משניות שביעית - פרק ב' | הרב יהודה דוד שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן.

שדה של קטניות. בכבוד.

היום נלמד מסכת שביעית, פרק ב'.

השיעור היום יהיה לעילו נשמת חכם בן צרה,

אבא יהודה בן יוכבד

בן סולצנה בת חנום, ולהצלחת מור אבי אהרון בן סולצנה ובורר בצמית השמחה.

אומרת המשנה,

עד אמתי חורשים בשדה הלבן.

אתמול למדנו

על שדה האילן.

היום אנחנו נלמד על שדה הלבן.

יש כמה פירושים מה זה שדה הלבן,

אבל הברטנורו מסביר שדה הלבן פירושו

שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן.

זאת אומרת, שדה של תבואה,

חיטים, שעורים, קטניות,

כל הדברים האלו גודלים בשדה שנקרא שדה הלבן.

ולמה זה נקרא שדה הלבן?

אז אחד הפירושים שכתוב זה היות ואין צל

בשדה הזו.

זה לא כמו שדה של אילנות

שיש צל,

אז יש שחור ויש לבן, הצל הוא שחור,

ואיפה שיש שמש זה לבן.

אלא כולו לבן, אז זה נקרא שדה הלבן.

שואלת כעת המשנה, עד אמתי חורשים בשדה הלבן?

אנחנו נזכר שאתמול למדנו שגם כן בערב שביעית,

בשנה השישית, גם כן אסור לחרוש, כמו שלמדנו בפסוקים,

במשניות בפרק הראשון.

אז

למדנו אתמול לגבי שדה האילן, וכעת המשנה שואלת מה קורה בשדה הלבן.

אז אומרת המשנה,

עד שתכלה עליך כל זמן שבני אדם חורשים ליטה במקשאות ובמדלעות.

זאת אומרת, כשמותר לחרוש בשדה הלבן,

עד מתי?

עד שבני אדם עדיין חורשים ליטוע קישואים ודילויים ודלעת.

עד אז,

מותר לחרוש,

כי אנחנו יודעים שהחרישה שחורשים אז זה בשביל הפירות של השנה השישית.

ומה זה תכלה עליך?

תכלה עליך.

הרי כל החורף ירד גשם,

והאדמה היא לחה,

ומהלחות הזו עדיין אפשר לזרוע.

קישואים ודלעת אפשר עוד לזרוע מהלחה הזו.

וכשתכלה עליך,

וכבר בן אדם לא יחרשו בשביל לזרוע קישואים,

אז כבר אסור לחרוש.

מדוע?

כי אנחנו מבינים שהחרישה שחורשים כעת זה בשביל

השנה השביעית.

והתורה אמרה, וההלכה היא שצריך גם כן להוסיף

מן החול על הקודש, מן השנה השישית אל השביעית,

ואסור לחרוש גם בשנה השישית לצורך השנה השביעית.

וכשההלכה קלטה,

אז כבר החרישה שחורשים באדמה זה בשביל לשבח את השנה השביעית,

ובזה אנחנו גם כן מצווים לנוח.

לחוט של אדמה.

תראה את הברטנורה,

אומר הברטנורה לך, לחלוכית הקרקע מחמת הגשמים.

מקשעות ומגלות, אומר הברטנורה, קישואים ודילויים.

אבל משם ואילך, הווי אומר, כשכבר נגמר הלחלוכית,

מי החזיק כמתקן שדהו לצורך שביעית ואסור.

כך סוברת הנקמה במשנה.

אמר רבי שמעון,

רבי שמעון חלק,

ואמר, נתת תורת כל אחד ואחד בידו.

הוא, השדה שלו זה בעמק הילכה יותר,

כי כל הקשמים של האזור מגיעים לשם,

ולוקח לו עד חודש תמוז,

וזה לוקח לו עד חודש סיוון.

הוא יגיד, אני חורש,

כי עדיין יש לי לחלוכית בקרקע,

וזה יגיד, כעת אני חורש, כי עכשיו יש לי לחלוכית, כל אחד יעשה מה שהוא רוצה.

והתורה אוהבת לתת דברים ברורים.

מה אומר רבי שמעון?

אלא בשדה הלבן עד הפסח,

ובשדה האילן עד עצרת.

גם אם לא זורים אסור לחרוש,

כשהחרישה היא לצורך השנה השביעית.

כמו שלמדנו תול בחריש ובקציר תשבות,

שאסור לחרוש בשנה השישית, צריך להוסיף מן החול על הקודש. מן השנה השישית עד השנה השביעית, ככה למדנו בפסוקים בתורה.

אז צריך להיזהר בזה.

אז אם החרישה היא לצורך השנה השישית, מותר,

אבל אם החרישה היא לצורך השנה השביעית, אסור.

אם בן אדם חורש,

שישית ממש, זה ליצור פירות שישית, נכון? יכולנו לקחת אותם על...

אבל זה פירות שישית. אבל היום כבר בן אדם לא יזרע את לאט,

כי כבר האדמה יבשה,

והיום, נגיד, אם עכשיו היה שנה השישית,

היום חודש אב כבר האדמה יבשה. בן אדם לא זו רק כעת, כי מה יצא לו מאדמה? הוא צריך שהאדמה תהיה לחה.

היום בזמננו כבר כל ההשקעה היא אחרת, אבל בזמנם כשהיו משקיעים בצורה מסוימת,

אז ההשקעה הייתה מתבססת על הלכלוכית של האדמה,

והיא הייתה הלכה זמן מסוים.

אז הזמן הזה, בואו נגיד, זה עד העצרת,

או בואו נגיד עד חודש תמוז, עדיין האדמה הלכה, ואפשר עדיין לזרוע בשנה השישית, וזה יגדל בשנה השישית, או שזה יגמור את הבישול שלו בשנה השישית.

אז זו ההלכה שמותר לחרוש עדיין, אבל כשכבר האדמה יבשה, אסור לחרוש.

