ספר חוכמת המצפון פרשת חיי שרה חלק ג

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

והיה נערה אשר אמר אליה תנחדך ואשתה

ואמרה שתה

וגם גמלך אשקה אותה הוכחת ליצחק.

רש״י

ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים

וכדאי להיכנס בביתו של אברהם.

ראינו שעשה אליה עזר בחינה

לדע מי האישה הראויה להינשא ליצחק

ולהיכנס לבית אברהם.

והבחינה הייתה שתהא גומלת חסדים

ורק זו ראויה להינשא ליצחק

שזו הנקודה העיקרית

שנדרשת מן האדם.

ומה השם דורש ממך

כי אם עשות משפט ואהבת חסד

ואצנע עליך את עם אלוהיך.

ככה אומר הנביא מיכה.

מבואר שחסד

אינו כהבנת אנשי העולם

שעושה פעולות של חסד,

אלא

דרוש לכך אהבת חסד,

ורק זו השם דורש ממך.

כשאדם עושה פעולות של חסד,

פעם פה, פעם שם,

זה עדיין לא הדרישה.

הדרישה האלוקית זה אהבת חסד.

אהבת חסד זה דבר תמידי.

אהבת חסד זה דבר שמניע את האדם כל הזמן.

הוא אוהב להתחסד עם הבריות.

זו הנקודה העיקרית שנדרשת מן האדם.

וזאת הבחינה שהייתה אצל רבקה.

נבדוק אם היא גומרת חסדים.

רק כזו היא ראויה להינשא ליצחק.

כתב רבנו יונה,

על כן אמרו על שלושה דברים העולם עומד,

על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

אז אחד מהדברים זה גמילות חסדים.

על התורה,

כל התורה, בעמידת העולם.

כן, אבל זה לא מספיק.

זה גם עבודה.

עבודת הקורבנות.

עבודת הכהנים.

לקרב את הבריות

לאביהם שבשמיים.

יש עוד עמוד אחד.

גמילות חסדים.

לגמול חסד איש עם רעהו.

וזה עמוד שהוא שקול לתורה.

גמילות חסדים.

וכתב רבנו,

רבנו יונה,

אמרו על שלושה דברים העולם עומד,

על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

והנה הצדקה

בממונו וגמילות חסדים,

בין בגופו בין בממונו.

זאת אומרת,

גמילות חסדים זה יותר מן הצדקה.

כי צדקה עושים בממון.

וגמילות חסדים זה גם בממון וגם בגוף.

כי חייב אדם לטרוח

בדרישת טוב לעמו.

זאת אומרת, חייב אדם לטרוח בעשיית חסד.

הוא חושב שמי שאוהב ממון,

אינו מסתפק בממון

שיש לו כבר,

אלא טורח ומתייגע ומחפש עצות ודרכים להגביר ולהוסיף ממון.

כן האוהב חסד,

טורח ומחפש את החסד.

ולשקוט בעמל נפשו על תקנת חברו

עם דל ועם עשיר.

אז חברו חסר.

הוא צריך תקנה.

וזה לא משנה מה חבר דל או עשיר.

ולא אחד שאומר אני עוזר רק לעניים, עוזר גם לעשירים.

חוזר לכולם.

מה שצריך לתקן אצל חברו, הוא מתקן.

במה שהם צריכים לתקנת נפשם עצמם, גופם, הכול.

וזו מדרגה נוספת.

כאדם השוקד על תלמודו,

שאהבת התורה מביאה אותו לשקוד על התורה.

כן אוהב החסד, שוקד ואינו מסתפק בעומד לפניו.

אלא כל הדרכים והאופנים כשרים בעיניו

להוסיף ולעשות חסד.

זוכה במעלת החסד

ונעשה לקניין בטבעיו

ששואף לעשיית חסד, וזו ממעלות הנפש.

הוא ממציא דרכים איך לעשות חסדים עם אנשים.

