לא באנו לעולם לכייף

חוכמה גדולה שאדם יהיה מאוד משכיל להבין, להשתמש בשכלו, מה לעשות בעולמו כדי לצבור לו זכויות. הרי לא נחתנו לעולם הזה לנגב חומוס ולאכול צ'יפס בצדו. באנו למטרה יותר גבוהה מזה. לא באנו לנפח את הגוף ולמלא את השרירים. באנו למלא את הראש בחוכמת התורה. האדם נברא רוחני, הוכנס בגוף גשמי. הגוף זה רק הדירה שהנשמה שוכנת שם.

אמנם צריך לטפל בדירה, שהמשכן יהיה נאות בשביל הנשמה, אבל לא הדירה מטרה, אלא הנשמה. אז אחרי שכבר יש לך דיורים בתוך הגוף, עכשיו צריך לרתום את הגוף לעבודת הנשמה. ולכן, מה צריך אדם לעשות? יש שולחן ערוך. אדם מגיע הביתה,

שואל: הסעודה מוכנה? אוכל מוכן. ישר הוא מסתכל על השולחן, ומה שהוא רואה שם זה מה שהכינו לו לאכול.

הקדוש ברוך הוא דאג שבעולמנו זה יהיה לנו שולחן ערוך. כל הזמן הוא ערוך. מלא. בכל התבשילים ובכל המאכלים. שולחן ערוך של רבי יוסף קארו, מרן הבית יוסף, שעל פיו יישק דבר, מההלכה יוצאת לכל ישראל, ואנו מקיימים את התורה על פי השולחן הערוך. אז אדם צריך להגיש את ידיו לאכול מהשולחן הערוך. ולכן, כל עיסוקו של האדם כל ימי חייו לדעת מה השם ציווה הוא ומה רוצה ממנו.

אז נצטווינו בתורה בתרי״ג מצוות, והן מבוארות בשולחן ערוך ובארמם ושם אנחנו מוצאים בדיוק מה רצון הבורא יתברך מאיתנו. ובשעה שהאדם הוגה בתורה, ומקיים מצוותיה, שווה היה לו להגיע לעולם הזה ולצאת מכאן בעשירות גדולה. אוי לו לאדם שהגיע לעולם הזה ואיבד והפסיד את תכליתו והתעסק בדירתו שיעזוב אותה לאחרים.

אז עד שאתה תהיה משכיל אלדל על השכן שלך או הקרוב שלך, כדאי שתהיה משכיל אל דל אל עצמך, כי אתה דל מאוד בידיעות ובלימוד התורה. זאת אומרת, אם אדם לא זכה ללמוד את כל השולחן ערוך, מה יגיד לקדוש ברוך הוא? הרי ודאי הוא לא קיים את כל המצוות. הוא גם לא למד אותן, הוא לא יודע אפילו מהן. הוא יגיע לפני בורא עולם והוא יישאל על כך. מה יענה?

אז אשרי משכיל אל דל בעולם הזה עכשיו, ימלאתהו השם, כשיגיע לגיהנום ביום רעה, הוא יימלט משם בזכות שהוא השכיל ולא נשאר דל. ואין דל אלא בדעת, בחוכמה. אז לכן צריך לקבוע עתים לתורה.

שולחן ערוך בסימן קנ״ה וקנ״ו אומר שמיד אחרי תפילת שחרית צריך לקבוע עתים לתורה, עת בבוקר ועת בערב, לקבוע עתים לתורה, שיעורי תורה. ולא ישנה אותם כלל. זאת אומרת, גם אם יזדמן לו רווח גדול, באותה שעה הוא לא פוסק מתלמודו. הוא עוסק בתורה, הוא מחובר לקדוש ברוך הוא ולומד את התורה, שזה עיקר ביאתו לעולם.

לא באנו לעולם הזה לכייף, אכול ושתו כי מחר נמות, כמאמר הרשעים, אלא אכול ושתו תורה ומצוות כי מחר נמות. ומה יהיה בידינו? עם מה נעלה לפני השם? אז לכן צריך האדם להשכיל ולקבוע עתים לתורה. לא בהזדמן, מתי שיצא לי, אלא להחשיב את התורה. הרי לא ייתכן שבן אדם ישקיע שמונה שעות בעבודה בממוצע ויגיד שזה החשוב בחייו. כי אחרת איך הוא יחיה?

