הבדלה ודיני אבלות בתשעה באב שחל במוצאי שבת: ספק ברכות, מנהגי חצות, ודין החולה והאונן

 - - - לא מוגה! - - -

בית המקדש בליל תשעה באב כולנו אבלים על חורבן בית המקדש וכל מה שאסור לעמיה לעשות בשבעה ימי אבלות אסור גם לנו אבל כל זה דווקא בדברים שהם בגדר לאו דבר שהוא איסור אבל אותם הדברים שהם בגדר העשה בהם אין עלינו חובה ביום תשעה באב ולכן שני דברים שהאבינים עושים ואנחנו לא עושים דבר ראשון האבינים קורעים אנחנו לא קורעים את הבגד בתשעה באב דבר שני האבינים חייבים לשבת על הקרקע האבר חייב לישון על הקרקע כמו שהגמרא מסבירה שיש חובה בכפיית המיטה משום דמות דיוקני נתתי בכם ובעוונותיהם הפכתיה כפויתותיכם עליה זו התקנה לגבי האבינים אבל שוב העשה הזה לא שייך לנו ולכן מעיקר רבים אין חובה לשבת על הקרקע לא בלילה ולא ביום אף על פי כן למרות שאין חובה מצד המנהג מרן כותב לנו יש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטע על הארץ ומשים אבן תחת ראשו. מצד המנהג נהגנו לשבת על הקרקע הן בלילה והן ביום. אדם שהוא בריא יכול לעשות את זה, ישתדל לבצע את העניין לשבת אך ורק על הקרקע. אדם שבר מנהל יש לו כאבי גב, דיסקוס וכיוצא בזה, לא מסוגל, טוב, הנוסח המלא פטרי יהיה רשאי לשבת כרגיל. אבל אדם שברוך השם הוא בריא יעשה את מה שהאבדים עושים, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בדרך התחילה. אבל כיוון שאין הדבר הזה בגדר דין אלא בגדר חומרה ולכן מעיקר רק שקיבלנו על עצמנו את המנהג הזה, קיבלנו את המנהג אך ורק, רק עד חצות ולא יותר. אחרי חצות היום יהיה מותר לשבת על הכיסאות, מה שאין כן לגבי הדברים האחרים שהם דין גמור. האם יעלה על הדעת לבוא ולאכול או לשתות בצהריים? בוודאי שהדבר אסור ולכן אסור גם לנשים להתרחץ גם אחר הצהריים. יש אנשים שחושבים שאחרי הצהריים בקדם של יולד המשיח כאילו פקע מפקיעים מעצמנו את הלכות ישעבעיו. יש נשים טיפשות שנכנסות לאמבטיה, מתרחצות, מנקות את הבית, עושים ממש כמו פסח. למה אמרו יולד המשיח ולכן משום זה עושות את כל הכולות האלה ואין להן על מה לסמוך? להלכה, כמו שאמרנו, אסור להתקלח, אסור להתרחץ. גם אחר הצהריים שם זה דין גמור ואין ראייה, אי אפשר ללמוד מהנושא של ישיבה על הקרקע. הוא הדובר היחיד היוצא מן הכלל כיוון שאינו דין אלא בגדר ערך אומרה. כך העיר הגאון חידה וכך אמר בתחילה. באחד הימים, כשהרב הלך, שמע נשים מתלחשות, מה אתם רוצים, בשביל מה אתם מדברות על חיים דוד, יוסף אזולאי, אמרו לו, שמענו שהחכם הזה לא רוצה שיבוא המשיח. הם קשרו בית המשיח עם הרחיצה, הם לא מתרחצים לכבודו, אז המשיח לא אוהב, הוא ככה. אמר, אם ככה, טוב, היה לי מה, אם הם לא רצה, שאם זה כל האמונה שלהם בבית המשיח, לא רצה להתגרות איתן בדבר הזה. אבל זה היה פעם. פעם אנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב. אצלם האמונה במשיח התחילה עם הספונג'ה של גישעה ביער ונגמרה עם הספונג'ה הזאת. אבל היום, ברוך השם, אנשים יודעות לקרוא ולכתוב, ולכן היום, ברוך השם, הן חזקות באמונה גם בלי זה, ומן הראוי למנוע מהן שייזהרו לא להתרחץ. כמו שראינו, הדבר הזה אסור, עד צדקות אמורים, עשרה לשמונה, תיכנס, תתקלח ותעשה מה שליבה חפץ. אבל במשך היום הדבר אסור גם בשעות אחר הצהריים. אדם שיכול יניח אבן תחת הקר, כמו שנאמר שם, אצל יעקב אבינו לא ייקח מאבני המקום, רמז ראה את החורבן ולכן שם אבן. גם אנחנו עושים את הרמז הזה בעניין זה. יש לאדם להצטער בעניין משכבו בדלת ישעה בעל, ואם נגיד בשני קרים, לא אשכב כי אם באחד. מעוברות שאינן יכולות להצטער, הן