אעופה ואשכונה | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

משפחת דניאל,

בסיעתא דשמיא, יוליה בת אינה, לידה קלה וטבעית קתרנגולת,

ושערך שיוולד יהיה צדיק ירא שמיים זכה רבים, בעזרת השם אמן. אמן.

ועידן בן כוכבה,

ברכה והצלחה בכל מכל כול.

מי ייתן בהיה לבבם זה להם להיראה אותי ולשמור את כל מצוותיי כל הימים,

למען ייטב להם ולבניהם לעולם.

בתחילה עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם במידת הדין,

ראה שאין העולם מתקיים,

שיתף בו מידת הרחמים.

מידת הדין היא המחשבה הראשונה העליונה.

אבל לחיות במידת הדין לא יסבלו זאת רק אנשי המעלה ויחידי סגולה זוכים לה,

כמו רביעי עקיבא וכו',

שכן בני ישראל במעמד הר סיני התרוממו לשעה קלה לאותה

דרגה של המחשבה העליונה שמלאכי השרת משתמשים בה,

ועם התגברות הקולות והברקים נזדעזעו ולא יכלו לסבול יותר,

ולבסוף ירדו ונכשלו.

אך משה רבנו הוא נשאר במקום קודשו במדרגת המחשבה הראשונה שהיא מידת הדין,

שנאמר, ואתה פה עמוד עמדי.

אז הוא נשאר לפי המחשבה הראשונה לעבוד את השם במידת הדין.

בני ישראל לא יכלו.

בהתחלה התעוררו לזה,

אבל כששמעו את הקולות,

את הלפידים,

אז הם נזדעזעו מזה ולא יכלו לסבול וירדו ונכשלו.

דוד מלכנו אמר, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה?

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

ליונה בעת המבול

שערי גן עדן נפתחו לה.

נפתחו לה שערי גן עדן.

והיא כיונה פותה,

מלשון פתיה,

והיא כיונה פותה, אין לה לב,

כי היא שבה משם אל העולם הזה.

לזאת אמר דוד, מי יתן לי

אבר כיונה?

אם היו לי כנפיים לעוף לגן עדן,

לא עשיתי כמוה,

כי הייתי מגיע לגן עדן ואשכונה,

ולא הייתי שב לעולם הזה.

אעופה ואשכונה.

כבר הגעת לגן עדן, מה אתה עוזר לעולם הזה?

רבי חמא בר חנינא אמר משל למלך שבנה פלטין,

ראה את הפלטין

וערבה לו.

אמר פלטין, פלטין,

הלוואי תהיה מעלת חן לפני בכל עת כשעה זו.

הלוואי שכל פעם כשאני אכנס לפלטין

תהיה לי שמחה

בדיוק כמו עכשיו,

כשרואה אותה בפעם הראשונה אחרי ההקמה של הפלטין, של הארמון.

זאת אומרת

שהרגשות

לא ייקבעו.

בדרך כלל, בן אדם עם הסדירה החדשה,

אז הוא מתפעל ונהנה ואיזה יופי וזה זה וזה וזה, ואחרי כמה שבועות בזה חלאס התרגל ואין לו את אותה התלהבות כמו ש...

העניין זה איך שומרים

את הרגשות הנפלאים ואת ההתרוממות והעליות והמעלות שאדם קונה,

שזה לא ישקע.

רבי יונתן אמר, למשל, למלך שהיה מסית ביתו

ועשה לו חופה,

וראה את החופה וערבה לו.

אמר לה, בתי,

הלוואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפניי בכל עת,

כשם שהעלית חן לפניי בשעה זו.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לעולמו.

עולמי, עולמי.

הלוואי תהיה מעלת חן לפניי בכל עת, כשם שהעלית חן לפניי בשעה זו.

איך הייתה בריאה נפלאה כשהקדוש ברוך הוא ברא אותה בהתחלה, נקייה מכל, חוטאים וחטאים וכו' וכו'.

אבל איך נראה היום בסדר העולמי החדש?

אשרי אדם,

שנשאר עומד בהתעוררות והתרוממות כמו בחטא שזכה לראות את האור המבהיק מן השמיים.

אותו רגע שזיכו לו מן השמיים לעוף על כנפי רוח,

שהגביאו אותו למרומים לטעום ממטעמי עולם הבא,

והוא עלה ולא ירד,

בבחינת העופה והאשכונה.

