בין המצרים, מזל חודש אב והלכות תשעת הימים

- - - לא מוגה! - - -

שאז אין פרסים פרוכת של שבת. הגמרא במסכת תענית, ודווקא ו' הגמרא מזכירה לנו את חודש אב, חודש של פורענות, ואז המזל של עם ישראל מזל לא טוב וצריך למעט בו בשמחה. הסבירו לנו התוספות במגילה שהכוונה היא שלא שמחים בכלל. זה לא שלמעט שישמחו קצת ולא הרבה, אלא הכוונה ממעטין בשמחה, שאחרי ראש חודש אב לא שמחים בכלל. השאלה היא אם כך, למה הלשון של הגמרא, משנכנס אב ממעטין, יאמר קצר ולעניין, משנכנס אב לא שמחים? התירוץ הוא, אם היה כתוב כך, לא שמחים, הייתי טועד אומר שאסור לעסוק בתורה כמו ביום תשעה באב. הרי דברי התורה, פיקודי השם ישרים, משמחי לב. לכן הלשון ממעטים באה להדגיש, צריך למעט, אבל עדיין יש יותר לעסוק בכל מקצועות התורה. ולכן בימים האלה אנחנו לא שומעים מוזיקה, אנחנו נזהרים מלשמוע כלי נגינה. לא רק אם זה כלי נגינה בשידור חי, אלא גם אם זה באמצעות קלטות, רדיו וכיוצא בהם. כל אותם הכלים אסורים בשמיעה, ולראוי שאדם ישתדל להתרחק מהם. יש היום תחנות רדיו שקוראים לעצמן תחנות דתיות שמקלים בדבר הזה. הם טוענים שהמאזינים שלהם חילונים. כדי שלא ילכו לשמוע, לראות בשדות זרים, לכן הם מקלים בדבר הזה. בסדר, אין בעיה. אם באמת כל המאזינים שלהם חילונים, אז צריך להתיר להם. אבל אנחנו לא נוכל לשמוע. אתה פותח את הרדיו הזה, בשבילנו הרדיו הזה בימים האלה אסור בשמיעת אותם השירים. תעביר מיד לרשת אחרת. יש רדיו קול השמחה. שם נזהרים בפרט הזה, שם אין את הבעיות הללו. אז תשמע ברדיו אחר, ששם לא תיכשל בייסורי שירה. הרתבע שואל על מה שלמדנו, שהמזל של עם ישראל הוא לא טוב, ולכן בא ישראל דהית לדינה בהדקותי, כדאי שישתמט כיוון שהמזל שלנו לא טוב. הרי למדנו בשבת קנ״ו שאין מזל לישראל. איך אתה אומר לי שהמזל באב הוא לא טוב? מתרץ הרתבע שדברי הגמרא אין מזל לישראל, הכוונה היא על עשרה חודשים בשנה בלבד. חודש אב יש מזל והמזל הוא רע, חודש אדר יש מזל והמזל של עם ישראל הוא טוב. אלה הם החודשים היוצאים מן הכלל. אבל שאר כל החודשים אין מזל לישראל. התוספות לא הסבירו כך. התוספות, כשדנו בשאלה הזו, הסבירו, אמרו שגם לעם ישראל, לכולנו יש מזל. כל אדם ואדם לפי הזמן שנולד. כולנו זוכרים את המעשה עם רבי אלעזר שנולד במזל של עוני. כל החיים שלו הוא עבר בעליות נוראה. פעם לקח שום לאכול, לא היה לו משהו לאכול עם השום, לא היה לו לחם, אכל את זה לבד, ואז נפל, התעלף. נשמתו עלתה בשמיים, ואז הוא שאל את הקדוש ברוך הוא, ריבונו של העולם, עד מתי הוא ימשיך לסבול כך בעוניות הזו? אמרנו הקדוש ברוך הוא, מה אני אעשה? אתה נולדת במזל של עני. אם אתה רוצה, אני אחריב את העולם, עוד פעם נברא אותו, ואולי תיוולד במזל של עשיר. אמרנו רבי אלעזר, כולה היי ואולי נחריף את העולם, ואולי ייוולד ויתר. ואז הקדוש ברוך הוא נתן לו כמו נטיפה, החזיר אותו לחיי העולם הזה, חזר לחיי העוני. אתה רואה שיש מזל, אתה רואה איך באלעזר היה מעם ישראל הכשרים, ואפילו אחי סבל חיי העוני. תוספות אומרים שהכוונה היא כשעם ישראל מתפלל, יכולים על ידי התפילה לשנות. לכולנו יש מזל, אבל לגוי אין אפשרות לשנות. אם הוא נולד במזל מסוים, בשום אופן, מה שלא יהיה, אי אפשר לשנות. אבל אדם שנולד באמצע, לא נולד בדיוק בקצה של העוני כמו רבי אלעזר, אלא משהו באמצע, אפילו אם בינתיים הוא עני, המזל שלו בינתיים לא טוב, על ידי תפילה רחמי שמיים יועילו ויוכל לשנות מה שאין כן על ידי הגוי. אז כאן אצלנו בחודש אב, אתה אומר לו, תלך למשפט, אל תפחד, תתפלא להשם, הכל יהיה בסדר. אולי התפילה תתקבל, אולי לא. אני לא יכול לסמוך על התפילה במאה אחוז, ולכן אם אפשר לדחות את המשפט במקום שהמשפט יהיה בתחילת אב, בן הראוי לדחות את זה. עד מתי? יש כמה דעות בפוסקים, אם הכוונה היא עד י' באב, טו באב או ראש חודש אב. המסקנה של הבן איש חי עד טו באב. טו באב, המזל של ישראל, מתענה, כמו שאמרו, לא היו ימים טובים לישראל כטו באב ולכן אין בעיה מיד אחרי טו באב אם יהיה הפסק דין, מן הסתם שבעזרת השם, וגבר ישראל. מדובר הרב, זו בעיה עם אוהד יהודי. גם המזל שלו יהיה רע, ואחרי טו באב זה גם יהיה טוב בשבילו. כל מה שדיברנו כשהמשפט הזה הוא בין יהודי לגוי, על זה היה מדובר. אבל כשהמשפט הוא בין יהודי ליהודי, אז אם המזל שלי לא טוב, גם שלו לא טוב. אם המזל בחודש אדר הוא טוב, גם שלא טוב. אז בזה אין הבדל. בזה אין תועלת במה שידחה את המשפט, אלא כל מה שאמרנו שיש תועלת שידחה, הכוונה היא אך ורק כשהבעל דין השני הוא גוי, שאינו בן בריא, ועל זה אמרנו כדאי שידחה. כותב לנו הרמה שאסור ללבוש בגדי שבת. החל מראש חודש אב אנחנו נובשים את הבגדים הפשוטים, בגדי חול. אסור לאדם ללבוש בגדים יפים, נקיים, מצוחצחים, בגדי חג, בגדי שבת. באותם הימים אנחנו אבלים על חורבן בית המקדש. כמו שהאבל לא לובש את הבגדים בגדי השבת, כך גם באותם הימים. לא רק בימי החול, מוסיף הרמה, אפילו ביום שבת שלפני תשעה באב, השנה זה החול לשבת ד' באב, אפילו באותה השבת לא לובשים את בגדי השבת, אלא באים לבית הכנסת עם בגדי חול. אלה דברי הרמה. אבל, מרן, רוב החוסקים לא סוברים את זה. המנהג שלנו הוא שאפילו בשבת שלפני תשעה באב. אז אנחנו קוראים את ההפטרה חזון ישעיה בן אמוץ. על שם ההפטרה קוראים לאותה השבת שבת חזון. גם באותה השבת כולנו מחליפים ולובשים בגדי שבת. והסיבה היא שבת חזון. הפסוק אומר, ברכת השם היא תעשיר ולא יוסיף עצב אימה. דרשו חכמים, ברכת השם היא תעשיר, זו שבת. לא יוסיף עצב אימה, זו אבלות, לומר שאין אבלות בשבת. המילה עצב, התוכן של המילה הזו, לשון של אבלות, כמו שכתוב בספר שמואל ב', החיה שנהרג אבשלום, כי נעצב המלך אל בנו. כמו שם נעצב הכוונה, העניין של אבלות, כך גם פה. אז אם כך, הפסוק מדגיש לנו שביום שבת אסור לנו להראות אבלות לפני האנשים בפרסום בפרסייה. ולכן, אין לו יותר לבוא ולעשות דבר כזה, להישאר עם בגדי החול, לבוא לבית הכנסת בבגדי החול. ולכן אנחנו נוקטים כדברי רוב הפוסקים, כך דעת המקובלים, שאסור לשנות משבת רגילה. ולא רק כאן, באבלות ישנה, אבלות של חורבן בית המקדש, אלפיים שנה ויותר, זה נקרא אבלות ישנה. אלא אפילו באבלות חדשה, כגון אדם שהוא בתוך שבעה ימי אבלות, על האבא, על האמא וכיוצא בהם. מגיע יום שישי בערב אחרי שאמר בואי קלה שבת מלכתה, חייב ללכת ולהחליף את הבגדים. חייב להחליף את בגדי האבלות וללבוש בגדים של שבת. בזמננו, אין לך אני בישראל, כולם ברוך השם לובשים בגדי שבת, גם אותו האבל בשבעה ימי אבלות חייב להחליף את החולצה, חייב ללבוש חליפה של שבת, מחליף את הנעליים. אם לובש בשבעה ימי אבלות נעלי גומי, נעלי תשעבי אב, כאן הוא חייב ללבוש נעלי עור כרגיל. אז כמו שם באבלות חדשה, קל וחומר באבלות ישנה, ולכן אנחנו נוהגים שגם בשבת שלפני תשעבי אב, שבת חזון, אנחנו כן לובשים בגדי שבת. לא רק אנחנו, אלא גם אחינו האשכנזים נוהגים כיום כך. חוץ לארץ הם נהגו אחרת כשבאו לארצנו הקדושה, שינו את מנהגם וגם הם נוהגים כמונו. הרי למדנו בחומש דברים פרשת ראה. לא תתגודדו, פשט הפסוק כשקרה לאדם אסון, אבא שלו או אמא שלו מתו, אסור לו לחתוך את עצמו בסכין או בציפורניים וכיוצא בזה. אבל חכמינו דרשו בעברמות יג לא רק הדוגמה הזו אלא גם לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות. אסור לעם ישראל להתפצל כשכל אחד עושה דבר והיפוכו. כשבאו אחינו האשכנזים לכאן לפני ארבע מאות שנה הם ראו שכולנו לובשים בגדי שבת. אם ייכנס אשכנזי אחד