הרב יהודה דוד שליט"א | משניות שביעית - י' וסיום המסכת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נתחיל את הפרק,

אנחנו נגיד, ונצטט פה מאיזה ספר,

את המקור ואת הטעם של המצווה.

בתורה כתוב,

פרשת ראה,

פרשת השבוע,

מקץ שבע שנים

תעשה שמיטה.

וזה דבר השמיטה,

שמות כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו,

לא יגויס את רעהו,

ואת אחיו, כי קרה שמיטה להשם.

ואשר יהיה לך את אחיך האביון, תשמט ידך.

ואשר יהיה לך את אחיך, תשמט ידך.

פה אנחנו לומדים שישנן

שני מצוות בשנת השמיטה. יש לנו מצוות תעשה להשמיט את החובות

שחייבים לנו,

והמצווה השנייה

זה לא לתבוע עוד חובות.

לא לתבוע את החובות.

לא רק שאנחנו נשמט, גם כן יש לנו איסור

לא תעשה, לתבוע את החובות.

אז מה עושים היום?

עושים פרוסבול, תכף נראה מה זה.

אז בסוגריים,

גם היום כשעושים פרוסבול, כשנעשה את זה בסוף חודש אלול,

יש הרבה שנוהגים בשביל לא לפספס את המצווה,

להלוות לחברו אחרי הפרוסבול, חמש או עשר שקל, איזשהו משהו,

להלוות לשני,

ועל הכסף ההלוואה הזה, שהוא יגיד משמט אני,

שלא תשתכח תורת, שנזכה לקיים את המצווה הזו.

מצווה מדאורייתא, מצווה דרבנן כנראה.

אם הוא עבר וטבע,

אז הוא עבר עליו.

מה הטעם של המצווה הזו? הרי בעצם הכסף הוא שלי.

מה הטעם שכל ההלוואות שהלוויתי בעצם פוקעים?

כתב ספר החינוך,

ושמיטת כספים גם כן,

אחר אותו הטעם של שמיטת קרקע,

נמשך, מה הסיבה?

ללמד נפשנו במידות המעולות,

מידת הנדיבות

והעין טובה.

ועל ידי שנוותר מהממון שלנו,

נקבע בלבבינו הביטחון הגדול בה' ברוך הוא,

שהוא מוריש ומעשיר,

והכל מאיתו יתברך.

ואז תחשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכול.

אם אנחנו נלמד בנפשנו, כותב החינוך,

את המידות המעולות,

את מידת הנדיבות,

את העין הטובה,

על ידי שנוותר על הממון שלנו,

אז נקבע בלב שלנו את מצוות הביטחון

בקדוש ברוך הוא,

שהוא מוריש ומעשיר, והכל מאיתו יתברך,

ואז אנחנו נזכה לקבל טוב מאת אדון הכול.

ממשיך ספר החינוך וכותב,

וגם נמצא מזה גדר חזק,

ומחיצה של ברזל להתרחק מאוד מן הגזל

ומן החמדה בכל אשר לרעינו.

המצווה הזו של השמטת כספים, כותב החינוך,

זה ילמד אותנו,

וזה יעשה לנו גדר חזק,

ומחיצה של ברזל להתרחק מגזל ומהאיסור שלא תחמוד.

איך?

כי נישא קל וחומר בנפשנו, לומר,

אפילו הלוויתי ממוני.

הלוויתי לחבר שלי את הממון, והגיעה שנת השמיטה,

אמרה תורה להשמיט.

אז כל שכן,

שהכסף שהוא לא שלי,

ודאי שאני לא אגזול ולא אחמוס,

ראוי לי להתרחק מזה עד הקצה האחרון.

ויש שכתבו, זה החינוך,

יש שכתבו שעל ידי זה ידע אדם של השם הארץ ומלואה,

ואין זו מדרכי השלמות לאסוף דברים גשמיים,

ולא יאמר אלוהינו למעשה ידינו, היקום והרכוש,

כי הוא יראה שכל הכסף הזה, אפילו שהוא שלי,

למחרת הוא נפקע ממני.

על הלוו הזה הוא כותב פה, לא לוקים,

כי זה גם לב שניתן להישבון,

וזה גם לב שאין בו מעשה.

ועיקר המצווה, כמו שידוע, זה שבן אדם לא יברח מהלוואה לחברו,

זאת אומרת שהוא לא ישתמט מלהלוות,

היות והשביעית משמטת, אלא שהוא ילווה. זו המצווה מדאורייתא.

עכשיו בואו נראה את המשנה. אומרת המשנה במסכת שביעית, פרק י', משנה א'.

שביעית משמטת

את המלווה בשטר ושלא בשטר.

