לשאוף למקסימום... עצה מהרמב"ם

- - - לא מוגה! - - - 

ארבע מידות בדעות.

נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו.

אדם שכועס מהר,

אבל גם מהר מוחק, מוחל,

יצא שכרו בהפסדו.

למה תכלס הוא כעס?

על זה שהוא מחל מהר

זה לא מכפר על זה שהוא כעס מהר.

קשה לכעוס וקשה לרצות,

יצא הפסדו בשכרו.

אז נכון שהוא לא כועס מהר,

אבל בגלל שהוא לא מתרצה מהר

והוא נותר,

אז על עצם הנטירה

יצא הפסדו בשכרו.

ואז כתוב, קשה לכעוס

ונוח לרצות חסיד.

תכף נתייחס לזה, אני מדלג.

נוח לכעוס וקשה לרצות, רשע.

חוזה רשע, הוא ממהר לכעוס,

כן?

והוא גם לא מתרצה. גם כועס וגם נוטר.

מה אמרנו על החסיד?

שהוא קשה לכעוס ונוח לרצות.

נוח לרצות אני מבין.

אבל שימו לב מה כתוב פה.

קשה לכעוס.

לא כתוב שהחסיד לא כועס.

גם החסיד כועס.

אבל קשה לכעוס.

עד שהוא כועס, הוא-הו.

ואם הוא כועס, השאלה על מה הוא כועס.

אז החסיד האמיתי

ודאי כועס רק על דברים שהם עניינים של תורה.

כמו שכתוב, אורייתא מרתא חלה.

כן?

אבל לא על דברים של מה בכך.

לכן קשה לכעוס.

אבל אין מציאות שהוא לא כועס בכלל.

כך לפי

מה שכתוב פה במשנה.

בואו נראה מה כותב הרמב״ם על זה.

הרמב״ם בהלכות דעות

כותב ככה

הדרך הישרה היא מידה בינונית

שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם.

והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.

לפי כך ציוו החכמים הראשונים

שיהא אדם שם דעותיו,

שם, מלשון שומה,

מעריך, מעריך את דעותיו תמיד,

ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית

כדי שיהא שלם בגופו.

כיצד

לא יהיה בעל חמאה

נוח לכעוס?

מצד שני,

ולא כמת שאינו מרגיש,

אלא בינוני.

לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו.

כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת.

בסדר?

רגע.

מצד שני, אומר הרמב״ם

בפרק הבא,

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית,

אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר.

והוא גובה לב.

אגב,

שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד,

אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד.

ולפיכך נאמר במשה רבנו עניו מאוד,

ולא נאמר עניו בלבד.

ולפיכך ציוו חכמים מאוד מאוד הווי שפל רוח.

כן?

כמו שאנחנו רואים את זה בפרקי אבות,

כי מאוד מאוד הווי שפל רוח,

כי תקוות אנוש רימה.

נכון?

ועוד אמרו שכל המגביה ליבו כפר בעיקר,

שנאמר ורם לבביך ושכחת את אדוני אלוהיך.

ועוד אמרו

בשמטה

מאן דעית בגסות הרוח ואפילו מקצתה.

שמטה זה סוג של חרם ונידוי.

וכן הכעס מדר רעי עד למעוד.

וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר.

וילמד עצמו שלא יכעוס.

ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.

ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו.

או על הציבור, אם היה פרנס,

ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב,

יראה עצמו בפניהם שהוא כועס

כדי לייסרם,

ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו,

כי האדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס.

במילים אחרות, צריך לשחק אותה כועס.

אמרו חכמים הראשונים,

כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים.

ואמרו שכל הכועס,

אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו.

ואם נביא הוא,

נבואתו מסתלקת ממנו.

ובעלי כעס,

אין חייהם חיים.

לפיכך, ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו, שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים.

וזוהי הדרך הטובה.

ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין,

שומעים חרפתם ואינם משיבין,

עושין מאהבה ושמחים בייסורין.

ועליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

כך אומר לנו בעצם הרמב״ם.

זאת אומרת,

אדם באופן טבעי,

אדם נורמלי מן השורה,

כועס.

אבל השאלה כמה?

על מה?

אתה רוצה להיות חסיד?

אתה צריך להיות אחד שקשה לכעוס.

אז פה הרמב״ם נותן לנו את העצה איך לשאוף

למקסימום.

וגם כשתשאף למקסימום,

מסתם יהיה לך פה ושם ככה

איזה סיבה לכעס, כמו שאומרים.

אז נותן לך עצה, אם אתה כבר כועס,

תשתדל לשחק או אתה כועס.

אבל בינך לבין עצמך,

חבל שתאבד את כל מה שאתה יכול לקבל.

וכמו שאומרת הגמרא, בכעס אחד אתה יכול להפסיד

70 שנה של טובה.

אם נגזר עליך 70 שנה טובות,

בכעס אחד אתה יכול למחוק את זה.

אתה יודע איזה פראייר אתה צריך להיות בשביל זה.

עכשיו, בכיפור האחרון

כתבו לך 70 שנה,

אה?

כעס אחד?

אתה יכול לבטל את כל זה. אתה יודע מה זה?