ללכת עם הקדוש ברוך תמיד | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

משה אבני ישראל את השירה הזאת לאדוני ויאמרו לאמר אשיר על אדוני כי גאו גאה סוס ורוחבו אמר אלינו

אז ישיר משה העדה ויכתיב נכון כסאך מאז

ומתי נכון כסאבו של הקדוש ברוך הוא? מאז, מאז שאלו שירה על משיבה.

אמר ידוחיה בשם בני אבו

אף על פי שמעולמת לא מתיישב כסאך ולא נודעת מעולמך עד שאמרו שירה.

משל למלך שעשה מלחמה נרצח.

אמרו לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך.

עכשיו עשינוך אגוסטוס.

מה יש בין המלך לאגוסטוס?

המלך עומד על הנרוח והאגוסטוס יושב עליך.

כך אמרו ישראל.

עד שלא בראת עולמך היית עתה,

ומי שבראת אותו אתה הוא,

אלא כביכול עומד.

עמד וימודד ארץ,

אבל משעמדת בים ועמדנו שירה לפניך,

ומתושבה מלכותך וכסאך נכון.

ונכון כסאך מאז, ואז ישיר.

פה בקצרה מה שכתוב,

זה שבעצם עד שעברו שירה, שהם הראשונים שעברו שירה בעולם, עד אז לא היה נכון כסאו של הקדוש ברחוב.

רק אחרי שאמרו שירה. וזאת למה?

כי לפני כן

הקדוש ברוך הוא עוד לא ניצח את המצרים.

הוא נתן להם עשר מכות,

אבל עדיין המצרים קיימים.

אחרי שהוא טביע אותם עליו,

אז הוא ניצח את המצרים, אז נתיישבה מלכותו, כי הוא חזר מהמלחמה,

וכאילו הוא כבר עכשיו מבוסס את מלכותו.

זה בקצרה.

אז מתי זה היה? כשהם אמרו אז ישיר משה. מאז זה נכון כסאך.

ויאמר אדוני אל משה,

מה תצעק אליי?

דבר אל בני ישראל ויסעו.

עד היום דבר אלינו במהלך יעזור על דברים,

מה קרה?

ועכשיו אנחנו אומרים

פירוש אחר.

מה תצעק אליי?

דבר אל בני ישראל ויסעו, קשה להבין.

מה התביעה שקובע השם למשה, מה תצעק אליי?

יש לו משהו לעשות החרם בעת צרה כזאת?

בעת שהמצרים רודפים אחריהם בים לפניהם ואין מנוס,

עם ישראל כולם במצב סכנה.

מה יש לעשות אם לא להתפלל לשם?

ועוד הרי הקב'

מקבל את כל התביעותים.

ומצווה להתפלל בעת צרה,

ואם כן מה התביעה שקבע השם למשה,

מה תצעק אליי?

במדרש כתוב אל תצעק אליי הלא ותקיד את יתר עומר ויקום לך.

אמר רבי לוי,

כשם שהקב' ברוך הוא מצווה למשה

ומדבר עמו,

כך היה משה מצווה כביכול לפני הקב' ברוך הוא.

וכשם שהקב' ברוך הוא קורא למשה הוא מדבר עמו,

ככה היה משה קורא לקב' ברוך הוא מדבר עמו.

שנאמר, וידבר אדוני אל משה,

וכתוב, וידבר משה אל אדוני לאמור,

וראה כמה היה שולט.

וכשרא את פרעה רודף אחרי ישראל, בא לצעוק.

ויאמר אדוני אל משה, אל תצעק אליי.

אמר יבי יהושע,

משל לאוהבו של מלך

שהיה לו עסק, הלך לצעוק לפני המלך.

אמר למלך, מה אתה צועק?

גזור, ואני עושה.

כך אמר הקדוש ברוך הוא משה, מה תצעק אליי? דבר, ואני עושה.

דברי המדרש נפלאים.

משה יגזור, והקדוש ברוך הוא יקיים.

משה ידבר, והשם יעשה.

איך אפשר?

משה יצווה את השם?

ומה כוחו שתועיל גזרתו?

הלו כמה שיגדל האדם ויתעלה לאיזה מעלה שתהיה,

הרי ילוד אישה הוא בלבד.

מעזה שלא גזר,

תהיה נדרש ונטבע מה תצעק אליי?

עוד תביעה עליו למה לא גזרת עליי?