לא מסוגלות לכל זה, אינן חייבות בכל אלה. למעט אדם לכבודו והנאתו בתשעה באב, בכל מה שאפשר. ויש תשעה באב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר, בורא מעורע אש, ואינו מברך על הבשמים, ובונה למצעי תשעה באב, מבדיל על הכוס ואינו מברך לא על הנר ולא על הבשמים. במוצאי שבת זה, אם לא במשיח, יהיה תשעה באב. בכל מוצאי שבת אנחנו מקיימים מצוות הבדלה. מה יהיה בשבוע הזה על מצוות ההבדלה? יש כמה דעות בפוסקים מה עושים במוצאי שבת זה. רב יהודה גרנט, בספרו בעל הלכות גדולות, הוא אומר, דעה ראשונה לנביא, שעושים את ההבדלה ביום שבת, מפלג המנחה. גמר סעודה שלישית בשעה שבע, שעה ורבע, ייקח כוס יין ויברך את שתי ברכות ההבדלה, ברכת הגפן וברכת המבדיל בין קודש לחול. כמו שבכל יום אתה יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה, כמו שבכל ערב שבת אתה יכול להקדים ולעשות קידוש מבעוד יום, אפשר בשעה שבע לקדש. הגמרא אומרת שרב היה עושה הבדלה מוקדם מבעוד יום כשהיה אונס, כשהיה צורך מיוחד, היה מקדים והיה עושה את ההבדלה מבעוד יום. אז גם פה אין לנו ברירה, לא יכולים לשתות את היין בליל תשעה באב, אסור לנו לשתות, אז גם כאן במקום אונס, לפי הדעה הזו אפשר להקדים ולעשות את ההבדלה מבעוד יום, מפלג המנחה. אבל רב יהודי גאון עצמו לא מסכים עם המהלך הזה, אלא הוא פוסק שיעשו את ההבדלה ביום ראשון בלילה במוצאי תשעה באב, כך הוא מצטט בשם רב נטרוני גאון, כך דעת הראש, כך דעת הטור לשולחן ארוך וכך הוא המנהג שעושים את ההבדלה במוצאי תשעה באב ראשון בלילה. יש עוד דעה, דעה שלישית, דעת הרמב״ם. הרמב״ם אומר, כיוון שאי אפשר לעשות את הקידוש בליל תשעה באב, כי אסור לשתות מהיין, הואיל ונדחה יידחה. אז אין בכלל במוצאי שבת זה, אין בכלל הבדלה, לא במוצאי שבת ולא בראשון בלילה. כך כתבו להלכה גם הרשב״ך, הרעה תלמידו, תלמידי הרטב״א, כולם הלכו בדרך האמירה שבכלל אין הבדלה. לפי זה הרדב״ז, כשדן בהלכה זו בחלק ב', הוא אומר, אלה שכן רוצים לעשות הבדלה נחוש למאן דאמר, אסור להם להזכיר שם שמים. כלל גדול בידינו כשיש מחלוקת בענייני ברכות, ספק ברכות להקל. כך כתבו עוד מהפוסקים בספר בצלע כסף ועוד. אבל רוב הפוסקים לא הסכימו עם המהלך הזה של הרדב״ז, אלא הם מעידים שהמנהג הוא כדעת רב נטרונאי גאון, המנהג כדעת מרן, שעושים את ההבדלה במוצאי תשעה באב ראשון בלילה. אם יש מנהג, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל. כך עברו, כך העידו על המנהג, יד אהרום, שולחן גבוה, נהר מצרים, ארץ חיים ועוד. במצרים, בדרך כלל, כל הפסקים שלהם, על פי דברי הרדב״ז. הרדב״ז היה שם 60 שנה ויותר, היה מרדיאטרא שלהם. כאן, למרות שהוא אמר שאי אפשר לברך על ההבדלה, לא שמעו לו את הדבר הזה. גם שם נהגו לברך ביום ראשון בלילה, וככה המסקנה למעשה. מייד עם צאת הכוכבים, ראשון בלילה, עשרה לשמונה, לוקחים כוס יין ומברכים שתי ברכות, הגפן והמבדיל, ובזה אנחנו, כל הקהל כולו, יוצא ידי חובה, והיסוד, כמו שאמרנו, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל. כל זה לנו, לגברים. לנשים הבעיה מסובכת יותר. הבעיה נו, באברהם ירוצץ'. חיו פעל לפני 170 שנה, הרב נפטר בשנת תר. הרב אומר שהנשים פטורות לגמרי מההבדלה במוצאי שבת זה, לא במצאי שבת ולא בראשון, אינן חייבות. הם כיבדו עליהן את חובת ההבדלה במוצאי שבת רגיל, שהגבר עושה הבדלה במוצאי שבת. פה הגברים לא עושים במוצאי שבת, לכן הן פטורות לגמרי מקום לחול. אבל כל הדברים האלה נכונים לפי אחינו האשכנזים, לא לדידם. היסוד מתחיל בדברי אירחות חיים. אירחות חיים