יציאת מצרים שווה עבדות | הרב אמנון יצחק שליט"א

22-3-13
...בזה מודדים אותו, כמה עבדות יש לו כלפי הבורא. כמה הוא שייך לבחינה של עבדות, בה במידה שמעשה זה מביא לידי עבדות בה במידה הוא נחשב, כמה שאתה יותר עושה כל מצוה וכל רצון לאלקים מתוך עבדות, ככה זה נחשב ונערך המצוה לפני ה' יתברך. אדם שקם מהמיטה, חוזר לישון עוד חמש דקות זה לא עבדות. הוא אדון, הוא מחליט עוד חמש דקות, עוד חמש דקות, עבדות פירושו שמרגע שהוא התעורר טסססס הוא זורק את השמיכה ואץ רץ לעבודת הבורא, עבדות. אחד שרואה שהוא אחר לעבודה איך הוא קופץ, יו, רבע שעה יו, הבוס יכעס יו, מה קרה? יבינו שאתה בשר ודם גם לתפילה אתה לא קם מהר, תגיד לו נראה. אבל אם לבוס אתה ככה למלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה. 
לדוגמא, בכל מצוה ומצוה נמדדת ערכה לפי מידת העבדות של המקיים אותה, כמה היה לו ביטול האנוכיות שלו, וכל כולו מסירות ועבד לפני רבו. ודאי שגם אמונה היא בחינה בזה, שאדם עושה את הדברים תוך הכרה ואמונה שע"י אמונתו והכרתו בה' ואותותיו ונפלאותיו וכוחו וגדלו וטובו וחסדו האין סופיים, הוא יבוא כמובן לידי עבדות עוד יותר כי ככל שהקערה היא יותר חזקה אז האדם קל לו. אבל צריך שיציב לו האדם עבדות למטרה של עבודה, ובה ימדוד תמיד את מצבו. אם אדם רוטן אז זה לא עבדות, אם הוא רוטן הוא מבין שיש לו מקום לרטינה, ז"א הוא לא מרוצה מהציווי של האדון, הוא היה מוותר על זה אם אפשר, זה לא עבד, עבד צריך להיות שש ושמח לעשות את רצון קונו בכל מקרה, מה זה משנה מה הוא אומר לו. 
יכולים אנשים שנמצאים ביחידות מובחרות, אז הם מחכים לרגע שהם יכולים להוכיח שכל מה שהם עברו באימונים הם יכולים לבצע, טייסים מחכים לרגע מתי יגידו להם לצאת לאיראן, סיירת מחכים לרגע מתי הם צריכים לצלוח את הירדן ולהכנס פנימה, מחכים לרגע. הכינו אותם, בישלו אותם הכל זה זה אחרת בשביל מה הם התאמנו? עבדו הכינו הכינו הכינו בסוף אמרו תשארו אין שום דבר, אנשים מתנדבים לזה, רוצים, רוצים. אז אם לשמה ככה, בעבודת הבורא על אחת כמה וכמה. פה זה ודאי רצון הבורא וזה רצון מוחלט אמיתי טוב יותר טוב מזה לא יכול להיות בשביל האדם. שמה אתה לא יודע אם תחזור לא תחזור, אם זה כן מוצדק לא מוצדק, ימצא חן לא ימצא חן, תהיה הצלחה לא תהיה הצלחה, פה אין דבר כזה, כל דבר שאתה עושה זה מאה אחוז הצלחה, אם אתה עושה את זה כמו שצריך פששששש. כל העושה מצוה כמתכונתה עושה אותה לשמה, אין מבשרין אותו בשורות רעות. כח המצוה מגונן על האדם. 
כל מצוות התורה סובבים והולכים רק על יסוד זה של אדנות ועבדות אדנות ועבדות, זה היסוד של כל המצוות. אנחנו אומרים "ברוך אתה אדו" זה אדנות, אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, אז אנחנו מצווים ועומדים לקים את רצון האדון, ברוך אתה אדו', אחרי זה אשר קדשנו וציוונו להניח תפילין, להתעטף בציצית, זה זה זה זה זה, אדם צריך לעשות מתוך עבדות, אבל יש בזה גם קידשנו במצוותיו, כל מצוה ומצוה מקדשת את האדם. 
