הערת התורה מסייעת להערת השכל | הרב אמנון יצחק

נציב יום: רפואה שלמה למשה בן שרה זהרה, זכות זיכוי הרבים תעמוד לו, החלמה מהירה ויזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. 

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא א)

איתא ברש"י: 'מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא רב ממתין לתלמיד'. זאת אומרת הקב"ה הקדים לפני ישראל מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, רב לא ממתין לתלמיד. תלמיד ממתין לרב. מבואר הכא (כאן) גודל האהבה והחיבה שהיה במעמד הר סיני, עד שהקדים הקב"ה והמתין לכלל ישראל שיבואו לקבל את התורה. כיוצא בזה יש לראות בדברי רש"י: 'מלמד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה!' איזה אהבה של הקב"ה ואיזה חיבה במעמד הר סיני שהקב"ה ממתין לישראל מתי הם באים לקבל את התורה. ובאמת עצם נתינת התורה לישראל היא ראיה לאהבת השי"ת את עמו, שהנה אחת הסיבות לטעות של חכמי האומות, וחסרון האמונה שהיתה קודם מעמד הר סיני, לא מפני שלא האמינו אומות העולם במציאות השי"ת, 

אלא הם סברו: 'שאין זה מן הראוי שהבורא יהיה לו שייכות וקשר עם בני אדם בעולם השפל!' כמו שמובא בכוזרי (מאמר הראשון) 'שהבורא יתברך יתחבר אל החומר הנבזה הוא האדם? ידבר עמו? וימלא משאלותיו ויעשה בקשותיו?!' ככה היה בדעתם של אומות העולם: 'שהקב"ה נעלה מעל כל מרומים, ומה השייכות שהוא.... זה בזיון... להתעסק עם קרוצי חומר!' ומשום כך טעו: 'שהקב"ה נתן כוחות לשלוחים שהם ינהיגו את הבריאה'. כמו שנים עשר (12) המזלות, דהיינו; הכוכבים וכו'. 

לכן אנחנו אומרים בתהילים: "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ" (תהלים קיג ד) רָם, הקב"ה רָם, זה אצל כל הגוים, אצל הגוים הוא רָם - עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ, הוא לא מתעסק בשפלים' - ככה דעתם של הגויים. כל העולם מודים ומהללים את שם ה'! אלא שסוברים: כי "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ" ואין זה מן הראוי שיוריד השגחתו לעולם הזה' זה אמונתם של הגוים. 

אבל האמונה שלנו היא אמיתית והיא מוכחת ובפרט לאור מעמד הר סיני, שלמרות ש:"מַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת" עם כל זאת "מַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת" הנהגתו "בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (תהלים קיג ה) הקב"ה הוא מַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הוא יושב גבוה מעל כל גבוהים, אבל הוא גם מַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת - הוא גם משפיל את עצמו כביכול לראות את ההנהגה פה בארץ של כל הברואים. ובמעמד הר סיני היטיב הקב"ה והוכיח הנהגתו. עשה טובה וגילה: שישראל צודקים, והם שיש להם את האמונה האמיתית, ושהוא משגיח בברואים פה למטה, וירד בכבודו על הר סיני ליתן תורה לעמו ישראל. ואת זה ראו ושמעו כל העולם כולו, הרי כולם נתבהלו ורצו לבלעם...! כידוע. 

והנה לאחר מעמד הר סיני חיבת השי"ת לישראל, פותחת התורה ב: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, לכאורה: משפט מהותו דין ועונש! אז איך מתאימים הדברים? אם ה' מיטיב וירד והראה לכולם: שהוא אותנו מחבב אותנו, והמתין לנו ונתן לנו את התורה, והוכיח שהוא משגיח עלינו, אז איך זה שהוא נותן לנו דבר ראשון משפטים שזה דין ועונש? זה לכאורה סותר! איפה האהבה? ישר מתחילים עם דינים?! 'סנקציות'? מה הולך פה? האם אין התחלה טובה יותר מאשר דין ומשפט שמרעידים את ליבו של האדם? 

אלא האמת: שאין אנו יודעים כמה אהבה וחיבה טמונים בנתינת המשפט, וכמה שמחה צריכה להיות לנו: שזכינו להיות עם הנבחר! ולמה זכינו? בגלל שזכינו לקבל את המשפט. טועים אנחנו בהבנת מדרגת אדם וצלם א-לקים שבו, אנחנו סבורים: שבחינת 'אדם' הוא מי שיש בו מעט חכמה יתרה על הבעלי חיים ויודע לבטא את מחשבתו בפיו, ומתנהג על פי כללים הנראים בעיניו כנכונים ומושכלים, ומי שמוסיף חכמה ודעת ומגיע למעלות ומדרגות, הרי הוסיף ושיבח את מעלת המדבר שבו. יש דרגות דומם צומח חי מדבר, חי - זה בעלי חיים, מדבר - זה אדם.

