משניות שביעית - פרק ח' | הרב יהודה דוד שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שביעית,

פרק ח', משנה א'.

אומרת המשנה,

כלל גדול אמרו בשביעית.

כל המיוחד למאכל אדם,

אין עושים ממנו מלוגמה,

לאדם,

ואין צורך לומר לבהמה.

כל פרי שמיוחד למאכל

של אדם,

אסור לעשות ממנו מלוגמה.

מה זה מלוגמה?

כותב הברטנורה תחבושת ורטייה.

ופירוש מלוגמה זה מלוא לוגמה,

שדרך אדם ללעוס מלוא לוגמה וחיטים או תאנים ונותן על גבי מכתו.

הדרך היה ללעוס את הפרי מלוא לוגמאו, מלוא הפה שלו,

וכשהוא נטחן בפה,

היו שמים אותו על המכה,

וכך מכתו הייתה מתרפאת.

אז אומרת לנו המשנה שפרי שמיוחד למאכל אדם,

אסור לעשות ממנו מלוגמה, לאדם,

ואין צורך לומר לבהמה.

למה?

דכתיב

והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה.

משהו מיוחד לכם,

דהיינו למאכל אדם,

יהיה לאוכלה,

ולא למלוגמה.

אבל מה שאינו מיוחד לכם,

יהיה בין לאוכלה,

בין למלוגמה.

אי לכך, כותב הברטנורה,

כל שאינו מאכל אדם,

עושים ממנו מלוגמה לאדם.

זה הדין הראשון של המשנה.

אומרת המשנה, דין שני וכל שאינו מיוחד למאכל אדם,

אם יש לנו פרי שלא מיוחד למאכל אדם,

עושים ממנו מלוגמה לאדם.

היות והפרי הזה והירק הזה מיועד למאכל בהמה,

אז מותר לעשות למאכל אדם מלוגמה,

אבל לא לבהמה.

אסור לעשות מלוגמה לבהמה,

כי דרך הבהמה לאכול אותו.

דין שלישי, אומרת המשנה,

וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם

ולא למאכל בהימה,

חשב עליו למאכל אדם.

אם יש לנו פרי,

אם יש לנו איזשהו עץ

שהוא לא מיוחד לא למאכל אדם

ולא למאכל בהימה,

אז זה תלוי במחשבה שלו.

אם חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהימה,

אם כשהוא כתב את זה

הוא חשב שזה יהיה למאכל אדם ולבהמה,

נותנים עליו

חומרי אדם וחומרי בהמה.

זאת אומרת,

בכוח מחשבתו חלה על זה

קדושת שביעית,

ולכן

נותנים עליו חומרי אדם שאין עושים מהם מלוגמא.

אסור לעשות מלוגמא, כמו שראינו שמאכל אדם

לא עושים מלוגמא.

וגם כן, חומרי בהמה,

בהמה הרי אין דרכה לאכול

אוכל מבושל.

אז אסור גם כן לשלוק את הדבר הזה,

אלא צריך לאכול אותו חי.

מה שאין כן, אם חשב עליו לעצים,

הרי הוא כעצים,

כגון

הסייה והאזוב והקורנית.

שלושת הדברים האלו,

זה תלוי במחשבתו.

אם הוא חשב עליו

למאכל אדם ובהמה,

אז נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה.

ואם הוא חשב עליו לעצים,

אז הרי הוא כעצים שמותר כן לעשות מזה דוגמא.

אומרת המשנה, משנה ב' שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה ולשיחה,

לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך.

ממשיכה המשנה,

לא יסוך יין וחומץ,

כי אין הדרך לסוך מיין ועם חומץ.

אבל סחו את השמן,

וכן בתרומה ובמעשר שני.

קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר.

למדנו פה במשנה,

לדוגמה, יין

או זיתים, ענבים או זיתים

שיש בהם אכילה ושתייה ושיחה,

אז עת שדרכו לאכול,

אז מותר לאכול.

יש דברים שדרכם לסוך, כמו שמן,

אז מותר לסוך.

מה שאין כן יין וחומץ,

אין הדרך לסוך עם זה, אז אסור לסוך.

אומרת המשנה וכן בתרומה

ובמעשר שני.

גם בתרומה ובמעשר שני,

אותו דין

שלא ניתנו אלא לאכילה ושתייה ושיחה.

קל מהם שביעית

שניתנה להדלקת הנר.

שביעית היא קלה מזה שזה ניתן להדלקת הנר. מותר גם כן להדליק

נרות בבית

מפירות שביעית.

