הייתי שם במצרים - חלק י - מכת צפרדע - הרב אמנון יצחק שליט"א
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום לעילוי נשמת מרדכי בן סלם בג'ימה
מנוחתו עדן
אני הייתי במצרים
פרק י'
ואנחנו מגיעים למכת צפרדע
אני צריך נופש זעק עבדול קארין
חייב לנוח מהמראות הנוראים שחוויתי לשכוח מכישוף המים הנורא
אני לא יודע אם אני אשתקע מהזוועה הזו
לא יום אחד סבלו המצרים מהדם לא יומיים
שבעה ימים ערך הסיוט הנורא הזה
השתיר את חותמו על מצרים כולה
מלבד הסכומים העצומים
ששילמו ליהודים עבור אספקת מים
נפגעה כלכלת מצרים באופן חמור
העמוד המרכזי בכלכלה היה דגת היאור
הכל הוכחד
עד שהיאור ישתקם
ויחזור להשריץ דגים
מי יודע כמה
השדות יבשו
עצי הפרי צומקו
הדשא המוריק הציב
נעלמו הפרחים
רק
עצי דקל תמירים נותרו
נו
נו נאנח אבדול
כעת יש לשקם את הכל בחזרה מוניוס
חשב שיוכל להכניע אותנו על ידי הכישופים שלו מוניוס זה משה רבנו
מעניין
היכן רכש השכלתו הגבוהה בכישופים
הוא הצליח יותר מחרטומי מצרים הנודעים בכל העולם
אבל הוא לא יוכל לנו
כזוהי עזה ומפגין
לבקש שחרור עבדינו היהודים
רכושנו החוקי מאז ומעולם
לפתע הבחין באוהלייו מאזין לדבריו
אה?
ההולייה, מה אתה אומר על מוניוס שלכם?
סלח לי, אבדול,
יש לך שתי טעויות
להזכירכם ההולייה וילד בן שש
דבר ראשון, אנחנו לא עבדיך החוקיים.
דבר שני, משה רבנו לא עושה כישובים.
רק את רצון האלוקים האמיתי והיחיד.
ועכשיו הוא רק התחיל להראות לכם את כוחו.
והוא ימשיך
עד שתודו על זה בפה מלא.
חיסול, ערעור,
זה רק התחלה, ערעור ראשון.
אחר כך אנחנו נראה מה יהיה.
עבדול חיפש את המגלב,
אך אוהל יהב כבר הקדים להסתלק משם.
שלושה שבועות הסתובב עבדול כרים סהרורי.
לא יודע במה להתחיל.
איך יחזיר את התוהו ובואו בבית למה שהיה.
בסופו של דבר קיבל החלטה.
קודם כל,
אשקם את הגינה יפה.
מחר אם שחר אעיר את עבודי היהודי,
מאלץ אותם לטפל בגן היפה, הזירוק הראשון.
אחר כך
לטפל בתחלות ההשקיה ובבריכות המים.
אוי לו ליהודי שהתרשל בעבודה.
ככה ניחם את עצמו עבדול והלך לישון.
עם שחר
הוא קם לקול מוזר.
בהתחלה נשמעה מקהלה ערבה.
אולי פרעה שלח נגנים לפצות אותו על עוגמת הנפש ומכת הדם.
מה זה, תזמורת מלכותית בכבודיו עצמם?
אה,
איזה כבוד.
מאזין לקולות בריכוז.
קולות המקהלה הלכו וקרבו והתגברו מרגע לרגע.
אך לא, זה לא ניגוד ערב.
זה קולות שרודים מרגיזים.
מי מעז להשמיע קולות כאלה עם שחר?
נכנס כעוס.
זעמו גבר.
למי הוא חושב להפריע החצוף שארגן את זה?
לעבדול עזיז כרימו אל רחמן.
מיישבים ראשונה בחרטומי המלכות?
לא יודע כל הספר שעבר עליי, עוד מישהו מעז להפריע לי את המנוחה בלילה?
