מי גדול גונב או נגנב? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בסייעתא דשמיא, רפואה שלמה, רפואת הנפש והגוף, יראת שמיים ותיקון המידות

לחנה בת סרקלם.

מהרה, אמן.

אמן.

אמרתי נכון, סרקלם.

כן.

אני לא יודע יידיש.

מי ייתן

והיה לבבם זה להם

ליראה אותי ולשמור את כל מצוותיי כל הימים

למען ייטב להם ולבניהם לעולם.

בתוספתא בבא קמא פז

דהיינו חנג'רי באסטרי שבעה גנבין הן.

הראשון

גונב דעת הבריות.

אחד מהשבעה גנבים

הראשון זה גונב דעת הבריות.

ולא עוד,

אלא מעלין עליו

שאם היה יכול היה גונב גם דעת עליונה.

אי אפשר לשקר את הקדוש ברוך הוא ולגנוב את דעתו, אבל אם הוא היה יכול גם את דעתו של הקדוש ברוך הוא היה גונב.

שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב.

זאת אומרת, אדם

גונב את דעתך, נותן לך את התחושה וההרגשה שככה וככה, או שהוא ככה וככה כלפיך, או ככה וככה וככה,

ובעצם

הוא גונב לך

את הדעת.

ואתה חושב שבאמת מה שהוא דיבר ומה שהוא אמר, אלה הם הדברים, ואיזה דברים נכוחים לכאורה.

אבל הוא בעצם גונב את דעתך.

עכשיו נשאלת השאלה,

מי גדול,

גונב או נגנב?

מי יותר גדול, הגונב

את הדעה של השני, או הנגנב,

זה שגנבו את דעתו.

הווי אומר, נגנב.

למה נגנב יותר גדול?

שיודע שנגנב ושותק.

זאת אומרת, הוא יודע שהבן אדם פה גונב את דעתו והוא שותק.

כאילו,

כאילו הוא מאמין לכל מה שהוא אומר, הכל בסדר.

וכן מצינו שהיו ישראל

עומדים לפני הר סיני.

ביקשו לגנוב דעת עליונה.

לא של אחיהם בני ישראל,

אלא לגנוב דעת עליונה.

מה הם אמרו?

כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע.

מה, זה לא היה נכון?

מה, הם לא התכוונו?

מה, כל השבחים ששמענו שאמרו נעשה ונשמע, ומי גילה להם רע זה, וכולי וכולי?

אז כשהם אמרו כך, כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע,

כביכול נגנב להם.

הקדוש ברוך הוא קוראים לזה ביידיש דעמם.

הוא כאילו בלע את זה, כאילו הוא לא יודע.

שנאמר,

מי ייתן בעיה לבבם זה להם להיראה אותי?

מי ייתן בעיה לבבם זה להם להיראה אותי?

שכל הזמן הזה, כמו שהם אמרו עכשיו, יימשך תמיד.

מי ייתן?

מה היו צריכים להגיד לו?

תן אתה.

תן אתה.

עכשיו, נסתכל, זה המכתב מאליהו.

זה קצת עמוק, אבל

כליל יחסית.

נסתכל היטב בדבר

ונראה אור גדול.

כשהיו ישראל עומדים לפני הר סיני,

ביקשו לגנוב דעת עליונה,

שנאמר, נעשה ונשמע.

פירוש.

מה פירוש ניסו לגנוב?

תקשיבו טוב.

כל הבטחה

שאדם מבטיח,

יש בה משום דיחוי, דיחוי.

מה פירוש?

אני מבטיח לך שאני אעשה כך וכך.

אז יש פה דיחוי. מה הדיחוי?

עד שאני קיים את מה שאני מבטיח לך, יש דיחוי.

אני לא עושה את זה מיד.

אני מבטיח לך.

אז מה יש בינתיים?

דיחוי, דחייה.

כי אם היה האדם עומד כבר במדרגה כפי שהוא מבטיח,

לא היה מוצא לנחוץ לחזק את עצמו בהבטחות על העתיד.

אם אתה כבר במדרגה,

אז לא צריך להבטיח.

אתה כבר פה, אתה כבר נמצא במצב הזה.

האדם משתמש בהבטחות וקבלות,

מקבל על עצמו כדי להכריח את עצמו להגיע למדרגה שהיא עדיין

לא המדרגה האמיתית.

כי מה אתה צריך להתחייב ולהבטיח?

אם אתה כבר פה,

מה אתה צריך את כל ההבטחות והכול? אני פה כבר.

אני מבטיח לך שאני אבוא אליך.

אז אתה לא אצלי.

ואם אתה אצלי, מה אתה אומר? אני מבטיח לך שאני אבוא אליך. אני פה.

זאת אומרת,

זה דיחוי.

וזוהי בחינה של גניבה לפי משפט האמת הגמור.

זאת אומרת, כל זמן שאתה עוד לא עשית את מה שהבטחת,

זה כמו גניבת דעת.

למה?

מי אמר שאתה תעמוד בזה?

הראיה שהם אמרו נעשה ונשמע והם עשו את העגל.

והשם ידע שהם יעשו את העגל, הרי הוא צופה דורות מראש.

ואז הוא כאילו נגנב להם.

כמו בלשון שלו, שיחק אותה כאילו לא יודע שהם יעשו עגל.

ומתפעל ואומר, ומה אמר?

מי ייתן בעיה

לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים.

אז זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא יודע שהם לא יעמדו בזה לאורך זמן, ואז הוא ביקש.

