קניין י"ז - במיעוט תענוג - חלק ג'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

המשך במיעוט תענוג.

הטור בתחילת עלקות שבת מביא את דברי הגמרא

עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.

פעם שאל רבי יעקב בעל הטורים את אביו הראש רבנו אשר על עצמו

האם הוא נכלל בין אלו שנאמר עליהם עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות

או שמותר לו להצטרך לבריות מכיוון שאפילו לעשות שבתו חול

אין בידו.

אתם שומעים באיזה תנאים חי

בעל הטורים?

נורא לה מתבונן באיזה מצב למד בעל הטורים תורה ומה קיבלו מזה כלל ישראל.

זאת תורה נלמדת בדוחק.

דברים אלה מביא רבי מיכאל יהודה לבקוביץ', בעל המנחס יהודו,

בפתיחת מסע שבו בין יתר דבריו תיאר את הקשיים והמלחמות

שהיו בנת חלקם של בני התורה בדור הקודם

ואת המתבקש מאיתנו.

הוסיף ואמר

אצלנו רחוקים מאוד ממושגים אלו.

בתקופה שהיינו צעירים היה לנו קצת מושגים בזה.

ראינו עוד פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.

הרגשנו מצבים כאלה בלימוד התורה.

תורה מתוך הדחק זו תורה אחרת לגמרי.

תורה לשם תורת השם.

הגוף אינו קיים, רק הנשמה והלב והנפש פועלים.

לדוגמה,

בזמן שלמדתי בווילנה בישיבת רמיילס,

בכל יום ראשון בבוקר לא הייתה כיכר לחם לאכילה.

ומדוע?

לא היו מביאים לחם מהמאפייה.

היה גבאי שהיה הולך לבתים לאסוף כיכרות לחם.

כל בעל הבית היה נותן פתק לחנות

שייתנו כך וכך כיכרות לחם עבור תלמידי הישיבה.

ולפי הפתקים היה גבאי אוסף את הלחמים ומביאם לישיבה.

הוא לא היה מסיימם בחדר האוכל,

אלא היה מחלק קילו או שניים לכל תלמיד ותלמיד.

ביום ראשון בשבוע נמצא שכמעט לא היה פת לחם לאכול,

וכל אחד היה מסתדר עם האוכל לעצמו.

לפעמים היה קשה להכניס את האוכל לפה.

בכל זאת ישבו ולמדו.

בכל זאת ישבו ולמדו.

בכל זאת ישבו ולמדו.

היינו סובלים בחדרים מקור עז.

לא העסיקו את התנורים.

לפעמים היינו מתעוררים באמצע הלילה,

נכנסים לאולם הישיבה לעמוד ליד התנור בגלל הקור העז שהיה.

מעוד כהנה מצבים גשמיים קשים,

ולמדו,

ולמדו,

ולמדו.

בזמן נוהל לא היה תה בישיבה.

היו מחלקים מספר קופיות סוכר למשך שבוע.

פעם דיברו עם רבי חיים עויזר

על סבלם של הבחורים.

כמדומה שדיברו על המחסור בסוכר או דבר אחר.

ומסרו שהשיב באייל לישנא קינדרלך

חשוב בעלי בוטים אין וילנה

אבן דס או איך נישת.

בנים חביבים בעלי בתים חשובים אשר בווילנה גם להם אין זאת.

כך הוא אמר.

ולא היה הדבר גוזמה.

הייתה תקופה שרבי חיים עויזר

עצמו היה נוסע בכרכרה עם יהודי נוסף כדי לאסוף כסף אצל בעלי הבתים

בשביל להחזיק את הישיבה.

הרע שנכנס לבית שלא הכירו בעל הבית

אבל ראה בכל זאת לפניו דמות אדם עם טוהר פנים

ותרם 25 זהובים, זלוטס.

אחר כך נודע לו שהמטרים היה רבי חיים עויזר.

שלח תוספת לתרומה של נתן.

עד כדי כך היה המצב הגשמי של הישיבה.

פעם התלוננו הבחורים בפני רבי חיים עויזר

שקר מאוד בחדרים,

ותכף

שלח

על המקום רבי חיים כמה עגלות,

אבני היסק להסיק בהם התנורים.