אני אתפוס את המפריעים האלה ואני אכלה בהם את חרון הפית.
בניטור עז קפץ מן המיטה
וטר אחרי העלה הכבדה.
אני אשבור לו את הראש.
בחמת זעם ניגש לדלת,
פתח סדק קטן, השפן.
החצוף הראשון,
בניטור עליז חמק ונכנס
מבעד לרגליו.
החצוף הראשון
פיטר
וקפץ
בניטור עליז
מבעד לרגליו.
עבדול,
נבהל בתחילה, התעשת.
הצפרדע הזאת שלם על כך ביוקר.
נעלת דלת,
נעמד מולה, הניף תעלה ועמד את המרחק
ובזינוק התנפל על הייצור המרגיז.
אבל היא הייתה זריזה ממנו.
בניטור כליל, בום! קפצה הצידה.
עבדול, נחבד בקרקע המרוצפת, קם מתנשף.
היו לו תהיה צפרדע עזת פנים שכזאת?
רץ אחריה סביב השולחן במעגלים מעייפים.
אחרי שהקיף את השולחן חמש פעמים,
נכנסה בין שתי קירות צרים.
אההה, מכאן היא לא תצא בחיים.
ברגליים פסוקות נעמד מולה,
העלה כבדה מונפת גבוהה.
בהנאה אכזרית הנחית על גב הצפרדע בכל כוחו,
מצפה לשמוע אותה מתנפצת.
מזווית עינו הביאה בנטזים רבים שניתזו ממנה מחמת המכה.
אהה,
הבעת קורת רוח הופיעה על פניו,
זהו, היא מתפרקת.
אך לא.
הצפרדע עמדה שם אדישה לחלוטין,
מסתכלת עליו בעיניים שלמות,
ממשיכה בקרקור מרגיז כאו, כורת עליו תגר,
משום מה הגוף נראה שלם.
הוא נפנה לבחון את הנטזים
וחשכו עיניו.
לא חלקי צפרדע היו שם.
מאות צפרדעונים קטנים נתיזו מגופה ופצחו בקרקור משלהם
וחוללו בדירה מחול עליז
וחרון אב גוברקה בצפרדע שוב ושוב מכות מוות.
אבל כל פעם נתזו מגופה שש מאות צפרדעים נוספים.
איי, איי, איי.
איי, איי, לפחות שתמו אותי את, זעק בהאמין.
אבל היא לא התרשמה מהאיומים ונועצת בו עיניים צפרדעיות בשלוות נפש.
ממש איימה להוציא אותו מדעתו.
עבדול כרים נעל את הבית היטבי.
החזיר את כל באי ביתו לא לפתוח את הדלתות,
אטם את החריצים בקירות.
מספיק מאות הצפרדעים שכבר נמצאות שם.
הוא חשב איך יתגבר עליהם.
טוב שרצפת הבית עשויה שהאיש עבה, לפחות כאן אני בטוח עכשיו בסיפור.
לפיכך השתומם,
כי עוד ועוד צפרדעים מתאזרחות בביתו,
והוא מחפש מאיפה מקור הכניסה.
לחרדתו גילה במהירות מקור הדליפה בלתי פוסקת.
הרצפה,
רצפת השיש המיוחדת,
שעשרות עבדים יהודים עמלו להתקין אותה,
נפקעו אל מול עיניו הטמעות ללא שום סיבה טבעית.
ומן האדמה זלגו פנימה גדודים, גדודים של צפרדעים ממינים שונים ומגוונים.
מקבצים, מנטרים,
כל וכל שמים פעמי פנימה תוך הבית דרך הפרוזדור הארון.
מי שהגיעו להסתעפות החדרים התפצלו למיניהם,
כמו פקודות.
כולם,
אחד הולך לחדר זה ואחר הולך לזה, כמו החיילים שפורצים למתחם ופלישה מתואמת.
ממש חותרים למגע.
כל מין בחר לעצמו את היעד,
אם לחדרי שינה, למטבח או לסלון.