אך האמת היא שהאדם נברא בשלימות שאין למעלה ממנה! וכל המעלות והשלימות הכל כלול בגוף מדרגת המדבר, ורק השלם בכל המעלות הוא הנקרא: 'מדבר' וכל שלא הגיע לשלימות הרי זה מפני שגרע וקלקל ממדרגת המדבר. 

לכן אמרנו כמה פעמים שאדם כזה קוראים לו: 'בהמה' למה? הוא נשאר בינתיים בדרגת 'חי' בגלל שהוא יודע לפטפט כמה מילים, והוא מדבר בהיגיון... אבל אם הוא לא השלים את מדרגת המדבר, שהאדם נברא בשלימות גמורה! כי "עָשָׂה הָאֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז כט) אדם הוא נברא בשלימות: "בְּצֶלֶם אֱ-לֹקִים" (בראשית א כז) ממש! הוא יכול להיות שלם שבשלמים, והוא צריך להגיע לשלמות להוציא אותה לפועל ואם לא - הוא קלקל את מדרגת המדבר. 

אז לכן אנשים טועים וחושבים: 'שאדם - יודע לדבר יש לו חכמה מדבר בהיגיון 'בן אדם'... – לא! לא. לא... 

שמעתי, שבעת פטירתו של הסבא ז"ל אמר מורנו ורבנו הרנ"ז (הרב נתן זאב) זצ"ל בנו של הסבא: "אנו נוכל להעיד שראינו אדם!" 

המעלה הגדולה ביותר שיכולים להגיע אליה זה להיות במדרגה של אדם, לכן רק עם ישראל נקראו אדם: "אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד לא) רק עם ישראל נקראו אָדָם, והיינו; כמבואר, שכל מי שחסר שלימות אינו בכלל אדם, וזו תביעת התורה מאתנו: להגיע ולהיות למה שטמון בכח נפשנו, וזו היא השלימות העליונה, ולכן הגיעו האבות הקדושים למעלתם אפילו ללא תורה! למה? כי אדם נברא שלם, מעצם בריאתו הוא שלם! והוא יכול להגיע לשלמות גם בלי תורה, גם בלי תורה! לכן האבות הגיעו בלי תורה לשלמות, עד שהפכו (להיות) 'רגלי המרכבה'. 

כי מכוחות האדם שבו יכול להגיע לתורה ולשלימות גם בלי תורה, ומה שכלל ישראל זכו למעמד הר סיני, אז למה צריך את מעמד הר סיני? זה מתנה וחסד מיוחד מאת הקב"ה! שהטיב עמנו להקל לנו את הדרך, להראותנו: אמונה בחוש במעמד הר סיני. זה טובה גדולה, חסד, מתנה גדולה שהקב"ה עשה אתנו כדי שיהיה לנו קל, ראינו בחוש, שמענו באזננו. אבל כל זה להקל... תיכף תשמעו דברים מחודשים! שרק מי שלמד 'רבנו בחיי' יכול להתקל בהם ולהבין אותם. 

יתירה מזו, כי נתן לנו הקב"ה בהטבתו דרכים ואופנים להשגת השלימות שמכוח השכל אין לדעתם. מה הוא נתן לנו? לא תאמינו! 

עוד פעם: נתן לנו הקב"ה בהטבתו, הוא רוצה להיטיב לנו במיוחד לנו, לעם ישראל, נתן לנו דרכים ואופנים כדי להשיג את השלימות, אבל מכוח השכל לא היינו יכולים לדעת שיש דרך כזאת ואפשרות כזאת, מה? "מתוך שלא לשמה יבא לשמה" (פסחים נ) זה דרך מחודשת, לא הבנתי! מה פרוש: "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? הרי לעבוד את הבורא צריך: 'לשמה' אז מה זה "מתוך שלא לשמה בא לשמה"? 

הענין הזה ש:'מתוך שלא לשמה' לעבוד את ה' שלא לשמה, לא לשמו הגדול לא לשם המצווה, לא לכוון כוונות בכל המצוות, ולא לעשות הכל בדיוק בשלימות כל מצווה ומצווה, זה שה' מסכים לדרך כזאת באופן זמני - זו הטבה גדולה! כי מבחינת השכל אין שום קולא, אי אפשר להקל בשום עבודה. מה זה, אחד נותן לך לעשות איזה משהו, ואתה עושה את זה: 'בערך' אני ביקשתי ממך בערך?! אני שולח אותך לאיזה כיוון ואומר לך תגיע לכתובת כך וכך, 

ואתה אומר: "הגעתי בערך, שמתי ברחוב השני! מה זה משנה אם שמתי את החפץ פה שמתי פה?"

 יכול לעלות על הדעת ע"פ שכל?! אדם אומרים לו משהו - צריך לבצע את זה עד תכלית! בדיוק, אם לא, מה זה? שליח טיפש! הדוור - הגיע עד לכתובת שם בתיבה השניה, לא שלך, ולא נודע לך שהגיע מכתב, נו, אפשר להגיד: "מתוך שלא לשמה" הדוור הזה עד שהוא יתרגל בינתיים ישים בתיבות, לא חשוב איפה הוא ישים, העיקר שישים, שיתרגל, עד שבסוף בעוד כמה שנים ישים בתיבה הנכונה?! מישהו יחזיק דוור כזה?! 

