החפץ חיים: מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי | הרב אמנון יצחק

בס"ד על מלכות הקורונה החפץ חיים מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי - 29 - 03 - 2020 https://shofar.tv/videos/11965 

נציב יום: לרפואת הניה חיה בת ננה, והחלמה מהירה, היא וכל משפחתה, ושננצל מהמגפה, בתוך עמו ישראל. אמן, אמן!!

אנחנו ממשיכים על החפץ חיים על התהילים, הפסוק (קיט, צח): "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹ תֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי" "הביאור הוא על דרך מה ששמעתי" אומר החפץ חיים: "בשם חכם אחד, שצריך ללמוד ממנהג העולם. והוא: שבני השרים אפילו שיש לאביהם חצרות הרבה עבדים ושפחות, אף על פי כן תשוקתם ליסע למרחוק לבית הספר המיוחד לבני השרים, להתרגל שם בעבודת המלך, ולידע בעצמם את תכסיסי המלבות והנהגות השררה. כל זה כדי שעל ידי זה יוכלו אחר כך להיות שרים לאנשי הצבא. והנה לפעמים, צריך ההולך לשם לשהות זמן רב, ולהתייגע בעבודה זו עד שיצליח להשיג איזו מעלה ממעלות אלו, 

ואם נשאל אותו: "למה אתה צריך לייגע את עצמך כל כך, הרי בבית אביך לא חסר לך שום דבר תענוג, לאכול ולשתות כל אשר תאווה נפשך, ללכת לבתי תיאטראות וכדומה?". 

והוא יענה: "התענוג הזה הבל הוא, לעומת התענוג שעתיד להיוולד מיגיעתי, כי אני מקוה לעלות מעלה מעלה עד שבמשך הזמן אזכה להיות שר על גדוד שלם, ואפשר שאעלה להיות גנרל!". 

וכשנשאל אותו: "אפילו אם תצליח לזה, מה יהיה עמך?" 

אז הוא יענה: "אפשר שמזה העלה עוד להיות שר גדול על חייל שלם!". 

ונשאל אותו עוד: "ואפילו אם תזכה לזה?" 

אז הוא יענה: "אוכל לעלות למדרגה שלא ישווה לכל תענוג, וזה כשיהיה מסדר כבוד, אולי המלך בכבודו ובעצמו יגיע לסקור את החייל, וכשאצליח כשימצא המלך את אנשי החייל שלמים במלאכתם - בודאי אשא חן בעיניו ויכבדני נגד כל בני החייל, ויתן לי מדליית כבוד ועיטור חן. והכבוד הזה הן לא ישווה לו כל תענוג!". 

זה מה שסיפר החכם, ועתה אחי" אומר החפץ חיים: "ראה נא ראה: כי בכבוד הזה יש אלף ספקות אם יזכה לו, ואפילו אם יזכה לזה - זה רק לפי שעה, בשעה שהוא מתכבד מפיו, וגם מצוי כמה פעמים שמתבטל הכבוד אפילו בימי חיי המלך, כגון: שהוא הולך למלחמה ואינו מצליח, או שנעשה חולה, או שהמליכו את בנו של המלך והוא בעצמו לא נושא חן בעיניו. ואחרי כל זה ידוע שבני אדם נותנים נפשם אולי ואלי יזכו לכבוד המדומה הזה. עם מה שאנחנו אומרים אנשים בכל אופן משתדלים ונותנים נפש בשביל להשיג את הכבוד המדומה הזה. אם כן, כמה אנחנו צריכים להתחזק, עם מצוות מלך מלכי המלכים הקב"ה ולעמול בתורה, שעל ידי זה ודאי נזכה לכבוד גדול, שהקב"ה בכבודו ובעצמו יכבד אותנו, ככתוב (שמואל-א ב, ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד" והכבוד הזה הוא נורא למאוד, שהרי הקב"ה בעצמו יטייל עמנו בגן עדן. ככתוב (ויקרא כו, ג): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" פרש רש"י: "שתהיו עמלים בתורה", "וְאֶת מִצְוֹ.תַי תִּשְׁמְרוּ" כתוב (ויקרא כו, יב): "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" פרש רש"י מהסיפרא: "שאטייל אתכם בגן עדן כאחד מכם", וכמה יתכבד האדם על ידי זה לפני רבבות מלאכים ונשמות, בראותם שאדם הזה נשא חן בעיניו של הקב"ה כל כך. וגם הכבוד הזה לא יהיה לפי שעה, אלא כל הכבוד הזה יהיה לנצח, כי מלכות השם יתברך היא לנצח, ככתוב (שמות טו, יח): "השם יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" וממלא עבדיו שומרי בריתו, יהיו גם כן מכובדים ומאושרים לנצח. ככתוב (במדבר כג, יט): "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" כי תענוגי עולם הבא הם נצחיים. ובזה מבואר היטב הכתוב: "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹ"תֶךָ" כלומר מההנהגה של אֹיְבַי, איך הם מתחזקים בענייניהם, אפילו רק לפי שעה - מהנהגה זו אנחנו צריכים להזדרז להתחזק ולהתחכם בתורה והמצוות "כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי" אצלנו זה לא זמני, לְעוֹלָם. רוצה לומר: שהתענוג הזה שיולד לנו מהתורה ומהמצוות הוא לְעוֹלָם ועד. אבל בין הדברים האלה שאנחנו צריכים לקיים תורה ומצוות, יש עוד פסוק אחד (תהלים קיט, קכו): "עֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" ופרשו חכמים זכרונם לברכה: שבזמן שהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ - זוהי העֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם כשאתה רואה מפירי התורה - אתה צריך להתאזר עוז כי זה העֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם. והכוונה היא פשוטה: בזמן שנמצאים מפירי תורת השם פורקים מעליהם עול מלכות שמים, חוקים ומצוות לעיני כולם - אז החיוב על מי שנשאר באמונת השם השלמה, לחזק את עצמו לעומת זאת, ולעשות למען מלכו של עולם כל מה שבידו, על כל אחד בעצמו לעבודת השם יתברך, צריך להתחזק יותר כנגד המפירים. וכן להגדיל ולגדל שמו בעולם על ידי שאר תמימי דרך השלמים באמונתם. זאת אומרת: להתחבר יחדיו כדי להגדיל שם שמים בעולם כנגד המפירים". 

