קניין ט' - בשמחה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

קניין שמיני בשמחה.

עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו.

רעיון יסודי הנוגע להנאה ולשמחה בעבודת השם

התווה רבי אברהם מסוכצ'וב בעל האבני נייזר.

וכך הוא כותב,

הקדמה לעגלי טל

ומדי דברי זכור אזכור

מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורה הקדושה.

ואמרו

כי הלומד

מחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו,

אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות

שאין לו מה לימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה.

אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

אלה אנשים שהם טועים מדרך השכל.

אבל אדרבה,

אומר,

הלומד ומתענג בלימודו?

הרי זה מתערב בלימודו גם הנאת עצמו?

זה לא טוב, הם אומרים.

באמת זו טעות מפורסם.

ואדרבה.

כי זהו עיקר מצוות לימוד התורה,

להיות

שש ושמח ומתענג בלימודו,

מאז דברי התורה נבלעים בדמו,

ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.

אפשר לעיין גם ברש״י סנהדרין נ״ח,

דיבור המתחיל ודבק.

ובזוהר הקדוש,

שבין יצר הטוב ובין יצר הרע

אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה.

הזוהר אומר שגם יצר הטוב וגם יצר הרע הם מתגדלין

מתוך שמחה.

יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה.

ועכשיו הוא מקשה אבני נזר.

ואם אמרת שעל ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה,

או על כל פנים לשמה ושלא לשמה,

הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצווה ומחה אורה,

אז איך יגדל מזה יצר הטוב?

אם כתוב בזוהר הקדוש, יצר הטוב גדל מהשמחה,

אז משמחת התורה גדל יצר הטוב?

איך אתה אומר?

שאם אדם לומד

תורה בשמחה זה לא לשמה.

אתה אומר עוד שזה מגרע את כוח המצווה ומחה אורה,

אם לומדים בשמחה תורה.

אז איך כתוב בזוהר במפורש שמזה מתגדל יצר הטוב,

שרק על ידי השמחה הוא מתגדל? אז סימן זה חיובי, זה נכון, זה טוב.

וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה,

בוודאי זהו עיקר המצווה.

ומודינה,

שהלומד לא לשם מצוות הלימוד,

ורק מחמת שיש לו תענוג בלימודו,

הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה,

כמו מי שאוכל מצה שלא לשם מצווה, רק לשם תענוג אכילה.

ובזה אמרו, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה,

שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

הוא אומר, על זה אני כן מודה,

שאם אדם ילמד

לא לשם מצוות לימוד,

רק לשם תענוג,

רק לשם תענוג בלימוד,

זה נקרא לא לשמה.

וזה ממש כמו אוכל מצה לא לשם מצווה, רק אוכל מצה, כי הוא מתענג מהאכילה.

על זה נאמר,

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, אפילו כך,

שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה בסוף.

אבל הלומד לשם מצווה

ומתענג בלימודו, העיקר אצלו זה המצווה ללמוד תורה,

אבל מתענג בלימודו זה לימוד לשמה וכולו קודש.

כי זה,

כי גם התענוג הוא מצווה.

גם התענוג הוא מצווה.

ברטנורא אומר, מצווה גוררת מצווה,

הוא אומר שכל העושה מצווה ומתענג בה, זה עוד מצווה.

עושה מצווה בשמחה, מתענג בה, זה עוד מצווה. זה נקרא מצווה גוררת מצווה.

ומעין הדברים האלה כבר נמצא כתוב בדבר אחד מן הראשונים.

רבנו אברהם מן ההר,

שהוא אומר על הגמרא בנדרים מ' ח',

ואלו דבריו.

במצוות לימוד

שהוא עניין ציור הלב

וידיעת האמת,

במצוות הלימוד,

שזהו עניין של ציור הלב

וידיעת האמת,

עיקר הציווי הוא כדי שיצייר את האמת

ולהתענג וליהנות,

לשמח לבבו ושכלו,

ככתוב, פיקודי ה' ישרים

משמחי לב.

ומשום כך,

אבל אסור לקרות בתנ״ך,

מפני שהם משמחים ליבו בעל כורחו.

הלקח לא שייך למימר במצוות תלמוד תורה שלא ניתן להנות,

שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג

במה שהוא משיג ומבין בלימודו,

שעיקר מצוותו

היא ההנאה והתענוג

במה שמשיג ומבין בלימודו.