ע"פ שכל זה לא הגיוני דבר כזה! כי מבחינת השכל אין שום קולא בעבודה, וחייב לעמול רק לשמה, ונתן לנו הקב"ה בחמלתו דרך העבודה: אפילו שלא לשמה, ועל ידה יגיע למדרגת לשמה. אבל כל זה בתנאי: שאם כרגע עוד קשה לו להשלים כל דבר ודבר ולדקדק ולעשות הכל, אז בינתיים תעשה את עיקרי הדברים, עד שלאט לאט תלמד ותעשה את הכל בשלימות. זה דרך של חסד ומתנה שהקב"ה מגלה לנו: שהוא מסכים, שהוא מסכים באופן זמני שאנחנו נהיה ככה, אבל: "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה"! צריך להגיע בסוף ל:"לשמה" אם לא - למי עבדת? למי עשית?! 

וכמו כן יראת העונש גם היא מחסדי השי"ת! זה שה' מירא אותנו ע"י עונשים - זה חסד גדול של הקב"ה, שמכח החכמה והשכל, הרי אדם חייב לעבודת את ה' משום הכרת כבודו יתברך! מה, צריך להפחיד אותך בשביל שתעשה מה שצריך?! למה צריך להפחיד אותך? 

אבא שברא אותך, הוליד אותך, גידל אותך - הכל, מה, זה לא פשוט שאתה צריך להכיר לו טובה, להכיר את כבודו: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ יא) למה? הוא נתן לך הכל, כל מה שיש לך זה ממנו. אז מה, הוא צריך להפחיד אותך: 'אם לא תעשה ככה - אני אעשה ככה? ואם ככה, לא תרד לשחק, ואם לא ככה - אני לא אקנה לך...' זה צריך? זה ילד טיפש! אם צריך לירא אותו ולהפחיד אותו. הוא צריך להיות מבין לבד: שצריך לעשות את רצון האב כמובן. אז ודאי שהבורא שברא אותנו ואת ההורים ואת הכל ונותן לנו הכל וחיות, ודאי שצריך לעבוד אותו בלי יראה, למה הוא צריך לאיים? למה הוא צריך שיהיה עונש ודינים, למה צריך? צריך לעשות בגלל שהוא הבורא! למי תעשה אם לא לו?! אם לא לו למי תעשה?! 

אם אומרים לך באוטובוס: 'תגיד תודה!' מלמדים אותך: 'תגיד תורה!' בבית ספר לא הצליחו לחנך, אז שמים שלטים: 'תגיד תודה'... אז אחד עשה לך איזה טובה אתה אומר: 'תודה!' מחנכים אותך להכיר טובה, מה, צריך להפחיד אותך: 'שאם לא תגיד תודה - אז ככה וככה!...' - ?! מה פתאום? 

אז אם לאדם שעשה לך פעם אחת טובה - אתה צריך להגיד: 'תודה!' מי שכל רגע נותן לך חיים שאתה נושם כל נשימה "תְּהַלֵּל יָהּ" על כל נשימה ונשימה "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ ו) אם הוא סותם לך את האף דקה - אתה אבוד, גמרנו! אז אתה צריך על כל נשימה ונשימה, ומה עם כל המיליארדים מיליונים איברים שיש לך, כל החלקיקים שיש בך בגוף - כולם עובדים בתיאום והכל בסדר, אם היינו רואים את כל המלחמות הפנימיות עם החיידקים - היינו מפחדים פחד מוות. כי אם יתפספס משהו חביבי יכול לפרוץ לבן אדם שמה בלאגן, דלקות מחלות צרות - והבן אדם גמור. והכל עובד: אתה עושה סלטות קופץ ויורד הכל והכל מסתדר, איך זה? זה אתה לא מודה?! 

צריך להפחיד אותך בשביל שתודה? שתגיד: 'ברכות השחר'? שתגיד: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ"? צריך להגיד לך, לאיים עליך, מה?!

 אז יראת העונש - גם היא מחסדי השי"ת, כי מכח החכמה והשכל חייב בעבודת ה' בגלל הכרת כבודו יתברך לא בגלל פחד, כי אדם יודע: שהקב"ה הוא אדון הכל, ומקבל את טובות הבורא כל הזמן, והרי אתה כמו קנין כספו של הקב"ה, ואתה חייב בעבודה אתה לא עושה טובה, וכל עבודה שעושה מחמת שהוא ירא ושחושש: שמא יעניש אותו הקב"ה - זה לא עבודה. אדם שעובד את ה' מיראה, הוא מקבל את העבודה הזאת, הקב"ה מקבל את העבודה הזו הוא עשה לנו הנחה, הוא מקבל, אבל זה לא עבודה! ככה לא עובדים, צריך לעבוד את ה' בגלל: שצריך לעבוד את ה' כי הוא הבורא והוא אדון הכל ואנחנו מחויבים! 