אלא שהתנורים היו שבורים

וכל החדרים עלו בעשן

והיו סובלים מכאבי ראש.

לכן, או שסבלו מקור עז

או שסבלו מכאבי ראש.

ולמדו,

ולמדו,

ולמדו.

כיבוש הבגדים לא נעשה בישיבה.

הייתה באה גויה ולוקחת את הבגדים לכיבוש,

כאשר כל בחור צריך לממן זאת מכיסו הפרטי.

המצב הגשמי ממש נורא.

והם לא נשברו מהמצבים הללו,

כי אלו שזוכים ללמוד תורה מתוך הדחק

מרגישים בעונג לימוד התורה ממלא אותה משמחת החיים,

ואינם מרגישים בדוחק.

אני חושב שבזמננו לא היו עומדים מניסיונות אלו, כי עכשיו מפונקים הרבה,

מפנקים בבית.

בימים ההם,

מי חשב על חליפה?

מי חשב על כובע?

מה שהיה היה.

לא היה כלום,

לא דרשו כלום.

ולא חסר כלום.

אבל גם בתקופתנו,

שחסר עניין לימוד התורה מתוך הדחק,

אפשר גם כן ללמוד תורה על דרך זה שיהיה כלימוד מתוך הדחק.

כלימוד מתוך הדחק. איך עושים את זה?

בתנאי שלא יעשו עסק מהחלק הגשמי.

אם יעשה אצלו לעיקר

רק את לימוד התורה, רק את לימוד התורה, והעונג רק מהתורה,

יש לזה בחינה של לימוד התורה מתוך הדחק.

כי כל הרחוב מלא בתענוגים.

חלון הראווה של הרחוב זה תענוגים,

עידונים, מילוי הרצונות.

וצריך לעבוד על עצמו לעקור מה שרואה,

שלא יהיה אצלו עיקר ויסוד בחיים,

כפי שמוכר ומורגל הביטוי באמריקה.

מה כן עלי לעשות חיים?

מה כן עלי?

שכל זה יכול להתבטא באופנים שונים,

אם ברדיפה אחרי תאבות האכילה,

או להסתובב בקיוסקים,

או לראות סרטים שמה של כדורגל,

ואם בריצה אחרי המודה, בלבוש, חגורות, עניבות, נעליים שפיץ וכו'.

כל זה בכלל לימוד התורה מתוך עידון ומילוי הרצונות,

שעל זה כתב הרמב״ם.

אין דברי תורה מתקיימים באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה.

העניין הזה שלא יתעדן ויתענג למלא הנאותיו ורצונותיו,

נשכח לגמרי.

לא מבינים מה זה.

הלא נשכח שכל ענייני הגשמיות

הם רק צפילים,

וכל עיקר העיקרים

זה רק רוחניות.

ואמרו במדרש, בתהילים,

צדיק אוכל לשובע נפשו.

הצדיק והמשכיל

אוכל מעט

כדי לקיים עצמו לעבודת הקדוש ברוך הוא.

אמנם הוא לבוש נקי ואוכל כדי צורכו,

אבל כל זה רק כדי לקיים עצמו.

אבל הרשע והאוויל

אינו כן, אלא אוכל לענת גופו,

ממלא בטנו,

ואינו חושש להוצאת ממון.

הגמרא בחולין מביאה על יעקב אבינו, עליו השלום,

שחזר בשביל פחים קטנים,

כי צדיקים חסים על ממונם,

אפילו על שווה פרוטה,

כי פרוטה כשרה

קשה להשיג.

האם יודעים בזמננו מושג כזה?

בתקופתנו ארגנים בפזרנות ופינוק,

וממילא יש צורך לממון,

ומחפשים וטרודים מזה, ומלאים בתוכניות שונות.

ואם כן, האם במצב כזה אפשר להיות שקוע בלימוד?

הלא, המוח מבולבל.

לו לא הייתה ירידה בהבנת והשקפת ערך החיים, כפי שנראה בזמננו,

הרי כמה תלמידי חכמים היו יוצאים גדולי תורה.