יש ילדים מגיעים לתלמוד תורה, מתלהבים בימים הראשונים וזה, ולוקחים את הילקוט, ואחרי כמה זמן דררר דועכים.

יש מגיעים לישיבה ובהתחלה וזה, ותופסים את הספרים, וזה, ואחרי זה דררר דועכים.

ככה זה.

יש אנשים חיי הנישואים בהתחלה בררר ורודים,

ואחרי זה נקודים נקודים.

דררר ירדים.

איך שומרים על ההתרוממות ועל ההתעוררות כל הזמן.

זה פטנט

נשגב מי שזוכר את הדבר הזה.

העופה והאשכונה.

זהו.

כל הזמן.

אמר דוד המלך, אגורה באהולך עולמים.

אחסה בסתר כנפיך סלע.

וכי עלה בדעתו של דוד המלך להיות חי לעולמים?

אגורה עולמים?

מה, לא תצא מפה? בן אדם חייב לצאת מפה.

אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא,

יהי רצון מלפניך

שיהיו שירות ותשבחות שלי.

כל התהילים

נאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לעולם.

דוד התפלל לקדוש ברוך הוא שכל ההשגות והרגשות העליונים שהוא זכה להשיג בחיים חיותו יתקיימו

ולא יתבטלו חס ושלום.

לא ממנו ולא מכל אלו שהושפעו ממנו.

הוא התפלל שיעלה ולא ירד.

אגורה באהולך עולמים.

שזה יישאר לנצח.

השם קיבל את התפילה שלו.

מי לא אומר תהילים?

אפילו הגויים.

פתח רבי אלעזר ואמר,

שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך.

למה כחותם?

אלא דרכו של חותם,

כיוון שנתדבק במקום אחד,

אף על פי שהוא סר משם,

נשאר רישומו באותו מקום ואינו סר ממנו.

חותם זה חותמת שאנחנו משתמשים בה, היום זה עם דיו.

אבל בזמנם החותם

הוא היה בולט.

וכשאתה היית עושה חותם,

טח!

אחר כך אתה מסיר אותו, אבל רושם החותם נשאר.

אז היה אומר, בלעזר, שימני כחותם

על ליבך,

כחותם על זרועך.

כך אמרה כנסת ישראל,

אף על פי שאתרחק ממך ואלך בגלות,

שימני כחותם על ליבך,

שתישאר צורתי חקוקה אצלך בלב, כביכול אצל הקדוש ברוך הוא.

כאותו חותם שמשאיר כל צורתו באותו מקום שנדבק בו.

מה זה בא ללמדנו?

צריך האדם להשתדל לא לאבד את צורת הרגעים שהתעלה בהם.

לא להשכיח את הרישומים הטובים שהופיעו לו מן השמיים.

להתפלל תמיד,

שימני כחותם על זרועך,

שהרושם תמיד יישאר,

גם אם ההערות האלה והאורות האלה וההתעוררויות האלה שרו,

אבל רישומם יישאר ניכר, כחותם.

מפני מה נטמן המשכן עד היום הזה?

שני מקדשים חרבו,

לא נשאר מהם כלום,

אבל המשכן נשאר בשלמותו, הוא רק טמון איפשהו.

למה הוא נטמן ובתי מקדש לא נתקיימו?

מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת ליבם.

את המשכן עשו כל נדיב לב.

והקדוש ברוך הוא קיבל את התרומות רק מנדבת ליבם,

והם היו כשרים.

והמלאכה הייתה דיים,

ועוטר.

עשו במרץ,

ונתנו מממונם

וכל אחד שיודע במלאכה בא ועשה.

אפילו מי שלא ידע, ניסעו ליבו לומר

אתה תגיד מה לעשות ואני אעשה.

וכיוון שזה היה על ידי הקשרים בנדבת ליבם, היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא להפסיד את כל מה שהם עשו הקשרים בנדבת ליבם.

ולכן לעתיד לבוא יבוא הקדוש ברוך הוא

וישרה בתוכו, בתוך המשכן.

אתם רואים, כשדבר נעשה קדוש, טהור, בכוונה שלמה והכול, יש לו קיום נצחי.

קיום נצחי.

רואים אנחנו עד כמה צריך אדם לייקר, לכבד את כל היצירות

שהוא יצר לעצמו בעמל ובגיעה גדולה,

אם זה בתורה, אם זה ביראה.