בבגדי החול זה בולט מאוד וניכר מאוד שהאדם הזה נוהג אחרת והוא עושה אגודות-אגודות. כדי שלא יבוא לידי זה לכן גם הם התחילו לנהוג כמונו. ולא רק זה אלא אפילו היהודים האשכנזים בחוץ-לארץ רובם הגדול שינו וגם הם עושים כמונו, בעיקר אחינו בני ישראל האשכנזים החסידים שהולכים ברוב הדברים על פי דברי הקבלה, לפי המקובלים, הם שינו את מנהגם וגם הם לובשים בגדי שבת. לא רק על זה, יש להם גם קינה, קינה של קרובץ שהיו אומרים אותה בשבת. או הפסוק שאנחנו קוראים בהפטרת חזון ישעיה, איכה הייתה לזונה קריה נאמנה. המילה הזו, איכה, רומזת למגילת איכה. והחזון האשכנזי היה מנגן באותו פסוק במקום את המנגינה של ההפטרה היה עובר לניגון של תשעדיו, ניגון שלך. עד כדי כך היה להם כמה מנהגים וכמו שאמרתי, בדרך כלל היום רוב אחינו האשכנזים הפסיקו בזה ולא מראים אבינות בשבת, כמו שאנחנו נזהרים, גם הם נזהרים בדבר הזה וכך רצוי, כך ראוי לנהוג ולעשות. כמו שיש לך ספרדים, יש נוהגים להגיד את ההתמונה של ילמיהו במדינה שלך יש לו מידע משרת. לא טוב, לא טוב. צריך לשמט. אפילו שנהגו, יש לנו. כאן באנו, ברוך השם, לארץ ישראל. המנהג בארץ הוא שונה, וכמו שאמרנו, צריך להגיד להם ששום סימן מסימני אבלות בפרסייה בפרסום אין היתר לנהוג ולעשות. לא רק בזה. תראה, יש עוד דוגמה שאחינו האשכנזים שינו. התורה אמרה, ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. מה זה מימים ימימה? דרשו במלאכות מ' ד', מימים ולא כל ימים. יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות, ואסור להניח תפילין בשבת ויום טוב. אם אתה מניח תפילין ביום שבת, כאילו אתה מזלזל באות של השבת או של החג. על מה מדובר? רק יום טוב הראשון והאחרון של החג? בחול המועד מותר להניח תפילין או אסור? מחלוקת גדולה בפוסקים, מחלוקת גם בין מרן להרמה למעלה בסימן ל״א. מרן אומר שאסור להניח תפילין בימי חול המועד, כך גם כתוב בפירוש בזוהר, וכך ההלכה. חנו אשכנזים, הם מפרשים את הפסוק רק על יום טוב ראשון ואחרון. עד היום תלך לארצות הברית או מקומות אחרים, תמצא חלק מהחנו אשכנזים, מניחים תפילין בימי חול המועד. אבל כשהם באו לארץ כאן לפני ארבע מאות שנה, שינו את מנהגם. כאן לא תמצא אף אשכנזי, לא חסיד ולא מתנגד, לא ליטאי ולא הונגרי, אף אחד לא מניח כאן תפילין בימי חול המועד. גם הסיבה הזו שלא תתגודדו, הרקע משווה. כשבא לכאן האשכנזי הראשון, האם הוא יכול להעיז להניח פה תפילין? הרי כולם לא מניחים, אם הוא יניח, יש כאן לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות. ולכן הם שינו את מנהגם. בארץ כל האשכנזים, בלי יוצא מן הכלל, לא מניחים תפילין בימי חול המועד. וכן כל כיוצא בזה, דברים שהיו בפרהסיה בפרסום, הם שינו את מנהגם והם מיישרים את הקו כמונו. לפעמים קורה שבא בטעות איזה תייר והוא לא בקיא במנהגים, הוא בא להתפלל בכותל או במקום אחר, הוא בא עם התפילין בחול המועד, רוצה להניח תפילין, תיגש אליו, תלחש לו באוזן, תגיד לו, כאן בארץ גם מנהג האשכנזים לא מניחים תפילין. תדגיש לו את זה מייד. אפילו שהוא יוציא אותם כבר מהכיס, לא נורא, שיחזיר אותם חזרה לכיס וינהג כפי מנהגי ארץ ישראל. כן. שמעתי שיש בערך מוצרים, יש הפלגל בין האשכנזים לספרדים, שאין להם מקבילים. אז איך אם יש אשכנזים צפה לניצול? מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן בניין של שמחה כגון בית חתנות לבנו, או בניין של ציור וחיור, נטיעה של שמחה כגון עבור נקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו, או מיני הדס והעלים, אם היה כתונו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה מותר לבנות. ולצורך מצווה הכל שרה. ואין נושאים נשים, אין נושאים סעודת אירוסין. אבל נהרס בלא סעודה מותר, אפילו בתשעה באב עצמו מותר להרס, שלא יקדמנו אחר ברחמים. הגהה, ונוהגים האשכנזים להחמיר שאין נושאים נשים מי״ז בתמוז עד אחר תשעה באב. יש לנו כמה הגבלות החל מראש חודש אב. ככל שאנחנו מתקרבים לימי האבל של הרס, חורבן בית המקדש, מתקרבים ליום תשעה באב, כך גם תוקף האבלות הולך ומתעצם. ולכן, עד ראש חודש אב, אדם שהמקצוע שלו הוא תכשיטן, מוכר תכשיטים, יכול לעבוד כרגיל. מיום רביעי הבא, יום ראש חודש, מן הראוי שיפסיק מוקדם יותר. אם בכל יום הוא גומר את העבודה בשעה שבע בערב, אבל מראש חודש אב יסגור לו את החנות, ואחת שתיים ילך לעסוק בתורה. והסיבה היא, המקצוע הזה, תכשיטן, זה מקצוע שמשמח את ליבו של האדם. מי בא לקנות תכשיטים? זוג שהתארזו, או שהחתן עומד להתחתן, קונה לקנה, טבעת, עגיל, שרשרת, דבר אחר. בדרך כלל אנשים שמחים באים לשם. אדם שאימא שלו מתה לפני שעה, הוא לא הולך לחפש תכשיטים אצל התכשיטן. כיוון שהקליינטים שלו, הקונים, הלקוחות, הם בדרך כלל אנשים שמחים, האדם הזה שרוי בדרך כלל בשמחה. ולכן מן הראוי מראש חודש אב והלאה, למעט בשמחה, שיסגור את החנות מוקדם יותר. בקטע הזה, בדוגמה הזו, אין ויכוח, אין מחלוקת. אבל אם יש לי חנות, אני מוכר ירקות, אני מוכר מחטים, אני מוכר דברים אחרים. יש לי חנות, אני מוכר חומרי בניין. בזה מה? לפי דעת מרן, אין צורך לקצץ בזמן, אתה יכול להמשיך לעבוד עד שעה שבע בערב, כרגיל. הרמ״ה מוסיף, הרמ״ה אומר, לא רק תכשיטן, אלא הוא הדין גם כל מלאכה. מן הראוי למעט כדי שאדם יתבודד קצת, יזכור את עניין חורבן בית המקדש, בית קודשנו ותפארתנו, ולכן בכל המקצועות מן הראוי לצמצם. בעיקר הדין אנחנו קיבלנו הוראות מרן. אנחנו לא חייבים לצמצם בעבודות אחרות, אבל אם הוא רוצה להחמיר על עצמו, המחמיר תבוא על הברכה. כדאי שיקדים באמת ולסגור את החנות כמה שעות קודם. יאמר תיקון חצות, אנחנו בימים האלה אומרים פעמיים, פעם אחת בלילה וגם פעם שנייה ביום כדי להתאבל על חורבן בית המקדש. יאמר תיקון חצות, ילך לבית המדרש לעסוק בתורה המחמיר תבוא עליו ברכה. כן, רק רחל. בלילה אומרים תיקון רחל ולאה, אבל ביום, בשלושה השבועות האלה אומרים רק תיקון רחל. אבל יש לזה משהו שיש בתפילה. אל תמיד יש בתפילה. את הווידוי יש בתפילה, אבל את המזמורים על נהרות בבל, מזמור לאסף, זכור השם, מאין לנו, את זה אין לנו בתפילה אחרי הצהריים. ולכן בין רבע לאחת בצהריים עד השקיעה זה הזמן שאדם יכול להספיק ולומר את תיקון חצות. מה אמרו כושר העמידה בגלל הצהריים? דברי המקובלים, כל זה על פי הקבלה. מרן לא הזכיר את אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים בצהריים, אלא כל זה המקובלים והעתיק אותם השערי תשובה לכמן בסימן תקנב. דבר שני, צריך למעט בבניין של שמחה. מה זה בניין של שמחה? אדם שבונה לבן שלו בית. ברוך השם, יש לו בן שעומד להתחתן והוא בונה לו בית גם אם הוא עובד קשה, מזיע, אבל הוא שמח מאוד שהקב' ברוך הוא זיכה אותו. ברוך השם, זה היום עשה השם לגיל הבני שמחה בו. ברוך השם, הוא מחתן את הבן ולכן דבר כזה שמשמח את ליבו של האדם, מן הראוי שהאדם מראש אמן לא יעשה את זה מראש חודש אבה הלאה. צריך להשבית את זה. המלאכה שלא ימשיכו לבנות עד אחרי תשעה מאה. ולא רק זה, אלא הוא הדין, אדם שברוך השם יש לו דירה טובה, יש לו ארבעה חדרים. הקדוש ברוך הוא הרחיב את גבולו, הון והמשר בביתו, הוא בונה וילה, הוא רוצה בעוד כך וכך זמן. מגיע ראש חודש אב, ייתן הוראה לפועלים, אין עבודה עכשיו. שילכו הביתה, אין היתר להעסיק אותם, בין אם הפועלים האלה הם יהודים ובין אם הפועלים האלה הם גויים. זה לא משנה. למה? כי אני שמח, לא הפועל שמח, הפועל מקבל את המאה שקל והולך. אני שמח שרואה