כל מצוות התורה סובבים והולכים רק על היסוד הזה של אדנות ועבדות שזה יסוד כל המצוות, תכלית יציאת מצרים הוא להיות לו לעם נחלה, ז"א שזכינו להקרא עבדי ה', וזה היה עבודת היום של יוצאי מצרים, וזוהי באמת עבודת היום שלנו, כמו שכתוב "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אז עבודת היום של יוצאי מצרים היתה שהם נהיו עבדים לה', יצאו מתחת עבדותו של פרעה ונהיו עבדים לה', ולא רק העבודה שהיתה של יוצאי מצרים, זאת עבודה שלנו כל יום, לכן אנחנו אומרים בהגדה, חייב אדם לראות את עצמו, את עצמו עצמו, כאילו הוא הוא הוא יצא ממצרים. מה זה כאילו הוא יצא ממצרים, לא את הפוזה שהוא הולך ברגל, אלא כאילו הוא יצא עכשיו ממצרים, הוא היה עבד לפרעה לאדונים של בשר ודם, של בוסים וכו', ועכשיו הוא יצא ממצרים להיות עבד לקב"ה. שאין אנו יוצאים ידי חובתנו בסיפור יציאת מצרים לבד, רק לספר זה לא כלום, אלא מחוייבים להרגיש עצמנו שגם אנו הננו מיוצאי מצרים, ואותנו גאל הקב"ה, כל מי שחזר ממצרים זו גאולה שלמה, יוצא מעבדות של החומר, של האנשים, של דעת הבריות השוגים והופך להיות בן חורין, הוא עבד לקב"ה לעשות רצונו ואין גדול מעבד של מלך. ואז יוצאים ממצרים ואותנו גאל הקב"ה, ככה צריך להרגיש כל אחד, לא רק בערב פסח, כל השנה, הוציאנו מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מאפילה לאור גדול, שגם אותנו, לא רק אותם הוציא הקב"ה ממצרים. לכן אנחנו אומרים כל הזמן בהרבה מצוות, זכר ליציאת מצרים, זכר ליציאת מצרים, זכר ליציאת מצרים, זכר ליציאת מצרים, כל המצוות שזכינו זה בזכות שיצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה, אחרת מה היינו? עבדים לפרעה, אבטיחים ושומים ובצלים. 
כשבא אדם לידי דרגה זו בהכרח הוא שתצא מזה עבדות, אם הוא מכיר את כל מה שלמדנו כרגע ומבין את כל הדברים, מוכרח שיצא מזה עבדות. כמו שאומר חובת הלבבות, שמשער הבחינה בהכרח הוא שיצא עבדות, למה משער הבחינה? כי משער הבחינה אדם בוחן כל הזמן את טובות הבורא עליו, כמה הרעיף עליו, כמה יצא לו משעה שהוא נברא ואיך הוא גדל וכל התיאור שמה, כל הטובות שהקב"ה עושה לאדם. כשאדם רואה כמה טובות הקב"ה עשה לו בשער הבחינה בהכרח יוצא עבדות, למה בהכרח יוצא עבדות? משום שזהו בתכונת כל נברא, בתכונת כל נברא להכיר טובה למטיבים לו. כל נברא מבין שצריך להכיר טובה למי שהיטיב לו, יש אח"כ עוד מידה רעה שזה כפיות טובה, אז הכרת טובה זה תכונה שטבועה בכל אדם, להכיר טובה, לכן אנחנו אומרים לילד תגיד לו תודה, תגיד לו תודה, להגיד לו אנחנו אומרים, אנחנו - אתה אומר תודה על כל דבר? מכל מקום, זה לא רק להגיד תודה לצאת ידי חובת תודה, זה להחזיר טובה גם למיטיב. 