נפלא דבר.

זה אחד מהדברים התמוהים והמופלאים שקשה להבינה.

כשמוצאים ומרגישים מעט את רגש הדבר,

לא יקשה כלל.

המאמין הגדול בשם,

שמרגיש כי מלוא כל הארץ כבודו ומשגיח הוא על הכל,

אצלו מורגשת ביותר מציאותו יתברך בקרבת אלוקים בעולם,

ותפילתו יוצאת מקרבו יותר בתוכיו,

כי הוא יודע שהיא מגעת אל השם.

זאת אומרת,

כשמרגישים מעט אפילו את רגש הדבר לא קשה לה,

כי המאמין הגדול,

כמי שמאמין גדול בשם,

והוא מרגיש שמלוא כל הארץ כבודו ומשגיח הוא על הכל,

אצלו מורגשת ביותר מציאותו של השם מדברך.

בקרבת אלוקים העולם,

תפילתו יוצאת מקרבו יותר בטוחה, כי הוא יודע שהיא מגעת אל השם.

על אדם שאינה מבוררת אצלו כל כך האמונה,

אפילו שהוא מאמין במציאות השם,

אבל מכיוון שאמונתו אינה בהירה,

תפילתו אינה כל כך בטוחה,

כי כל מה שמבוררת אצל האדם האמונה

כוננת ומושרשת יותר בנשמתו.

הוא מרגיש ביותר את הוויית האלוקים בעולם,

הוא מרגיש יותר שתפילתו נשמעת אצלו.

וישנם בימי חיי האדם רגעים כאלה בשעת צרה גדולה שאין לו מוצא ממנה,

אז מתעורר הוא כולו.

זאת אומרת, גם אצל אדם פשוט יש רגעים כאלה שבשעת צרה גדולה שאין לו מוצא,

הוא מתעורר כולו.

ואז הוא מתמלא בבהירות האמונה,

ואינו מפיל תחנונים ומבקש כעני בפתח מפסוקי דרחמא.

אנא אדוני הושיענא,

אלא יוצאת ממנו שאלתו ובקשתו בבחינת דרישה,

כמו ציווי הושיענא.

אנא אדוני הושיענא. דבר כאילו טובע.

זה נובע מבהירות האמונה והרגשה במציאותו וההווייתו בעולם.

ושיד ההשגחה היא בכל,

ובידו להושיע,

וברצונו להיטיב עם ברואב.

ובעת צרה, שאפסו כל התקוות, תקוות אנוש,

זורמים בו זרמי האמונה מבעל ומאירים את כל הווייתו, עד שהוא כולו מואר באורות העליונים כחלק המצווה על הכל.

הנה למשל,

אם נראה איש אחד בעל אוהבו הטוב יקיש על דלת ביתו וימסור לו מעל על הדלת, כי הוא נמצא במצב דחוף וקשה מאוד, ואם הוא מוצא ממנו הוא מבקש יעזרהו והוא נשאר מחכה מאחורי הדלת.

עוד לא נדון מזה כי ברור לו שאוהבו נמצא בחדרו.

עוד לא נדון מזה, אם הוא ממתין מאחורי הדלת,

לענות אם הוא אוהבו נמצא בחדרו מאחר שמסר לו את מצבו וביקש ממנו שיעזרהו כי יוכל להיות,

כי חושב הוא ואומר אבקש ואם נמצא בחדרו ישיב לתשובתו ואם לא אלך לי אז הוא נוקש בדלם, הוא ממתין ואוה,

עונים או לא עונים הוא בעצמו מסופק אם הוא נמצא בחדר או לא נמצא בחדר מה עבוד לך מה שאין כן אם

בבוא איש לבית אוהבו מקיש על דלתו ומוסר לו מהמצב הרע שלו ויאמר לו כך אהובי במצר אינני ואין לי מוצר רק עליך תקוותי הושיעה הולך אני לעשות כזאת וכזאת עם ביטחוני החזק שתושיעני ביי

הוא הולך לו

אז נבין זה האיש יודע שאוהבו נמצא בחדר

לולא זאת לא יצאה בקשתו בהדגשה חזקה כזו כי אין ציווי

ולא היה הולך לו למתח

אך מיודעו ברור שאוהבו נמצא בחדרו ויודע ומכיר אותו לאוהבו הנאמן

כאשר הנה הוא מצרה גדולה אז אפשר שמנפשו המלאה לחץ

יחד עם רגשות אהבה והתקווה וביטחון לאוהבו שמחצר ממצר תצא דרישה חזקה ומפגיע בלא תפילה בתחנוכים

זה ההבדל בין המתפללים יש אחד שמסתפק עם מצבילת העניין מישהו ששומע אם הוא מתכוון או לא יש אחד שיודע ברור בטוח שהקדוש ברוך הוא מקשיב שומע

רוצה לעזור וממתין לקריאה, זה הרגלים עצומים.

