דיי, רוצים כבר להיגאל!

עכשיו אני אפתיע אתכם!

שאנחנו משמיעים את קולנו - וזה לא עוזר!!

אנחנו אומרים ב'ברכת המזון': "רַחֶם־נָא ה' אֱ-לֹקֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו!"

נו, אנחנו אומרים או לא אומרים? אומרים כל יום פעמַיִם לפחות!

הענין של הזעקה על החורבן והתפילה על בנין בית המקדש, נוכל להתבונן ממאמר של דוד המלך ע"ה: "רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" (תהלים כב ב)

במקום אחר אומר דוד המלך: "יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵא-לֹקָי" (תהלים סט ד)

במאמרים האלה נוכל למצוא תשובה על הטענה של הקב"ה כלפינו! 

מה הטענה?

מדוע אין אנו מתפללים לפניו שיבנה לנו את בית המקדש וישיב שכינתו לתוכו כבתחילה? כמו שאמר ע"י נביאו: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל?!" (ישעיה נ ב)

כי באמת: הגם שאנו מתפללים לפני השי"ת כמה פעמים ביום, על בנין הבית בשלושת התפילות וב'ברכת המזון'

הרי התפילה הזו לרוב היא 'מן השפה ולחוץ!' בלי כוונת הלב ובלי מחשבה נאותה.

אומר המגיד מדובנא: "תשובותינו להשי"ת תבואר במשל;

אדם אחד היה יוצא מידי בוקר לעבודת היום ושב לעת ערב לביתו, והיה לו בן קטן אשתו היתה נשארת עמו בבית, משגיחה עליו, מאכילה ומשקה. ויהי היום האב הקדים לבוא אל ביתו והנה עודו רחוק מן הבית, עולה באוזניו קול יבבת תינוק, מחיש פעמיו לבית ולמרבה חרדתו מוצא את בנו יקירו יושב בסמוך אל הדלת הנעולה ומייבב מרה על אמו שעזבה אותו והלכה לה אל השוק! 

עכשיו נתבונן: האם האבא יכול לדעת ממתי נעזב הילד או לא? איך הוא יכול לדעת מתי היא עזבה אותו; אם זה דקות, אם זה שעה, אם זה שעתים, אם זה שלוש! איך הוא יכול לדעת?

עפ"י הבכי, הוא צריך להקשיב לבכי ואז הוא יודע מתי היא עזבה אותו, אם הוא צורח מרה בקול גדול ללא הפוגה - אז זה 'חזקה' שהאמא רק לפני רגעים אחדים עזבה את הבן, לכן הוא צורח בקול גדול, כי יש לו עוד כוח, היא רק עזבה אותו אז הוא צורח יש לו כוח.

אבל אם לא נשמעות זעקות רמות, אלא כבר יבבה חלושה, נהימה קלושה וחרישית, בלי כוח בלי און, יודע האב: שרעייתו נטשה את הבן כבר זמן רב, לא נותר בו כוח לבכות! לכן הוא מייבב חלושות...

עכשיו הכל ברור.

אז ככה אנחנו משיבים להקב"ה: 'הלא: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג ח) אנחנו כבר במיצר אלפים שנה! אלפים שנה,

רבש"ע! גם אם אני זועק, גם אם אני משווע, סתמת את התפילה! אנחנו בחושך החורבן, באפילה של הגלות המרה והנוראה לאין שיעור! ואם כן מה פלא שאין לנו כבר כוח לבכות ולזעוק אלפי שנים?

ועל זה זעק דוד המלך: "אֵ-לִי אֵ-לִי! לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" (תהלים כב ב) מדוע נטשת אותי ועזבת אותי זמן כל כך כביר וארוך? ובגלל זה "רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" כי שוב אני לא מקווה להשיג ישועה ע"י שַׁאֲגָתִי, אני יודע שע"י שאגות זעקות: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" אז אתה שומע "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ". 

אבל אני - כבר אין טעם! אלפי שנים, רָחוֹק מִישׁוּעָתִי זה לא מביא את הישועה גם אם אני אשאג! ואנחנו כבר מורגלים בגלות ובחשיכה, לכן "כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵ-אלֹקָי"

אבל עם כל זה, לא כמו שאנחנו מדמים וכמו שאמרנו: הקב"ה מצפה! ומשתוקק לתפילותינו - וחזקה על 'תפילה שיוצאת מהלב' כשהיא בעלת רגש, שהיא תוציא פירות ותפעל את הפעולה הראויה! תפילה לא תחזור ריקם אם היא מעומק הלב, 'רחמנא ליבא בעי'. 

לכן אנחנו הולכים הערב ל'כותל המערבי' – 'זכר לעליה לרגל'

אם נצליח לבקוע את הטמטום ואת האטימות שבלב ולבקש באמת מעומק הלב ש:

'די! אנחנו רוצים כבר להיגאל, לראות בישועת ה'!'

גם הקב"ה צריך להיגאל אתנו כידוע, הקב"ה אתנו בגלות והוא מחכה גם כן: לשוב אתנו! ולהשיב אותנו ול'קבץ פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו יכנס מירכתי הארץ!'

אבל זה תלוי עד כמה אנחנו רוצים ומייחלים.

אבל אם זה מן השפה ולחוץ: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (ישעיה כט יג) אז אין בזה שום תועלת! זה רק מכעיס; 

כאילו 'מסתדרים גם בלי זה' אז העולם לא יכיר אותך...' 

אומרים: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" כי אנחנו רוצים: 'שכבר יתקיים: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים!" (יחזקאל לח כג) מה שיהיה ב'גוג ומגוג', אז אנחנו אומרים עשר פעמים! חמש עשרה פעמים, יש כאלה יותר: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא

איפה?

איפה יִתְגַּדַּל ואיפה יִתְקַדַּשׁ? מה אתה עושה בשביל להביא למצב הזה? איך אתה מתפלל? עד כמה באמת?

אז ממילא אנחנו ככה אלפים שנה...!

והנה גילינו סוד: שהקב"ה מייחל: הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, הכל תלוי ב: הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ ויכול אדם להחזיק עולם ב'שיר השירים'!

זאת אומרת תלוי כמה אתה מפנים את הדברים,

אבל אנחנו: "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט יג) וזאת הבעיה! 'דתיים' כאילו דתיים... זה 'כוח ההרגל' והוא קשה מאד! קשה לאדם לחרוג מהמצב שהוא רגיל בו, הוא לא אוהב להתאמץ אפילו מעט יותר ממה שהוא רגיל, זה כרוך 'במאמצים עילאיים...'

אז מה אנחנו מחכים? שהקב"ה יסגור עלינו מארבע רוחות?! יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, בשביל הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ? לא כדאי שאנחנו במרחב שאנחנו נבקש מהשי"ת! למה צריך להגיע למצבים קטסטורפלים בשביל שאח"כ נצעק?

אם לפני כן אנחנו יכולים לעשות את אותו דבר! ואז הקב"ה יעשה את מה שצריך וינקה סביבותינו... וינקש את כל האויבים מסביבנו והכל יהיה בסדר!