ומשום דזהו בתכונת כל נברא, להכיר טובה למטיבים לו, זה בתכונה של כל אחד, ובמידה שתגדל הטובה בה במידה תגדל גם הכרת הטוב וההשתעבדות, ככל שבן אדם מקבל טובות הוא מכיר טובה יותר, אם הגדילו לו את הטובה אז תגדל ההכרה בטובה שהוא קיבל מההשתעבדות שלו כלפי נותן הטובה, כי הכרת הטוב הוא עבדות. הכרת הטוב זה שווה עבדות. לכן יש כופים את הטובה, כי ברגע שעשו להם טובה והם לא רוצים להיות משועבדים לאותו אדם, הם מתעלמים ממנו ומתכחשים לטובתו, וכמו שכתוב בשולחן ערוך, מה זה אורח רע, אומר וכי כל מה שהכינו זה היה בשבילי, הם הכינו בשבילם, נתנו לי מה שנשאר. אורח טוב מה אומר, כל מה שעשו וערכו את השולחן - הכל לכבודי. באמת המארחים התכוונו בדיוק אותו דבר לשניהם - לתת להם, לכן הם ערכו שולחן, ככה הם אוכלים סנדוויץ', אבל הם ערכו שולחן, סידרו הכל וזה פה ושם, והאורח הרע מה אומר, בשבילי? ככה הם אוכלים כל היום. אבל חבל לזרוק אז שעוד אחד יאכל. אורח טוב - הכל זה לכבודי. כי בן אדם מרגיש שהוא משתעבד לנותן הטובה, כי הוא עכשיו חייב לו הכרת הטוב. אז יש כאלה שפוטרים אותו בתסלח תהיה בריא על הכיפאק וזה וזה וזה, יש כאלה שבאותה שעה לא יכולים לתת לו בתמורה משהו, אז הם שומרים את זה לזה ובבא הזמן זזז משחררים משהו. נותנים משהו. עושים משהו. מחזירים אפשרות אחרת וכן על זה הדרך.
כי בה במידה שתגדל הכרת הטוב וההשתעבדות זה כנגד כמה שתגדל הטובה, כי הכרת הטוב זו עבדות. ועבדות ואדנות הוא משער המצטרף, וזה מחייב לזה. עבדות ואדנות זה הולך ביחד, משער המצטרף, וזה מחייב את זה. האדנות מחייבת עבדות, והעבדות מחייבת אדנות. 
אבל יש בזה בחינות ודרגות עד אין סוף, שמתחלקות לפי הכרת הטוב. זה לא עבדות באותה רמה בכל נתינה, כי יש נתינות כאלה יש גדולות יש יותר, בה במידה שתגדל הכרת הטוב, כמה שאתה מכיר טובה יותר למי שנתן, תגדל העבדות. אחד שנותן לך סיגריה ספק אם אתה צריך להכיר לו טובה, אבל אחד שהציל אותך מטביעה - זה עולם אחר לגמרי. ההוא שנתן לך סיגריה הוא מקצר את ימיך, זה מציל את חייך, אז אולי בשבילך זה טובה שהוא נותן לך לקצר את החיים, אבל מכל מקום זה לא דומה, אז יש כמה דרגות, אחד שנתקע לפני שבת ואין לו כסף לנסוע הביתה, ואחד שזה הציל לו את השבת שלא יצטרך לאכול שבת, ואין לו שלש סעודות ויצטרך לצום עד מוצאי שבת כי אין לו מאיפה לאכול, זה לא דומה לאחד שקיבל את אותו סכום באמצע השבוע וזה לא במצב של חילוץ כזה וכו' וכו'. אז לכן זה משתנה תמיד לפי הנתונים.
ולפלא קושיא שלח רבי יהודה הלוי לאבן עזרא, רבי יהודה הלוי שלח קושיה לאבן עזרא, הוא שואל אותו למה נאמר "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ ה' בראתיך, ומה יותר מחייב את האדם, מה יותר גדול, בריאת שמים וארץ או יציאת מצרים? ברור לכל שבריאת שמים וארץ יותר גדול, זה לברוא את כל העולם, להוציא אותם ממצרים זה פרט מתוך הבריאה, וכשה' מתוודע לבוראים ולעם ישראל בפרט, והוא אומר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" זה כאילו הוא מצמצם את עצמו, תגיד, בראתי את העולם, בראתי אותך, למה אמר ככה במעמד הר סיני? עיין שמה תירוצו ואולי כוונתו לדברינו. 
לפי הנראה מרבי יהודה הלוי הספיק אשר בראתיך לבד, שמזה יצא עבדות להתחייב בכל חיובי התורה, עצם זה שאדם יודע שה' ברא אותו, זה מספיק כבר בשביל לחייב אותו בכל החיובים שיש בתורה. זה לרבי יהודה הלוי, כן? ולכן הוא התפלא למה צריך להגיד אשר הוצאתיך. 