דברי רבנו אברהם מן ההר,

שהיה אחד מן הראשונים, חי לפני 700 שנה,

היו רגילים על לשונו של רבי מרדכי גיפטר,

ראש ישיבת טלס בקליבלנד.

אין תלמיד שדרך על מפתן דלתות ישיבת טלס,

שלשון רבנו אברהם מן ההר לא היה שגור על לשונו.

עיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.

היו צריכים כולם

שיהיה שגור על לשונם,

שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.

לימים

היה אומר,

ידוע לי שגם בספר עגלי טל, מה שהקראנו קודם,

בהקדמתו מובאים דברים כעין אלה.

מה שהבאנו גם בזוהר הקדוש קודם.

אבל בשניים עדיפים דברי רבנו אברהם מן ההר מדברי העגלי טל,

מפני שהוא ראשון ולא אחרון.

רבנו אברהם מן ההר הוא ראשון מהראשונים ולא אחרון.

ודבר שני, דבריו לא נאמרו בדרך אגדה בהקדמת ספר,

אלא דברי הלכה הם.

ומהי הטעם על ההלכה מודר הנאה אסור להשתמש בספריו,

כי יש בזה הנועה.

אז אם כן, אנחנו לומדים שצריך ללמוד בשמחה,

וזה עיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג

במה שמשיג ומבין בלימודו.

כתוב

בפסוק, ויהי ביום השלישי ביות הבוקר ויהי קולות וברקים.

זה אחד מן הפסוקים שמתארים לנו את מתן תורה.

נשאלת השאלה.

אזכרת הקולות והברקים,

על שום מה,

במה הם נוגעים לעצם מתן תורה לישראל?

למה צריך הפסוק לספר לנו שבזמן מתן תורה היה קולות וברקים?

מפה מסיק

רבי שמואל רוזובסקי,

זכר צדיק לברכה.

הקולות שאדם משמיע בעת לימוד התורה והשמחה שאדם שמח בחידושי תורה,

אינם דבר נוסף המתלווה לתורה,

כי אם חלק בלתי נפרד מעצמותה,

התורה ניתנה.

בקולות וברקים.

גם כשאתה לומד, קולות וברקים.

מתוך נעימה,

מתוך שמחה,

כשאדם משמיע את הלימוד תוך כדי חיים הם למוצאיהם בפה.

אל תקרא למוצאיהם אלא למוצאיהם בפה. להוציא בפה ובנעימה.

זה חלק בלתי נפרד מעצמותה של התורה.

ואת היסוד הזה הוא לומד מהפסוק

ויהי ביום השלישי ביות הבוקר ויהי קולות וברקים.

רבי משה דוד דריין,

דריין,

בעל הדודאי משה,

היה מתלמידי ישיבת ראדין.

ואת הדברים הבאים הוא רשם בערב שבת קודש,

פרשת בראשית שנת תרפ״ו.

מפיו של החפץ חיים שהאיר את הפסוק פיקודי אדוני ישרים מסמך אליהם.

נשא דברים בפני תלמידי הישיבה ואמר

פיקודי אדוני הם המצוות.

מה זה פיקודי אדוני?

זה המצוות של אדם שהיה שונא של בעל העגלה.

והיות שהתורה אמרה

בספר שמות כג',

פסוק ד',

כי תפגע שור אויביך או חמורו טועה,

אשר תשיבנו לו,

הלך השונא הזה והחזיר האבדה לבעליה.

וכשראה בעל העגלה את סוסו שחזר אליו,

נתמלא שמחה בליבו

על מציאת האבדה הגדולה,

להתבונן בליבו

על הטובה הגדולה שהשונא עשה עימו,

שלא זו בלבד שהחזיר לו את האבדה,

אלא גם החזיר לו את הפרנסה,

שעכשיו יוכל לפרנס את בני ביתו.

מעתה גם נתברר לו

שבאמת הוא לא שונא אותו,

אלא אדרבה, הוא אוהב אותו,

ובזה הוא הולך ומפייס אותו,

ומודה לו על שהחזיר לו את חיותו

בין העשים אוהבים זה לזה בשמחה ובטוב לב.

שואל החופץ חיים,

הרי מי גרם לנו את השמחה הזאת?