מי ייתן?

מה היו צריכים להגיד לו? בשביל שיהיה בטוח שמה שאנחנו אומרים יתקיים,

היו צריכים להגיד לו, תן אתה.

מי שיכול באמת

לגרום שזה יקוים, זה רק השם יתברך.

אז תן אתה.

אם זה תלוי בנו, ואתה אומר מי ייתן,

מה אתה רומז לי כשאתה אומר מי ייתן?

אם זה תלוי בי,

למה אתה אומר מי ייתן?

ואם אתה אומר מי ייתן,

אז תגידו, תן אתה, כי בידך הכל, אתה הכל יכול.

תן אתה.

אחר כך תהיה לנו קושייה על זה, אבל נסתדר איתה.

אמנם יכול להיות שכל כוונתו לטובה.

מי שמתחייב, מי שמבטיח,

יכול להיות שהכוונה היא לטובה.

אבל יש כאן חסרון באמת השלמה.

כי כשתסור ממנו ההתעוררות

שגרמה לו להבטיח,

הרי אנשים, אתם יודעים, יש התלהבות.

כמו האש בגפרור.

אתה מדליק,

ואחר כך הגפרור ככה זה,

להבן, נהיית מצומצמת.

אנשים מתלהבים בהתחלה,

ואחר כך הם דועכים.

אז זאת אומרת,

למרות שכל הכוונה היא לטובה,

אבל יש כאן חסרון באמת השלמה. כשאתה אומר נעשה ונשמע, מה אני שומע?

זהו,

נעשה ונשמע לעולם. מה שתגיד, אנחנו עושים קודם כול.

אין.

זו אמת

צרופה תמידית.

לשעתו זה בסדר, מה הלאה?

אבל אתה אומר כאילו נעשה ונשמע, לא הפעם. אתה אומר נעשה ונשמע.

מה משמע?

תמיד.

אבל כשתסור ההתעוררות

שהביאה לידי ההבטחה,

עלול האדם ליפול ולא לקיים אותה עוד.

עלול אדם ליפול

ולא לקיים אותה עוד. תראו כמה הבטחות הבטחתם לעצמכם בראש השנה האחרון, ולפניו, ולפניו, ולפניו. מה התקיים?

הרצונות גדולים, הרצונות עזים, שעת ההתלהבות, שעת ההתעוררות.

מדהים.

מה נשאר?

תוך כמה זמן זה מתפרק?

אז זאת אומרת,

וכך בכל תשובה שהאדם עושה בעצמו,

אתה עושה תשובה.

היא אינה גמורה,

כיוון שעדיין יש בו רושם של החטאים.

וכשיש רושם של החטאים זה מקנן מדי פעם,

וזה סכנת נפילה אם הזדמן לאותו החטא.

אם הוא לא מחק מדעתו הכול,

שרף את הקשרים,

והקשרים,

והכול,

והתנתק לגמרי, ומאס בזה באמת,

כל זמן שעדיין הוא

יכול אפילו לספר כמו הסיפורים של הבעלי תשובה.

אתה יודע מי נהייתי?

אני לא אגלה לכם על מי אני הולך לדבר,

אבל אחרי שמדבר, אומר, אתם יודעים מי זה היה אני?

כן.

אז הוא עדיין חי את זה,

חיים את זה, כאילו, אז הוא לא חזר בתשובה.

הוא לא חזר בתשובה.

עדיין יש לו את המתיקות,

יש לו את הזה, ויכולתי, וזה וזה וזה.

ואם כן, הרי דרגתו שעומד בה עכשיו היא לא דרגה של תיקון שלם.

זה עדיין לא תיקון שלם.

וגם ישראל במעמד הר סיני עדיין לא היו בשלמות התיקון.

למה? כי זה היה בגדר הבטחה.

נעשה ונשמע.

מה זה אומר? הבטחה.

איפה הקיום והביצוע לאורך הזמן?

ובמדרגתם הנשגבה, זה מדרגה בכל אופן, נשגבה,

נחשב גם חסרון דק זה,

חסרון באמת.

כי זו לא אמת צרופה.

עכשיו, כתוב שם עוד.

מי גדול?

גונב או נגנב?

השאלה עצמה היא תמוהה למדי.

אבל הפירוש הוא שבוודאי דבר נשגב ונעלה כשאדם עושה תשובה במיטב יכולתו.

הוא עושה נכון להרגע את השיא שהוא לא הגיע אליו מעולם,

והוא מתכוון להישאר ככה.

נגיד שהוא באמת

הגיע להכרה שזהו,

הוא פורש מהכל וכולי.

וגילוי גדול הוא זה שהאדם העלה את עצמו לדרגת השלמות,

וגם אם לא תוקן החטא בשלמות,

עדיין לא תוקם, הוא החליט החלטה, אבל עדיין לא תיקן את הכל בשלמות,

ונשאר

בחינה דקה של גניבה,

למה? מה יש פה גניבת דעת? מי אמר שאתה תעמוד בזה?

אתה מבטיח שמהיום כך וכך,

ואם אתה לא תעמוד, אז מה יתברר?

שגנבת את דעתי, שאתה אמרת שאתה כך וכך, ולא עמדת בזה.

אז אתה גונב דעת.

עדיין יש מקום לחשוב שגילוי זה שבא על ידי המאמצים של האדם,

הוא בעצמו החליט,

ערותא דלתתא.

גדול הוא יותר מכל גילויים אחרים.