דן על כל הבדלה בכל מוצאי שבת לנשים. הוא אומר, המצווה הזו יש לה זמן קבוע, מצווה שהזמן גרמה. למדנו מתפילים שהנשים פטורות, כמו שהמשנה אמרה בקידושים כט. לכן הוא אומר, אירחות חיים, נשים פטורות לגמרי בכל מוצאי שבת במצוות ההבדלה, וכך פוסק הרמ״ה. הרמ״ה בסימן רץ הדקווה ואומר שהן פטורות. אלא מה, למרות שהן פטורות כיבדו הנשים על עצמן כחובה לעשות הבדלה. כמו שהנשים האשכנזיות כיבדו עליהן לברך על נטילת לולב, כיבדו עליהן גם את זה. זה המהלך. לפי זה, נכון, מה שטוען הרב אשל אברהם, הוא אומר לך שקיבלו עליהן במוצאי שבת רגיל שאנחנו הגברים לא עושים הבדלה. פה במוצאי שבת הזו שאנחנו הגברים לא עושים הבדלה, ממילא גם הן אינן חייבות. זה המהלך של אשל אברהם. אבל אנחנו לא הולכים במהלך הזה. מר״ן לא פסק ככה. מר״ן הלך בעקבות רבע פוסקים, ומר״ן כתב בסימן רץ דקו, שהנשים חייבות במצוות ההבדלה. וככה המסקנה, למעשה, אם חייבות מעיקר הדין, אז לא שייך לומר, קיבלו עליהן או לא קיבלו. אלא כמו שאנחנו הגברים חייבים במוצאי תשעה באב, וחר״ן אמר שגם הן חייבות אותו דבר. והשאלה היא, כשיש לנו מחלוקת בעניינים של ברכות, אנחנו אומרים כלל, ספק ברכות להקל אפילו נגד מר״ן. אז מה בכך שמר״ן אמר שהנשים חייבות בהבדלה? עדיין תגיד, זה ברכה, אתה צריך לברך ברוך אתה אשר עבדים עם קודש לחול. איך תתיר לה לברך? על זה אומר הגאון רבי עמדן השמח בספרו זבחי צדק, הוא מיישב יפה, הוא אומר, יש לנו כאן ספק ספקה. כבר למדנו בדברי הפרה חדש בסימן תפטט סעיף ח' ספק ספקה במצווה של אמן דאמר דאורייתא, אפשר גם לברך. אתה אומר דאורייתא, איפה כתובה התורה לעשות הבדלה? לפי הגרסה של השאילתות הוא גורס בגמרא במסכת פסחים קג, זכור את יום השבת. אלו ילדו בכניסתו קידוש, ביציאתו מן העין תמנו במה זכור את יום השבת. את בא לרבות שגם הבדלה יש חובה מדאורייתא לעשות הבדלה במוצאי שבת. אם נלך לפי זה ממילא, יש לנו כאן דרך להתיר לאנשים להבדיל בכל מוצאי שבת בברכה ולא לחשוש לספק ברכה. שם ההבדלה דאורייתא, ואז אין הבדל בין גברים לנשים. הרי זכור מה שאומר, בדיבור אחד נאמר הוא, כמו שהנשים חייבות בשמירת השבת, חייבות גם בזכיית השבת. אם היא חייבת בזכיית השבת, חייבת גם בהבדלה. שניהם מאותו פסוק, זכור את יום השבת, את בא לרבות הבדלה, אם היא חייבת בקידוש, חייבת גם בהבדלה. אפילו אם תאמר שאין גרסה כזו בגמרא ואינה הבדלה מדאורייתא. אפילו אם לא נלך בשיטת השאילתות הרמב״ם ומרם שההבדלה דאורייתא אלא נרצה ללכת לפי שיטת הרב המגיד והמאירי שההבדלה מדרבנן אבל לפי אותה השיטה עדיין הנשים חייבות כל דתקון רבנן כי אין דאורייתא תקון כי אין קידוש. לספק ספיקה במצווה דאורייתא למען דאמר דאורייתא אפשר גם לברך ולכן הנהיגו את הנשים המנהג הוא לא רק אצל האשכנזיות אלא גם הספרדיות נוהגות להבדיל בכל מוצאי שבת. לכן אישה אלמנה גרושה וכיוצא בזה אין לה בעל, היא שואלת אותנו, עונים לה שתברך ולא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, יש לנו כאן ספק ספיקה במצווה של אמן דאמר דאורייתא המנהג הוא שמבדילות אין בעיה. כל זה טוב במוצאי שבת רגיל. כאן, השבוע הזה, אנחנו בבעיה יותר מסובכת. הבעיה מתחילה כיוון שהאבדלה לא נאמרת במוצאי שבת אלא בראשון בלילה. הרי רבי יהודה שהובא בהראש בברכות פתחת אומר שרק במוצאי שבת האבדלה דאורייתא לפי השאילתות. אבל אם זה יום ראשון לראשון בלילה זה רק תשלומים, זה לא דאורייתא זה רק מדרבנן. אז אם זה מדרבנן ספק ספיקה בברכות לאבדנן אם כן יהיה אסור לאותה האישה שתיקח כוס יין ותעשה אבדלה. ולכן, ארצה היא. אנחנו