עבדול,
הביט בהם בזעם, רוקע ברגליו, רותח,
על העורכים הזרים בביתו, לא מבין מי פיקד על הגדודים האלה. מי נתן הוראה להתפצל
לפי מיניהם,
לפי שימוש החדרים.
יש צפרדעי מטבח, יש צפרדעי חדר שינה.
אך נראה שהצפרדעים לא מתרגשות מזעם המארח.
עמדו מולו בשלווה, מסתכלות לעבר פניו במחן חיוך לעגני,
פורצות בריקוד צפרדעי עליז, מקרקרות בקול עצום,
והעניין היה אמור להזכיר לו את ההתעללות ביהודים,
בעת שהוא דרש מהם לצוד לו כל מיני שרצים.
סתם ככה, רק כדי להתעלל בעבדים.
הייתה לו לראות בהנאה את היהודים מתאמצים,
להתגבר על הגועל הטבעי מפני שרצים כאלה.
כעת
גדשו הצפרדעים את משכנו, כי אומרות, הי לך,
רצית מן היצורים האלה? הנה, קח ותשבע נפשך.
הצפרדעים פזזו בדירתו בעליצות, טיפסו על הארונות, על השולחנות, חדרו בכל מקום בבית.
וואי, להקות שלמות.
היוו להם למשכן קבוע, בזיקי השמן המקובעים בנברשות הקריסטל היוקרתיות מונעות כל אפשרות.
לעלות אור בבית החשוך.
עבדול קארי מתרוצה סביב עצמו כשקול לא הצליח לסלק אפילו צפרדע בודד את אחד מתוך ביתו.
אבל אחת,
צדה את עינו,
אי אפשר לא להתייחס אליה. היא בחרה לקיים מסע דילוגים מרהיב הלוך ושוב לאורך הפרוזדור הארוך.
זאת שייכת לאולימפיאדה.
המראה איזה הכעיס אותו.
חצופה,
צאי מביתי יצרח בקול היסטרי.
בהתקפת טירוף מהיר לדלוק אחריה תוך רידי נפנוף
בלתי פוסק במגלב הרצחני.
הרגליים טופפו במהירות אחר הייצור הנמלט,
כמעט שהשיגו,
אלא שאז חדרה הצפרדע האחרת גדולת ממדים אל מסלול ריצתו.
היא השתערבבה בין רגליו וגרמה לו למעוד ארצה כשהאפו נמחץ ברצפת השיש הקשה.
במאמץ ניכר תיישב על הקרקע
נשמש את האף הדואב, זב הדם,
זעק לעזרה.
איש לא שומע הצפרדעים הקולניות החרישו כל קול של נשמע באזור.
הרי משה רבנו מהצעקות של הצפרדעים היה צריך לצאת ממצרים בשביל להתפלל לשם, הוא לא יכול היה לשמוע את עצמו.
לאחר שהתאושש מעט יצא החוצה לרחוב.
ברגליו בוססו ברפש
שרוח כל אדמת מצרים הפכה לעיסה דביקה עשויית תערובת.
עפר, בשר שרצים ממוסמס,
גועל עצוב.
לא היה מנוס.
עבדול כרים עמד והתבונן סביבו הצפרדעים התמקמו לרבבותיהם בכל מקום אפשרי, צובחים בקורם.
הרעש היה היום בלתי נסבל, מאיים להוציא אדם מדעתו.
אי אפשר לחשוב על מרוחת צהריים או שינת לילה. זה נועד להזכיר
למי שרצה את שאגות המצרים כשהעירו את היהודים עם שחר לעבודה.
מידה כנגד מידה.
הצפרדעים הרעישו בעוצמה כה גבוהה עד שאי אפשר היה לדבר עם איש. לא הייתה הפסקה,
גם לא בשעות הלילה.
הרעש עלם באוזניים ללא רחמים.