אז מה רבי שמעון אמר במשנה א',

שבשדה הלבן עד הפסח,

ובשדה האילן עד העצרת.

אסור לחרוש בשדה האילן, בשדה של אילנות, אחרי העצרת, אחרי חג השבועות.

ובשדה הלבן, זה של תבואה וקטניות, מותר עד חג הפסח.

משנה ב',

מזבלין ומהדרין במקשאות ובמדלאות עד ראש השנה.

מה זה מזבלין?

אומר הברטנורה, מכניסים להם זבל.

היו שמים זבל בשביל, גם היום שמים זבל חימי, זבל רגיל,

ששמים באדמה בשביל להשביח את האדמה.

אז מותר לזבל,

ומותר גם כן להיעדר.

מה זה מהדר?

אומר הברטנורה, חופרים בעיקרי האילנות.

ופה גם כן הברטנורה אומר את הכלל,

שכל דבר שהוא לצורך פירות של שישית,

מותר בתוספת שביעית.

אפילו שכעת זה תוספת שביעית,

ואנחנו מצווים להוסיף,

אבל היות

וזה לצורך פירות של השנה השישית, מותר.

אז בגלל זה כתוב במשנה,

שעד ראש השנה מותר לזבל את האדמה,

מותר להיעדר

באדמה.

נמשיך ענת הברטנורה.

ודבר שאינו אלא לצורך תיקון האילן,

אסור,

אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמו אין אסור עליו, דבר סופרים.

או ספת שביעית לא גזול. זאת אומרת, יש דברים שאסור בשביעית,

מדי רבנן, לא מדי אורייתא.

אז נראה את זה בהמשך.

אז את הדברים האלה מותר לעשות בתוספת שביעית,

כי חז״ל לא גזרו בתוספת שביעית,

הם לא גזרו גזירה לגזירה.

בשביעית זה אסור מדי רבנן,

אז בתוספת שביעית זה מותר.

טוב, אז בגלל זה מותר לנו פה לזבל ולהיעדר,

שזה הדברים שמדי רבנן מותר עד ראש השנה.

וכן

אני ממשיך את המשנה, וכן בבית השלכין.

מה זה בית השלכין?

אז אומר הררטנורה,

בית השלכין,

שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה.

הברטנור המסביר, הוא מעביר את הגמרא בבבא בתרא,

תרגום והוא עייף והוא משלה.

עייף ויגע, עייף

זה משלה.

משלה זה בארמית עייף. אז משלחין,

שלחין זה כמו משלה, זה איי וחטא מתחלפים.

אז שדה עייפה, שהיא צריכה גם כן השקיה מיוחדת

כל הזמן, והיא לא מסתפקת במי גשמים,

זה נקרא בית השלחין.

אז אומרת המשנה, וכן בבית השלחין,

שבית השלחין יש לה דין כמו שדה הלבן,

כמו כל ההלכות שלמדנו עד כעת.

ממשיכה המשנה הלאה.

מייבלין,

מפרקין, מעבקין, מעשנין, עד ראש השנה.

יש פה ארבע פעולות שמותר גם כן לעשות עד ראש השנה. מה זה מייבלין?

מסביר הברטנורא, חותכין היבלת מייעץ.

מומין הנולדים באילן, זה מפריע לגדילה שלו,

אז מותר לחתוך את זה עד ראש השנה.

זה מייבלין. מפרקין, מה זה?

אומר הברטנורא, מפרקין העלין מעל האילן, להקל מעליו.

אם יש הרבה עלים על האילן,

אז זה גם כן, זה מקשה על האילן.

האילן נופל קצת, וזה לא טוב, אז מותר גם כן לפרק את העלים.

מעבקין,

מה זה מעבקין?

אומר הברטנורא,

מעבקין שורשים המגולים,

מכסים אותם באבק.

אם יש אבק,

זאת אומרת, אם יש שורשים מגולים

בגזע למטה, צמוד לאדמה,

אז מה עושים בשביל שהוא יהיה מכוסה טוב? שמים לזה אבק, שמים לזה עוד חול,

והחול הזה בעצם מכסה

את השורשים,

וזה גורם לעץ לגדול יותר טוב, אז מותר לעשות את זה גם כן עד ראש השנה.

והדבר הרביעי זה מעשנין.

הוא אומר, הברטנורא, מעשנין תחת האילן להמית את התולעים הגדלים בו.

הם מדליקים למטה איזושהי מדורה,

ויוצא עשן, והעשן הזה ממית את כל התולעים שגדלים בו.

אם נשארים תולעים בעצים,

אחר כך לרעבר יש הרבה עבודה, הוא צריך לפרק פה את הכול בשביל להוציא את כל התולעים.

אז היו עושים את כל העשן הזה כבר

תוך כדי בעץ.

מראש.

מראש. אז מותר לעשות את זה עד ראש השנה.

רבי שמעון אומר,

אף נוטלו את העלה מן האשכול בשביעית.

אומר הברטנורא, בשביעית עצמה.

ותנקמה לא אמר, אלא מפרקים את העלים בתוספת שביעית לבד.

מסביר, מסביר רבי עובדיה מן ברטנורא,

שרבי שמעון נחלק על תנקמה.

ראינו מקודם שמותר לפרק את העלים לפי תנקמה עד ראש השנה,

ומגיע רבי שמעון ואומר שמותר גם כן בשביעית עצמה.

כי אם לא, זה יכול לקלקל.

אז דברים כאלו מותר גם כן בראש השנה עצמו.

אומרת המשנה, משנה ג',

מסקלין

עד ראש השנה.

אומר אברטלור, מה זה מסקלין?

מסרים את האבנים.

אם יש אבנים בשדה, זה גם כן מפריע לאילנות.

והדין הוא שמותר לסקל את האבנים,

להזיז את האבנים עד ראש השנה.

נשאלת השאלה, מה, וכי אסור בשביעית להזיז אבנים?

מה הבעיה להוציא אבנים?

אז מדובר פה,

אז מדובר פה באבנים שמחוברים לקרקע.