פיקודי השם ישרים, מסמך אליהם.

אם לא התורה הקדושה שאומרת את הפיקודים האלה, את המצוות האלה,

של כי תפגע שור אויבך או חמורו טועה, השב תשיבנו לו,

איך היינו מגיעים לשמחה הגדולה הזאת

של השבת האבדה והשבת הפרנסה והשלום בין השונאים,

שהופכים להיות אוהבים.

איפה יש עוד תורה כזאת משמחת?

איפה יש דין וחוק כזה באומות העולם?

רק פיקודי אדוני ישרים משמחים להם.

הפוך, אצל החילונים היום אפילו,

מזרע ישראל אומרים המוצא בשבילו,

המוצא בשבילו.

אפילו בפנים של הילד שנפל אומרים לו, המוצא בשבילו.

אבל אצלנו יש חיוב השבת אבדה?

איפה יש בעם שמחייבים כזה דבר?

אם אחד מחזיר אבדה, נותנים לו פרסים.

אצלנו הם לא משיבים, מקבלים עונשים,

חוזרים בגלגולים.

איי, איי, איי.

זה נקרא פיקודי אדוני ישרים מסמחלת.

כן.

פעם

סח רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק,

מרן הגריז.

יודעים אתם מדוע כל חידוש שמתחדש לי ראשית לכל אני אומרו לרבי אליעזר?

רב לייזר,

הוא מתכוון לרב שך,

זכר צדיק וברכה.

למה אני אומר כל חידוש שמתחדש לי ראשית

לרב לייזר?

משום שרק הוא יכול לשמוע את החידוש

ולמצות את שיא ההתפעלות ממנו.

הוא יודע לשמוע וורט,

להתענג עליו,

לסוס ולשמוח עמו.

נו, וכי תאמרו, מה בכך?

אל יקל הדבר בעיניכם,

שכן אמרו במדרש שיר השירים על הפסוק

דבש וחלב תחת לשונך.

כל מי שאומר דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה,

נוח לו שלא לאומרם.

איי, איי, איי, איי, אתם שומעים?

כל מי שאומר דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב

המעורבים זה בזה,

נוח לו שלא לאומרם.

לכן הוא היה הולך לבדוק אותם

אצל רבלייזר.

חכמים, זיכרונם רחב, עדיין מדברים בדברי תורה ישרים ואמיתיים,

שאם לא כן אין צריך לומר,

אלא אפילו כשאתה בטוח שהדברים נכונים,

יש פה עוד תנאי,

שהם יהיו ערבים על שומעיהם כדבש וחלב,

כי זה דין ותנאי בכבודה של התורה.

שיהיו דברי תורה נשמעים מתוך ערבות

ושמחת הלב,

מתוך הכרת ערך החידוש וההרגשה כי יש לרקוד עמו עם החידוש.

את זה אני מוצא, אמר מרן הגריז,

רק אצל רבי אליעזר,

ולכן הוא זוכה לשמוע ראשון

את הדברים שהתחדשו אצלי.

כך הוא היה בודק

אם החידוש שלו ראוי או לא ראוי,

אף על פי שהוא אמת.

האם הדברים ערבים אם לא נוח שלא לאומרם?

אתם שומעים?

תנאי חדש נוסף

בלימוד התורה.

סיפר הרב שך, זכר צדיק לברכה,

על

רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק.

זכורני מקרה אחד,

שיצאתי מביתו כה שמח

לאחר ששמעתי מפיו דברי תורה

שהיו שמחים הדברים כנתינתם מסיני,

והנפש התמלאה שמחה על כל גדותיה.

פגשתי תלמיד חכם אחד,

ומרוב הרגשת השמחה

התבטאתי לפניו,

כי איני יודע אם מגיע לי עולם הבא.

אולם אם מגיע לי,

אז אכלתי את זה כבר בהנאת השמחה מהחידוש ששמעתי מפי רבנו,

הרב מבריסק.

אתם שומעים?

הוא הרגיש את הטעם,

את השמחה שהייתה לו בחידוש,

כמו עולם הבא השלם, המלא והגדול שלו.

שמעתם? בחידוש אחד.

עד שהוא הסתפק שאם הוא מגיע לעולם הבא, ודאי שהוא כבר קיבל אותו פה עכשיו,

בשעה שהוא שמע את החידוש הזה.