כשמגיע שנת השביעית, כשמסתיימת שנת השביעית לפי רוב הראשונים,

שזה חל בסוף שנת השביעית,

אז הדין היא שהיא משמטת את המלווה,

בין אם המלווה היה בשטר,

מלווה בשטר, והקרקע הייתה משועבדת,

ובין מלווה שלא בשטר.

כותב הברטנור המלווה את חברו,

ועברה עליו שביעית אחר ההלוואה.

אינו יכול לטבוע הלוואה מחברו דכתיב שמות קול בממשי ידו.

בשטר,

מסביר הברטנור, מה פירוש בשטר,

שכתב לו שטר באחריות נכסים,

ושיעבד קרקעו

על המלווה.

דמיר זה כמי שמשכן קרקעו אצלו, אף על פי כן שביעית משמטתו.

אפילו שיש לנו בעצם שטר עם אחריות נכסים,

וכעת משועבד לו הקרקע,

אף על פי כן השביעית משמטת.

וכל שכן שלא בשטר,

שגם כן השביעית משמטת.

זה לא נקרא משכון.

הקפת החנות,

אחד שחייב למכולת, לצרכניה,

הוא חייב כסף,

אינו משמטת.

ההלכה היא שזה לא משמט.

זאת אומרת ששביעית משמטת רק

חובות שנוצרו מהלוואה,

ולא חוב שנוצר מקנייה שנחייב לשלם לו.

כך הוא דעתו של תנא קמא.

רבי יהודה אומר,

הראשון הראשון משמט.

אומר רבי יהודה,

שאם הוא עשה קנייה,

הראשונה הוא עשה קנייה

ב-100 שקל,

שלושה ארבעים אחרי זה הוא עשה קנייה ב-50 שקל,

אז החוב של ה-100 שקל נהפך להלוואה.

ברגע שבאתי לקנות פעם שנייה ועדיין לא פרעתי את ה-100 שקל, אז ה-100 שקל נהפך להלוואה והשביעית תשמט.

החמישים שקניתי עכשיו זה נקרא הקפה,

שהוא מכר בהקפה.

כעת אם אחרי ה-50 שקל הוא עשה קנייה ב-200 שקל,

אז גם ה-100 וגם ה-50 זה נהפך להלוואה,

וה-200 שהוא עשה קנייה שלישית

זה נהפך להקפה.

אז השביעית תשמט את המאה הראשון, את ה-50,

ואת ה-200 היא לא תשמט, כי זה נקרא הקפה.

זה מה שאומר רבי יהודה.

רבי יהודה אומר, הראשון הראשון משמט.

מסביר אברטנורה,

אם לקח באמנה.

זאת אומרת, בהקפה. אני מאמין שתשלם.

פעם ראשונה מן החנות, וחזר ולקח שנייה.

הראשונה נעשית מלווה ומשמטת,

ולא השנייה.

חזר ולקח שלישית,

ראשונה ושנייה נעשו מלוות

ושביעית משמטתן, ולא השלישית, וכן לעולם.

האחרונה אין שביעית משמטתה,

וכל האחרות שביעית משמטתן.

הואיל והיה ראוי שייתן לו מעות הראשונה, קודם שיקח השנייה בהקפה, ולא נתן.

אז נעשית ראשונה מלווה וכן לעולם.

היות וכשבן אדם,

בצורה נורמלית,

כשאדם עושה קנייה שנייה,

הוא כבר אמור לומר לו, המוכר החנווני אומר ללוקח,

אה, אתה חייב, אתה לא רוצה עוד,

בוא תשלם קודם כל את מה שלקחת, אתה כבר חייב לי 100 שקל,

איך אתה רוצה לעשות עוד קנייה?

לכן,

עצם זה שהוא הסכים לו לעשות עוד קנייה,

אז זה בעצם אומר, טוב,

אז נהפוך את ה-100 שקל הזה להלוואה,

וכעת אנחנו עוד פעם מביאים לך בהקפה.

אז ה-100 שקל, הקנייה הראשונה זה הלוואה,

והקנייה השנייה זה הקפה.

כשהוא קנה קנייה שלישית, אז שני הקניות הראשונות הן נהפכות להלוואה,

והשלישית היא הקפה.

ומה שמוגדר כהלוואה, שביעית תשמט,

ומה שמוגדר כהקפה, שביעית לא תשמט.

זוהי דעתו של רבי יהודה.

ממשיכה המשנה שכר שכיר,

אינו משמט.

אם הוא היה פועל שלו,

הוא היה עובד שלו,

וכעת הגיעה שנת השמיטה,

הוא לא ישמט.

גם כן פה זה לא הלוואה.

השאו מלווה,

הרי זה משמט.

אם הוא אמר לו, תשמע,

אתה חייב לשלם לי באמת את החוב הזה עכשיו, אבל אני מביא לך את זה, עוד חודש ישלם לי.