תפילתנו אל השם היא בבחינת עמידה מאחורי הדלת.

באיזו עמידה ומעלה שיגיע האדם,

מעט כמה שלא ייזה ומזוכח עדיין עומד הוא מאחורי הדלת.

מאחורי מסך של החומר המפסיק וחוצץ,

משם הוא מתפלל לקונו.

אבל המאמין,

הגדול, שמבורר תצלום צוות השם והשגחתו,

ישנם עיתות כאלה בימי חייו להימצאו בצרה גדולה,

שאין לפניו מנוס מפלט,

וכל תקוותו ותוחלתו היא אל השם,

שמתעוררים בקרבו רגשות אמונה ממעל,

מאירים ומזהירים את כל הווייתו ומהותו.

ובהרגישו ברור כי השם הוא בפנים ושומע תפילתו,

מתעורר בו רגש זה שנמצא בכוחות האדם,

לא לפנות אליו בתפילה ובקשה,

כי אם לדרוש מרצוות.

זוהי התביעה שטבע השם ממשה.

כי משה במאמין נפשו וזקות חומרו

ועל ידי בהיום דמייתו היה צריך להיות במצב מרומם כזה שיכול לצוות ולגזור.

בעת שישראל נתונים בצרה כזאת,

המצרים אחריהם, הים לפניהם,

אין שום מנוס ומפלט.

לא רק תאריך בתפילה, מה תצעק אליי? גזור!

ואני מקיים,

דבר, ואני עושה.

ובזה יאירו דברי הגמרא וברכות רמל עליהם.

חנה הטיחה דברים כלפי מעלה,

שנאמר לה, תתפלל על אדוני ולמד שהטיחה דברים כלפי מעלה.

ואמר רבי אליעזר, אליהו הטיח דברים כלפי מעלה,

שנאמר לה, תתפלל על אדוני אלא על אדוני,

שכן קוראים לאלפים העימים.

כן אצל פניחס,

שעשה פלילות עם קונו, שנאמר לה, יעמוד פניחס ויפלל,

מלמד שעשה פלילות עם קונו,

ומפליאים הדברים, איך יחרה באנוש להטיח דברים כלפי הבורא.

חנה התפלל לה על השם בטיחה דברים.

משה בטיחה דברים כי התפלל על השם. פניחס שפט עם קונו כביכול עם ריבונו של עולם.

איך זה יאיר?

נהיה ערוב איש בליבו לשפוט שפוט עם הבורא?

הלא השם הטוב הוא מטיב, מתנהג עם ברורה בתכלית הטוב, כי אב נאמן ורחמן עם בניו.

איך זה אפשר ליילוד אישה לבוא בטרוניה עם הבורא כביכול?

ומגע קדושי העניון,

ועוד,

שנענו מהשם על דבריהם,

ולא העניש אותם.

סתומים ומפלאים הם דברי חכמים, זה דבר רוחם.

אבל על פי דברינו, כשמוצאים לנו אותו הרגש באדם,

יש כבר פתח ומבוא לפנינו לפתור את העניין הזה.

אבל מרגישים גם אנו איך זה יהיה רע כדבר הזה.

הטחת דברים כלפי מעלה,

על ידי ההתבררות הגדולה באמונת השם,

כשמרגישים את השגחת הבורא, את כוח הממשלה שבידו,

כשמכירים את טובתו יתברר.

אז כאשר יראה את הרע והקטרוג השורר בעולם,

יש שתתעורר בקרבו תלונה והטחת דברים,

והוא בא לשפוט איתו, הלא לתת בידך,

הלא היכולת בכוחך, למה אתה חריש?

זאת אומרת, טענה יכולה לבוא מצד בי כזה באמת שלם,

שהוא שואל, הרי לתת בידך.

אתה ריבונו של הלכה, בידך לתת. היכולת בכוחך, אין שום מי שמונע.

למה אתה חריש?