והסיבה שלא יוצאים כאלה,

כי מותרות העולם הזה והנעותיו מטרידות אותם מגיעת התורה.

עד כאן דברי רבי מיכאל יהודה לבקוביץ',

זכר צדיק לברכה.

על דברי הברייסר,

כך היא דרכה של התורה,

פת במלח תאכל

ומים במשורה תשתה,

בעל הארץ תישן,

וחיי צער תחיה,

הקשה רבי יצחוק בלאזר,

בעל הכוכבי אור.

מהי ההוספה של וחיי צער תחיה?

וכי פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ובעל הארץ תישן,

זה לא מספיק חיי צער?

עוד צריך להודיע לנו שצריך להיות חיי צער?

אלא תרץ שחיי צער פירושם,

שגם הפת במלח וכולי הינם בספק,

ואין האדם יודע אם למחר יהיה לו,

ואף על פי כן,

ובתורה תעמן.

זאת אומרת,

אדם לא יודע מה ילד יום, אם מחר גם יהיה לו את הפת במלח,

אז זה חיי צער שאדם חי ככה, אין לו ביטחון אפילו על מים במשורה,

פת במלח

אז אדם כזה הוא חי חיי צער, אף על פי כן

ובתורה תאמן

רבי ציון ידלר

המגיד הירושלמי סיפר

פעם אחת דיברתי עם רבי נפתלי הירץ

בעניין מידת ההסתפקות

ואמר לי שלמידת ההסתפקות לא די להסתפק בעניין אכילה

ולקבל באהבה, כמו שאמרו חכמים, פת במלח תאכל ומים במשורת אשתיהם

אלא צריך להסתפק ולקבל באהבה את הסיבות

איך באה לו הפת במלח

ואמר לי שבעת שהיה דר במאה שערים

הייתה פרנסתו על ידי אישה אחת

שאספה ככרות לחם מהשכנים והביאה לו לאכול

ופעם אחת איחרה להביא לו את הלחם

והיה לומד ברעבון נפשו

עד שחשכו עיניו וכמעט שהגיע לבולמוס

וכיוון שראה שפתחה את הדלת והביאה את הלחם

האירו עיניו

כמאמר חכמים, זיכרונם לברכה, פת בסלו

פת בסלו

הוא נרגע, יש לו פת בסלו, הלחם מגיע, פת בסלו

מזה יכולים לדעת

כיצד היו דורות ראשונים לומדים מתוך הדחק

ומתפללים במסירות נפש

בעל הערוך לנר

מעיר רבי יעקב אטלינגר

מובן הדובר

שאין הכוונה מאיתה ממש

על מה מדובר?

אין דברי תורה מתקיימים

אלא ממי שממית עצמו עליה

זה מובן שאין הכוונה למאיתה ממש, הרי אמת,

איך תקוים התורה על ידו

אז איך כתוב? אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה

אלא מצינו שחובל נקרא נטילת נשמה

מפני שהממעט הדם

ממעט הנפש

אז מי שחובל בחדרו

זה נוטל נשמה

כי הוא ממעט את הדם

ממעט הדם זה ממעט הנפש

וחלק מן הנפש זה כאילו כל הנפש

והתורה

וכן מצוות אחרות

שאינן מתקיימות כי אם בטורח ויגיעה ששוברים את כוח האדם

כמוהן כנטילת הנשמה

וזוהי כוונת חכמים, זיכרונם רכה

בממית עצמו עליה

אדם שמתיש את כוחו ושובר את גופו

זה כמו נטילת נשמה

הרי זה לומד

במצב של ממית עצמו עליה ואז דברי תורה יתקיימו בו

רבי חיים מבריסק

ביאר מאמר חכמים

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם

כך על האדם לחשוב את עצמו כאילו הוא מת

ממילא התבטלו כל התירוצים והסיבות שמעכמים אותו ללמוד

מה הסיבות? אני חייב לסדר את זה,

צריך לקפוץ לשם, צריך לסגור את זה אבל אם אתה מת, אין לסגור, אין לקפוץ, אין שום דבר

ואז הוא יבחין היטב כמה הטרדות שלו טפלות לגבי לימוד התורה

יתאר לעצמנו המחיש

שיום אחד החליטו בשמיים

לאפשר לכל הנפטרים לקום

למשך שעה אחת מהקבר

ובאותה שעה

יכולים לעשות מה שהם רוצים

מתפשטת ונודעת הבשורה והשמועה על דבר זה,

מיד נוהרים כל האנשים החיים בעולם הזה לכיוון בית קברות

לפגוש את בני המשפחה שהלכו לעולמם.