את הבית נבנה. ולכן, כיוון שהבית הזה הוא בית להרווחה, גם בית כזה אסור להמשיך ולבנות אחרי ראש חודש אב. אבל אדם שגר בדירה צפופה מאוד, בן פורת יוסף, יש לו חמישה-שישה ילדים, גרים בדירת חדר, חדר וחצי. נמצאים שם כמעט כמו סרדינים, יש לו מיטה של קומותיים וכן הלאה. קשה. וכאן הקבלן הזה משתדל לבנות לו מהר. הגיע ראש חודש אב, בא הקבלן ושואל, מה אני עושה? תגיד לו שימשיך לבנות כרגיל. כאן זה לא דירה לוקסוס שאנחנו בונים בשביל האדם הזה, זה לא מותרות, אלא זה נחוץ מאוד, ובזה הדבר מותר. לכן, קבלן גדול שיש לו הרבה דירות בבנייה, שיקח את הרשימה, כל אלה שקנו, יראה, אלה שברוך השם מסודרים, במקום ארבע רוצים חמש-ששוש חדורים, אז לאלה ישבית את המלאכה. יסגור את הדירות האלה, ייקח בידו את המפתחות, אומר לפועלים, באותן הדירות אתם לא נכנסים. אבל לאותם המסכנים שגרים בצפיפות גדולה, נגיד להם, בדירות האחרות אתם ממשיכים לעבוד כרגיל. זו ההנחיה שצריך לומר לאותו הקבלן. לפעמים יכולים להתיר בכול. הכיצד? האדם הזה, הקבלן, חתם על חוזה שלא יאוחר מראש חודש אלול, הוא ימסור את המפתחות לידי הקונה. ואם לא, כל יום שיעבור ישנם קנס 100 דולר. הוא עלול להסתבך בתשלום גבוה של ממון. בזה אנחנו כן יכולים להתיר לו לעבוד. הרי מרן כתב בסימן תקנד שאפילו ביום תשע באב מותר לעבוד בדבר האבד, הפסד מהקרן. גם פה זה נקרא דבר האבד. או לפעמים הוא עשה חוזה עם קבלן משנה. הקבלן משנה הזה הוא או גוי או יהודי שמתנהג כמו גוי. אם תגיד לו, אדוני, אתה לא עובד, אין בעיה, אני אתבע אותך בהסתדרות, שם אתה תשלם לי פיצויים, למה אתה מפריע לי לעבוד? ואז הקבלן הזה ישלם הרבה כסף, ישלם הרבה הפסדים, אין ברירה, שם אנחנו מעלימים עין. אבל ולכתחילה, כל אדם חכם שבא לחתום חוזה, לפני שחותם, יכתוב בפירוש. אנחנו לא עובדים בימי חול המועד, סוכות פסח, אנחנו לא עובדים בבניין מראש חודש אב עד תשעה באב. שזה יהיה כתוב. אם אפשר, על הבלנקים למעלה. פעם ראיתי את הבלנקים של הקבלן ליפשיץ, הקבלן הזה יהודי דתי, ושם היה כתוב מתחת לפילמה הקבלן ליפשיץ, היה כתוב את המילים האלה שאני אומר, אלה הימים שהם לא עובדים. ואז אם מישהו יבוא ונתבע אותו, יגיד לו, אתה חתמת על הנייר הזה, על הבלנק הזה? תסתכל למעלה, כתוב שאנחנו לא עומדים באותם הימים. לא צריך להדגיש את זה אם אתה כותר את זה פעם אחת, ממילא זה יהיה מובן מאליו. ולכן מן הראוי שהקבלן ישים לב, כדי שלא ייפול במלכודת הזו, שלא יבוא לידי נזק ולא יזדקק לדרכי היתר. אבל אם קרה מקרה והוא לא שם לב, מצאנו דרך להתיר לו לעבוד גם אחרי ראש חודש אב. כבוד הרב, אני רוצה להבין, בדיני השכרה, אדם רוצה להשכיר דירה בין המיצרים. יכול להיות שהוא נמצא באיזה פרק, ויש לו אפשרות, מותר לו להשכיר, לא לקנות, לא לקנות, לא להשכיר? אותו דבר, גם שם מן הראוי להימנע. אפילו בהשכרה, כיוון שהוא עובר למקום, יפה, דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, לכן יעכב את זה עד אחרי תשעה באב. פרו הדין גם לסייד או לצבוע את הבית, גם זה אסור. גם זה משמח מאוד את ליבו של האדם, אחרי שהסייד גומר, אתה מסתכל, הבית כולו יפה, כולו הוד והדר, ולכן אסרו חכמים לסייד או לצבוע. אין הבדל אם זה בית פרטי או שמדובר בחנות וכיוצא בזה. גם את החנות, את המסעדה או את הבית מלון אסור לצבוע אחרי ראש חודש אב. אבל כותב לנו רבי גאון והרם, לצורך מצווה הכול מותר. מהו צורך מצווה? אני צריך לבנות את בית הכנסת. אני לא צריך להגיד לפועלים, עד ראש חודש אתם עבדים, אחר כך תסגרו את המקום. לא, יכולים להמשיך. או, הזמנתי סייד והוא צריך לעבוד בשבוע הבא לסייד לנו כאן את בית הכנסת. כאן זה בית השם, צורך מצווה. חכמינו לא גזרו, בזה הדבר מותר בלכתחילה. כן. אם יש לו חופש, ובחופש יש שכמנים בשביל להזכיר את זה. זה נופל מראש חודש עד גישה ביחד, יכול או לא? יכול, כן. כן. חנות של התמונות שלו. איך? חנות של תמונות שלהם, איך? אדם שמוכר בחנות שלו תמונות וכיוצא בזה אין בעיה. פיתוח תמונות. גם פיתוח תמונות, לא מצאנו גזירה בדבר הזה, בזה הדבר מותר. אבל נגר שמכין שולחנות, ספסלים או ארונות, אחרי שהוא מכין את כל השולחן הוא גוזר את הפורמייקה לפי הגודל של השולחן ומדביק את הפורמייקה על השולחן. כמו האיסור לסיית ולצבוע, כך הדבקת הפורמייקה גם היא אסורה. ולכן, אם אני מזמין אהרון קיר, אני אומר לנגר, אתה רוצה להמשיך לעבוד גם אחרי ראש חודש? מותר. תעשה הכול, אין הגבלה. אבל, הדבר האחרון, הדבקת הפורמייקה תשאיר את זה עד אחרי תשעה באב. זו ההגבלה היחידה. דבר נוסף שאסור לנו מראש חודש אב, לנטוע גינה נטיעה של שמחה. הגנן בא, נוטע לנו בגינה ורדים, שושנים וכיוצא בזה. גם זה משמח מאוד את ליבו של האדם. ולכן, מן הראוי בלכתחילה שלא יעשו את הגינה בימים האלה, אלא דוחים את כל זה עד אחרי תשעה באב. אפילו שעברו לו כבר, אין לו בעיה, הוא יכול לעבוד במקום אחר. מה אכפת לגנן הזה אם הוא יעשה את הגינה ביום חמישי ב' באב, או שהוא יעשה את זה בי' ב' באב? מבחינתו אין הבדל. אתה אומר לו, תעשה את זה אחר כך, ואז לא יעברו על האיסור האמור. אבל יקבל לו גינה רק אם יש... מותר, אין איסור. מותר. אדוני רב, אם אפשר לדחות את זה לאחר מכן, עדיף. יותר טוב שידחה את זה לאחר מכן. מה שמחה יש לו? אם אין ברירה, יהיה מותר. מה שמחה יש לו כזה? זה לא רק אתה, לא רק אתה שמח או לא שמח, אלא בעל הבית הוא יהודי נכון. אתה מסייד, מעביר לו אחרי יומיים את המפתח, הוא נכנס לדירה, רואה, סיידת לו את זה. הכול חדש, הכול יפה, ולכן לא מתאים, לא ראוי לעשות כן. כך גם לגבי רכב. לפעמים הרכב הוא ישן ולא עושה רושם טוב. הוא רוצה לצבוע עם זה. כבר הרכב הזה דהר, ישן. אסור למסור את הרכב שלו לצביעה, מהטעם שאמרנו תודה. אומנם אסרנו לבנות בית חתנות לבנו, אבל אם היה כותלו נוטה ליפול, למרות שהקיר הזה הוא בית חתנות לבנו, כאן דוגמה זו יוצאת מן הכלל, התירו חכמינו. מדוע? אם לא תתיר לו לבנות, הוא יימנע ולא יהרוס, ובינתיים הקיר הזה שעומד ליפול הוא מהווה סכנה. לכן, הכינו חכמים, התירו את סופו משום תחילתו. יש לנו רעיון מעין לזה בביצה יא, ולכן מותר לו להרוס וגם לבנות. מרן ממשיך, החל מראש חודש אב אנחנו לא נושאים נשים. אין חתונות. עד יום שלישי הבא, כט בתמוז, אנחנו נוהגים לעקד. אצלנו יש חתונות, אבל אחרי ראש חודש גם אנחנו נזהרים, אצלנו אין חתונות, לא נושאים נשים. הרמ״ה חולק. הרמ״ה אומר שמנהג אחינו האשכנזים, כבר מ-17 בתמוז לא נושאים נשים, לא מסתפרים, הם מחמירים בדברים האלה מאוד כבר מ-17 בתמוז. אבל לנו אין מנהג להחמיר בדבר הזה. חכמי ירושלים סיפרו שאנחנו נוהגים, כדעת מרן, להקל עד יום שלישי כ' ת' בתמוז, אלא החל מראש חודש אב. זה הזמן שאנחנו נזהרים מראש חודש מליל רביעי. מתי אתה אומר יעלה ויבוא? שלישי בלילה, ליל ראש חודש, אתה אומר כבר יעלה ויבוא. אז אם זה לילה ואתה אומר יעלה ויבוא, כבר באותו לילה מן הראוי שייזהר לא לבצע את החופה וקידושין. ראיתי טלפון לפני שנה מאיזה רב, זה היה ביום שלישי, כ' ט' בתמוז. בשעה שבע ורבע, כמה דקות לפני השקיעה, הרב אומר לי, אני נמצא באולם החתונות, אבל עדיין האנשים לא באו. יש בקושי עשרה אנשים, בקושי מניין, והחתן אומר לי, איך אני יכול לעשות כעת את החתונה? אנשים עוד לא הגיעו. האימא של הכלה עוד לא באה. אוי לו אם יעשה את החתונה בלעדיה. מה יהיה? אמרתי לו, תן לי את החתן, אני אדבר איתו. הסברתי לו שלעשות חתונה אחרי ראש חודש אב זה סימן לא טוב. להתחיל