אומר החפץ חיים: "על כן מצאתי לחובה, לעורר את הלבבות של שלומי אמוני ישראל הדבקים בתורה ובאמונה שידעו זאת, כי אין אנו יוצאים ידי חובה במה שאנחנו נאנחים ונאנקים כל אחד בחדרו, {עכשיו זה כולם בחדרים, בידודים} נאנחים ונאנקים על חילול השם הגדול שנעשה בעוונותינו הרבים בדור הזה, הרי לא בחינם באה הקורונה, על ידי פריקת עול בפרהסייא, כי הלא עֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם! כך כתוב! אלא כל אחד ואחד שלבו כואב, לחילול שם השם יתברך מחויב לעשות כעת מה שבכוחו, כדי להגדיל כבוד השם בעולם! כי זוהי התכלית שבאנו לעולם. כמו שכתוב בישעיה הנביא (מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" ואם אין בכוחנו להשיב לב הבנים, שסרו מעבודתו יתברך שמו - עלינו לחזק עצמנו לב האבות לעבודת מלכו של עולם. אז כל אחד צריך להתחזק במה שהוא יכול יותר ויותר. "עֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" למה כתוב הֵפֵרוּ, למה לא עזבו תּוֹרָתֶךָ? הדבר יובן על פי מה שקיימא לן, כשחכם מתיר נדר צריך לומר בלשון "מותר לך" ואם אמר בלשון "מופר לך" לא מועיל. משום שלשון הפרה זה בלי טעם וזה לא מועיל, כי אין לו רשות לזה, להפר יכול רק הבעל להגיד לאשתו "מופר לך" מאותם נדרים שהוא יכול להפר משום שהוא בעל האישה. אבל בנדר 

צריך לשאול אותו: "אם הוא מתחרט מעיקרו?" 

וגם פותח לו פתח ואומר לו: "אם היית יודע שתתחרט כלום היית נודר?" 

אז הוא אומר לו: "לא", 

ואז הוא אומר לו: "מותר לך"