אבנים שמחובר, זה מפריע לעץ.

אבל אם הוא סתם מלמעלה, אז זה לא מפריע.

אז אם האבנים האלו נמצאים מעל הקרקע,

אז הדין הוא שמותר גם בשביעית.

או, זה מה שלמדנו כעת.

אז שזה מותר רק עד ראש השנה של השנה השישית,

סוף השנה השישית.

אבל כשמגיעה שנה שביעית,

אסור להוציא את האבנים האלו מהאדמה.

זו ההלכה הראשונה של המשנה, משנה ג'.

ממשיכה המשנה עליה,

מכרסמין, מזרדין, מפסלין עד ראש השנה.

מה זה מכרסמין?

אומר הברטנורה,

כמו מכרסמין בכף, לשון יכרסמין החזיר מיער.

כלומר,

כעוד ראש השנה.

הדבר השלישי זה מפסלין?

מה זה מפסלין?

יש פה שני פירושים בברטנורה. הפירוש הראשון זה שנוטל את הפסולת.

זאת אומרת שיש גם כן באילנות פסולת.

מוציאים את הפסולת כדי שהפירות יגדלו טוב.

את זה גם מותר לעשות עד ראש השנה.

ולפי הפירוש השני בברטנורה,

יש מפרשים מפסלין לשון פסול לך,

שחותכים כל הענפים שבעידן כדי שיתאבא.

לפעמים רוצים לחדש את כל העץ,

אז חותכים לו את כל הענפים,

משאירים רק את הגזע,

ואז

הוא מגיע וגודל וצומח ביתר שאת ויתר עז.

זה אנחנו צריכים ללמוד מאיילן,

שכשמכים בנו, זה לא נגיד, זהו, אנחנו במצב קשה, הפסדנו פה, יש לנו צרה פה, אלא הפוך, להגיע ביתר שאת ויתר עז להיות ירידה לצורך העלייה.

רבי יהושע אומר,

כזרודה וכפיסולה של חמישית כך של שישית.

זו דעה שנייה במשנה.

עד כעת למדנו שמותר עד ראש השנה של השביעית לסכל,

לכרסם, לזרד ולפסל.

רבי יהושע חולק ואומר,

כי זו עובדה פסולה של חמישית כך של שישית.

יש לנו פירות שגדלו בחמישית.

עד מתי אנחנו משקיעים בהם?

עד מתי אנחנו מכרסמים,

מזרדים, מפסלים בשביל הפירות של החמישית?

עד אמצע השנה השישית.

עד שלא חותכים את הפירות, עד שלא קוטפים את הפירות.

אז זה מה קרגם של השישית.

אם גדל בשנה השישית, עכשיו גודל לנו כל מיני פירות.

הפירות האלה נקראים של השנה השביעית.

אז אסור הרי לטפל בהם. לא.

שנה קודמת.

אם גדל בשנה השישית,

סוף השנה השישית גדלו פירות.

כעת אני רוצה לזרד,

לפסל את האילן, לכרסם באילן, כל הדברים האלו.

מותר לי

עד אמצע השנה השביעית,

כל עוד שזה מיוחד בשביל הפירות של השנה השישית.

אם אני עושה את זה בשביל הפירות שגדלו בשנה השישית,

מותר גם כן בשנה השביעית.

זהו דעתו של רבי יהושע.

למה?

כי המלאכות האלו הן לא בשביל השנה השביעית,

אלא בשביל השנה השישית,

בשביל הפירות שגדלו בשנה השישית.

אז הוא מתיר גם כן בשנה השביעית כזרודה וכפיסולה של חמישית,

כך של שישית.

כמו שבשנה החמישית אני ממשיך להשקיע בפירות שלהם גם בשנה השישית,

היות וזה של השנה החמישית, כך גם בפירות שגדלו בשנה השישית,

מותר לי להשקיע בפירות האלה גם בשנה השביעית,

כל עוד שהפירות האלו עדיין קיימים באילן,

והעבודה שאני עובד היא בשביל הפירות של השנה השישית.

ממשיכה המשנה דעה שלישית,

רבי שמעון אומר,

כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן, רשאי אני בפיסולו.

רבי שמעון הוא הכי מחמיר,

והוא אומר,

כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן,

למדנו אתמול שעד העצרת מותר לי להשקיע בפירות האילן,

אז גם עד אז מתיר רבי שמעון להשקיע בפסול ובזירות של העץ.

לא כמו הדעה הראשונה שהתירה עד ראש השנה של השביעית.

לא כמו הדעה השנייה שהתירה עד אמצע השנה השביעית.

רבי שמעון אוסר ומחמיר ואומר שכבר אסור מייעצרת, שכבר אסור לי

לחרוש בשביל השנה השביעית,

כך גם אסור לי לעשות את העבודות האלו, זירות ופיסול בשביל הפירות,

ואפילו שהן פירות של השנה השישית.

שאלה יפה, בואו נראה מישהו מדבר על זה.

טוב, פה מביא היכין, הוא מסביר, למה באמת מותר

בשנה השביעית ליטול את העלה?

אז הוא אומר,

משום דאין האילן משביח על ידי זה.

אם אני לוקח את העלים בשביעית,

אז זה לא משביח את האילן.

ואנחנו נבין מזה שפה כשמזרדים ומפסלים,

אז זה משבח את האילן.

משבח את האילן, אז מותר, אז אסור.

משנה ד',

מזהמים את הנטיות וכורכין אותן וקוטמין

אותן ועושים להן בתים ומשקים אותן עד ראש השנה.

אומר תנא קמא, מזהמים את הנטיות.

מה זה מזהמים את הנטיות?

אומר אברטנורה,

כשקליפת האילן נושרת,

אם קליפת האילן נשרה,

מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן.

לומדים משניות, ואנחנו יודעים להיות כבר גם כן עובדי שדה,

חקלאים.

מה עושים?

שמים זבל על האילן, על הגזע,

וזה גורם שהאילן לא ימות.