קולות הקרקורים הגוברים גרמו לתמותה רבה בקרב הקטנים ובני הנוער שלא יכלו לשאת את הרעש הנורא שהיכה באוזניהם ללא הרף.
מחמת השעון הנורא
לא יכל עבד אל-כרים לדבר עם חבריו.
ככל שרצה להגיד משהו,
נאלץ לפתוח את פיו
כדי לצעוק.
והצפרדעים חיכו לרגע הזה, בזינוק מהי נכנסו לתוך הפה שלו.
בטרס הספיק להבין מה קרה,
כבר התמקמו בתוך הבטן כמקהילה קולנית,
וצומחים קוקי קוקי.
הראש שלו כאב, קרקור הצפרדעים עלם באוזניו,
כעלמות פטישים, ניסה לאטום אוזניו
עם בלאי של סמרטוטים, תחב את הזרת ואת הזה ואת כל האצבעות,
והוציא אותם משם בחלחלה, כי היא מחצה שם איזה יצור רך שנכנס לבפנים.
גם הרעש בביתנו איים להרוג אותו.
הקרס, העגלגלה, כי פצצה קצב ריקודן של אורחי ביתנו.
הדבר הציק לו מאוד,
ברוב ייאוש קמץ אגרופים באלם בבטן וחוזקה.
מעוצמת המכה התקפל לשניים, והצפרדעים שכפלו את עצמם בפנים, כי כל פעם שהורגים אחת
מביאה שש מאות בפנים. המשיכו בקרקור העליז, יא ביי ביי.
עבדו, לא מצאת עם מי להתעסק.
מתוך ייאוש ותסכול,
חיפש מקום שאוכל למלט נפשו מהיצורים המרכזים לתת מעל
מנוחה לגופו העייף ועומד לכלוע מחמת חוסר השינה.
נצנץ בו רעיון מקורי.
בור המים הגדול
שהוא רוקן אותו מתכולה לאחר מכת הדם, זה המקום הבטוח.
בתוך מעווה האדמה, אטום מכל מיני זוכלי עפר, לשם הצפרדעים ודאי לא הגיעו.
צפרדעים לא אוהבות בטן
של אדמה חשוכה, ככה הוא סבר, בהיגיון.
נטל עמו מזרון,
נשתלשל עמו לתוך הבור העמוק והאפל,
מקפיד לסגור מעליו את המכסה האטום,
השליך את המזרון הקרקעי, את הבור,
חלץ נחליים וגרביים, נשכב בהנחת דבעה.
אה, כמה טוב שיש מקום שצפרדעים לא עבור.
לא הספיק לישון הרבה זמן.
ויצורים לחים בעלי רגליים, תופפו עליו והזדחלו מתחת לבגדים,
מפרישות על גופו ריר צפרדעי עבה.
עבד אל-כרים נבעט מתוך השינה ואכן לזעוק בקולי קולות,
אבל קריאות מאות הצפרדעים שקדשו את הבור החרישו את זעקותיו אלו.
ורוב יהוש עלית לנעול את הנעליים ולצאת החוצה.
אולי שמה יתאוורר קצת,
אבל קודם לגרוב את הגרביים, להחזיק בראש.
ראש הגרם והביט בעיניים בועטות.
כל הגרם מקפצת באוויר.
הפך את הגרם, נסה לשפוך ביאוש, את התכולה היא רק רכה החוצה.
אמנם כולם יצאו משם,
אך זה היה כדאי להיכנס מהצד השני.
סוף סוף יצא לרחוב, חשב ללכת לארמון, לפגוש חברים, חרטומים, לבקש שיסרקו את היצורים הנוראים שיעשו סדר בעולם.
בדרך פגש אותם חוזרים מארמון בראש מורד,
מחזיקים בבטן המקפצצת.
סדרת קולות עמומים בוקעים משם ברצף.
ביקש מהם הסבר, איך, איך, איך הגיעה מכה זו.
הבושה הייתה גדולה, הם סיפרו לו.