אבל מדרך טובתו של הקב"ה על הברואים הראה לנו ולמד אותנו שיש דרכי העונש, מה המטרה של העונש? שלא תענש, העונש צריך להרתיע שלא צריך להגיע לעונש, לא צריך להגיע לעונש...! 

זה כמו שאדם עובר על שפת נהר ועשו מעקה, אז זה עונש? רוצים שלא תיפול, 

אז הוא אומר: 'מה? למה אתה מגביל אותי? למה סגרת פה את הדרך?' 

זה עשו לטובתך! שאתה לא תפול. העונש: זה רק מחסום, אל תעבור, אל תעבור – כי אם תעבור תפול! תענש. 

אז כל דרכי עונש זה רק להקל מעלינו דרכי העבודה כדי שנשיג את השלמות, ועל ידי יראת העונש יכולים להגיע למעלה העליונה שהיא יראת הרוממות: לירא את ה' משום כבודו, משום רוממותו. כמו שרואים מלך אז כולם יש להם יראת כבוד, ראית? פישששש. ראית פשששש... אז יראת הרוממות זה היראה שצריך להגיע אליה, יראת הרוממות כלפי הקב"ה. 

דוגמא לזה מה שכתב הרמח"ל ב'מסלת ישרים' (פרק יט): שמה שאנו חייבים לומר: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד" זה אינו מדרגה לבעלי הדעה האמיתית, כי אין להם לכוון עצמם כלל, אלא כל תפילתם: 'להגדיל כבוד השי"ת! ולעשות נחת רוח לפניו' וכל מה שיתגברו עיכובים כנגדם יאמץ לבבם וישמחו להראות תוקף אמונתם! למה חיב אדם לומר:"כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד", כל מה שעושה הקב"ה זה לטובה! למה? מתי אומרים את זה? כשהוא עושה טובה - לא אומרים, מתי שלכאורה יש קושי צער, יסורים, מחלה, כשיש עונש! 

אז מה אומרים? חיב אדם לומר, "כָּל מה דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד" הכל זה לטובה. אז העונשים באים לתקן אותנו לכוון אותנו בשביל שנמשיך ללכת לדרך הנכונה להגיע לשלמות. אבל מי שאומר את זה, זה לא מדרגה לבעלי דעה אמיתית, זה פשוט הרי: שכל מה שה' עושה – לטובה! "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה ט) זה פשוט. זאת אומרת: כל התפילה שהאדם צריך להתפלל, זה להתפלל לבורא יתברך: 'שהוא רוצה להגדיל כבוד שמים בעולם! וכל מה שהוא רוצה לעשות זה נחת רוח לפני הבורא יתברך' "רֵיחַ נִיחֹחַ" (שמות כט יח) "אִשֶּׁה לַה'" – 'שאמרתי ונעשה רצוני'. ה' אומר ואנחנו עושים את רצונו, זה "רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" זה מה שצריך. 

וכל מה שיתגברו עיכובים, אם יש לך איזה עיכוב וקושי וצער וכו'- אדרבא! אז תאמץ את הלב ותשמח! הנה, עם כל העיכובים אני אראה לקב"ה את תוקף אמונתי בו. אבל אני לא נסוג, ולא נפחד, ולא מאוכזב, אלא הפוך, אַה, יש פה ניסיון, שמו לי פה מחסום, אני לא עובר רגיל, אני מוכיח שאני מדלג מעליו ואין שום בעיה ואני בתוקף האמונה אוכיח לבורא יתברך: שאני עובד אותו בכל מצב! 

אדם שלוחם ופתאום מגיע לגבעה ואמרו לו: 'תתקוף בכיון זה' והוא הגיע לגבעה, 

הוא יכול להגיד: 'מה, אם יש גבעה - סימן שאני צריך לחזור!' - ?! איזה שטויות! חיל יודע שהוא צריך להשיג את המשימה, אז אם יש גבעה - מדלגים עליה, ואם יש נהר - צריכים לחצות אותו, וכל מכשול שיש בדרך צריך להתמודד ולהגיע עד למקום שצריך לפגוע במטרה. אז אם אתה בדרך שרוצה להגיע לשלימות יש לך מעצורים, וחולאים ויסורים וצער וחסרון כיס וכל מיני בעיות, 

זה לא אמור להחזיר אותך ולהגיד: 'אֶה... אני חשבתי שאני אחזור בתשובה וילך לי טוב, ופתאום אני רואה ומאז שחזרתי בתשובה נהיה לי קשה, עזוב! היה לי יותר קל קודם, עזוב... אני לא רוצה להסתבך עם זה די, שלום" - זה שטות והבל! 

