הלכות ראש השנה חלק ט' | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

כדין תקיעת שופר שהתוקע מברך ומוציא את האחרים ידי חובתם.

חרש שותה וקטן פטורים,

וחרש אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא.

דכיוון דאינו שומע עליו בר חיובה הוא.

אומר הרמה אבל שומע ואינו מדבר,

מוציא האחרים ידי חובתם.

היות והמצווה היא פה בשמיעה, לכן אנחנו מברכים לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר. לכן במקרה כזה, כפי שאומר הרמה,

ששומע אבל אינו מדבר יכול להוציא את האחרים ידי חובתם.

אבל אם זה להפך, מדבר ולא שומע לא מוציא את האחרים.

למה? כי החיוב, כמו שאמרנו,

בעצם הברכה, לשמוע קול שופר ופה הוא לא שומע.

יפה.

מהי ההגדרה של חרש שוטה וקטן? אז חרש ידוע, שוטה.

כן, נשתבשה עליו דעתו. וקטן, הכוונה שהוא בן 13 ויום אחד, והביא שתי שערות ויודעים שהביא שתי שערות.

כי אם לא יודעים שהביא שתי שערות יכול להיות שהוא בגדר בן 13 אבל עדיין הוא לא בשל.

אם הוא לא בשל,

אז זה באמת בעיה.

לא יכול לתקוע ולהוציא את האחרים ידי חובתם.

היי, אמרנו לפי הרמה שמה שבאמת שומע ואינו מדבר מוציא את האחרים ידי חובה. איך הוא יברך אז?

שומע, אנחנו מבינים שהוא שומע.

אבל איך הוא יברך?

אלא יכול אחר לברך

עבורו,

והוא זה שתוקע בשופר ובכך מוציא את האחרים ידי חובתם. איפה אנחנו יודעים את זה?

בדין שליח תוקע שנתקע.

נכון? הוא התחיל לתקוע ופתאום לא יוצא התקיעות.

אז יכול לבוא אחר תחתיו ולא צריך לברך האחר את הברכה. למה?

הרי האחר עכשיו מתחיל מחדש.

התשובה היא, על סמך הברכה שהוא בירך, הוא מוציא גם את התוקע וגם את האחרים ידי חובתם.

על סמך הברכה הזו הוא גם יוצא.

לכן אותו דבר עדין פה, שמה שאותו אדם שהוא חס ושלום, חס וחלילה,

אילם, לא מדבר,

אבל כן הוא שומע, אחר יכול לברך בעבורו,

והוא יוציא את האחרים ידי חובה בתקיעות.

ב',

סליחה, ג',

אישה פטורה משום דעה ומצוות עשה שהזמן גרמה,

וכללו בידינו מצוות כל מצוות עשה זמן גרמה,

נשים פטורות.

ד', אנדרוגינוס מוציא את מינו.

טומטום אפילו את בן את מינו אינו מוציא.

אז טומטום ואנדרוגינוס מוזכרים בשולחן ערוך בהלכות מילה,

שם מובא לגבי מי שהוא אנדרוגינוס.

מה זה נקרא אנדרוגינוס?

שיש לו את שני הסימנים יחד,

גם של זכר וגם של נקבה. טומטום, לעומתו,

אין לו לא את סימני הזכרות ולא את סימני הנקבות,

ולכן אנדרוגינוס יכול להוציא את מישהו מנו.

לדוגמה, יש בית כנסת שלם ששם מלא אנדרוגינוסים הצטופפו יחד לעשות את זה, לשמוע קול שופר, והוא תוקע עבורם, מוציא את מינו.

אבל טומטום, אדם שאין לו

לא סימני זכרות ולא סימני נקבות, אפילו את מינו דהיינו יהיה קבוצה של טומטומים, כן?

עניין של טומטום גם לא מוציא אותיו

ידי חובה. לכאורה, מה ההבדל בין שניהם? בואו נראה.

יפה מאוד.

אז אומר המשנה ברורה, מוציא את מינו דה כל אנדרוגינוס שווים, שיש להם זכרות ונקבות.

ואם הוא בכלל זכר, גם חברו הוא בכלל זכר.

אבל אינו יכול להוציא את שאינו מינו, דהשמא הוא בכלל נקבה.

