בס"ד 01/06/2017 בישולי עכו"ם על פי  הרב הגאון מרדכי אליהו זכר צדיק לברכה

בישולי עכו"ם - שיעור מפיו של הרב מרדכי אליהו זכרונו לחיי העולם הבא:

שיעור קצר ואנחנו נפתח את הנושא בהמשך - לא היום.

הבן איש חי כותב בענייני בישולי עכו"ם, וזה לשונו בפרשת חוקת שנה שניה: "רבותינו זכרונם לברכה אסרו פת של גויים כדי להבדיל אותנו מין העכו"ם מן הגויים בתכלית ההבדל. שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם, שעל ידי זה יימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו, יבואו לזנות ולהתחתן עמהם. וכמו שארע בערבות מואב. ולא גזרו אלא על פת של חמישי מיני דגן, אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן - לא גזרו באלה מפני שאינם חשובים. ואין מביאין לידי קרוב דעת, וגם אין לאוסרם משום בישולי גויים, דאין עולים על שולחן מלכים ושרים. דאף על גב שאורז עולה על שולחן מלכים, היינו אורז המבושל בקדרה, אבל אורז העשוי פת בתנור - אין עולה על שולחן מלכים.

מה הטעם של אישור בישולי עכו"ם?  הראשונים נחלקו בטעם העיקרי שנאמר בבישולי עכו"ם. רש"י למד: שמא יאכילהו דבר טמא. זאת אומרת: יהיה קרוב דעת ויבוא לתוך ביתו ואז יאכילהו דבר טמא. וזה לשונו עבודה זרה לח': "שלא יהא ישראל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילהו דבר טמא".

ובתוספות הביאו טעם נוסף: גזירה משום חתנות, שלא יבואו לידי חיתון, וזה לשונם: "ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות".

ואומר רבי אברהם ברבי דוד: "דודאי שלקות אסרו חכמים שהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש - לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים, ולא הודה לו רבנו תם, בודאי כעובד כוכבים מבשל, לא חילקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים, כי לעולם יש לחוש שמא לא ייזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים". עד כאן לשונו.

הנפקא מינא בין שני הטעמים הוא: אם אוכל אצל יהודי שהוא מומר להכעיס, או מחלל שבת בפרהסיה, אז לטעם שמא יאכילנו דבר טמא - גם ייאסר. אסור לאכול בביתו של מחלל שבת או מומר להכעיס כי הוא בכלל הגזרה, כי לא יודעים מה יכניס למאכלים. אבל הטעם השני משום גזרה משום חתנות - אין פה בעיה. כי מותר להתחתן גם עם בתו שך איש מחלל שבת.

איסור פת עכו"ם; עוד כותב הבן איש חי בעניין פת של גוי וזה לשונו: "כשגזרו רבותינו זכרונם לברכה גזרה זו של פת, לא נתפשט בכל מקומות ישראל אלא בפת בעל בית שעשאו לבני ביתו". זאת אומרת: אם הגוי אפה בבית שלו פת, זו אסרוה לכולם, וזה אסור לאכול, כי אם יבוא לאכול בביתו יבוא לידי חתנות וכו'. אבל בפת של פלטר {זה אופה} שעושה למכור לאחרים, לא נתפשט האיסור הזה בכל המקומות מפני הדוחק, דחיי אדם תלויים בפת. ולכן יש מקומות שנוהגים היתר מפת פלטר במקום שאין פלטר ישראל. אתה נמצא בחוץ לארץ, אתה לא מוצא שמה אופה יהודי ומאפיות כאלה, ואתה נמצא במקום שחיי האדם תלויים בפת.

אז לכן כיוון דאין קרוב דעת כל כך עם הפלטר עם האופה, כיוון שהוא עוסק באומנותו, זה לא פת בעל הבית שאתה מתארח בביתו או אוכל את שלו - ולכן יש מקילין לקנות מן פלטר גוי אפילו שיש פת ישראל מצוי. וכן נוהגים כך בעירנו בגדד לקנות מפלטר גוי אף על פי שמצוי פת פלטר ישראל. כמובן שהפת של הגוי היא נעשית בהכשר גמור כמו פת ישראל. זאת אומרת: אין חשש תולעים, יש ניפוי, לא מערבין את זה לא בחלב לא בשמן לא בשומן מן החי ולא כל מיני דברים, אלא שזה נעשה ודאי וברור שזה נעשה כמו שצריך, זה נעשה בבגדד בגלל אילוצים וכו', אבל, היום מקפידים על זה היום בהרבה מקומות וכשנרחיב נגיע לזה.