אדם צריך לדעת: נותנים לך הזדמנות להוכיח את תוקף אמונתך. מה עושים בטירונות? כל הזמן שמים לחייל מכשולים, והוא צריך להתגבר עליהם כדי לחנך אותו להיות 'חיל מצטיין!' אין מכשול שאתה לא עובר, אחרת לא תגיע ליעד. 

נמצא, שענין ההכרה ש:'כָּל מה דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד' זה רק עצה מכח הטבת הבורא על ברואיו, אז אם אתה פתאום נכנס למצב כזה שאתה: 'מה? למה?'... 

אומרים לך: 'תגיד: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד" תזכורת' 

אבל זה לא מדרגה אמיתית, זה לא מדרגה אמיתית, אבל אדם שנקלע אליהם, תסבוכת וכבר עומד להתייאש וזה.... – הלו, תרגע! איך אומרים כל עכבה לטובה, "כָּל מה דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד" 'גם זו לטובה' אל תדאג! אל תדאג, סע, סע... 

אז לפי זה, מה למדנו? שעיקר חובת האדם להגיע להכרה אמיתית מתוך השכל! בלי תורה עוד, לא צריך תורה, מכח השכל: אתה צריך להכיר את הבורא, ואתה צריך לעשות את רצונו ולעבוד אותו כראוי - מכח השכל, בלי ציווים, בלי עונשים, בלי דינים, בלי כלום - פשוט, מי ברא אותי? כמו שהתבונן אברהם אבינו: 'יש מלך לבירה!' מה זה, העולם נברא ככה סתם?! מי ברא אותו? לאיזה צורך? מה הוא רוצה בעצם? סתם?! ואז מתוך זה שהוא התבונן בשכלו והגיע לכל התרי"ג מצוות. 

ונתנה תורה לנו כדי שנוכל להכיר את האמת מכח התורה, עד שנגיע להכרה מכח השכל. שמעתם? כל הערת התורה, מה שהתורה מעוררת אותנו, זה כדי שנגיע להערה של השכל, שהשכל אומר: 'שמוכרחים לעשות את הכל!' גם בלי תורה. 'מה, אני צריך להגיד לך זה תעשה וזה אל תעשה זה תעשה וזה אל תעשה זה תעשה וזה אל תעשה...?!' דבר שברור לך שהוא לא טוב בעיני הבורא, הוא לא רוצה שתגנוב, הוא לא רוצה שתרצח, הוא לא רוצה שתנאף, זה פשוט! זה לא צריך... זה אפשר להבין גם לבד! 

אז אתה צריך לדעת: שזה נגד רצון הבורא - לא עושים! ושהבורא רוצה שאתה תעבוד אותו ותפרסם את שמו פה בעולם ותכבד אותו ותהיה דוגמא טובה ומופת לאחרים וכו' וכו', אתה צריך: שהשכל יסכים עם זה לבד, לבד, השכל, מעצם היותך אדם! נבראת בְּצֶלֶם אֱ-לֹקִים. אז עיקר חובת האדם להגיע להכרה אמיתית מתוך השכל, והתורה נתנה לנו כדי שנוכל להכיר את האמת מכח התורה, אבל עד שנגיע להכרה - מכח השכל! 

וכך מבואר ב'חובות הלבבות' (שער "עבודת הא-לקים" פרק ג): "כי הערת התורה היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל, בעבור צורך האדם בנערותו אל חינוך והנהגה, ולמנוע תאוותיו, עד שיתחזק ויכוון שכלו, וכן הנשים וקלי הדעת מן האנשים, אינם נמשכים אחר הנהגת השכל, ומי שעולה ממנה אל העבודה שהיא הערת השכל, יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים!' 

אומר רבנו בחיי: תקשיבו! כל ההערה, דהיינו; כל מה שהתורה מעוררת אותנו, זה הקדמה ומבוא אל הערת השכל. אתה צריך להגיע למצב: שהשכל שלך בריא לו בכל מצב שעובדים את ה' בשלמות! 

עכשיו, בעבור שצורך האדם כבר מהנערות שלו לחנך אותו ולהנהיג אותו, צריכים להדריך אותו הרי הוא לא... (מושלם) הוא עדין לא יודע כלום! צריך להדריך אותו, לכוון אותו, ולמנוע תאוותיו, כי ברגע שאתה מלא תאוות - לא יהיה לך שכל, אדם שהוא בעל תאוות אין לו שכל, הלב שלו מושך אותו: 'לאכול מזה! לטעום מזה, לראות את זה, לנסוע לשם, לעשות את זה...' אין לו שכל, הוא נמשך פשוט אחרי התאוות, אז לכן צריך להרגיל אותו כבר מהנערות: למנוע אותו מהתאוות, למה? כדי שיתחזק ויכוון שכלו, ואז השכל ישלוט ולא התאוות לא הלב ולא הרגשות. 