ואפילו את מינו,

דהשמא, זה לגבי הטומטום,

דהשמא אם עיקר רעב, יימצא שטומטום זה נקבה וחברו זכר.

דהיינו, הטומטום, הוא שם כותב על שולחן ערוך בהלכות מילה, שמה?

שלא מלאים אותו בשבת, אבל ביום חול יבדקו.

יקרעו את העור שם,

במקום שאמורה להיות הברית, ויבדקו. אם יש בו את הברית קודש, הוא טמון פנימה,

נכנס פנימה והוא היה מכוסה עכשיו בעור, סימן שזה זכר.

אבל אם אין לו עוד ברית קודש, סימן שהוא נקבה.

אז טומטום, יש בו ספק לגביו.

לכן אומר השורן ערוך, אפילו את מינו לא מוציא. למה?

שאם יקרע את האור וימצא שטומטום זה נקבה וחברו זכר, הוא לא יכול להוציא אותו.

ואף ביום השני שהוא דה רבנן,

של ראש שנה, כן, שתוקעימו בשופר, נקטינן ככל חומרת היום הראשון.

אנחנו נוקטים שגם יהיה הדין הזה, שמה?

שאחד שרשאי וראוי להוציא,

הוא בעצמו לשמוע קול שופר,

הוא גם זה שרשאי להוציא את האחרים ידי חובת תקיעת שופר.

ומי הוא אף ביום הראשון אם שמע זכר מטומטום,

חוזר ותוקע בלא ברכה.

אנחנו רואים שצריך לחזור שוב פעם ולתקוע מספק.

וטומטום ואנדרוגינוס אף דחייבין לתקוע מכל מקום לא יברכו.

אז מישהו אחר מברך והם תוקעים. למה? דה ברכה הוא דה רבנן.

וספק לכולה. יש לנו פה ספק לגביהם. ספק שמה שהוא יכול להיות נקבה ולא זכר.

נכון?

וספק לגבי הברכה שלהם. סליחה,

ספק לגבי הברכה שלהם. והיות זה ספק דה רבנן, לכן אנחנו מקלים איתם.

לכן מישהו אחר יברך.

אז אם זה אנדרוגינוס והוא מאותו מין מוציא את בני מינו על ידי חובה. אבל טומטום?

תלוי.

אם נקרע ונמצא זכר, מוציא אותו ידי חובה. לא נקרע ונמצא זכר, הוא נקבה ואינו מוציא, סליחה,

לפי השולחן ערוך, אפילו במינו.

דהיינו, אם הוא כמותו טומטום, גם לא מוציא את החיים מידי חובה.

למה? כל זה משום הספק, ספק דה רבנן, לכולה.

כן, היי,

מי שחציו עבד וחציו בן חורין

אינו מוציא אפילו עצמו,

וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.

אז אדם שמשהו ספק,

עבד,

ספק, וחציו עבד וחציו בן חורין,

לא יכול להוציא אפילו את עצמו ויחפש בן חורין,

ואין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה,

והוא יוציא אותו על ידי חובה עתה כיעות.

ו.

אף על פי שנשים פטורות יכולות לתקוע,

וכן אחר שיצא כבר,

ידי חובת התקיעות, יכול לתקוע ולהוציאן.

אבל הן מברכות ולא יברכו להן.

והמנהג שהנשים מברכות,

אומר הרמא, על מצוות עשה שהזמן גרמה.

על כן, גם כאן מברכות לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן.

ואם כבר יצאו,

ואין תוקעין רק לנשים,

אבל אם תוקעין לאיש המחויב,

מברכין לו, אף על פי שכבר יצאו, כמו שנתבאר, וכו' וכו'.

כנ״ל לגבי שאר מצוות כולם שנוהגים עבורם. לדוגמה,

יש מנהג כזה בשנים האחרונות, לקרוא להן פרשת זכור.

אז זה רק, מה שנקרא, נהגו ככה לעשות להן בעלמא, אבל לא יכולים להוציא את הספר תורה מההיכל, להניח אותו על התיבה, כדי לקרוא להן פרשת זכור. הן לא מחויבות.

לא שייך בהן דין של מחיית עמלק.

כי לאו בנות מלחמה, נינו.