בחובת הלבבות בשער עבודת האלקים פרק ו', אמר השכל כי תוספת העבודה על אנשיה מתחלקת על ארבעה ענינים. כל אחד צריך לעבוד את הבורא, אבל יש אחד עובד ככה ויש אחד יש לו תוספת עבודה, יש אחד יש לו עוד יותר תוספת עבודה, ועוד אחד יש לו עוד תוספת עבודה. נגיד העולם חייב ככה, ישראל חייבים יותר, כהנים חייבים יותר, כהן גדול חייב יותר, תוספת העבודה כל הזמן יש תוספת, לפי מה תוספת העבודה? זה מתחלק לארבע ענינים: 
הראשון, טובת הבורא כוללת כל אדם, למה צריך שכולם יהיו חייבים טובה לבורא שהוא ברא אותם, כי הוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא, הוא ברא אותנו יש מאין, והחיותם, וברגע שהוא הוציא אותם לאויר העולם הוא גם מחיה אותם כל הזמן, "שהחיינו וקיימנו והגיענו" מחיה אותם כל הזמן. והטובה עליהם, שהם רואים ושומעים מחיכים והכל והכל והכל, והמציא להם כל צרכיהם וכו' וכו', על כן הם חייבים לבורא יתברך עבודה כוללת, ומהי העבודה הכוללת? זה כל הטובות השכליות אשר נהג בהם אדם חנוך ונח ובניו ואיוב וחבריו עד ימות משה רבינו ע"ה. תורת השכל, היות ואדם נברא בצלם אלקים, והאלהים עשה את האדם ישר ושכלו ישר, ודרך ארץ קדמה לתורה 26 דורות, אז בשכל של האדם הוא צריך להכיר את תורת דרך ארץ, ובה נהגו אדם ונח ושם ועבר ואיוב וכולם עד משה רבינו שקיבלו את התורה, עד אז מה היה? היה תורת השכל, השכל היה מחייב, כמו שאדם אומר לחבירו תגיד אין לך שכל? למה אתה אומר לו שאין לו שכל, כי הוא מתנהג כמו אחד שאין לו שכל, מי שיש לו שכל לא מתנהג ככה, מה פירוש - יש תורת שכל, לא צריך בשביל זה תורה כתובה, יש מכנה משותף בכל העולם שמבינים שזה נגד השכל, זה הולך עם השכל וכן הלאה. זה מעצם היותו צלם אלקים. אז ז"א, חייבים לבורא עבודה כוללת זה כל התורות השכליות שנהג בהם אדם חנוך ונח ובניו ואיוב וחבריו עד משה רבינו ע"ה, ז"א מ'בראתיך' לבד יוצאת בחינה של בני נח, מעצם זה שברא הקב"ה את הברואים אז מזה יוצאת העבודה שנקראת בן נח. 
ז"א מאשר בראתיך לחוד יצאה בחינת בן נח וזו העבודה הכוללת, שכל הברואים חייבים במצוות שנצטוה נח, וגם כל הענינים השכליים שבן נח מחוייב. אז זה דבר אחד. 
הענין השני, אמרנו מהי התוספת של העבודה על האנשים, היא מתחלקת לארבע, אז זה היה הראשון. הענין השני- טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות כמו שהיטיב לבני ישראל והוציאם מארץ מצרים וחייבים בזה עבודה יתרה, ועל כל טובה מהם התחייב בעבודה יתרה לאלקים. ז"א, אם הקב"ה בחר לו עם מן העמים או אומה מן האומות, כמו שהוא הוציא מעם ישראל כשהוציא אותם גוי מקרב גוי, במסות באותות במופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא עשה את זה במיוחד לעם מסוים, זה מחייב אותם עבודה יתרה מבני נח הרגילים. כי אתם קיבלתם תוספת טובה לאין שיעור, היית יכולים להיות עבדים תחת המצרים לעולם, ואני הוצאתי אתכם משם. זה חייב אותם בעבודה יתרה, ועל כל טובה מהם יתחייב בעבודה יתרה לאלקים. 
הרי שיש כאן כמה בחינות ודרגות לעבדות, יש שהוא משועבד לאדוניו תלוי כולו בו, ואם לא יעבדנו ימות הוא ובניו ברעב, גם זה שעבוד שמכריחו לעבוד, אבל זה עדיין לא בחינת עבד, כי גם פועל משועבד לאדוניו, לבוס, אבל פועל יכול לחזור לו בחצי היום, למה יכול עובד בחצי היום לחזור והוא ישראלי? "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" ולא עבדים לעבדים, אתה לא עבד שלו, אז אתה יכול לחזור בחצי היום. בחינת עבד היא שאין לו רשות עצמו כלל, כולו פנוי אך ורק לרשות אדוניו, עבד זה לא יכול לחזור בו, גופו קנוי לו, זה כמו שקונים בהמה ככה זה עבד, עבד ממש, עבד הקנוי לאדונו זה קנין הגוף. כמו שקונים בקר ואתה יכול לשחוט את הבקר אם אתה רוצה, ככה זה. האמריקאים עד לפני עשרות שנים היו אצלהם השחורים עבדים, ואם היה בורח עבד היו יורים בו. למה? כי זה היה קנין, כמו שקונים בהמה. 