במהלך החודש הזה היה ראש השנה של השנה השמינית,

ונגמר

השנה, שנת השמיטה,

אז באותו רגע

החוב הזה נפקע.

שביעית משמטת אותה.

רבי יוסי אומר,

כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת,

ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת.

רבי יוסי מחלק חילוק מעניין. מה הוא אומר?

אם השכיר הזה, הפועל הזה,

עבד במלאכות שפוסקות בשביעית,

חרישה, קצירה,

כל עבודות הקרקע שפוסקות בשביעית,

שביעית משמטת.

ושאינה פוסקת בשביעית,

נגר, חשמלאי,

אינה משמטת.

אומר ברטנורא, כל מלאכה שפוסקת בשביעית,

אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית,

כלומר, ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית,

כגו...

כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע,

נעשה שכר זה בשביעית כמלווה

ושביעית משמטתו.

ואם לאו,

ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית,

כמו שאמרנו לך, שמלאי נגר,

לא נעשה כמלווה ואין שביעית משמטתו.

כך סובר רבי יוסי.

אומרת המשנה, משנה ב'

השוחטת הפרה וחילקה בראש השנה.

היום בזמננו ראש השנה הוא יומיים,

אבל שני הימים הם מחודש תשרי.

א' תשרי וב' תשרי,

שני הימים האלו הם ימי ראש השנה.

אבל בזמן בית המקדש,

כשהיו מקדשים את הירח

על ידי העדים,

לפעמים היה יום אחד ולפעמים היה יומיים,

אם אני לא טוען.

במשנה פה כתוב, השוחטת הפרה וחילקה בראש השנה.

אם היה חודש מעובר

והיו שני ימים,

משמט,

ואם לאו, אינו משמט. מה הפירוש?

אם החודש היה מעובר,

זאת אומרת שהיה כת אלול ול' אלול.

לא, היום אין את זה.

אבל אם היה כת אלול ול' אלול,

אז ל' אלול זה א'

דראש חודש.

וזה היה ראש השנה,

וא' תשרי זה יום השני של ראש השנה.

ואם כך,

כשחילקו,

הוא שחט את הפרה וחילק את זה בראש השנה ביום הראשון,

ובעצם,

כן, ככה חשבתי שזה הכיוון. אז אתה אומר שזה לא היה ראש שנה בפועל,

אז למה כתוב בראש השנה?

בואו נראה את הברטון אורי, איך הוא כותב.

הוא כותב,

בשנה שביעית וחיכה ביום ראשון של שני ימים תמים של ראש השנה.

אם היה אלול מעובר,

נמצד ביום ראשון שנתחלקה היה חול.

משמע כמוך, היה חול, אה?

והיה יום אחרון של אלול, של שנה שביעית,

ושביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה.

אבל לא יודע למה כתוב בהתחלה, הוא פוסח בשני ימים תמים של ראש השנה. זה קצת...

זה היה הכוונה שני ימים תמים של ראש השנה?

זה לא יום טוב של ראש השנה.

וחשבו שיהיה יום טוב ראשון, אני לא כל כך הבנתי פה.

אתה מסביר שבעצם זה...

זה ודאי היה ככה, זאת אומרת, בכל החודשים זה היה ככה, באמת, שהיו מתנהגים כיום טוב. זה היה, זאת אומרת, שהיו מתנהגים כאילו יום ראש חודש,

אבל בסוף הם, אם בסוף לא הגיעו עדים,

אז באמת רק היום השני היה.

טוב, אם אתה ממש ככה, הסבר.

תראה גם היוחין, אין לך יוחין שם, אבל הוא כותב פה

וא' דראש השנה, ל' של אלולדה שביעית.

כן, נוקטים פה איזה נוסח שזה כן היה.

או, או, יכול להיות, הנה, פה אני רואה פה, יש פה איזה אחד המפורשים שכותב.

יכול להיות שהכוונה היא ככה,

שאם העדים מגיעים מאוחר,

אז לא היו מקבלים אותם.

אם היו מגיעים מן המן החולמה לו, אז לא היו מקבלים אותם,

והיו מנהגים את אותו יום קודש ולמחרת קודש.

זה מה שאתה מתכוון, אה, יפה, בסדר.

אז בכל אופן, בכזה מצב,

אז בעצם אנחנו רואים שביום ששחטו את הפרה וחילקו אותה,

זה בעצם היה ל' אלול של שנת השביעית.

וכשהגיע א' תשרי למחרת,

הם כבר נפקע החוף של ה...

שהם היו חייבים לו.

ולכן הדין שבאמת זה משמט.

ממשיכה המשנה,

כן, ואם לאו, אינו משמט. ואם היה רק יום אחד של ראש השנה,

אז זה לא משמט.