אם לאו בנות מלחמה, נינו. איך אתה רוצה להוציא עבורם ספר תורה?

לכן נהגו לעשות, לקרוא להן בתוך ההיכל. היי, אם יש

אדם שהוא זכר, כן, גבר, שהוא לא עלה לתורה,

הוא לא עלה לתורה או שהוא לא שמע קריאת פרשת זכור,

יכולים בעבורו להוציא את הספר והוא יברך

ויענו אמן, למרות שרוב הנשים שם שנמצאות,

רוב הציבור שנמצא שם זה נשים,

והן ישמעו מאזרת נשים את הקריאה של השליח ציבור עם הברכה של המברך,

ויצאו ידי חובה. אבל מעיקר הדין הן לא מחויבות בשמיעת וקריאת פרשת זכור. האשכנזיות,

כן, הן מחויבות, הספרדיות, לא.

לכן,

כנל פה, אם מוציאים את השופר בשביל לתקוע להן, והן עושות לעצמן, אין בעיה.

אז תוקעות בשופר בלא ברכה.

למה?

כי כותב השולחן ערוך שזה מצוות הסס שהזמן גרמה, ומצוות הסס הגרמה נשים פטורות.

הרמ״ה אומר, לא, מה פתאום, גם מחויבות, גם מחויבות, לכן הן יכולות לברך לעצמן על תקיעת שופר.

אבל אם אני רוצה להזמין תוקעה שיתקע גם עבור הנשים בשופר,

זה לא יעשה.

בסדר?

כנל גם אחרים שיצאו ורוצים לתקוע על הנשים, גם לא יברכו להם.

אבל אם יש שם איש אחד שהוא כן מחויב ולא שמע כל שופר, כגון חולה וכדומה,

אז הוא בוודאי ובוודאי שיכולים לברך בעבורו, כמו דין חולה שמברכים בעבורו ותוקעים בעבורו שלושים תקיעות בשופר.

יפה.

שאלו את הרב קנייבסקי

ביומיים האחרונים, מה לגבי ראש שנה וכיפור יעשו?

הרבה בתי כנסת אמרו, אנחנו רוצים לעשות קבוצות של 20 קפסולות

בגלל הקורונה, ומה לעשות? הוא אמר, גם הנשים צריכות לבוא לבית הכנסת.

למה?

כי גם הן צריכות להתפלל בראש שנה ויום כיפור. מה זה להגיד להן לא לבוא?

לכן, יש הרבה מקומות, הוא אומר, לא, לא, רק הגברים יבואו, חלק מהגברים יהיו על תקן נשים, בעזרת נשים ישבו שם בקפסולה,

וחלק יהיו למטה, ככה לא יהיה ערבוביה ולא ידבקו, וכל החרטות והשטויות שלהם.

לכן, הרב קנייבסקי שאלו אותו, אמר חד משמעי,

אני מאמין שהרב קנייבסקי לא אוחז בכלל מהקורונה,

כי לא רואים אותו לא עם המסכה,

ולא מדבר על זה, ולא חושש מזה,

ומלכתחילה הוא כבר אמר לתלמודי תורה לפעול כרגיל ולא לעשות שום דבר,

אבל כנראה שהסובבים

הם המשפיעים.

כן, אתם רואים, לפי התשובות שלו, הכל, שהוא חד משמעי, שום דבר אין.

הכל טוב.

השם שומר את עמו ישראל, והכול בסדר.

רק שיעסקו בתורה ובמצוות.

יפה. המודר זין.

המודר ענה מחברו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה.

אז אדם עכשיו נדר נדר שהוא לא מוכן לקבל מהחבר שלו שום דבר, שום פעולה לטוב ולרע,

אז תקיעה של מצווה מותר לתקוע לו, ודווקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו.

זאת אומרת, בלי דעתו, הוא לא מבקש ממנו תוציא אותי ידי חובה, אלא הוא מצד עצמו, בבית השופר,

אמר, הנה פלוני פה, זה אני יודע שהוא מתפעל בבית

בראש שנה בגלל המצב, דקה את השופר,

ובירך ותקע עבורו תקיעת מצווה.

אז הוא, אין לו שום דבר מזה.

אבל אם אמר לו עמודה ארצקה ורוציאני, אסור. למה הוא?

