מצות השמחה - חלק ו' - שמחת ישראל

 - - - עיקר הדרשה! לא התמלול... מהספר 'וישמחו בך ישראל' לכתבה על הספרים - לחץ כאן ולאחר עיקר הדרשה, התמלול - לא מוגה!!! - - - 

שִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל

כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת נִפְלָאוֹת מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁל גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת עַל מַעֲלָתָהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ הָעֲצוּמָה שֶׁל הַשִּׂמְחָה בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת 

הִנֵּה חֲזַ"ל הִפְלִיגוּ מְאֹד בְּמַעֲלָתָהּ הָעֲצוּמָה שֶׁל הַשִּׂמְחָה בַּמִּצְווֹת, אֲשֶׁר הִיא מְבִיאָה לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל, וּמְגָרֶשֶׁת מֵהֶם אֶת כָּל כֹּחוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַקְּלִפּוֹת, וּמְגִנָּה עֲלֵיהֶם מִכָּל צָרֵיהֶם, וְשׁוֹמֶרֶת אוֹתָם מִיַּד אוֹיְבֵיהֶם וְשׂוֹנְאֵיהֶם וְכָל מְבַקְשֵׁי רָעָתָם.

כִּי כֻּלָּם אֵינָם שׁוֹלְטִים עַל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא רַק מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים לַעֲשׂוֹת הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה (דברים כח מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ".

אֲבָל מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, וְכַאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים בַּמִּצְווֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה אֶת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם וּמֵגֵן עֲלֵיהֶם מִכָּל מְבַקְשֵׁי רָעָתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַהַ"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֵב זיע"א (ספר המידות – שמחה): "עַל יְדֵי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסוֹכֵךְ עָלָיו".

עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה זוֹכֶה הָאָדָם - לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בִּשְׁעַת קִיּוּם הַמִּצְווֹת 

וְכֵן כָּתַב הַחִידָ"א זיע"א עַל הַפָּסוּק (זכריה ב יד) "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'", שֶׁלִּכְאוֹרָה כֵּיצַד יוּכַל הָאָדָם לִזְכּוֹת לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עָלָיו בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, הֲרֵי מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה הִיא לִזְכּוֹת לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה עָלָיו, אֲשֶׁר אֵין זוֹכֶה לָהּ כִּי אִם מִי שֶׁהוּא צַדִּיק שָׁלֵם בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד גָּדוֹל בְּכָל מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר הוּא נָקִי בִּשְׁלֵמוּת מִכָּל חֵטְא וְעָווֹן, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ הוּא זוֹכֶה שֶׁהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה אוֹתָהּ אֶצְלוֹ לְמוֹשָׁב לָהּ?

אֶלָּא שֶׁבְּפָסוּק זֶה מְרֻמָּז, שֶׁגַּם מִי שֶׁלֹּא זָכָה לְדַרְגַּת הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים, אֲשֶׁר הִנָּם זַכִּים וּטְהוֹרִים מִכָּל חֵטְא וְעָווֹן, אֲבָל עַל יְדֵי שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה יִזְכֶּה אַף הוּא לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עָלָיו.

כִּי עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר הָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בַּמִּצְווֹת, הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בָּאָה מִיָּד וְשׁוֹרָה עָלָיו בְּכָל דַּרְגָּה שֶׁהוּא, וְעַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה בַּמִּצְווֹת יָכוֹל אֲפִלּוּ הָאָדָם הַפָּשׁוּט וְהַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר לִזְכּוֹת לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁזּוֹכִים גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַטְּהוֹרִים מִכָּל חֵטְא וְעָווֹן, אֲשֶׁר הֵם מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, וְזֶה כֹּחָהּ הַגָּדוֹל שֶׁל הַשִּׂמְחָה בַּמִּצְווֹת. וְזֶה הַפֵּרוּשׁ "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן", כְּלוֹמַר שֶׁתַּעֲשִׂי אֶת הַמִּצְווֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וּבִזְכוּת כָּךְ "הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'", עַד כָּאן דְּבָרָיו.

וְהִנֵּה יֶשְׁנָם כַּמָּה מְקוֹמוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶם אָנוּ רוֹאִים כֵּיצַד חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים הִפְלִיגוּ מְאֹד בְּמַעֲלָתָהּ הָעֲצוּמָה שֶׁל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, והִזְהִירוּ מְאֹד עַל חִיּוּבָהּ שֶׁל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, אֲשֶׁר רַק עַל יָדָהּ עוֹשָׂה הַמִּצְוָה נַחַת רוּחַ עֲצוּמָה בַּמָּרוֹם, וְעַל יָדָהּ הוּא זוֹכֶה שֶׁעוֹלָה הַמִּצְוָה לְרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹן כֹּל. 

דֻּגְמָא א - שִׁירַת הַלְוִיִּים בַּקָּרְבָּנוֹת

כָּתַב הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (ויקרא דף ח ע"א), שֶׁהַטַּעַם שֶׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהַלְוִיִּים צְרִיכִים תָּמִיד לְשׁוֹרֵר וּלְזַמֵּר בְּפִיהֶם וּלְנַגֵּן בִּידֵיהֶם בִּכְלֵי זִמְרָה בִּשְׁעַת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת הוּא, מִפְּנֵי כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ, הֲרֵי הוּא צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת עַל חֶטְאוֹ וְלַעֲשׂוֹת עַל כָּךְ תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה מִתּוֹךְ לֵב נִשְׁבָּר בִּשְׁעַת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ תָּמִיד לְשַׁתֵּף אֶת עֲבוֹדַת הַשִּׂמְחָה לְכָל הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה וְלַעֲשׂוֹת תָּמִיד אֶת הַמִּצְוָה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וְזֹאת בִּכְדֵי שֶׁהַמִּצְוָה תִּהְיֶה רְצוּיָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְתַעֲלֶה לַמָּרוֹם.