ממשיכה המשנה,

האונס והמפתה והמוציא שם רע,

מכל מעשה בית דין אין משמטים.

כל חוב

שהוא חוב

של בית דין, שבית דין מחייב אותו,

כמו אונס ומפתה ומותישמר, שבעצם בית דין הם זה שחייבו את ה-50 שקל או את ה-100.

אז מה הדין?

אין משמטים.

מסביר רב ארטנורא,

כיוון שפסקו בית דין על הממון

כגבוי דאמין וכאילו הגיע לידו.

הפסק דין של בית דין

זה כאילו גבוי, כמו האמירה לגבוי דאמין.

פה זו אמירה של... זה לא לגבוה.

ממשיכה המשנה, המלווה על המשכון

והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין.

אחד שיש לו משכון תמורת ההלוואה

או מוסר שטרותיו לבית דין,

זאת אומרת שהוא נתן לבית דין את השטרות כדי שהם יגבו בשבילו את החוב,

אינן משמטין.

מביא אברטנורא, המלווה על המשכון,

דכתיב

ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך,

פרט לזה שיש לאחיך בידך.

אם יש מצב

שההלוואה מוגדרת רק אשר יהיה לך את אחיך,

שרק לך יש את אחיך,

אז הדין הוא תשמט ידך,

פרט לזה שיש לאחיך בידך.

בהלוואה הזו שיש משכון, אז יש לאחיך בידך.

ולכן, הלוואה עם משכון

לא משמט.

או מוסר שטרותיו לבית דין.

אחד שנתן לבית דין יגבו את השטרות שלו,

לא משמט.

כותביו אברטנורא דכתיב,

ואשר יהיה לך את אחיך פרט למוסר שטרותיו לבית דין.

שבית דין יש להם, זה החוב אצל אחיו.

היות והשטרות חוב נמצאות אצל הבית דין,

אז הדין הוא ששבית לא משמט, כי לא אתה הוא זה שגובה את השטר, את החוב,

אלא הבית דין.

אומרת המשנה, משנה ג' פרוסבול אינו משמט.

זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלווא את זה את זה,

ועוברין אל מה שכתוב בתורה.

יישמר לך פן יהיה דבר עם לבביך בלי יעל וגומר התקין הלל לפרוסבול.

כן, מה למדנו במשנה פה?

שפרוסבול לא משמט.

מה זה פרוסבול?

נוטריקון של שלוש מילים, פרוז,

בולי ובוטי.

פרוז זה תקנה, בולי זה עשירים ובוטי זה עניים.

זאת אומרת, עשו תקנה לעשירים ולעניים.

תקנה לעשירים,

שהם לא יעברו על האיסור של לא להלוות.

תקנה לעניים, כדי שיהיה להם כסף, שיילבו להם האנשים.

אומר הרבה תורנוע, פרוז, תקנה, בול עשירים. נכתיב,

ושברתי את גאון עוזכם.

ואמר רבי יוסף, אלו בולעות שביהודה.

בולעות זה עשירים.

תקנה לעשירים, מה התקנה לעשירים?

שלא יעברו על ישמר לך פן יהיה דבר עם לבביך בלי יעל.

והם יעברו על איסור,

דאורייתא.

ותקנה על עניים,

שימצאו מי שילווה להם.

זה מדובר

על זמן המקדש.

והשמטת כספים בזמן הזה,

דרבנן,

דכתיב,

וזה דבר השמיטה,

שמות, כל פעם שידוע.

כתוב פעמיים בפסוק שמיטה.

שמיטה, שמות.

בשתי שמיטות הכתוב מדבר.

אחת שמיטת קרקעות

ואחת שמיטת כספים.

לומדת את הגמרא.

בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים,

או בזמן שהיא אתה משמט קרקע היא אתה משמט כספים.

בזמן שהייתה את המושג הזה של השמיטת קרקעות,

כל אדם שהיה מוכר קרקע היא הייתה חוזרת אליו ביובל.

כשיש לנו את מצוות היובל, מצוות השמטת קרקעות,

יש לנו גם כן את מצוות השמטת כספים,

שזה היה בזמן המקדש.

ובזמן שהיא אתה משמט קרקע,

זמננו אנו,

אי אתה משמט כספים מדאורייתא.

ורבנן עוד התקנו שמיטת כספים בזמן הזה?

רבנן תיקנו שמיטת כספים בזמן הזה.

ומשום אחי

היה כוח ביד הלל לתקן פרוסבול, להפקיע דין השמיטה,

הואיל ואין שמיטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים.

היות וכל המושג של שמיטה בזמן הזה

זה מדברי סופרים, זה מדי רבנן,

לכן היה כוח

להילל לתקן את המושג של פרוסבול.

מה זה פרוסבול?

אומרת המשנה, משנה ד',

זהו גופו של פרוסבול.