אתם שומעים מה זה?

האור החיים הקדוש אומר,

כי השמיעה בתורה היא תענוג מופלא ומחיי הנפש.

כאומרו, שמעו וטחי נפשכם.

והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו,

כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה ומופלאה זו,

ואין צריך לומר שאין לתבוע עליה שכר כלל.

להערצה רבה זכה רבי שמואל רוזובסקי

ראש ישיבת פונוביץ' ממרן בעל החזון איש.

כאשר היה מבקרו, היה קם לפניו החזון איש.

בליל שבת,

כשהתקיים מניין בביתו

עמד החזון איש ופניו אל הקיר

משבחין בקולו הבוקע אשר רבי שמואל

מיד רץ ממקומו והביאו אל כותל המזרח

במה זכה רבי שמואל לכבוד כזה טמא פעם בן ביתו

רבי שלמה כהן

השיב לו החזון איש

הוא ראש הישיבה הגדול ביותר בדורנו

ומפני מה הוא זכה לכך?

מפני שלומד בשמחה בהתלהבות בלתי מצויה

בשביל זה הוא זכה להיות

ראש הישיבה הגדול בדורנו והיה מכבד אותו מאוד מאוד החזון איש וקם מפניו

רבי שמואל רוזובסקי

ראש ישיבת פונוביץ'

מסופר על רבי ברוך דב ליבוביץ'

בעל הברכת שמואל

לשם הסברה עמוקה אחת משל רבי עקיבא איגר

הגיב

מי שאינו רוקד משמחה

בשומעו סברה כזו אינו אדם

רבי ברוך דב ליבוביץ'

אמר

שכל סברה נכונה שזכה לחדש

או שקלטה אוזנו עשה אתו מדושן עונג ממש

פעם הוא התבטא בתמימות

מי יישווה לי?

מי יישווה לי?

כשאני מקיץ שחרית

ממתינים כביכול ליד ערסי השאגת אריה והנתיבות

ומצפים בקוצר רוח שאטול שתי ידיי במים ואתפנה מיד

להפוך ולהפוך בדבריהם.

אתה יודע מה זה לקום על הבוקר ומחכה לך שאגת אריה

בנתיבות המשפט

בקצות החושן

ומחכים נו תיטול ידיים רוצים ללמוד בוא שם.

איי איי איי איי איי

יש אנשים,

יש להם בספרייה

את התנאים והאמוראים ויש להם את הראשונים והאחרונים

ובקושי הם קמים

וגם הם לא מחכים להם בכלל

כי הם כבר מכירים אותם שנים שהם עוברים רק לידם

ואולי בפסח הם נקים קצת את הספרים מאבק.

פעם באו אל רבי אליעזר גורדון מתלס שני אנשים לדין.

רבי אליעזר היה עסוק

באותה שואה בעניין ציבורי חשוב ודחה את שני האנשים

לזמן אחר.

בינתיים ניגש אליו אחד התלמידים וקושייה בפיו

ורבי אליעזר שכח הכל ונכנס איתו בוויכוח פלפולי שנמשך כמה שעות.

כשהרגיש רבי אליעזר בתימהונם של בעלי הדין שנדחו מפניו והמתינו בצד, הסביר להם

סורי לגבי פלפולי תורה אני בבחינת שיכור.

כשם שהשיכור אינו שולט בעצמו בשעה שהוא רואה יין לפניו

כך אני לא יכול לשלוט בעצמי בשעה ששומע דברי תורה

כי הלימוד והפלפול זה התענוג הגדול ביותר בחיי.

כתבו עליו מי שלא ראה שמחתו של רבי אליעזר גורדון מתלז

בחדשו חידושי תורה ובעוסקו בהם עם תלמידיו לא ראה שמחה רוחנית טהורה,

מעליצות נפש עליונה מימיו.

אחד מבני התורה הרהיב עוז וביקש ברכה מהגאון מצ'יבין,

רבי דוב בריש ויידנפלד.

אז הוא עמד והעתיר עליו איחולים, אמר לו שתזכה להיות שרוי בשמחה.

אז המתברך שאל, לשמוח במה?

אז הוא השיב לו, סוס תסיס בהוויות דאבייב ורבא.

שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך.

למה הקדימה התורה את זבולון?