שומעים את האבדלה בבית הכנסת, אבל במוצאי תשעה באב אנחנו מתכוונים לא לצאת ידי חובה מהחזן בבית הכנסת, אלא כל אחד יגיע לביתו, יעשה את האבדלה לעצמו וממילא יוכל להוציא גם את אשתו ובניו, להוציא גם אותם ידי חובה. אלא אם כן היא באה לבית כנסת, היא נמצאת למעלה, אין לו בשביל מי לברך, גם הוא יוכל לצאת ידי חובה. אבל אם היא לא באה לבית הכנסת חלשה מאוד, כדאי שלא יוצא ידי חובה פה כדי שלא יהיה לה בעיה לאשתו, אלא יוכל לברך בשבילה את ברכות האבדלה להוציא אותה ידי חובה. מילא אם הוא לא יוצא ידי חובה, אם הוא נזהר, הייתה לו כוונה נגדית שלא לצאת ידי חובה, אז מייד אחרי ההבדלה רגילים לחלק בהרבה בתי כנסת צמנו כאן, אשר עם ישראל רגילים לחלק, אבטיח או דברים אחרים. הוא לא יכול לטעום, אסור לטעום שום דבר לפני ההבדלה. מי שטוען מפסיד את ההבדלה. כל מה שמרן אמר, אם טעם כן יכול להבדיל, זה רק מוצאי שבת. על יום ראשון בלילה הוא עלול לאבד לגמרי את ההבדלה. ולכן צריך להדגיש, החזן, לפני שמתחיל סלום הענן, יאמר בפירוש, מי שרוצה לצאת ממני ידי חובה, יכול אחרי זה לאכול אבטיח, עוגות או דבר אחר. מי שלא, ייזהר שלא יטעם שום דבר, ייקח איתו לבית, ישים בכיס, ייקח איתו את הפירות, ייקח מה שהוא רוצה, אבל קל לאכול לפני ההבדלה אין שום היתר. עדיין הוא לא קיים את ההבדלה, אסור לו לאכול ולשתות. כל זה טוב לגבי אישה שמחכה עד הלילה, עד מוצאי הצום, ואז בעלה יבוא, יעשה לה הבדלה, הכל ייגמר בכיתו יום. אבל מה תעשה אישה בהיריון? אישה שאמורה לאכול ביום הצום, או מליקה, או בהיריון, או אישה שהיא חונה, מה תעשה במקרה הזה? גם בזה בא לכנסת הגדולה בספרו באי חיה, והרב אומר, במוצאי שבת תעשה הבדלה. ככה העתיקו להלכה הגאון רבי יהודה עיאש בספר בית יהודה, הגאון חילה ברכי יוסף, שערי תשובה, כף החיים, מנחת יצחק ועוד מגדוליה האחרונים, וככה מסקנה למעשה. היסוד של הרב, הוא אומר, האישה הזו, ביניו הכי, פטורה מהצום. היא חולה. חכמים תקנו את הצום לאדם בריא, לא תקנו לאדם חולה. לחולה או לחולה, מעיקרה הכול הותרה. אם זה הותרה, למה לחכות? לכן מיד תעשה את ההבדלה במוצאי שבת, ליל תשעה באב. אלא מאי? פעמים רבות הנשים נזהרות לא לשתות מהכוס יין של ההבדלה. היסוד הזה מדברי שני דוחות הברית. הוא אומר שעל פי הקבלה, כיוון שהאישה אכלה והאכילה את הדם הראשון מעץ הדעת, עד שאכל הדם הראשון היה גפן, לכן לא טוב שישתו מהכוס יין של ההבדלה. איך הנשים אומרות? מי ששותה מהכוס של ההבדלה יהיה לה זקן. זה קשקוש. זה לא כתוב בשום מקום. זה אולי בספר שלהם כתוב. אולי באינטרנט של הנשים כתוב הפטינט הזה. זה מעיין ולא נברא. אבל זה נכון שעל פי הקבלה זה לא שולח להם. אז היא אומרת לך, אני רוצה לעשות הבדלה במוצאי שבת. היא אומרת, אני לא יכולה לטעום, אני פוחדת לטעום מהיין. אחר כך אולי יהיה לה קשה בלבד. בסדר, תביא ילד. תביא ילד בגיל שמונה-עשר שהוא יכוון לצד ידי חובה וישתה משום בעיה. נכון שהגמרא אסרה לעשות קידוש בליל כיפור ולתת לילד לשתות, שמא הריל ילד יתרגל, דין מעטה במשרח, גם כשיגדל אחריו בר מצווה יעשה קידוש בליל כיפור. כאן לא שייך הדבר הזה. למה? כותב המגן אברהם, אומר, שהילד עצמו יוצא ידי חובה והאבדלה, הוא עצמו מקיים בזה את המצווה במוצאי שבת, לא לזרוך חכמים עד כדי כך, דין מעטה במשרח. ולכן המסקנה היא יכולים לתת לילד שהוא ישתה, מלכתחילה ישתה רביעית שבעים ושמונה גרם, אם קשה לו, אפילו אם שתה כאילו הוא לא דוגמב, כמה זה קיום לא דוגמב של הילד, הפה שלו הוא קטן, שלושים גרם, אפילו שלושים גרם מספיק, רבע מכוס כזה גם כן