מובן כי בדרך זו לאחוז בה וללכת על פיה, יש סכנה גדולה.

לא כל אחד יכול להסתכל.

כי אם לא יצא אותו הרגש מנפש האדם על פי אמונה הנמצאת בקרבו במידה שלמה,

ומוצא דברים לא מהד אמונתו בשם,

הסכנה נוראה.

החילוק הוא כחות השערה.

רואים את זה משה רבנו,

שאמר אל השם, מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך,

אירע לעם הזה,

בהצל לא יצלבד עמך.

ויאמר השם למשה,

עתה תראה אשר יעשה אל פרעה.

דרשו חכמים זבורנו למרוחה,

עתה תראה.

במלחמת פרעה אתה רואה, ואלה אתה רואה במלחמת שלושים ואחת בנפים, שיעשה בהם את פנאי יהושע תלמיכה.

מכאן שנתן משה דווים שלא להיכנס לארץ.

זאת אומרת, עצם זה שהוא אמר,

והצל לא הצלת את עמך,

נענש באותו רגע.

הוא התכוון משם שמיים?

התכוון משל צאר ישראל?

אתה שולח אותי שאני אציל אותם. מה יגידו עכשיו כל ישראל? אני אמרתי במקום זה.

מאז דיברתי על פרעה, אירע לעם הזה?

טוב, אירע, והצל לא הצלת?

הוא טוען בשביל עם ישראל,

ולכבודו של השם, שלא החלו על השם.

אבל איך שאמרת את זה?

נורא הוא העונש שנענש משה בשביל זה שאמר לה' הצל לא הצלת את עמך,

שהוא לא נכנס לעם ישראל.

אחרי סבל של נדודים של 40 שנה במדבר,

בתקווה להביא את עם ישראל לארץ,

שזה היה משאת נפשו.

הלא נוכל לתאר את גודל תשוקת משה להיכנס לארץ ישראל.

סגולותיה היקרות שיש בה לחלות נפש האדם,

המצוות היקרות התלויות בה,

ותיקון לכלל ישראל שהיה תלוי בזה שהכניס את משה לארץ.

כמו שאמרו חכמים זרון לך, אלמלא הכניס משה את ישראל לארץ,

לא גלו,

לא היו גולים.

כל זה בא לו מפני שלא הייתה תביעתו נכונה כפי מידת התבררותו באמונת השם, ונפלטו הדברים אצלו הצד עד עמנו.

ואם כן, כיוון שהתביעה יצאה לא מהדר נכון של בירור האמונה,

חוצפה היא כלפי שמיים.

יש ללמוד מכל זה עד כמה צריך כל אחד לברר אצלו את מהירות האמונה,

שעל ידי האמונה אפשר לפחול נפלאות,

לצוות כביכול לבקוע את הים וייבקע.

אולם יש לדעת כי לאחוז בדרך כזאת, סכנה נוראה.

כי אם לא יעשה כל נכון בדיוק על פי התבררותו באמונה,

סכנה היא לענש חס ושלום בעונש מר.

בזה יש לבאר את הגמרא בתענית יותר.

חוני המעגל,

אג עוגה,

מעמד בתוכה,

מה אמר לפני הקדוש ברוך הוא?

ריבונו של עולם, אינני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותוריד גשמים.

התחילו גשמים מנטפים,

אמר לא כך שאלתי.

התחילו לרדת בזעם,

אמר לא כך שאלתי,

אלא גשמי רצון ורעך ומדמה, ירדו כתיקונם.

ושלח לו שמעון בן שטח,

אלמלא חוני אתה,

גוזרני עליך נידוי.

אבל מה יעשה שאתה מתחתן לפני המקום ועושה לך רצונך?

כבן המתחתן לפני אביו ועושה לו רצונו.

אלמלא חוני הוא,

היה מנדה אותו שמעון בן שטח.

למה?

הלא טוב, הוא שאל לך.

ולמה היא נודה?

אבל כפי שביארנו נייחא,

שהרי סכנה גדולה היא בתהלוכת האדם עם הקדוש ברוך הוא באופן זה.

כי אם לא ישמע בדרישת האדם הקדוש ברוך הוא את ההד הנכון של בהירותו באמונת השם,

אין זאת אלא חוצפה כלפי שמעון.

ולכן אמר שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה,

גוזרני עליך נידוי,

שאין לאדם לסכן את עצמו בדרך נוראה כזאת,

שאם יטבע מעט הצידה, הסכנה היא לפניו.