מוסר אני לכם

איש פלוני ופלוני הדיינים

שבמקום פלוני,

שכל חוב שיש לי,

שאגבנו כל זמן שארצה,

ודיינים חותמים למטה או העדים.

הוא היה מוסר לדיינים את החובות.

הוא לא צריך למסור בפועל את שטרי החוב לדיינים.

עצם זה שהוא מוסר להם

את הכוח לגבות את החוב בשבילי,

שאתם תהיו הנוגשים ולא אני,

אז זה כבר לא נקרא לא אגוס, הוא לא נוגס.

זה לא הוא.

וגם אם הוא עושה את זה בשליחות בית דין, בית דין הם אלו שגובים את החוב.

ולכן הדין,

שמותר

לגבות את החוב

על ידי פרוסבול.

ממשיכה המשנה, משנה אי פרוסבול המוקדם כשר ומאוחר פסול.

אם אני כותב כעת פרוסבול, היום,

ואני כותב עם תאריך

של חודש תמוז,

חודש קודם.

כשר,

כי רק אני מפסיד מזה.

את כל ההלוות שהלוויתי בחודש אב,

אין לי כיסוי, אין לי פרוסבול על זה.

אז אומרת המשנה שפרוסבול המוקדם,

כשר,

והמאוחר, פסול.

אם אני כותב כעת פרוסבול על ח'ט אלול, בתאר שח'ט אלול זה פסול,

כי בעצם על ההלוות שהלוויתי מעכשיו כל חודש אלול,

אין לי כיסוי של פרוסבול.

לא העברתי את זה לדיינים, כי זה לא היה קיים בכלל אז.

ממשיכה המשנה, שטרי חוב,

בשטרי חוב זה הפוך.

המוקדמים פסולים,

והמאוחרים כשרים.

אם אני כעת

הלוויתי לפלוני,

הלוויתי לו כסף

וכתבתי תאריך של שנה קודמת,

הוא כעת

שיאבד לי את הבית שלו.

הוא כשאבד את כל מה שהוא קנה,

כל מה שהיה אצלו בשעת ההלוואה.

אז הדין הוא ששטרי חובו מוקדמים פסולים ומאוחרים כשרים. מדוע?

כי יש,

בואו נראה את הברטנורה,

כגון

דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרה שלפניו.

פסולים. למה?

משום דגובה שלא כדין

מן הלקוחות שבין תשרה לניסן.

כל אלו שלקוחות שבין הזמן שכתוב בשטר

לזמן האמיתי של ההלוואה,

בעצם הם גובים שלא כדין,

כי הוא יכול לגבות רק את הקרקעות שהיו אצלו כעת,

בשעת ההלוואה.

ולכן שטרי חובו מוקדמים פסולים.

אבל והמאוחרים כשרים.

דאורא כוחו של מלווה,

שהוא לא יכול לטרוף לקוחות אלא מזמן שכתבו בשטר.

ממשיכה המשנה,

אחד לווה מחמישה

כותב פרוסבול לכל אחד ואחד.

חמישה לווים מאחד

אינו כותב אלא פרוסבול אחד לכולם.

אם אדם אחד לווה מחמישה אנשים,

יש לו בעצם חמישה מלווים.

חמישה אנשים שהלוו לו כסף.

אז הסופר צריך לכתוב לכל מלווה ומלווה פרוסבול,

כי כל מלווה אסור לו לגבות ממני.

לכן כל מלווה ומלווה צריך לקבל פרוסבול.

אז חמישה לווים מאחד,

אחד שלווה מחמישה כותב פרוסבול לכל אחד ואחד.

מה ששנגן חמישה של לובין מאחד,

אם חמישה לבו מאחד, יש אדם אחד שילבה לחמישה אנשים,

אז בעצם המלווה הוא רק אחד.

אינו כותב אלא פרוסבול אחד לכולם.

כותב אברטנורא,

שכל מלווה ומלווה צריך שימסור שטרותיו לבית דין,

ויכתוב לו פרוסבול.

אי לקח.

כשחמישה לובין מאחד,

אינו כותב אלא פרוסבול אחד,

כי יש מלווה אחד,

שאין כאן למלווה אחד.

ועבוד בישהל לובין מרובין.

כשאלה מלווה פרוסבול אחד על כולן, דיו.

משנה ו', ממשיכה המשנה,

אין כותבין פרוסבול

אלא על הקרקע.

צריך שללווה יהיה קרקע. המלווה לא יכול לכתוב.

פרוסבול,

כל עוד אין ללווה קרקע.

אם אין לו,

מזכהו בתוך שדהו כלשהו.

מסביר ברטנורא מדוע?

אלה על הקרקע,

אלא אם כן יש לו קרקע ללווה,

שאז חשוב החוב

כגבוי ביד בית דין.