כִּי מִצְוָה הַנַּעֲשֵׂית לְלֹא שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה אֵין לָהּ שְׁלֵמוּת וְאֵינָהּ עוֹלָה לַמָּרוֹם, וּבְהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן הָאָדָם הָיָה צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת עַל חֶטְאוֹ בְּלֵב נִשְׁבָּר וְהוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׂמֹחַ בְּשָׁעָה זוֹ, לָכֵן הַלְוִיִּים הָיוּ מְשׁוֹרְרִים וּמְנַגְּנִים בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה גְּדוֹלָה בִּשְׁעַת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי שִׁירָתָם וְשִׂמְחָתָם תֻּשְׁלַם עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּן וְתִהְיֶה עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְעַל יְדֵי כָּךְ הִיא תַּעֲלֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹן כֹּל.

דֻּגְמָא ב – חֲשִׁיבוּתָהּ וּמַעֲלָתָהּ שֶׁל הַסְּעוּדָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר

כָּתַב רַבֵּנוּ יוֹנָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּ"שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה" (שער רביעי אות ט), שֶׁהַטַּעַם שֶׁהִפְלִיגוּ חֲזַ"ל (ר"ה ט:) בְּמַעֲלַת הַסְּעוּדָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, וְכָתְבוּ שֶׁכָּל הַקּוֹבֵעַ סְעוּדָה וְאוֹכֵל בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה גַּם בַּתְּשִׁיעִי בְּתִשְׁרֵי וְגַם בָּעֲשִׂירִי בְּתִשְׁרֵי. 

וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁבְּכָךְ שֶׁהָאָדָם עוֹרֵךְ אֶת סְעוּדָתוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוּא מַרְאֶה אֶת שִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה בְּהַגִּיעַ זְמַן כַּפָּרָתוֹ, וְשִׂמְחָה זוֹ הִיא עֵדוּת עַל דַּאֲגָתוֹ הַגְּדוֹלָה מֵעֲווֹנוֹתָיו וְעַצְבוּתוֹ מֵחֲטָאָיו, אֲשֶׁר מִשּׁוּם כָּךְ הוּא כֹּה שָׂמֵחַ בְּהַגִּיעַ הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ - יוֹם הַכִּפּוּרִים - אֲשֶׁר הוּא זְמַן כַּפָּרָתוֹ, וְשִׂמְחָה זוֹ כֹּה חֲשׁוּבָה בַּמָּרוֹם עַד שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה בְּיוֹם זֶה כְּאִלּוּ הוּא הִתְעַנָּה עוֹד יוֹם נוֹסָף.

צָרִיךְ לְהַרְאוֹת אֶת שִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה בְּכָל מִצְווֹת הֶחָג

וְסִבָּה שְׁנִיָּה לְכָךְ הִיא, מִפְּנֵי שֶׁהַשִּׂמְחָה בַּמִּצְווֹת חֲשׁוּבָה מְאֹד בַּשָּׁמַיִם וּשְׂכָרָהּ רַב וְעָצוּם מְאֹד, וְהִנֵּה בְּכָל יוֹם טוֹב אָנוּ עוֹשִׂים סְעוּדַת מִצְוָה, וְזֹאת כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת שִׂמְחָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה בַּמִּצְווֹת הַמְיֻחָדוֹת שֶׁיֶּשְׁנָן בֶּחָג הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, וְכֵן כְּדֵי לִשְׂמֹחַ בַּיָּמִים טוֹבִים וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת זֵכֶר לַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר הָיוּ בִּזְמַנִּים אֵלּוּ.

וּמִשּׁוּם כָּךְ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲשֶׁר בּוֹ אָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, חִיְּבוּ חֲזַ"ל לִקְבֹּעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, וְזֹאת כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת שִׂמְחָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה וְהָעֲצוּמָה בְּהַגִּיעַ אֵלֵינוּ הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ בְּיוֹתֵר בַּשָּׁנָה - יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבִסְעוּדָה זֹאת אָנוּ מַרְאִים אֶת שִׂמְחָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה בְּכָל מִצְווֹתָיו שֶׁל הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, וְלָכֵן שִׂמְחָה זוֹ כֹּה חֲשׁוּבָה בַּמָּרוֹם עַד שֶׁהִיא נֶחְשֶׁבֶת לְיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הִתְעַנּוּ בּוֹ יוֹם נוֹסָף. עַד כָּאן דְּבָרָיו.

וְכֵן כָּתַב הָרַמַ"ק זיע"א (שער עבודת יום הכיפורים), שֶׁהַטַּעַם שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה לֶאֱכֹל בַּתְּשִׁיעִי וְהִפְלִיגוּ מְאֹד חֲזַ"ל בִּשְׂכָרוֹ, וְכָתְבוּ שֶׁכָּל הָאוֹכֵל בַּתְּשִׁיעִי נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה בַּתְּשִׁיעִי וּבָעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁבַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ אִי אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ בּוֹ מִפְּנֵי דַּאֲגַת הָעֲווֹנוֹת, וְעִנּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ רָצוּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה בִּדְאָגָה, וּמִפְּנֵי כָּךְ הַתּוֹרָה הִקְדִּימָה אֶת מִצְוַת הָאֲכִילָה בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי שֶׁהָאָדָם יִשְׂמַח בּוֹ, וְעַל יְדֵי כָּךְ תִּתְקַבֵּל תַּעֲנִיתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַנֶּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּרָצוֹן לִפְנֵי ה'.