ויש מפרשים, מזהמים, פירוש אחר,

שמושכים האילנות בדבר שריחו רע,

כדי שיברחו את אלוהים מן הריח או שימותו.

שמים איזשהו ריסוס, איזשהו משהו עם ריח רע.

לא, השמן זה משהו אחר.

זה שמים משהו ריח רע,

וזה גורם לתולעים לברוח או למות,

ויש לנו אילן בריא.

זה מזהמים את הנטיות.

וכורכין אותן.

מה זה כורכין אותן?

מביאה ברטנור גם פה שני פירושים.

פירוש ראשון,

יש מפרשים שכורכין דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה,

ובחורף מפני הצינה.

כמו איזשהו בגד שמלבישים, איזשהו תחבושת ששמים סביב הגזע,

ומה זה גורם?

שלא יהיה מדי חם לאילן להתייבש,

או שלא יהיה מדי קר לאילן להתקלקל.

מה זה?

סין, בהקטבה עושה את זה.

אני, אני... זה לא טוב, זה לא שאלה. סין זה נגד תולעים.

ויש מפרשים,

זה פירוש ראשון בברטנור, ויש מפרשים,

כורכים הענפים זו עם זו,

וקושרים אותם למעלה בראשיהם,

שלא יהיו נטושים על הארץ.

יש לנו ענפים רכים,

שהם נופלים. אם שמים קצת פירות אז זה נופל.

ויש ענפים יותר קשים.

אז לוקחים את הענפים הרכים וקושרים אותם לענק,

הענף היותר גבוהה, הקשה יותר, שהספיק להתקשות,

וככה זה שומר על הענף הרך.

זה הפירוש השני של הברטנורא.

אז מותר גם את זה לעשות לפי התנקמה עד ראש השנה.

וקוטמין אותם,

אומר הברטנורא, יש מפרשים לשום בשורשיהם אפר.

שמים בשורש אפר ומכסים שם את השורש.

זה נקרא לקטום.

ויש מפרשים שובר הראשים,

כמו נקטם ראשו.

זאת אומרת ששוברים את החותכים, אתה יודע, שוברים את הראש,

ואז זה גודל יותר טוב.

אז גם כן, את זה מותר לעשות עד ראש השנה.

והדבר האחרון, לא, החליפה האחרונה, עושים להם בתים ומשקים אותם.

מה זה עושים להם בתים?

אז יש גם כן שני פירושים בברטנורא.

מה המטרה שלך, מה המטרה? כן, יש כמה מטרות.

ומהם מעופפים.

גם כן, שלא ייכנסו.

מזיקים.

כן, טוב.

הם מזיקים להיום משפריצים.

לא, הם כל מיני עופרות.

עופרות, משפריצים עליהם משהו, שלא יבואו.

הם היום מזיקים את הצינורות של המים, הם מזהים את הצינורות של המים,

וגם כן, זו התמודדות קשה שיש לחקלאים.

מפעמים הרצינורות מים בכל ה... זה מזיקים גדולים.

ועכברים וכולו, כל האלה.

חולדות, נחשים.

טוב, אומר הברטנורא, ועושים להם בתים,

רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבו,

סביבותיו וממלאים אותו עפר.

עושים איזשהו מטר סביב האילן, סביב הגזע, עושים איזושהוא, אני יודע, גדר מאבנים,

ממלאים את כל זה בחול.

זה משביח את האילן.

ויש מפרשים שעושים לה סוכה מלמעלה,

החממה הוא מן הצנעה. אז זה עדיין לוק בחממה, זה רק שיהיה צל או שלא ירד גשם,

שלא יקר מדי.

כן, זה דומה לחממה באמת.

רבי אליעזר בר צדוק אומר,

אף משקינו את הנוף, אף משקהו את הנוף בשביעית, אבל לא את העיקר.

רבי אליעזר אומר שכשמשקים בשביעית,

אז מותר להשקות את הנוף.

זאת אומרת, את האילן.

לא את השורש.

לא להשקות את הגזע, את השורש.

על כל האילן,

על העלים, על הפירות, על זה מותר.

אבל כותב פה אמרתנורה,

ואין אליך כרב אליעזר בר צדוק,

אלא אסור להשקות את האילם השביעית, בין על הנוף,

בין על העיקר.

משנה A, אומרת המשנה,

סכין את הפגים.

כן, אז הוא אומר שזה עניין של שינוי.

זאת אומרת, הוא אומר שמותר להשקות לפי רבי אליעזר בר צדוק, אבל בשינוי.

בשינוי מותר. וההלכה היא שבאמת אסור להשקות.

אומרת המשנה, משנה ה' סכין את הפגים,

ומנקבים אותם עד ראש השנה.

מה זה סכין את הפגים? פג.

זה כמו שיש פג בבן אדם, יש כך פג בפרי,

שהוא עדיין פג, הוא ירוק, הוא עדיין לא מבושל.

אז מה היו עושים?

היו סכין אותם בשמן,

וכך היה מתמהר,

זה מבשל אותם יותר מהר.

הברטנורא ממשיך, או פעמים שמנקבים אותם

או משימים שמן מתוך הנקב.

היו מנקבים, עושים איזשהו חור דק עם איזשהו מאחט, כמה חורים בפרי,

וזה גורם לפרי,

שמים שמן, וזה גורם לו להתבשל יותר מהר.

אינם אם מנקבים הפגים כדי שייכנסו בהם גשמים, יתבשלו מהרה.

אז הדין הוא שמותר לסוך את הפגים,

לנקב אותם כדי שיתבשל יותר מהר עד ראש השנה.

ממשיכה המשנה,

פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית,

ושל שביעית, שיצאו למוצאי שביעית,

לא סכין ולא מנקבים אותם.

אם הפרי הזה, אתה יודע שהבישול שלו יהיה רק בחודש חשוון, בחודש כסלו,

אז הפרי הזה בעצם הוא נקרא פרי של שביעית, הוא יגדל הרי בשביעית,

הוא יחנות בשביעית.