מספיק, יוצאים בזה על ידי חולת ההבדלה. זו הנהגה שתעשה כל אישה חולה ולא תחכה למחרת. לא שמעה לנו, לא עשתה בדין מוצאי שבת, אלא באה לשאול ביום ראשון בבוקר, לא נוכל להרשות לה לברך, ספק ספקה לברכות, לא עבדנה. כי מה תעשה? היא לא יכולה לאכול לפני ההבדלה. למי שכן מחייב אותה, אסור לה לאכול. מה כן תעשה? יש לנו עצה, על פי מה שאומר הלכות קטנות הלקט. העצה היא כך, יש לכל אבא מצווה ושיננתם לבניך, לחנך את הילד. ולא רק לאבא, כל מילה ומורה מצווים בדבר הזה. שתיקח ילד בן שש או שבע, תגיד לו, שמע, אני עכשיו אלמד אותך את ההבדלה. אם תלמד טוב, תקבל תילון. יהיה לו פרס, הוא ישים לב, הוא ישב כמו דג, הוא לא יזוז, והיא תברך, תעשה את תנאי לעצמה. היא תאמר כך, אם אני חייבת בהבדלה, אני מברכת בשמיני. אם לא, היא מתכוונת ללמד את הנכד שלה, מתכוונת ללמד את אותו היולד, ואז אין חשש ברכה לבטלה, תאמר את שתי הברכות, בזה תצע ידי חובה. ואם היא גרה במקום שאין ילדים, אין ילדים ואין מי שיוציא אותה, שתאמר את הברכה בהרהור שם. תתחיל כך, ברוך אתה, תהרהר שם לאלוקנו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול. גם בחתימה תסיים, ברוך אתה, תהרהר שם אשר המבדיל בין קודש לחול. ברכה אחרונה, הגפן, ותשתה את הכוס יין או כוס מיץ הענבים. זו ההנהגה כשאין ילד. אבל בדרך כלל, ברוך השם, במקומות האלה, כאן אצלנו, יש בין קורת לספר הרבה ילדים. לאו דווקא הילד שלה הוא הלכת שלה. גם אם היא יכולה לקחת ילד של השכן, גם אם זה טוב, שתלמד אותו איך עושים הבדלה. זה הפתרון כדי שלא תסתבך ביום ראשון בנושא של איסור ברכה לבטלה. הבעיה הזו קיימת לא רק פה, במוצאי תשעדי אב, בשנה הזו, אלא, לא יבוא ולא יהיה, אם קרה אסון ביום שבת ולא הספיקו לקבור את המת במוצאי שבת. הרי האומן, אם עדיין לא נקבר המת, אסור להם לעשות את ההבדלה. באים אחרי הקבורה ביום ראשון, לפני סעודת אברהם, מה אנחנו אומרים לאבודים? אתמול לא עשית הבדלה, תעשה כעת. לוקח כוס יין, מברך שתי ברכות, הגפן והמבדיל. זה טוב לגמר, אבל מה יהיה על הנשים? תאמר לגמר, לאח שיוציא יהודה חובה את האחיות שלו, אבל אם לא עלינו, אין שם גבר בין האבדיל. יש שם רק נשים, רק בנות. האדם הזה לא זכה לבנים, יש לו רק בנות. האם יעשו את ההבדלה או לא יעשו? גם שם יש לנו את הבעיה האמורה, ספק ספיקה בברכות לעבדנן, ולכן אי אפשר להתיר להן לברך, אלא אם כן תביא ילד שהיא תלמד את הילד את ההבדלה, תעשה את התנאי, אם אני חייב ותהיה לשם חובת ההבדלה, אם לאו לא, אלא יהיה לחנך את הילד ועל ידי זה תוכן ילד. אם אין ילד בשעת הדחק תגיד את ההבדלה בהרהור שם השם, ונוכל להתיר לה להבדיל בגלל החשש שאין ספק ברכה לבטלה. אדם שאשתו חולה במוצאי שבת, הוא בא ושואל. הוא אומר, אשתו חולה, היא חייבת לאכול ולשתות ביום הצום, היא לא חייבת לצום. כמו שנתנו דרך אחת שהיא בעצמה תעשה הבדלה, יש עוד דרך פשוטה. בעלה יוכל לומר את ההבדלה ויוציא את כולם ידי חובה וגם את עצמו, ומן אלה אחר כך הילד ישתה, גם זו אפשרות מלכתחילה, וזה יותר טוב. כשהוא עושה ביום ראשון בלילה זה רק ברב עיניו, ובמוצאי שבת זה בארנתא, יותר טוב. ולכן כדאי מלכתחילה לנהוג ולעשות כן, ואז הרווח הגדול שיהיה לו ביום ראשון בלילה, בעשרה לשמונה, יוכל לאכול מאבטיה. כל מה שדיברנו שיקדים ויעשה במוצאי שבת זה לגבי אישה. אבל גמר שחייב ויכול. הוא אומר לך, אני חייב ביום. במוצאי שבת אני רוצה קצת לצום, לשוטף את עצמו בצער הציבור. למה לא? שיעשה את ההבדלה, יכול גם ביום ראשון. אבל יותר מהודר שיעשה את ההבדלה במוצאי שבת, לפי בעי