את החיים ברגל שמאל, חופה וקידושין, בית שעה באב, זה לא טוב. אמרתי לו, אבל אפשר לעשות סיבוב שני. רק כיצד? אמרתי לו, אחרי הסעודה, אז תברכו עוד הפעם והכל יבוא על מקומו בשדו. וכך היה. הרב הגיע פעם שנייה בשעה עשר בלילה. אחרי שגומרים את הסעודה אנחנו מברכים עוד הפעם שבעה ברכות. בדרך כלל מברכים את זה ליד השולחן שיושבים החתן והכלה. פה הוא לא אמר להם לשבת. לקח אותם עוד הפעם ליד הפריון, העמיד את כולם שם, הביאו את הצלם, קרעו עוד הפעם את הכתובה, בירכו את כל שבע הברכות ברוב פאר והדר, הביאו לו כוס כדי לשבור, החתן שבר עוד כוס. אנשים, אף אחד לא שמו לב, לא הרגישו שאת הברכה הראשונה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות, את ברכת האירוסים לא אמרו אף אחד לא סמלו. אמרו איזה ברכות, קראו את הכתובה, החתן שבר את הכוס, מכה ראשונה כיסח את הכוס, זהו, זה העיקר. אנשים לא ידעו מזה שזה היה הסיבוב השני. וכמו שאמרנו, בדרך הזו אתה יוצא לידי חובת אלה שלא היו בסיבוב הראשון. הנה הצלם צילם אותם, ברוך השם, כולם עמדו ליד הפריון, כולם הצטלמו, הכל היה בסדר, אבל לדחות את החופה אחרי שקיעת החמה זה לא טוב, מן הראוי להימנע הדבר הזה. כשזוג הולך להירשם לנישואים בימים האלה והולך לרבנות, בדרך כלל ההנחיה של הרבנות, אם הם ספרדים, נותנים להם להתחתן בימים האלה, האשכנזים מחמירים. אם יש זוג מעורב, החתן ספרדי והכלה לעתיד היא אשכנזייה, אין בעיה, יכולים להקל בדמה, יכולים לתת להם לשאת אישה עד ראש חודש. אבל הפוך, אם החתן אשכנזי והכלה ספרדייה, אין לה ברירה, תצטרך להתעכב, לחכות עד אחרי תשעביה. היו יכולים להקדים, אף אחד לא אמר להם לחכות. אבל במה לקום השם בין המצרים? כך קראנו בהפטרה, הלשון של הנביא, כל רודפיה השיגוה בין המצרים. דברי ירמיהו. ולכן, מן הראוי להיזהר באותם הימים, כמו שאמרנו, אחרי תשעבי אב, התוקף של האבינות הולך ומתעצם, ולכן אנחנו נזהרים אפילו בנישואים. מרן, ביורה דעה, בסימן שצב, דן לגבי אבל. האבל הזה בתוך שנה על אבא ואימא, מצה כלה, והוא רוצה להתחתן. האם הוא רשאי או לא? מרן מחלק, מרן מבדיל, בין אדם שיש לו בן ובת, קיים מצוות פרייה ורבייה, לבין אדם שלא קיים. אם הוא עדיין לא קיים את מצוות פרייה ורבייה, למרות שהוא עדיין אבל על אבא או האימא, מותר לו לכתחילה לשאת אישה. רב הייגאון מדגיש, הוא אומר, אם באבלות חדשה כך, היה צריך להיות שגם על חורבן בית המקדש, שהיא אבינות השנה, גם בזה, אם האדם הזה עדיין לא קיים פרייה ורבייה, היה צריך להתיר לו. אם הם רווקים, הבחור הזה עדיין לא הביא בן ובת, היה צריך להתיר לו, שיתחתן. אבל, אומר רב הייגאון, למרות שמעיקר הדין היה צריך להתיר, זה לא סימן טוב. כמו שאמרנו קודם, עד שאדם בא פעם בחיים להתחתן, זה לא טוב שיעשה את זה בחודש אב, ולכן אנחנו או מקדימים לפני או מאחרים אחרי, באותם תשעת הימים אנחנו נזהרים, מחמירים בדבר. יש מחלוקת מעין זו לגבי ימי ספירת העומר, מפסח עד ל״ד לעומר. האם אדם שעדיין אין לו בן ובת, רווק, האם מותר לו להתחתן בימי ספירת העומר או לא? שם רב הייגאון לא דיבר כלום, אלא גדולי האחרונים, הפרי חדש, מלכי בקודש, ושאר האחרונים נחלקו בדבר. והמסקנה היא, כמו פה, כך גם שם. מן הראוי שאפילו לזוג שעדיין לא הביא בנים, עדיין לא קיים פרייה ורבייה, גם אותם לא יחתנו אותם באותם הימים, ימי הספירה, אלא או שיקדימו לפני פסח או אחרי ל״ד לעומר. לפעמים יש מקרה חירום, אונס גדול, יש מקלים בראש חודש אייר, אבל ככה בסתם בשאר ימי ספירת העומר אנחנו מחמירים, כמו שאמרנו פה, שגם לזוג שעדיין לא הביא בן ובת, עדיין לא קיימו פרייה ורבייה, גם להם אנחנו מחמירים ואומרים שלא יעשו אז את החתונה. קל וחומר, אם זה סיבוב שני, אלמן, אלמנה, גרוש וכיוצא בהם, מן הראוי שידחו את הכול לאחר תשעה באב. אני שומע את העות שלו דברים שונות בקשר למוזיקה. יש אנשים שאומרים, אתה שומע שהמחיר שלהם גדולה. תשמע, זה שיר דתי. יש אנשים שאומרים גם את זה אסור. אז אדם לא יכול לשמוע בכלל מוזיקה. או יש, אפשר לשמוע מוזיקה דתית. אני לא מבין את פרונדין. שירה, שירה דתית, אבל, שירה בפה מותרת, אבל עם מוזיקה הדבר אסור. אין יותר. גם שירי קודש, גם שירים כאלה, בימים האלה ימי בין המצרים, אפילו זה אסור בלכתחילה. אירוסין בימים האלה מותר, גם אחרי ראש חודש אב. ורן ממשיך, אפילו ביום תשע באב יהיה מותר לעשות את ההסכם, הסכם השידוכים או הקידושים. אין שום גזרה בדבר. ולמה? שלא יקדמנו אחר ברחמים. לא רצו חכמים לגזור על דבר כזה, כי עלול להפסיד לגמרי. תוספות שואלים, הרי למדנו שארבעים יום לפני יצירת הטבלד אומרים בין פנוני לפנונית. אם כן, מה אתה דואג? התירוץ הוא, יש הבדל בין זיווג ראשון לזיווג שני. זיווג שני משתחיל לאדם לפי מעשיו. זאת ועוד, אם האדם השני יתפלל עליהם, או הוא ימות או היא תמות, יקרה משהו. ולכן עושים מיד את האירוסין. ברגע שיש את האירוסין, אותם האנשים האחרים שרצו אותה, מתייאשים, מרימים ידיהם, כמו שאומרים, ולכן מן הראוי בלכתחילה שלעשות את האירוסין, לקיים את המצווה הזו, ויפה שעה אחת קודם. אבל אם האירוסין לפני ראש חודש אב, אפשר לעשות גם סעודה. הלילה אתה רוצה לעשות, אין הגבלה, תעשה גם סעודה. אבל אם האירוסין הם אחרי ראש חודש אב, אין היתר לערוך את האירוסין עם סעודה, אלא הביאו רק כיבוד קל. יחלקו להם סוכריות, קצת עוגות, בזה יגמרו את העניין. קל וחומר שאין להם היתר להביא תזמורת. רוצים להזמין אולם, לעשות את האירוסין ברוב פאר והדר, אין להם היתר להזמין תזמורת. הלשון של המגן אברהם, ריקודים ומחולות. בימים האלה הדבר אסור, אין להם היתר לנהוג ולעשות כן. יש מחלוקת לגבי אדם שנולד לו בן, האם ביום המילה לכבוד מצוות המילה הוא יכול להביא כלי נגינה, או שאסור לו בימים האלה להביא כלי נגינה. מחלוקת גדולה בפוסקים. העלייה רבה, היעבץ בספרו עמודי שמיים כותבים שאסור, אבל רוב ככל הפוסקים כתבו כדעת הגאון חידה בחיים שעל, שלצורך מצוות ברית המילה יש יותר להביא תזמורת. ולכן, בעיקר הדין מותר, אדם רוצה להחמיר על עצמו במקום כלי נגינה שיביא תקליטן. התקליטן, גם אם משמיע יפה, זה פחות משמח קצת, יעשה את החומרה בדרך הזו, בזה הוא חומק מהמחלוקת. חנוכת הבית, אם אדם רוצה לעשות בימים האלה, אליבא דקולה עלמא, הדבר מותר. אנחנו לומדים את הרקע על הנושא ממה שאמרה התורה בחומש דברים, סוף פרשת שופטים. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו? שם אנחנו לומדים את עניין חלוקת הבית. והמקובלים הסבירו לנו, כשהבית ריק, יש רשות למזיקים להיכנס לאותו הבית. אם הם יתנחלו שם, לך תוציאו אותם, תביא את היסם שיוציא אותם. ולכן הפתרון הוא, אנחנו קוראים את המשניות. המשניות, הרמב״ם, כל הקטע שיש שם בספר ברית עולם, קוראים את הכול כדי לתקן את המקום שיהפך להיות נקי מהחיצונים, מהמזיקים, ויושבי הבית, בעזרת השם, לא יאונה להם כל רע. ולכן מייד, יפה שעה אחת קודם, יעשו את חנוכת הבית כדת וכדין, ולא יעכבו את המצווה. אבל יש הבדל בין אם זה לפני ראש חודש או אחרי ראש חודש. אם הוא עושה את חנוכת הבית לפני ראש חודש, הוא רשאי גם לעשות סעודה. אבל אם הוא אומר, אני לא הספקתי והוא רוצה בשבוע הבא, יום רביעי-חמישי, לעשות חנוכת הבית, שיעשה. יביא עשרה אנשים, יקראו את הכול, את הלימוד. אנחנו רוצים שיעשו מיד, את זה אסור לעכב. קל וחומר את קביעת המזוזות, אסור לעכב. חייבים מיד לקבוע מזוזה, אבל בלי סעודה. יביא להם כיבוד קל, יגישו להם קוקו קולה, סוכריות, יביא להם דברים אחרים, אבל ללא סעודה זו ההגבלה אחרי ראש חודש אב. כמו שאמרנו לגבי האירוסין, כך הוא הדין גם לגבי המסיבה של חנוכת הבית. נעים. הרב אמר שזה כמוה זה לא סימן. בסימן תמ״ד, שם למדנו את המחלוקת בראשונים, כשהוא לא נותן לה טבעת באירוסין, אלא סך הכול הם חותמים את הסכם הממון. כמה הצד של הכלה מביא, כמה הצד של החתן מביא, זה נקרא בלשון חכמינו שידוכים. האם זה נקרא סעודת מצווה או לא? המסקנה היא שכן. גם השידוכים נקראים סעודת מצווה. ולכן, אם רוצים לעשות שידוכים בימים האלה, כמו שאמרנו, עד ראש חודש מותר עם סעודה, אחרי ראש חודש עם סעודה אסור. למרות שאין כאן שום נתינת טבעת. זה לא הקידושין שאמרו חכמינו בגמרא. תראי לא אחי, גם זה יש בו הרבה מאוד שמחה כשבאים, אוכלים ושותים וכולי. ודאי שהחתן, ולא רק החתן, אלא גם המוזמנים האחרים, גם הם שמחים וטובי לב. ולכן, מן הראוי למנוע את כל זה, כאן בחומר שאסור לעשות ריקודים ומחולות. אנחנו לא רגילים לברך שהחיינו כשנכנס לבית החדש. בכל ימות השנה מביאים פרה חדש ובגד חדש נפתור, אבל על הבית עצמו לא נהגו לברך, ואז בדרך כלל, גם במקרה הזה, או יקדים או יאחר אחרי תשעה באב, שיברך אז על הפרי החדש או על בגד החדש, ולא יעשה את זה באותם הימים, ימי בין המצרים. גם לא, גם לא. מן הראוי להימנע. מחלוקת גדולה באחרונים, האם בשבת שבתוך ימי בין המצרים, האם גם בזה ספר חסידים ומרן בסימן תקנא, סעיף יז, האם גם בזה החמירו או לא. המסקנה היא, אנחנו מחמירים בזה, על-פי דברי המקובלים, שאפילו בשבתות שבינתיים אנחנו מחמירים. לגבי ימי ספירת העומר זה יותר קל. בימי ספירת העומר, גם אלה שמחמירים, בשבתות הקלו בדבר. אבל כאן, ימי בין המצרים זה דבר חמור יותר, ולכן שב ואל תעשה עדיף. ישאיר את הספירות. תקנא, סעיף ג' שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס. אנחנו מתקרבים יותר מתשעה באב. תוקף האבלות הוא רע ועצום, הוא דומה כמו האבלים בתוך שבעה ימי אבלות. הימים שלפני הם הרבה יותר קלים. הם דומים לאבל שבתוך שנה. אבל כאן, כיוון שהתקרבנו מאוד, וזה שבוע שחל בו תשעה באב, אסור גם לכבס את הבגדים או להסתפר ולהתגלח. עד יום שישי הבא, ג' מנחם אב, מותר להסתפר ולכבס, עד אז אין בעיה. אבל החל משבת ויום ראשון אסור לא להתגלח ולא להסתפר, כך גם אסור לכבס את הבגדים. כמו שהאבל בתוך שבעה ימי אבלות אסור לו לכבס את הבגדים, כך הוא הדין גם לנו, לכל עם ישראל, כולנו אבלים על חורבן בית המקדש, ולכן אסור לנו לכבס את הבגדים. הוא הדין גם ללבוש בגד מכובס. למרות שאת הבגד הזה כיבסו שבוע קודם, אף על פי כן אדם נהנה מאוד ללבוש בגד נקי ומכובס, ולכן אין לו היתר בשבוע שחל בו תשעה באב ללבוש בגדים מכובסים. כך גם אבל בתוך שבעה ימי אבלות. גם אם יש לו בארון הרבה בגדים מכובסים, שכיבס אותם לפני שקרה לו האסון, אף על פי כן אין לו היתר ללבוש את אותם הבגדים. הגאון רבי יוסף חיים בספרו רב פעמים חלק ד'. הרב נשאל לגבי אבל או לגבי שבוע שחל בו תשעה באב. והרב פוסק לנו שיש לנו לפעמים עצה. קשה מאוד לאבל להישאר עם אותם הבגדים שבוע שלם, בפרט במקום שמזהים הרבה. פה בירושלים האוויר הוא יבש, אנחנו עדיין סובלים פחות. אבל מי שגר במישור החוף, שם הזיעה קשה מאוד. קשה מאוד לאותם האבינים להישאר שבוע שלם עם אותם הבגדים בלי להחליף כמעט בלתי נסבל. ולכן הרב אומר עצה. יכול הבן או אדם זר, יכול ללבוש את הגופייה, את החולצה, יכול ללבוש את אותם הבגדים שעתיים שלוש. ברגע שלבש אותם שעתיים שלוש, הבגד הזה כבר משומש. יעביר את זה לאבל ואז האבל יכול ללבוש את הגופייה, את הגרביים או כל בגד אחר. כך גם לגבי שבוע שחל בו תשעה באב. גם פה חל אותו כלל ואותו דין. ההבדל הוא, שם אולי ידע מראש שאב ושלא ימות, ולכן הוא צריך לתת לאדם אחר שילבש בשבילו. כאן, לצערנו, אנחנו יודעים מראש מה עתיד להיות אם לא יבוא המשיח, ולכן מותר לנו בימים האלה להכין בגדים לשבוע שחל בו תשעה באב. לובש את החולצה שעתיים שלוש, פושט, מכניס לארון. מכין לעצמו חמישה-שישה חולצות לאותו השבוע. כך יעשה גם בגופייה, בלבנים, בגרביים וכיוצא בזה. בכל שבוע הבא, יש לו את הזמן הזה, יחליף הרבה בגדים, ואז יהיה לו הרבה בגדים נקיים. זה לא ממש בגד מכובס, כי כבר זה משומש, הוא כבר ישתמש בו קצת. אחרי שלבש אותו שעתיים-שלוש יהיה לו היתר בקלות ללבוש את אותם הבגדים בשבוע שחל בו תשעה באב. אבל אם הוא שכח, לא עשה כן, הוא בא לשאול אותנו ביום שבת, שבת ד' מנחם אב. הוא רוצה כל שעה להחליף גרביים או דבר אחר כדי להכין לימי החול. הרב חושש, הוא אומר, אולי יש בזה איסור, מכין משבת לחול. כולם רואים שהוא מוציא, פושט, כל בני הבית רואים מה הוא עושה, ולכן זה לא טוב, אלא מלראוי להקדים. עדיף יותר שכבר בימי שני-שלישי הוא הכין לעצמו שהארון שלו יהיה מלא מאותם הבגדים שהוא הכין אותם, ואין הבדל בהלכות הללו בין איש לבין אישה. גם הנשים צריכות לנהוג בכל הדינים האלה. האם האסון של חורבן בית המקדש רק אנחנו סובלים? האסון הלאומי הזה הוא גם לנשים, וגם הן צריכות להיזהר בכל הפרטים שאמרנו. כל דיני אבלות, בדרך כלל הנשים והאנשים שווים, כך גם לגבי הפרטים הללו. תודה רבה. השבוע בבית הכנסת שאלתי למה לא קוראים את ההבטרה של פניחס. הוא אמר שם איזה פניחסקר. יש שש שתי מטרות של טרות שהן קוראות למוברות במשע בעשר. אני לא צבעתי עליו אף פעם. בדרך כלל. ההבטרות של פניחסקרות. אני עובר ונקרא את המפטרה של פניחסקרות. הוא אומר לא. צריך לקרוא שפניחסקרות. בדרך כלל הגמרא לא אומרת לנו איזה הפטרה לקרוא. הגמרא לא אומרת מה תקרא בפרשת נח, לחלחה, אבל יש יוצא מן הכלל, הגמרא במסכת מגילה מפרטת לנו מה ההפטרות שקוראים בחודשיים הללו. והגמרא אומרת, יש שלושה הפטרות שלפני תשעה באב. דברי ארניאב, ההפטרה השנייה, שמעו דבר השם. ההפטרה השלישית, חזון ישעיה בן אמוץ. אלה הדברים שכתובים בפירוש בגמרא. אחרי זה, שבעה דנחמתה. מתחילים, נחמו, נחמו עמי, וכן הלאה. הדברים האלה שנאמרו בפירוש בגמרא ובראשונים הם העיקר זה הסדר. סדר הפרשיות יחול אולי להתחנף, תלוי בראש חודש, מתי היה ראש חודש תמוז, אבל הסדר של ההפטרות האלה לעולם לא ישתנה. בין שבעה עשרה בתמוז לבין תשעבי אב חייבים דווקא את אותן ההפטרות. מה שאמר לכם אותו החכם, הוא צדק מאוד. כן. כל הזמן אנחנו מזכירים את תשעבי אב, כמובן, את המקדש. ואנחנו יודעים ולמדנו שהמרגלים הם גרמו תשעבי אב. נכון. ויבכו העם בלילה ההוא. למה לא כל כך מצליחים את המרגלים ומזכירים יותר את החורבן של בית המוקדש? זה הם גרמו את ה... נכון שהם התחילו, אבל איך אומרים? המכה האחרונה, המכה בפטיש, זה העיקר. אם היו זוכים, היו חוזרים בתשובה, למרות מה שעשו המרגלים, אם היו אחר כך חוזרים בתשובה, לא היה קורה האסון ברגע האחרון. לא חזרו בתשובה, המשיכו. היה להם נביאי שקר. תפתח, תראה בספר ירמיהו שהנביא ירמיהו אמר להם את כל מה שיקרה. כתב להם את ספר מגילת איכה. מגילת איכה נכתבה לפני החורבן. כל זה היה לפני מלכי ישראל, הציג את זה לפני המלך. הוא הגיש את הכול, את הדו״ח, מה שקוראים היום. דוח ועדת חקירה, הגיש את הכל, אמר לעם. אבל היו כנגדו הפוליטיקאים, אז קראו לפוליטיקאים ההם, קראו להם נביאי הבעל. היום קוראים להם אנשי השלום. יש להם חזון, אותה הגברת בשינוי אדרת. תראה איך שהנביא שם צועק, הוא דיבר עם עם ישראל, אמר להם את כל מה שיקרה, שלום שלום ואין שלום. זה הסוף של הפסוק שם. ולצערנו, אלפיים שנה ויותר אנחנו נמצאים באותה