כותב הברטנורה שניתנה להדלקת הנר,

מה שאין כן בתרומה טהורה.

תרומה טהורה אסור להדליק עם זה,

אבל תרומה טמאה, מדליקים בה את הנר.

היום מקבלים את השמן של התרומה הטמאה,

כהנים או בתי כנסיות,

ומדליקים את זה את הנר.

ובמעשר שני כתיב,

ולא ביארתי ממנו בטמא,

אבל בטהור מותר לבער,

ובשביעית בין בטמא ובין בטהור מותר.

יש פה חידוש גדול של הברטנורה שהוא כותב

שבמעשר שני,

שמן של מעשר שני טהור,

מותר להדליק

וליהנות מזה, להדליק עם זה נר.

מה הראיה שלו?

כי כתוב בפסוק, ולא ביארתי ממנו בטמא.

שמעשר שני טמא,

לא ביארתי ממנו, לא הדלקתי.

מה אשמה מפה?

אבל טהור,

מותר לבער.

כך כותב הברטנורה.

בצד פה התוספת רבי עקיבא איגר מקשה עליו, תמוה לי.

דעה במעשר שני ואכלת כתיב.

כל ההיתר במעשר שני זה דווקא לאכילה ושתייה ושיחה. יא לפינן דמותר ושתייה בכלל לאכילה ושיחה כשתייה.

אז לאכול מותר שמעשר שני,

כי כתוב ואכלת.

שתייה זה כאכילה,

שיחה זה כשתייה,

אבל עברה לאו בכלל אכילה הוא.

מדוע מותר גם כן לבער שמן מעשר שני?

ומעד הכתיב כעת, תוספות רבי קביעיגר מתייחס

לראייה שהביאה ברטנורה ולא ביארתי ממנו בטמא.

אומר ברטנורה בטמא לא, אבל בתאו מותר כן לבער.

אומר רבי קביעיגר לא.

ומעד הכתיב לא ביארתי ממנו בטמא,

אין לדייק,

דה בטהור מותר.

דה יש לומר דאיצטריך,

דלא נמא דה בטמא,

כיוון דה לא אפשר באכילה או טר בהעברה.

יש לנו עניין מיוחד להגיד שבטמא אסור לבער,

כי הייתי יכול לחשוב שבטמא מותר כן לבער, כי זו הצורה היחידה שאפשר להשתמש איתו.

כמה שמלט שגם בטמא,

שמן טמא, שמן מעשר שני טמא,

אסור לבער.

אבל אין ראיה עדיין

שבשמן טהור מותר כן.

כותב הרבי קביעיגר, מסיים,

ולא מצאתי גילוי לדין זה,

דמעשר שני טהור מותר בעברה בשס ופוסקים,

זולת בהרש והרעב כאן וצריך עיון.

טוב,

בכל אופן, הברטנורה כותב פה ששמן, מעשר שני טהור,

מותר כן לבער.

מה שאין כן שביעית,

שמן של שביעית,

בן טמא,

בן טהור, מותר לי להדליק עם זה את הנר.

ממשיכה המשנה, משנה ג',

אין מוכרים פירות שביעית,

לא במידה

ולא במשקל

ולא במניין.

מסביר הברטנורה מדוע?

כדי שיימכרו בזול,

אי נמי,

מתוך שאין מוכרים אותם כדרך שמוכרים משאר שנים,

ינהגו בהם קדושת שביעית

ולא עטו לזלזול הביאו.

אז לכן אסור למכור במידה,

או במשקל,

או במניין, אי אפשר למדור, במידה זה כל קופסה כך וכך,

משקל,

מניין, לפי מספר,

ולא תהנים במניין ולא יהיה רק במשקל,

אפילו שזה שינוי, גם כן אסור.

ממשיכה המשנה,

בית שמאי אומרים,

אף לא אגודות,

אסור גם כן למכור אגודות, דרכם היה למכור

שומים ודברים כאלו שיש להם אפשרות לאגוד אותם,

היו עוגדים ומוכרים אותם אגודות, אז גם כן זה אסור.

מסביר הברטנור שלא ימכור

כדרך שמוכרים משאר שנים.

ובתילל אומרים,

עט שדרכו להגוד בבית,

עוגדין אותו בשוק,

כגון הכרישין ונץ החלב.

זאת אומרת, גם מי שרוצה להביא אותו הביתה,

מי שהיה קונה בשוק,

כותב היחין, אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו,

נע מיוגדן.