וְכַאֲשֶׁר הוּא שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בַּתְּשִׁיעִי, מְקַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרָצוֹן אֶת תַּעֲנִיתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַנֶּה וְצָם בָּעֲשִׂירִי, וּמִשּׁוּם כָּךְ נֶחְשָׁב לְכָל הַקּוֹבֵעַ סְעוּדָתוֹ בַּתְּשִׁיעִי כְּאִלּוּ הוּא הִתְעַנָּה וְצָם בּוֹ, כִּי שִׂמְחָתוֹ שֶׁל יוֹם הַתְּשִׁיעִי הִנָּהּ מֵעֵין צוֹם וּתְשׁוּבַת הָעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ הוּא רַק לְהַרְאוֹת עַל יָדָהּ אֶת שִׂמְחָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה בַּצּוֹם שֶׁל הַיּוֹם הַכִּפּוּרִים.

דֻּגְמָא ג - רִקּוּד וְשִׂמְחָה בְּמִצְוַת קִדּוּשׁ לְבָנָה

הִנֵּה כָּתְבוּ חֲזַ"ל (מסכת סופרים פרק ב כ), שֶׁיֵּשׁ לְקַדֵּשׁ אֶת הַלְּבָנָה דַּוְקָא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וּבְבִגְדֵי שַׁבָּת, וּבֵאֲרוּ הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁזֹּאת בִּכְדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת הַחֹדֶשׁ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, כִּי אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

וְכָתְבוּ הָרִאשׁוֹנִים (המאירי והלבוש ועוד), שֶׁמִּשּׁוּם כָּךְ תִּקְּנוּ חֲזַ"ל לַעֲשׂוֹת מִנְהָגִים רַבִּים שֶׁל שִׂמְחָה בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַלְּבָנָה, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת הַשִּׂמְחָה בְּמִצְוָה זוֹ, וְלָכֵן קוֹפְצִים וּמְדַלְּגִים בּוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּאֲמִירַת "כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כְּנֶגְדֵּךְ", מִשּׁוּם שֶׁזֶּה דֶּרֶךְ שִׂמְחָה וְחִבּוּב מִצְוָה (מאירי סנהדרין מב), וְכֵן אוֹמְרִים בּוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם" כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת הַשִּׂמְחָה, וְכֵן עוֹרְכִים רִקּוּדִים אַחֲרֶיהָ מִשּׁוּם שִׂמְחָה (רמ"א תכב). וְכָל דְּבָרִים אֵלּוּ נוֹעֲדוּ לְהַרְבּוֹת אֶת הַשִּׂמְחָה בְּמִצְוַת קִדּוּשׁ לְבָנָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹתָהּ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. 

כְּמוֹ כֵן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בְּיָמִים שֶׁמֻּתָּר לִשְׂמֹחַ בָּהֶם, וְלָכֵן אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בְּתִשְׁעַת הַיָּמִים וְלֹא בְּמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לִשְׂמֹחַ בְּיָמִים אֵלּוּ, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, מִפְּנֵי שֶׁבָּהֶם שְׁרוּיִים בְּאֵימַת הַדִּין וְאֵין שְׂמֵחִים. כְּמוֹ כֵן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶת הַחֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה. 

דֻּגְמָא ד - מַדּוּעַ אוֹמְרִים לִפְנֵי קַדִּישׁ אֶת מִשְׁנַת "רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא"

כָּתַב בַּעַל "כַּף הַחַיִּים" זיע"א (או"ח סימן נה), שֶׁהַטַּעַם שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי אֲמִירַת הַקַּדִּישׁ דַּוְקָא אֶת הַמִּשְׁנָה שֶׁהִיא: "רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר", (מכות פ"ג משנה טז), מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לוֹמַר תָּמִיד אֶת הַקַּדִּישׁ מִתּוֹךְ שִׂמְחַת הַלֵּב, וְהִנֵּה דִּבְרֵי אַגָּדָה הֲרֵי הֵם מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲזַ"ל (שבת פז ע"א), וְלָכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים לוֹמַר מִשְׁנָה זֹאת לִפְנֵי כָּל קַדִּישׁ, וְזֹאת כְּדֵי שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם בִּדְבַר אַגָּדָה, וְעַל יְדֵי כָּךְ יֹאמַר אֶת הַקַּדִּישׁ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְטוּב לֵב.

וְאֶפְשָׁר לְהוֹסִיף, שֶׁהַטַּעַם שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תִּקְּנוּ לוֹמַר דַּוְקָא מִשְׁנָה זֹאת לִפְנֵי אֲמִירַת הַקַּדִּישׁ, מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁנָה זוֹ מְדַבֶּרֶת עַל מַעֲלָתָם הַגְּדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעַל גֹּדֶל זְכֻיּוֹתֵיהֶם הָעֲצוּמוֹת בְּכָךְ שֶׁהֵם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת בְּכָל עֵת וְרֶגַע לְלֹא הֲפוּגָה.

וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם יִוָּכַח לִרְאוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִרְבָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַרְבֵּה מִצְווֹת לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כִּמְעַט אֵין תְּנוּעָה אֲשֶׁר עוֹשֶׂה אוֹתָהּ הָאָדָם וְאֵינוֹ מְקַיֵּם בָּהּ אֵיזוֹ מִצְוָה אַחַת, אוֹ כַּמָּה מִצְווֹת, וְכֵן כִּמְעַט אֵין רֶגַע אֶחָד בּוֹ הָאָדָם אֵינוֹ מְקַיֵּם כַּמָּה וְכַמָּה מִצְווֹת מֵהַתּוֹרָה אוֹ מִדְּרַבָּנָן לְלֹא מִתְכַּוֵּן, וְכֵן וְכַאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן בְּכָךְ, בְּוַדַּאי יִתְמַלֵּא לִבּוֹ בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְיֹאמַר אֶת הַקַּדִּישׁ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְהוֹדָאָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשּׁוּם כָּךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים לוֹמַר דַּוְקָא מִשְׁנָה זוֹ לִפְנֵי אֲמִירַת הַקַּדִּישׁ, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרֶנָּה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב. 