זאת אומרת, הוא לא נרגע בחסדים מזדמנים, שמישהו בא וביקש משהו, או שהוא שמע איזה משהו.

הוא מחפש להמציא מעצמו דברים ועזרה לזולת.

באדם כזה, זה הופך להיות קניין בעצמו,

בטבע שלו,

וזה ממעלות הנפש.

זה מהעמודים שמעמידים את העולם.

באור העניין,

הרי אדם חייב להתדמות לבוראו.

הוא חושב שהקדוש ברוך הוא ברא נבראים בעולם כדין להיטיב להם.

אך חייבת להיות הדרישה והתאווה לעשיית חסד

לעיתים לאנשים

ומן העיקרים הנדרשים מן האדם.

מכיוון שזו מן החמורות,

חייב להתייגע על זה עד כדי מסירות נפש

בשביל להתחסן עם הבריות.

כשנעיין בבחינת אליעזר את רבקה,

נוכל להבין עד היכן מגיעה מדרגת תאוות חסד.

בעצם

מה היא אמרה לו?

שתה

וגם גמליך אשקה.

הוא אומר לה,

הטינא חדך ואשתה, הטינא חדך

ואשתה בעצמי.

מי תאמר לו שתה וגם גמליך אשקה?

אתם יודעים מה זה להשקות גמלים? כמה הם שותים הגמלים?

ולכאורה הרי עומדים לפניו

עשר העבדים.

ומכל מקום דורש אני עזר מנער הצעירה

שבעצמה תשקה את הגמלים ולא העבדים.

הוא לא אומר לה את זה.

הוא אומר לעצמו, אם אני אומר לה ככה והיא תענה לי ככה,

זאת האישה שאני מחפש.

והרי זו דרישה שבפשטות לא צריכה להיות כך.

מכל מקום ככה היא הבחינה האמיתית של אוהב חסד.

ורק מי שיעמוד בבחינה הזו

ראוי להיכנס לביתו של אברהם.

שמעתם?

ילדה קטנה

צריכה

לדלות מים מן הבאר,

לתת לילה עזר לשתות, נמצאים עשרה עבדים מבוגרים,

חזקים מחסונים,

והיא

תשקה את הגמלים.

זה דקה לציבור, לדחות מסירות נפש.

מה זה מסירות? זה ודאי מסירות נפש.

אבל אם הייתה צופה מישהי אחרת כטעות,

שהיא גם מידות טובות, שהיא תרומה את אותם דברים,

מה הוא היה עושה?

מתי היה לוקח? אם היא גומרת חסדים זה המבחן?

אחר כך,

מה היינו כאן נזכר לעיל?

שכשם שאוהב ממון מבקש דרכים לאסוף ממון,

דהיינו, הולך ללוס אנג'לס וכל מיני מקומות,

כן אוהב חסד,

אינו מביט על שום דבר.

ואין נוגע לו אם יכולים בעצמם לעשות כן.

לא מעניין אותו.

כי עשיית החסד זה רצונו ותאוותו.

שהרי הייתה רבקה צריכה לבקר את העבדים העומדים בחיבוק ידיים,

להעביר עליהם ביקורת. אתם לא מתביישים? אני ילדה קטנה, אתם עומדים פה.

אתם לא יכולים להשקות את הגמלים שלכם.

אני צריכה להתרוצץ?

ככה היה טבעי ש...

והם מחכים שנערה קטנה תגמיהם מים.

אבל מי שאוהב חסד, אין לו עניין בביקורת.

מפני שאין מטרתו

רק למלא חסרון חברו.

אין לו עניין לבקר אותו, כן, לא, זה בסדר, מה אתה יושב, תקום, תיקח, תעשה לבד,

לא מעניין אותו.

מעניין אותו למלא את אהבתו של חברו ואת חסרונו.

אלא זה צורכו ותאוותו הפרטית

של אוהב חסן.

ומי נפקא מינא אם המקבל יכול לעשותו באופן אחר?