אז הדין הוא שהפירות האלו, אסור

לסוך אותם ולנקב אותם.

גם בשנה השישית.

אותו דבר גם כן פרי שגדל בשביעית, שיצא למוצאי שביעית.

גם כן, לא סכין ולא מנקבים.

רבי יהודה חולק.

רבי יהודה אומר, מקום שנגעו לסוך.

אם במקום הזה תמיד נוהגים לסוך,

אז אינן סכין,

מפני שהיא עבודה.

הדין הוא שאסור לסוך כי זה נקרא עבודה.

ואם זה נקרא עבודה, אז אסור לסוך.

מה שאין כן מקום שנגעו שלא לסוך, סכין.

היות ונגעו לא לסוך, אז זה לא נראה עבודה פה.

אז מותר כן לסוך.

יכול להיות.

אומרת המשנה לרבי שמעון מתיר באילן,

ושהוא רשאי בעבודות האילן.

רבי שמעון מתיר, אומר הברטנורה, באילן תשומה לפירות שביעית,

לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית.

זאת אומרת,

אחרי ראש השנה הבא עלינו לטובה,

יהיה מותר לפי רבי שמעון

לעשות מלאכה.

למה?

בפני שהוא רשאי בעבודת האילן.

אף על פי שהפירות קדושים בקדושת שביעית.

ועל חכה תנא כמה.

רבי שמעון מתיר

לעשות את הדברים האלו במוצאי שביעית,

על אף שהפירות שיגדלו בשנה הבאה,

הפירות שגדלו עכשיו ויקטפו אותם אחרי ראש השנה,

דינם

שהם קדושים בקדושת פירות שביעית,

עם כל זה, היות שמותר כבר לחרוש באדמה,

אז הוא מוציא גם כאן את שאר המלאכות.

משנה ו',

אין נותין ואין מבריחין ואין מרכיבין ערב שביעית,

פחות מ-30 יום לפני ראש השנה.

ואם נתם או הבריח או הרכיב, יעקור.

אומרת המשנה שאסור לטוע ואסור להבריך.

מה זה להבריך? אומר הברטנורא,

כופפים זמורות הגפן בארץ ומכסים אותן בעפר.

הגפן, כידוע, הענף שלו הוא מאוד רך.

הוא מאוד, אפשר לכופף אותו בקלות.

אז לוקחים את הענף באמצע,

כופפים אותו לאדמה ומכסים אותו עם חול,

וזה גורם שזה ישריש גם בעוד מקום, ונהיה לי פה כעת עוד אילן שגודל.

אז מה הדין כזה?

מה הדין?

אז הוא אומר, אין נותין ואין מבריחין ואין מרכיבין.

מה זה אין מרכיבין?

לוקחים ענף של אילן אחד, יש גזעים שהם חלשים,

אז לוקחים ענף ממנו ושמים אותו על גזע חזק,

ואז הגזע הזה בעצם מוציא את הפרי של הענף.

גם היום עושים, רוב האילנות היום פה עושים את הדברים האלו.

לוקחים את הגזעים החזקים יותר ומרכיבים עליו ענף אחר.

אז ואין מרכיבין,

גם כן אסור להרכיב ערב שביעית, פחות מ-30 יום לפני ראש השנה.

הברטנורא כבר מביא פה את הגמרא בראש השנה,

שכל מה שלמדנו פה יש שלוש דות במשנה.

שלוש דות במשנה מדברות על 30 יום לפני ה-30 יום.

זאת אומרת 30 יום לפני ראש השנה כבר אסור לגעת באדמה.

תוספת שביעית.

כשכתוב פה שצריך 30 יום, הכוונה היא 30 לפני תוספת שביעית.

תוספת שביעית זה 30 יום.

הסתנקמה שאמר שצריך עד 30 יום לפני כן מותר,

אז זה יוצא ש-60 יום לפני כן מותר.

ואם נטה או הבריח או הרכיב, יעקור,

אסור לתת לאילן הזה להמשיך לגדול.

רבי יהודה אומר, כל הרכבה שאינה קולטת יש שישה ימים,

שוב אינה קולטת.

מה רבי יהודה אומר?

ששלושה ימים מספיק.

אם שלושה ימים לפני כן עשינו את הדבר הזה, אז מותר, יותר מזה אסור.

אז גם פה נוסיף על השלושה ימים האלה שלושים יום.

אז השלושים ושלוש יום קודם, זה הזמן שמותר.

ופחות משלושים ושלוש כבר אסור.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, לשתי שבתות.

שבועיים לפני כן.

יש פה שלוש דעות,

האם שלושים יום או שלוש ימים או שבועיים,

וזה יוצא אחרי הגמירה בראש השנה,

במקום שלושים, שישים יום,

במקום שלוש ימים מוסיפים עוד שלושים יום, זה שלושים ושלוש יום,

ושבועיים,

תוספת על השלושים יום, זה ארבעים וארבע ימים.

עד כאן משנה ו'.

משנה ז', אומרת המשנה, ההורז,

והדוחן,

והפרגין, והסומסמין,

שהשרישו לפני ראש השנה,

מתעשרין לשעבר.

ומותרין בשביעית,

ואם לאו,

עשורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה.

אנחנו יודעים שבפירות האילן אנחנו הולכים אחרי החנתה.

מתי שזה חנת, לפי אותה שנה זה מתעשר.

בירקות, מה כתוב לכם בירקות שם בציור?

ירקות מתי?

זה לפי הלקיטה, נכון?

ו...

מצד שמאל, אז דמדף יאף.

ירקות זה לפי השנה שלקטו אותה,

ותבואה זה לפי שליש הבישול.

אז בואו נסביר. יש לנו בעצם משמיטה לשמיטה, זה כל שבע שנים.

יש לנו ארבע שנים, שזה מעשר שני,

וסימנך, אבדה.

שנה ראשונה זה א',

ב',

ד' ו-a'.