אז זאת אומרת, למרות שזה עם המגבלות שעכשיו אנחנו עמדנו עליהן בדקדוק,

אבל עדיין יש מקום לחשוב שהגילוי הזה שבא מצד עצמו לשוב בתשובה גמורה והכול, הוא גדול יותר מכל גילויים אחרים.

אבל חכמים, זיכרונם לברכה,

מבארים לנו בעומק חוכמתם, שזה לא כך.

אלא גדולים מעשה הנגנב יותר מהגונב דעת. גונב דעת, אמרנו,

הוא לא מתכוון אפילו לגנוב את הדעת באמת, לשקר.

הוא מתכוון באמת, נכון לעכשיו אני עושה תשובה שלמה, גמרנו.

אבל הוא נקרא גונב דעת.

למה?

כי אם הוא לא יעמוד בזה אז מה היה עכשיו למפרע שהוא גנב דעת.

אז שאלנו מי יותר גדול, הגונב או הנגנב?

תשמע, להיות גונב דעת כזה שחוזר בתשובה ואומר עם שלם נעשה ונשמע וכל זה,

שמע, אף פעם עם ישראל לא הגיע למדרגה שמלאכי השרת רק משתמשים נעשה ואחר כך נשמע.

זה הגרוי סמיילה, זה מעלה גדולה מאוד.

בכל אופן, זה נקרא גונב.

גונב דעת.

אבל מי יותר גדול, הוא או הנגנב, הקדוש ברוך הוא,

שיודע שהוא נגנב, כי הוא יודע מה יהיו ההשלכות אחר כך,

ושותק.

מי יותר גדול?

כלומר,

הקדוש ברוך הוא מקבל אותם בחסד גמור לגמרי.

מקבל.

איך אמרנו? באשר הוא שם.

מה הוא אמר עכשיו?

נעשה ונשמע?

וואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו כמה זה יחזיק? תכף נראה כמה זה יחזיק.

אבל הקדוש ברוך הוא מקבל אותם בחסד גמור למרות שהוא יודע שזה לא יתקיים.

ומוחל להם

למרות חסרונם.

ומחילה עצמה זו,

זהו גמר התיקון.

אז אפילו אם חסר, בגלל שזה רק הבטחה,

נחשב כאילו זה שלם.

למה? מצד חסדו של הקדוש ברוך הוא, שהוא הנגנב,

הוא יודע שזה לא יתקיים.

למרות כל זאת,

המחילה הזאת שהוא מוחל,

זה גמר התיקון.

כי הקדוש ברוך הוא מתדבק לאדם

ומטהר אותו מכל רע.

בגילוי הזה של חסדי הבורא יתברך שמו הוא כה מזהיר

שלעומתו

כהים

כל האורות שבמעשי האדם.

זאת אומרת, אם אדם יגיע למצב

שבמעשיו יהיו אורות עצומים בכל העולמות,

המעשים שלו,

כל מה שתגיד על בן אדם שיכול להגיע

זה עדיין כהה

לעומת הנגנב

שיודע מה יהיה והוא מקבל אותך כאילו אתה שלם בתכלית וכאילו לא יהיה פה גניבת דעת.

לא יאומן כי יסופר.

על זה אמרו חכמים זיכרונם לברכה שהקדוש ברוך הוא מקווה טהרה לישראל.

יש פסוק מקווה ישראל השם.

המקווה של ישראל

זה השם.

אין מקווה יותר טוב מזה.

הקדוש ברוך הוא, כמו שמקווה מטהר את האדם מכל הטומאות,

חוץ מטומאת מת,

הקדוש ברוך הוא הוא מקווה ישראל השם.

פעם סיפרתי שהיה איזה רבה אחד, חסידים,

אז הוא חיפש מקווה ערב שבת, לא היה במקום שהוא הגיע מקווה. לא היה מקווה, לא היה מקווה.

אז מה הוא עשה? הוא אמר לחסידים כולם לעמוד,

והוא ירד והתכופף בתוכם ועלה.

שאלו אותו מה זה, הוא אומר, מקווה ישראל.

ישראל זה גם מקווה.

הוא נכנס ועשה.

כן, זה אצל חסידים עובד.

ובכן,

זהו שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה,

שהקדוש ברוך הוא מקווה טהרה לישראל.

ובדברי רבי עקיבא,

אשריכם ישראל,

מי מטהר אתכם?

מקווה ישראל, אדוני.

השם יתברך בעצמו, הוא המטהר את ישראל.

הוא הסולח להם, הוא מתקן אותם.

איך?

כאשר הוא מתדבק עליהם,

ועל ידי זה מטהר אותם.

כי זהו העניין של המקווה.

התדבקות אל השורש

בלי שיעור או חציצה כלל.

כל-כולו של אדם בתוך המקווה.

בלי שום חציצה.

בלי שום שיעור. אפילו שערה לא תצא חוצה.

וזהו.

כי עמך הסליחה.

כי עמך הסליחה.

לא לך.

עמך.

בדבקות עם השם.

זה דבקות עמך.

ועל ידי זה בא הסליחה. כי עמך הסליחה.

הדבקות בשם, זוהי הסליחה.

וזהו העניין.

נגנב להם.

שהקדוש ברוך הוא קיבל את ההבטחה שהם אמרו נעשה ונשמע. כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע.

ואז הוא אישרה שכינתו עליהם.

צ'יק צ'אק.

אבל הוא יודע שזה לא יזיק מעמד.

גדול הנגנב.