חיה. יותר טוב שיעשה את זה במוצאי שבת. אם נאמר שזה דאורייתא וביום ראשון זרקת שלומי זה ברבנן, אז בלאו הכי הוא אוכל ושותה. הלשון שלו, של בעי חיה, היא שלאותו אדם החולה הותרה, זו לא דחויה. אם זה הותרה, כאילו מעיקרה אין כאן כלום, ולכן אפילו לאותו החולה, לפי דברי בעי חיה, יותר טוב שיעשה את ההבדלה במוצאי שבת, או אפשרות שנייה, הנכון המלך, יכול לעשות גם מפלג המנחה, יגמור סעודה מפסקת, יעשה את ההבדלה בשעה שבע ורבע, הגפן, והברכה השנייה, המבדיל בין קודש לחול. אין בשמים. בשמים לא שייך במוצאי שבת זה. בשמים שייך אך ורק במוצאי שבת רגיל. שנה מאבדים את הנשמה היתרה, הנשמה יש לו צער גדול, ולכן פיצויים מפייסים את הנשמה על ידי הבשמים. אבל במוצאי שבת זה, בלאו הכי הנשמה דואבת, דואגת בגלל החרבן, ולכן השבוע אין לנו בשמים. כל וחומר כשאדם עושה בכל מוצאי שבת, נועלץ לעשות הבדלה מבעוד יום, שלא שייך בשמים. למה בשבע עדיין הנשמה היתרה קיימת, אז על מה ייקח בשמים? הבשמים זה אי-הפסק בין הגפן לבין הטעימה. כל וחומר מעורי האש שלא שייך, ענה ואמנה לנגוע באש מיום שבת, לכן אמרנו שאם הוא מקדים מפלג המנחה ועושה את ההבדלה, שיש לפניו שתי ברכות בלבד, הגפן וברכת המבדיל בין קודש לחול. בסדר, מוצאי שבת ואשתו. הוא נותן לילד לשתות. ברוב בואו נהיה הגפן וברכת המצוות, נכון, ברכת הגפן וברכת המצוות. במקרה הזה, כשהילד מכוון, הוא שומע, למרות שהוא לא שותה אף טיפה, אין שום בעיה, אין חשש בכלל לבטלה. זה בסדר, כך רצוי לנהוג ולעשור. אדם שהוא אונן לא עלינו, אם אבא שלו נפטר, במוצאי שבת הוא הולך לטפל בכל ענייני הקבורה. מותר לו לאכול ולשתות בלי ברכה וגם בלי הבדלה. אנחנו שחייבים בהבדלה, אסור לנו לאכול לפני ההבדלה. הוא לא חייב בהבדלה, כיוון שהוא אונן. אונן פטור מכל המצוות. כך אמרה התורה, ובלכתך בדרך דרשו לסוכה כה, בלכת תדעך ודמחייבת. אבל העוסק במצווה פטור מהמצווה. הוא עוסק במצווה תקבר ותקברנו, ולכן הוא פטור, אותו האדם, ממצוות ההבדלה. אם הוא פטור, מותר לו גם לאכול ולשתות א' בלי ברכה, ב' גם בלי הבדלה. כל זה טוב עד למחרת, עד הקבורה. ברגע שקברו את המת, מגיעים לבית לאכול סעודת הבראה, כעת הוא כבר חיה בכל המצוות, ומצוות ההבדלה נמשכת לא רק במוצאי שבת אלא גם ליום ראשון, ולכן ישימו לב לתת לו יין לעשות הבדלה. הרבה פעמים הם חוזרים להלוויה, הם מבולבנים. בדרך כלל אחרי אסון כזה, אחרי צער נורא כזה, הם מבולבנים, הם בכלל לא שמו לב, שכחו מכל העניין של ההבדלה לגמרי. וצריך להזכיר להם, מי שנמצא שם, לפני שיתחילו לאכול, הדבר הראשון, שיביאו להם כוס יין שיעשו הבדלה. לא עשו כן, שכחו, אכלו כבר סעודת הבראה, ואחר כך בא מישהו והזכיר להם, הפסידו את מצוות ההבדלה. כל מה שאפשר בדיעבד, גם אחרי שאדם טעם יכול לעשות הבדלה, זה דווקא במוצאי שבת. אבל יום ראשון שני, אם אדם אוכל, גמרנו. ולכן צריך להדגיש להם, כדי שלא יבוא לידי ספק ברכה לבטלה. לכן להדגיש להם, לפני שיתחילו בסעודת הבראה, מעין מה שאמרנו גם פה לגבי תשעבעיו ולגבי החולה, שלפני שיתחיל לאכול, קודם כול ייקח כוס יין ויעשה את ההבדלה. פטור לגמרי, זה לא ברור שפטור לגמרי. יש אומרים שהוא חיה במצוות, הוא לא כמו גוי. אלא מה? דוחים בינתיים את המצוות מפני מצוות וקוות תקברנו. זה דחוי ולא מופקע מעיקרה. זה לא ברור. זו מחלוקת בראשונים. תראה בדברי ריבר יהודה, מה שהובא בהראש שם בברכות יח, עוד מגדולי הראשונים, הארך אור זרוע ועוד, דנו בנושאים האלה, כך שהדבר לא מוסכם. כן. אותו האדם לא מניח תפילין. אבל, אם זה אחרי הצהריים, זמן מנחה, בוודאי