וכן הנשים, הנשים הן לא שכליות בדרך כלל, הן רגשיות מלאות רגש, נפגעות מכל דבר, חשוב להם: 'מה יגידו עליהן!' כל הזמן זה סביב רגש. בודדות אולי יכולות לנטרל את הרגשות ולהיות רק עם שכל. גבר, לכאורה הוא צריך להיות יותר שכלי לא כולם כאלה... אבל יותר שכלי, 

לכן הם לא מבינים את הנשים: "אני לא מבין אותך? למה את ככה? אז מה קרה? אז אמרו לך, אז העליבו אותך, אז מה קרה? נו, מה קרה?...' 

אדם הוא צריך להיות שכלי, כל אדם, אבל נשים, וקלי הדעת מן האנשים, אינם נמשכים אחר הנהגת השכל, רק מי שחכם באמת - הוא נמשך אחרי שכלו, ומי שעולה ממנה אל העבודה שהיא הערת השכל, מי שע"י התורה והמצוות זוכה להגיע בסוף להכרה הזאת של הערת השכל שהוא כבר עם השכל מסתדר, התורה כוונה אותו והוא מבין בשכלו במאה אחוז (100%) שהוא צריך לעבוד את השי"ת בשלמות! בלי לקצץ ובלי לקצר ובלי 'כוח היתרא עדיף' ולא 'מעיקר הדין' ולא כלום, 

יש אנשים שאומרים: "תשמע, נכון שצריך לעשות ככה, אבל מעיקר הדין - אתה יוצא...". 

כשיגיעו לעולם האמת יגידו לו: 'למה כל הזמן סמכת מעיקר הדין? מעיקר הדין יוצא?! למה סמכת? למה לא עשית בשלמות?' 

- 'מה אני אעשה? הרב הראשי אמר: "מעיקר הדין יוצא, כחא דהיתרא עדיף..." 

אז יגידו לו: 'לא הבנתי! אז למה מעיקר הדין; כיסא ומיטה ושולחן ומנורה, לא הספיקו לך בבית? מעיקר הדין: אתה יוצא, אפשר לשבת לאכול, אפשר לישון ויש אור - מה עוד אתה צריך? למה אתה צריך ספה וכריות ווילונות וסרוויסים במזנון! מה זה כל ההידורים האלה?! ואתה שואף לשלמות! וחאריט? מה, מעיקר הדין יצאת! למה בזבזת הרבה כסף? ואז למה קנית דירה, מעיקר הדין גם באוהל זה מספיק, תראה בדואי! מה, מעיקר הדין הוא יוצא...' 

אלא, האדם צריך להגיע להכרת השכל, להערת השכל, הוא צריך להיות חכם. מי שמגיע לזה - מבטיח לו רבנו בחיי ע"פ ידיעתו: שהוא יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים! כי אלה הם בעלי השכל, כי השכל הוא א-לקי! "חֵלֶק אֱלוֹקַּ מִמָּעַל" (איוב לא ב) אדם נברא שלם! וצריך להגיע לשלימות כי אם לא, הוא לא בדרגת אדם! 

מובא ב'ירושלמי' (מכות פרק ב הלכה ו): 'שאלו לחכמה: 'חוטא - מה עונשו?' 

'אמרה להם: "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" (משלי יג כא) חכמה מבינה: מי שחטא - תרדוף אותו רָעָה! אין, אין הנחות, אין שום דבר, אין מה לעשות. ע"פ החכמה: עשית חטא? פגעת בכבודו של מלך המלכים הקב"ה! עברת על ציוויו? חייב לקבל עונש, חייב. 

שאלו לנבואה: 'חוטא מה עונשו?' 

אמרה להם: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (יחזקאל יח ד) הנבואה אין לה עצה למי שחוטא רק מיתה. חטאת? פגעת בכבוד המלך פעם אחת אפילו! פעם אחת - חייב מיתה, בנוהג שבעולם: אם מישהו חטא למלך - מוריד לו את הראש! תולה אותו בכיכר העיר, בלי שום בעיות,.אז אם פגעת במלכו של עולם! חטאת?!... 

שאלו להקב"ה: 'חוטא מה עונשו?' 

אמר להן: 'יעשו תשובה ויתכפר לו!' פששששש.... מה זה הדבר שיעשו תשובה? אדם רצח את הנפש – 'יעשה תשובה ויתכפר לו'. אדם עשה עברות חמורות שיש בהן מיתות בית דין, שיש ככה וככה וככה - יעשה תשובה ויתכפר לו. 

אומנם בזמן שהיה 'סנהדרין' היו מוציאים אותו להורג, היה צריך לעשות תשובה והמיתה היתה כפרה. אבל היום שאין לנו בית דין וכו', אם אדם עושה תשובה אמיתית לפי הכללים - מתכפר לו. ורבנו יונה מביא עצה בכלל: לרומם את האמת להשפיל את השקר ולתקן מעין הקלקול, ואדם לא צריך אפילו ארבעה חילוקי כפרה! הכל בסדר, אומר הבורא: 'יעשו תשובה ויתכפר לו'. 