דֻּגְמָא חֲמִישִׁית - מַדּוּעַ הֵבִיאוּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר סוּגֵי מַתָּנָה לְמִשְׁכַּן ה'

כָּתַב בַּעַל הַ"בֶּן אִישׁ חַי" זיע"א (אדרת אליהו), שֶׁהַטַּעַם שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה (שמות כה ג) לְהָבִיא לִבְנִיַּת הַמִּשְׁכָּן חֲמִשָּׁה עָשָׂר סוּגֵי מַתָּנוֹת, זָהָב כֶּסֶף נְחֹשֶׁת וְאַרְגָּמָן וְכוּ', וְלִכְאוֹרָה מַדּוּעַ לֹא צִוְּתָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לְהָבִיא אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת לַמִּשְׁכָּן רַק מִזָּהָב טָהוֹר, כָּרָאוּי וְכַיָּאוּת לְמִשְׁכַּן ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּבָּנֶה כֻּלּוֹ מִזָּהָב טָהוֹר.

אֶלָּא שֶׁזֹּאת מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁכַּן ה' נִבְנָה וְנוֹצַר מִלְּבָבָם הַטָּהוֹר וְהַזַּךְ שֶׁל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיָה צָרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהָבִיא אֶת מַתְּנָתוֹ לַמִּשְׁכָּן מִתּוֹךְ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְטוּב לֵבָב, וְזֹאת מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וְהַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה מָקוֹם בּוֹ שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, הָיָה חַיָּב לְהִבָּנוֹת אַךְ וְרַק בִּשְׁלֵמוּת שִׂמְחָתָם הַטְּהוֹרָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וְהִנֵּה אִם הָיָה צְרִיכִים כָּל יִשְׂרָאֵל לְהָבִיא אֶת מַתְּנָתָם לְמִשְׁכַּן ה' דַּוְקָא מִזָּהָב טָהוֹר, לֹא הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְבִיאִים אֶת מַתְּנָתָם מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְחֶדְוָה גְּדוֹלָה כָּרָאוּי, כִּי הָיוּ חֵלֶק מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין יָדָם מַסְפֶּקֶת לְהָבִיא אֶת תְּרוּמָתָם מִזָּהָב, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם הָיוּ מְבִיאִים זֹאת, כִּי עַז חֶפְצָם שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אַף לָהֶם חֵלֶק בְּמִשְׁכַּן ה', אֲבָל בְּוַדַּאי הֵם הָיוּ מִצְטַעֲרִים בְּכָךְ, כִּי הָיָה זֶה לְמַעְלָה מִיכָלְתָּם, וְהָיָה בְּכָךְ פְּגָם וְחִסָּרוֹן לְמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר נִבְנָה דַּוְקָא מִלְּבָבָם הַטָּהוֹר וּמִשִּׂמְחָתָם שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וּמִפְּנֵי כָּךְ צִוָּה ה' לְהָבִיא לְמִשְׁכַּן ה' חֲמִשָּׁה עָשָׂר סוּגֵי מַתָּנוֹת, וְזֹאת בִּכְדֵי שֶׁיָּבִיא כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֶת מַתְּנָתוֹ כְּפִי יְכָלְתּוֹ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְחֶדְוָה גְּדוֹלָה, וְעַל יְדֵי כָּךְ שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בְּמִשְׁכַּן ה'.

דֻּגְמָא שִׁשִּׁית - מַדּוּעַ לֹא אוֹמְרִים וִדּוּי כְּשֶׁבַּעַל הַבְּרִית עִמָּהֶם בַּמִּנְיָן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, שֶׁהַטַּעַם לְכָךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר מִתְפַּלְלִים בְּמִנְיָן יַחַד עִם בַּעֲלֵי שִׂמְחָה, כְּגוֹן כַּאֲשֶׁר מִתְפַּלְלִים יַחַד עִם בַּעַל בְּרִית מִילָה אוֹ עִם סַנְדָּק אוֹ מוֹהֵל אוֹ חָתָן, פְּטוּרִים כָּל בְּנֵי הַמִּנְיָן מֵאֲמִירַת תַּחֲנוּן, כְּמוֹ שֶׁנִּפְסָק בַּ"שֻּׁלְחָן עָרוּךְ" (יו"ד סִימָן רמז) .

וְלִכְאוֹרָה צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן, מַדּוּעַ פְּטוּרִים מִכָּךְ כָּל הַמִּתְפַּלְלִים עִמּוֹ? כִּי הִנֵּה בַּעַל הַשִּׂמְחָה אֵינוֹ אוֹמֵר תַּחֲנוּן מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם שִׂמְחָתוֹ וְיוֹם טוֹב שֶׁלּוֹ הוּא, וּבְיוֹם זֶה נִמְחָלִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו, וּמִשּׁוּם כָּךְ אֵינוֹ אוֹמֵר תַּחֲנוּן, אֲבָל מַדּוּעַ מִפְּנֵי כָּךְ בִּלְבַד, כָּל אֵלּוּ אֲשֶׁר מִתְפַּלְלִים עִם בַּעַל הַשִּׂמְחָה בְּאוֹתוֹ מִנְיָן נִפְטָרִים מֵאֲמִירַת תַּחֲנוּן, וַהֲרֵי עֲווֹנוֹתֵיהֶם אֵינָם נִמְחָלִים רַק מִפְּנֵי שֶׁהֵם רוֹאִים אֶת הֶחָתָן אוֹ בַּעַל הַבְּרִית שֶׁמִּתְפַּלֵּל עִמָּם בַּמִּנְיָן?