אם ככה היה הדרך,

שזו הייתה הצורה של הלקיחה הביתה,

אז מותר כן לאגוד את זה. יש פה שני פירושים, זה אחד הפירושים.

מותר לאגוד למכור את זה בשוק,

כי זה לא דרך סחורה,

אלא זה צורך

לקיחה הביתה.

היו אוגדים זה בשביל שיהיה להם צורה אחרת לקחת את זה הביתה, זה כמו שקית.

משנה ד',

האומר לפועל,

אין לך איסר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר.

אם אדם היה אומר לפועל,

קח

עשר שקל

ותלקוט לי ירקות היום,

שכרו מותר.

מסביר הברטנורה, שכרו מותר. מדוע?

ואין בו קדושת שביעית.

ואף על גב

דשביעית תופס את דמיה,

אי לאו דמי שביעית הוא.

הוא לא שילם לו

על הפירות,

הוא שילם לו על העבודה.

הוא עשה לו עבודה והוא ליקט לו,

אז הדין הוא שהדמים שהוא קיבל תמורת זה,

זה לא דמי שביעית,

והם לא קדושים בקדושת השביעית.

הנקרות לתפארת ישראל יכין,

דמי דאינו דמי שביעית רק דמי טרחה,

אינו נתפס בקדושת שביעית.

מה שאין כן, מסבירה המשנה, אם הוא אמר לו,

לקוט לי בו ירק היום,

שכרו אסור.

מסביר הברטנורה, לשון מכר הוא.

דמשמע,

לקוט לי שביו ירק.

הבאתי לך עשר שקל,

אז תביא, תביא, תלקוט לי ירקות בשווי עשר שקל.

אבל לקוט לי לשון סחירותו ולא לשון מכר.

כשהוא אומר לו לקוט לי בו,

אז אנחנו מבינים שבעשר שקל שהבאתי לך,

תביא לי פירות תמורתם, תביא לי שתי קילות תפוחים,

אז אסור.

ואם הוא עשה את זה, אז דמים דמי שביעית.

ממשיכה המשנה,

לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון.

היה שם כיכרות, כל כיכר עולה פונדיון.

מסביר הברטנורה, לא שאמר לו, אתן לך פונדיון.

רק כיכר שווה פונדיון, הכיכר היה שווה פונדיון.

ואז הוא אמר לו,

כשללקוט ירקות שדה,

אביא לך.

מה הדין?

מותר.

מסביר הברטנורה, מדוע?

משום דמתנת חינם יביא זה לזה.

לפי שירקות שדה מצויים.

ירקות שדה, יש בשפע בשדה.

אז לכן, כשהוא לקח את הלחם, כוונתו הייתה בחינם.

לקחתי לחם,

ואני אתן לך גם בתנאה ירקות שדה.

אז זה לא דמי שביעית.

הלחם הזה לא נתפס בקדושת שביעית.

על אף שהירקות האלו

הם ירקות של שביעית.

לקח ממנו סתם,

אומרת על המשנה, עוד דין בהלכות

פירות שביעית. לקח ממנו סתם,

לא ישלם לו מדמי שביעית.

שאין בורין חוב מדמי שביעית.

אחד שלקח כיכר

מאנחתו מוקת, חייב לו כסף.

או כל חוב שאדם חייב לחברו,

אסור לשלם מדמי שביעית.

אסור לפרוח חוב

מדמי שביעית.

למה?

כותבי הברטנורה,

דאבי כסחורה.

זה נראה שאני עושה סחורה עם הדמי שביעית.

אז אם יש לאדם דמי שביעית,

הוא צריך להוציא את הקדושה מהדמים האלו.

או כשהגיע זמן הביור, לבאר אותו מן העולם.

משנה A,

אין נותנים

לא לבייר,

ולא לבלן,

ולא לספר,

ולא לספן.

לא נותנים לכל אלה

דמי שביעית.

אבל נותנו לבייר לשתות,

ולכולנו הוא נותן מתנת חינם.

מה הפירוש? אומרת המשנה, נותנים לא לבייר. מה זה בייר? כותב הברטנורה, חופר בורות.

הוא מספיק, בלשון, לספק מים

לבני העיר.

לא ייתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לאכול תשמישו.

זאת אומרת, הוא לא נותנים דמי שביעית לבייר,

וכן לא לבלן,

זה שמחמם את המחצאות,

ולא לספר, שכר התספורת,

ולא לספן,

שכר שהוא מסיע אותו בספינה.