וחכמים ז"ל מצינו בזה בחינות ודרגות. הגמרא בעירובין ס"ה אומרת, אגירי דיומי אנן, אנחנו נחשבים שכירי יום, אגירי דיומי אנן - שכורים ליום. גם שכיר יום, אחד שעובד אצל מישהו ומשועבד כל היום, שימו לב מה ההגדרה, אדם שהשכיר עצמו לעבודה, בין אם זה בקבלנות, בין אם זה ככה או ככה או ככה, משועבד כל היום מבלי שיוכל לשאוף רוח אפילו רגע, ז"א אם קבלן קובע לעצמו לסיים בפרק זמן מסויים, הוא צריך לבצע את זה בזמן שהוא קבע, ואם זה אדם שהוא שכיר - שכיר יום, אין לו מציאות שהוא יכול לשאוף רוח אפילו רגע שלא ברשות בעל הבית. ודאי שאסור לו לגזול, להשתמש בטלפון בלי רשות, לצאת לעשן סיגריה בלי רשות, לאכול מתי שהוא רוצה בלי רשות, יש דברים שהוא צריך לסכם עם בעל הבית והדברים צריכים להיות ברורים, ומאחרי שהם מסכמים הוא צריך לעמוד בזה, וכל סטיה יכולה להחשב לגזל שהוא יצטרך על זה להתגלגל. 
אז מה עושים? הרי ברור שכל אחד שעבד פעם באיזשהו מקום הוא לא היה בדיוק כמו שכתוב פה, שהרי אבא חלקיה כתוב שבאו אצלו חכמים להתברך, והוא לא ענה להם, אמרו לו שלום עליכם, שלום עליכם, שלום עליך, אולי ככה הוא יענה - לא עונה, אחרי שהוא סיים את כל העבודה אחרי כמה שעות אז הוא אמר להם עליכם השלום, שאלו אותו למה לא ענית, אמר להם אני שכיר יום, אני לא יכול. כמה זה לוקח תשובה עליכם השלום, כמה זה? אומר לא אני לא יכול, הזמן לא ברשותי, זה זמן של הבעל הבית, לא שלי. אני השכרתי את עצמי. מה יעשה בן אדם, בן אדם מעריך כמה הוא חושב שקרה, קודם כל הוא מבקש מחילה, דבר שני הוא יעריך את הזמן בכסף, עכשיו יכול להיות שגם נהיה מזה נזק, אבל בואו נגיד עכשיו בלי נזק, אז הבן אדם צריך לעשות חשבון ואז יוריד מהשכר שלו, יגיד תוריד לי מהשכר כך וכך, או שיתן בשכר כך וכך, ואם זה היה שנים, ואם זה היה שנים, ופתאום הוא נזכר, יעשה חשבון של המקומות שהוא היה שמה, ואם הוא לא יתן יבקש מחילה לפחות, אם ימחלו לו בסדר, אם לא ימחלו לו אין מה לעשות, צריך לשלם. 
הקב"ה עזר לי ואחרי שבע שנים של עניות זכיתי לעשירות, ודבר ראשון שעשיתי זה הפרשתי כסף בשביל לשלם את כל מה שעלול להיות, מה שידוע ומה שלא ידוע לי, ומה שעלול להיות שנגעתי בכסף שהוא לא שלי או שעשיתי ככה כמו שדיברתי או כל מיני חשבונות, עשיתי חשבון שלי, של הורי, של ילדי וכל הגלגולים הקודמים פלוס מה שעתיד להיות עד אחרית הימים ונתתי. לסגור הכל, שגם אם בעתיד יהיה לי איזה פשלות או משהו שאני לא אשים לב או משהו כזה - יתכסה.

ש. איך יודעים אם זה הגיע ליעדו?