אֶלָּא בֵּאֲרוּ הַמְפָרְשִׁים, שֶׁהַטַּעַם לְכָךְ הוּא, מִפְּנֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר מִתְפַּלְלִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ מִנְיָן שֶׁבּוֹ מִתְפַּלֵּל בַּעַל הַשִּׂמְחָה וְהֵם רוֹאִים בִּתְפִלָּתָם אֶת בַּעֲלֵי הַשִּׂמְחָה, בְּוַדַּאי הֵם שְׂמֵחִים עִמּוֹ יַחְדָּו שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי כָּךְ טִבְעָם שֶׁל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל - אֲשֶׁר שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה אִישׁ בְּשִׂמְחָתוֹ שֶׁל רֵעֵהוּ.

וְעַל יְדֵי שִׂמְחָתָם הַגְּדוֹלָה בְּשִׂמְחָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַשִּׂמְחָה הַמִּתְפַּלֵּל עִמָּם בַּמִּנְיָן, יֵשׁ אַף לָהֶם חֵלֶק בְּשִׂמְחָתוֹ שֶׁל חֲבֵרָם, כִּי עַל יְדֵי שִׂמְחָתָם הֲרֵי הֵם נַעֲשִׂים שֻׁתָּפִים מְלֵאִים בְּשִׂמְחָתוֹ, וּבְכָךְ הֵם נִכְלָלִים אַף הֵם בְּשִׂמְחָתוֹ, וְלָכֵן כְּשֵׁם שֶׁנִּמְחָלִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו שֶׁל בַּעַל הַשִּׂמְחָה - כָּךְ נִמְחָלִים אַף לָהֶם כָּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, וְלָכֵן אַף הֵם פְּטוּרִים מֵאֲמִירַת תַּחֲנוּן בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. וּבְכָךְ אָנוּ רוֹאִים אֶת מַעֲלָתָהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר עַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הָאָדָם שֻׁתָּף בְּשִׂמְחָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה אַף הוּא לְקַבֵּל מֵהַשֶּׁפַע הָרוּחָנִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר מַגִּיעַ וּבָא לְבַעַל הַשִּׂמְחָה.

דֻּגְמָא שְׁבִיעִית - מַדּוּעַ מַתְחִילִים לוֹמַר סְלִיחוֹת דַּוְקָא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

כָּתַב בַּעַל הַ"לֶּקֶט יֹשֶׁר" זיע"א (או"ח עמוד קיח), שֶׁהַטַּעַם שֶׁמַּתְחִילִים בִּקְהִלּוֹת הָאַשְׁכְּנַזִּים לוֹמַר סְלִיחוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא, מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה זוֹ נִמְצָאִים כָּל יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה.

כִּי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת פָּנוּי הָאָדָם מִכָּל עֲסָקָיו לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְהִנֵּה "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", וְהַתּוֹרָה מְשַׂמַּחַת אֶת לֵב לוֹמְדֶיהָ, וְלָכֵן הָאָדָם שָׁרוּי בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה בְּשַׁבָּת, וּכְמוֹ כֵן בְּשַׁבָּת כָּל יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים בְּמִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה רַק מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, לָכֵן תִּקְּנוּ לְהַתְחִיל לוֹמַר סְלִיחוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲשֶׁר בּוֹ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּשִׂמְחָה, וְזֹאת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה סְלִיחָתָם וּתְחִנָּתָם נֶאֱמָרוֹת מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה וְעַל יְדֵי כָּךְ יִתְקַבְּלוּ כָּל תְּפִלּוֹתֵיהֶם בְּרָצוֹן לִפְנֵי שׁוֹכֵן כֹּל.

 - - - התמלול לא מוגה!!! - - - 

נציב יום הודו ל אדוני כי טוב כילו עולם חסדו רפואה שלמה החלמה מהירה בריאות אתנה ל לבי בן מעיין השם הטוב ישמור אותו מקורה יזכה לראות רק טוב אמן ואמן ותודה על כל הברכות והעצות וכולי אמן אמן