ביצה. עדיין לא נושענו, עדיין יש לנו את נביאי הבעל שעדיין רוקדים לפי החליל של שלום שלום, ולצערנו אין שלום, מוכרים אותנו בנזיל עדשים. אבל כמו שאמרנו, הדבר העיקרי, שהפסדנו את בית המקדש, ואז עם ישראל התפזר בגולה. מיליונים נהרגו באותו יום. זה לא היה סתם יום, אלא אבל לאומי לעם ישראל לדורות. גם חורבן בית המקדש וגם אותם המיליונים שנהרגו, הן ביום החורבן והן 50 שנה אחרי זה, במרד של בר-כוכבא, כשנפלה ביתר, גם שם נהרגו מיליונים. משמעות הגמרא במסכת גיטין בדף נז, 64 מיליון נהרגו שם, בביתר, באותו יום. היו ממש דמם נשפך כמים. הגמרא אומרת שהאדם שלהם הגיע דרך הוואדי עד הים התיכון וכו'. כל הדברים האלה מלמדים אותנו מוסר השכל, שאדם צריך לדעת את האחריות למעשיו לחזור בתשובה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. אדם לא יכול לומר, אבותינו חתום ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו? הוא לא יכול להגיד דבר כזה. אם היינו טובים, אם היינו צדיקים, למה לא נבנה בית המקדש? המסקנה היא, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. זאת אומרת, עדיין אנחנו לא יותר טובים מאותו הדור. ולכן התקנה היא, לפחות שאנחנו נפשפש במעשינו, נחזור בתשובה שלמה, ובעזרת השם, בזכות זה הקדוש ברוך הוא, יבנה לנו את בית קודשנו ותפארתנו. תודה רבה, אדוני. דיברת על מספרים, ועימא שלך כאן דובר בהחלטת ממזרק שכתוב בזרם, כאשר כמה תושבים היו בירושלים, במשרד בית שני, שזה 24 חובות, 24, 24, 24, 24, והגענו למספר אטרונומי של 9.555 מיליארד ומאה מיליון ומשהו, כשרה של ירושלים. כן. אז חזרנו כמה פעמים, זה הפתיע אותנו, וכשאנחנו מצפים את זה, אנשים אמרו לי גם כאן. טוב, אני נכנס עכשיו לעיקרון. העיקרון, כולם יודעים שנהרגו הרבה. כמה בדיוק נראה, נחכה בתחיית המתים, כולם יקומו בעזרת השם ונשאל אותם כמה היו. אינני יודע בדיוק אם זה היה, כמו שאתה אומר, או יותר או פחות, אבל כולם יודעים שהיה אסון נורא ונהרגו הרבה מעם ישראל. לא היה יום בשנה שכל כך הרבה נהרגו בו, כמו יום תשעה באה, מגלגלים חובה ליום חייהם, ולכן כולנו צריכים להיזהר בכל דיני האבלות. אדם שמקיים את כל הדינים האלה, בעזרת השם גם יזכה לשמוח בבניין בית קודשנו ותפארתנו. אדם שלא יעשה את זה, חלילה לא יזכה לשמוח בשמחת ציון וירושלים. מרן מסיים לנו בסימן תקנד סעיף כה, כל אדם שזוכה להתאבן על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה. אדם שמתאבל שמחנו כמוד עיניתנו שלא עוד ראינו רעה אז יזכה גם להתחלה לשמחנו אדם שלא עושה את ההתחלה חלילה לא יזכה גם לסוף. ומה מתבטא כל העניין של זה? איך הוא לא מתאבל או כל הדינים האלה? הדינים האלה. האם זה מזמן של כל השנה תיקון חצות? גם. גם כל השנה תיקון חצות, כמו שכתב מרן בסימן א', ראוי לכל אדם מרשמים שיהיה מצר ודואג על חורבם את המקדש. כל השנה כולה אנחנו אומרים תיקון חצות, אלא שכאן תוקף ימי אבידות הם ביתר שאת. אם בכל השנה אנחנו אומרים פעם אחת בלילה תיקון חצות, בימים האלה אנחנו אומרים פעמיים. וכן על זה הדרך. פירטנו בהרחבה את כל הפרטים, את כל הדינים של ימי האבילות האלה, כיצד עלינו לנהוג ולעשות, לשמור את כל דיני האבילות, לא חלילה לזלזל בהם. יש אנשים שמחפשים תירוצים כדי להתחמק מאותם הדברים, ובוודאי שאסור לנהוג ולעשות כן. אחינו אשכנזים, כמו שאמרתי קודם, מחמירים הרבה יותר מאתנו בדבר הזה. לדוגמה, אני אמרתי שאסור להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב. מיום שבת ד' באב עד י' באב. זה לאשכנזים כבר מ-17 בתמוז. כבר מלפני ארבעה ימים הם נזהרים, כבר לא מתגלחים ולא מסתפרים. כל עדה תמשיך במנהגיה בדברים האלה, ואסור חלילה לפרוץ גדר. אמנם מרן בבית יוסף כתב שאפילו בשבת חזון, ערב שבת חזון, היו הזקנים גוערים במי שהיה מתגלח ומסתפר, מרן מדבר כשחל תשעה באב ביום ראשון, במוצאי שבת. כדי שייכנס לתשעה באב, כשהוא מנוול קצת, לכן היו גוערים באותם שהיו מתגלחים ומסתפרים ביום שישי ערב שבת חזון. אבל השנה הזו שחל תשעה באב ביום חמישי, בעיקר הדין כן מותר לכולנו להסתפר ולהתגלח גם ביום שישי הבא, ערב שבת חזון, עדיין הדבר מותר. כך גם לגבי דין רחיצה. אסור להתרחץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל עד יום שישי הבא ג' מנחם אב מותר לתתחילה להתרחץ גם במים חמים, אין שום בעיה, אין שום הגבלה. בין אם הוא רגיל כל שבוע עם סבון, בלי סבון, עם שמפו, בלי שמפו, אין את ההגבלות האלה. עדיין לא חל הדין הזה, אלא לדידן זה רק בשבוע שחל בו תשעה באב. אדם רוצה להחמיר על עצמו, המחמיר, תבוא עליו ברכה. אמרת דתי במרכאות. אם הוא דתי באמת, צריך לסגור את המספרה מיום ראשון עד יום שישי. מרן אומר בהמשך, בסעיף יד, אפילו לספר ילדים קטנים בשבוע שחל בו תשעה באב, גם ילדים פחות מגיל בר-מצווה אסור לספר אותם. אם כך, אין לו את מי לספר, ולכן שיסגור את המספרה באותם הימים. מרן ממשיך גם לגבי מכבסה. אסור לנו, ליהודים, אסור לנו לכבס אפילו לגויים, ולכן המכבסה אמורה להיות סגורה מיום ראשון עד יום שישי. אין היתר לכבס, לא לנו, לא לעצמו ולא לאחרים. אלא הדוגמה היחידה יוצאת מן הכלל שמותר לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, לכבס לתינוקות. ילדים קטנים בגיל שנה, שנה וחצי, בכל שעתיים אתה צריך להחליף לו בגד, הוא מלכלך ומתלכלך, ולכן אתה לא יכול להכין לו 200 בגדים מכל סוג, ולכן שם לא גזרו חכמים. יצטבר לך מלאי של כביסה של התינוקות האלה, מותר. אבל אם הוא מפעיל את מכונת הכביסה בשביל הילד, לא יכול לומר דרך אגב, אני אשים גם את החולצה שלי. אי-אפשר לקחת טרמפ על הילד הקטן, אלא כל מה שהותר, אך ורק לצורך התינוקות. אדוני היושב-ראש, כשנביא ישעיהו פותח, רבי יוחנן, דיברו עליהם בירושלים, כי זה הרצאה, הוא נראה כל הסיפור הזה. כל הדגש כאן הוא אותה על ירושלים. איפה כל הארץ? כאילו הנביא מדבר רק עם ירושלים, אין, לא אגנים, היו תנגיד בגילים ולא תבין, אבל על הנגב לא כלום. הנביא מתרכז כאן, ירושלים, הוא מדבר עם ירושלים. ירושלים זה הכול, הכול. מה האופן של הדבר הזה? לעבוד רק עם ירושלים. לצערנו, עשרת השבטים גלו הרבה לפני כן. הגלות הייתה בזמן שבא סנחריב, בדורו של חזקיה, מלך יהודה, כבר אז גלו היהודים משומרון. שבט יהודה נשאר בירושלים ובשאר ערי יהודה. זה היה הגרעין שעליו הנביא מדבר, ולכן ההתמודדות הייתה עם עיר הבירה של ישראל, ירושלים, שם הייתה ההנהגה, ולצערנו ההנהגה אז כשלה. נקווה שההנהגה שלנו תפתח את העיניים, ילמדו לקח ממה שקרה, ולא יחזרו על השטויות שעשו אז, לא תקום פעמיים צרה. מרן ממשיך, שכל הדילים הללו הם עד תשעה באב. מייד לאחר התענית מותר לספר ולכבס. התוספות אומרים, בשנה כזו שחל תשעה באב ביום חמישי, אפילו ביום חמישי מותר לכבס. רוב הראשונים חולקים, וההלכה היא, ביום חמישי תשעה באב עצמו אסור לכבס, גם אם זה לכבוד שבת. אבל במוצאי תשעה באב, שמונה ועשרה הגיע צאת הכוכבים, הוא יכול ללחוץ על הכפתורים של המכונת כביסה להתחיל לכבס. אומנם בשנים רגילות יש מחמירים לא רק שלא אוכלים בשר ולא שותים יין ביוד באב, אלא יש הרבה מחמירים לא מתרחצים במים חמים ולא מכבסים גם ביוד באב. והסיבה היא, הרי תשעה באב לעת ערב, אז שלחו אש בהיכל, בית המקדש נשרף ברובו ביום עשירי באב. ולכן אנחנו מחמירים, לא אוכלים מסע. ולא שותים יין גם ביום עשירי באב, אבל לגבי תספורת או לגבי כביסה, כאן אנחנו עושים את זה לכבוד שבת. הרי תקנת עזרה לכבס ביום חמישי