הכרת הטוב לרבו

"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יותר מאביו; שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ראה אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת לשל אביו"

עד כאן פסק הלכה של הרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה פרק ה' הלכה א')

אז הכרת הטוב לרבותיו, מה שמתבאר מדברי הרמב"ם: שיסוד חיוב כיבוד רבו הוא מצד קבלת הטובה. 

והיינו; יסוד ענינו כמו שנתבאר מדברי החינוך (במצוה לג'): שחיוב כיבוד אב ואם מחמת הטובה שקיבל, 'הוקש כבודם לכבוד המקום' מחמת שותפותם ביצירתו, כן הוא ענין כבוד רבו בקל וחומר; שהרי על ידי אביו זוכה לחיי עולם הזה, ואילו על ידי רבו הוא זוכה לעולם הבא! ולכן חיובו הוא יותר גדול. 

ב'פרקי אבות' (פרק ו' משנה ג'): "הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ: "רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ!" הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד"

הרי להדיא: שאין הכבוד מחמת גדלות חברו בתורה, אלא מחמת שלמד ממנו והיינו; מצד חיובו כלפי המטיב עִמו מי שהטיב עמו זה החיוב. 

ואם על אוֹת אֶחָת חייב בכבוד; נגיד הוא תיקן אותך קראת לא נכון אוֹת אֶחָת אמרת בקמץ במקום בחולם - אתה חייב בו כבוד גדול! אז מה נענה כלפי רבותינו שלמדנו מהם ריבוי של תורה ועבודה ופרקים, מסכתות יסודות ביאורים בכל התורה - כמה חייבים כלפיהם בכבוד ובמורא!

עד כאן בספר 'ברכת אברהם' (עמ' צג'). 

ה'אור ישראל' ר' ישראל סלנטר זצ"ל (במכתב ט') כותב: "בזאת נחזיק טובה לרבותינו עיני העדה אשר הרחיבו דבריהם בדברי המוסר לפתח לבב שַׁדמת האבן ואנן מה נענה אבתריהון?! ללמוד ולהגות בהם להוסיף לקח ותבונה וציורי הפרטים אשר לכל אחד בבית מיוחד ואין שטן ואין פגע לתנועת רגשת האברים הנצרכים לעיון הגדול הלזה!"

יש לו לשון קשה בשביל הדור הזה אבל אני אגיד את זה בלשונינו מה שנקרא, הוא אומר: שאנחנו צריכים להחזיק טובה לכל רבותנו עיני העדה, שהם העמידו אותנו על האמת בעניני המוסר, לפקוח את עינינו והרחיבו את דבריהם בדברי המוסר. 

לפתח לבב שדמת האבן – "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" (יחזקאל לו כו) יש לאנשים לב של אבן לא זז! לא משתנה כמו אבן – אבן נשארת אבן תבוא בעוד מאה שנה נשארת אותו אבן, אז הוא אומר: צריך לפתח לבב שדמת האבן כמו שמפתחים את האדמה וחורשים וככה פותחים אותה לזרעים שיביאו נטיעות וצמיחה! ככה צריך לפתח על ידי דברי המוסר של עיני העדה, אז אנחנו צריכים להכיר להם טובה על זה! ואנחנו מה נענה אחריהם?! אנחנו צריכים ללמוד ולהגות בהם בדבריהם, ולהוסיף לקח ותבונה בציורי הפרטי, כל אחד יש לו ציורים פרטיים מה אצלו הבעיה. 

לכל אחד בבית מיוחד זאת אומרת תעשה לך חדר שמה אתה נכנס סגור אף אחד לא מפריע ולא מבלבל לך את המוח ואתה לא מבולבל, אתה מתייחד לך עם עצמך בתוך החדר, אין שטן ואין פגע לא יטרידו אותך עם כל מיני דברים, וזה לתנועת רגשת האברים הנצרכים לעיון הגדול הלזה,

זאת אומרת שזה יפעיל אותך עד כדי כך שהאברים שלך יגיעו להתרגשות ותוכל להתעלות; לא קוראים מוסר ביובש! צריך עם הגוף, יש כאלה מתנדנדים, יש כאלה מנגנים, יש כאלה בוכים, יש כאלה 'בשפתים דולקות'! אוייי....! כן, אנחנו לא עושים את זה יגידו: 'שזה הצגה!'

פעם הרב בירנבוים זצ"ל לימד אותנו איך לומד מוסר! פעם סיפרתי את זה - תשמעו את זה בקלטות ...

זה ב'אור ישראל'. 

עכשיו הכרת טובה לרבו:

בספר 'וספרתם לכם': "יתן אל לבו; כי כדי שיכיר טובה לחברו וישלים לו הודאתו"

אז צריך קודם להכיר לו טובה וגם להשלים לו את ההודאה שההודאה תהיה שלימה,

"אז יש לו להרבות ולהוסיף אהבה עמו!" כי אם אתה קריר כלפיו אתה לא תשלים הודאה, אבל אם אתה תוסיף כל פעם אהבה עמו אז ודאי שיש לך חשק לתת למי שאתה אוהב.

"וכן לעשות עמו חסד ולגדלו" צריך לעשות חסדים לא רק: 'תודה! ישר כח!!' וזהו נגמר, לעשות חסדים, ולגדלו, לשבח אותו לרומם אותו בפני אנשים. 

כמו שמצינו במסכת 'כלה רבתי' (פרק ח') בדוד המלך שלהיותו מכיר טובה לרבותיו, הגדיל אהבתו אליהם וקראם: "רַבִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי!" ונמצא משלים את מידת ההוד שזה שבח ההודאה על ידי מידת החסד והיא אהבה חסד וגדולה".