אבל נותנו לבייר לשתות, הוא יכול לתת להם לשתות,

מתנת חינם,

ולכולנו נותנים מתנת חינם.

הוא יכול לתת להם, אבל שלא ייתן להם

שכר על העבודה שלהם.

כותב בברטנורה, לכל אני דתנינן ומצניתן יכול לתת מתנת חינם,

שלא לשם שכרן.

ואף על פי שהוא יודע שבשביל שנתן לו מתנה,

לא יתבע ממנו שכר.

אז זה מותר, כן?

אפילו שהוא יודע שהיות שהוא נותן לו מתנה,

אז הוא לא ייתן לו שכר.

הוא לא יבקש ממנו תשלום על החוב. אני נותן לו עכשיו עשר שקל דמי שביעית מתנה.

אז הוא לא יתבע אותי על מה שהייתי אצלו אתמול והוא חימם לי את המרחץ.

זה מותר.

מתנה מותר, כן.

ממשיכה המשנה, משנה ו'.

תאנים

של שביעית.

אין קוצין אותן במוקצה,

אבל קוצה אותן בחרבה.

אם אני רוצה לקצוץ תאנים של שביעית,

אומר תנא קמא שאסור לקצוץ אותן במוקצה. מה זה מוקצה?

כותבי בברטנורה,

כלי המיוחד לקוץ בו תאנים, קרוי מוקצה.

באיזה צורה מותר?

דווקא בחרבה. מה הפירוש? סכין, לשון חרב.

וטעמה משום דכתיב, ותלמד נזריך ולא תבצור כדרך הבוצרים.

הוא אומר אותן כמה שאסור

לעשות את זה כדרך הבוצרים, אלא צריך בשינוי.

אין דורכים, ממשיכה המשנה, נביא בגת.

אבל דורך הוא בעריבה.

בגת אסור לדרוך,

אבל מותר כן לדרוך בעריבה,

זה כלי של אשים בו בצק.

זאת אומרת, מחדשת פה המשנה,

שגם כשהפרי הוא כבר תלוש,

גם כן,

כשאני רוצה לעשות הענבים תלושים ואני רוצה

לדרוך אותם, צריך גם כן בעריבה, בשינוי.

ואין עושים זיתים בבד ובקוטב,

בית הבד,

ובקוטב זה העץ הגדול והכבד, כותב על ברטנורה ובראש אבן גדולה,

שנותנים על הזיתים מבית הבד, נקרא קוטב,

גם כן אסור.

אבל קוטש הוא,

הוא מכניס לבודידה.

בית הבד קטן, כי אין עריבה. זה מותר כן.

רבי שמעון אומר, חולק,

אף טוחנו בבית הבד,

הוא מכניס לבודידה.

רבי שמעון באמת מתיר גם כן ללא שינוי.

אבל הוא מכניס לבודידה.

את זה כן צריך.

לעשות בבודידה בשינוי.

את הטוחן בבית הבד מותר לו,

אבל להכניס לבודידה כן צריך בסוף. הוא מודה לתת לכם בזה.

משנה ז',

אין מבשלים ירק של שביעית בשמן של תרומה,

שלא יביאנו לידי פסול.

אסור לי לטגן ירק של שביעית

בשמן של תרומה.

זה שני קדושות שונות,

ואני יכול להביא לידי פסול.

את מה אני יכול להביא לידי פסול?

נאמרו בזה שני פירושים.

הברטנור כותב

שאם נפסל בשביל שמן של תרומה,

יישרף הכול,

ונמצא גורם לפירות שביעית

שלא יאכלו.

הרי תרומת טמאה אסורה באכילה,

ופירות שביעית, גם אם נטמאו מותרים באכילה,

אם אני אקח

ירק

ואני אשים אותו בשמן של תרומה, אני אבשל אותו בשמן של תרומה,

ויגע בזה אדם טמא,

מלכות תרומה אני אצטרך לזרוק את כל התבשיל,

לשרוף אותו, לבאר אותו.

מלכות שביעית מותר לי, וכשאתערבב,

אז באמת אסור לי לאכול את התבשיל הזה.

וזה יוצא שאני מפסיד פירות שביעית.

יש כאלה שאומרים הפוך,

שהבעיה היא שכשהגיע זמן הביעור,

אני אצטרך לבאר את הירק של השביעית,

ואני גורם לשמן של התרומה

להתבאר מן העולם גם כשהוא עדיין טהור.

זה שני סיבות.

הרב-תנור כותב סיבה אחת, ויש כאלה שכותב סיבה הפוכה.