כדי שיהיה זמן להכין את צורכי שבת ביום שישי. כאן אם אנחנו לא מסוגלים, אם אנחנו לא יכולים לכבס ביום חמישי עצמו, יום תשעה באב, לפחות בלילה, ליל י' מיד אחרי שנגמר הצום. שמונה ועשרה הגיעה לצאת הכוכבים, יכולים מייד ללחוץ על הכפתורים של המחולת כביסה להתחיל לכבס. או, ספר ששואל, יש הרבה אנשים שרוצים להסתפר ואין מספיק זמן ביום שישי לספר את כולם. כמה שעות הוא יכול לעבוד? גם הוא צריך להכין צורכי שבת. במקום זה הוא שואל, אני רוצה לפתוח את המספרה, מוצאי תשעבעה, גם שם מותר הדבר לכתחילה. מרן אומר שמיד אחרי שנגמר הצום, מיד, כמו שמותר לאכול ולשתות, מותר גם לספר, לכבס וכן הלאה. גם שאר דיני אבלות יכולים להקל בהם. כל זה לכבוד שבת. אבל לאכול בשר, כמו שאמרנו, בזה אין כבוד שבת, אתה לא חייב לשבת ולאכול חצי קילו בשר ביום י' באב. לטעום משהו מהתבשיל, לראות אם התבשיל הזה חסר מלח או יתר מלח, זה מותר. אבל יותר מזה, אסור. יש את הפתגם המפורסם, טועמיה חיים זכו, וגם אוהבי דבריה, יש גורסים במקום גדולה בחרו, אז יש כאלה נוהגים להחמיר ביום שישי, גדולה בחרו. בסדר, יעשה את זה בכל יום שישי, אני לא מתנגד, שאשתו תיתן לו בעין יפה. אבל יום שישי, י' באב, עדיין אנחנו מחמירים בדבר הזה. כבוד השבת לא שייך בפרט הזה. אבל לכבש, אין לך ברירה, אתה חייב להתחיל לכבש כדי שיהיו לו בגדים מוכנים ליום שבת, יהיו לו בגדים נקיים מפני כבוד השבת. בזה, אליבא דקולה עלמא, אין לנו מנהג להחמיר בדבר. וכמו שהדגשנו, כבר בלילה מותר. נשים צדקניות, יש להן ניסיון מהשנים שעברו. כאן ירושלים, עיר הקודש, יש למעלה משלוש מאות אלף דתיים. הניסיון נרד בשנים שעברו. כל השבוע לא מתרחצים, לא מכבשים. בבת אחת באים כולם ביום שישי עושים את זה. לפעמים שתיים בצהריים, אין מים. כולם מכבשים בבת אחת, ולפעמים אתה נתקע באמצע. ולכן היא רוצה להקדים, בלילה, ליל י', מיד אחרי שנגמר הצום, אז עדיין יש מים בשפע, למה לא? היא יכולה לנהוג ולעשות כן. מותר לה בלכתחילה להתחיל לכבש. היא לא צריכה להיכנס בספק אם למחר יהיה מים או לא יהיה מים. היא יכולה לנהוג ולעשות כן. בקיצור, שולחן ערוך של הרב רפאל טועדנו, וברוך טועדנו. אז הוא מביא שם לגבי תספורת את הארי. ארי זל לא היה מסתפר בשבעה-עשרה בתמוזים. האם אפשר ללמוד מזה שהוא רוצה לומר שטוב להחמיר? כי באמת המרוקאים, ממש הייתה להם מועקה כל השלושה, שלושה שבועות. אז אנחנו חיפשנו האם באמת המנהג במרוקו היה לא להסתפר. נכון. בחוץ-לארץ, כן. בחוץ-לארץ היו קהילות שהחמירו בדבר. אבל כאן בארץ לא החמרנו. כאן בארץ נהגו כולם, ולכן אדם ששואל את עיקר הדין, חייבים לענות לו את עיקר הדין. רוצה להחמיר על עצמו כבר מי״ז בתמוז? למה לא? מי שיכול להחמיר, תבוא עליו ברכה. יש אנשים שקל להם מאוד, לנו יש הזדקן, לנו קל מאוד להחמיר. אז אם הוא יסתפר לפני שבע עשר בתמוז, שלושה שבועות להישאר עם קצת פרווה בראש זה לא נורא, אפשר לסבול בקלות. אבל אותם שמתגנחים כמעט בכל יום, להם הדבר הרבה יותר קשה, אין להם את האפשרות לעמוד בזה, ולכן במקרה זה שואלים, אומרים להם. עד יום שישי הבא מותר, לפחות בשבוע שחל בו תשעה באב, שם יקיימו את ההלכה במילואה. והפוסקים, כשדנו בנושא הזה, העירו שהמנהג הזה, לך האורה, הוא נוגד את ההלכה. לא רק שהיו מטאטות את הבית, אלא חלק מהן היו גם מתרחצות. חלק היו לקחות את המברשת, מתחילות גם לסייד, וכן הלאה. וכל זה נוגד את ההלכה. אפילו, אחי, הפוסקים אמרו להעלים עין. למה? כיוון שהיו מאמינות, כעת נולד המשיח, וזה היה מחזק את ליבם באמונה, וכו'. לכן הפוסקים אמרו להעלים עין מהן. וכל זה היה שייך בדורותם. דור שלנו, מן הראוי שלא יעשו את זה. אז אנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב, לא היה להם את השורשים באמונה מהתורה שבכתב שאנחנו קוראים, אלא מסורת. ולכן, הפוסקים לא רצו להתעמת איתן בדבר הזה. היום, ברוך השם, הנשים שלנו כולן יודעות לקרוא ולכתוב, הן לא זקוקות לאמונה במשיח ממה שעושה ספונג'ה ביום תשעה באב אחרי הצהריים. קל וחומר שאין היתר לבוא ולהתקלח, זה דין גמור. עד צאת הכוכבים אין היתר לא להתרחץ, אין הבדל בדברים האלה בין איש לאישה, ולכן מן הראוי להסביר לאשתו בנחת, יגיד לה, גם אם הסבתא שלה עשתה, מנוחתה בגן עדן, אנחנו נזרים בדברים האלה, קל המנהג להחמיר, ולא ראוי לזלזל, לא ראוי להקל בדבר הזה. לימוד התורה, נכון, אסור גם אחרי הצהריים. כמו שאסור לאכול ולשתות גם אחרי הצהריים, רק בשמונה וחמישה אנחנו הולכים לאכול. בדיוק אותו דין, אותו כלל, יחול גם לגבי לימוד התורה. אסור ללמוד את הדף היומי. שבוע שחל פה מותר, אין בעיה. שבוע שחל פה, אין שום הגבלה בלימוד התורה. נכון שזה משמח, שמה לא רצו לגזור עד כדי כך, אלא רק ביום תשע באב גזרו, כמו שנראה בהמשך, בסיבן תקנד סעיף א'. כן. מה כבר קשור? פחות מחום הגוף. 33-32 מעלות יהיה מותר. כן. יש מקרים בוועדת העברית שלא אומרים בבבי מדליקין, הוא בא לציון גואל, כי זה מסיבת העוולות. זה מתקשר לגבי לביצרים. ראיתי מקרים שלא אומרים בבבי מדליקין, בעבר שבת, בפעיל, בפסוקה או משהו כזה. ראיתי מקרים בבית-המילים שלא אומרים בבעיה ציון גואל. ראיתי גם כן, עבר גדול, יוצא לכם מכל אף אחד את המקדש. זה נכנס בפעילות, בוא נכנס לזה. שם, לגבי בבבי מדליקין, בגלל הסוף. סוף הפרק אומר שלוש דברים נשים מתות בשעת לידיתן על שאינן זהירות. אם חלילה האסון באותה אישה, כאילו אתה אומר שאותה אישה עשתה כך וכך. כדי לא להוציא לעז, לכן הנהיגו בבית האבלים. הם הולכים להתפלל מנחה בערב שבת, שלא אומרים בימי מדליקין, זה הטעם, זה הרמז, בשביל אל תעשה, לא אומרים. עכשיו, הדבר השני, ואני זאת בריתי, לא אומרים ביום תשעה באב, כי אנחנו אומרים קינות. אנחנו לא רוצים לכרות ברית על הקינות, כאילו להמשיך בדבר הזה, לכן מדלגים את הפסוק הזה, אלא עוברים מייד לפסוק, ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, שני דברים שהטעמים הם שונים לגמרי. אסור לאדם בימים אלה לקנות וללבוש בגד חדש. הרי אנחנו נזהרים לא לברך שהחיינו בימי בין המצרים. כשאתה קונה בגד חדש אתה צריך לברך עליו שהחיינו, וזה לא טוב, ולכן לא יקנה ולא ילבש. גם אם הוא קנה לפני שבועיים בגד חדש, הוא רוצה הלילה להחליף וללבוש את זה, כיוון שאנחנו לא מברכים שהחיינו לא על פרי חדש ולא על בגד חדש, לכן מן הראוי שיימנע ולא ילבש בגד כזה. אבל, יש בגדים פשוטים מאוד שהאדם לא מברך עליהם שהחיינו, כגון קניתי גרביים חדשות או גופייה חדשה. אם אדם לא מרגיש שמחה כשהוא לובש גרביים חדשות, זה לא דבר שמשמח, ולכן לא מברכים ברכת שהחיינו על גרביים חדשות. ממילא, בימים האלה מותר לכתחילה ללבוש גם גופייה חדשה, גם גרביים חדשות, אין בעיה בדבר, אלא כל האיסור יהיה בשבוע שחל בו תשעה באב. שבוע שחל בו תשעה באב, גם גופייה חדשה, גרביים חדשות, בוודאי שיהיה אסור. אבל בימים האלה, גם בימי בין המצרים, מותר לכתחילה ללבוש גופייה חדשה וכיוצא בזה. כל מה שמנענו בגלל ברכת שהחיינו. כאן אין ברכת שהחיינו, ולכן אין בעיה בכל זה. ברכת ופתרת את כולם, התכוונת לפתור את כולם, אז אין בעיה, אתה יכול ללבוש אותם בימים הללו. כן. כן, אין בעיה, יהיה אפשר. אין בעיה. אדם יכול לקנות בימים האלה, אין שום בעיה. יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה, ויש להחמיר בזה מראש חודש. הירושלמי אומר לנו, נשא דנאיגא דנא למשתה עמרא מן הגהו. יש שני פירושים, ושני הפירושים אמת, שניהם להלכה. אסור לייצר