לפני 150 שנה.

הוא אומר שחסידי בית אל לא היו עומדים ליד הבור.

מי שמכיר את המקום,

בית הכנסת בית אל הוא בקומה שנייה,

בקומה הראשונה יש שם בור.

לא היו יורדים,

לא היו טורחים לרדת ליד הבור, אלא

היו נשארים בבית הכנסת, והיו אומרים בבית הכנסת את כל התשליך.

היו עומדים עם הפנים לצד מזרח לכיוון ים המלח.

הים הקרוב ביותר לנו זה ים המלח.

זאת אומרת, לפי הקבלה צריך לעמוד לכיוון של הים,

זה הכל.

כך היו עושים וכך היו אומרים מדי שנה בשנה את התשליך.

ולכן בית כנסת שאין להם בור לידם, יש בור רחוק מאוד,

צריכים ללכת רבע שעה, עשרים דקות, לא חייבים ללכת,

אלא הרב יכול להציע להם.

כולנו מקובלים בדבר הזה, יכולים לנהוג, כמו שאמר בספר זמרת הארץ,

ויכולים לנהוג בדרך האמורה, יכולים גם בתוך בית הכנסת לקרוא את הכול מההתחלה ועד הסוף.

יש גם אנשים זקנים, אדם בן מאה,

קשה לו ללכת. מכאן עד הבור בשבילו,

זה כמו אצלנו, מרחק של עשר קילומטר.

הוא יכול להישאר בבית הכנסת, יאמר את כל התשליך והקדוש ברוך הוא יקבל את הכול באהבה וברצון. כך גם לגבי הנשים, לא טוב שיבואו ביחד עם הגברים, נהיה תערובת של הגברים והנשים,

אלא עדיף יותר, כמו שאמרנו,

כל אחד ואחד יישאר במקומו,

או שיקדימו או שיאחרו.

יש מחלוקת בין התשבץ לרבי דוד אבו דירם.

אבו דירם אומר לאכול דגים שנפרה ונרבה כדגים.

אבל התשבץ אומר,

כתוב שם דג במקום ד' ג', ד' א' ג', משמע כאילו דאג.

ולכן יש כאלה שפוחדים לאכול דגים.

מצד הדין אפשר, אין שום בעיה בדבר,

אבל מי שרוצה להימנע יכול, רשאי להימנע מכל זה. רבי חנניה, בין ההקשה וניה.

רבי חנניה, רבי חנניה, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולכך יבא להם צורה עם מצבות שנאמר, אדוני החפש למען סיפור.