הרב: אני נותן על דעת איקס כסף על דעת שאם חלילה יקרה משהו אני נותן את זה לצרכי רבים, לזיכוי הרבים, לארגון שמזכה את הרבים כגון שופר, נותן את הכסף זה קרן שבה אני אומר, שאם חלילה אני עשיתי ככה וככה אז הכסף הזה ישמש בעבור זה שיהנו אותם אנשים שנתבעו ממני. אבל כשאדם לא יודע במי הוא פגע, למי הוא לקח, למי הוא הזיק וכו' וכו', והוא לא מוצא את הבן אדם, מה יעשה? אז יתן צרכי רבים. ארגון שופר הוא ארגון שמטפל ברבים, מגיע לרבים, מהנה את הרבים, בדיסקים באינטרנט בכל הדברים, ממילא אנשים נהנים אז הם קיבלו תמורה, אז מי שהשקיע בזה נותן לארגון אז הוא כבר מהנה את אותם אנשים שהוא לא יכול להגיע אליהם והם לא יודעים, והוא לא יודע שהם ניזוקו או הוא הזיק אותם.

ש. וגם אם זה במזיד?

הרב: במזיד צריך להחזיר, אתה יודע למי עשית. תחפש את הבן אדם, רק אם לא יהיה שום סיכוי שתוכל להגיע אליו אז צריך לעשות את העצה הזאת. אבל יש אנשים מסכנים שנפטרו מן העולם והם לא יודעים ולא עשו את זה, יש חושבים שיש להם זמן ואח"כ אתה מבין הם עלו למעלה, צריך לחזור למטה, אם לא מחלו להם למטה הם צריכים לרדת בחזרה. לא רק הם, גם הנגזל שלא מחל צריך לרדת למטה, אתה יודע מה זה להיוולד עוד פעם וטיטולים וזה וללכת לגן עוד פעם וא' ב' וזה והכל בשביל כמה שקלים? זה לא פשוט. 
אז חכמים אומרים, שגם שכיר יום שעובד כל היום מבלי שיוכל לשאוף רוח אפילו רגע, בכל זאת הנה הוא רק בבחינת שכיר יום, גם בחינת אשר בראתיך הינה בחינה של עבדות, אבל בכל זאת כתב בחובת הלבבות שהיא רק עבודה כהנת, שהיא בחינה של שתי רשויות שאינו פנוי בכל מאת האחוזים לרשות אדוניו. בן נח הוא רק חייב לקב"ה בעבודה כוללת, אבל נשאר לו עוד זמן לעצמו, הוא לא עבד קנוי לגמרי, יש פה שתי רשויות - הקב"ה והוא, הוא נותן לקב"ה את החיובים שלו ועושה בשבילו גם כן. זה עבודה כוללת, הוא לא פנוי במאת האחוזים לרשות אדוניו, זה בחינת נח שתוכל להקרא פועל, הוא לא עבד הוא רק פועל. עבד זה רק מי שפנוי כולו לרשות רבו ואין לו רשות עצמו לגמרי, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, עבדי קורא לנו הקב"ה, עבדות זכו בזכיה רק ביציאת מצרים, אבל מאשר בראתיך לא זכו לזה, אז מה התמיהה, למה לא נאמר אשר בראתיך? מה התמיהה למה לא נאמר, עכשיו זה ברור, בראתיך זה עבודה כוללת, וה' רצה לחייב אותנו בעבודה מיוחדת של עבדות, וזה דוקא מאשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי מזה נהייתם לי לעבדים, עבדי הם אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בגלל הוצאתיך אתה חייב לי בעבודה יותר מסתם בן אדם, כי אני טיפלתי בכך כאומה מיוחדת מכל האומות, וממילא אתם נכנסים תחת עבדות, וזה הזכיה שלכם שזכיתם כי בחרתי בכך מכל העמים, אז זה מחייב אתכם בעבדות. אז ממילא ברור למה לא אמר הקב"ה בעשרת הדברות אנכי אשר בראתיך, אלא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי פה אנחנו קיבלנו עוד יותר טובה משאר העמים. 