וראה עוד שהוסיפה,

ולא הסתפקה בנתינת המים לנעזר,

אלא השקטה אותם בעצמה,

שגם בזה יש תוספת עניין הנובע מכוח אהבת החסן.

היא הייתה יכולה להביא את המים לפני הגמלים שישתו לבד.

לא, היא משקה אותם בעצמה.

עד הסוף.

זו הייתה מידת החסד של אברהם אבינו עליו השלום.

ביום השלישי למילתו

הוא כואב וחולה.

הוא יושב בפתח האוהל

ומבקש אורחים

כדי להיטיב עמם.

והקב' ברוך הוא הוציא חמה ונרתיקה,

והם עוברים ושמים

כדי להכניס אותם.

אבל אברהם אבינו עליו השלום

אינו מסתפק בכך ומצטער שאין בידו אורחים.

עד שראה הקב' ברוך הוא שצערו של אברהם אבינו באי קיום מצוות החסד גדול יותר,

מהצער והטרחה בהכנסת אורחים

על אף מחלתו.

הצער

שיש לאברהם

מזה שאין אורחים קטן

ביחס לצער

שהוא צריך

לשרת אותם

ולרוץ לפניהם ואל הבקר עצב רם

עם המחלה דהיינו ביום השלישי של הברית במילה בגיל מאה.

אז השם מרחם עליו.

בראש החשבון שלו

שאם כבר צריך להצטער, אפילו אם הרבה,

זה לא על זה שאני יושב בתל,

אלא על זה שאני רוצה לשמש אורחים.

לכן זימן לו שלושה מלאכים בדמות הנשים שיוכל להיטיב עמם.

מפני שהוא אוהב חסד, עושה החסד,

לא רק להיטיב לאחרים,

אלא זה צורך פנימי ונפשי שלא

עשיית החסד.

מעתה מובנת הבחינה שעשה אליה חסד לרבקה,

שהייתה אף היא בדרך הזו.

אי אפשר להביא לבית שדוברים אמת שקרנים.

אי אפשר להביא לבית של חסדים בטלנים.

אי אפשר.

אתה מתפוצץ, בן אדם, יש לך אפשרות לעשות, מה אתה יושב?

קום, תזיז, תניע את העולם, תעשה משהו.

אתה צריך מין במינו.

אז זה מה שהוא מחפש,

זה לא יכול להתאים משהו אחר לבית של אברהם.

וכל זה נכלל בכלל אהבת חסד,

שהיא המעלה הנדרשת מן האדם.

ומעתה יש להתבונן לראות עניין המלאכה מרובה.

שהנה לנו רק מעלה אחת של אהבת חסד.

בדומה בעינינו,

כאילו מבינים אנו מהותה של מעלה זאת.

וסבורים כי נמצאת בנו.

בעינינו חייבים לתרוע להשיגה.

ככה האדם מדמיין, שהוא חושב שיש לו את זה, וזה לא בעיה. מה הבעיה?

הנה לנו דוגמה בביאור מעלה אחת.

וממנה יש לראות כמה רחוקים אנו מהבנת שלמותה,

וכמה עמל וטורח והגיעה מרובה חייבים להשתדל כדי להשיגה.

הנה יש להתבונן מדוע הספיקה לאליעזר עבד אברהם הבחינה במידת החסד.

הרי היו באברהם אבינו עליו השלום מעלות נוספות מלבד מעלת החסד.

היה לאברהם אבינו יראה

ביטחון

ומפרט אמונה.

ומדוע לא בדקה אליה עזרה במעלות אלו.

ואבי, במידת החסד מושלמת,

מכל מקום,

אולי חסרה לה מעלות אלו.

אז אם יש לה מידת חסד ותפסת שיש לה מידת חסד, מי אמר שיש לה יראה?

מי אמר שיש לה ביטחון?

מי אמר שיש לה את שאר המעלות?

למה תפסת רק את החסד?