מגיע הרגע הגדול,

הקברים נפתחים,

מתוכם עולים ובאים כל האנשים שמתו.

בני המשפחות,

ברעותם את יקיריהם, עולים מן הקבר לאחר שנים של ציפייה וגעגועים,

רצים לקראתם, לחבקם, לדבר עימם,

ובטוחים מהם כי מן הסתם המתים,

החיים,

רוצים גם הם

בדבר כמותם.

אולם

מה רבה תדהמתם

בראותם כי כל המתים,

החיים,

לא פונים אליהם כלל וכלל,

והם חסים על כל רגע ורגע,

ותכף ומייד רצים קורעות נפשם בבתי מדרש ובתי כנסת,

יושבים ללמוד בהתמדה עצומה ונוראה.

סיים רבי חיים את דבריו ואמר,

זהו הביאור.

אין דברי תורה מתקיימים,

אלא במי שממית את עצמו עליהם.

התורה מתקיימת

במי שמתייחס לזמן בעולם הזה בדיוק

כמו אחד שקיבל הזדמנות לצאת מהקבר לשעה אחת,

ורץ מייד לשבת ללמוד תורה.

אין דברי תורה מתקיימים, אלא

במי שממית עצמו עליהם.

חנג'ורי.

זאת אומרת, צריך להבין,

אדם שכבר נפטר, הוא כבר יודע מה ערך התורה.

יש לו זמן לפגישות?

את זה הבין הגאון מווינא כשפגש את אחותו אחרי חמישים שנה,

ואמר לה שולמליכי, מה נשמע?

להתראות בעולם הבא.

למה? כבר יש לו זקן לבן,

הוא אמר, כבר מאותתים לי שהקץ שלי קרוב, אז אני

הולך ללמוד, נפגש בעולם הבא.

הבנתם?

אז הוא הבין את זה.

באחד משיעוריו הנודעים בחומש ורשי

תיאר פעם האדמו״ר מצאנס קלויזנבורג

איך בדורות שעברו

עמלו בתורה מתוך הדחק.

אצלנו ברודניק

כמעט לא יצאנו במשך כל ימות השבוע מכותלי בית המדרש.

הוא מורגל בפיהם של הלומדים

שביום ראשון

אין צורך לאכול,

כי עדיין צבעים ממאכלי שבת קודש.

יום שני הלוא הוא יום של תענית,

תענית שני וחמישי, כן?

ביום שלישי הביאו להם מן הבית מעט תוכן.

ביום רביעי עדיין צבעו מאכילת יום שלישי.

ביום חמישי גם כן יומא דתעניתא, תענית.

וביום שישי, הלוא תכף יחזרו הביתה ויאכלו שלוש סעודס.

אז מי צריך לאכול?

וחוזר חלילה.

זה היה ברודניק.

מלימוד כזה גדלו וצמחו פעם גדולי ישראל האמיתיים שכל התורה כולה הייתה שגורה בפיהם.

למה? הפה היה פנוי לדבר דברי תורה, הם לא אכלו.

איי, איי, איי, איי, זה נותן תיאבון ללמוד.

שנות ילדותו של רבי שלמה זלמן אוירבך,

זכר צדיק וברכה, עברו עליו בדוחק ובעניות רבה.

הדלות המחרידה ששררה בבית הוריו

אינה ניתנת לתיאור במילים.

הבית היה ממש ריק מכול.

בה אפילו קצת לחם יבש

היה מצרך יקר ערך בביתם.

פעם התבטא בפני אחיו הצעיר, רבי אברהם דב.

אתה נולדת כבר בזמנים טובים.