שהוא רק תומך תורה על פני שכר שהוא לומד התורה.

רבי שלמה זלמן אוירבך,

זכר צדיק וברכה, אמר, חושבני שסיבת הדבר משום שהלומד תורה יש לו עונג ושמחה גם בעולם הזה.

שהרי התורה משמחת לב ונפש,

ואילו לתומך תורה אין את העונג הזה.

אז התורה הקדימה

את זבולון,

כי אין לו שמחה בעולם הזה.

דחוף אוניות ישכון,

אבל אין לו את אותה שמחה של מי שלומד תורה.

אחד מתלמידיו, שרבי מרדכי לייבמן,

ראש ישיבת בית הלל,

הוא בא על דברי מרדכי,

אז אחד מהתלמידים שלו פנה לעסקנות ציבורית.

ופעם הוא בא לדון

באחת הסוגיות של צורכי רבים.

בתוך הדברים התרגש רבי מרדכי לייבמן,

ואמר בלעד,

אוי לו, מה בו יהיה לכם מסתומה בשפע?

שהרי אתם עוסקים בצורכי ציבור, באמוני.

נו,

אבל דף גמורא,

הרי יהודי זקוק גם למעט אוי לו, מה זה?

דף גמורא? מה עם דף גמורא? שיהיה לך גם אוי לו, מה זה?

איי, איי, אנשים לא יודעים מה זה הטעם של התורה הקדושה.

לא זכו, מסכנים.

לא זכו.

לא זכו.

בדברי ההספד על מרן הסטייפלר

אמר רבי שמחה בונם וולדנברג

בין שאר דבריו

שמעתי

שמרן

הסטייפלר הקדוש

כאשר היה לו קושי בהבנת עניין עמוק

כאשר זכה לגילוי עיניו בנפלאות התורה הקדושה

היה שש ושמח וטועם מאכל כמו סעודת מצווה.

פעם אחת נתקשה בהבנת משנה במסכת מקוואות

ושלושה ימים מנע עצמו מלאכול

רק שתה ועישן

כאשר אורו עיניו בהבנת המשנה

טעם עם מקורבו כעין סעודת מצווה.

ואמר

שכעת מרגיש קצת טעם סעודתו

של הגאון כאשר סעד עם רבי חיים מוולוז'ין

על גילוי עיניים בתורה אחרי כמה ימי עמל והגיעה.

בשבילם זו סעודת מצווה.

כשהקדוש ברוך הוא מגלה עיניהם בתורה.

התורה מקנה כידוע שמחה ללומדים.

אבל עם זאת יש לדעת שככל שתהיה שמחה גדולה

צריכה גם להיות מהולה בצער.

וזאת למה?

הסביר זאת רבי עקיבא איגר

זכר צדיק לברכה במשל.

בדרך שמצא שלל רב ועצום וקופות קופות של אבנים טובות ומרגליות

עד שכל האמתחת בגדיו והתרמילים שבידו היו צרים מלהכיל

אפילו חלק קטן מהאוצר שנקרע בדרכו.

כמובן שמחתו גדולה על כל הפנינים היקרות שלקח מלוא חופניו.

אבל מעורבת בזה תוגה וצער שאין לאל ידו לקחת הכל

ואת החלק הארי הוא נאלץ להשאיר אחריו.

הנמשל,

אדם מישראל שלומד תורת השם,

ליבו מתענג ועולץ על כל דיבור חדש שלמד

ועל כל השגה חדשה שהשיג.

אבל שמחתו היא כמוצא שלל רב

שזה הרבה יותר מכפי היכולת של הקליטה,

כי הוא מוצא שלל רב.

ככל שלומד יותר ויותר,

הרי הוא נוכח לדעת עד כמה תורת השם עמוקה מניים

ועד כמה הוא רחוק עדיין מידיעת התורה בשלמות.

שש אנוכי על אמרתך, אומר דוד המלך, עליו השלום,

אבל השמחה שלי היא לא בשלמות,

אלא כמוצא שלל רב,

שיחד עם השמחה מצטער

על השלל שנאלץ להשאיר

בגלל היעדר יכולת הקליטה.

מרן רבי יעקב ישראל קנייבסקי,

אז טייפלר הקדוש אמר שהזיכרון לזכור את תלמודו,

אתה רוצה זיכרון?

זה תלוי לפי ערך רוב התשוקה וההשתדלות

להשיג את התורה.