והוא התדבק עליהם,

וטיהר אותם,

וזכו לתיקון השלם.

איזה תיקון?

הם זכו לתיקון

של חטא אדם הראשון.

פסקה זוהמה מהם.

על סמך מה?

נעשה ונשמע.

אבל זה גניבת דעת.

זה לא התקיים.

גדול הנגנב.

גדול הנגנב.

ועל ידי זה זכו לקבל את התורה

בגלל הטהרה שהם הגיעו.

וגם

היא במדרגות של התיקון השלם.

עצם זה שקיבלו גם את התורה,

אין תיקון יותר שלם מזה.

אם היו נשארים בזה, לא היו מתים,

לא היו מלחמות,

לא היו גלויות,

לא היה יצר רע,

לא היה שכחה.

כל המעלות שאמרו חכמים זכרו למלאכה.

למה?

ואתם הדבקים בשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.

והיה דבקות.

אז זה הסוד שאמר הקדוש ברוך הוא, מי ייתן והיה לבבם זה להם

לי יראה אותי.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

שהיה להם לישראל לומר, תן אתה.

ועכשיו אמרנו שתהיה קושייה שנתרץ אותה.

מה הקושייה? דבר תמוה.

מה תמוה?

הרי אין הקדוש ברוך הוא משפיע יראה

ללב של האדם.

כי הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים.

אז איך מבקש הקדוש ברוך הוא, מי ייתן והיה לבבם זה להם לי יראה אותי,

והוא מצפה שהם יאמרו תן אתה.

הרי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. אז איך הוא ייתן?

איך הוא ייתן יראת שמיים אם זה חוץ מיראת שמיים?

הקדוש ברוך הוא נותן הכל חוץ מיראת שמיים.

אז איך יאמרו, איך הוא מצפה שיגידו, תן אתה?

אלא הסוד הוא

שגם התשובה היא בידי שמיים דווקא.

גם עניין התשובה

זה בידי שמיים.

זאת אומרת,

העניין של לבבם,

מי יתן והיה לבבם זה?

לבבם זה נאמר על בחינת התיקון,

בחינת מדרגת גן עדן,

שההשלמה היא בידי הקדוש ברוך הוא דווקא.

היה ראוי שיתפללו ישראל שהבחינה הזאת

תושפע עליהם באופן בלתי פוסק לעולמים. זאת אומרת,

גם לבבם זה זה גם מעט השם.

מה שמתאפשר לאדם לעשות תשובה זה גם מעט השם.

מתאפשר.

ידוע ההלכה שהרמב״ם אומר שיש מי שנמנעת ממנו התשובה.

זאת אומרת,

הקדוש ברוך הוא הקשה את לב פרעה.

יש מציאות,

לפי הרמב״ם,

שיש מניעה.

מה אני שומע?

שכל מי שלא שמו לו מניעה, מנעול,

למרות שרישקיש אומר שאפשר לפרוץ את המנעול, אבל

כל מי שלא שמו עליו מנעול,

אז זאת אומרת שעדיין מן השמיים מאפשרים לו, אבל מן השמיים מאפשרים לו, כמו שכתוב,

הבל יטהר מסייעים לו.

אז זאת אומרת, גם לבבם זה,

כל זה גם כן בחינת תיקון,

בחינת מדרגה של גן עדן, שאדם מגיע להכרה כזאת,

אבל ההשלמה,

ההשלמה שאדם זוכה להשלים,

זה בידי הקדוש ברוך הוא דווקא.

כמו שלמדנו מרבנו בחיה, שהוא אומר,

שאתה יכול לבחור,

אתה יכול להתכוון לעשות את המעשים,

אבל השלמת המעשה לא תלוי בך.

תלוי בקדוש ברוך הוא, לא תלוי בך.

כל השלמת מעשה כלשהו שבחרת והתכוונת לעשות,

זה לא אומר שמה שאתה בוחר, אפילו בטוב,

אתה בוחר ללכת לבית כנסת, נגיד.

זה אומר שתגיע לבית כנסת?

אלף דברים יכולים לקרות עד אז.

פתאום יזעיק אותך, תחזור בחזרה,

פתאום תיזכר, שכחת משהו,

פתאום תיתקל, פתאום חלילת תאונת דרכים, פתאום נפלת, פתאום חשת לא בטוב, פתאום

אלפי דברים יכולים לקרות.

אתה יכול לבחור בטוב,

ולהתכוון לעשות, ולצאת אפילו לדרך.

זה לא אומר שתשלים את הדבר.

אבל גם עניין לבבם זה,

שנאמר על בחינת התיקון.

שזו הבחינה של כבר מדרגת גן עדן,

ההשלמה בידי הקדוש ברוך הוא,

למשל

לעלות ולרדת.

והיה ראוי שיתפללו ישראל שבחינה זו תושפע עליהם

באופן בלתי פוסק לעולמי.

אז הקדוש ברוך הוא מצפה

מישראל שיתפללו,

תן אתה.

זאת אומרת להתפלל כמו שאנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא.

אתה חונן לאדם דעת, אומרים, חוננו מאיתך, אנחנו רוצים ממך, תן אתה.

היו צריכים לבקש שיהיה באופן בלתי פוסק, כמו שנתן להם את לבבם זה,

אז אותו דבר,

תמשיך לתת לנו כל הזמן לעולמים.

וזה הביאור של לשון התוספתא

שמסיים שהקדוש ברוך הוא כביכול נגנב להם,

שנאמר, מי ייתן בעיה לבבם זה,

ואף על פי כן

שיבח אותם הקדוש ברוך הוא בזה כאילו היה הכל משלהם.