הפסוק אומר, "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד", כתב הרמב"ן, מה זה ואותו תעבוד? כתב הרמב"ן, וראיתי עוד בתנחומא, מדרש תנחומא, ואותו תעבוד - שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצוות, תהא מפנה עצמך לתורה ולמצוות ולא יהיה לך עבודה אחרת. לכך נאמר ואותו ת עבוד, שום אחר אתה לא תעבוד, ואותו תעבוד, יהיה פירוש ואותו תעבודו לדעתם - לדעת חכמים, שתהיה בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבוא מזה מה שאמרו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האלקים היא. אז אומר הרמב"ן שהתנחומא אומר, מה זה אותו תעבוד? אדם יהיה פנוי לעבודת הבורא ולתורה ולמצוות, ולא יהיה לו שום עבודה אחרת, זה אותו תעבוד האורגינל. לכך נאמר "ואותו תעבוד", זה מה שגרם לי לצאת לדרך, שאני ראיתי בתנחומא כתוב "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" כי יש עבד למלך ויש עבד לעבד, מה הכי כדאי - עבד למלך, שמה שיש למלך יש לעבד, ום הוא עבד לעבד מה שיש לעבד יש לו. באותו רגע בסלון פניתי לקב"ה בקול, ואמרתי לו רבונו של עולם, אני רוצה להיות עבד שלך ולא עבד של בשר ודם, לא חיכיתי לתשובה ויצאתי לדרך. זהו, יותר לא עשיתי מלאכת אנשים אלא מלאכת שמים. לא מעניין אותי יותר שום דבר מהעולם הזה, רק עבודת שמים. כל אחד יכול להחליט ככה, נשאל כל אחד מה עדיף להיות עבד של מלך או עבד של בשר ודם, כל אחד יגיד עבד למלך, אז למה לא עושים, למה לא עושים את מצוות הקב"ה כמו שצריך? 
כשאני נכנסתי לא נכנסתי על מנת שהמצב שלי יהיה טוב, לא היה לי כלום, זה בגלל שאמרתי מה שאמרתי אז אני לא עבדתי, נו, אז אם לא תעבוד מאיפה יהיה לך אוכל? הקב"ה סיבב שיבואו ויכריחו אותי לעשות קלטות, לדבר בלאו הכי הייתי מדבר, ומהדיבורים נהיה כסף, יצאו קלטות. הקלטות נמכרו ואנשים לקחו מחצית והיה כסף. ז"א, לקב"ה אין מניעה להעשיר אדם, הוא הבטיח שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, אז אם אתה ממשיך עם התורה אפילו שאתה עני, הוא מבטיח שאתה תקיים אותה גם מעושר. וככה היה. אז אם ישאלו אתכם שאלה, למה הרב שלכם נוסע בבי אם וי, תגידו להם להראות את המשנה המפורשת - כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. תתפוצץ. תעבוד גם אתה ככה תקבל גם כן. מה אני צריך להחליף את המשנה? להעלים אותה? כתוב שיקיים את התורה מעושר, אז צריכים לראות שאני מקיים את התורה מעושר.

ש. תשים סטיקר

הרב: כן היה אחד שעשה ככה, שהוא העשיר מהשמיטה והוא קנה לימוזינה והוא כתב עליה שזה מהשמיטה. 
מכל מקום, רואים שאותו תעבוד פירושו שתפנה את עצמך מכל עבודה אחרת ותהיה כעבד הקנוי לו, ז"א אתה לא עובד שום עבודה אחרת, אלא משרת את אדוניו תמיד, עושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, אדם אוכל שותה ישן, זה לכבוד ה' יתברך שיהיה כוחות לעבודת הבורא, ואז יהיו כל מעשיך לשם שמים. 
והנה למדנו בתנחומא שתהיה מפנה עצמך לגמרי, ולפי מה שביארנו שזה מהותו של עבד שכולו פנוי לרשות אדוניו, אם כן כיון דכתיב "אותו תעבוד", בעל כרחך הפירוש הוא כנזכר לעיל, וזה מה שמצאנו, שמשה רבינו נכתב בשם עבד, לכאורה איזה תואר למשה רבינו שהוא עבד? והחיוב מתבאר באמת, אי אפשר לקרוא עבד רק למשה רבינו, כיון שמהותו של עבד שאין לו רשות עצמו כל עיקר, כי הוא לא פנוי אך ורק למלאכת אדוניו בלי שיהיה לו לעצמו אפילו חלק אחד ממאה. אם כן ודאי שזוהי מדרגה הראויה רק למשה רבינו ע"ה "כי עבד נאמן קראת לו". 