ואיך תיכנס לביתו של אברהם ושאר מעלותיו של אברהם אין בה?

אבל ממהלך הכתובים משמע שהסתפק אליה עזר במידת החסד.

ורואים מכאן

יסוד גדול בדרכי העבודה.

שבשעה שיש באדם מעלה אחת בשלמות,

יש בכוח המעלה הזו לבדה

להביאו לכלל השלמות בכל המעלות.

ובפרט מעלת החסד

יכול על ידה להגיע לשאר המעלות,

ובפרט למעלת האמונה בשם ידברך.

זאת אומרת, אם

אדם אוהב חסד,

זה שלמות המעלה.

ואם יש לאדם מעלה בשלמות,

הוא יכול להשיג את כל המעלות כולן.

אז לכן לא צריך בדיקה אם יש לה ירעה, אם יש לה ביטחון, אם יש לה זה וזה.

זה ודאי שגם אם לא היה, היא תשיג אותה מקלות.

ההתמסרות

לזולת,

בוודאי שיש בה גם ביטחון.

כי הרי אתה מחסיר מחייך בשעה שאתה עוסק לאחרים.

יכולת לעשות לעצמך.

מתי אעשה לביתי, כמו שאומרים?

אם אני כל הזמן מתעסק ברבים ועוזר להם וזה וזה וזה, איפה אני?

אז ודאי שזה נובע גם מביטחון, כי אם אתה לא דואג לעצמך ואתה דואג לאחרים,

ודאי שאתה בוטח.

ואם

אתה מתעסק בחסד לחסד מבריאות בלא הבחנה,

אז ודאי שיש לך גם יראת שמיים.

למה?

למה יש לאדם גם מדרגה של יראת שמיים אם הוא עושה חסד עם הבריאות?

נו, יש למישהו תשובה?

ברוך הטוב אלוהינו אלוהינו מלאכו אנו אבינו שהכל נהיה מלאכו.

יש לך דמות לא לטפל בלתי חדל, אז ברור שהוא, אבל אמרו שהיא תכתובה.

זה לא הטבע האדם לתת, רק לתת בשביל לתת.

כשאדם הופך להיות מאדם שרוצה גם לקבל,

רוצה להפוך את עצמו לאדם שרוצה רק לעשות חסד ולתת. זה נובע רק מיראת שמיים. אין שום סיבה אחרת שאדם יהפוך להיות ממקום כזה למקום כזה.

לא שייך מלבד יראת שמיים.

לא בהחלט יש לימודי הרכב, זה לא שייך. לא, לא, אבל הם נותנים כדי לקבל בצורה מסוימת.

ואם הם נותנים, אז יש להם גם את הרצון לקבל.

אבל לתת כדי לתת כל הזמן, זה נובע רק מיראת שמיים, כי האדם נברא בדיוק ההפך.

נחזור לזה.

אמרנו, איך היא תיכנס לביתו של אברהם ושאר המעלות של אברהם אין בה?

במהלך הכתובים משמע שהסתפק אלי עזר במידת החסד.

רואים מכאן יסוד גדול בדרכי העבודה,

שבשעה שיש באדם מעלה אחת בשלמות,

יש בכוח המעלה הזו לבדה להביאו לכלל השלמות בכל המעלות.

ובפרט מעלת החסד יכול על ידה להגיע לשאר המעלות.

ובפרט למעלת האמונה בהשם יתברך.

בעת שביקש הקדוש ברוך הוא להפוך את סדום ועמורה,

עמד אברהם אבינו עליו השלום והפציר בתפילה ובתחנונים לקדוש ברוך הוא ולא נענה.

מכל מקום בשעה של לוד ביקש.

הננה העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער.

אמא לתנא שמה הלום יצערי ויוצחי נפשי.

ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי אופקי את העיר כאשר דיברת.

והוא העילה תפילת לוהות

מה שלא העילה תפילת אברהם אבינו עליו השלום.