אבל מה זה שאתה מתחתן לפני המקום, הוא עושה רצונך.

כבן המתחתן לפני האביו, הוא עושה רצון.

בחינה היא שמעד האמונה יוצאים אצלך הדברים האלו כלפי מעלה.

על כן יש לו לאדם משתדל הרבה לברר עצמו האמונה ביתר בהירותו.

כי שונה הוא אדם זה שמבוררת אצלו האמונה מזה שאינה מבוררת אצלו כל כך.

מעשיו הם אחרים ופעולותיו הם אחרות.

וכן בנוגע לעבודת השם.

כל מה שמבוררת ובהירה יותר האמונה,

הרי עבודתו היא אחרת לגמרי.

והדרך הישרה מובילה לזה היא לא להשיח דעת מהשם ימרח, לזוכריהו תמיד.

לדע ולהרגיש כי הוא משגיח על הכל.

כמו שכתוב, ישמר לך פן תשכח את אדוני אלוהיך.

לא רק לזוכריהו אם ללכת תמיד איתו ולחיות.

איתו בכל העניינים והעסקים הסובבים את האדם.

ישנם אנשים שגם הם מאמינים בשם,

והם יודעים כי השגחתו היא בעולם,

וגם שומרי מצווה הם.

אבל להכניס את השם בחייהם,

סבורים מהם כי אין זה דווקא.

ולא עוד,

אלא גם יראים הם מזה, מפחדים לסובב את חייהם על אופני השגחה,

חושבים הם יותר רצוי לעמוד במרחק מה לסיבובי השגחה,

רוצים הם לנהג את עולמם בעצמם.

אבל על כל אדם החובה להשתדל להכניס את הבורא בחייו,

בכל העניינים העסקים שלו,

לחיות את חייו לפי דרכיו והנהגתו,

כי יכולים לחיות איתו,

וצריכים לחיות איתו,

וטוב לחיות איתו.

אנשים בורחים ומקיימת לשולחן ארוך לשונו ומתכונתו, זה פשוט כמו לקחת את הקדוש ברוך הוא סמוך.

אז בעסקים, ובזה אומר, יש פה כללים אחרים, פה,

לא, לא, לא, גם בעסק, אתה צריך לבדוק מה מותר, מה אסור, שלא יהיה עונה, שלא יהיה גזל, שלא יהיה שקל, שלא.

צריך לבדוק, צריך לקחת את הקדוש ברוך הוא בכל מקום,

אתה יודע מה?

אתה יודע מה?

מה זה?

אתה עוסק זה לעוד, הולך לעשות זה, הולך לפקניק, שוכן את הקדוש ברוך הוא,

מתי?

הלו,

קח את הקדוש ברוך הוא איתך לכל מקום.

אז ישיר משה, עד האוד הכתיב נכון כי שכה מאז.

אמר למי ברמייה בשם בביא אמרו לך, אמרתי שמעולם ואתה לא מקשר כי שכה ולא לדעת אמרו על המחאה, עד שאמרו בנים השליחה ולכן נאמן נכון כי שכה מאז.

משל למלך שעשה מלחמה וניצע.

מה עשו אותו אגוסטוס?

מה יש כבוד אל המלך ואגוסטוס?

כן, המלך עומר על הדוח ואגוסטוס אשם.

כך אמרו ישראל באמת.

עד שלא בראת עולמך היית אתה.

מי שבראת עולמך אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר,

עמד לימוד ארץ,

אמר מי שעמדת בים ואמר אנו שאירה לפניך ואז

ותישבה מלחותיך ומכיסרך נכון.

נכון? נכון כיסרך מאז וערכים שנים.

גם מקודם היה נוגע בורא מהעולם.

אבל הוא היה עוד מבחינת עומד.

עוד לא נתיישב בעולם.

כאילו חיכו חס ושלום שיעבור.

אבל כשאמרו עם ישראל שאירע,

אז נתיישבה מלכות ה' וכיספו ברכו.

זוהי החובה של כל אחד מאותנו.

להשתדל להכין כיסא בעד הבורא יתברך שיתיישב אצלו.

לא להרגיש אותו בתור עומד ולחכות שהוא יעבור.

כי אם להכניסו בכל ענייניו ולחיות איתו.

כי טוב לחיות איתו.

ובעורו נראה אור.