רבנו האר"י, אומר הבן איש חי, רבנו האר"י זכרונו לחיי העולם הבא מחמיר אפילו בספק אפילו מפלטר ישראל או פלטר גוי, כמו שכתב בשער "טעמי המצוות". זאת אומרת: אתה לפניך פת ואתה מסתפק אם זה פת של פלטר גוי או ישראל - היה מחמיר בזה האר"י הקדוש לא לאכול. אתה מסופק -  אל תאכל. כלומר: ההיתר של פת גויים אינו אלא פת שאופים במפעלים גדולים, אבל בפת שאפהו בעל הבית לביתו - אסור. לא הותר פת זה כלל ועיקר.

זה לשון הבן איש חי: "פת של בעלי בתים, אין לה היתר עולמית, אפילו במקום דאינו מצוי פת ישראל, וגם לאפיית פלטר גוי, דקיימא לן כסתם מרן זכרונו לברכה, כמו שהוא סתם ואסר: בפת של בעלי בתים, בכל גוונא, בכל ציור בכל צורה ובכל דבר". אז זאת אומרת: פת של בעלי בתים אין לה היתר עולמית, אפילו אם מצוי פת של ישראל, וגם לאפיית פלטר גוי.

עכשיו: איסור אכילה באוהלי בדואיים; ישראלים ההולכים, ככה כותב הבן איש חי, ישראלים ההולכים אצל הערביים יושבי אוהלים, שם אין מצוי פלטר גוי למכור, זה הכל אוהלים אוהלים של בעלי בתים, אז לא יוכל מן הפת המצוי אצלם, שזה פת בעל הבית, אמרנו שזה אסור, אלא ימתין עד השעה שאופין הפת כי אלו דרכם לאפות כל יום בבוקר ובערב, לפעמים גם באמצע היום שיזדמן אצלם אורחים, ואז יניח הישראל קיסם, {כל זה מדובר שהלחם הפת והפיתה נעשים בהכשר גמור כמו הישראל} ואז יניח הישראל קיסם, בפת מקילים בקיסם, שישים קיסם, חתיכת עץ ישים בתוך האש דהיינו חתיכת עץ בתוך התנור, ובזה הוא מכשיר כל הפת שבתנור, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהם אסורה, וזה שאתה מתערב ואתה מכניס את הקיסם - אז בעצם עושה היכר שהפת שלהם אסורה, ומאחר שבחתיכת עץ אחת שהניח ישראל ומוסיף חום מעט בתנור, וכל תוספת חום אפילו מעט זה מקרב את הבישול - הווי היכר בזה.

מיהו שצריך לכוון שהוא מסייע בהטלת הקיסם כדי להכשיר, צריך כוונה, שהוא מכשיר בזה את הפת כדי שיוכל לאכול. כל זה במידה ואין לו פת אחרת והוא רעב או תקוע במדבר או לא יודע מה. אבל אם זרק קיסם לתנור ככה כמתעסק בעלמא שלא כיוון בכדי להכשיר - לא מהני כלום, לא מועיל שום דבר.

כל בדיעבד - לכתחילה לא עושים את זה, אבל אם אדם נקלע או שלא נעים לו, או שזה חבר שלו, לא יודע מה עובד אתן ביחד והגיע לאיזשהו מצב ונתקע שמה וכו' - אז בהיתר כזה מותר, כי בבישולי עכו"ם וכו' אם מתערב הישראל -אנחנו נלמד ואין בזה כבר בישולי עכו"ם או אפיה של גוי.

מכאן ילמדו המטיילים ומצוי שמתארחים אצל בדואיים ושותים איתם קפה וגם אוכלים מפיתם - שצריכים להיזהר בזה מאוד. בעניין שתיית קפה אין בעיה אין בזה עכו"ם. נעמוד על זה בהמשך.

בעניין בישול עכו"ם, עכשיו אנחנו מדברים בישול, לא אפיה; ישנה מחלוקת בין מרן לרמ"א - רבי משה איסרליש. אם די בהנחת קיסם או שידליקו את האש, או שמא צריך להניח את התבשיל על האש דווקא. זאת אומרת: יש אפשרות להתערבות על ידי הדלקת האש בתחילת הבישול, ואו לשים קיסם, זה טוב לאשכנזים, אבל לספרדים צריך להניח על גבי האש. אז לדעת מר"ן צריך הישראל להניח את התבשיל על האש, או להניח את המאכל לתוך הסיר שעל גבי האש, ולא די בהדלקת האש בלבד.  וכיוון שמר"ן אסר בהדלקת האש, זאת אומרת שלא מספיק להדליק את האש, אפילו בדיעבד אסור ואין לו שום היתר. ואין לו שום היתר.