מה זה זמנים טובים?

שמפעם לפעם כבר הייתה מצויה בבית ביצה

שהייתה מתחלקת לארבעה ילדים.

ביצה קשה,

ארבעה ילדים אכלו.

פעם ב.

גם בזמנים אלה

אירע לו אחת שרבי שלמה זלמן היה הולך לחידר

בלי לטעום כלום קודם לכן,

ומשאיר בבית את מנת האוכל הדלה והזעומה שנועדה לו עבור אחיו ואחיותיו הקטנים יותר.

אמו השתפכה פעם לפני הבן הצעיר.

האם האוכל שהכנתי עבורך אינו מוצא חן בעיניך?

אבל צדקת זו הוסיפה

אחיך שלוימה לא אחת הלך לחיידר

ללא אוכל.

צא ולמד כיצד היו נראים הזמנים הלא טובים.

בשבעת ימי המשתה שלו חש ברע.

תכף לאחר גמר סעודות השבע ברוכס

היה מקיא את כל האוכל.

כשהתפלאה על כך רעייתו הצעירה הסביר לה

עד לנישואיי לא זכיתי מעולם לטעום טעם מאכלי בשר בימות החול.

רק בשבתות ובימים טובים הגישו לנו מנה של רגלי עוף

עם מעט הבשר שעליהן.

ואילו בימים אלה אוכל אני מנות בשר מדי יום ביומו.

אין פלא שהקיבה לא מסוגלת לעכל מאכלים כאלו.

בתקופה מאוחרת יותר גילה רבי שלמה זלמן, בצעירותי לא חשתי אף פעם הרגשת שובע,

ולא ידעתי כלל מהי הרגשתו של אדם שבע.

שמעתם דבר כזה?

ובשעה של גילוי לב,

סח לאחיו רבי אברהם דב,

בשנות נעוריי יכולתי בנקה לפטור את עצמי מלהתמסר כליל ללימוד התורה.

העניות והדלות

ששררו בביתנו היו מצדיקות בהחלט

את עזיבת הלימוד והיו משמשות לי היתרים מצוינים

לחפש לעצמי עיסוקים אחרים.

למרות זאת, לא חשב רבי שלמה זלמן לרגע לעשות כן, אדרבא.

בשעות הקשות של הרעב,

כשביתנו הציקה לו מאוד וטבעה את שלה,

היה מתגבר שבעתיים,

מתעמק בעיון בסוגיה מסובכת,

שוקע בבירור הלכה עמומה,

ואז היה נמצא בעולמות אחרים,

עולם של ארבע אמות של הלכה,

עולם שאין בו לא רעב

ולא צמא,

היה שוכח לחלוטין מעולה ומלואו

ומהרעב המציק לו.

זה היה הפטנט, אתם מבינים? כדורי הרגעה

נכנסים לעיון בסוגיה ושוכחים שרעבים וצמאים והכול.

מזה צמחו גדולי עולם.

כשהייתי בביתו בשבתות,

מספר נכדו של רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון.

מנהג קבוע נהג להתפלל כמנהג ותיקין,

תפילת בנץ.

לאחר התפילה עשה קידוש,

נטלנו ידיים ואכלנו רק דגים.

את הבשר אכלנו בצהריים שלא יכביד עליו ויפריע ללימוד.

מהבוקר למדנו ברציפות קרוב לשבע שעות.

הספקנו בכמה שנים ללמוד יחד את כל המנחת חינוך,

ואת ספר קצות החושן, ואת כל השווא שמעת.

פעם אחת,

לאחר לימוד של שעתיים רצופות,

אמרתי לסבי, זיכרונו לברכה, עייבתי מאוד.

אולי אעשה כוס תה כדי להתרענן.

התפלא עליי הסבא,

רבי שולום מרדכי האיש שבדרון,

אמר בתוכיחה גלויה,

מה יהיה?

כל שעתיים תעשה כוס תה להתרענן?

המשכנו ללמוד עד לסיום חוק לימודנו, דיינו שבע שעות רצוף,

ושומעי את זכות.

בשעת הסעודה פניתי לסבא וביקשתי את רשותו להעיז פנים, לשאול דבר מה.