אנחנו עכשיו מצוות השמחה חלק ו' שמחת ישראל

חכמים זכרונם לברכה הפליגו במעלה העצומה של השמחה המצוות המביאה להשראת שכינה על ישראל מגרשת כוחות הסתרה אחריו הקליפות מגנה עליהם מכל צריהם שומרת מיד אויביהם ושנאה בכל מבקשי רעתם אין הקליפות שולטים על ישראל אלא בזמן שאינם עושים מצוות בשמחה טוב לבב כמו שכתבה התורה תחת אשר לא עבדת את אדוני אלוהייך בשמחה טוב לבב ובטוב לבב ועבדת את אוייבך אבל כמובן שמידה טובה מרובה כשישראל שמחים במצוות הקדוש ברוך הוא משרי עליהם שכינתו ומגן עליהם מכל בקשי רעתם כמו שכתב הרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זכותו תגן עלינו אמן אמן בספר המידות בערך שמחה שעל ידי שמחה של מצווה הקדוש ברוך הוא מסוכך עלינו וכן כתב החידה הקדוש זכר צדיק קדוש ברכה זכותו תגן עלינו אמן אמן הפסוק בזכריה ב יד אומר רוני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי תוכך נאום אדוני לכאורה כיצד יוכל אדם לזכות להשראת שכינה בשעת עשיית המצוות הרי זו מדרגה גדולה ועצומה להשראת שכינה עליו אין זוכה לזה אלא רק מי שצדיק שלם בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו אדם שנקי בשלמות בחטא ועוון אדם כזה זוכה ששכינה קדושה תתאווה למושב לה אבל בפסוק הזה אומר החידה מרומז גם מי שלא זכה לדרגת צדיקים והכשרים שהם נקיים וטהורים מכל חטא ועוון אבל אם הוא יעשה מצוות בשמחה יזכה להשראת השכינה עליו כי על ידי השמחה שסז ושמח במצוות השכינה הקדושה באה ושורה עליו בכל דרגה שהיא ועל ידי שמחה במצוות אדם פשוט ונמוך ביותר יכול לזכות להשרת שכינה כפי שזוכים גדולי ישראל הצדיקים והטהורים בהם ממש מרכבה שכינה כי זה כוחה של השמחה במצוות וזה הפירוש רוני ושמחי בציון כלומר אם תעשו את המצוות מתוך שמחה רוני ושמחי מה זה רוני עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בש בואו לפניו לפניו ביר ננה בוא לפניו ביר ננה בואו לפניו לפניו יר ננה בוא לפניו יר ננה רוני ושמחי רוני בשמח בציון אם תעשית מצוות בשמחה הניבה ושכנתי תוכך נאום אדוני עד כאן דבר הקדושים של החידה הקדוש ויש מקומות שרואים שחכמים זכרונם לברכה הקדושים הפליגו במעלה העצומה של השמחה והחדה בשעת עשיית מצווה והזהירו גם על החיוב של השמחה והחדה בשעת עשיית המצוות רק בזה גורמים נחת רוח עצומה בשמיים וזוכים שהמצוות יעלו לרצון לפני אדון הכל הנה דוגמה ראשונה כותב הזוהר הקדוש ביקרא דף ה דף ח הטעם שכתבה התורה שהלוים צריכים תמיד לשורר ולזמר בפיהם ולנגן בידיהם בכלי זמרה בשעת הקרבת הקורבנות מפני שאדם המביא קורבן הוא צריך להתוודות על החטא שעשה ולעשות תשובה שלמה בלב נשבר בשעת הקרבת הקורבן כי הקורבן במקומו אבל כיוון שאדם צריך גם לעשות זאת בשמחה כי כל מצווה עושים בשמחה כדי שהמצווה תהיה רצוייה למעלה [מוזיקה] במרום כי מצווה נעשת ללא שמחה אין לה שלמות ואינה עולה למרום עכשיו הוא מקריב קורבן והוא צריך להתוודות על החטא בלב נשבר איך הוא יכול לשמוח עכשיו מי כל אחד יכול גם זה וגם זה לא כולם יכולים אברהם אבינו יכול עין במר בוכה ולב שמח אבל לא כל כ אחד יכול אז לכן לביאים משוררים ומנגנים בשמחה וחדוה גדולה בשעת הקרבת הקורבן כדי שעל ידי שירתם ושמחתם תושלם עבודת הקורבן ותהיה עבודת הקורבנות מתוך שמחה של מצווה ותעלה לרצון לפני הבורא יתברך דוגמה שנייה חשיבות ומעלת סעודה בערב יום כיפור כתב רבנו יונה הקדוש זכר צדיק לברכה בשערי תשובה בשער רביעי אות ט מה הטעם שהגמרא בראש השנה ט מפליגה במעלת הסעודה בערב יום הכיפורים בתשיעי לחודש וכתבו כל הקובע סעודה ואוכל בערב יום הכיפורים נחשב לו כאילו התענה גם בתשיעי וגם בעשירי למה מפני שאדם העורך סעודה בערב יום הכיפורים הוא מראה את שמחתו הגדולה שהגיע זמן כפרתו מחר אני הולך תכפר הכל יהיה מחופר נו אדם לא לא צריך לשמוח על דבר כזה אז הוא מראה שמחה גדולה שמגיע זמן הכפרה וזה גם מראה עדות שהוא דואג דאגה גדולה מהעונות ועצוב מהחטאים כי אם הוא שמח בכפרה אז הוא מודע על מה באה הכפרה על עוונות וחטאים והוא מצטער עליהם כי בלי להצטער אז איך תהיה לו כפרה ולכן הוא שמח כשמגיע יום הקדוש יום הכיפורים שזה זמן כפרתו ואשמחה הזאת חשובה במרום עד שמחשיבים לו את מה שהוא אוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה עוד יום כמו שהיום העשירי מסוגל לכפר גם היום התשיעי מסוגל לכפר בשמחה רא מחר הוא מצטער ובוכה ומתוודה והכל מחר הוא לא יכול כל כך לשמוח היום הוא שמח ואז זה מתחבר אז המצווה הופכת להיות בשמחה כי כל מצווה צריכה להיות בשמחה עכשיו הסיבה השנייה לכך כי השמחה במצוות חשובה בשמיים ושכרה רב ועצוב מאוד ובכל יום טוב בכל יום טוב אנחנו עושים סעודת מצווה למה להראות שמחתנו הגדולה במצוות המיוחדות שיש בחגים ולשמוח בימים הטובים שהם זכל הניסים הגדולים שהיו בזמנים האלו ומשום כך ביום הכיפורים שאסור לאכול ואסור לשתות חכמים קבעו סעודה בערב יום כיפור להראות שמחתנו הגדולה והעצומה שהגיע היום הקדוש ביותר בשנה יום הכיפורים בסעודה הזו אנו מראים שמחה בכל מצוותיו של היום הגדול והקדוש הזה לכן השמחה הזו חשובה במרום ונחשבת כאילו התענו עוד יום נוסף כתב הרמ קדוש רבי משה קורדוברו זכר צדיק לברכה זכותו תגן עלינו אמן אמן בשער עבודת יום הכיפורים הטעם שציפתה תורה לאכול בתשיעי והפליגו חכמים זכרונם ברכה בשכרה עד שהאוכל בתשיעי נחשב לו כאילו התענה תשיעי ועשירי מפני שביום הקדוש אי אפשר לשמוח מפני דאגת העוונות וגם הוא מעונה ביום הכיפורים בתענית ולא רצוי לפני השם יתברך כאשר עושים הכל בדאגה אמרנו דאגה זה שייך לחלק האחר לסטרה האחרה מפני כך התורה הקדימה את המצווה של אכילה בערב הכיפורים כדי שהאדם ישמח בו ביום הכיפורים ועל ידי כך תתקבל תעניתו שהוא מתענה ביום הכיפורים ברצון לפני השם וכאשר הוא סס ושמח בתשיעי מקבל תעניתו השם גם בעשירי תשיעי ועשירי כתבו חכמים זכרונם ברכה דוגמה נוספת מסכת סופרים פרק ב' כ יש לקדש את הלבנה דווקא במוצאי שבת אמרנו זאת את כשהוא מבוסם ו בבגדי שבת ובערו הראשונים כדי לברך את החודש מתוך שמחה של מצווה כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכתבו המאירי והלבוש משום כך תיקנו חכמים זכרונם ברכה לעשות מנהגים רבים של שמחה בשעת ברכת הלבנה כדי להרבות שמחה מצווה זו לכן קופצים ומדלגים שלוש פעמים ואומרים כשם שאני רוקד כנגדך רוקדים מה זה שמחה במצווה זה דרך שמחה חיבוב מצווה ככ אומר המרי