זאת אומרת, השם כביכול מתפעל ואומר, מי ייתן בעיה לבבם זה,

להם ליראה אותי כל הימים.

זאת אומרת,

כאילו זה שלהם, כאילו היראה באה מהלב שלהם.

בעצם השם נתן להם את האופציה להגיע ללב כזה,

ותלה את זה בהם כאילו, כאילו הכל היה משלהם.

רק הוא אמר שהיו צריכים לבקש שזה יתמיד וימשיך לעד.

כמו שאמרתי לכם שכתוב שאם אדם זוכה לאיזה הארה או התעוררות,

מרגיש קרבת השם פתאום באיזשהו מצב, מה צריך לעשות?

לעצור ולבקש מהשם שזה לא ייפסק, שזה יימשיך, שיהיה מחובר אליו,

שההתעוררות הזאת לא תפסיק.

אז זאת אומרת, יש מקום לבקש,

ההתעוררות הזאת לא באה ממך.

פתאום הושפעה עליך מין איזו הרגשה נפלאה, ואתה מרגיש קרוב לשם, ורוצה,

ודומע, ומתרגש,

ופתאום יש לך חשק עצום לדבק.

עכשיו זה הזמן לבקש, וזה לא יפסיק.

יש כאלה שזכו לקנות

את עולמם ברגעים כאלה.

טוב, זה חלק א',

חלק ב',

שנינו,

אמר בי יצחק,

עד עכשיו זה היה מכתב מאליה, או עכשיו זה מישהו אחר.

שנינו, אמר בי יצחק, בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו, כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע.

אמר הקדוש ברוך הוא, מי ייתן ויהיה לבבם זה להם, ליראה אותי כל הימים.

שמעו ישראל ושתקו.

ויהיה להם לומר,

ריבונו של עולם, אתה תן.

לפיכך אמר משה

על ישראל,

ולא נתן אדוני לכם לב לדעת.

אז שוב פעם הוא מציין, ולא נתן השם לכם לב לדעת.

הרי שבאו כאן בתביעה לישראל,

שלמרות שהגיעו למדרגה כזו שאמרו נעשה ונשמע,

לא ביקשו שיעמדו במדרגה זו לעולם.

לא ביקשו.

חכמים, זיכרונם לברכה,

מנתחי הנפש,

גילו לנו את השורש,

מה הלקונה שהייתה פה, מה היה פה הליקוי, למה הם לא ביקשו?

מישהו יכול להגיד לי למה הם לא ביקשו?

למה לא לבקש?

אם אתה בעצמך מרגיש התעלות ורצון, ואתה אומר נעשה ונשמע,

אז למה לא ביקשת את זה לתמיד?

מה גרם להם לא לבקש?

היה פה ליקוי, אומרים חכמים זיכרונם לברכה.

מה היה ליקוי? אתם לא תאמינו בעולם, בעולם לא תאמינו.

אמר להם למשה,

לישראל,

כפויי טובה,

בני כפויי טובה,

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ישראל, מי ייתן, והיה לבבם זה להם,

היה להם לומר, תן אתה.

גמרא בעבודה זרה, היי,

מפרשים התוספות שם,

לקח קראם כפויה טובה.

למה?

שלא רצו לומר אתה, תן אתה.

למה?

לא תאמינו,

כי לא היו רוצים להחזיק לקדוש ברוך הוא טובה בכך.

שמעתם דבר כזה?

שמעתם דבר כזה?

לא יאומן.

זה הדור דעה במדרגה של נעשה ונשמע.

מה זה?

כזאת שפלות יכולה להיות בתוך אדם?

מה זה?

עכשיו ננתח את זה קצת,

אז תבינו איך זה בא, מאיפה זה בא, לא תאמינו, עוד יותר גרוע.

הדבר מופלא מאוד. בני ישראל

עמדו בשעת מעמד הר סיני במדרגה העליונה ביותר שיכולים לתאר בני ישראל.

הם השיגו,

אחר צאתם ממצרים,

מעלות נבואה גבוהות ביותר,

שאפילו שפחה ראתה

על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוסי במעשה המרכבה,

שהוא ראה יותר מכל הנביאים האחרים,

חוץ ממשה.

וכשעמדו על הר סיני,

נעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד, היו כניסתה אמיתית.

לא היה דבר כזה בעולם.

והגיעו למצב שהתפשטו לגמרי מגשמיותם,

עד שפסקה זוהמתם.

זהו, אין זוהמת הנחש,

חזרו להיות כמו האדם הראשון לפני החטא.

וכולם שמעו וראו את כל השם מדבר עליהם.

שמעו וראו.

וכל העם רואים את הקולות.

הסברתי לכם פעם למה זה, למה צריך לראות את הקולות, ואיך רואים את הקולות.

היום עושים כל מיני דברים בחתונות, עושים כזה

כמו עשן,

ואתה רואה כתוב על זה.

כתוב.

על העשן כתוב.

אז אפשר לראות את הקולות. זאת אומרת, אתה שומע את המוזיקה ואתה יכול לראות את הקולות.

כתוב.

למה הקדוש ברוך הוא צריך את התכסיס הזה לעשות את הדבר הזה? בשביל מה?

זה בשר ודם לא יכול לעשות.

עכשיו, בחלל, פתאום בלי מכשיר, בלי כלום, בלי להקרין, פתאום נהיה קולות. זאת אומרת, הם שומעים.

אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. רואים באוויר.

את מה ששומעים רואים באוויר.

למה צריך את זה?

כשמשה רבנו ירד מהר סיני ויביא את התורה,

יראו את האותיות. פעם ראשונה רואים את האותיות שכתובה בהן התורה.

אז הם יראו, היי,

זה בדיוק האותיות שראינו למעלה.

אין זיוף.

זה לא משהו...

זה ודאי. אם תגיד שהוא עשה את הלוחות והוא עשה ככה והוא כתב,

אבל את זה באוויר מי עשה?

אז זה עימות שהבורא בעצמו נתן לו את הלוחות והוא דיבר עליהם,

והם ראו את הקולות.

עם כזה שרואה דברים כאלה

והגיעו למצב שהתפשטו לגמרי מהגשמיות עד שפסקה זוהמתם

וחזרו למדרגה של אדם הראשון אופני החטא וכולם שמעו וראו את כל השם מדבר אליהם.

וחכמים זיכרונם לברכה אומרים שהקדוש ברוך הוא כביכול שמח בהם במעמד זה

עד שקראו לזה ביום חתונתו או ביום שמחת ליבו.

עם ישראל זה הכלה, הקדוש ברוך הוא החתן, וזה היה החופה.

איזה שמחה הייתה לקדוש ברוך הוא.

ועוד הוא השתוקק שהמצב הזה יימשך לעולם והתפלל עליהם ואמר מי ייתן בעיה לבבם זה להם

ליראה אותי כל הימים.

והנה,

בתוך המצב העילאי הזה נמצא עדיין פגם במידות של ישראל,

שלמרות שהשם גמל איתם את כל החסד המרובה הזה,

החל מהוצאתם ממצרים

ועד מתן תורה,

והעלה אותם למדרגות עליונות כאלה,

לא רצו להחזיק לו טובה

וכאילו כפרו בטובה.

עד לידי שורשים עמוקים כאלה מגיעים כוחות היצר שבאדם,

יורדים ונוקבים עד תהום הנפש ומטילים דופי בשיא עליונותו.

ומשה רבנו גילה את שורש המידה הזו,

מה המקור שלה?

המקור שלה זה מהאדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא שהיה כפוי טובה.

משום כך כינה את ישראל כפויי טובה, בני כפויי טובה.

איך קוראים לנו?

בני אדם.

אנחנו הבנים של אדם הראשון.

אז הם כפויים בני

כפויה טובה.

אדם הראשון בחמבה?

תכף נבין איך.

דוגמה.

יש בן אדם,

אתה משקיע בו,

מלמד אותו שנים מוסר, חזר בתשובה דרכך,

משקיע, משקיע, מכניס אותו לכנישתא, מכניס אותו.

הבן אדם,

יש לו איזה,

חריקות פה ושם, אבל יחסית רואים שהוא מנסה, משתדל בכל. יום אחד שולחים אותו, נגיד, לאיזשהו מקום להביא משהו, משהו כזה,

והוא מסתבך פתאום בפליטות פה, בדיבורים כמו של פעם.

מי אתה שתגיד לי לשים מסכה?

מה זה וזה?

ושם עומד בן אדם

שהוא לא מבין בקונסים,

רצה ללכת להביא סכין, לדקור אותו.

ורק פקידה שם עצרה אותו, אם לא, זה היה מסתיים ב...

ולמה זה?

בגלל שהוא עוד לא התנתק

מהמידות שעדיין נמצאו.

קוראים מוסר הכול, מסכימים על הכול, אומרים, וואו, וואו, מהנהנים בראש, כן, כן.

כשמגיע הניסיון הקטן, שואל אותו, תשים מסכה, למה אתה בלי מסכה?

בסדר, אתה יודע שהכל חרטה ברטה,

אבל אתה נמצא עכשיו בשטח של מישהו אחר וצריך לקבל ממנו משהו לטובת מישהו שאתה צריך לשרת את המטרה ששלחו אותך.

נכנס לעימות על חרטה ברטה,

וכמעט היה מסתיים ברצח.

דברים

לא ייאמנו.

עמידות נמצאות באדם,

בתוך-תוכיותו, אם הוא לא עובד על עצמו לשרש אחריהם, לנתק אותם לגמרי.

אז אם עם ישראל,

עם כל הטובות, ועם כל המעלות, והמדרגות העליונות והכול, והגיעו למצב של אדם ראשון ומפנחת,

עדיין בתוך-תוך היותם בפנים כפויי טובה בני כפי. לא להכיר טובה לבורא?

לא להכיר טובה לבורא?

במה הם היו כפויי טובה?

הם אמרו, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל.

אה,

המן.

אם היו נותנים לנו עכשיו מן,

במקום קניות, במקום כל הזה, וכל דבר שאתה טועם ואתה רוצה לטעום, אתה מרגיש

בלי כסף.

איזה טעם שאתה רוצה.

לא צריך להתאמץ, לא כלום, הכל יורד לידך.

פיקס פוקס, לא טוב?

קוראים לזה הלחם הקלוקל.

מה אומר רשי?

רשי אומר, זה קל, קלוקל מלשון קל.

כמו קל-קל,

יש קל-קל?

הם קראו לו קלוקל, זו הפעם הראשונה שקראו לה קל-קל, קלוקל,

קל.

מה זה קל?

מפני שהוא היה נבלע בכל האיברים,

והם לא יוצאים לחוץ.