ולוקרינם ולא יגוס.

יש פה בעצם, ברגע שיש ללווה קרקע,

אז גביתי,

זה כאילו שהחוב גבוי כבר. אני המלווה וללווה יש קרקע,

אז כאילו שגביתי את הקרקע.

אפילו אם הקרקע שווה דולר והחוב הוא 1,000 דולר,

אז יש פה כביכול כמו 1,000 הלוואות של דולר,

אבל כל אלף פעמים כאילו אני גובה מהקרקע הזאת.

ממשיכה המשנה,

ואם אין ללווה,

מותר לי לזכות לו.

אני לוקח איזשהו עמל, עמל, מתחת למכונת כביסה, מתחת לתנור,

ומזכה לו את זה לתקופה שצריך שיהיה, שהפרוס בולחל.

כשהשביעית אמורה לשמט באותו זמן, אז זה בסדר.

הייתה לו שדה ממושכנת בעיר.

אם ללווה היה שדה ממושכנת,

מה זה ממושכנת?

לשני הצדדים. כותביה ברתנורה,

הייתה לו ללווה שדה ממושכנת בעיר,

בין שאחרים השכנו אותה לו,

בין שהם השכנו לאחרים,

כותבין פרוס בול.

בשני המצבים האלה כותבים פרוס בול.

העיקר שיש לו שייכות לקרקע הזו, שהוא בעלות,

אפילו בעלות זמנית.

רבי חוצפית אומר,

כותבין לאיש על נכסי אשתו.

אם יש לאדם נכסי מלוג

שהוא אוכל פירות,

הדין הוא שגם אפשר לכתוב על זה

פרוס בול.

וליתומים, על נכסי אפוטרופים.

אם האפוטרופוס של היתומים לווה בשביל היתומים,

על אף שליתומים אין קרקע,

גם כן מותר לכתוב על זה פרוס בול.

כי הלווים הם האפוטרופסים.

משנה ז', אומרת המשנה, כוורת דבורים.

רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע,

וכותבין עליה פרוס בול.

ואינה מקבלת טומאה במקומה,

והרודה מנה משבת חייו,

רחמים חולקים.

על איזה כוורת דברים מדובר פה?

אומר הברצנורה, כשהיא מחוברת בתית,

הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר.

אם הכוורת הייתה מחוברת בתית לאדמה,

ודאי שהיא חלק מהאדמה.

ואם הייתה מונחת על גבי יתדות,

הכל מודים שהיא ככלים,

ואינה כקרקע.

זה בעצם

לא מחובר.

לא נחלקו אלה שמונחת על גבי קרקע,

ואינה מחוברת בתית.

אז המשנה שלנו פה מדברת

על כוורת

שלא מחוברת לקרקע, והיא נמצאת על הקרקע.

על זה רבי אליעזר אומר שעל אף שהיא לא מחוברת לקרקע,

היות והיא על הקרקע,

הדין הוא שיש לה דין כקרקע.

מה ההשלכות של זה?

נקנית בכסף אשתר וחזקה.

כותבים עליה פרוסבול,

אינה מקבלת טומאה במקומה.

כמו שאנחנו יודעים שכל הדבר שמחובר על הקרקע, כדרך שהקרקע מחובר, אינה מקבלת טומאה.

והרודה מנה בשבת,

חייב.

הרודה, כותב אברטורנום, יכלות דבש שבתוכה בשבת חייב חטאת.

למה?

כי תולש דבר ממקום חיבורו,

דכתיב, ויטבול אותה ביערות הדבש.

וכי מה עניין יער אצל דבש? יערות הדבש?

אלא מה יער התולש מנה בשבת חייב חטאת?

אף דבש.

הרודה מנה בשבת חייב חטאת, ואין הלכה כרב אליעזר, כי זה בפועל לא מחובר לקרקע.

והחכמים חולקים.

והחכמים אומרים שכוורת דבורים שנמצאת על הקרקע ולא מחוברת לקרקע,

אינה כקרקע.

ואין כותבי נהיה פרוסבול,

הוא מקבלת טומאה במקומה.

והרודה מנה בשבת פטור,

אבל אסור.

משנה ח',

המחזיר חוב בשביעית,

יאמר לו, משמט אני.

יש מצווה

מדאורייתא, לומר משמט אני.

אמר לו, אף על פי כן,

אם הלווה אומר למלווה, אפילו שאתה משמט,

אני רוצה להביא לך מתנה.

יקבל ממנו.

איפה אנחנו רואים

שיש מצווה להגיד משמט,

שנאמר, וזה דבר השמיטה.

וזה דבר השמיטה.

אומר הברטנורי, כלומר, דיבור בעלמא

שמוציא מפיו שהוא משמט,

דיו.

ובדיבור ראשון שאמר משמט אני,

סגי,

ואין צריך שיאמר וישנה.