בד. אתה לוקח את חוטי האורך ואת חוטי הרוחב, שתי וערב, ואתה יוצר את הבד, או אתה גוזר מהבד ועושה חליפה, מכנסיים או כל בגד אחר. כבר מראש חודש אנחנו מחמירים בכל זה. ולכן, בתי חרושת לטקסטיל וכיוצא בהם, מן הראוי שיסגרו החל מראש חודש אב. כך גם בתי-חרושת לתעשיית נעליים. אומנם מעיקר הדין היה צריך להתיר עד שבוע שחל בו תשעה באב, אבל מצד המנהג, מרן אומר, יש להחמיר בזה כבר מראש חודש, ולכן כל בעל בית-חרושת שרוצה לתכנן הסכם עבודה עם הפועלים ידגיש, ירשום, ימי החופש של הפועלים האלה זה לא מה שהם קובעים בחודש אוגוסט, אלא הוא יקבע להם מראש חודש עד תשעה באב, אין להם ימי החופש. נכשל, טעה, לא עשה כן, רק אחר כך הוא בא ושואל, אם יש לו הפסד מהקרן, אם הפועלים לא דתיים והם עלולים לתבוע אותו גם על אותם הימים, אין לך הפסד מהקרן גדול מזה שיצטרך לשלם להם ממון והם לא עובדים כלום. ולכן בזה יהיה צד כולה, צד היתר בדבר, יכולים להמשיך ולעבוד בבית-החרושת. אבל זהו חכם הרואה את הנולד. כמו שאמרנו, לגבי בניין, קבלני בניין, הוא הדין גם פה, מן הראוי מלכתחילה, שירשום את זה בהר היטב, למנוע אי-הבנה, כך שהבית-החרושת יהיה סגור מיום ראש חודש אב עד י' באב. הפירוש השני בהסבר דברי הירושלמי, שגם הוא נכון, במקום עמרץ, לא שוקרים, הרב אבא, רבו פרושים בישראל, שלא לאכול בשר ולא לשתות יין. הם הבינו שזו לא חומרה, לא חסידות. הם הבינו שאסור בכל השנה כולה לאכול בשר ולשתות יין. חכמי ישראל לא ראו בעין טובה את החומרה הזו, ולכן שלחו להם את רבי יהושע, שהוא ישכנע אותם שישנו את מנהל רבי יהושע. למה אתם לא אוכלים בשר? הם ענו לו. איך אנחנו נוכל לאכול בשר? הרי היו מביאים בשר על המזבח כעת, נחרה בית המקדש, והמזבח שומם. איך אנחנו יכולים לשתות יין? היו מנסחים את היען על המזבח כעת, הכול שומם. האם ייתכן שולחן רבח ריקן? השולחן שלנו יהיה מלא בשר, ולכן אנחנו לא רוצים לאכול בשר, ולא רק בימים האלה, אלא הם טענו שבכל השנה כולה יהיה אסור מצד הדין. רבי יהושע נכנס איתם בשיחה וביקשה להם קושיות. אם כך, אל תאכלו פירות שבעת המינים. היו מביאים מהם ביקורים, וכעת אין ביקורים. אמרו אותו, לא נאכל ענבים, לא נאכל שבעת המינים, נאכל אבטיח. אחרי עוד כמה שאלות, שאל אותם שאלה אחרונה, היו מנסחים מים על גבי המזבח בחג הסוכות. למה אתם שותים יין? מים. מה יגידו לו, לא נשתה מים, נשתה קוקו-קולה? גם הקולה, גם זה מים, 90 וכמה אחוזים. אם כן, אי-אפשר לגזור על עם ישראל לא לשתות יין, אם הבינו, הם שתקו. אז ענה להם רבי יהושע, לגזור גזירה יותר מדי על הציבור אי-אפשר. רוב הציבור לא יכולים לעמוד בגזירה הזו שכל השנה כולה אדם לא יאכל בשר ולא ישתה יין. אבל לפחות בימים הללו, מיום ב' באב והלאה, שמונה, תשעה ימים, אדם כן מסוגל לסבול, אדם כן מסוגל להתאפק, שלא לאכול בשר. וזה המנהג שלנו, כמו שכתב מרן כאן, כותב בספר שולחן מלכים שהמנהג בירושלים, מיום ב' באב עד י' לא אוכלים בשר. יום ראש חודש עצמו הוא קל יותר. מותר מעיקר הדין לאכול בשר ביום ראש חודש. זה לא כמו חתונה שדיברנו בתחילת השיעור, שאפילו בליל ראש חודש אסור, כי שם יש הרבה מאוד שמחה בחתונה, ביום חתונתו וביום שמחת לבו. מה שאם כן, לגבי אכילת הבשר זה הרבה פחות, ולכן מקלים בדבר. יום ראש חודש עדיין מותר. אבל מיום חמישי ב' באב עד יום שישי שאחריו י' באב, כל אותם הימים הדבר אסור. יוצא מן הכלל שבת. מרן ממשיך, אפילו אם יחול שבת בערב תשעה באב, אוכל בשר, שותה יין, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. לגבי שבת אין שום הגבלה. כל שלושה סעודות הוא רשאי לאכול מה שרוצה. אבל מה שאין כן לגבי ימי החול, מן הראוי להימנע בדבר הזה שלא לאכול בשר. לגבי יין, לא נהגו חומרה בדבר הזה. כותב בספר שדה חמד, הרב חי ופעל כאן בארץ ישראל לפני כמאה שנה, מנוחתו כבוד מעיר הקודש חברון. והוא שואל למה? הרי הגמרא מחברת את שני הדברים יחד. גם הפוסקים, בדרך כלל, כשנהגו לא לאכול בשר, גם לא לשתות יין. למה בזה כן הקלו? אז הוא מסביר ואומר, בזמניו לא היה להם את צנרת הביוב כמו שאצלנו זה מסודר. היה להם בורות ספיגה והיו הרבה יתושים. היה קשה להם להירדם בלילה מהיתושים. מה היו עושים? איך היו ישנים? גומר ארוחת ערב, שותה מעט יין, היה נרדם, ישן בנחת. היה קשה לגזור על עם ישראל את הגזירה של היין, ולכן בזה לא החמירו אלה דברי השנחמת. כך הוא מלמד זכות על אותם שנהגו להכה לגבי היין. אבל כמו שאמרתי, בבשר כל עם ישראל, ספרדים, אשכנזים, כולנו נזהרים בדבר הזה. החל מיום ב' באב אנחנו נזהרים שלא אוכלים בשר. אדם שיש לו מסעדה במקומות הללו, ירושלים עיר הקודש, כולם בני תורה, כל הלקוחות, כל הקליינטים, יודיע להם, כאן אנחנו יראי שמיים, במקום בשר אנחנו מבשלים דגים, או יש תחליף לבשר, סויה וכיוצא בזה, אבל לא יבשל, כאן אין לו שום בעיה. אנחנו נשארים כאן עם ההלכה לבדקו לעלמא. אבל אדם שלא זכה שאין לו מסעדה בירושלים, המסעדה שלו בצפון תל אביב, ושם כל הלקוחות שלו הם אנשים לא דתיים, אינם בני תורה. הוא מכיר אותם שלצערנו הם עלולים לאכול גם בשר חזיר, נבלות וטרפות. אומנם הם באים אצלו, הם אוהבים את המסעדה שלו, אבל אם יבואו ויראו שבתפריט אין בשר, הם עלולים ללכת למסעדה אחרת, ושם ייכשלו לא רק בבשר, הלוואי ויאכלו בשר כשר. יאכלו גם בשר טרף. דן בזה בספר הרי בסמים וערב דעתו להקל, שמותר לבעל המסעדה לבשל בשבילם את הבשר כדי להציל אותם שלא ילכו לאכול בשר טרף וכיוצא בזה. זה ההיתר המיוחד באותם המקומות. אבל, אני חוזר ומדגיש, צריך אדם לבחון היטב איפה הוא נמצא. שם בתל אביב עדיין לא זכו לחזור בתשובה, עדיין הם מסתובבים עם קוקו ועגילים. אבל כאן בירושלים, ברוך השם, יש לנו הרבה קליינטים, רוב ירושלים, ברוך השם, אנשים שומרי תורה ומצוות. תודיע מראש, תשים להם את השלט, איזה סוגי דגים. כל אחד יבקש מה הוא רוצה. יש הרבה דגים משובחים מאוד, טעימים מאוד. השף, השף, זה שיודע לבשל טוב, ייקח את העניין ברצינות, יעשה שעורי בית, יבשל להם דברים טובים, אבל לא בשר וגם לא תבשיל שיתבשל בו בשר, גם לא נקניק. כולנו יודעים שבנקניק יש סך הכול 6% בשר, השאר תערובת, דברים אחרים. למרות שזה לא הרבה, זה רק מעט, אפילו יש בזה מעט בשר, גם על זה חלה הגזרה והמנהג, כך גם בשר עוף. אין הבדל בין בשר בהמה לבשר עוף, גם בבשר עוף אנחנו נזהרים, לא אוכלים החל מיום ב' באב והלאה. דנו הגאון חידה בשאר הפוסקים, אדם שבישל ביום ראש חודש ונשאר לו חלק מהתבשיל, או בישל לכבוד שבת, אכל חלק מהחמין ונשאר לו חלק מהבשר, האם מותר לו לאכול מזה במוצאי שבת? האם המושג שאמרו בגמרא, הואיל וישתרה ישתרה, כשישראל נכנסו לארץ, התורה התירה להם, ובתים מלאים קולטו וכו', האם המושג הזה קיים גם פה או לא? המסקנה היא להחמיר. כאן לא שייך את המושגים האלה. ולכן, גם אם נשאר לו מהחמים, אסור לו לאכול מזה בסעודה רביעית, אלא יעביר את מה שנשאר לילדים הקטנים. יש לו ילדים בני חמש-שש, ייתן להם לאכול סעודה רביעית מאותו החמין. אבל לנו, למבוגרים, הדבר אסור, קל וחומר לאותם שמנהלים בתי תמחוי. יש כאן בירושלים שישה בתי תמחוי, דואגים לאותם העניים, אז שירשנו להם באותם הימים אך ורק דגים, אין היתר לתת להם בשר. גם העניים יכולים להחזיק מעמד אם אוכלו את הדגים, לא חייבים לתת להם את הבשר. רק בשבת יש לנו את ההיתר, אבל מוצאי שבת והלאה, מן הראוי להימנע מכל זה. הקדוש ברוך הוא בעזרת השם יהפוך לנו את הימים האלה לששון ולשמחה במהרה. רבי חנניה מן ההקשה.