הסכים.

שאלתי אותו,

מדוע הסבא התרעם עליי כשרציתי להפסיק על מנת לשתות באמצע הלימוד?

ואילו במחילה,

זיכרון מוישה,

במשך שעתיים מספיק הסבא ללגום מספר כוסות תה.

מתחייך הסבא ביקש להביא לו את הרמב״ם

בלקוד תלמוד תראה.

פתח בפרק ג',

הניח אצבעו על הסעיף, הקדים ואמר,

כשאני מדבר לפני הציבור

אני מרים את קולי ומתאמץ?

בשביל שלא אכביד על מיתרי קולי ויגע אותם,

נזקק אנוכי לשתות משהו מדי פעם.

זהו בדרושס,

בדרשות,

אבל בלימוד חובתנו ללמוד דווקא מתוך עמל ויגיעה,

כלשון הרמב״ם,

אין דברי תוירם מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם,

ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה.

אז לפי זה יוצא לו, לרב שבדרון,

שצריך ללמוד גם שבע שעות בלי לשתות כוס תה באמצע,

כי הרמב״ם אומר שזה לא מתקיים במי שלומד מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה.

אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד ולא ייתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה.

זה המצב

בשביל ללמוד תוירה.

שם היא מתקיימת.

והרעים בקולו והצליף במוסר,

מדוע כותב הרמב״ם מתוך עידון ומתוך

אכילה ושתייה?

מדוע הוא דייג בלשונו לכתוב שהתורה לא מתקיימת מתוך

דברים אלו?

כוונתו אליך, נכדי היקר, לומר לך,

נתעייפת מעט,

אתה רוצה לנוח עם כוס תה ואחר כך להמשיך ללמוד מתוך השתייה?

לא זו דרכו של הטוירה.

הטוירה מסקיימת רק במי שמצער עצמו עוליה,

לומד ברציפות,

עם העייפות,

ומוסר את עידוני נפשו בשביל התורה.

חנדיורי.

הגמרא מספרת המעשה ידוע רבי עקיבא שנשא לאישה את רחל ביתו של קרבה סבוע,

עשיר.

מי ששמע זאת קרבה סבוע הדיר את ביתו מכל נכסיו הרבים.

נדר נדר שלא תהנה מנכסיו.

מועד הנישואים היה בימות החורף.

מרוב עוני ודוחק

שכלל מחסור בקרים ומכסתות,

ישנים היו רבי עקיבא ואשתו בין חבילות תבן.

ראה הקדוש ברוך הוא בעניים הללו ורצה לגרום להם קורת רוח,

שלח את אליהו הנביא.

הלך אליהו הנביא ועמד בפתח ביתו וקרא בקול,

תנו לי מעט תבן, אשתי ילדה,

ואין לי אפילו תבן שתשכב עליו.

פנה רבי עקיבא לרחל, אשתו, חרוצה נחמה,

אמר, ראי,

יש כאלה שאפילו תבן אין להם.

והקשר הבירו בן יוסף גרשנוביץ,

אם אכן רצה הקדוש ברוך הוא לקרח על מצבו של רבי עקיבא,

היה צריך לשלוח ביד אליהו מעט ממון שייתן לו באיזה דרך לרבי עקיבא,

שיהיה לו במה לפרנס את עצמו מעט,

ובזה היה מקל עליו יותר מהנחמה שהמציא לו על ידי שמיעת העובדה שיש אנשים שהם חיים במצב קשה יותר. לא ככה.

אלא ביאור הדברים.

ידע הקדוש ברוך הוא שרבי עקיבא בכוחו,

על ידי עמילות בתורה,

להגיע לדרגה הגבוהה שהגיעה אליה של מי שיושב ודורש טילי-טילין של הלכות,

עד שמשה רבנו הוא תשש כוחו מהמראה הזה של רבי עקיבא,

כמבואר בגמרא במלאכות כט,

וכדי להגיע לדרגה זו לזכות בכתרה של התורה,

נדרש דווקא עמל תורה מתוך הדחק.