הוא עשה

נדר,

כן?

או מהרמה, ואם אמר, כונם תקיעותיו עליי, בכל עניין אסור.

אבל אם הוא פירט, הוא אמר, לא מוכן בשום פנים ואופן לשמוע את התקיעות שלו. זה לא רוצה לשמוע את התקיעות שלו, כל הסוגים.

כונם תקיעותיו עליי,

אז לא יכול לצאת ידי חובה אפילו אם הוא לא יבקש.

דהיינו, אם התוקע עצמו,

כן, בירך ותקע בעבורו.

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו,

וכן השומע מן המתעסק לא יצא,

וכן התוקע לשורר ולא נתקבל לתקיעת מצווה לא יצא.

נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שהתכוון שומע ומשמיע.

זוכרים מי אמר את זה?

שומע ומשמיע.

כן.

יפה מאוד, הנה הוא הביא את זה מפה.

ט.

מי שתקע ונתכוון, אשריך אליהו,

מי שתקע ונתכוון להוציא קול השומע תקיעתו

ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו.

אף על פי שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו ידועו, יצא שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו.

השליח ציבור בית הכנסת שתוקע בשופר

ומפרט את האנשים, ראובן שמעון לא, הוא לא.

הוא אומר כל מי שישמע את התקיעות יתכוון לצאת ידי חובה,

יענה אמן בלבד, לא אמירת ברכו ואורך שמו וכולי, עומדים בה בשעת הברכה, לאחר מכן יושבים, והוא תוקע ונגמר הסיפור.

אז הוא לא מפרט מי צריך.

אז אם הוא, התוקע הזה,

מתכוון להוציא את כל מי ששומע את קיעתו ושמע,

שומע ונתכוון גם הוא להוציא ידי חובה,

אפילו שהוא לא התכוון אליו ישירות, יצא ידי חובה.

שהרי הוא בדעתו כיוון לכל מי שישמענו.

לפיכך, מי שהיה מהלך בדרך

או יושב בתוך ביתו ושמע תקיעות משליח ציבור יצא אם נתכוון לצאת.

שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים

ידי חובה.

יפה מאוד.

הלאה, טייט.

מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע את קיעתו, סליחה, יוד.

לא, סליחה, נגמר פה הסימן.

כן, לכן

הוא צריך לעמוד במרחק כזה שהמרחק לא יגרום לו לשמיעת קול העברה.

זוכרים שדיברנו בשיעור הקודם לגבי התוקע בבור?

אם הוא שומע את קול השופר ממש ולא קול העברה שיוצא מתוך הבור,

אז יצא ידי חובה אמרנו.

אם שומע קול העברה אינו יצא ידי חובה.

אותו דבר פה, אתה נמצא במרחק כזה.

אם אתה שומע מהמרחק כזה את מה? את קול השופר בבירור ולא קול העברה, יצא ידי חובה.

אבל הוא נמצא עכשיו בבית שלו, מחוץ לבית הכנסת, והוא שומע איזה קול שנדמה לו שזה קול שופר.

ובאמת זה לא קול שופר, זה הקול של העברה.

בוודאי ובוודאי שלא יכול לצאת ידי חובה.

סימן תקצ'

סדר הראוי לתקיעת שופר ובו תצעיפים.

א. כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה?

שולחן ערוך.

שואל ועונה. 9. לפי שנאמר תרועה.

ביובל ובראש השנה שלוש פעמים.

וכל תרועה פשוטה לפניה,

והכוונה לתקיעה,

ופשוטה לאחריה.

ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי,

אחד הן.

בין בראש השנה, בין ביום הכיפורים של יובל.

9 תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם.

טראט, טראט, טראט, כן?

וכן על זה הדרך.

טשרה, טשרה, טשרת.

טשת, טשת, טשת, יפה.

בית.

עכשיו, זה נלמד מהאסמכתא של הפסוקים, נכון?

כתוב, ועברת שופר תרועה בחודש השביעי,

שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש,

יום תרועה יהיה לכם, תעבירו שופר בכל ארצכם.

וזה ההיקש של מה שלחודש השביעי,

בעשור לחודש, תעבירו שופר בכל ארצכם.

מה להלן שביעי?