שצריך להתפלל תפילת מנחה. לכן, אם הם אחרי ההבדלה, אחרי סעודת הבראה, אם הם מיושבים בדעתם, אם מסוגלים, הראש שלה עובד מסוגל לכוון באבות, שיארגנו מניין ויתפללו גם מנחה. אבל צריך להתבונן אם הם מיושבים. לפעמים הם כל כך בהלם, לפעמים הפטירה הייתה מוות פתאומי, דבר שהיה פתאום, והשם מרחם, הם מבולבלים מאוד. אתה משער, אתה יודע מראש, שהם לא יכוונו ויעבוד, לא כדאי למהר. לא כדאי לתת להם להתפלל מייד. כדאי שיחכו עוד שעה-שעתיים שיירגעו קצת, ורק לאחר מכן יתחילו בתפילת המנחה. כן. בכל אופן, בכל מקרה אין לו רשות להבדיל. יש כאן ספק ברכת הבטלה. נראה כאילו מזלזל באמת, לא אכפת לו שאבא שלו מת והוא הולך להתעסק במצוות, הולך לקדש, לעבדיל, לעשות דברים אחרים. קידוש בשבת הוא יכול לעשות, כי בלילה וחי אי-אפשר לקבור בשבת. אבל הבדלה הוא לא רשאי, אין לו רשות, גם אם יש חברה קדישה שמטפלת בעניינים. איך? בדיעבד יצא, כך כותב פתחי תשובה בשם האחרונים, זה יורד באסימן של מימלך. אבל לא מלכתחילה, מלכתחילה לא כדאי. הוא שומע ברכה ממישהו אחר, לא עונה אמן, עד כדי כך. כן. מי ששומע על רבנותיו, מה קורה? אני לא שומע. מי שיושב רחוק אני לא שומע אותו, זו בעיה שלו. מי ששומע על רבנותיו, אמרנו שלשום שאי אפשר לעשות חומרה דעתה לידי כולה. אפשר להחמיא, לא לעשות מלאכה. אבל אי-אפשר להמשיך ולנעול נעליים אחרי צוד הכוכבים, אחרי עשרה לשמונה. אלא עשרה לשמונה יומה, ברוך הנבדיל בין קודש לחול, יחלץ את הנעליים ולבש בגדי חול, ואחרי זה ילך לבית הכנסת. כן. עדיף שיעשה בשבע ורבע ביום שבת. יותר מיודע שיעשה מפלג המנחה, יותר טוב שאותו החולה יקדים. עדיף שיקדים. עדיף שיעשה את זה בעוד יום, את שתי הברכות, הגפן והמרדיף. אם נזכה רז, יכול לעשות גם אחר כך אותו החולה, אפשר גם. אין עניינות בשבת מדברים שאין בפריסייה, רק מדברים שבצנן נוהג ענייני אבידות. אחרי שגומר החז'ן את תפילת הלחש, אומר יהי שם חצי קדיש, ואחרי חצי קדיש כולנו מברכים על הנר בורא מעורי האש. נכון שאת ההבדלה אנחנו זוכים לראשון בלילה, אבל ברכת מעורי האש באה זכר לנר שהמציא אדם הראשון, פעם ראשונה בהיסטוריה, במוצאי שבת. ואת זה אי אפשר לעכב, כאן זה לא פוגם בצום תשעה באב, ולכן מברכים מייד בורא מעורי האש. מי ששכח, לא בירך מעורי האש במוצאי שבת, אין תשלומים. יום ראשון או במוצאי יום ראשון, אי אפשר לברך על הנר מעורי האש. כמו שאמרנו, כל זה זכר לנר של האדם הראשון, ולכן אין הווה אמנה להשלים את זה ביום ראשון, אלא הפסיד את אותה הברכה. יש בבית חולים הדסה, יש שם יהודי צדיק שעושה הבדלה לכל החולים, גם קידוש של ילן שבת וגם הבדלה. הוא מתחיל, בעקומה השמינית, נכנס לכל חדר וחדר, אולי הוא חוזר 500 פעם על ההבדלה, עוד פעם ועוד פעם נכנס לכל החדרים, מזכה את כל החולים, ובמוצאי שבת זה צריך לומר לו שימשיך במנהגו. הוא לא יכול לומר אבל הבדלה עושים ביום ראשון בלילה. זה אנחנו ביום ראשון בלילה, אנחנו הבריאים, אבל שם בבית חולים כולם אוכלים, אז איך הם יאכלו וישתו לפני ההבדלה? לכן כדאי שיעשה להם את ההבדלה במוצאי שבת, וכשהוא עושה להם במוצאי שבת זה אותם החולים, הוא מברך שלושה ברכות, הגפן, מאורי האש והמבדיל. אפילו אם הוא בעצמו צם, הוא ברוך השם בריא, שייתן לאחד החולים, כל חדר שהוא נכנס, ישאל מי מהחולים מסוגל לשתות מיץ ענבים, ייתן לו, אחרי שהוא גומר את ברכת המבדיל, וימשיך הלאה, יעבור לכל החדרים האחרים, יזכה אותם, ולא ימתין עד מוצאי תשעה באב, כדי שלא יהיה חלילה עוון שלא יאכלו וישתו לפני ההבדלה. בתשעה באב אומר בבני ירושלים, נחם השם אלוהינו