את כל הרגשות הנאצלים ואת כל העליות שזיכו אותו מן השמיים,

חבל לאדם להפסיד אותם, כי זה הון יקר

והוא צבר אותו ושלא ילך לאיבוד.

כי לא בכל זמן זוכים להתעוררות, להערה מן השמיים.

ואם אדם זכה, צריך לשמר את זה.

בואו נראה עכשיו

מעשה כואב

שמלמד מה קורה כשלא מצליחים לשמר את ההארה,

את ההתעוררות הגדולה והטובה.

כשמת שמעון הצדיק

אמר להם,

חוניו בני ישמש תחתיי.

מפני שהוא בקי ורגיל בעבודה,

הוא גם תלמיד חכם יותר משמעי אחיו.

ולא קיבל עליו חוניו

להיות כהן גדול,

שזה השיא של השיאים ביהדות.

כהן גדול זה המדרגה הכי גבוהה שיש ביהדות.

להיכנס לפני ולפנים ולכפר על כל ישראל.

והוא ויתר.

למה?

לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו בשנתיים ומחצה.

אז הוא אמר, איך אני,

הקטן,

אפילו שהאבי

ציווה שאני אהיה,

איך אני אעשה?

ואחי עלול לפגע,

זה יגלה את

התחלישותו שהוא לא כל כך תלמיד חכם וזה, זו פגיעה גדולה.

אמר לו,

אחי,

ומחל חוניו לשמעי את הכהונה הגדולה.

לימים

נתקנא חוניו בשמעי אחיו

ונתחרט על המחילה.

כל ההארה שהייתה לו צללה למטה.

תראו מה זה יכול לגרום.

אז מה הוא יעשה?

איך הוא יסיר אותו עכשיו מהכהונה הגדולה והוא יתפוס את מקומו?

איך עושים דבר כזה?

תקשיבו, אתם לא תאמינו.

ביקש חוניו לעשות את שמעי

לשחוק בעיני הכהנים.

זאת אומרת, הוא יסתלבט עליו,

יעבוד עליו.

הכהנים יראו ויזרקו אותו מהתפקיד וישימו אותו תחתיו.

אמר לו, בוא, בא ללמדך סדר עבודה.

הלביש אותו כותונת

בת דקה שלובשות הנשים, חלוק של נשים.

ושם לו אזור קטן, חגורה דקה כזאת, כמו של הנשים שהן שמות.

והעמיד אותו אצל המזבח.

יצא ואמר לכהנים,

תראו,

הוא נדר נדר ללבוש את החלוק הזה ואת האזור הזה.

הוא נדר נדר והבטיח לאהובתו

שהוא יעשה את זה כשהוא ייכנס

להקריב קורבנות.

ביום שאני אתמנה לכהן גדול,

אני אלבש את הכותונת שלך ואחגור באזור שלך.

וכשראו הכהנים ככה, ביקשו להרוג אותו.

זאת אומרת,

מהמדרגה של הוויתור

והמחילה לאחיו שלא ייפגע,

היה מוכן שיהרגו אותו

ושהוא יחזור בחזרה.

לא יאומן כי יסופר.

אבל מה, לפני שיהרגו אותו,

סח להם את כל הסיפור, סיפר להם.

שמיעי אומר להם, תשמעו,

אני לא ידעתי מה צריך לעשות. הוא בא ואמר לי, הוא לימד אותי,

הוא מומחה גדול, הוא אמר לי שככה צריך לגשת למזבח.

אני לא ידעתי את העלילה שהוא עולל, מה עולל עליי.

אז עכשיו התהפכו על חוניו, ביקשו להרוג את חוניו.

הלך לאלכסנדריה של מצרים,

שהיו בה רבבות מישראל באותה עת,

ועשה שם מקדש ובנה מזבח

והעלה עליו עולות לשם השם.

אתם שומעים דבר כזה?

לא יאומן כי יסופר.

ויתור גמור עד כדי רציחת אחיו.

שלא התבייש, בהתחלה הוא התכוון, לכן נתן לו.

ואחר כך בייש אותו בבושה שהם כדוגמתה.

זה כשלא שומרים

על הרישומים הראשונים, על ההתעוררויות.

אם אתה לא

אעופה והשכונה,

ואם אתה לא שימני כחותם,

מי יודע לאן זה יכול להידרדר.

כי אחרי העלייה יהיה צרררע מקטרג.