אף כאן שביעי,

ושביעי ושביעי יחד מתחברים, זו גזירה שווה.

מה לגבי ראש שנה נאמר בחודש השביעי בעשור לחודש?

ולגבי יובל כתוב, אמרת שופר תרוע בחודש השביעי.

אז יש היקש של לימוד שביעי-שביעי, ומכאן אנחנו רואים שסדר התקיעות,

גם ביובל וגם בראש השנה,

הוא שווה.

בית.

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קוראים תרועה,

או אם היא מה שאנו קוראים שברים,

או אם הם שניהם יחד.

לפיכך כדי לצאת ידי ספק, לתקוע תשרת שלוש פעמים,

ותשרת שלוש פעמים, ותרת שלוש פעמים.

אז אומר השולחן ערוך,

מה זה בעצם התרועה שאנחנו רגילים?

שמענו את התרועה התימנית המסורתית כל לילה, מה שאנחנו שומעים,

טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו.

נכון?

אומר שולחן ערוך, מי אמר שזו התרועה בכלל?

אולי התרועה שהתכוונו רבותינו שאמרו יום תירוע יהיה לכם הקמתם.

טו-טו-טו, כמו השברים שאנחנו עושים.

אולי זה באמת התרועה.

אז בואו נראה.

אומר המשנה ברורה נסתפק לנו מתרגמינן

מדמתרגמינן תירועא יבבה.

על משהו כקול אדם שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל.

איפה זה כתוב בנביא?

יבבה, אתם זוכרים?

מאיפה לומדים את זה יותר נכון?

יפה מאוד, לומדים את זה מאם סיסרא,

שבכתה וייבבה.

אז בואו נראה את זה.

על משהו כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל, ועדיין אין אנו יודעים אם הוא כאדם הגונח מליבו,

ככה שבוכה,

כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים כל אחר כל ומעריך בהם קצת,

והוא נקרא גונח,

והוא דרך הבוכה בתחילת בחייתו.

וזה מה שאנו קוראים שברים,

או כאדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה.

והוא מה שאנו קוראים תרועה,

או אם הוא שניהם כאחד, גם זה וגם זה,

דהיינו קול של בכי ויללה.

יפה מאוד.

אומר השולחן ערוך, לכן מה יעשה בגלל הספק הזה?

כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע את השרת

שלוש פעמים,

תשת שלוש פעמים ותרת שלוש פעמים,

ואין יוצא במה שיתקע את השרת. הוא אומר, טוב, אני אתקע רק את השרת,

יש שם את כל הקולות, נכון? תקיעה, שברים,

תרועה, תקיעה? יאללה, נעשה שלוש פעמים, נגמר הסיפור, נצא ידי חובה.

לא.

למה? אולי נתכוונה התורה, אולי כוונת התורה הייתה על מה? על שברים לחוד.

טוט, טוט, טוט, אולי זה הכוונה של התורה.

מי אמר לך שכוונת התורה זה תשרת השטרת?

סליחה, תשרת.

אולי זה הכוונה רק לשברים?

וכמה מפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה האחרונה?

לקה חוזר ותוקע שברים לחוד.

זאת אומרת, עכשיו פה יש הפסק, נכון? תקענו תקיעה,

תקענו שברים, או פעם תרועה, או פעם תקיעה. אז עשינו פה הפסק. אולי הכוונה זה רק השברים ולא התקיעה ולא התרועה.

לכן, בגלל הדבר הזה, מה אומרים לו? תעשה את השרת,

או פעם תחזור תעשה את השעת,

בגלל הספק,

ואו פעם תחזור תעשה את הרת. כי יכול להיות שזה לא הכוונה לשברים, זה הכוונה לתרועה.

ומחמת זעתם צריך לתקוע גם כן תרעת, ואין יוצא ממה שתקעת שרעת ותשעת.

דילמה כוונת התורה אל תרועה לחוד,

והפסיק מתחילה בשברים בין תקיעה לתרועה.

אז מה הרווחת לכן עושים את שלושת ה...

יפה מאוד.

עד כאן להיום, מחר בסייעתא דשמעיא נמשיך.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. רבי חנן בבקשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל.

וכך בא להם תורה ומצוות שלאמרנו,

וחפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.