ארבעת השנים האלו,

פירות שגדלו בשנה הזאת,

אז הדין הוא שהמעשר שמאסרים זה מעשר שני.

תוספת לתרומות ומעשרות שמאסרים, מאסרים גם מעשר שני,

ועולים עם זה לירושלים.

בשנה גו, ג' ו' זה מעשר עני.

שנה שביעית פטור ממאסר לגמרי.

זה החלוקה של השבע שנים.

אז יש לנו ארבע שנים שהמעשרות של השנים האלו לוקחים,

מעלים את זה לירושלים. מעשר שני, מעלים את זה לירושלים.

ופעמיים לוקחים, מביאים את זה לעני, מעשר עני.

ודרך אגב,

ארבע שנים מעשרים, מעשר שני.

יש לנו כרם רווי, שגם כן, נטע רווי, שזה גם כן עולה לירושלים.

מה הסיבה בזה שמעלים את הפרות בירושלים?

אז המנחת חינוך מסביר טעם מאוד יפה.

הוא אומר שבן אדם שיש לו שדה,

אז בדרך כלל הוא לא קונה מטר על מטר, הוא לא קונה משהו קטן.

אחד שחקלאי, כבר קונה דונם ועוד דונם ועוד דונם.

יש לו הרבה עבודה,

וכל השנה זה מלא עבודה.

ואת מי הוא לוקח לעבודה הזאת?

הוא רוצה לחסוך.

הוא אומר לבנים שלו, בואו תעזרו לי בשדה.

בואו תתחילו, צריך עזרה פה, עזרה שם, ככה אני אצליח לחתן אתכם בקלות.

טוב,

עכשיו מה יצא?

שכל הילדים שלו,

אף אחד לא ישב ללמד תורה.

מי יחזק אותם? מי ייתן להם רוחניות למשפחה הזאת?

לא יהיה אף אחד שיעשה את זה.

מה, ישנוכו על איזה שיעור שנמצא שם, איזה משהו?

צריך שבתוך הבית יהיה תלמיד חכם.

אז הוא אומר למנחת חינוך, מה הוא עושה, הבן אדם הזה?

מה התורה אמרה לו?

שנה ראשונה, שנה שנייה, שנה רביעית, שנה חמישית, מעשר שני.

עכשיו יש לו פירות, בלי עין הרע, יש לו 400,

500, 700 קילו של פירות,

שהוא צריך להעלות את זה לירושלים.

אז רוב האנשים בעצם פודים את זה לכסף.

עכשיו, מה הוא יעשה?

כי כל מי שרחוק מירושלים פודד את זה לכסף.

הוא מגיע, פודד את זה בכסף,

יש לו עכשיו פה כסף, כמה אלפי שקלים,

שצריך להעלות עם זה לירושלים,

ויש איזה הלכות שאוכלים את זה דווקא בירושלים, ומותר לקנות עם זה דווקא דברים מסוימים.

יש הלכות מיוחדות לדברים האלו.

שלומים. שלומים וכולו, כן, כל ההלכות של מעשר שניים.

עכשיו, מה הוא יגיד?

אני לא יכול להתעקף פה עכשיו שבוע, שבועיים, עד שיגמר לי כל הכסף.

מה אני אעשה?

ייתן את זה לפלוני, לאלמוני, תסתדרו.

טוב, השנה אחרי כן, עוד פעם כמה אלפי שקלים.

ואחר כך יגיד, אני אעשה עצמו חשבון בשביל מה לי כל הדברים האלו, חבל, אני מפסיד פה אלפי אלפי שקלים כל הזמן.

מה הוא יעשה?

ייקח בן אחד, יגיד לו, אתה תהיה בירושלים בישיבה הקדושה של הרב ההוא וההוא.

ותלמד ותגמר.

ואני כל חודש נותן לך כסף, יש לי הרי הרבה כסף של מעשר שני,

יש לי של שנה רבעה, יש לי הרבה כסף.

ואז הבן הזה יהיה בירושלים,

הוא ילמד תורה,

הוא יהיה בבית המקדש,

וכשיגיע הוא יראה את השכינה,

הוא יהיה ילד קדוש.

והוא זה שיתפוס את כל הבית ויחזק ולמד את המלאכות, וייתן ל... זה הסיבה, ככה כותב במלאכת חינוך,

שהתורה באמת כתבה שמעשר שני זה בירושלים.

טוב, לזה נכנסנו בדרך אגב פה, כתוב במשנה,

שאנחנו מדברים פה על האורס והדוכן והפרגים והסומסמים.

אנחנו חוזרים חזרה להלכות העיקריות.

בפירות אנחנו מסתכלים מתי זה חנת.

אם זה חנת בשנה הראשונה,

או יותר נפקא מילא בשנה השנייה,

אז הדין הוא שזה מעשר שני.

המעשרות שמאסרים את זה זה מעשר שני.

אם זה חנת בשנה השלישית,

זה מעשר עני.

זה לא משנה מתי לקטו את זה.

כן, רוב רובם של הפירות ככה הדין.

ובירקות, הולכים בתר לכיתה.

מתי שקטפו את הגמבה, את הפלפל, את הירקות,

אז הולכים בתר לכיתה

ומעשרים את זה לפי אותה שנה שלקטו את זה.

כמו שאמרנו, מעשר ראשון, מעשר שני,

סליחה, מעשר שני, מעשר עני,

או בשמיטה, שאין לזה בכלל

הפרשת מעשרות.

והדבר השלישי זה תבואה. מה זה תבואה?

חיתים, שעורים וכולי, הדברים האלו.

אז זה הולכים, מתי שהיה שליש הגידול שלו.

עכשיו,

אורז ודוכן והפרגין והסומסמין,

זה דבר שיש לו הלכה רביעית,

שהשרישו לפני ראש השנה,

מתעשרים לשעבר ומותרים בשביעית.

זה הולך לפי ההשרשה שלו.

מדוע?

היינו צריכים ללכת בתר לכיתה.

לא, היינו צריכים ללכת...