אז בנדר צריך להתיר אותו מעיקרו, ולהגיד לו מלשון "מותר לך" , אבל אם הוא יגיד לו "מופר לך" לא מועיל כלום, זה בלא טעם. ולזה אמר הכתוב: אימתי זה לַעֲשׂוֹת לַהשם? בשעה שנמצאו רשעים מפירי הדת, בלי טעם, בלי סיבה, רק לא רוצים לשמוע את דבר השם. מצב כזה הוא ביזיון גדול להשם יתברך, ועל כן מצווה רבה להתחזק דוקא בו לכבוד השם ולכבוד עבודתו באמונה. ועוד קשה, "עֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם" מה שייך עֵת לזה? הלא אדם צריך כל ימיו לעבוד את השם, מה זה עֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם? עֵת יש זמן מסוים שצריך לעשות? תמיד צריך לעבוד את השם. אבל הביאור כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא" מלכות שמים כעין מלכות הארץ. במלכות של הארץ ידוע שהנהגת המלכים היא, בעתות שלוה ושלום, אז חובת האזרחים לבוא לצבא נגיד פה בארץ שלוש שנים, ואחריהם אדם חופשי ללכת הביתה לעשות מה שהוא רוצה, והמלך או ראש הממשלה לא מעכב אותו במאומה כי הוא עשה את המוטל עליו ויצא ידי חובתו. אבל, אם חלילה נתרבו המורדים במלך, יש מצב כמו שאומרים של מלחמה, אז צריך לצאת במלחמה, אז כולם מגויסים, כולם משועבדים, ואפילו בנקאים וסוחרים, נוטשים את העסקים ונקראים לדגל, מוכרחים להסתפק במאכל פחות כמו שנותנים בצבא לאנשי צבא, מנות קרב. ובאותה הנהגה נוהגים גם, ובאותה הנהגה נוהגים גם במלכות שמים, איך? ידוע שאמרו חכמים זכרונם לברכה בשבת לא': בשעה שמכניסים אדם לדין של מעלה 

שואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?" 

הרי שלכאורה די לו לאדם שיקבע רק עת מיוחדת לתורה, שואלים אותו קבעת עתים לתורה, אז זאת אומרת צריך שיקבע עת מיוחדת לתורה, וביתר הזמן שהוא פנוי ילך לעסקיו, אכן כל זה אכן כשיש שלוה והשקט בעולם. זאת אומרת: אנשים יוצאים לעבודה, מה לעשות אין להם בטחון שלם, אז אין מה לעשות אבל הם חייבים לקבוע עתים לתורה, בבוקר ביום ובלילה, וזה בזמן שלוה והשקט בעולם. אבל לא בזמן שנתרבו פורקי עול מורדים בהשם ובתורתו, אז לא מספיק, לא די להם שאינם לא רוצים לעבוד בעצמם את השם, אלא אותם רשעים משתדלים להסית אחרים מדרך הישר. אוווווו! בזמן חושך כזה - כולנו משועבדים לעבודת השם כל היום, כל אחד כפי כוחו ויכולתו. כמו שבארנו את הפסוק (משלי ג, ט): "כַּבֵּד אֶת השם מֵהוֹנֶךָ" אל תקרי "מֵהוֹנֶךָ" אלא "מחונך" ממה שחנן אותך, אותיות ה'א וחי'ת מתחלפות. היינו: כל מה שהשם חנן אותך תכבד אותו. מי שחנן אותו השם בלימוד גמרא עם המפרשים, צריך להשתדל ללמוד תורה וללמד תורה לאחרים, גם לבעלי בתים וגם לנערים. מי שחנן אותו השם בעושר - צריך להרביץ תורה על ידי העושר. מי שחנן אותו השם לדרוש לפני העם דברי תורה, ולחנך את הבנים תורה ויראת השם - יטיב לפעול בכך. מה הכלל העולה מזה? כל אחד מחויב לעשות השתדלות לכבדו השם בכל עת ובכל זמן, ולא ישייר לעצמו כי אם זמם מועט להרויח קצת לצורכי ביתו. כמו הבנקאי שהוא מגויס לצבא המלך ומסתפק במאכל דל ומועט. עוד לקח לומדים מהבנקאי הנכבד שגויס, לעיתים כשהוא נע עם הצבא ממקום למקום, מתהלך עמם ונראה ברבים כאיש פשוט, כולם לובשים אותם בגדים צה"ליים, רחבים, מצ'וקמק ולא רואים שזה ככה בנקאי הדור בלבושו, והנה אין איש שמכלים אותו ומבייש אותו ומלעיג עליו, איך הוא נראה ואיך הוא מטלטל בדרכים, כי זה חוק המלך בעת גיוס חירום - אין מקום לתפנוקים יתרים. כך אדם ממש צריך להתנהג בעבודת השם, אם רואה שיכול לפעול בדרשותיו על עם השם, לעורר אותם לתורה ועבודה - אפילו אם צריך לנסוע משום כך מעיר לעיר, אל יתעצל בזה וינהג כמו שמואל הנביא בשעתו, שעליו אמר הכתוב (שמואל-א ז, טז): "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה". זאת אומרת: אדם שיכול לעורר את הציבור חייב לעשות זאת כמו שמואל הנביא. ואלה שלא יכולים להסתובב יפיצו את הדיסקים של מי שדורש ומצליח לשפר את הציבור במעשיו. זה מה שאמר הכתוב: "עת! לעשות להשם" זאת אומרת: יש עת שרק לעשות להשם! שום דבר אחר לא עושים! זה העֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם, ובזמן שלוה יכול גם להתעסק בעניינך, אבל יש זמן שאין, כל העת צריכה להיות מסורה להשם, מתי? כשאתה רואה ש"הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" בזמן שיש מפירי דת בעולם, כי אז צריכים הנשארים לאזור חיל לכבוד השם לבדו, לעשות כל השתדלות כדי שלא ימוטו חומות הדת חס ושלום ותבוא קורונה, בשביל לעורר את העולם שפרקו עול מלכותו, וכל אחד מתהלך לו בעולם כאילו לית דין ולית דיין, ואפשר לחיות איך שרוצים, ולהרים יד בתורת משה ולחלל את השבתות בפרהסיה בתחבורה ציבורית וכל מיני גזרות, והדרת נשים וכל מיני חוקים, וחיובים, והורים זכריים, והורות נקביות, וכבר לא אומרים "אבא ואמא" אלא "הורי א' והורי ב'", והעולם מתפרק, ובכל העולם זה ככה, "עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ", כמו שכתוב בפסוק (צפניה ג, יא), ובכל הולך שם ומתרבה מפירים ומפירים עד שדייי, 