ולפי רוב השמחה שבא לו

בהשגת דבר מדברי התורה,

כך תהיה זכירתו של הלומד.

כתוב שהתורה נקנית באימה וביראה,

מצד שני בשמחה.

לכאורה סתירה.

איך אפשר אימה ויראה עם שמחה?

אלא אומר רבי אהרון קוטלר,

זכר צדיק וברכה,

יצייר לו אדם בנפשו אילו הייתה לו אפשרות להיכנס למחיצתו של רבי ישראל סלנטר.

ולמעלה בקודש עד כמה היה מפחד ונכנס באימה.

אך מאידך גיסא,

כמה גדולה הייתה שמחתו על כך.

וכפי שידוע הדבר על רבי חיים מוולוז'ין

ואחיו רבי זלמלה,

שכשנכנסו לגויים

היו באימה ויראה,

ועם זאת גם בשמחה גדולה.

מזה על כל אדם ללמוד שנכנס בשערי התורה.

צריך להיות בשמחה רבה על שזוכה להידבק במתנה אלוקית

והורשה להשתייך לדבר נעלה כל כך,

ולא עוד אלא שמסייעין אותו מן השמיים ומלמדין אותו.

סיפר

רבי נתן זוכובסקי,

סבא שלי,

רבי פסח פרוסקין,

היה מחדש נפלא.

פעם העיר בשעת לילה מאוחרת את אשתו,

ובקול רעש גדול צעק לה, קומי, קומי,

בואי ושמעי איזה חידוש חידשתי ברמב״ם.

הרבנית,

בשומעה את בעלה כך אמרה לו,

פסח,

אולי כדאי שתתעמק יותר בעניין שחידשת ותאמר לי אותו רק כשהנושא יהיה ברור אצלך עד תום.

המשיך רבי פסח להתעמק,

ובשעה חמש בבוקר העיר שוב את הרבנית וצעק לה בשמחה,

עכשיו אני כבר בטוח שהדברים נכונים, קומי ותשמעי.

הרבנית קמה בשמחה

והאזינה לדברי בעלה הגאון.

וקשה.

וכי לא ידע אותו גאון עולם על האיסור הידוע לכולנו,

והקרוי בשם גזל שינה?

כיצד הוא מאיר את רעייתו משנתה בשל רצונו?

להשמיע באוזניה חידושי תורה?

אז הסביר על זה נכדו רבי נתן זוכובסקי

אם הייתה לרבנית פרוסקין בת שהייתה נפקדת בילדים אחרי עשרים שנות עקרות,

האם לא הייתה מוכנה שיעירו אותה משנתה

כדי לשמוע את הבשורה הטובה?

הלוא הייתה מתרגזת מאוד אם לא היו מעירים אותה,

שסוף סוף ביתה נפקדה?

להוריד חידוש מעולם האמת לפה?

אחרי עקרות של שנים?

ועכשיו נפקדים בחידושים?

אז איך לא להעיר את הרבנית?

הרבנית פרוסקין ידעה

שהאושר היותר גדול שיש לאדם בעולם הזה הוא ללמוד תורה ולחדש בה חידושים.

היא גם ידעה

שבכך שהיא מאזינה לבעלה,

היא נעשית שותפה פעילה לאותו שכר המובטח

לשניהם בשמיים.

ואם כך,

היא הייתה מתרגזת עליו

אם לא היה מעיר אותה.

אבל יותר מכך,

רבי פסח,

בהיותו שיכור אהבה על התורה,

לא היה מסוגל לעצור בעד עצמו,

ומאחר שזכה לחדש חידושים נפלאים,

העיר את אשתו.

היוצא מפה,

שמה שכתוב פה,

כשהיא ידעה שבכך שהיא מאזינה לבעלה, היא נעשית שותפה פעילה

לאותו שכר המובטח לשניהם בשמיים,

היוצא מכך,

שאתם יושבים פה עם מדי ושומעים את הדברי תורה בשעה שאני משדר אותם לכלל הציבור היהודי בעולם,

אתם שותפים לשכר

שנקבל יחדיו בשמיים.

רבי חנניהו בן עקשיהו אומר

ראשו הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיקו חרבו לעם תורו ומשמאל שנאמר אלא לא יחפש למען ספגו יגדיל תורו יחדלו.