רבי שמעון מתיר

להביא קודשים לבית הפסול,

ואין אלחר כרבי שמעון.

אומרת המשנה,

ואחרון אחרון נתפס בשביעית,

והפרי עצמו אסור.

מסביר ברטנור רק כיצד.

לקח בפירות שביעית בשר.

אדם לקח בפירות שביעית בשר.

בשר.

הבשר והפירות מתבארים בשביעית.

הפירות פשוט,

הפירות של השביעית, הם נשארים פירות שביעית.

והם מתבארים בשביעית. כשמגיע זמן הביאור שלהם, צריך לבאר אותם.

פה כעת נתווסף גם על הבשר קדושת שביעית,

וצריך

לשמור את זה בזמן הביאור, צריך לבאר את זה, צריך לשמור את הקדושת שביעית.

ממשיך הברטנורה לקח בו בשר דגים,

יצא בשר ונתפס דגים.

הבשר, היות והוא לא קדוש בקדושה שביעית עצמית, אלא הוא נתפס מהפירות,

אז יכולה לצאת הקדושה שלו.

וכשקניתם מהבשר דגים,

אז הקדושה של הבשר יצאה מהבשר ונתפסה בדגים.

לקח בדגים שמן,

יצאו דגים ונתפס השמן.

כעת מה יש לנו פה?

השמן קדוש, ומה עוד? הפירות הראשונים.

וחייב לבער הפירות והשמן.

נמצא אחרון, אחרון נתפס.

כשמגיע זמן הביור של הפרי הזה,

הפרי הראשון שממנו התחילה הקדושה,

אז אני צריך גם לבער לא רק את הפרי,

אלא גם כן את השמן שנתפס בו האחרון.

והפרי של השביעית

עצמו אסור לעולם.

ומבקיניה לה כי הובע לי קודש, מה קודש תופסת את דמיו,

אף שביעית תופסת את דמיו.

אם הקודש תופס את דמיו ויוצא לחולין,

הרי בקודשים הרי אפשר להוציא את הדבר שקדוש לחולין.

אולי נגיד גם כשאף שביעית תופס את דמיו ויוצא לחולין?

הוא אמר, תהיה בהווייתה תהיה.

אז לומדים מפה שמה שהפרי של שביעית נשאר לעולם קדוש בקדושת שביעית,

ואי אפשר להוציא לחולין את הקדושה שבו,

ואנחנו נצטרך לבער אותו.

ולמדנו פה עוד דבר,

שאחרון אחרון נתפס.

הפרי האחרון שנתפס, הוא צריך להתבאר מן העולם

כשמגיע זמן הביעור,

או לאכול אותו לפני זמן הביעור.

משנה ח',

אין לוקחים

עבדים וקרקעות

ובהמת מאה מדמי שביעית.

אסור לקחת דבר שלא ראוי למאכל.

עבדים, קרקעות, בהמת מאה, אסור לקחת מדמי שביעית.

אם לאדם יש דמי שביעית,

כמו שאמרנו כבר, הוא צריך לבער אותו מן העולם.

כשמגיע זמן ביעור של הפירות שממנו הגיעה הקדושה.

אבל מה הוא יכול לעשות?

הוא יכול לקנות עם זה פרי,

ולהוציא את הקדושה מהדמים,

ולאכול את הפרי לפני זמן הביעור.

אז מה כתוב פה במשנה?

שעבדים וקרקעות ובמת מאה, אסור לקחת מדמי שביעית.

ואם לקח,

יאכל כנגדן,

ייקח פירות,

כותב בברטנוע, יאכל כנגדן,

כנגד אותן דמים, מה הוא יעשה?

יקנה משלו דברים שהם לצורך אכילה,

ויאכל בקדושת שביעית.

זאת אומרת, ייקח פרי מהבית,

יקנה פרי שאין בו קדושת שביעית,

ויגיד שהקדושה של הדמי שביעית שכעת נמצא בעבדים,

שנמצא בקרקעות, שנמצא בבמה הטמאה,

יחולו

על הפרי שכעת קניתי ושאין בו קדושת שביעית, וכעת יחול בו קדושת שביעית,

והוא יאכל את הפירות האלו בקדושת שביעית,

וכך

ייפקע קדושת שביעית מהעבדים והקרקעות והבמה הטמאה,

ויגיעו לתיקונם.

יחול על הפרי, ואז אוכל את הפרי, ואז הקדושת השביעית נאכלה כדינה.