כשהם חוסמים את הפה, שלא יפלישו לתוכם צפרדעים.
פרעה ישב על כיסא המלכותי, לבוש עוד באדר, זימן אליו את כל גדולי המלכות, פתאום פלשו לארמון,
לארכות של צפרדעים,
ונכנסו מבעד לרגליו אל החלוק,
משם חדרו לתוככי גופו, ויצאו בחזרה מלמעלה דרך הפה שלו.
צפרדע אחת החלה צועקת מתוך הבטן של פרעה, וכל הצפרדעים שהיו בבטן
ממש ענו לה במקהלה.
מי עשה את זה, אתה יודע, מוניוס.
משה עשה את זה בציבוי האלוקים.
איי, איי, איי.
שמענו את הצפרדעים שוהנים מתי נצא מכאן, והחברות אמרו,
עד שיבוא בן עמרם ויתפלל עלינו.
למרבית הפרד נפלו צפרדעים בראשונה על המלך,
פיצוי על מכת הדם שלא לקה בה,
ורק אחר כך עלו והציפו את כל מצרים.
ידעי דבר סיפרו שבעצם רק צפרדע אחת עלתה מן האיור,
שבאו להכות ולהשמיד אותה, ניתזו ממנה מאות צפרדעים מכל מכה.
כל הגדודים האלה נעמדו על גדת הנילוס,
וזעקו בקול מחריש אוזניים לעומדים מרחוק כי אין נדמה,
כי שומעים את זעקתן של הנשים העבריות בשעה שהבנים שלהן הושלכו למים.
איש לא הבין כיצד יעלו רבבות צפרדעים מנהר הנילוס,
שמעולם לא קיננו בו צפרדעים לפני כן.
למרבה הפלא, הצפרדעים האלה היו נשכניות ותוקפניות במיוחד.
המוני מצרים נזקקו לטיפול רפואי עקב התנפלויות אלה.
התופעה היותר שכיחה הייתה בבתי החסה.
איך שנכנסו לעשות גדולים, טוז,
נכנסו להם משמה, יא חביבי, מה שהם עשו להם.
במקביל הסתמנה תופעת נחשים ארסיים שהציפו באלפים את הארץ ותרמו את חלקם
להמתה ההמונית,
להמתה ההמונית.
זה מה שאמר פרעה, ויאסר מעלי רק את המוות הזה.
יאבא ביי.
הנורא מכל,
חיות ים טורפות יצאו מהנילוס,
גם הם אכלו בתושבים.
אישה מצרית רצת מהבית אל הרחוב מבוהרת,
לא מסוגלת לדור בכפיפה אחת עם אלפי השרצים.
מחזה האימים של אלפי צפרדעים קפצים בתוך הבית שלה ועושים כבשלהם,
הימם אותה.
היא ברחה אחוזת בעלה כל עוד רוחה בה.
תוך מנוסה הבחינה בצפרדע גדולת ממדים הקרבה לפניה,
נעצרה כמשותקת, העיניים בתדהמה,
וזה לא הייתה צפרדע רגילה.
זה היה קרוקודיל.
תנין ענק שצעד לעברה באיטיות מחרידה, פוערת לועה ענק,
עושה פטורי שיניים חדות משולנות כמסור.
פיה נפער באלף.
צווחת אימים נפלטה ממנה.
הצווחה האחרונה עליה דמות.
חותמת
בסדרת הצווחות על בנות ישראל שהיו משועמדות תחת ידה,
ולא פעם נפחו נשמתם לקול צחוקה האכזרי של המרשעת הזאת.
כפועל יוצא מכל האנדרלמוסיה הנוראה הזאת,
נוצרה תופעת רעב כבדה,
מלבד התכונה המוזרה של הצפרדעים להשחית תבואת השדה
ותמותת בהמות רבות מחמת הצפרדעים שחדרו לקיבתם,
הרי שגם מי שכבר הצליח להשיג דבר מה,
מתקשה לאכול.
אי אפשר היה להדליק את התנור.