ועל כן,

אם רבי עקיבא יקבל ממון,

וככה ימשפר את מצבו הגשמי,

הייתה נחסרת מאיתו עמילות בתורה מתוך הדחק.

ואז לא היה בכוחו להגיע לרוב המדרגה שהגיעה אליה לדרוש טילי-טילין של הלכות על קוצו של יהודי.

אז השם רצה שהוא ימשיך בעוני ללמוד.

הוא לא רצה שיהיה מתוך עושר.

רבי בן עזרא היה עני כל ימי חייו, רבי חנינו בן דוסא היה עני כל ימי חייו,

רבי יהודה היה עני כל חייו.

עניים.

למה התורה נקנית בעוני, בעניות, בדחק,

בצער הגוף?

כשהגוף מצטער, הנשמה פורחת.

אבל אם הגוף נהנה, מתעדן, הנשמה נרדמת.

אחרי ארוחה טובה, אה, לשים את הראש על הכרית,

יבא ביי.

העגל הלך לישון.

סוד היווצרותה של שושלת בריסק המעתירה,

שעליה נמנו

בעל בית הלוי,

רבי חיים מבריסק וצאצאיהם נתגלה פעם על ידי רבי אהרן סולובייצ'יק.

אגב, סיפור הדברים הבאים.

בתקופת רבי חיים מוולוז'ין

חי יהודי בשם רבי משה סולובייצ'יק.

הוא התעסק בסחר העצים.

היה בעל יערות.

היה ידוע בעשירותו המופלגת,

ובידו הנדיבה לעזור ולסייע לכל דל ולכל נצרך.

ויהי היום,

בעושרו הלך לפתע על הטמיון,

והדבר היה לפלג גדול.

בפקודת רבי חיים מבריסק הושיבו בית דין מיוחד

על מנת לבדוק את כל עסקיו במגמה למצוא את העילה לנפילתו הפתאומית.

ויהי היום,

בעושרו הלך לפתע על טמיון,

והדבר היה לפלג גדול.

בפקודת רבי חיים מבריסק הושיבו בית דין מיוחד.

לבדוק את כל עסקיו כדי למצוא את העילה לנפילה הפתאומית.

לאחר בירורים מדוקדקים הגיעו הדיינים לכלל מסקנה

שלא היה שום דופי בניהול העניינים.

הסברה היחידה שעלו בדבר סיבת הירידה מנכסיו של רבי משה הייתה

מה שעבר על דברי החכמים.

מה הוא עבר?

המבזבז

אל יבזבז יותר מחומש.

יותר מ-20% לא יבזבז.

וזה שחילק מכספו

ביד נדיבה לכל פושט יד

ולכל נזקק ונצרך.

רבי חיים דחה את המסקנה הזאת באומרו כי לא ייתכן שעל דבר זה נענש בעונש החמור הזה.

רבי משה עצמו הואיל ונשאר פנוי מעסקיו

פנה אל עבר בית המדרש

והחל ללמוד במרץ רב ובעיון גדול.

נחיש מהר נתגלה כבעל כישרון ועשה חיל בלימודו.

עלה ונתעלה

עד שנחשה בין טובי הלומדים.

גם את בניו הולך עמו לבית המדרש,

עד שיצא שמעם כגדולים בתורה.

כעבור שנים אמר רבי חיים מוולוג'י

עכשיו אני מבין את פשר נפילתו הכלכלית

של רבי מוישה סולובייצ'יק,

כפי הנראה,

רצו ליתן לו משמיים

שושלת מפוארת

של תלמידי חכומים

כשכר גדול

על הצדקה שפיזר.

אלא שמבית עשירים

לא תיתכן שתצא שושלת כזו.

לפיכך נטלו ממנו את העשירות

כדי שילמד תורה מתוך הדחק.

ועתה יכולים לזכות

ולזכות אותו בדורות של תלמידי חכמים מופלגים.

שמעתם?

סח רבי ברוך ברליבוביץ',

בעל הברכת שמואל.

מורי ורבי,

רבי חיים מבריסק,

בדק בדיקה קפדנית

את שני הספרים שחיבר בעל השאגת אריה.

שאגת אריה וטורי אבן.