יש כאלה שרוצים לעשות צירופים, אנחנו לא הולכים לפי הצירופים האלה וההיתרים האלה וכו'. אז לכן אוסר! אין, אין! אין לו שום היתר. ולדעת הרמ"א: גם בהדלקת האש סגי, דהיינו גם מספיק אם ידליק את האש בלבד. זה לאשכנזים.

וגם לדעת מר"ן הקלו בפת, בפת יש יותר קולה, שאם יעשה על ידי קיסם או הדלקה - אז זה בפת הוא נצרך לקיום האדם, אבל בשאר תבשילים לא, אז אל תאכל את התבשיל מה יקרה?.

וזה לשון הבן איש חי: "אין הבערת התנור מועלת אלא בפת". זה לא מועיל להבעיר תנור רק באפיית פת. "אבל בשאר דברים המתבשלים דהיינו בבישול שנעשה על ידי גוי - אינו מועיל אלא ההנחה על האש, או  - שיעשה ישראל שאר צורכי בישול. באופן {בוחש} שיתהפך שבאופן שבלא זה לא היה היה מתבשל". זאת אומרת: הוא עושה את הפעולה הזאת בתוך התבשיל {בחישה}. ואף על גב דיש אומרים שגם בבישול מהנה כדין הפת - אנן בתר מר"ן זכרונו לברכה גרירן שפסק לאסור וגם בדיעבד יש להחמיר". אז זאת אומרת: גם אם יבוא מישהו ויגיד לנו כן אפשר, אפשר גם רק בהדלקה בלבד - אנחנו הולכים אחרי ספק מר"ן גם בדיעבד מחמירים ולא אוכלים!

יש שני דברים שנאמרו בבישולי עכו"ם; וזה לשון הבן איש חי: "דבר שבישלו גוי, אפילו בישלו בבית ישראל ובכלי של ישראל - אסרוהו חכמים זכרונם לברכה משום חתנות. שלא יבואו לידי חיתון. ועוד יש בזה טעם אחר: שמא ירגיל ישראל לאכול מתבשיליהם ויאכילהו דבר טמא", כמו שאמרנו קודם. "אך לא אסרו חכמים זכרונם לברכה בישולי גויים אלא בדבר שהוא נאכל כמו שהוא חי".

זאת אומרת: מה אסרו לנו? דבר שחייב בישול, אי אפשר לאכול אותו כמו  שהוא חי, דבר שאפשר לאכול אותו כמו שהוא חי - אין בו בישולי גויים. אבל דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וחייב לעבור בישול, סתם לדוגמא כמו סלק שאי אפשר לאכול אותו כמו שהוא חי, אז ממילא דבר כזה זהו האיסור, אבל אם זה דבר שאפשר לאכול אותו חי כמו עגבניה ובישלו את העגבניה אז אין בעיה אין בזה בישולי גויים.

וגם עוד תנאי שני: בשביל שזה יחשב בישולי גויים ויהיה אסור, זה שיהיה אותו דבר ראוי לעלות על שולחן מלכים, ללפת בו הפת או לקינוח סעודה, או בתורה מאכל. זאת אומרת: צריך שהמאכל יהיה הבישול יהיה ראוי לעלות על שולחן מלכים ושרים, אנשים חשובים, שאוכלים את זה על שולחן.

והא דבעינן עולה על שולחן מלכים היא לאו דוקא מלכים דאפילו על שולחן שרים שבארץ, אז זה גם כן יהיה כלול בזה. וכן סבר האר"י זכרונו לחיי העולם הבא. זאת אומרת: שני תנאים בשביל שיהיה בישולי גויים, אחד: שמבשלים דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי,  ודבר שני: שעולה על שולחן מלכים דהיינו מאכל חשוב.

כי בשניהם לא מזמינים הביתה, גוי גם כן לא מזמין על דברים שהם כאלה, אז ממילא לא יהיה מכשלה של חתנות או שיאכילנו דבר טמא.