אבל היות שהבישול שלו, כן, שליש בישול,

זה כמו התבואה.

אבל היות והבישול שלו הוא, כל אחד הוא משהו אחר,

יכול להיות באותה ערוגה, חלק יתבשל עכשיו,

חלק יתבשל יותר מאוחר.

אז ההלכה היא שכשהרי החזן נתנו שיעור שהכול הולך לפי ההשרשה, כי כל הדינים האלה זה מדי רבנן.

כל המעשרות שזה זה מדי רבנן, כידוע, דגן, תירוש ויצהר זה מדי אורייתא.

אז הולכים לפי ההשרשה, כי ההשרשה, בן אדם שזורע כעת שדה עם אורז או עם דוחן או עם פרגין, כל הדברים האלה, זורעים בבת אחת.

אז השרשה זה תוך כמה ימים מהזריעה.

כן, כן, רבנן הרמב״ם וזה, כן, אני לא רוצה להיכנס, דרך אגב, אמרתי.

כן, מתעשרין לשעבר,

או מותרין בשביעית.

אז הדין הוא שזה מתעשרין לשעבר,

זאת אומרת, אם זה השריש בשנה השישית,

אז אפילו אם זה גדל בשביעית, מותר.

ומתעשרין לפי השנה השישית,

שאמרנו בשנה השישית המעשר שלו זה מעשר עני.

ואם לאו עשורין בשביעית,

ואם לאו,

אם זה עדיין לא השריש,

אז אתה תסור בשבית ומתעשרין לשנה הבאה.

זה מתעשר לפי השנה הבאה, לפי ההשרשה שלו.

מה הפירוש הוא מתעשרין לשנה הבאה?

פה בעצם זה לא מתעשרר לשנה הבאה, כי זו שנה שביעית.

זה הסור בשביעית, וההלכה,

זה מה שקדום מתעשרין לשנה הבאה, הכוונה לשאר השנים.

שבשנה שזה השריש, לפי השנה הזו זה מתאסר.

אסר עני או מסר שני.

משנה ח',

אומרת המשנה, רבי שמעון שזורי אומר,

פול המצרי שזרועו לזרע בתחילה כיוצא בהן.

זה גם כן הולך לפי השרשה.

פול המצרי שזרעו את זה בשביל להוציא ממנו זרע, לזרוע ולא לאכילה.

יש לפעמים שזורעים את זה בשביל להוציא ממנו זרעים.

יש רשי שאומר שהכוונה לאכול את הזרעים,

פשטות הכוונה שהברתנורא, של לזרוע, עזרה לזרוע.

אז הדין הוא גם כן שהולכים בתר השנה של ההשרשה.

רבי שמעון אומר, הפונין הגמלונין, כיוצא בהם, גם הפונה גדולה זה כיוצא בהם,

גם כן הולכים לפי שנת ההשרשה.

רבי אליעזר אומר,

הפונין הגמלונין, הוא חולק, אומר משתרמלו לפני ראש השנה,

מייד שזה כבר נכנס לתוך התרמיל לפני ראש השנה,

שזה כבר הגיע למצב,

הברטנורא מסביר שהוקשו ונעשו כמין כיס,

לפי זה הולכים.

אם זה תרומה לפני ראש השנה,

אז זה הולך לפי השנה הקודמת,

ואם אחרי ראש השנה, זה לפי השנה הנוכחית.

משנה ט',

הבצלים הסריסים ופול המצרי,

שמנה מהמיים שלושים יום לפני ראש השנה,

מתעשרים לשעבר ומותרים בשביעית.

ואם לאו, אז תורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבאה.

מה זה הבצלים הסריסים? מסביר הברטנורה,

שאין עושים זרע כשאר הבצלים.

הבצל הזה הוא לא עושה זרע,

יש בצלים שגודל שם למעלה זרעים, שעם זה זורים בצלים חדשים,

ויש בצלים שהם עצמם הזרע, זורים אותם, וזה מתרבה וגודל עוד בצלים.

אז הבצלים הסריסים זה בצלים שהם לא מוצאים זרע, אלא שהם עצמם הזרע של עצמם.

אז הבצלים הסריסים הוא פולו מצרי,

גם כן,

אם הוא זרה את זה לירק,

אז הדין הוא שמנע מהם מים שלושים מלפני ראש השנה,

מתעשרים לשעבר ומאותרים בשבית.

אם הוא מנע,

זאת אומרת, ש-30 יום לפני ראש שנה הוא כבר לא השקע בזה מים.

אז מסביר הברטנורא, שמנה מהמים ל' יום, מסביר הברטנורא, יצאו מתורת ירקות הגדולות על כל מים,

ונעשו כשדה בית הבעל שמסתפקת במי גשמים,

ילקח מתעשרן לשעבר, יש לזה דין כמו שדה בית הבעל.

והדין הוא שזה מתעשר לשעבר,

ומה שאין כן, אם זה כן גודל במים,

וממשיכים להשקות את זה עד ראש השנה,

אז זה נקרא ירק, וירק זה הולך בתר לכיתה.

ושל בעל,

ואם לאו, לא הסברתי, אם לאו, אסורים בשביעית הוא 20 לשנה הבאה. אם לאו, זאת אומרת, כן, כמו שהסברנו כעת,

שאם הוא המשיך להשקות אותו,

אז אסורים בשביעית, זה נקרא גידולי שביעית,

הוא מתעשרים לשנה הבאה. האיסור שלו זה לפי הלקיטה שלו.

ושל בעל,

אם הדברים האלו גדלו בשדה בית הבעל,

כמו שאמרנו, שדה בית הבעל זה...

איך הוא הסביר את זה פה?

במשנה הראשונה של ה...

לא, זה לא, הנה,

אותו נורא פה מסביר. ושל בעל,

שדה שהיא בעמק ומלוכלכת, והנה צריך להשקותה.

ומכל מקום לירק צריכה השקעה משומח הקטני שמנע מהם שתי עונות. טוב.