וכתב הרמב״ן

וברור הוא

שהיו המלאכים ידעים דעת עליון בזה.

כי גם צוער בתפילתו נמלטה.

וייתכן שיהיה זה לכבוד האכסניה.

כי דרך מוסר לשלוחים

להציל בעל ביתם

בכל אשר לו.

זאת אומרת,

אם מתארח מישהו אצל

חברו

והראה איזה אסון,

אז השלוחים

מדרך המוסר צריכים להציל את בעל הבית שאחסן אותם.

וכיוון שלא תכניס את האורחים לביתו וכיבד אותם,

חייב האורח משום רגש הכרת הטוב

להחזיק טובה לבית המארח.

לכן אמרו המלאכים ללוד שיוציא את בני ביתו.

הם נשלחו להציל את לוט.

אבל הם התארחו בבית, אז הם אמרו שייצאו גם בני הבית.

וכן

שמעו לבקשת לוט אודות סוער.

מה שלא שמעו לאברהם אבינו בתפילה מן השמיים,

שמעו ללוט. למה?

כי הרמב״ן אומר שזה מדרכי המוסר.

כיוון שהם התארחו אצלו בבית המלאכים,

אז אם הוא מבקש מהם משהו,

הם לא יכולים לסרב, כי זה מדרכי המוסר.

אז לכן הוא ביקש

שלא יחריבו את סוער

ושבעו לו.

והעביר ראיה לזה

מהשלוחים של יהושע,

שטרחו אצל אחיו הזונה והצילו אותם, את כל משפחות בני ביתה,

בגלל שהיא אכסנה אותם בביתה,

אז היא ביקשה מהם שלא יפגעו בה בני משפחתה.

והיה ציווי לא את חיי כל נשמה.

אז איך הם עברו על הציווי?

אלא מדרכי המוסר,

אומר הרמב״ן,

מדרכי המוסר שהשלוחים יצילו את בעל ביתם וכל אשר לא.

אז לכן הם הצילו את רחב ובני ביתה ובני משפחתה.

וכן מובא במדרש

על ידי שכיבד את המלאך,

נשא לו פנים.

כן דרכי המוסר בגודל חובת הכרת הטוב,

שכיוון שקיבל טובה מאת חברו,

חייב לטרוח עבורו ולעשות לטובתו כל מה שאפשר.

וכן, יש להתעורר

לגבי משה רבנו עליו השלום.

איתה במדרש,

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא,

בעתה לך ואשלחך אל פרעה.

אמר לו,

ריבון העולם,

איני יכול.

זה אחרי שהוא השתכנע כבר.

אחרי שבוע שמשה השתכנע, אחרי שבוע של הפצרות מהקדוש ברוך הוא.

בסוף אומר לקדוש ברוך הוא,

איני יכול.

מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עימו כבן,

ומי שפותח פתחו לחברו, נפשו חייב לו.

אני לא יכול ללכת בלי לקבל רשות מיתרו.

הוא חייב ללכת לבקש רשות.

השם אומר לא,

אומר הקב' ברוך הוא לא,

אני לא יכול.

כי מדרכי המוסר

זה הצלם אלוקים של האדם.

נוראים הדברים.

לראות את חיוב התורה עד היכן מגיעים בעניין הכרת הטוב.

כאשר מקבל טובה מחברו,

חייב להכיר לו טובה עד כדי למסירות נפש.

עכשיו צאו וחשבו מה חייב בן אדם שחברו פתח לו את העולם הבא ואת גן עדן

והביא אותו לשם ואת משפחתו ואת זרעו אחריו לדורי דורות.

כמה חייבים הכרת הטוב

למי שחזירו בתשובה,

למי שלימדו תורה,

למי שעשה איתו חסד ברוחניות.

כמה חייבים?

אם על חסד בגשמיות ככה חייבים עד שימסור את נפשו בשבילו,

עד מסירות נפש,

כל שכן ואחת

על אחת כמה וכמה הפותח פתח לחברו לעולם הבא.