אי אפשר לאפות, אי אפשר לבשל.
עם הכנת העיסה זינקו עליה גדודי צפרדעים וזללו ממנה בכל פה.
המצרי ההמום חטף מהר משאריות הבצק להכניס אותם לתנור הבוער.
לפחות תהיה לי פיתה.
לכאן הם לא ייכנסו, אמר.
באופן מוזר ביותר הצפרדעים הבורחות תמיד מכל מקור חום נכנסו לתנור.
השתרעו בגופן הלך על גבי הגחלים הבוערות וגרמו לכיבוי.
ריח הצפרדעים הנשרפות עורר מחילה קשה והתפזר בכל העיר, מותיר הרגשה נוראה.
הגועל היה עצום.
העיסה נאכלה כבצק בלתי אפוי.
שהיו בו שאריות נוראות.
לא הייתה ברירה, מצרים נאלצו לאכול בצק מגועל ממש,
כמו שגרמו ליהודים לאכול לחם צר בידיים מגואלות ביתית.
אך בזה לא היה די.
מיד לאחר הארוחה העלובה
התעוררו לתחיית צפרדעים הספונות בכיכר הלחם, בצעקות וניטורים בכל עוד,
נהנים מכל רגע בבטן של המצרי שהוא נאלץ לקפץ בריקוד משונה,
בתקווה להרגיע את הכרס המשתוללת.
ההפרשות של הצפרדעים גרמו לעיפוש המאכלים.
כתוצאה מכך לקום מצרים מחלות זיהומיות קשות,
פצעים צורבים פרחו בבשרם, גופם קודח,
נזקק לשתייה מרובה,
אבל אי אפשר לשתות מים.
מכלי המים הרבים קדושים בצפרדעים הסוחות בהם להנאתן.
לעיתים קרובות התבקעו בתוכן מפרישים שובל נוזלי שהדים את המים.
מי האי עור הצלולים הפכו צמיגיים כמו ג'ל סמיך
עקב התמוססות השרצים במים.
המצרים נהנחו מרה.
אה,
הצמאון הנורא הזה לא מספיק היה לנו במכת דם.
מה נשתה?
כל מאגרי המים, הקדים, כוסות השתייה, הכל מלא צפרדעים,
קטנים קטנים, בינוניים גדולים.
המים עצמם הפכו להיות צפרדעים.
אנשים רצים ברחובות, אחוזי תזזית, לחפש מחסיהם מהייצורים המבחינים.
והצפרדעים נכנסים לתוך בגדיהם,
מהדבסים בחדוות גיל.
ממש יצורים עליזים.
איך נכנסו לבגדים? הבגדים אטומים.
צוחק מצרי שמן.
מנסה לנער מעליו אלפי יצורים שחמדו את מצעו השומני למקום מרגו העמוני.
הסתכל במפלי שומנו,
נודפי הזיעה, טיפות הזיעה, הפכו מיד לצפרדעים פזזות.
אני ארוץ להתקלח, אמר השמן.
החול עקיצות הגיע למקלחה.
מזרועות חסונות הניף את חבית המים הענקית מעל ראשו,
מקווה שהנוזל יחטא אותו משרצים,
ומתוך החבית זרמו אלפי צפרדעים חדורי תזזית.
אוי אוי אוי, הצפרדעים הפכו להיות שיחת היום.
מאיפה צצו כל המיליונים?
מיניוני.
יודעי דבר סיפרו בחשאי שהצפרדעים יצאו מהנילוס.
לא יאומן, איך מה נילוס? מעולם לא היה שם צפרדעים.
ושוב נוכחו
כמה אפס אפסים האליל שלהם, הנילוס,
והוא מוכה פעם שנייה.
מקום לשבת לא נותר.
הכל ירוק מקפץ וכל עני.
חודרים מבעד לצווחות הרשת הצפופות.
מחסומי שרצים שהוצבו ברחבי הארמון למנוע חדירתה מצויה,
שמו ללעג
את המשחות בתכשירים המגוונים שדוחים שרצים,
שנמרחו על כל הגופות בארמון המלך.