מבחינת החכמה והשכל - אין שום אפשרות לתקן את המעשים, אתה לא יכול להשיב את הנפטר שרצחת, אתה לא יכול להחזיר מעשים שעשית, חיללת שבת אתה לא יכול לתקן כבר! חיללת שבת, חיללת את ה' עשית דברים, העולם יודע מזה, איך אתה יכול לתקן את זה?! לפי החכמה והשכל: אין מקום לתיקון המעשים, אין! רק לקבל את העונש או למות. וכיון שחטא מוכרח להענש על חטאיו ולמות בחטאו.

אבל רק הקב"ה נתן עצה לאדם: שע"י תשובה יכול לתקן את מעשיו. נו, תגידו לי, זה לא "חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה" (ברכת קריאת שמע שחרית) שחומל עלינו הקב"ה שנתן לנו דרכי קולא, והקל עלינו להגיע אל התכלית אפילו שמבחינת השכל זה לא דרך נכונה, זה לא חֶמְלָה גְּדוֹלָה?! זה לא אהבת הבורא לאין שיעור?! 

פעם נתתי דוגמא, בן אדם הולך ברחוב פתאום ניגש אליו אחד - טראך! נותן לו סתירה בפנים. 

וההוא רוצה להניף עליו את היד – והוא אומר: "אוי! סליחה טעיתי זה לא אתה, זה לא אתה... יש לך מזל! יש לך מזל טוב..."

 טראך!! עוד אחד ביד שמאל. 

'מה עכשיו?' 

אומר לו: 'לא! זה אינסטינקט; בדרך כלל שאני נותן ימין אני גם נותן שמאל...' 

הוא יקבל את הטענה הזאת וישחרר אותו?! ואח"כ הוא נותן לו בשתי הידיים בראש, הוא ישאיר אותו חי? הוא יקבל הסברים? 

הוא יגיד לו: 'סליחה! זה שגגה, זה כבר עצבים...' 

לא יעזור שום דבר! הוא לא יצא משם נקי, נכון? אז אנחנו לא יכולים בשביל פעם, פעמַיִם שלוש. ובורא עולם כשעוברים עברות! אחת, שתים שלוש, כל יום חמש, עשר, עשרים ועוד יום ועוד יום ועוד שבועים ועוד שנה ועוד שנתים ומצפצף ועובר על הכל, ואיך?! זה כאפות! תאך תיך תאך, והבורא יכול ככה לפעס אותך ככה יעשה תראק! והוא לא עושה!! ונותן לך דרך לתשובה!!! זה לא חֶמְלָה?! זה לא אהבה?!

והיינו; שדוקא לאחר מתן תורה ומעמד הר סיני שבו נתגלתה רוב אהבתו יתברך לישראל, דוקא במעמד הר סיני שה' יורד לכבוד עם ישראל וממתין להם כמו חתן שממתין לכלה...! אז הוא נותן לנו את המשפטים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" 

ושאלנו: איך אפשר? אתה אומר שאתה אוהב ואתה כבר מאיים עם עונש, הדין והעונש?! 

אלא: לא! זה עצות ודרכים כדי שנוכל לזכות על ידם, זה שמירה, מעקה, גדר, הוא לא רוצה שנענש! מה פתאום? אבל הוא לא בטוח שאנחנו נגיע להערת השכל לבד אז הוא צריך לכוון אותנו, צריך לישר אותנו מראש שלא תגלוש – תזהר! אפילו, אפילו שמכוח החכמה לא היה בדין שיקבל את הדרכים הללו, - מה פתאום שיתן דבר כזה? חטאת – תענש! אלא כל זה כל דיני העונש הן מכח ההטבה המיוחדת שנתן הקב"ה, כי מבחינת השלימות: חייב כל אדם להכיר את הבורא ולעבוד אותו מתוך הכרת כבודו יתברך, ודי, לא צריך יותר, עצם זה מחייב אותך בכל העבודה. 

עכשיו, זו פרשה ראשונה בפרשת משפטים, אחרי מעמד הר סיני, ומה רואים שמה? גודל אהבתו יתברך לעמו! מה כתוב שם? 

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא ב)

 והנה, מבחינת החכמה לא היה מקום ליציאת עֶבֶד עִבְרִי, שכיון ש:'קנה אדון לעצמו' אדם הלך ומכר את עצמו לעבד, למה צריך לשחרר אותו אחרי שש שנים? למה בשביעית לשלח אותו?! מה פתאום? ע"פ החכמה: כיוון שהוא קנה לו אדון לעצמו ופרק מעליו את עבודתו יתברך, הרי אתה עבד של הקב"ה! "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם" (ויקרא כה נה) – 'ולא עבדים לעבדים!' למה הוצאתי אתכם ממצרים שתהיו עבדים לבשר ודם?! הייתם עבדים לפרעה - שחררתי אתכם, עשיתי אתכם עבדים של מלכו של עולם, שבזה תקבלו שכר לאין שיעור! ואתה הולך וקונה לך אדון, ואתה פורק את העבדות ממני והולך לעבוד בשר ודם?! 