זה כנגד זה.

הוא מצא כי הספר שאגת אריה עולה בהרבה על הספר טורי אבן.

רעיה מכאן הוסיף

לעליונותה של תורה הנלמדת בשעת הדחק.

זאת אומרת, רבי חיים מבריסק עבר על שני הספרים האלה.

שחיבר אותם השאגת אריה אבל בשעה שהוא היה עני יצא לו הספר של שאגת אריה לאין שיעור לעומת ספרו השני תורה אבן.

מסופר,

שאלו את רב אריה לייב בעל קצות החושן

מדוע ספרו קצות החושן

התקבל בעולם התורה יותר מאשר ספרו

אבני מילואים

אפילו ששניהם יצאו מתחת ידיו.

מה עוד שאת אבני מילואים כתב בגיל מאוחר יותר.

השיב רבי אריה לייב

שאת ספרו קצות החושן הוא חיבר בשנות עניותו

ואת ספרו אבני מילואים חיבר בשנות עשירותו.

אתם שומעים מה שאני מדבר איתכם?

אז זה אומר הכל.

תורה שנלמדת בדחק

זה עולם אחר.

עולם אחר לחלוטין.

עולם אחר.

יש לי לומר על הדברים האלה בכגון דם.

בשבע שנות עניותי ברוך השם

שהיה בראשית דרכי אחר נישואיי

ואמרתי לאשתי

יהיו שבע שנים קשות

אחרי זה ירווח לנו

וכן היה.

היה אולמות מפוצצים אלפי אנשים כל ערב

אלפי אנשים

אלפי אנשים כל ערב שלושים ואחת הרצאות בחודש

אלפי אנשים בכל ערב

לפי זה

זה ההבדל

שהתורה נלמדת מתוך דחק כי יש לה חן אחר,

יש לה מתיקות אחרת,

יש לה טעם אחר.

תשמעו את הקלטות הראשונות שלי, תראו איזה קצב אני מדבר שם,

כמו תת מקלע.

טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה, הייתי מדבר תשע שעות.

תשע.

רצוף.

לא היו מגישים לי תהי.

בלי תהי.

עוד לא היו רגילים שמגישים תהי.

תשע שעות.

והולכים להתפלל שחרית.

אה, איפה הימים האלה? אם לא היה סרטוט אז חבל.

יש אולי עוד הרצאה אחת,

אני חושב שרואים מהתקופה ההיא שהייתי הולך עוד עם חליפה ומגבעת.

יא בוא בואי, איזה הרצאות.

ככה זה.

תורה שהיא מתוך דחק זה עולם אחר לגמרי.

תורה מתוך עידון זה משהו אחר לגמרי.

אז לכן יהודים,

כל מי שמתעכב מלקום לשתות תה באמצע אלימות וכולי וכולי,

מסוגל ללמוד ברציפות בלי קשקשתא,

אז לפחות זה ייחשב לו שהוא מתאמץ ללמוד מתוך הדחק.

זה עולם אחר.

שמעתם את הדיוק?

מתוך אכילה,

מתוך שתייה של הרמב״ם.

מה הרב שבדרון מסביר לנחם?

אתה רוצה מתוך, אה? מתוך. זה מה שאומר הרמב״ם. לא מתוך. התורה לא מתקיימת כשלומדים מתוך עדות.

מתוך שתייה, מתוך אכילה.

צריך שלא יסיח את דעתו שום דבר חוץ מהלימוד.

התיישבת?

יאללה, רצוף, תרביץ.

מתחיל הראש להתחיל להגיד, רגע, אני צריך זה, אני צריך זה, אני צריך זה, זהו.

הקדשמיות עדיין מושכת אותך אחריה.

הוא אומר לך, עזוב, עזוב תורה. קודם כל תדאג לגוף, תשקה את הסוס.

קודם כל שהסוס ישתה,

אחר כך אתה תמשיך.

רבי חנניהו ברקשי אומר, עשו את זה שמות לכל ישראל,

אבי כוח רבונתו עשו את זה, שנעמור אז אנחנו בסמל סבבה, יגדיל תורה ויעדיל.