הקב"ה אומר: "דייייייייי!", 

עכשיו אנחנו נחזיר את הכתר על ידי הקורונה, קורונה=כתר, נחזיר את הכתר חזרה "כתר יתנו לך" ומה תפקידנו בזמן הזה? להפיץ את דברי התורה ואת רצון הבורא, ואפשר שניתן להציל את האנשים שלא ימותו חס ושלום, מה עושים? פשוט וקל: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד) עושים תשובה, מתחרטים על כל העבר, מקבלים לעתיד לא לעשות כמו שעשינו בעבר דברים לא טובים, או זלזלנו במצוות, 

ולהתוודות: "אנא השם חטאתי עוויתי פשעתי!", 

אם אדם עושה את התשובה - התשובה מגוננת מפני כל הגזרות, אבל אנשים שוכחים את הדברים, הם מחפשים מה לעשות. הקב"ה הלביש לכולם מסכות על הפנים, כן, כי אנשים הלכו עד עכשיו עם מסכה בלי מסכה, כאילו הם דתיים ובעצם הם לא דתיים, עכשיו ששמים מסיכה אז רואים שנהיה פורים עכשיו, כל העולם עם מסכות, 

להגיד לאנשים: "כולכם מסכה, כל החיים שלכם זה מסכה אחת, כאילו אתם כך ואתם בעצם לא כך!". 

אז עכשיו צריך להתעורר כל אחד לשים לב, דברים פשוטים, 

השם אומר: "תחזרו בתשובה, "שובו וחיו"! וכתוב גם (יחזקאל יח, לב) "וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" לא רק "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז), גם תשיבו אחרים בתשובה כי "עֵת לַעֲשׂוֹת לַהשם הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" ותחיו בזכות זה. אז יש עצה בטוחה יותר מכל התרופות מכל העצות, פשוט, זה העצה של הקב"ה, לא של הרופאים ולא של המדענים, ולא של דנה ווייס, זו התרופה שהשם אומר, אם יש דבר בעולם, ובא לעורר את האנשים - לחזור לשורש למקורות, והנה הוא מחזיר אותו לסתלבט, שכל החילונים צוחקים על הדתיים שהם חיים כאילו בימי הביניים, 

- "מה אתה חי בימי הביניים..." 

עכשיו אתם יותר גרוע מ'בימי הביניים', בימי הביניים עוד נתנו להסתובב לטייל הכל, עכשיו כולם נכנסים לבתים, אין אוכל אין פרנסה, "תכלה פרוטה מן הכיס" כתוב, ממש תכלה פרוטה מן הכיס, כל העולם מתחיל להתרוקן מן הכיסים, אין כסף לאנשים. במדינות מסוימות אומרים: 'תוך שבוע אם לא יקבלו אוכל - השם ירחם מה יקרה!', פושטים על כל החנויות על כל הזה על כל הבנקים, יהיה פה שודים ורציחות לאין שיעור, אם לא נמצא פתרון, זה לא יפסיק - העולם יתחיל להתמוטט, זה לא פשוט המצב, זה לא רק הסכנה של הקורונה, יש סכנות חמורות יותר, כשאין אוכל - אנשים כבר לא מפחדים מן המחלות, מפחדים למות מרעב. לכן כמה שנזכה לעורר אנשים ויתעוררו, והיה זה שכרנו, נגדיל כבוד שמים כמו שאנחנו אומרים: "יתגדל ויקדש שמו הגדול" אמן, אמן!

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".