ע"פ החכמה: לא היה צריך להשתחרר, היה בדין: שישאר עבד לעולם! אבל התורה היטיבה עמו ונתנה לו אפשרות לשוב, ולכן הוא יוצא בשש שנים,

 אבל רק אִם הוא יֹאמַר: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא ה) אז 'רע ומר עונשו: "וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא ו). עד היובל הוא נשאר עבד אצל האדון הזה, ורוצעים את אוזנו במרצע, והוא נהיה 'עבד עולם' זה נקרא. אז תראו מה זה, אדם פורק עול עבדותו להשי"ת, ובוחר לו בשר ודם להיות עבד שלו, וה' עוד מרחם עליו! 

ואומר: בשש שנים תעבוד אבל בשביעית - לשחרר. 

זה נקרא 'דינים' עוד, זה נקרא דינים - עונשים... 

מעתה, כמה מחויבים אנחנו להזהר מהציוויים של התורה, שהרי מעיקר חובתנו להגיע לשלימות גם ללא תורה, וכל הערת התורה מה שהתורה מעוררת אותנו זה רק קולא שנתן לנו הקב"ה מרוב אהבתו וטובו, כל התורה!! זה בעצמה כבר קולא זה הקלה, אז מה יש עוד "כוח דהיתרא עדיף' עוד אתה רוצה לשחרר עוד?! לא מספיק שכל התורה בעצמה היא קולא על האדם לכוון אותו לדרך האמת להגיע לשלימות, 

ואתה מלמד אותו: 'אל תגיע לשלימות! תעשה 'בערך' תעשה פחות, תעשה בערך, תעשה 'מעיקר הדין' תעשה ככה ככה...' 

לא מבינים בכלל מה מטרת התורה! כבר התורה כולה - היא קולא! שנתן לנו הקב"ה מרוב אהבתו וטובתו, ולכן בעת שאף את הקולא שנתנה לו הוא לא מנצל, אז ודאי שאין לו כל תקוה. אין לו כל תקוה. זה מה שאמר הסבא מקלם זלה"ה: "שהדין וההלכה - זו התקוה האחרונה שיש לנו, ובשעה שעובר על הדין שנפסק בשו"ע, הרי עבר אפילו את הדיוטא הקטנה שהיא הכרחית ביותר!" הוא עבר על המדרגה הכי נמוכה, שהיא המינימום המוכרח! גם זה עברת. דין והלכה חייבים לקיים בשלמות, אם לא - לא נשאר לך כלום. 

ומה נואלו האנשים, כמה טיפשים האנשים שסבורים: 'שהתורה היא גזירה! והיא משא כבד, מה, עול תורה ומצוות..... - אוי אוי! אוי" ומבקשים עצות להקל מעליהם עול תורה "כוח דהיתרא עדיף...". 

כיוון שהתורה היא קולא בעצמה! לא יתכן להוריד ממנה אפילו כמלוא נימה, כמו עובי של שערה, אי אפשר להוריד. וראה מה שכתב 'חובות הלבבות' (שם): "וכיון שאינו מקבל מה שמחייבו השכל, יצא לו מתכונת החי המדבר, ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו!" הוא פחוּת מן הבהמה! כי הבהמות עושות מה שמתוקן להם מטבעם, והוא, אם לא הגיע למדרגת השכל ולהבין שהוא חייב לעבוד את ה' בדקדוק ובשלמות, והוא מקל מעצמו עוד עוד ועוד, האדם הזה אפילו למדרגת הבהמות הוא לא מגיע! 

אומר 'חובות הלבבות': "וכיון שאינו מקבל מה שמחייבו השכל, יצא לו מתכונת החי מדבר, ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו'. 

זה מה שאמרו חז"ל: "כָּל הָאוֹמֵר: 'הקב"ה וַתְרָן' – יִוָּתְרוּ מעיו" כי ויתור על הדין - לא יתכן בכלל! כי הדין בעצמו!! הוא 'בדיעבד' הדין בעצמו - הוא בדיעבד. שנעשה כבר, ונעשה, אז בא הדין לתקן לישר להחזיר אותך למסלול! אבל אם את זה אתה עובר - אז מה נשאר?! אין כבר מה שיתקן אותך, אין לך תקנה. 

אז רואים: שהדינים - הם חסד הבורא יתברך! ואדרבא, מה שמיד אחר מתן תורה הקב"ה אמר לנו פרשת 'משפטים': 'וְאִלֵּין דִּינַיָּא דְּתַסְדַּר קֳדָמֵיהוֹן' (אונקלוס) זה אומר: שה' אוהב אותנו! כי ה' סידר לנו גדרים ושמירות כדי שנלך במסלול ונגיע להבנה מתוך השכל, שהוא שֶׂכֶל א-לקי "בְּצֶלֶם אֱ-לֹקִים" נברא האדם, שלם נברא האדם, לעבוד את ה' בשלמות ולקבל את מלוא השכר על עבודתו - אמן. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".