מספר הרב מרדכי אליהו שפעם הוא היה, מספר מישהו שהיה עם הרב מרדכי אליהו בלונדון והגישו קורנפלקס לארוחת בוקר. היה שמה רב אחד חשוב מירושלים והוא הראה לרב שבאנגליה מאוד אוהבים את המלוכה, וזה מתבטא בכך שהסמל של המלוכה נמצא על מוצרי מאכל חשובים. זאת אומרת: אם הסמל נמצא על מאכל מסוים - אז זה לחשיבותו. אז הוא נקרא חשוב.

והנה הוא מראה לרב שהסמל של המלוכה מודפס על חבילת הקורנפלקס להראות ולגלות חשיבותו של מאכל זה.

אמר לו הרב: "הקורנפלקס הזה אסור באכילה כיוון שיש בזה איסור של בישולי עכו"ם".

אמר לו אותו רב: "הרי לא מגישים קורנפלקס בארוחות של שרים חשובים וכדומה?".

אמר לו הרב: "הכיצד אתה אומר כן? והנה עכשיו אני ואתה יושבים כאן, והגישו לנו מאותו המוצר, וממילא זה נאסר מדין מאכלי עכו"ם!. ובר מן דין, הרי ידוע שמאן מלכי? רבנן. מי הם המלכים? החכמים, וזה נקרא עולה על שולחן מלכים". אז קורנפלקס יהיה אסור משום בישולי גויים. או שהוא נעשה על ידי ישראל מומר או ישראל מחלל ישראל בפרהסיא.

בעניין איסור אכילת טחינה – יה בה בי "טחינה ברקה" יה בה בי. טוב, הרב מרדכי אליהו דיבר על האיסור לאכול טחינה משום שיש בה משום בישולי גויים, ויצאו עוררין על כך, בטענה שהשומשום נאכל כמות שהוא חי.

למעשה, "השולחן ערוך" סותר את הדברים, בדין ביצה שהיא נאכלת כמו שהיא חיה. גם ביצה יש כאלה ששותים אותה גומעין אותה כמו שהיא, ובכל אופן היא נחשבת כבישולי עכו"ם, אם גוי יבשל לך ביצה - זה בישולי עכו"ם. או חילוני מחלל שבת בפרהסיא. אך כיוון שהמציאות שרוב האנשים לא גומעים ביצה חיה, לכן כותב מר"ן שאם בישל אותה נוכרי  – אסורה.

אז מר"ן בעצמו אומר: זה תלוי בדרך הבריות מה הם נוהגים, אם יש מיעוט שאוכל את זה כמו שהוא חי זה עדיין לא עושה את זה כדין הנאכל כמו שהוא חי, זה הולך לפי רוב בני אדם. אז לכן, כיוון שביצה מר"ן פוסק שיש לה בישולי עכו"ם אפילו שמעט אנשים אוכלים אותה כמו שהיא חיה אז היא אסורה בכל אופן.

כך יהיה גם עם השומשום: והמקור לכך ביבמות מהתוספות שכותבים שביצה לא נאכלת כמו שהיא חי, אם נאכל על ידי מעט אנשים ועל ידי הדחק וכך פסק מר"ן. גם "כף החיים" פוסק ככה להלכה בשני מקומות.

פעם אמר אברך אחד שהיו אוכלים חצילים חיים, נו, וכי בגלל זה הוא נחשב כאילו שהוא נאכל כמו שהוא חי? אלא הולכים לפי רוב בני אדם. וממילא מכיוון שרוב האנשים אוכלים את השומשום רק קלוי ורק מעט אוכלים אותו כשהוא חי - מטעמי בריאות וכדומה. אז נאסרה הטחינה לא רק לאותם מעט אנשים אלא לכל האנשים וגם לאותו המיעוט שאוכלים אותו חי. כיוון שבטלה דעתן. גם מרן החיד"א כותב דין זה לגבי ערמונים הוא אומר שהכל תלוי לפי המקום והזמן.

עוד יצאו עוררין על הפסק של הרב מרדכי אליהו, שבקליות יש דין של בישולי עכו"ם,  מה המעוררין טענו? שהרמ"א כותב שאין בקליות משום בישולי עכו"ם, כמו שכתוב "ביורה דעה" סימן קיג' סעיף ב'. ומקור דבריו מדברי הרמב"ם, והשולחן ערוך כתב: שקליות לא נאסר כיוון שלא עולה על שולחן מלכים.

ומיהו, אין טענה זו מדוייקת כיוון שהמציאות מוכיחה שמעלין פיצוחים על שולחן מלכים, ודבר זה אינו חידוש של הרב, זה לא חידוש של הרב מרדכי אליהו, אלא זה מפורש בלשון האר"י הקדוש, והביא אותו הבן איש חי זכרונו לחיי העולם הבא שם בהלכה יב'.