וזו מידה שקשה מאוד להשיג אותה אצל אנשים,

הם בדיוק הפוך נהיים, כפויי טובה.

בדיוק הפוך.

ומעתה יפלא.

הלא האדם מקבל כל ימיו וחייו טובות

עד אין סוף מהבורא יתברך שמו.

ועל זה מברכים בכל יום

ברכת השחר.

שבה הכלולים,

שבה כוללים את טובות הבורא עלינו.

כל ברכות השחר כוללים טובות הבורא עלינו.

והמעיין בחובת הלבבות שחר הבחינה יראה נפלאות בגודל הטבת הקדוש ברוך הוא.

מדוע לא נשאל?

איך אנו גומלים ומכירים טובה

למטיב הגדול הזה,

ולא הפותח פתח לחברו,

נפשו חייב לו.

שעל פעם אחת, שקיבל טובה מזולתו,

חייב להכיר לו טובה עד כדי מסירות נפש.

מדוע לא נכיר טובה לכל הפחות

באותה מידה לקדוש ברוך הוא,

שבכל עת ועת

ובכל שעה אנחנו מלאים טובותיו עלינו.

הסיבה לזה נובעת

מכוח המידות הרעות שנמצאות בנו.

מי שלא מכיר טובה למי שטיב לו, יש לו מידות רעות.

מי שלא מכיר טובה לאביו שבשמיים

רע,

בעל מידות רעות.

והמידות האלה, הרעות, לא נותנות לו מקום למחשבה.

ובמקום להבין שהוא מקבל בחסד ובהטבה גמורה,

חושב שמגיע לו.

מחשבותינו היא שכל הנמצא בעולם הוא רק שלנו ועשינו זאת במו ידינו.

פעם אמר לי חילוני מה אתה רוצה? מה אתה רוצה?

למה שאני אברך המוציא להם מן הארץ?

אני בעצמי זרעתי את הזרע,

אני השקיתי,

אני בסוף אפיתי ואכלתי, מה אתה רוצה?

אני עמלתי על הכול,

אתה צודק, אתה צודק.

אתה ממש עמלת במו ידיך,

רק ספר לי איך נעו ידיך.

מי מניע לך את הידיים?

מי נותן לך חיות?

מי ימצא לך את הזרע?

מי אפשר שהאדמה תניב פירות?

מי ימצא לך את המים שתוכל להשקות אפילו בממטרה?

מי נתן לך את השכל וההבנה לטחון ולאפות?

מי אפשר לך את הלחיסה?

מי אפשר לך את הבליעה?

אתה, בטח, אתה, אתה עשית הכול, אתה המצאת הכול.

אתה.

וכל הוויכוח הזה בשביל שהוא יגיד, מוציא להם מן הארץ.

וזה יותר גרוע,

כי גם הוא מקבל שכר בעצמו על ההברכה.

תודה. לא רק שהוא מברך ומודה,

אלא אפילו

הוא מקבל על זה שכר כאילו שהוא עושה טובה בכלל.

נכון, נותנים לו אפשרות לברך ולקבל עוד שכר. עוד שכר, כן.

אדם מזיל בעיה עלמא וחשיב די להוא ולדרי דור.

ואינו רוצה להכיר טובה כלל לזולתו.

אמנם בשעה שמתנתק מאהבת עצמו ומטיב לזולתו,

אזי אותה המידה מביא עד הוא

אף לידי ההכרה שמקבל מחברו.

אתמול הייתי בהרצאה

בגילה בירושלים.

היה שם אחד שלפי העמידה והפוזה שהוא עמד שם ככה,

אמרתי לו אתה בחור ישיבה לשעבר, נכון? הוא אומר לי כן.

כן.

שואל שאלה טיפשית של ילד מפגר וחושב ששאלת השאלות הוא שאל.

בקיצור,

הבנתי שהוא ילאה את הציבור סתם.