ממשיכה המשנה הלאה,

אין מביאים קני זבים וקני זבות,

וקנאי יולדות, זה כל מיני קורבנות. עזב מביא, כן, הוא מביא שתי יונים או שני תורים,

גם כן העזבה וגם כן היולדת.

אז אי אפשר להביא קורבנות

מדמי שביעית.

ואם מביא,

יאכל כנגדם.

אם הוא כן מביא,

אז הדין הוא שהוא יאכל כנגדם,

כמו שראינו מקודם,

שהוא יעשה את ההחלפה בפרות אחרות והוא יוציא

את קדושת השביעית

מהקני זבים, זבות וקני יולדות.

עוד הנה אומרת המשנה,

אין סכין כלים בשמן של שביעית,

ואם סך יאכל כנגדו.

על אף

שמותר לסוך,

כמו שראינו בשנות הקודמות,

ששביעית ניתנה גם כן להאכילה לשתייה ולסיחה,

לאיזה סיחה מדובר?

לשיחה של אדם.

כלים אסור לסוך בשמן של שביעית.

ואם סך יאכל כנגדו, ייקח פרי ויוציא את הקדושה שיש בשמן הזה

ויכיל אותו על הפרי,

והוא יאכל את הפרי בקדושת שביעית.

משנה ט',

אור שסחו בשמן של שביעית.

אחד שסח אור

של בהימה בשמן של שביעית,

רבי אליעזר אומר,

יידלק.

זאת אומרת,

שהוא ישרוף את זה.

זאת אומרת, הוא סובר שאי אפשר

לעשות את מה שראינו מקודם, שיאכל כנגדו.

הוא חולק על זה.

ומה הוא אומר? ידלק.

גם הכלי,

מסבירים המפרשים שראינו במשנה הקודמת,

אחד שסח שמן של שביעית,

סח אותו על כלי.

אז ראינו המשנה הקודמת שכותב, יאכל כנגדו.

רבי אליעזר חולק,

אמר ידלק.

והחכמים אומרים,

יאכל כנגדו.

כמו שראינו במשנה.

אנחנו רואים פה שרבי אליעזר החמיר מאוד.

אמרו לפני רבי עקיבא,

אומר היה רבי אליעזר,

אור שסחו בשמן של שביעית, ידלק.

ככה אמרו לרבי עקיבא, תדע לך.

רבי אליעזר אמר

שאור שסחו בשמש של שביעית, ידלק.

אמר להם, שתוקו.

לא אמר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו.

כוונתו לומר, לפי הברטנורא,

שרבי אליעזר מקל יותר,

והוא לא אומר ידלק.

אני לא רוצה רק להגיד לכם מה הוא אומר.

בכל אופן,

הלכה היא כחכמים שיאכל כנגדו.

יש כאלה שאומרים שהפוך כוונתו הייתה,

אבל ככה הברטנורא מסביר.

ועוד אמרו לפניו משנה י',

ועוד אמרו לפניו,

אומר היה רבי אליעזר,

האוכל פת קוטים

כאוכל בשר חזיר.

אחד שאוכל פת של קוטים,

אז הדין הוא

כאילו שהוא אכל בשר של חזיר.

מסביר הברטנורא, לאו דווקא.

שאינו אוכל פת קוטי לוקה מן התורה,

אלא מכת מרדות מדרבנן.

רק כוונתו הייתה לומר שזה חמור, שזה אסור באכילה.

כך מי אמר? רבי אליעזר.

גם פה

אמר להם חזרה רבי עקיבא,

שתוקו,

לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו.

רבי אליעזר הקיל בו יותר.

משנה אחרונה,

משנה יא,

מרחץ

שהוסקה בתבן או בקש של שביעית.

כן, אם יש מרחץ

שהסיקו אותו בתבן או בקש של שביעית,

הדין הוא שמותר לרחוץ בה.

מותר להתרחץ עם זה,

על אף שזה בעצם מאכל באימה.

ואם יתחשבו,

אם הוא אדם חשוב,

כותבי ברטנורא,

שבני אדם למדים ממנו,

צריך להחמיר על עצמו.

והרי זה לא ירחוץ.

אדם כזה צריך להיזהר מלהתרחץ,

כי יש מפרשים שמסבירים שהבלן מתפאר ואומר,

מה אתם לא סומכים עליי?

היהודי החשוב הזה והזה, הוא זה שרחץ פה.

אז מה אם זה תבן נקרא שזה שביעית?

ויבואו להקל בשביעית.

לכן הדין הוא

שהרי זה לא ירחוץ.

ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.