אפונים שקוראים בערבי חומץ, שקלו אותם הגויים, כתב רבנו המהרח"ו, בשער "טעמי המצוות" פרשת עקב, בשם רבנו האר"י זיכרונו לחיי העולם הבא: שהם אסורים מדינא, לפי דאלו הקליות שבהם עולין על שולחן מלכים ושרים מאותם המקומות שעושים אותם הקליות. ומדבריו משמע, דאוסר אותם גם במקום שאין עולים על שולחן מלכים או שרים, מפני שמקום שעושים אותן - שם הם כן עולים.

אז יוצא מפה: שאם היום עולים קליות על שולחן מלכים - השתנה כי זה תלוי במציאות, אז ממילא גם קליות שקלו אותם גויים או מחללי שבת בפרהסיא אז הם יהיו אסורים מטעם זה.

עוד אמרו טעם להתיר את הטחינה, והוא שהקלייה אינה משנה דבר בטעם המאכל, וזה אינו, כי המציאות מראה היפך, כי אם לוקחים את השומשום וטוחנים אותו חי - זה לא טעים, והקלייה היא שנותנת בו תוספת טעם, ורוב הפוסקים מסכימים לכך. והאמת היא שאפילו לאותם הסוברים כן - הרי סוף סוף המציאות היא שהקלייה משנה את הטעם ויש בו משום בישולי עכו"ם. ולפי דברים אלו - אין האיסור חומרא בעלמא בטחינה אלא מעיקר הדין.

ועוד צריך לדעת: שכל אדם צריך מאוד מאוד להתרחק אפילו מריח נבלה, לפי שאפילו ריח מאכלות אסורות או נבלה - מטמטמת מוחו של האדם. ואם בריח הדברים אמורים - קל וחומר שמאכלות אסורות שאדם מכניס למעיו - ודאי וודאי שזה גורם לטמטום.

ועוד אמר הרב: כמה וכמה פעמים שצריך להיזהר מבישולי עכו"ם ובמאוד מאוד משום חתנות, והמציאות מורה כן, שאותם המקומות שהקפידו מאוד, שלא לאכול בישולי עכו"ם בחוץ לארץ, אחוז ההתבוללות היה נמוך מאוד וכמעט שלא היה בכלל, אבל באותם מקומות שלא הקפידו בזה - אחוז ההתבוללות היה גבוה מאוד. אין שום חסם, שום מחסום ואז באים לידי חתנות, בדיוק מה שהזהירו חכמים.

דרך אגב כלי שנעשה בו בישול עכו"ם - הוא נאסר. וצריך הגעלה.

איסור אפיית פת חלבית; כיוון שבאפיית פת אנחנו כבר עוסקים אז נומר בזה גם דבר שלא נזהרים בו: הוא שאסור לאפות פת עם חלב, וגם אם אפאו - אסור באכילה ואפילו לבדו, אלא אם כן עשה עליה סימן היכר מיוחד שלא יבוא לטעות ולאכול אותה עם בשר.

הטעם לכך: שכיוון שאין היכר בפת אם הוא חלבי או בשרי, ואנשים רגילים לאכול פת, בין בשר ובין עם חלב - גזרו חכמים שלא לאכול פת עם חלב, שמא יבוא לאוכלו עם בשר ולא אדעתה.

עכשיו, וזה לשון מר"ן, יורה דעה סימן צז' סעיף א': "אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם בשר. ואם לש - כל הפת אסור, אפילו לאוכלה לבדה, ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת", זאת אומרת לא היה פת גדולה אלא משהו קטן כמו לחמניה קטנה, ואוכלים את זה באכילה בבת אחת, "או ששינה צורת הפת, שתהא ניכרת", כמו שהיום נוהגים לשים כל דבר שהוא עם פת, כל פת שהיא עם חלב - במשולשים, כמו בורקסים, אז, "או ששינה צורת הפת, שתהא ניכרת, שלא יאכל בה בשר, זה מותר. כיוצא בו אין אופים פת בתנור שטחו באליה, ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב".

ואני מספר לכם מעשה שהיה בשוויץ, בדאבוס, לפני שנה וחצי,

שמה הולך בדרך כך אברך ומדליק את התנור בבוקר כדי שיהיה מותר לקנות את הפת, ושמה עושים את הפת כמו שצריך בכשרות שלא יהיה שום מכשלה.