אבל בשביל להראות כמה השכל שלו מעוות

מכוח האהבה לה המחשבתית,

אז לכן שאלתי אותו רק שאלה.

אחת בסיכום אמרתי לו תגיד לי

המחשב הזה שפה על השולחן

הוא עשה את עצמו או לא עשה את עצמו? לא יודע, יכול להיות שאולי זה יכול להיות, לא יודע, אותי לא יהיה לה שב, שב, תן רגע.

איפה האדם יכול להרחיק

בטיפשות שלו בשביל לחשב חכם?

כמה שהוא מתטפש יותר הוא חושב שהוא חכם.

מישהו חושב שמחשב עשה את עצמו?

לא יודע, לא יודע, יכול להיות, יכול להיות, לא יודע.

אם הוא ענה ככה,

אז הוא חושב שהוא כבר הביא תשובה ניצחת שאין עליה פרחק, גמרנו, זהו, די.

אם הוא לא יודע,

אז זה מסקנה.

לא יודע, לא יודע.

נו, איך אדם יכול לעמוד מול מאות אנשים, לדבר שטות כזאת ולחשב שהוא חכם?

עכשיו הוא שם כיפה לכבוד השאלה.

גמר את השאלה, הוריד את הכיפה.

את הכיפה הוא שם לכבוד החוכמה שלו.

הוא לא מזלזל בחוכמה.

אחרי שנתברר שהוא טיפש, אז הוא הוריד אותה.

אמנם בשעה שמתנתק

מאהבת עצמו הוא מיטיב לזולתו,

אזי אותה מידה מביאה אותו אף לידי ההכרה שמקבל מחברו,

כי הרי מרגיש

את האורחים

ואינו חושב רק על עצמו.

ממילא מרגיש את ההטבות שמקבל

וחש בזה נמא דחיסופה שזו ממעלות הנפש

ומשום כך מכיר טובה לזולתו עד אין שיעור.

אם אדם מתנתק מאהבת עצמו

אם אדם מתנתק מאהבת עצמו

זה הבעיה של רוב האנשים, הוא אוהב את עצמו לכן הוא עצלן, לא עושה, לא טורח בשביל השני, מה פתאום שאני אעשה בשבילו?

אני אשרת אותו, שישרתו אותי.

אבל אם הוא מתנתק מאהבת עצמו

ומטיב לזולתו,

אז אותה מידה

מביאה אותו לידי ההכרה שהוא מקבל מחברו.

הוא עושה לחברו, הוא עושה לזולתו והוא מרגיש שהוא עושה לא טובה

שהוא מקבל ממנו.

הוא מרגיש שהוא מקבל מחברו.

בזה שהוא מסכים שהוא ישרת אותו,

שהוא יעשה לו.

כי הרי הוא מרגיש את האורחים ואינו חושב רק על עצמו.

הוא ממילא מרגיש את ההטבות שמקבל.

וחש בזה נאםא דחיסופה שזו מעלות הנפש.

כשאדם מגיע למצב אפילו שהוא מתבייש בזה שהוא עושה לשני,

כמה הוא היטיב לו שהוא הסכים לקבל ממנו.

ומשום כך גם מכיר טובה לזולתו עד אין שיעור.

תודה רבה לכם שאכלתם, תודה רבה לכם ששתיתם, תודה רבה לכם שהתפללתם,

תודה לכם שבאתם, תודה רבה לכם.

זו המדרגה שחיפש אליעזר, עבד אברהם, אצל רבקה.

האם יש לה את זה או אין לה?

והוא מצא את זה בגדול.

ילדה קטנה,

למאן דה עמר בת שלוש,

למאן דה עמר בת שלוש עשרה,

רצה ומשקה גמלים.

גמלים.

והגמלים לא יגידו לה תודה.

כלום.

אין מי שיודע בכלל מה נעשה פה.

אבל זה המעלה של אמותינו הקדושות ואבותינו הקדושים.