רחבות העיר מלאו רפש
מפגרי השרצים.
נמרחו מחמת שלהי הקיץ הקשים.
רק על המיטות הם לא עלו משום מה.
משאירים את העונש המר הזה למלך באופן בלעדי.
המראות היו קשים מאוד לכל המצרים.
גם עבדול כרים
לא הופלה לטובה בעניין.
אך את האפיקורוס הזה ואת יתר חבריו
לא עניין שום דבר
מלבד להתקומם
בצורה בלתי מתפשרת
מהרעיון להאמין במשה רבנו.
לא!
משה הוא מכשף.
אנחנו לא מאמינים בכוח עליון.
אז מה אם הוא הביא צפרדעים?
גם התינוקות שלנו יודעים להביא צפרדעים.
כך דרכם של רשעים מאז ומעולם.
יודעים רשעים שדרכם למיטה
אלא שיש להם חלם על כיסלם.
אחרי שבעה ימי אימים
נשברה העקשנות של פרעה.
משה ואהרון התייצבו לפניו על פי בקשתו.
המלך לחוץ מאוד.
הצפרדעים בביתנו השתוללו במרץ
ולא נתנו לו בנוח.
הוא נורא חושש שמא יתפגרו השרצים האלה במעמקי קרס.
אז שלח את היהודים.
בתנאי שתוציאו את הצפרדעים מבטני ומבטן מטעמי.
שלא ימותו שם.
ככה הוא דורש ומתחנן.
פרעה משמין בכוונה בקשה על השרים.
נוח לו שהצפרדעים יפזזו בביתנו.
כדי שהוא יהיה עליון על גביהם.
יודע אני שצריך לזה זכות גדולה, ממשיך פרעה בתחנונים.
אנא,
התפללו שניכם, גם אתה וגם אהרון יחד,
שתסור המכה הנוראה הזאת.
אין צורך בכך, משיב לו משה רבנו.
אדוני שומע תפילת כל פיהם.
די שאחד מאיתנו יתפלל, ברצוני רב יעשה.
ואנחנו נבקש גם על בטן השרים,
מוסיף משה הערה רבת משמעות.
תגיד לי בבקשה,
מר פרעה, מתי אתה רוצה שיסור הצפרדעים?
גביני פרעה מתכווצות.
הוא לא רגיל שמדברים איתו פשוט וישר דוגרי, מה שאומרים הערבים.
השיטה של אנשי הרשע מאז ומעולם זה לחשוד בכל
אדם שמא רמאיו כמוהם.
פרעה חושב בליבו כנראה שכוח הקישוש למכה עומד לפוג היום.
לכן הוא שואל אותי מתי ברצוני שתסור המכה.
הוא בטוח שאני אגיד לו עכשיו.
ואז הוא אמר שהוא מסיר אותה.
ככה הוא תובע את מסקנותיו.
אני אערים עליו.
ברצוני שתתפלל היום שהמכה תסור מחר.
אומר, וביטחון עצמי.
ואמשלח מבט ערמומי לבחון את משה רבנו,
בטוח שהוא הצליח להביך אותו.
בתשובת משה מותירה אותו המון.
נאיך,
כי דברך יהיה.
כבר היום אתפלל עליך שהצפרדעים יסורו ממך רק מחר.
המלך נרעד. עוד יום שלם יפזזו היצורים האלה בבטנים.
יא ב... ב... ב... ב... ב...
מה קרה אחרי המכה?
למחרת בבוקר
יצא עבדול קארי
לעמוד את הנזקים בחצר.
אבל ההמשך יהיה מחר.
הרי אני מכוון.
מקיים אצוות חכמים.
רבי חננין אומר לנשי אומר, עושה גודש וחוזר כל ישראל,
אבי כוח רבו תורה ומספות שנאם אמרו לנו מס דו יגדיל תורה ויעדו.