והנה קרה מקרה, שהחליפו שמה את אחד האנשים שמטפל שמה בבצק, ומשום מה הבצק שלו התייבש, לא היה רך כדי שתצא ממנו פת כראוי, והוא ערב בזה חלב, בשביל שזה יהיה יותר רך, וערבב את הכל ביחד. ואנשים קנו חלות לשבת, ואכלו את זה עם בשר. והיתה תקלה גדולה והיה רעש גדול, ופה ושם ובתי דין וכו' וכו'

בקיצור לא קנו שמה כבר שנה ואחר כך עשו איזה תיקון ואיזה תקנה וכו' וכו' ואת ההוא פיטרו, והתנצלו שלא ידעו והוא לא ידע שהיה חדש יחסית וכו' וכו'. בקיצור יכולות להיות מכשלות צריכים לשים לב וכו'.

הקובנה סמני של התימנים, היא צורה מיוחדת ועגולה ואף פעם לא אוכלים אותה עם בשר וכו' אז ממילא זה ניכר כמו.....

ומספר שפעם היה מעשה:

קניתי חלות לכבוד שבת בסופרמרקט עם הכשר טוב מאוד, והחלה היתה מיועדת לאכול אותה עם בשר כדרך העולם. בסופו של דבר לא הוזקקתי לאותה חלה ולא אכלתי ממנה.

וביום ראשון פגשתי את המשגיח של אותו סופרמרקט,

והוא אמר לי: "אתה יודע שהחלות חלביות?",

לתדהמתי הוא הסביר לי שבאותו התנור שאופים את החלות לכבוד שבת - אופים גם בורקסים חלביים.

אני יודע שבראש העין יש כזה דבר גם כן סיפר לי אחד המשגיחים שמה ששמים גם וגם. אופים את החלות לכבוד שבת עם בורקסים חלביים כך שהתנור חלבי והמגשים חלביים, וגם החלה חלבית.

נו, ברוך השם ניצלנו מאיסור, אבל צריכים להיזהר מכך ולבדוק בכל מאפיה ומאפיה כיצד מתנהגים שם, במעדניות או במקומות שמוכרים שם גם עוגות, וכל מיני דברים כאלה.

ולהיזהר ממקומות שהמאפיות פרטיות והתנורים שלהם חלביים, או משמשים גם וגם.

אפיית בורקס; מר"ן פסק: כל היכה שניכר צורת הפת שהוא חלבי - אין חשש מלאוכלו. כי יבוא לטעות או לאכול אותו עם בשר, אין חשש.

והנה ידוע וכלל נהוג בכל הארץ, שהבורקס החלבי - עשוי בצורת משולש, והבורקס פרווה - עשוי בצורת מלבן, והרבנות עוד פעם חידשה את האיסור הזה ואת ההנהגה הזו לפני כמה חודשים.

וכך כותב "הפתחי תשובה" וזה לשונו: "ששינה צורת הפת, עיין בתשובה מהרי"ט חלק ב' סימן י"ח כתב: דאין מועיל שינוי רק בביתו, אבל לעשות הפת מרובה למכור בשוק - אסור דאורחים לא יכירו בשינוי. ואף על סמך ההודעה - אסור, דחיישינן שמא ישכח מלהודיע. עיין שם. ועיין שכתב עוד שינוי: אין מועיל רק ששינה בשעת אפיה שלא היה עליו איסור כלל, אבל לעשות שינוי לאחר שכבר נאסר - אינו מועיל.

וכן לחלקו להרבה בני אדם שיגיע לכל אדם דבר מועט, כמו שאומר מר"ן אם זה דבר קטן שאוכלים אותו בבד אחת יהיה מותר - הוא אומר גם זה אסור! למה? כיוון שכבר נאסר ונעשה נבלה!" זאת אומרת: מההתחלה צריך לעשות אותו עם הסימן היכר, אבל לא לאחר מעשה של אפיה.

נמצאנו למדים: שאם אפו בורקס חלבי בצורה מרובעת – נאסר הבורקס באכילה, כיוון שאנשים אינם יודעים שהוא חלבי, וחיישינן שמא יבוא לאוכלו עם בשר.

ויותר מזה כותב "הפתחי תשובה": שאפילו אם חתכת בורקס לצורה משולשת לאחר שכבר נאפה - לא מועיל! כיוון שכבר נאסר באכילה. וכל שלש את הבצק בחלב או בשומן - אבל אם ממלא אותו בגבינה בעין, שרואים, או בשר שרואים את הבשר בתוך הפת - אין לחשוש.

עד כאן להיום.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".