רוצה שאדם לא יישאר שם באותו סטטוס.

אז הוא מחפש להוריד, אבל לא סתם להוריד, לא למקום שהיה קודם.

יותר גרוע, למטה למטה.

שלא יישאר שום רושם.

הנה לנו דוגמה איך אדם עולה ומתעלה,

אבל לא מתקיים בעלייתו.

בהתחלה נצנץ בו בחוני ורוח עליון. ויתר על הכהונה מחל כבודו.

כבוד שאבא שלו שמעון הצדיק הגיש לו ברצון להיות כהן גדול.

וזה בלי השתדלות מצידו. הוא לא דחף במרפקים ולא עשה קומבינות. הוא לא היה אדוניה והוא לא היה אבשלום

שרצו לדחוק את שלמה המלך.

לא.

אבל הוא לא זכה להתקיים על גובה אותה שעה רצויה

באותו הרגע שהוא הפגין צניעות למופת

לא הצליח לשמור

את הזיו והחוכמה שזרחו לו.

הוא קיבע את האש הטהורה והידרדר ירידה אחר ירידה.

אז רואים מכאן ולומדים מכאן כמה צריך בעל עלייה להתפלל,

להשתדל להתאמץ,

שכל העליות וכל ההשגות שהשיג בתורה יישארו על מעמדן.

שיישאר באותן השגות שהצליח

בזכותו להשיג ולהגיע אליהן.

ועליו לעשות שמירות,

שיוכל להישאר במדרגות

ולא תהיה הגיעתו לריק.

ולהיזהר ממוקשים על הדרך שלא ייפול עימם.

וצריך לסלק את כל המפריעים וכל המידות הרעות שיכולות ועלולות

להפיל אותו חס ושלום.

אז זאת אומרת, זו עבודה,

עבודה רצינית, עבודה קשה.

אבל הנה, לדוגמה, יש מאמר כזה.

נגיד שאדם מבין אותו,

אבל עוד שבוע-שבועיים יישאר לו אולי את המילה סימני כחותם,

אולי אעופה ואשכונה, ואת כל עיקר הדברים הוא ישכח.

ובטוח שכשדיברתי, כל אחד יסתכל בעצמו מה הוא השיג פעם, ואיך הוא לא עמד בזה, ואיך הוא ירד משם,

ואיפה הוא נמצא היום.

אז אם בן אדם רוצה שכל מה שלמדנו עכשיו יישאר אצלו, צריך לעזור על המאמר הזה כמה פעמים, לחקוק אותו,

עד שהוא יוכל באמת לאמץ

את הרעיונות הנפלאים שיש פה, איך בן אדם משמר את העליות שלו ולא יורד.

ובכדי שבאמת יוכל לקיים אצלו את כל ההשגות שהשיג,

צריך אדם לצרור היטב את כל העליות בקשר של קיימא, כמו שצוררים כסף, לוקחים מטפחת,

שמים את הכסף וכוסרים קשרים,

שזהו, שיישמר,

שלא פתאום ייפתח וכל הכסף יתפזר.

צריך לנצור את זה מכל משמר, וגם שלא תשלוט בו עין רעה,

ויטהר את עצמו מכל שיא גוף גם,

ויראה

כיצד לא יגרום בעצמו היזק לרכוש הרוחני.

ויזכור

את כל המידות הרעות

שהן גורמות.

הן גורמות לאבד ולהפסיד את הכול.

המידות זה הגורם הראשי לאבד ולהפסיד את הכול.

וצריך להרגיל את עצמו ולשים לנגד עיניו את המטרה העליונה שלמדנו,

אעופה ואשכונה.

עפים,

ממריאים לה גבהים, אבל גם שוכנים שם ולא יורדים.

לא לאבד את כל הרשימות הנעלות,

את רגעי ההתרוממות

שמופיעים לנו בחיים.

לא להרפות מהם,

לא לשכוח אותם,

ולא חלילה לשוב ולקלקל,

אלא אעופה ואשכונה,

להישאר עם ההופעות העליונות,

ושיהיה כחותם,

שתמיד רשומו נשאר וניכר.

רבי חנניהו בר-גשי אומר,

רוסו הקדוש ברוך הוא עושה כל ישראל,

דפיקו, חרבו לעולם, תורו ומסוות,

שנה אמר ה' אבס למען, סדגו,

יגדיל תורו, יגדיל.