אברהם גם נקרא עבד, דוד נקרא עבד, אברהם עבדי, דוד עבדי, משה עבדי, כי עבד נאמן קראת לו מעידה התורה על משה רבינו, "כי עבד נאמן קראת לו". זה באמת מה שאמרו "ושבתם וראיתם" בחגיגה ט' "ושבתם וראיתם בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. עכשיו נראה תסבירו למה? למה זה עובד אלקים וזה לא עבדו, למה? זה שנה מאה וזה מאה ואחד, אם אנחנו נשנה פעמיים שלש ארבע פששש מספיק, עשר פעמים תחזור עוד פעם מחדש, אתם תהיו מכונים שאני יחזור עכשיו על השיעור מחדש עשר פעמים? פעם אחת אני סוחב ככה בקושי, אז אם זה מאה ומאה ואחד, אומרים זה ששנה מאה ואחד זה עובד ה', מאה זה לא עובד, למה? הרי שפעם אחת משנה את כל המצב, אם עשה מאה פעם פירושו שהוא עדיין לא עבד, כי הוא לא פנוי כולו לרשות רבו, להיות עבד צריך להיות כולו ברשות רבו, וזה שונה פרקו מאה פעמים ואחת, ראינו שמסיים שם הגמרא, צא ולמד שפעם אחת משנה את המצב לגמרי. מה פירוש? כשבן אדם מחליט אני עושה מאה, אז הוא לא עבד, הוא אומר שמע מספיק, מספיק זה לא אומר עבד, אין מספיק, מספיק יכול להגיד אדון, מספיק הוא מחליט, עד עכשיו למדתי מרצוני עכשיו אני מפסיק, זה לא עבד, אבל בן אדם לא מפסיק, כל הזמן ממשיך, בשעה שזה למד מאה זה למד מאה ואחד, וזה הפסיק במאה כי הוא אוהב מספר עגול, לעשות מספר עגול, זה לא עבד, אז לכן זה נקרא לא עובד אלקים. אתם מבינים את המשמעות? 
נתבאר מזה שכל גדלות האדם להיות בדרגה של עבד, ולדרגה הזו זכו ביציאת מצרים, שנקראו עבדי הם, וזו הסגולה של ישראל על כל העמים, שרק הם זכו להקרא עבדים, אבל כל הדורות לפני יציאת מצרים לא נקראו בשם זה, לכן אנחנו אומרים "וקרבתנו מלכנו לעבודתך" לזה זכו רק ביציאת מצרים. כיון שכן, הפירוש הוא להעשות מיוצאי מצרים פירושו להיות עבדים ולהעשות עבדים, להעשות מיוצאי מצרים. מה היה ביוצאי מצרים - היו עבדים. 
מזה יתבונן אדם איזה עבודה קשה מוטלת עליו בחג הפסח, להכנס לדרגה שרק יחידי סגולה זכו לה, והיא מהעבודות הקשות. רואים שהנשים הן מקיימות את זה, נכנסות לעבדות חודש לפני כבר, חודשיים לפני, הן מכינות כל הזמן.
בל יסתפק האדם לאמונה בלבד, רק שהאמונה תהיה אצלו כאמצעי בכדי להעשות עבד, ומצות חג הפסח היא אחרת לגמרי מכפי שהורגלנו, אדם לא יסתפק באמונה בלבד, אלא האמונה צריכה להיות אצלו אמצעי לעשות אותו עבד, ומצות חג הפסח היא אחרת לגמרי ממה שהורגלנו, הענין שלו הוא עבדות, ומזה נוכל להתבונן גודל העבודה ה מוטלת על האדם להגיע לדרגה של עבדות, שהמהות זה שיהיה פנוי כולו לרשות אדוניו. לרשות אדוניו.
דרגה זו של עבדות אמרנו מתחלקת לבחינות שונות, כל מה שתגדל בחינת האדנות תגדל גם בחינת העבדות כי זה משער המצטרף. זה מה שמנה הרמב"ן אשר הוצאתיך זה מצוה של קבלת מלכות שמים. הרמב"ן מונה המצוות, והוא אומר שאשר הוצאתיך זה מצוה של קבלת מלכות שמים. 
זה שמצאנו בתורה הרבה פעמים שקיבלו ישראל עול מלכותו יתברך במצרים, בים סוף, זה לא כפילות, בגלל שמפעם לפעם זכו לדרגה יותר עילאית בעבדות, במצרים קיבלו מלכותו וכשהגיעו לים סוף זכו ליותר טובה, מה היותר טובה? שמתו כל המצרים לעיניהם וגם שהם קיבלו את כל העושר שמה בים, כשהגיעו לים סוף וזכו לכל ה טובה התרבתה אצלם השתעבדות, כי הם נכנסו לדרגה יותר עילאית בעבדות ואמרו "ה' ימלוך לעולם ועד" מבלי גמול. 
מתבאר מזה שתכלית יציאת מצרים זה לא אמונה לבד, אלא התכלית שלה היא בחינת עבדות שאדם כולו ברשות רבו, מפנה עצמו רק למלאכת אדוניו מבלי שתהיה לו מלאכה אחרת לגמרי אמן.