זאת אומרת, האוכל, אוכל, אוכל, אתה יכול לאכול ארבעים שנה,

אין לך יציאות.

אין יציאות.

אוכל קל.

מרשמלו.

מרשמלו.

קל, כזה, ספוגי כזה על הכיפאק, וזה עם כל הטעמים.

שמעתם טענה שהוא לא הולך לשירותים, זו טענה.

והקדוש ברוך הוא לא נתן להם לעשות יציאות, למה?

כי היו צריכים לצאת מחוץ למחנה, לטרוח שלוש פרסאות.

צריכים ללכת 12 קילומטר בשביל לצאת לעשות

יציאה ולחזור 12 קילומטר.

רק מההליכה והחזרה אתה צריך לחזור עוד פעם,

וכן הלאה.

והשם חוסך להם את זה מ-40 שנה, תאר לך כמה פעמים, פעמיים-שלוש ביום,

כפול 40 שנה,

תעשה כמה פעמים היו צריכים ללכת.

השם חוסך להם, הם קוראים לזה הלחם הקלוקל. הוא קל, קל, זה נבלע באיברים. אני לא מרגיש.

לא, הקרס לא מתנפחת, אני לא מרגיש שזה מקולקל, זה לא טוב.

לא טוב להם.

כפוי טובה.

אסטרונאוטים עולים למעלה, נתנו להם גלולה.

גלולה אחת זה שלוש סעודות.

גלולה אחת, יש לו את כל הוויטמינים,

כל מה שהוא צריך,

הוא יכול לשהות שם חודשים והכול.

אחד באמצע הטיסה אומר, תחזיר אותי, אני לא רוצה לעלות.

למה?

מה זה הלחם המקולקל הזה? הביאו לי כדור במקום להביא לי סטייק, אנטריקוט, זה.

והוא לא טועם מן.

גלולה אין טעמים, גלולה.

מישהו חזר, אמר, אני רוצה לחזור?

בגלל זה שזה הלחם הקולקל?

מה זה?

בני כפויי טובה. מה זה בני כפויי טובה?

כתוב, האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ והאוכל.

וואו.

האדם הראשון מתלונן.

כביכול אתה, הקדוש ברוך הוא השם.

אתה נתת.

אתה נתת עימדי את האישה.

היא נתנה לי.

מה נתת לי אותה?

אני סמכתי עליה.

אתה נתת לי אותה לעזר, לא?

אז היא נתנה לי.

פירש רש״י לשון גניו שתולע כלכלה במתנה של הקדוש ברוך הוא.

והקדוש ברוך הוא עשה אותה לעזר. אמר, לא טוב להיות האדם לבדו, עשה לו עזר כנגדו.

האדם הראשון מצא מקום להתלונן על עצם הטובה שהקדוש ברוך הוא עשה איתו.

ומאז עד דור המדבר,

2448 שנה עד מתן תורה,

הכפוי טובה שהיה בו,

באדם הראשון, עבר לצאצאיו אלפי שנים.

וגם הם רגנו, רגנו,

רטנו,

על הטובה שגמל להם השם,

הלחם הקלוקל.

עכשיו בואו נתבונן, איזה כפיות טובה מצאו באדם הראשון?

למה ברא הקדוש ברוך הוא אישה?

נאמר, לא תביא אותה אדם לבדו, עשה לו עזר כנגדו.

מה הכוונה בעניינים גופניים שתעשה לו ג'חנון וקובאנה ומה?

בסלסה? מה, בשביל מה הביא את האישה?

הרי האדם הראשון

היה מסב בגן עדן, מלאכי השרת,

צולעים לו בשר, מסננים לו יין,

אז הוא לא היה צריך אישה בשביל הדברים האלה.

וכל הישות שלו הייתה רוחנית,

עליונה, עד שהמלאכים

ביקשו לומר לפניו קדוש, חשבו שהוא הקדוש ברוך הוא.

אז הוא היה צריך עניינים גופניים?

אלא הקדוש ברוך הוא ראה שיש לעשות לו עזר רוחני במעלות הגבוהות שלו, תקשיבו טוב,

נשים, נשים, תקשיבו טוב.

ולהוסיף לו חוכמה ובינה,

כמו שכתוב, ויבן את הצלע,

פרשו חכמים זיכרונם לברכה,

שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באישה יותר מבאיש.

ויבן לשון בינה.

בוודאי שבזה שאמר האדם הראשון, האישה, אשר נתת עימדי,

נתנה לי מן העץ באוכל, אני גם אמשיך לאכול.

הייתה כוונתו,

אני שמחתי על בינתה של האישה,

שהיא פסקה לי,

שיש לאכול מעץ הדעת.

אלא,

אפילו אם זו הייתה טענה,

אבל חכמים מקשיבים מה הוא אמר, בתוך הדברים הוא אמר אשר נתת עימדי,

אתה נתת,

לא האישה היא,

בלי אתה,

האישה היא נתנה לי באוכל.

למה אתה מזכיר אשר נתת?

זה כאילו בגללך, אתה נתת, אתה אשם, לא אני.

וואי וואי וואי,

מצאו חכמים את המשמעות הדקה מן הדקה,

שכאילו יש כאן איזו כפייה כלשהי בעצם הטובה של נתינת האישה.

הכוח הדק הזה של האדם הראשון השתלשל מדור לדור,

עד שעקבותיו ניכרו לאחר אלפיים שנה בדור דעה.

כפויי טובה ביני כפויי טובה.