סנהדרין מב וגם אומרים בסוף שולם עליכם שולם עליכם ש מלאכ למה שמחה להרבות בשמחה וגם אומר הרמו בסימן תכב שעורכים ריקודים אחרי זה גם כן מעגלים למה משום שמחה כל זה להרבות שמחה במצוות קידוש לבנה לזכות לעשותה בשמחת המצווה וכן כתבו הפוס ים אין מקדשין את החודש אלא בימים שמותר לשמוח בהם לכן אן מקדשים את החודש בתשעת הימים ולא במוצאי תשעה באב מפני שאסור לשמוח בימים האלה ואין מקדשים את החודש בעשרת ימי תשובה מפני שבהם שרויים בהמת הדין ין שמחים ומצוות צריך לעשות בשמחה אז מעכבים הכל בשביל לא לעשות בימים שיש בהם צער כמו כן אין אין מקדשים גם את החודש בשבת ביום טוב למה יש בהם שמחה אדרבה אבל לא מערבין שמחה בשמחה דוגמה רביעית למה אומרים רבי חנ ניו בר גשו אומר משנה למה אומרים כתב בעל כף החי זכר צדיק וקדוש ברכה זכותו תגן עלינו אמן אמן למה אתם לא שמחים אה בגלל שעוד לא הגענו לרבי חנני יש כאלה שמחים שהגיע רבי חנני שיכולים ללכת כן אבל זה לא הסיבה שהוא אומר כף החיים אומר באור החיים סימן נה הטעם שאומרים לפני אמירת הקדיש דווקא משנה זו מפני שצריך אדם לומר תמיד את הקדיש בשמחת הלב איי איי איי אנחנו אומרים גדולתו של הקדוש ברוך הוא ואנחנו מצפים מתי כבר התקיים והתגדלתי והתקדשתי ונודע נענה ג רבים זאת אומרת כל יום שעובר אנחנו מתקרבים לזה ברור שכל יום שעובר מתקרבים אז צריך לשמוח עוד יותר לא שעוד מעט תגדל ויתקדש אז אדם צריך להגיד קדיש מתוך שמחה בהם מה שאומר רבי חנניה זה דברי הגדה ודברי הגדה משמחים את הלב כ כתוב בשפת פז לכן תקנו חכמים לומר שה זו לפני כל קדיש לשמח את האדם בדבר אגדה ועל ידי כך יומר את הקדיש מתוך שמחה גדולה בטוב לבב אפשר גם להוסיף הטעם שחכמים תקנו לומר דוק את המשנה הזו שיש הרבה אגדות אפשר להביא עוד לא הגדות של חיים נחמן ביליק שריף מפני שמשנה זו מדברת על המעלה הגדולה של ישראל ועל גודל הזכויות העצומות בעצם סיקת בתורה ובמצוות בכל עת ללא הפוגה כאשר אדם מתבונן נוכח לראות שהשם רבה מצוות לעמו ישראל אין תנועה שאדם עושה שאינו מקיים בה איזו מצווה מצווה אחת או כמה מצוות אין רגע שאדם אינו מקיים מצוות מדאורייתא ו מדרבנן גם ללא מתכוון כגון הזקן שאתה סוחב אתה מקיים כל הזמן מצווה איזה מצווה ולא תשחית פ זק יש לך פאות ולא תקיפו פ יש לך ברית אתה כל הזמן אתה בארץ ישראל כל יום אתה מקיים את המצ את מציצית כל רגע ורגע אז אין אין אין אין אין אין אין אין רגע אין רגע שאתה לא מקיים מצוות במתכוון ושלא במתכוון אם אתה עוד מתכוון וואי וואי וואי וואי וואי מצוות צריכות כוונה אז לכן אם אדם מתבונן בזה זה מעורר בו שמחה ומזכירים מה אמר רבי חנש שרצה הקדוש ברוך הוא זכות את ישראל לפיכך רבה להם תורה ומצוות לזכות אותם שהוא בעל לזכויות כי מה צריך בעולם האמת זכויות אז זה מכניס באדם שמחה אם הוא נזכר כל פעם מה שהוא אומר רבי חנניה בן הגשה אז לכן צריך לומר אותה בשמחה וטוב לב ואז הוא אומר את הקדיש בשמחה גדולה דוגמה חמישיית למה הביאו 15 סוגי מתנות למשכן למה השם לא אמר להביר רק זהב הכי מו הרי לא נברא זהב אלא למשכן ולבית המקדש בשביל מה נברא זהב לא היה ראוי שיהיה זהב בעולם רק בגלל שהקדוש ברוך הוא ברא משכן ובית מקדש אז כל העולם כבר הרוויח על הדרך את הזהב תראה איך אנשים מי שיש לו זהב וזה וואי וואי וואי וואי אז זאת אומרת למה הוא לא ביקש ככה למה הקדוש ברוך הוא אמר זהב ונחושת וארגמן ו ל וכל מיני דברים ובדים וכל למה 15 מתנות שכל אחד יביא זהב הכי טוב הבן איש חי בהדרת אליהו כותב זכר צדיק וקדוש ברכה למה היא ציתה ככה כי זה נבנה מהלב הטהור וזך של כל ישראל לכן כל אחד צריך לתת את המתנה מתוך הלב נדבות ליבו מתוך שמחה גדולה טוב לבב וכל אחד מה שהוא נותן יש אדם שאם הוא יצטרך לתת זהב יכול להיות שהוא לא ישמח כל כך אבל אם הוא יכול לתת דברים אחרים זה ככה אז הוא יותר ישמח ומה מבקשים בעצם את השמחה בנתינה אז לכן שכל אחד ישמח ולא יצטער איי איי איי איי לכן הוא ציווה להביא 15 סוגי מתנות שכל אחד יביא כפי יכולתו מתוך שמחה גדולה וכך תשרי השכינה בהתאם לשמחה כי אין שורה שכינה אלא לפי השמחה דוגמה שישית מדוע לא אומרים ידויי כשבעל הברית עמהם במניין כתבו הפוסקים מה הטעם לכך ש מתפללים במניין עם בעלי שמחה כגון בעל ברית מילה או סנדק או מול או חתן למה כל הקהל פטורים מאמירת תחנון כמו שנפסק בשולחן ערוך סימן קל בעל השמחה בסדר לא אומר תחנות זה יום שמחה ויום טוב שלו נמחלים לו עוונותיו לא אומר תחנון אבל מה הם כל ה מתפללים למה שהם לא יאמרו את החנות הרי העוונות שלהם לא נמחלים רק בגלל שהם רואים חתן או שהם רואים בעל ברית שמתפלל עימם במניין אז גמרנו אלא המפרשים אומרים הטעם לכך כשמתפללים בני ישראל במניין כזה שיש בעל שמחה והם רואים בתפילתם את בעלי השמחה ודאי שהם שמחים עמהם בשמחה גדולה כך טבעם של ישראל שסים ושמחים בשמחה גדולה איש בשמחת רעהו ועל ידי השמחה גדולה יש להם חלק בשמחה של בעל השמחה ונעשים שותפים מלאים בשמחתו ולכן הם נכללים גם בשמחתו אז כשה שנמלים כל עוונותיו של בעל השמחה כך נמחלים כל עוונותיהם שלהם ולכן הם פטורים מאמירת תחנון באותה תפילה תראו מה עושה שמחה אני שמח לא בגלל שאני שמח בגלל שהוא שמח ואני שמח בשמחתו אז אני שותף נמחלים לי עוונות כמו שלא יא בבי רואים מפה את המעלה של השמחה שאדם שותף בשמחת חברו זוכה לקבל שפע רוחני שמגיע לבעל השמחה דוגמה שביעית מדוע מדוע מתחילים לומר סליחות דווקא במוצאי שבת כתב בעל לקת יושר זכותו תגן עלינו אמן אמן הטעם שמתחילים בקהילות אשכנז לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה כי בשעה זו כולם בשמחה גדולה יום שבת אדם פנוי מכל העסקים פיקודה אדוני ישרים משמחי לב את תורה משמחת לב הלומדים שמחת שבת עונג שבת שכינה שורה מתוך שמחה לכן תקנו להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת כשעם ישראל שרוים בשמחה שתהה סליחתם בחינתם נאמרת מתוך שמחה של מצווה ועל ידי כך יתקבלו כל התפילות ברצון לפני שוכן כל אה ועכשיו עולה לי לאור זאת חידוש טעם מחודש כל פעם הייתי שואל איך זה שהספרדים אומרים אדון סליחות מה זה זה סליחות זה בקשה סליחות חתנו לפניך מה אתה מבסוט צריך להגיד עודנו לבו מה זה אז אפשר להגיד שזה בגלל השמחה הזאת שצריך לשמוח למה שיש לנו כפרה אמנם חתנו לפניך והכל זה אבל אתה אדון הסליחות אתה אדון הסליחות אנחנו באים לפניך ולכן אנחנו אומרים את זה במנגינה משמחת איי איי איי