יש לנו תמיד, אנחנו יודעים, הוכח את הוכח את עמיתך אפילו מאה פעמים, יש שלח את השלח אפילו מאה פעמים.

פועלים את הדין הזה.

יש דין, וזה דבר השמיטה. מספיק פעם אחת לומר משמט אני,

ומספיק.

ואין צריך שיאמר וישנה שיאמר, וזה דבר. אין לך אלא דיבור ראשון.

הברטנורי מוסיף פה שמותר גם כן לרמוז.

המלווה יכול לרמוז ללווה שהוא מעוניין שיגיד לו אף על פי כן.

ברטנורי הכותב יקבל ממנו שכשהלווה אומר למלווה אף על פי כן,

יקבל ממנו.

ולא עוד, מוסיף בברטנורא,

אלא שמותר לו שתהיה ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני.

מותר לו להגיד משמט אני,

ואז כאילו רומז לו,

אה?

שיגיד לו אף על פי כן.

עוד יותר.

מותר לו גם להגיד את ההלכה,

לך תלמד אותו שמותר להגיד אף על פי כן.

הוא לא יודע את ההלכה הזאת, לך תלמד אותו, לא להגיד לו ישירות, כי זה כבר נקרא לבקש.

להגיד למישהו אחר, בצורת עקיפה מותר,

אבל לא בצורה ישירה.

אבל אם הוא לא רוצה,

לא חייב.

זה נפקא מין הגדולה, אם בן אדם בעצם לבא

שאחד שלא שמר תורה ומצוות,

ואתה יודע שהוא לא כתב פרוסבול,

לפעמים זה בן משפחה, לפעמים זה סתם,

או...

לבא מ...

אז באמת צריך להגיד לו,

שלפחות הלווה יגיד לו,

אף על פי שמשמט, אני מביא לך את זה מתנה.

לא להביא את זה בתור פירעון חוב,

כי הוא עובר גם כן בלפני עברות אין מכשול,

הוא בעצם מכשיל את חברו בהלוואה הזאת, בנוגס.

זאת אומרת,

הוא צריך להשתדל לתת את זה לפני שהוא יגוס את זה ממנו, שלא יבקש ממנו.

שהאדם לא יגיע למצב שהמלווה שלא שמר תורה ומצוות יבוא לבקש את החוב, כי אז זה עובר בלא יגוס.

שיגיד לו, אני רוצה להביא לך את החוב,

בוא תיקח את זה,

שלא יבקש, ויגיד לו, אף על פי כן, בתורת מתנה.

ממשיכה המשנה.

אותו דבר גם כי אין הדין הוא

כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט,

ורצו אנשי העיר לכבדו,

יאמר להם רוצח אני,

אמרו לו, אף על פי כן, יקבל מהם, שנאמר, וזה דבר הרוצח.

אז אסור לו לקבל כבוד בהתחלה,

אבל ברגע שאמרו לו, אף על פי כן, יקבל את הכבוד.

אומרת המשנה, משנה האחרונה, משנה ט',

המחזיר חוב בשביעית.

רוח חכמים נוחה עימנו.

אחד שהחזיר חוב בשביעית,

אז הדין הוא שבאמת רוח חכמים נוחה עימנו. זאת אומרת, רוח חכמים באמת הייתה מעדיפה שכן יחזירו חובות.

אותו דין גם כן, הלווה מן הגר שנתגיירו בניו אימו,

לא יחזיר לבניו.

למה?

הם שניהם היו גויים. כששניהם התגיירו,

אז בעצם אין קשר בין אבא לבן.

כי גר שנתגייר,

כקטן שנולד דמי.

ולכן,

אין קשר, מדאורייתא הוא לא יורש.

הסיבה שאסור לבן להתחתן עם אימא שלו אחרי שהם יתגיירו,

זה בשביל שלא יגידו שבאו מקדושה קלה,

מקדושה חמורה לקדושה קלה, כי בתורגו היה אסור לבן להתחתן עם האימא.

וכשמתגיירים הם לא קשורים, לכאורה...

כן, כן.

וכעת, לכאורה אמור להיות הדין שמותר להם, רק כדי שלא יגידו, אז בעצם

אסרנו את זה. בכל אופן, ירושה הוא לא אמור לרשת את אבא שלו.

אז כשאחד לבן מן הגר שנתגייר בנו אימו,

אז לא צריך להחזיר לבנים שלו.

אבל ואם החזיר,

רחמים נוחה ממנו.

הוא כותב על בר תנורא,

ודווקא לבניו שנתגיירו אימו.

משום דנוכרי יורש את אביו מן התורה.

דכתיב,

כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר.

גוי

יורש את אבא שלו מדאורייתא.

אבא שלו הגוי.

מה הראיה?

כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר.

עשו גם כן יורש,

מוריש.

ואם לא יחזור, ואם לא יחזיר לבניו,

ישלחו שמה, יחזירו לסורם.

יגיד הבן הגר,

הרי אם

הוא ואבא שלו היו נשארים גויים,

הוא כן היה יורש את אבא שלו.

ועכשיו, בגלל שהם התגיירו,

מגיע, ואני לא יורש את אבא שלי,

אז דווקא אם יתגיירו בניו אימו.

אז כדי שלא יחזרו לסורם,

אנחנו אומרים שרוח חמים נוחה ממי שמחזיר

לבן הגר.

גר, שהוא גם עצמו בן של גר.

אבל אם הייתה אורתם שלו בקדושה,

ולידתם בקדושה,

אם העיבור של הילד הזה

היה כשההורים היו גויים,

והלידה שלו הייתה אחרי הגרות,

מעולם הוא לא היה גוי בן של גוי,

הוא רק היה עובר.

כשהוא נולד,

הוא נולד לאימא שלו, שהיא בעצם לא אימא שלו.

שהיא יהודייה.

שהאבא זה לא, סליחה, שהאבא הוא לא אבא שלו כבר.

אחרי הגיור.

כי, כי, כי היא התאברה כשהיא הייתה גוי.

אז כביכול,

מדאורייתא, אין לו דין של ירושה.

אם הוא היה גוי, בן גוי,

אם הוא נולד כשההורים היו גויים, אז מדאורייתא הוא הורש את האבא שלו.

אז הדין הוא שגם כשהוא מתגייר, הוא רחמים נוחה ממי שמחזיר

את ההלוואה.

אבל היות ופה אוררתו הייתה בתור גוי,

ולידתו הייתה כשכבר הם התגיירו,

אז ההלכה היא שלא יחזיר.

אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם,

והמחזיר להם, כותב הברטנור, אין רוח חכמים נוחה עימנו.

מסיימת המשנה, כל המטלטלין,

עכשיו הוא מגדל, אבל הוא מגדל.

מה בעייתי,

לא, לא מדובר על הירושה.

ירושה זה משהו אחר. מדובר פה על הלוואה שמישהו לווה מאבא הגר. הלווה מן הגר שנתגרו בניו ואמו.

אחד שלווה מן הגר.

אז מה הבעיה לך, אמרתי ככה, זאת אומרת,

כשאבן, בואו נקרא לגוי, הם היו רואים שהאישה התעמרה.

הם התגיירו בתשובה.

הם לא התגיירו, התגיירו,

כאילו התגיירו, ועכשיו נולד הילד.

אז עכשיו אבא למי חייב שלא ישבו?

לא אבא למי חייב. היה פה אחד שלווה מאבא.

עכשיו בעצם, היות ומעולם

הוא לא ירש את האבא שלו מדאורייתא.

כי הוא לא היה קשור אליו.

את החוב של אבא לא יחזיר לבן.

את החוב שהוא חייב לאבא

הוא לא צריך להחזיר לבן.

כי מעולם הוא לא היה לו דין שהוא יורש ממנו דאורייתא.

אם כשהוא היה גוי,

אם הוא נולד כשהאבא היה גוי,

אז בימים האלה שהוא היה בן של גוי,

אז מדאורייתא היה לו דין ירושה.

אז שלא יגיד שפספסתי את המושג של ירושה.

אבל פה מעולם לא היה לו דין ירושה, כי בתור גוי,

אבא היה גוי, הוא לא היה נולד, הוא לא היה בעולם, בתור יהודי כבר לא היה קשור לזה.

מסיימת המשנה, כל המיטלטלין נקנין במשיכה.

וכל המקיים את דברו רוח חמים נוחה אמנו.

מה זה כל המיטלטלין נקנין במשיכה?

הקנייה, כשאני בא לקנות מיטלטלין,

אז זה נקנה במשיכה.

וכל זמן שלא משך,

יכול כל אחד מהם לחזור בו.

ואף על פי שנתן המעות,

אין המעות קונות.

עד שימשוך את החפץ הנקנה.

בשביל לקנות חפץ

צריך למשוך את החפץ. אני בא לקנות חלב במכולת,

כל עוד לא משכתי את החלב,

לא קניתי.

ואף על פי כן, המקיים את דבריו ואינו חוזר בו,

ואפילו לא משך,

רוח חכמים נוחה אמנו.

דעך היא תניא, איפה צדק ואין צדק.

שיהיה לאו שלך צדק ואין שלך צדק.

סליק, מסכת שביעית, ברוך אדוני לעולם.

אמן ואמן.

מי חניא בן הקשר ומרצה גדולות לבדוקות ישראל.

יפקיע רבה להם תורה מצוות שנאמר,

אדוני יחפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.