ושל בעל, אם זה גדל בשדה שהיא לא צריכה להשקות אותה,

אז הדין הוא שמנע מהם שתי עונות,

דברי רבי מאיר, זה מתעשר לשנה שעברה.

שתי עונות, זה אומר, אומר פה היחין,

שתי עונות,

בית זמנים של רגיל להשקותם והוא זמן ארוך יותר מלמד יום.

בואו נגיד זה חודש וחצי.

לפי הדעה הזו,

בשדה בית הבעל הדין הוא שאם הוא השקע את זה, בואו נגיד חודש וחצי לפני ראש השנה, אם הוא הפסיק להשקות

חודש וחצי לפני ראש השנה,

אז הדין הוא שזה מתעשר לשנה שעברה,

וזה לא קודש בקבוצה השביעית.

אבל אם בשדה בית הבעל הוא המשיך להשקות אותו הלאה,

אז יש לזה דין

של פרות שביעית,

וזה מתאסר לפי השנה השנייה.

דברי רבי מאיר.

והחכמים אומרים שלוש, שלוש שנות,

אז זה עוד כמה שבועות קודם,

צריך להפסיק להשקות אותו בשביל שיהיה לו דין של שנה שישית.

משנה י' משנה אחרונה,

הדלוין שקיימן לזרע,

אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם,

מותר לקיימן בשביעית.

ואם לאו, אסור לקיימן בשביעית.

דלוין, דלת,

שקיימן לזרע,

הוא גם כן השאיר את זה בשביל זרע,

אז אם הוקשו לפני ראש השנה,

אם זה נתייבש וזה נהיה קשה לפני ראש השנה,

אז מה הדין ונפסלו מאוכל אדם?

מותר לקיימן בשביעית,

הפרי הזה נקרא פרי של השנה השישית.

והדין הוא שמותר,

אין לזה קדושת שביעית, ומותר לקיימן בשביעית.

לא צריך ביור,

ואין לזה קדושת שביעית, כי זה נקרא פרי של שנה השישית.

ואם לאו,

אם זה עדיין לא הוקשה לפני, זה לא נהיה קשה לפני הראשונה,

אז אסור לקיימן בשביעית.

זאת אומרת, מה פירוש אסור לקיימן בשביעית? זה נקרא פרי שביעית, וזה קדוש בקושת שביעית,

וצריך להיזהר בכל החומרות של השנה השביעית.

התמרות שלהם,

אומר הברטנור עמד התמרות,

עציץ קודם שייפתח דומה לתמרה.

התמרות האלו,

בפירוש אחר אומר ברטנור, התמרות כן ללווי גפנים,

אסורות בשביעית.

התמרות האלו,

אסורות בשביעית,

אומר היחים פה, כספיחי שביעית.

ולא דרצנו לומר דעשו לגמרי,

אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית, שהם קדושים בקדושת שביעית.

אז התמרות שלהם אסור אם בשביעית, יש לזה קדושת שביעית בתמרות שלהם.

ומרביצין בעפר לבן, דברי רבי שמעון.

עפר לבן.

אז הוא מסביר פה שמדובר פה בשדה לבן.

שדה לבן זה כן מה שלמדנו

בתחילת הפרק,

ששדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן, שדה לבן, כמו שאמרנו, הוא בלי העצים,

הוא כולו לבן, הוא בלי צל.

אז אומר רבי שמעון שמרביצים באפר לבן.

בשדה הלבן מותר להשקות

בשנה השישית

ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן. ככה כתוב ביחין, אני מסביר במקרות היחין.

משקים שדה לבן בשישית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן.

זאת אומרת, מותר בשנה השישית בשביל שיצא בשנה השביעית,

ומותר בשנה השביעית בשביל שיצא בשנה השמינית.

לבן.

רבי ניעזר בן יעקב, אוסר,

הוא אומר שאסור.

רבי שימאן

כן.

אני חושב שראיתי, אני לא בטוח שזה בשביל...

אני לא אגיד רגע.

לאצל העמימה? אה, זאת אומרת, דבר שכבר גדל.

להציל מהפסד. אתה מדבר על... הוא שאל השנה השביעית בשביל השמינית.

יש שלוש דקות, רבי ניעזר,

כן, כן.

אסור לזהרק ולכרסם מהטרם כבר.

לזהרק ולכרסם מהטרם.

יש כאלה שמתרים עד ראש השנה ויש כאלה אפילו בשביעי. רבי שמעון מתיר באילן ושורשי בעבודת אילן.

שם כתוב רבי שמעון מתיר באילן ושורשי בעבודת אילן.

שם זה מסקלין, מכרסמים, מזרדין ומפסלין, כן. כנראה שזה...

טוב,

מסיימת המשנה, ממרסין באורז בשביעית.

רבי שמעון אומר, אבל אין מכסחין. מה זה ממרסין באורז?

אומר ברטנורה, משכין עפר האורז, הוא מרווין אותו במים.

כמו נתנו לו מרס.

זאת אומרת, האורז, אחרי שמשכים אותו, הוא צריך הרבה מים.

זה ממש נראה כמו שכשמבשלים אותו, מלאים אותו במים.

אז ככה גם כן בגידול שלו.

אז הוא מתיר גם כן למרס באורז בשביעית.

אם כבר זרעת אותו בשישית,

אז זה גם כן, כי אם לא, זה יתקלקל.

רבי שמעון אומר, אבל אין מכסחין.

לא חותכים, אומר הרב ברטנור, השן חותכין נעלין של האורז,

תרגום לזמור לתכסח, אבל אחר כך רבי שמעון,

שמה שלכסח אסור, כי זה כבר משבח.

הוא מסביר פה היחין, דאבלי כעברויה אילנה.

מה שאין כן במשנה בית, הוקמה לנו ומותר.

ברוך אדוני אל עולם, אמן ואמן, הרבי חניה בקשר,

ומהרצה גדולות דקות ישראל, לפיכך רבינו את המצוות, שנאמר, אדוני יחפץ אליהם.