מה אתם אומרים על זה? על זה אפשר רק להגיד עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה עבדו עבדו עדו עמדו את השם בשמחה בואו לפניו לפניו ביר ננ בוא לפניו ביר ננה בואו לפניו לפניו מיר ננה בואו לפני רננה עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה עבדו עבדו את השם בשמח בואו לפניו לפניו מיר ננה בוא לפניו מיר ננה בוא [מוזיקה] עבדו דבדו עבדו אתש דשס לפנ נ לפנ רנה א לפנ נ א לפנ רנה הי עדו דו דו דו את השם בשמחה דו דו דו דו את השם בשמח בוא לפניו לפנ ננ לפני רננ בואו לפניו לפני רנ בוא לפני רנני יש לנו עוד שמחה ישמחו במלכותך שומרי שומרי שומרי שבת עונג שבת ישמחו במלכותך שומרי שומרי שומרי שבת עונג שבת מקדש מקדש מקדש ש שב ע מקדש מקדש מקדש ש שבת ישמחו במלכותך שומר שומר שומר שבת כ שבשמו במלך שר שמר שמר שב עונג [מחיאות כפיים] שבת נקדש נקדש נקדש שביעי שב מקדש מקדש מקדש ש שב חזק ברוך שיהיה לכם כל טוב הרבה שמחה בחיים אמן שמחה במצות אמן והרבה השרת שכינה אמן הריני מכוון...