למרות שהגיעו למדרגה גדולה שפסקה זוהמתם,

שהטיל בהם הנחש,

עוד נשאר בהם אותו פגם דק של כפייה טובה שקראו לה מן לחם קלוקל.

מכאן גם נבעה נטייה לכפות טובה בבני ישראל במעמד הר סיני,

עם כל רום ההכרה בחסד השם,

ובאותו רגע מרומם שהכריזו נעשה ונשמע,

פעפעה נטייה זו של כפיות טובה בקרבם,

ומנעה מהם להחזיק טובה לקדוש ברוך הוא.

ולא אמרו לו תן אתה.

הרי עד כמה עמוקים כוחות הנפש שבאדם,

שכל פגם כלשהו יורד ונוקב בשורשי חוויונותיו וחוצב במעמקיו,

עד שהוא עובר בתורשם מאבות לבנים לאלפי דורות,

ועלול לחטט

אפילו בגדולי גדולים ולחולל בהם ליקויים ומגרעות.

עכשיו תקשיבו טוב, מפחיד מה שאני הולך להגיד.

מצינו עוד יותר מזה.

הכתוב אומר, וידבר אדוני אל משה,

לך רד, כי שיחת עמך,

שרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים,

עשו להם עגל מסכה.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה במדרש,

עברו מן הדרך אשר ציוויתים,

לא כתוב כאן,

אלא שרו מהר מן הדרך.

כשהיו בסיני היו שושנים ורודים.

כששנה בין החוחים, כן רעייתי, בין הבנות.

עכשיו נעשו שריות,

נעשו כזבים.

שריות גם תלשון בואש וריח רע.

שם היו שושנים ורודים. עכשיו נהיו כזבים, מכזבים.

לא עשו לא שעה ולא שעתיים,

אלא מיד סרו מן הדרך.

לך רד,

כי שיחת עמך.

סרו מהר מן הדרך.

אמר רבי שמעון בר יוחאי,

אחד עשר יום היו עם הקדוש ברוך הוא, זה הכול.

וכל יום

היו מחשבים איך לעשות את העגל.

רבי מאיר אומר,

אפילו לא יום אחד היה,

אלא היו עומדים בסיני,

אומרים בפיהם נעשה ונשמע,

בליבם היה מכוון לעבודת כוכבים,

שנאמר בתהילים ע'-ח',

ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו,

וליבם לא נכון עמו.

מה זה?

מה זה?

אתם מבינים מה זה מעלת הנגנב?

הרי עד כמה חדורים שורשי הכוחות הרעים

בעמקי נפשותיהם של בני האדם,

שלמרות שהגיעו למדרגות עליונות כאלה,

שעמדו לפני ה' בהר סיני, באימה, ביראה, ברטט, בזיעה,

והשתמשו ברז זה שמלאכי השרת משתמשים בו ואמרו נעשה ונשמע,

באותה שעה כאילו כזבו לה' בפיהם,

ובליבם תכננו את מעשי העגל וכיוונו לעבודת אלילים.

הפסוק בירמיה אומר,

עקוב הלב מכל

ואנוש הוא

מי ידענו.

מי יכול לעמוד על סוד ליבו של אדם?

מה זה?

אין סוף למזימות הרשע,

העקובות, המושרשות בתוך ליבו של האדם,

שעם כל

עושים מעלותיו

והתעלויותיו לרום הפסגה

הן אינן מרפות ממנו ונוקבות בו עד תהום הנפש,

מחדירות בו מחשבות כוזבות,

כוונות זדוניות,

חותרות תחת כל יסודות אמונתו והכרתו ומסירות אותו מדרך השם.

כמה צריך זהירות.

לכן, אני מתעלף לפעמים כשאני שומע אנשים אומרים, מה, אתה לא מאמין לי?

הקדוש ברוך הוא אומר, הן בקדושיו לא יאמין.

הקדוש ברוך הוא לא מאמין אפילו באברהם, יצחק ויעקב.

הן בקדושו, כל זמן שאדם חי, אין אמונה.

הן בקדושיו לא יאמין. יוחנן כהן גדול, 80 שנה לפני ולפנים, בסוף הופך להיות צדוק,

כי ההפך גמור,

לא יאומן כי יסופר.

הן בקדושיו לא יאמין.

באיוב למדנו, גם במלאכיו ישים תא הולה.

גם אלה.

גם במלאכים לא מאמין.

זה לא פשוט.

לא פשוט. בן אדם עכו בלב מכל.

ואנוש.

מי ידענו?

אז לא לסמוך על רגעי ההתעוררות וההתלהבות ולחשוב שזה.

וגם ההבטחות, אפילו אם הן אמיתיות.

ראינו הבטחות עצומות שהקדוש ברוך הוא,

בזכות זה קיבלו את התורה, בזכות ההבטחה נעשה ונשמע.

אבל כמה זה יזיק.

לא יאומן כי יסופר.

ולמה הם לא אמרו תן אתה?

כפויי טובה. בני כפויי טובה.

לא יאומן כי יסופר. לא להכיר טובה לקדוש ברוך הוא.

אבל זה מה שאנחנו עושים כל הזמן.

מי מברך ברכות השחר באמת שהוא מרגיש שהשם זוקף כפופים? אם לא זוקף אז הוא היה קם עקום ולא יכול לזוז וזה.

מי פוקח עברי? מי באמת מודה לשם והוא לא כפוי טובה?

אם נתבונן,

ואנחנו יותר גרועים מהם.

שבוק שולו.