הרי זה שטות והבל. אתה עושה קביעות מהעולם החולף, ועושה ערעי מהעולם הקבוע. אתה משקיע במקום שתעזוב, ואתה לא משקיע במקום שתלך אליו. איך ייתכן? יש יותר דל מזה אם אדם לא מבין זאת?

איך ייתכן שאדם נותנים לו צריף לשבוע ונותנים לו וילה? לצמיתות. ואומרים לו, קח סכום הגון של כסף וראה להשקיע היכן שאתה רוצה. איפה ישקיע החכם? בווילה שתהיה לו לצמיתות, או בצריף שיהיה לו לשבוע ימים? הרי כל מה שישקיע בצריף הוא יאבד בעוד שבוע. ברור שחכם ישקיע במקום שהוא הולך לצמיתות.

העולם הזה זה שבוע בשכירות 70 שנה בקושי, ואתה עוזב. כל השקעה והעמל והטרחה יישאר לאחרים. לך לא יישאר מזה כלום. אבל לווילה שאתה הולך לצמיתות, שמה תשקיע, לשמה תכין צידה לדרך, לשם תעביר את נכסיך הגשמיים והרוחניים, הצדקות, המעשים טובים, ההשכלה אל דל, לימוד התורה, מצוותיה, תיקון המידות. כל מה שתעשה זה מה שיישאר. זה אתה לחיי העולם הבא שלך, אם תזכה.

אבל אם לא עשית כן, היית עובר אורח בעולם הזה, נתנו לך את הזכות להרוויח והפסדת הכול.

משל למה הדבר דומה? למלך שאמר שמי שיעשה כך וכך יקבל את ההזדמנות חד פעמית להיכנס לאוצר המלכות ויהיה לו חמש דקות תמימות לאסוף מגנזי המלך כל אשר יחפוץ. שר האוצר התנגד למה שהמלך אמר וחיפש עצה איך לא ירוקנו את אוצר המלך.

מה עשה? טרם כניסתו של האדם שזכה להיכנס, העמיד לו שורות של זמרים בתזמורות, וברגע שהוא נכנס לתחילת החמש דקות המוזיקה פצחה ברינה והוא שמע את המנגינות האהובות עליו ונמשך ונמשך אחריהן, ולא הבחין ולא שם לב איך הזמן עבר עד שדפקו לו בגב ואמרו לו זמנך תם, צא החוצה. רגע, עוד לא הספקתי, רגע, אמרו לו נגמר.

בורא עולם הוריד אותנו לא לחמש דקות, 70-80 שנה. אמר כל מה שאתה רוצה לאסוף מהגנזך שלי לחיי העולם הבא שלך אין סוף של שכר, כמה שתרצה אני אתן לך, כמה שתרצה, כמה שתיקח אני אתן לך.

אבל יצר הרע, שר האוצר, הוא אומר מה פתאום אני אתן לו להרוויח עולמות? ישר מביא לו טמבלה ומוזיקה ושירים ואוכל ותחנוגים ושיחים וקשקושים ובילויים וחברים וידידים וביקורים וטיולים, ולוקח אותו וסוחף לו את השכל ונותן לו דמיונות ונותן ונותן, ולא חמש דקות. 70 שנה אדם שוגה בשכרות מהעולם הזה, ולא שם לב איך חלף עולמו ופתאום הודיעו לו שזהו ימיו ספורים והוא עוזב את העולם. מה יספיק עכשיו?

אז לא חבל שהאדם יהיה משכיל אל דל, אל עצמו, אל מצבו, ויתבונן. הרי אף אחד מאיתנו פה לא חושב שאנחנו גאונים ואנחנו מלאים בחוכמה ובתורה, מלאים במצוות כרימון, מנצלים כל רגע על חיי העולם הבא ולא להצריף. מי חושב ככה? מי יודע שהוא ככה? אז אם לא, נכריז על עצמנו כדלים, ונתחיל מייד להשכיל איך לפתור את הבעיה. אחרת עוד יום עובר ועוד יום עובר ואין בידינו מאומה.