את עבודי ציון וענינו בשומע תפילה. ואבנם אמר לא זה ולא זה, אין מחזירין אותו. אגב, המנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפילת מנחה של תשעה באב, לפי שאז הציתו אש במקדש, ולכן מתפללים על הנחמה. צריך להזכיר מעין המאורע ביום תשעה באב. אומר התלמוד ירושלמי, מה זה מעין המאורע? אומרים בבקשת נחם השם אלוהינו את אבלי ציון. זו הבקשה, זה מעין המאורע. איפה אומרים את זה? מעין ברכת תשכון בתוך ירושלים וחותם בסוף, ברוך אתה ה' מנחם ציון בבינן ירושלים, כמו שכתבו הכנסת הגדולה ושאר האחרונים. מחלוקת בראשונים, האם רק בתפילת המנחה אומרים נחם או גם בשהרית וערבית. להלכה, דעת הרי", פרוש, מרן, ראו הפוסקים, שבכל התפילות אומרים נחם, כך דעת הפרי חדש, כך הולהיגו בירושלים וכך ראוי בלכתחילה לעשות, לומר את נחם בכל התפילות, ערבית, שחרית ומנחה. אשכנזים נוהגים לומר את זה רק במנחה, אבל אנחנו נוהגים בלכתחילה לומר את זה בכל התפילות. על דפקא מינה גם חולה שצריך לאכול, הרי האבלים כשאוכלים יש להם באמצע הברכה השלישית, במקום שאנחנו אומרים רוצה הם אומרים נחם. האם יאמר נחם בכל הארוחות או רק בארוחה האחרונה אחרי הצהריים במנחה? לפי הרמה, רק במנחה, כך אומר הבן איש חי. אבל לפי המרן יצא לך הרע שצריך לומר בכל הארוחות שלו. אבל היא גופה מחלוקת. יש אומרים, כל התקנה לנחם מעין המאורע תקנו רק בתפילות. אף אחד לא עושה חשבון של מקרה יוצא דופן של איזה חודש שצריך לאכול לתקן בשבילו תקנה כזו. שם, בכיפור, זה דאורייתא, קדושת היום. ולכן שם אומר, מי שאכל אומר, יעלה ויבוא ביום הכיפורים הזה, ביום שמחה ועמון הזה. אבל כאן תשעביאב לא שייך כל זה, ולכן כותב כף החיים, המסקנה היא שווה אל תעשה. בדרך כלל כף החיים הולך בשיטת אדון איש חי. הוא היה תלמידו המובהק, אבל כאן, בעניין הזה, לא הלך כאדון איש חי, ולכן אפילו אם הוא אוכל אחרי הצהריים, עדיף יותר להימנע אשר ואל תעשה. לא כדאי שיאמר את נחם. בדיעבד, אם אמר נחם, בדיעבד, יצא ידי חווה. מחלוקת לגבי נוסח החתימה, האם אומרים מנחם ציון ובולעי ירושלים או בבניין ירושלים, רוב הפוסקים נקטו כדעת הכנסת הגדולה שיותר מהודר שלא ייראה כאילו חותם בשתיים, אלא יאמר מנחם ציון בבניין ירושלים. טוב יותר לנהוג ולומר כך. בדיעבד, אם אמר, ובונה ירושלים, יצא, או בדיעבד, אם טעה ואמר, ברוך אתה ה' בונה ירושלים, גם כן יצא. אדם שלא אמר נחם, יצא, אבל לפעמים יש עדיין תשלומים, כגון האדם הזה לא אמר בברכת ישכון את נחם, נזכר באמצע שמעקולנו, מיד אחרי שאמר ענינו בכל עת שרה וצוקה, ימשיך ויאמר את נחם, יגמור ולכבוד אהיה בתוכה, ימשיך, כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה' שומע תפילה. לא זכר גם שם, במקום שאומרים יעלה ויבוא, יכול אמר את נחם. הוא אומר ולכבוד אהיה בתוכה, ימשיך, ואתה ברחמך הרבים. אבל אם גמר המחזיר שכונתו לציון, אין לו אפשרות להשלים, הפסיד את אמירת נחם. אולי יכול לומר את זה במקום שאנחנו אומרים על המיסים, שם זה דבר שהוא על העבר, מודים, ברכת מודים, ברכה על העבר, ואילו נחם, דבר שהוא לעתיד. באמצע הריצה אתה יכול לומר את זה, שם בקשה על העתיד, ויושב העבודה לדביר ביתך. אבל כאן נחם זה על ה... אבל מה שאין כאילו ברכת מודים, שהיא על העבר, אי אפשר לשלב שם דבר שהוא עתיד, ולכן הפסיד את אמירת נחם, אלא יאמר את זה באמצע אלוקי נצור לשוני מרע. כך גם החולה. סיכמנו שאולי יכול לומר את זה מלכתחילה באמצע ברכת המזל, אלא לפני הרחמנו יחיינו, שמה יאמר את נחם ללא חתימה שלא יהיה חלילה ספק ברכה לבטלה. רבי חנניה בן הקשייה.